קטע מדברי הכנסת

הצעה לסדר-היום פליטים עטים על מדינת ישראל באילת היו"ר יצחק זיו: אנחנו עוברים להצעה לסדר-היום שמספרה 3229: פליטים עטים על מדינת ישראל באילת - של חבר הכנסת יעקב מרגי. בבקשה. יעקב מרגי (ש"ס): אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, מכובדי השר, לצערי הרב, בעיית פליטי דארפור היא תמונת נוף חיינו, ואני אפרט למה. אומר זאת אני בצער ובבושת פנים, כי אין מדיניות, אין החלטות, אין טיפול. אני לא מבין מה קורה כאן: יש בריחה מכוונת ומתוכננת מסודן כדי להגיע לישראל, עם יעד מוגדר. ואני שואל: האם במדינת ישראל אף אחד לא שואל, אף אחד לא מתעניין, מדוע אותם פליטים לא נשארים ונקלטים במדינות שבדרך? אני שואל, אני תוהה, אני לא יודע לקבוע. יכול להיות שאלה לא פליטים, יכול להיות שאלה מסתננים לצורכי עבודה וקליטה. מישהו צריך לשאול, מישהו צריך לבדוק. ואני גם אסביר למה אני אומר זאת. רבותי חברי הכנסת, מכובדי השרים, נכון, לדחות פליטים זה לא מצטלם טוב. זה לא טוב, זה לא נאה, זה לא יאה, כעם יהודי, שלא לטפל בפליטים. אנחנו גם חתומים על אמנות של האו"ם בנושא פליטים. הכול טוב ויפה. אז המדינה קולטת, ובמקרה זה הצבא קולט אותם. ומה הוא עושה? מכובדי השר אדרי, כתושב באר-שבע אני אסביר לך מה עושים עם פליטי דארפור. הצבא מודיע בריש גלי שאין לו הנחיות ואין מדיניות. ואם כבר קולטים אותם, מה עושים אתם? יסלחו לי חברי חברי הכנסת, מכובדי היושב-ראש, מכובדי השרים, על ההשוואה. ההשוואה מקוממת, אבל אינה חס ושלום ברמה האישית, אלא להבליט את הבעיה. ההשוואה קצת מקוממת: הצבא מעלה אותם על אוטובוסים ומסיע אותם. לאן? למרכזי הקליטה בצפון? לא. למרכזי הקליטה ברמת-אביב? לא. בצהלה? גם לא. אולי בקיסריה, היום יש שם כנס? גם לא. יש פטנט טוב שיושם בהצלחה. כנראה הצבא למד ממנו וחיקה אותו – ושוב סליחה על ההשוואה: כשהיתה בעיה עם הפסולת של גוש-דן, מצאו פתרון. ושוב, איפה מצאו פתרון לפסולת של גוש-דן? לא בצהלה, לא ברמת-השרון, לא בחולות שליד הרצלייה ולא בקיסריה, אלא בנגב. כשהיתה בעיה עם השפכים התעשייתיים-הכימיים – ושוב סליחה על ההשוואה – איפה מצאו להם פתרון? לא בגוש-דן, לא בצפון תל-אביב. עוד פעם בנגב, ברמת-חובב. והכול עובר בשקט. כנראה הצבא יישם את אותה מדיניות. הצבא קולט את הפליטים בגבול עם מצרים, מעלה אותם על אוטובוסים, נוסעים עד לב באר-שבע, פותחים את דלתות האוטובוס, הפליטים יורדים, בלי כתובת, בלי תוכנית, בלי קולט. הפלא העצום הוא שהם באים מצוידים במספר טלפון של סטודנטית יקרה מאוניברסיטת באר-שבע, הם יודעים את שמה ומדברים אתה. היא קולטת אותם, מנסה לשדך אותם ומפעילה ארגונים. רבותי, אנחנו לא איזה שבט בצופים, אנחנו מדינה. אם כבר רוצים להתעסק עם הפליטים, לטפל בהם, לקלוט אותם בצורה מכובדת. ולמה באר-שבע? מה זה לנסוע לבאר-שבע ולהניח אותם שם? אני קורא מכאן לראש עיריית באר-שבע: לא תרחץ בניקיון כפיך. תעמוד שם עם אוטובוסים משלך, תעמיס אותם, תעלה