קטע מדברי הכנסת

הצעה לסדר-היום היום הבין-לאומי נגד הומופוביה היו"ר אמנון כהן: הנושא הבא הוא הצעה לסדר-היום שמספרה 131: יום ההומופוביה הבין-לאומי – של חבר הכנסת יוסי ביילין. רק תסביר לנו את פשר המלה הזאת. שרת החינוך, תצטרכי להשיב. יוסף ביילין (מרצ): אדוני היושב-ראש, ראשית, ברכות על תפקידך ובהצלחה בתפקיד הזה. גברתי שרת החינוך, כנסת נכבדה, ראשית, היום הזה אינו יום ההומופוביה אלא יום של המאבק בהומופוביה, יום שהוא נגד ההומופוביה. ההומופוביה היא ההתייחסות לתופעה של קהילת הגאות – ההומוסקסואלים, הלסביות, הביסקסואלים, הטרנסג'נדרים - מתוך פחד. הפחד הזה הוא שמביא לשנאה, לפגיעה ולזלזול באנשים האלה, שסובלים לא מעט וסבלו לא מעט. אנחנו מקווים, שכחברה שיש בה טולרנטיות וסובלנות לכל בני-האדם, נוכל להפוך את החיים של האנשים האלה לחיים נורמליים לגמרי. יושבת ביציע קבוצה שמייצגת את הקהילה, ואני שמח מאוד שהם הגיעו לכאן מטעם גורמים שונים בתוך הקהילה. היום הזה, 17 במאי, הוא יום שבו הוסרה לפני 16 שנה ההומוסקסואליות מרשימת ההפרעות הנפשיות על-ידי ארגון הבריאות העולמי. זו למעשה הסיבה לכך שהיום המיוחד הזה הוא בתאריך הזה. יש 50 מדינות בעולם שמציינות את ההשתחררות מההתייחסות הבאמת-מיושנת ופוגעת לתופעה הזאת. חברי הכנסת, אין שום ספק שבשנים האחרונות חל שינוי משמעותי ביחס לקהילת ההומוסקסואלים והלסביות. הרבה מאוד אנשים בישראל הרגישו די ביטחון עצמי "לצאת מהארון". כל מדינה דמוקרטית לא היתה רוצה שיהיו בה אנשים שירגישו שהם לא יכולים להיות חלק מהחברה, אם הם מגדירים את עצמם באופן האמיתי שלהם. זה נכון לגבי אנשים בעלי דת מסוימת, מגזע מסוים, מעדה מסוימת, וכן הלאה - כל מי שמסתיר את מי שהוא, ויש דברים כאלה בכל חברה, לצערי, גם בחברה שלנו; מישהו שקורא לעצמו בשם אחר רק כדי שיחשבו שהוא חלק מהרוב, או דברים כיוצאים באלה. זה דבר נורא. התפקיד שלנו כחברה נאורה, בלי קשר לדעות האישיות של כל אחד מאתנו, הוא לדאוג לכך שאנשים ירגישו שהם אזרחים שווים, שיכולים להיות גאים במה שהם ולא להסתיר את זה. העובדה שבחברה שלנו אנשים רבים יצאו מהארון, כפי שזה נקרא, היא דבר חיובי מאוד בעיני. יש לגיטימציה, יש הרבה כעס ויש הרבה דברים קשים מאוד. רק היום ראיתי פרסום שכלל ציטוטים של דברים שנאמרו כלפי הומוסקסואלים. הפגיעות שנעשו - הפגיעות הפיזיות, מה שקרה בירושלים בשנה שעברה. אלה דברים קשים מאוד, שנובעים בעיקר מבורות ומפחד. השנאה היא לא המקור לעניין; אלה הבורות והפחד, הפוביה הזאת ממי שהוא לא אני. אל תגידו שאני כזה. אני לא רוצה להיות מזוהה אתכם. הדבר הזה גורם לכך שבקלות יחסית, אנשים שחלקם אנשים נורמטיבים, מוצאים את עצמם מתבטאים בצורה קיצונית נגד התופעה הזאת ולא מבינים שמדובר באנשים שנולדו כך. לא מדובר בדעה מסוימת, אלא זו פשוט תופעה של נטייה