קטע מדברי הכנסת

הצעה לסדר-היום סבלם המתמשך של אזרחי המדינה הערבים תושבי הערים המעורבות בתחומי הרווחה, הדיור והחינוך היו"ר דוד רותם: אנחנו עוברים לנושא הבא על סדר-היום – הצעה לסדר-היום שמספרה 5244, של חבר הכנסת אברהים צרצור, בנושא: סבלם המתמשך של אזרחי המדינה הערבים תושבי הערים המעורבות בתחומי הרווחה, הדיור והחינוך. בבקשה, אדוני. אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל): כבוד היושב-ראש, מכובדי השר, כנסת נכבדה, הנושא הוא האוכלוסיה הערבית בערים המעורבות. מה זה המונח "ערים מעורבות"? המונח הזה כוונתו בדרך כלל לערים שמתגוררות בהן קבוצות ממוצא שונה – אתני, לאומי או דתי - המצויות לעתים במצב של קונפליקט. בישראל יש חמש ערים אשר מונח זה מתקשר אליהן: עכו, חיפה, יפו, רמלה ולוד. מספר התושבים הערבים בערים אלה מגיע כיום לכ-100,000 נפשות. התושבים הערבים המתגוררים בערים אלה מוצאים את עצמם במצב של שוליות משתי בחינות: מצד אחד הם חיים באזור גיאוגרפי נפרד מרוב האוכלוסייה הערבית, שמתגוררת בשלושה רצפים טריטוריאליים – הגליל, המשולש והנגב. מצד אחר הם מתגוררים בשכונות הנפרדות בדרך כלל משכונותיהם של התושבים היהודים. ממחקרים שונים עולה כי הממסד הישראלי נוקט כמה גישות כלפי האחר, הערבי, בערים אלה: גישה אחת היא טיהור והרס המרחב הישן לצורך בניית החדש; גישה שנייה היא בידוד המרחב האחר כדי לסמל את יחסי הכוח הבלתי-שוויוניים במרחב; והגישה השלישית היא צביעת המרחב בצבעים ערביים – המרחב שהיה בעבר מסורתי ושורשי, אינו מתפקד עוד בצורתו הראשונה. אני אתמקד ואסביר את הנושא הזה מכמה היבטים. אני אדבר על היבטים תכנוניים, כלכליים וחברתיים; חלוקה מרחבית ודיור; חינוך, ובסוף אגיע למסקנות. אני אתן דוגמאות לנושא של ההיבטים התכנוניים, הכלכליים והחברתיים. העיר לוד: מרבית התושבים חיים במבנים בלתי חוקיים. מספר התושבים הערבים הגיע לכ-25,000. כיום יש בלוד שני אזורים שעיקר אוכלוסייתם הוא ערבי – שכונת הרכבת ופרדס-שניר. השכונות הערביות נטולות כמעט שירותים מינימליים מכל סוג שהוא. דוגמה אחרת – העיר חיפה: סקרים רבים מראים כי החברה הערבית בחיפה הוזנחה במשך שנים על-ידי רשויות העיר וכמעט אין לה כל קשר לתכנון ארוך-טווח. הערבים בחיפה מופלים גם בתחום התרבות, הכלכלה והתכנון ובתחום בניית התשתיות. דוגמה שלישית היא העיר עכו: שיעורי אבטלה גבוהים - כ-30% בקרב האוכלוסייה הערבית בעיר; פשיעה גוברת – 11 מקרי רצח בשנה אחת; מספר מצומצם של בתי-ספר, שלומדים בהם אלפי תלמידים. בנושא של חלוקה מרחבית ודיור אני אתן את יפו כדוגמה. ערביי יפו מנותקים במידה רבה ממוקדי כוח, ובה בעת הם תלויים בחברה ובכלכלה הישראלית במידה שאינה מאפשרת להם לקיים מערך אוטונומי אפקטיבי. תושבי שכונת עג'מי למשל, שמרביתם ערבים, המוגדרים "דיירים מוגנים", והמתגוררים בדירות בדמי מפתח, מנהלים מאבק משפטי קשה ביותר כדי לשמור על זכויותיהם ולהבטיח שמשפחותיהם לא ייזרקו לרחוב. כשהתושבים האלה באים לקבל חזקה רשמית על דירותיהם, הם נתקלים במדיניות חסרת כל מצפון ורגש, המקבעת אותם בתחתית הסולם החברתי ומנציחה את נחיתותם. פן אחר הוא נושא