קטע מדברי הכנסת

הצעה לסדר-היום חשיפה בדוח "מרכז אדוה": הפערים החברתיים בישראל מתרחבים היו"ר דוד רותם: אנחנו עוברים לנושא הבא שעל סדר-היום: חשיפה בדוח "מרכז אדוה": הפערים החברתיים בישראל מתרחבים - הצעה לסדר-היום שמספרה 5217. חבר הכנסת אברהם מיכאלי. אדוני מביא בחשבון שלא תהיה תשובת שר. אני באמת אבקש מהשר שטרית, שאני יודע שהוא מקפיד על כבוד הכנסת, להעביר מחאה חריפה בנושא הזה. לא יעלה על הדעת ששרים שהיו צריכים להתייצב כאן, בדקה התשעים שולחים בקשה - - - אברהם מיכאלי (ש"ס): - - - שר הפנים מאיר שטרית: התיקון הזה לא הגיע אלינו. אברהם מיכאלי (ש"ס): אדוני היושב-ראש, אדוני השר, אתה ודאי לא אשם במצב שנוצר. אתה מתנדב להשיב במקום כל השרים, ולא נותנים לך לדבר. במקום לתת לך מענק מיוחד, שוללים ממך את הזכות לדבר פה. היו"ר דוד רותם: אפילו היום הוא יישאר שר תורן כל היום. אברהם מיכאלי (ש"ס): אדוני היושב בראש, אני מתייחס לדוח "מרכז אדוה", דוח כואב שפורסם לפני כשבועיים. מהדוח עולה שהפערים החברתיים בישראל התרחבו בשנים האחרונות, וזאת למרות מגמת הצמיחה במשק. לפי הנתונים שבדוח, חלוקת ההכנסות השתנתה לרעת השכירים ולטובת המעסיקים, והיא כיום פחות שוויונית מכפי שהיתה בתחילת העשור. בדוח מפורט כי בשנת 2000 זכו העובדים לכ-68% מעוגת ההכנסה הלאומית, ואילו כיום הם זוכים רק ל-62%. לעומת זאת, חלקם של המעסיקים בעוגת ההכנסות גדל מ-10% בשנת 2000 ל-13% בשנת 2007, והשאר כמובן מגיע למדינה. משמעות השינוי, אדוני היושב-ראש, היא הפסד של אלפי שקלים בשנה לעובד. אם חלקם של העובדים בהכנסה לא היה קטן בשיעור זה, הם היו מרוויחים כ-23 מיליארד שקלים נוספים בשנה. המשמעות של רווח נוסף זה היא כ-8,000 שקלים בשנה לכל עובד או כ-670 שקלים בחודש. בשל הקיטון בהכנסות האלה, הסכומים האלה עברו לידי המעסיקים. לבנק ישראל יש הסברים לתופעה. לפי ההסבר של בנק ישראל יש פה היחלשות של ההסתדרות, גלובליזציה ומעבר של חלק מהמשק לענפים עתירי הון. אבל בדוח "מרכז אדוה" נטען שהסיבות העיקריות הן אימוץ מדיניות ניאו-ליברלית על-ידי ממשלות ישראל והצפת שוק העבודה בעובדים חסרי הגנה מקצועית – רובם, לצערנו, עולים חדשים מחבר המדינות ומאתיופיה. נתון נוסף שעולה מהדוח, התואם את הנתונים הקודמים, הוא נסיקת משכורות הבכירים במשק לעומת עלייה זעירה בלבד בשכר השכירים. לפי הדוח, שעה ששכר עובד לשעה גדל בשנים 2003–2006 ב-20 אגורות בלבד, מ-42.7 שקל ל-42.9 שקל, גדלה עלות השכר השנתית הממוצעת של מנהל בכיר בחברות הבורסאיות מ-1.61 מיליון ש"ח בשנת 2003 ל-2.17 מיליוני ש"ח בשנת 2006 – גידול מדהים. בנושא האבטלה מצוין