מינית, וזאת הזהות שלהם. בשנים האחרונות הדבר הזה הרבה יותר לגיטימי בהשוואה לעבר, לרבות דברים שנמתחת עליהם ביקורת, ויש מי שמתלהבים מהם ויש מי שלא, כמו מצעדי הגאווה. המצעדים האלה נובעים מתהליך של לגיטימציה. אילו קיבלה החברה את התופעה הזאת והשלימה אתה, אני מניח שלא היו מצעדים. אני חושב שבעתיד לבוא הדבר הזה יהיה מקובל, החברה תשלים עם זה ותבין שיש קבוצה כזאת בכל חברה בעולם. לכן לא יהיה צורך באותם מצעדים ואירועים פומביים. בינתיים יש בכך צורך. השנה יתקיים מצעד גאווה בין-לאומי בירושלים, כך שזה יהיה גם חלק מהצגת ישראל כמדינה שעומדת בשורה הראשונה של המדינות הנאורות, שמוכנות לקבל את התופעה הזאת, ולא לירוק עליה ולפגוע באנשים עצמם. יש הומופוביה גלויה. ההומופוביה הגלויה באה לידי ביטוי בעיקר באלימות, ולצערי הרב יש מקרים רבים של אלימות כלפי אנשים כאלה, עד כדי מקרי רצח. יש בעיה גדולה של אנשים צעירים, שחלקם מגיע לידי ניסיונות התאבדות ואף התאבדות על רקע הפחד לחשוף נטייה כזאת בפני ההורים והמשפחה, או על רקע דחייה מצד המשפחה והחברה לאחר שהם אומרים זאת. חלק מהמקרים האלה קורה בצבא. חלק ניכר ממקרי ההתאבדות בצבא הוא על רקע זה. אדם שהוא הומוסקסואל, הקבוצה המיידית דוחה אותו מאוד, הוא לא מוצא את עצמו שם, ומגיע לידי ניסיון התאבדות או אפילו לידי התאבדות. הרבה ילדים כאלה לא יודעים לאן לפנות. אין להם כתובת. הם מרגישים את עצמם לבד בעולם, וחשוב מאוד שהם ידעו שהחברה בשום פנים לא מפנה להם עורף. זה נכון גם לגבי הבית וגם לגבי החברה הכללית. יש גם הומופוביה נסתרת. הומופוביה נסתרת באה לידי ביטוי בכך שלא אומרים לאדם משהו בפניו, אבל כאשר הוא או היא באים לקבל את הזכויות כאזרח בישראל – אם מדובר בשיכון, במשכנתה ובכל מיני דברים אחרים, לרבות בוודאי בקבלה לעבודה - דוחים אותם בשה"י-פה"י, אבל לא אומרים להם את האמת. אי-קבלה לעבודה על רקע נטייה מינית היא אחד הדברים הבעייתיים ביותר שהיום הזה של המאבק בהומופוביה צריך להילחם בהם. מה עושים עוד? אני לא יכול לומר שישראל מפגרת מאוד בתחום הזה. בהחלט עשינו דברים, וישראל של היום שונה מאוד מישראל של לפני עשר שנים ושל לפני 20 שנה, גם בחקיקה וגם בהתייחסות ציבורית. קודם כול בתחום החינוך: תפקיד החינוך בקבלת האחר הוא תפקיד דרמטי ומשמעותי ביותר - כל אחר, כל מי שהוא לא הזרם המרכזי כביכול, אם יש זרם מרכזי כזה בכלל בחברה הישראלית. וכאן, גברתי השרה, אני בטוח שאין בינינו מחלוקת בדבר החשיבות של הטולרנטיות, החינוך לפלורליזם, לכך שאנשים יבינו שהעולם לא צריך להיות גזור על-פיהם בלבד. צריך ללמד ככל הניתן בתחום הזה, להעביר שיעורים ולחנך את האנשים לכך שלא כולם צריכים להיות באותו הצבע, באותה הצורה ועם אותן הנטיות. הדבר הנוסף, החשוב גם לבית הזה, הוא האמירות שלנו - האמירות של ההנהגה הפוליטית. ההתייחסות