החינוך, אחד הנושאים הכאובים ביותר. הכותרת היא "שילוב או הפרדה". אפשר להבחין בחמישה נושאים עיקריים בחינוך הקשור לאוכלוסייה הערבית בערים המעורבות: 1. ההפרדה בין בתי-ספר פרטיים לבין בתי-ספר ממלכתיים; 2. רמה ירודה של הישגים לימודיים בבתי-הספר הערביים בערים המעורבות, שיעורי נשירה גבוהים, שיעור גבוה של תלמידים שאינם יודעים קרוא וכתוב וכו'; 3. רמת שירותי החינוך המקצועיים ירודה מאוד – שירותי העזר, יועצים חינוכיים, קציני ביקור סדיר – ואינה עומדת ברמה הדרושה; 4. פוליטיזציה של מערכת החינוך – האם יש להגביר את ההתמזגות או שמא דווקא את ההתבדלות? לסיכום: האוכלוסייה הערבית בערים המעורבות עדיין נאבקת על עצם ההכרה החוקית בהימצאותה, אף שמדובר באוכלוסייה שהיא ילידת המקום. העיריות אינן כוללות את התושבים הערבים בערים אלה במסגרת התכנון העירוני, אינן מציעות להם פתרונות דיור ואינן מעמידות לרשותם אזורים ציבוריים. השכונות הערביות מוזנחות, מוקפות חומה, ורמת התברואה בהן ירודה מאוד. העיריות מכפישות את התושבים הערבים וטוענות שהם מפירים את חוקי התכנון והבנייה, וככלל, מתייחסות אליהם כאל מטרד מאיים. עצוב מאוד. אני לא אדבר ולא ארחיב בנושא של הווקף האסלאמי. דוגמה לכך היא בית-הקברות "טאסו", שמדברים עליו לאחרונה. הגיע הזמן למעורבות יותר מקיפה ועמוקה של הערבים בערים המעורבות במנגנונים העירוניים המקומיים. אפשרות זאת רבה יותר במישור העירוני לעומת המישור הארצי. יש צורך במעבר חד מתכנון פטרנליסטי מוחלט לנכונות לשיתוף המגזר הערבי, הרחק ממדיניות של הריסה, גירוש ופינוי, למדיניות של שיקום ופיתוח. הגיע הזמן שתושבים ערבים אלה ייטלו חלק בניווט התפתחותו של המרחב המשותף שבו הם חיים. ובסוף, הגיע הזמן לשפר את הרמה הסוציו-אקונומית של האוכלוסייה הערבית, לחזק את מערכת החינוך, לשלב אותה במנגנונים השונים של מוסדות הממשל המקומי והארצי. אני מאוד מקווה שנשמע היום מכבוד שר הפנים בשורות בסוגיות האלה. תודה מקרב לב. היו"ר דוד רותם: תודה. אדוני שר הפנים. אברהם מיכאלי (ש"ס): - - - היו"ר דוד רותם: זה נושא שהוא בתחום טיפולו. אברהם מיכאלי (ש"ס): סוף-סוף אתה נותן לו לדבר היום. שר הפנים מאיר שטרית: אדוני היושב-ראש, רבותי חברי הכנסת, אני מתכבד להשיב על ההצעה של חבר הכנסת אברהים צרצור. אני חושב שהבעיה שהוא מעלה היא בעיה נכונה ואמיתית, שמחייבת טיפול, אבל עם זאת אני רוצה לומר שהבעיה מחייבת טיפול לא רק מצד הממשלה, אלא, ובעיקר, מצד התושבים הערבים בערים שבהן הם גרים. אני יכול לספר לכם סיפור לדוגמה, שטיפלתי בו באופן אישי בהיותי שר השיכון. בשבוע הראשון לתפקידי כשר השיכון וראש מועצת מינהל מקרקעי ישראל הוצאו צווי הריסה ל-12 בתים בשכונת רמז בלוד. שכונת רמז בלוד היתה שכונה ותיקה שהיו בה בתי "עמידר", שעם השנים, לאט לאט, התושבים היהודים עזבו אותה ועברו לשיכונים חדשים, ואת הבתים קנו תושבים ערבים שגרים בלוד והסביבה. באותה התקופה חלק מהאנשים שעבר לגור שם גם בנה בנייה ללא רשיון – יש שם 12 בתים שנבנו בלי רשיון, והיו תהליכים שנמשכו שנים, עוד לפני שנכנסתי למשרד השיכון. ממש בשבוע שנכנסתי הוצאו על-ידי בתי-המשפט 