בדוח כי אומנם בשנים האחרונות ניכר שיפור בהיקף התעסוקה, אך לעומתו יש החמרה במצב המובטלים. לפי הדוח, בשנת 2007 נוספו למשק כ-105,000 מועסקים חדשים, אולם 212,000 עדיין לא היו מועסקים ו-47,000 התייאשו ממציאת עבודה. בקרב המובטלים חלה הידרדרות עקב ההחמרה בתנאי הזכאות לדמי אבטלה. אם בשנת 2001 שולמו כ-3.7 מיליארדי שקל דמי אבטלה, בשנת 2007 שולמו 1.75 מיליארד ש"ח בלבד. בדוח מתואר המצב המוזר והמשונה שקורה בישראל בשנים האחרונות. מצד אחד, צמיחה והתרחבות בשוק העבודה ועלייה ברמת החיים, ומצד שני, במקביל, התרחבות הפערים החברתיים. למרות המגמה החיובית בצמיחה אין צמצום של ממש בתחולת העוני ובפערים בין בעלי הכנסה גבוהה לבעלי הכנסה נמוכה. הצמיחה מתגמלת דווקא את בעלי ההכנסות הגבוהות, ואם המדינה לא תתערב ולא תבטיח את חלחול הצמיחה לכל השכבות, המצב ילך ויחמיר. לפי הדוח, מגמת הצמיחה אינה גורמת לחלוקה שוויונית יותר או צודקת יותר, באופן משמעותי, של המשאבים וההכנסות. כפי שציינתי קודם, רמת השכר של עובדים מסוימים, גם כאלה שמועסקים במשרה מלאה, היא נמוכה מאוד, והפערים בשכר בשוק העבודה נותרו גדולים מאוד. הצמיחה אכן מועילה למעסיקים ולבעלי ההון, שרמות השכר שלהם גבוהות יותר מאלה של בעלי השכר הנמוך. כפי שציינתי קודם, עדיין נותרו אנשים מחוץ לשוק העבודה, שלא משתלבים בכלל, מסיבות מגוונות; חלק בגלל העדר כישורים, חלק בגלל מגורים בפריפריה וחלק מסיבות אחרות, כמו משפחות חד-הוריות וכו'. השכבות הנמוכות נפגעו מאוד מהקיצוצים במערכת הביטחון הסוציאלי בתחילת שנות האלפיים. המצב לא תוקן מאז במידה משמעותית, והתוצאה היא שאין כלים טובים מספיק כדי לאפשר למובטלים להשתלב בשוק העבודה או להבטיח קיום סביר מחוץ לו. המדינה תישא באחריות לפער החברתי אם לא תהיה התערבות בגובה השכר ובתמורה לעבודה, ואם לא תהיה פעולת סיוע משמעותית כדי לאפשר לאנשים להשתלב בשוק העבודה ולהבטיח הכנסה סבירה לאנשים שמסיבות שונות נמצאים מחוץ למעגל הזה. על-פי המחקרים, בראשית שנות ה-90 היה מצב דומה במידה מסוימת. גם אז הצמיחה לא הביאה לצמצום של ממש בפערים החברתיים. בשנות ה-70, לעומת זאת, שולבה הצמיחה הכלכלית בישראל בהקמת מערכת של ביטחון סוציאלי ושל התערבות הממשלה, ועקב כך צומצמו במידה ניכרת הפערים החברתיים והעוני. אפשר בהחלט לעשות את המהלך הזה גם היום. אני מסכים שלא מדובר במהלך פשוט, אבל דווקא בתקופה של צמיחה חובה להביא לחלוקה צודקת יותר של העוגה ולסגירת הפערים החברתיים. אדוני היושב-ראש, אם אנחנו מסתכלים לפי הדוח על המצב החברתי או על תמונת המצב החברתי ב-2007, בעיקרי הממצאים אנחנו רואים מצב גרוע