אותם לתל-אביב, תעלה אותם לירושלים. זה לא מצטייר יפה. שלא יחשבו שאם קלטנו אותם בגבול, אז זהו. רבותי, והזרם ממשיך לזרום. כל יום קולטים 20, 30, 50 פליטים. בכמה בתי-מלון אפשר להעסיק עובדים? הכול כבר מלא. כמה מקומות לינה, מקומות תעסוקה או ביגוד או כלכלה יכולה הסטודנטית הזאת לשדך להם? הזעקה שלי אינה רק מדוע זה מופנה דווקא לבאר-שבע. מה לעשות, אנשי הדרום מכניסי אורחים, מסבירי פנים, חמים. זו תמונת הנוף של חיינו, כך אנחנו נראים, וזה לא טוב. אני מקווה שלשר תהיה בשורה, שהשר יודיע על מדיניות, על כיוון כלשהו, ויפה שעה אחת קודם. תודה. היו"ר יצחק זיו: תודה. ישיב כבוד השר אדרי. השר יעקב אדרי: אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, התוודעתי לנושא הפליטים מסודן, מדארפור, יש גם לא מעט ניגרים, בביקור בכלא "איילון". ראיתי שם יותר מ-100 עצורים מסודן. כמובן, שאלתי כל מיני שאלות, כמו על מה הם שפוטים ולמה הם יושבים שם. כמובן, התשובות לא הניחו את דעתי. זה נראה לי מאוד לא טוב שהפליטים יושבים בבית-סוהר כי הם הסיגו גבול, כי הם ברחו מהיכן שברחו. כמובן, אי-אפשר להקל ראש בטרגדיה של כל הפליטים שזורמים אלינו. לא פעם זועק ראש עיריית אילת בכל מקום על הסיפור הכואב, הקשה והבעייתי של הפליטים הסודנים שזורמים לאילת. שלשום הוא אמר לי שיש לו כבר כ-900 סודנים באילת. רבותי, זו כבר קהילה. זה כבר סיפור. זה כבר בעיות. לא מדובר רק בעבודה, אלא זה מגורים, זה גני-ילדים, זה מעונות, זה בתי-ספר. לפני כשלושה שבועות כתבתי מכתב לראש הממשלה ובו ביקשתי ממנו, בשל הטרגדיה, בשל הבעייתיות של הנושא – ואני אוסיף מעבר לזה שזו גם פצצת זמן שעומדת לפתחנו – לקיים דיון עם כל הגורמים, על מנת לתת פתרון לעניין הזה, קודם כול לפליטים שנמצאים כאן. לא יכול להיות, כפי שאתה תיארת את זה, שבאים אוטובוסים – צה"ל אומר זה לא שלי, המשטרה אומרת זה לא שלי, זורקים אותם בתחנה מרכזית או במקום כלשהו. ככה מתייחסים לאנשים, עלובי החיים, שעברו טרגדיה, חלקם עברו פרעות. מי כמונו צריך להיות רגיש לעניין הזה. אמרתי לראש הממשלה שחייבים לתת פתרון ברמה הממשלתית, לומר שצריך לתת פתרון לכל מי שנמצא כאן. חבר הכנסת מרגי, אני לא נכנס לשאלה איפה לשים אותם, שזה סיפור בפני עצמו. אתה יודע שאני מסכים אתך - - - יעקב מרגי (ש"ס): ביישובים חזקים. השר יעקב אדרי: יש לי תפיסה חברתית בעניין הזה. אתה אמרת את זה קצת בעדינות – אני לא רוצה לומר את זה בצורה קשה. אמרתי לראש עיריית אילת: אם תשב בשקט, אתה תאכל אותה. אותו דבר אני אומר לראש עיריית באר-שבע. חבל על הזמן. הוא חייב לטפל בעניין הזה מול הממשלה. אני שמח לומר לכם שראש הממשלה – ואני עונה פה בשמו – ראש הממשלה הולך לקיים דיון. הוא כבר קיים דיון או שניים בנושא הזה, והם מקיימים דיון נוסף של כל הגורמים הנוגעים בדבר, ואני רואה את הפתרון בכך שכל אלה שנמצאים כאן חייבים לקבל טיפול מא' עד ת' – בריאות, חינוך, רווחה – כל מה שצריך. ומובן