12 צווי הריסה. פנו אלי גם תושבים מהמקום, גם חברי הכנסת וגם אחרים, וביקשו אם אני יכול להתערב, למנוע את צווי ההריסה. אמרתי: אני לא יכול להתערב במניעת צווי הריסה. אולי תעכב, תבוא ותראה. אמרתי: לא, אני אבוא לראות אחרי שיבוצעו צווי ההריסה. ובאמת, לא התערבתי במהלך ביצוע צווי ההריסה, ונהרסו 11 בתים מתוך ה-12. בית אחד קיבל צו מניעה מבית-משפט. לאחר ביצוע צווי ההריסה, באותו שבוע, הלכתי לבקר בשכונת רמז. לקחתי אתי לביקור את מנכ"ל מינהל מקרקעי ישראל, את מנכ"ל משרד השיכון, את מנכ"ל "עמידר", את מנהלי המחוזות של משרד השיכון, המנהל באותו אזור, את ראש עיריית לוד, והלכתי לבקר בשכונה – שכונה שנמצאת במרכז העיר לוד. ראיתי באמת את הבתים ההרוסים ואת המשפחות שנשארו בחוץ ללא בתים, וביקרתי בשכונה כולה, ואני מוכרח לומר – אני הזדעזעתי מהתמונה בשכונה. שכונה שנמצאת במרכז הארץ, במרכז העיר, שכונה שבה חלק מהכבישים לא קיימים, אין בכלל מדרכות, אין תאורת רחובות, ערמות של זבל מסביב, גדרות בנויות מכל מיני חלקים, אוסף של מבנים שאין להם לא צורה ולא כלום – זה נראה פשוט עלוב ומוזנח. היו שם עוד כמה עשרות בתים, ובשני בתים מהם היו עדיין שתי משפחות יהודיות שנשארו בשכונה הוותיקה, והשכונה באמת נראתה במצב נורא. נאדיה חילו (העבודה-מימד): יש הרבה כאלה. שר הפנים מאיר שטרית: אחרי הסיור קראתי לישיבה באולם הישיבות של העירייה. הזמנתי את כל התושבים שגרים שם בשכונה – היה גם ועד מקומי וכל מיני נציגים מקומיים מלוד – לחדר הישיבות של עיריית לוד, ושוחחתי אתם. שאלתי אותם שאלה מאוד פשוטה: חברים, האם אתם באמת מעוניינים ומוכנים לעשות מאמץ כדי לבנות בתים כחוק? אמרו לי התושבים המקומיים: כן, אנחנו מוכנים לקנות את המגרשים – המגרשים שהם בנו עליהם בלי רשיון, כי זה לא שלהם – ולבנות כחוק את הבתים שלנו. אז אמרתי להם: בואו נעשה הסכם. אני מוכן להתחייב בפניכם שמהיום עד לגמר התוכנית לא יופעלו יותר בקשות לצווים או להריסות או לפעולות, לא תיעשינה פעולות אכיפה נוספות, בתנאי אחד – שאף תושב בשכונה לא יבנה אפילו אבן אחת שלא כחוק. אם אחד בונה לא בחוק – ההסכם בטל. לשמחתי, אני אומר, הם הסכימו. אמרתי: אם אתם מסכימים לזה, אני מתחייב לעשות תוכנית חדשה לכל השכונה, תוכנית "בנה ביתך", לעשות פיתוח מלא לכל המגרשים – כבישים, מדרכות, מים, ביוב, תאורה, הכול קומפלט. אנחנו נמכור את המגרשים ב"בנה ביתך" עם עדיפות ראשונה לתושבי השכונה, במחיר מסובסד, כלומר נסבסד את הפיתוח על-ידי משרד השיכון, כדי להדגים שאפשר לבנות שכונה מתוקנת במרכז העיר גם אם התושבים שם הם ערבים. אבל, התנאי הוא – אתם תלכו למכרז, תשתתפו במכרז, יש עדיפות ראשונה רק למי שגר במקום. כי, לצערי, אחת הבעיות שהיתה קיימת בכל מכירת מגרשים על-ידי המינהל, בכל היישובים הערביים, וגם היהודיים, היתה שכשפרסמו מכרז במינהל שקבע שמי שמשלם יותר זוכה במגרש, מה קרה? נגיד שאתה מוציא מגרשים בלוד, באים בכלל אנשים ממקומות אחרים – נגיד עבריינים שיש להם כסף – שמים הרבה מאוד כסף על המגרשים, קונים אותם, ותושבי השכונה נשארים בחוץ. זה דבר מקומם. אותו דבר קרה ביישובים ערביים ודרוזיים. היו