מאוד. אם אמרו כל הזמן שהצמיחה תטפטף כלפי מטה, אנחנו רואים שמאז שנת 2003 ישראל נתונה במחזור של צמיחה כלכלית, אך הפערים החברתיים אינם מצטמצמים. ההבטחה של נבחרי הציבור – הממשלות – כי פירות הצמיחה סופם לטפטף כלפי מטה, אינה מתגשמת, לצערנו, ולפחות עד כה לא רואים תוצאות חיוביות שלה. לכן, כפי שציינתי קודם, הצמיחה היא בלתי מאוזנת, הפערים בשכר גדלים וחלוקת עוגת ההכנסות היא לא הגיונית ולא סבירה; מצד אחד העשירון העליון, או קבוצה מסוימת של אזרחי המדינה, זוכים לחלקים ניכרים מהעוגה, ומצד שני קבוצה אחרת, אפילו אנשים שעובדים בשכר מלא או בשכר סביר, עדיין לא מצליחים לחיות מזה בצורה סבירה. הפערים העדתיים והלאומיים אינם מצטמצמים, לצערנו, בצד הצמיחה הכלכלית שאנחנו רואים בשנים האחרונות. גם הפערים המגדריים – בין נשים וגברים – בשכר הממוצע, כשאנחנו מסתכלים כמה השתכרו נשים לעומת גברים בשנים האחרונות – גם הפערים האלה אינם מצטמצמים. שכר המנהלים הבכירים גדל בצורה לא הוגנת ולא סבירה לעומת השכר הממוצע או הנמוך שרוב אזרחי ישראל עדיין מקבלים. אנחנו מדברים פה על אבטלה, ועל החמרה במצב המובטלים. זכאות לתעודת בגרות, מבחינה חברתית, היא אחד הכלים הממלכתיים העיקריים להתמודדות עם אי-שוויון, ואנחנו כל הזמן שואפים לשיפור בתחום הזה. אנחנו רואים שמערכת החינוך הממלכתית מאוד לא שוויונית, ובחלק גדול מהיישובים בישראל אין בתי-ספר המעניקים הכשרה שמאפשרת לרוב בני-הנוער להגיע ללימודים אקדמיים. אנחנו רואים שבשנת 2006 רק 45.9% מבני ובנות המקום גילאי 17 השיגו תעודת בגרות. בשנים שלפני כן, בשנת 2004, שיעור הזכאות היה 49.2%, ובשנת 2005 – 46.4%. אז בעצם יש החמרה גם בזכאות לתעודת בגרות וגם בהשכלה הגבוהה - רק 20% מבוגרי התיכון בשנת 1998 הגיעו לאוניברסיטה עד שנת 2006. אנחנו רואים את הפער בין המגזר היהודי למגזר הערבי, מקרב עדות אשכנז, מקרב המזרחים. לצערנו, הפערים האלה עדיין בולטים. תשלומי בריאות פרטיים – אחד הפרמטרים של המצב החברתי הוא הביטוחים המשלימים והפרטיים בתוך סל ההוצאה של משקי-הבית על בריאות. תשלומי הבריאות הפרטיים בעצם הוכפלו בעשור האחרון - מ-14% ב-1998 ל-26% ב-2006. הגידול הזה נרשם בכל העשירונים, אבל יש פערים גדולים בכל הנוגע לסכומי הביטוח בין משקי-בית בעשירון השני ובין משקי-בית בעשירון השישי עד העשירון העליון. לכן, אדוני, מדינה צריכה למשול, מדינה גם צריכה לדאוג לשוויון בין אזרחיה. הדוח הזה חושף בעצם את הפרצוף שלנו. לא תמיד נעים להסתכל במראה, אבל אני מקווה שהמדינה, קרי אנחנו ככנסת והממשלה כממשלה, נתעשת ונעשה דברים מעשיים מעבר לדיבורים, כדי שהפערים האלה