שצריך לחשוב במקביל איך סוגרים את הגבול. אין מה לעשות. או להחליט שמדינת ישראל, על העניין ההומניטרי, מחליטה לקלוט x תושבים מסודן וזהו. מדינת ישראל לא יכולה לקלוט את כל אלה שעומדים ומחכים במצרים, ואני חושב שהמצרים גם מעלימים עין ונותנים להם לזרום. מדובר בסופו של דבר במספר עצום, ולמדינת ישראל לא יהיה קל להתמודד עם זה. אני מאוד מקווה שאחרי הדיון הזה שראש הממשלה יקיים, נוכל להגיד שהנושא הזה מטופל בכל המשרדים, מכל הכיוונים, ואני חושב שיפה שעה אחת קודם. תודה. היו"ר יצחק זיו: תודה רבה. מה מציע כבוד השר? יעקב מרגי (ש"ס): דיון בוועדת הפנים. השר יעקב אדרי: ועדת הפנים. היו"ר יצחק זיו: תודה. הצעה אחרת – חברת הכנסת שלי יחימוביץ. שלי יחימוביץ (העבודה-מימד): אדוני היושב-ראש, אדוני השר, חברי חבר הכנסת מרגי, במלחמת העולם השנייה היו אנשים שקראו להם: העומדים מנגד. אני בת של ניצולי השואה, ומכיוון שרבים היו העומדים מנגד נספו שישה מיליוני יהודים, והסוגיה הזאת של העומדים מנגד היא סוגיה מוסרית שעדיין מלווה אותנו, שנים אחרי השואה. אנחנו לא יכולים – העם היהודי לא יכול לעמוד מנגד. והיום אנחנו עומדים מנגד. גיבשנו טכניקה של לא להכיר בכך שהם נמצאים פה, וזאת הסיבה לכך שלוקחים אותם ופורקים אותם ממשאיות בלב הלא-כלום. הלא-כלום, אגב – וצודק בזה חברי חבר הכנסת מרגי – מבחינת מי שפורק אותם שם כמו סחורה, הלא-כלום הוא אזור התעשייה בבאר-שבע. לא כלום לא יהיה חס וחלילה רמת-אביב ג' או שינקין בתל-אביב, כלומר אזורי המחיה שלי ושל עוד כמה חברים כאן בבית. הלא-כלום זה הפריפריה. אז המנהג המגונה הזה צריך להיפסק – שהצבא פורק אותם כמו מטען ליד המשטרה, אפילו בלי ליצור את המגע בין המשטרה ובין הצבא. פשוט פורקים אותם. אני לא זוכרת את שמה של הסטודנטית הזאת, שהם מצוידים במספר הטלפון שלה; הכרתי אותה, אגב. פגשתי אותה כבר פעמיים – פעם אחת בבאר-שבע ופעם אחת בוועדה משותפת לוועדה לזכויות הילד ולוועדה לבחינת בעיית העובדים הזרים. היא כבר קנתה את מקומה בעולם הבא, סליחה על הטרמינולוגיה, אבל גם אז – אם אני חוזרת להשוואה – גם אז היו צדיקים כאלה, כמו למשל אלה שהצילו את אמא שלי. אנשים כאלה, שעושים את מעשי החסד האלה, לצערי הרב מחליפים את המדינה. למדינה אסור לעמוד מנגד, והיא חייבת לגבש מדיניות ברורה, חד-משמעית, לא מתחמקת, של הצלת פליטים – גם אם יש לזה מחיר טכני וכספי כבד. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לעמוד מנגד. היו"ר יצחק זיו: תודה רבה לחברת הכנסת על הנושא המאלף. אנחנו נעבור להצבעה: ועדת הפנים מול הסרה. השר יעקב אדרי: ועדת הפנים כן, הסרה לא. היו"ר יצחק זיו: בעד זה ועדת הפנים. נא להצביע. הצבעה מס' 19 בעד ההצעה להעביר את הנושא לוועדה – 9 בעד ההצעה שלא לכלול את הנושא בסדר-היום – אין נמנעים – אין ההצעה להעביר את הנושא לוועדת הפנים והגנת הסביבה נתקבלה. היו"ר יצחק זיו: בעד – 9, אין מתנגדים ואין נמנעים. הנושא עובר לוועדת הפנים.