של ההנהגה הפוליטית לתופעה הזאת היא דבר קריטי מאוד. אם אנשים צופים בנו, שומעים אותנו ורואים שחלק מאתנו מתייחס לתופעה ההומו-לסבית בביקורת נוראה, כאילו מדובר בעמדה פוליטית או אידיאולוגית ולא במשהו פיזיולוגי, הם קונים את זה. הם אומרים: אם האנשים האלה מתייחסים אליהם באופן הזה, מדוע שנתייחס אליהם אנחנו אחרת. המאמץ הזה חייב להיות מאמץ חקיקתי. מעבר למה שנעשה, כל מה שעוד יכול להיעשות - ויש חוקים לא-מעטים; עשרות חוקים שיש בהם אפליה וקיפוח ישיר או עקיף של הקהילה צריכים להשתנות. כמרצ-יחד בוודאי ניתן את חלקנו בעניין הזה – מעבר לשאיפה של הקהילה להגיע למצב שבו יתייחסו אל מרכיביה כאל מרכיבים רגילים בחברה הישראלית, גם לצורך הקמת משפחה וגם לצורך אימוץ. אשמח מאוד אם יתקיים דיון בנושא הזה במליאה. תודה רבה. היו"ר אמנון כהן: המשיבה – שרת החינוך. בבקשה. שרת החינוך יולי תמיר: אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, נציגי הקהילה ההומו-לסבית, אני שמחה מאוד להשיב על הסוגיה שהציב בפני חבר הכנסת יוסי ביילין. החברה שלנו היא חברה מגוונת, שחיים בה אנשים שונים מאוד – כמעט בכל מאפיין: יש להם נטיות מיניות שונות, תפיסות עולם שונות, אמונות שונות, ערכים שונים, דתות שונות, מוצאים אתניים שונים ותפיסות לאומיות שונות. תפקידה של מערכת החינוך בחברה מגוונת – אולי תפקידה המרכזי – הוא לעודד בקרב כל האנשים הצעירים ובקרב כל האזרחים נכונות, פתיחות וסובלנות לקבל את מי ששונים מהם. אני יודעת שבחברה הישראלית הסובלנות עדיין לא הוטמעה – לא במערכת החינוך ולא בלב האזרחים. לצערי הרב, מדי פעם אני נתקלת במציאות שבה קבוצה אחת תוקפת קבוצה אחרת באותם מונחים שהיא עצמה מוחה כשתוקפים אותה בהם. נדמה לי שאחד הדברים שאנחנו צריכים להבין היום הוא שאנחנו חייבים למתן את הטון הציבורי. זה נכון במיוחד כשמדובר באנשים צעירים. זה נכון במיוחד כשמדובר באנשים צעירים שמתמודדים עם משבר זהות. זאת יכולה להיות זהות מינית, וזאת יכולה להיות זהות במובנים אחרים. כמעט כל יום אני נתקלת במצוקות של אנשים צעירים, שלא מקבלים אותם כמו שהם. זה יכול להיות בגלל זהות הומו-לסבית, בגלל מבטא, מוצא או צבע עור. מערכת החינוך חייבת להתמודד עם הסוגיה הזאת. אגב, אני חושבת שאסור לנו לבודד ולומר: קודם יהיה לנו יום שבו נעסוק בקבלת השונה ההומו-לסבי, אחר כך בקבלת השונה העולה, אחר כך בקבלת השונה האשה, והשונה הערבי. לא. שונות היא שונות ומגוון הוא מגוון וזהות היא זהות. החופש לבחור להיות מי שאתה רוצה להיות הוא חופש שחל על כל אדם. ולכן, אני אשלב במערכת החינוך את התפיסה הסובלנית על כל המגוון הכרוך בה. לצערי, נודע לי בכינוס שהשתתפתי בו הבוקר, שרק 13% מתלמידי ישראל זוכים בכלל לחינוך לאזרחות, לדמוקרטיה ולסובלנות. זו שערורייה אדירה. מדובר באמת בכשל ממלכתי ברמה