יצטמצמו ככל האפשר, ונגרום לאזרחי ישראל לחיות בתנאים טובים יותר. היו"ר דוד רותם: תודה לחבר הכנסת מיכאלי. הצעה אחרת לחברת הכנסת נאדיה חילו. נאדיה חילו (העבודה-מימד): אדוני היושב-ראש, אדוני השר, אני בטוחה שחבר הכנסת מיכאלי, שסקר בהרחבה את דוח "מרכז אדוה", גם אם לא היה הדוח הוא היה יודע להצביע בדיוק על הנתונים. היום אנחנו במצב שאנחנו לא זקוקים לעוד דוחות, כי המציאות הקשה – כולנו עדים לה וכולנו חיים את אותה מציאות קשה, ובעצם הפערים גדלים מאוד מאוד. לדעתי, לא מספיק לבוא ולסקור את הנתונים, את הדוח ואת הפערים – 800,000 ילדים שמתחת לקו העוני, משפחות מרובות ילדים, אבטלה, אלימות בבתי-ספר ועוד ועוד תופעות. לפני רגע דיברתי גם על העובדים הסוציאליים ועל השביתה. לדעתי, אנחנו אמורים להגיע גם לפתרונות. הפתרונות ידועים מאוד. אני מתפלאת למה השלטון המרכזי, שבעיני הוא הגוף האחראי ולא העמותות, שלצערי בתקופה האחרונה תופסות יותר ויותר מרחב בחיים החברתיים – השלטון המרכזי צריך לבוא עם מדיניות מאוד ברורה ולהציע פתרונות. אני אתן לך כמה דוגמאות - - - היו"ר דוד רותם: לא, גברתי לא תיתן לי כמה דוגמאות, גברתי תגיד לי מה היא מציעה. נאדיה חילו (העבודה-מימד): אני מציעה לפנות לממשלה ולבוא בתוכנית מאוד ברורה, שעיקרה יהיה: 1. הגדלת תשלומי ההעברה. הוכח שהביטוח הלאומי הוא מכשיר מאוד אפקטיבי לסגירת פערים. היו"ר דוד רותם: לאן גברתי מציעה להעביר את הנושא שהעלה חבר הכנסת מיכאלי? נאדיה חילו (העבודה-מימד): אני חושבת שצריך לקיים דיון בוועדת הכספים, אולי גם בהשתתפות ועדת הרווחה, אבל זה בעיקר ועדת הכספים, כדי להגיע לתוכנית - - - היו"ר דוד רותם: ועדת הכספים או ועדת העבודה והרווחה? נאדיה חילו (העבודה-מימד): אני חושבת שזה עניינן של שתי הוועדות. היו"ר דוד רותם: אני אוכל להעביר רק לוועדה אחת. נאדיה חילו (העבודה-מימד): אני מציעה לוועדת הכספים. היו"ר דוד רותם: חבר הכנסת מיכאלי, האם אדוני מסכים להעביר לוועדת הכספים? אברהם מיכאלי (ש"ס): אני מבקש להעביר לוועדה - - - היו"ר דוד רותם: אדוני מסכים לוועדה. אם כך, אנחנו נצביע. מי שבעד – זה עובר לוועדה. מי שנגד – זה הסרה, וועדת הכנסת תקבע אחר כך לאיזו ועדה להעביר. נא להצביע. הצבעה מס' 17 בעד ההצעה להעביר את הנושא לוועדה – 5 נגד – אין נמנעים – אין ההצעה להעביר את הנושא לוועדה שתקבע ועדת הכנסת נתקבלה. היו"ר דוד רותם: חמישה בעד, אין מתנגדים ואין נמנעים. אם כך, אני קובע שההצעה לסדר-היום של חבר הכנסת מיכאלי בנושא חשיפה בדוח "מרכז אדוה": הפערים החברתיים בישראל מתרחבים, יועבר לוועדה. ועדת הכנסת תקבע את הוועדה שתדון בעניין.