חומר רקע

התגברות על השסע בעם שהתפתח בתקופת הכנסת ה-25: שיקום ברית הגורל ד"ר יצחק קליין* עדות בפני ועדת הכנסת ז' בשבט תשפ"ד / 17.01.24 על אף שכותרת דיון זה היא "שמירה על אחדות העם שנוצרה בעקבות הטבח בשביעי באוקטובר," ברור שאי אפשר להשיג את מטרת הדיון אלא אם כן משתדלים ליישב את המחלוקת בעם שקדם לתאריך שצוין. מחלוקת זאת לא הלכה לשום מקום ואי אפשר לטאטא אותה מתחת לאיזה שטיח. המשימה היא ליישב אותה בהסכמה רחבה ככל שניתן, כך שניתן לשמור בעתיד על ברית הגורל של העם היהודי שהיא תשתית קיומה של מדינת ישראל. השסע בעם שחווינו במהלך השנה שחלפה נסוב סביב מחלוקת לגבי חלוקת הסמכויות בין רשויות השלטון, אך מחלוקת זאת כשלעצמה אינה אלא סימפטום לשסע ולא השורש שלו. העם מחולק לשתי מחנות גדולים, וכל מחנה חש כי ההסדרים הפוליטיים הקיימים כבר היום גורמים לו קיפוח בלתי מוצדק ופגיעה בזכותו הבסיסית לחיות את חייו לפי בחירתו. כל צד חושש כי מימוש השינויים שהוצעו במסגרת הרפורמה המשפטית – או ביטולם, מאידך – מאיים להעמיק את אי הצדק ולהגדיל עשרת מונים את האיום על אורח חייו. החששות של שני הצדדים מוצדקות. לדידי, כמי שתמך בהצעת הרפורמה ואף תרם לו נופך פה ושם, אעיד בעצמי כי לא הבנתי דייו עד כמה מתנגדי הרפורמה חשים מאוימים על ידיה. הדבר החשוב והמרכזי ביותר הוא ליצור הסדר חוקתי אשר, מצד אחד, שם את זכויותיהם של פרטים וקהילות בחברה במקום שרוב מזדמן לא יוכל לגעת בהם. עלינו להסכים כי איש מאיתנו לא יהיה רודן לחבירו, ולא יפריע לו לחיות לפי ראות עיניו, גם אם הוא במיעוט. מצד שני יש להבטיח את זכות הרוב לקבוע בקלפי את המדיניות הציבורית בתחום הראוי לו, כלומר מחוץ לתחום הלגיטימי של זכויות יסוד. סבורני כי בדרך לאיזון הרצוי, כל צד במחלוקת יצטרך להקריב חלק מנכסי צאן הברזל הפוליטיים שהתרגל לחשוב עליהם כ"שלו" עוד מהשנים הראשונות של המדינה. פשוט לכתוב את המשפטים שכתבתי כעת, הרבה יותר קשה לעבד את הפשרות שיכולות להפוך אותם למציאות, אך אסור להירתע ממשימה זאת. תהליך השגת הפשרה צריכה להיות פוליטי, במובן שהוא מנוהל במסגרת ועל ידי אנשים שנבחרו על ידי הציבור, ואולי יכלול גם אשרור התוצאה בכנסת ובמשאל עם. אחרת כל תוצאה לא תהנה מתמיכה רחבה ותהיה כתובה על הקרח. יש להעיר שפסיקת בית המשפט העליון בנושאי הרפורמה רק הזיקה ולא סייעה. הפסיקה משדרת "כולה שלי"; היא תשכנע מעט מאוד תומכי הרפורמה שהיא צודקת ואין בה כדי ליישב שום מחלוקת אמיתית. במסגרת הפשרה המיוחלת בית המשפט יצטרך למצוא את המקום ולקבל את הסמכויות שיקצו לו במסגרת התהליך החוקתי, שכפי שאמרתי, חייב להיות מבוסס על הקלפי. לגבי התהליך עצמו, הכנסת צריכה ליזום אותה אבל אינה יכולה להתנהל בכנסת, העוסקת בנושאים בוערים שוטפים. כל יהבם של האנשים העוסקים במציאת פשרה צריכה אכן להיות מציאת פשרה שבוחריהם יוכלו לחיות איתו. הניסיון לשלב בין סוגיה מרכזית זאת להצלחות בהצבעות בנושאים אחרים, צדדיים יותר, עשוי לחבל בכל המהלך. אציין בחיוב יוזמות כגון זו של פרופ' נטע ברק-קורן וחבריה, המציעים להקים אסיפה מכוננת שחבריה ייבחרו חלקית על ידי הכנסת וחלקית בקלפי, אבל חברי הכנסת עצמם לא יהיו חברים בה. פניתי לפני מספר חודשים לעמיתתה של פרופ' ברק-קורן, פרופ' חנה לרנר, שחוקרת את תופעת כינון הסדרים חוקתיים בחברות שסועות, ואחת הדוגמאות שהביאה לידיעתי היא המקרה של צ'ילה, שבה נבחרה אסיפה מכוננת בתקופה שבה הציבור מאס בצד אחד של המאזן הפוליטי ובחר באחר, והתוצאה היתה כתיבת הצעת חוקה שנטתה יותר מדי לצד אחד של המתרס הפוליטי ונפלה במשאל עם. יש מרכיב חיוני נוסף לתהליך כינון פשרה חוקתית חדשה, והוא שכדאי שיהיה קונצנזוס במרחב הפוליטי שלא מנסים ליישב סוגיות ציבוריות מאכזיות אחרות בזמן שאסיפה מכוננת יושבת על המדוכה, כדי שהחששות והיצרים המלווים סוגיות כאלו לא יזהמו את התהליך החוקתי ויגרמו לכישלונו. זה לא יהיה פשוט, כי תקופה של שקט ציבורי ללא טלטלות קיצוניות היא המתאימה ביותר ליצירה חוקתית שיכולה ליהנות מקונצנזוס רחבה, ואין לנו הלוקסוס של תקופה כזאת כעת. עם זאת הייתי מציין את הסוגיה של קביעת מעמדו ועתידו של הציבור החרדי כנושא שאין לקבוע בו מסמרות עד שתהליך יצירת הפשרה החוקתית מסתיימת. הייתי מציין בנוסף את סוגיית יחסי ישראל עם הפלסטינים ביהודה, שומרון ועזה, אך חוששני כי זאת סוגיה שלא נוכל להניח אותה בצד בנסיבות של היום.