הכי חמורה שיכולה להיות. עוד יותר חמור מהמיצ"ב, עוד יותר חמור מה"פיזה" - - - קריאה: - - - שרת החינוך יולי תמיר: בכלל. אם אתה בודק כמה מהתלמידים במדינת ישראל זוכים לחינוך לאזרחות, מדובר רק ב-13% מהתלמידים, ואם הם זוכים, הם זוכים לזה באופן חלקי ושטחי ביותר. לכן, המהלך של שינוי הוראת האזרחות, הסובלנות והשותפות האזרחית הוא בעיני מהלך הכרחי, והוא גם יקרה. אני רוצה לומר משהו לחברי החרדים. אני יודעת ששאלת ההומו-לסביות בקהילה החרדית היא בעייתית. אבל שימו לבכם לדבר אחד – אני אומרת את זה במיוחד לחבר הכנסת נסים זאב. כבר ראיתי שאתה רוצה לדבר ואני אומרת לך את זה, נסים, ברמה הכי אישית: בקהילה שלכם יש אנשים עם מצוקות אדירות בגלל הבעיה של הזהות המינית שלהם. זה לא דבר שאם מדחיקים אותו או אם שמים אותו מחוץ לעין הציבורית, הוא נעלם. מהנתונים שלנו על מצוקה בקרב בני-נוער, זה לא פוסח על שום מגזר. ולכן, צריכים להיות מאוד זהירים. מדובר בחיים של בני-אדם. מדובר בחיים של אנשים צעירים שיכולים להתאבד, לא פחות מזה, מפני שלא מקבלים אותם כמו שהם. אני חושבת שאתם, כמגזר שמאמין שכל מי שמציל נפש אחת כאילו הציל עולם מלא, תחשבו על זה. הנושא הזה עלול לעלות בחיי אדם, ואנחנו חייבים להיות קשובים גם למצוקות שמצויות במגזרים שלכם. היו"ר אמנון כהן: מה את מציעה לעשות, גברתי השרה? שרת החינוך יולי תמיר: אולי אני אומר מה אני מציעה ואז אני אסיים בקטע יפה שרציתי לקרוא בדקה אחת. אני מציעה שחבר הכנסת ביילין יקבל את תשובתי. אנחנו נציג את התוכנית שלנו לאזרחות, דמוקרטיה וסובלנות במהלך החודשים הקרובים; אנחנו מתחילים לעבוד על התוכנית, היא תכלול את כל הנושאים, לרבות ההומופוביה. אני מקווה מאוד שנזכה לתמיכה מכל חלקי הבית, כי הנושא הזה, כמו שאמרתי, הוא חיוני ליצירת תשתית אזרחית משותפת לכל אזרחי ישראל. אני רוצה לסיים בדברים שאמר פרויד, בקשר למכתב ששלחה אליו אמא של בן הומוסקסואל, וככה הוא כותב לה: "אני מבין ממכתבך שבנך הוא הומוסקסואל. אני מתרשם מאוד מהעובדה שאינך מזכירה מלה זו בעצמך כשאת מתארת את התופעה. אם יורשה לי לשאול אותך: מדוע את נמנעת מכך? אנשים רבים ונכבדים מאוד מהעת העתיקה ומימינו אנו היו והינם הומוסקסואלים, ביניהם כמה מהדמויות הנשגבות ביותר: אפלטון, מיכלאנג'לו, ליאונרדו דה-וינצ'י וכיוצא בזה. חוסר צדק משווע ואכזרי הוא לרדוף הומוסקסואליים כאילו היו פושעים". אני חושבת שהדברים האלה צריכים ללוות אותנו. אנחנו צריכים לנהוג בבני-אדם על-פי מידתם, על-פי זהותם, ולתת לכל אזרח במדינת ישראל את האפשרות לחיות חיים של כבוד ושותפות מלאה, ללא קשר להעדפותיו המיניות או לכל מאפיין אחר. תודה רבה. היו"ר אמנון כהן: תודה. אדוני המציע, אתה מסתפק בדברי השרה? יוסף ביילין (מרצ): אין לי אופציה אחרת. היו"ר אמנון כהן: אין לך אופציה אחרת. אוקיי.