עושים מכרז, בעלי אמצעים היו קונים את כל המגרשים והתושבים עצמם היו נשארים בחוץ. אני שיניתי את המדיניות הזאת כשהייתי במינהל, וקבעתי מדיניות ש"בנה ביתך" בכל היישובים נעשה בשיטה הבאה: לא עושים מכרז מי משלם יותר. עושים הערכת שמאי מה מחיר המגרש, עושים מכרז שבו נרשם כל מי שרוצה לקנות מגרש. 50% מהמגרשים ניתנים לתושבי השכונה, קודם כול. עושים הגרלה ראשונה רק לתושבי היישוב, ואחרי שהם עשו את ההגרלה וקיבלו 50% מהמגרשים, מי שנופל בהגרלה הזאת הולך להגרלה שנייה כללית, כך שיש לו פעמיים צ'אנס. בשכונה הזאת, רמז בלוד, נעשה מכרז וניתנה עדיפות רק לתושבי השכונה, כולם. אני עדיין המשכתי לעקוב אחרי זה, קידמתי את התוכניות. התוכניות אושרו, העניין אושר על-ידי הממשלה, גם הסבסוד. אישרתי במינהל מקרקעי ישראל את העניין. נעשו תוכניות הפיתוח. באתי עוד פעמיים לשכונה. אגב, רק אנקדוטה. ראש הוועד של השכונה – כשסיירנו בשכונה ראיתי שהבית שלו מוקף בגדר – הוא תפס שטח של 4 דונם, הקיף אותו בגדר גבוהה. היו"ר דוד רותם: בגלל זה הוא היושב-ראש. שר הפנים מאיר שטרית: כן. אז אמרתי לו, לראש הוועד: המבחן שלי לרצינות שלכם הוא שאתה ראשון תהרוס את הגדר שבנית לא כחוק, ואני אבוא בשבוע הבא לבדוק אם אתה באמת הרסת. הוא אמר: אני מתחייב. אחרי שבוע הלכתי לבדוק – כי אם אתה אומר ולא בא לבדוק, זה לא שווה כלום. שבוע לאחר מכן הלכתי לבדוק, באתי אליו הביתה וראיתי שהוא הרס את הגדר. נכנסתי אליו הביתה, שתיתי כוס קפה, וידעתי אז שהוא רציני, שהוא באמת מלווה את השכונה ברצינות. בינתיים יצא המכרז, נרשמו 25 משפחות שקנו מגרשים בשכונה. משרד השיכון אמור לקדם את הפיתוח של השכונה ולבנות. אני עוקב, מנסה לעקוב מרחוק אחרי מה שקורה. אני מודה שעכשיו אני לא אחראי לפיתוח בתוך השכונה, אבל אני בהחלט מקווה לראות את השכונה הזאת קמה ונבנית. בלוד – אתה הזכרת – יש שכונה אחרת גדולה הרבה יותר, פרדס-שניר. יש בה, אדוני היושב-ראש – זה לא ייאמן – במרכז העיר לוד יש 1,200 דירות בנויות, כולן בלי רשיון. תסביר אתה איך זה יכול להיות – שכונה שלמה. 1,200 משפחות. תכפיל את זה, נגיד אפילו בחמישה – זה 6,000–7,000 איש, זה כמו רשות מקומית. היו"ר דוד רותם: מתי הם נבנו? שר הפנים מאיר שטרית: במשך השנים, כל השנים. אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל): כי אין תכנון שם. היו"ר דוד רותם: כי שר הפנים הקודם לא שלח את הפיקוח. שר הפנים הנוכחי ישלח את הפיקוח. שר הפנים מאיר שטרית: שכונה שלמה, כמעט חצי עיר שלמה, בלי רשיון. נאדיה חילו (העבודה-מימד): יש שכונות כאלה גם ביפו. שר הפנים מאיר שטרית: את מספרת לי? לא, ביפו יש בעיה פחותה. אני אומר – בלי רשיון. ריבונו של עולם. אני שואל: רגע, אם יש במדינה חוק, סדר, אחת מהשתיים. הרי יש פה פאשלה גדולה. הקרקע היא קרקע פרטית, ואם יש קרקע פרטית, מדוע אי-אפשר לתכנן אותה מלכתחילה? אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל): מי צריך לתכנן? שר הפנים מאיר שטרית: בעל הקרקע יכול לתכנן, העירייה יכולה לתכנן, וגם המדינה יכולה לתכנן. כמו שאני יזמתי את הדבר בלוד, גם אחרים יכולים לעשות את אותו הדבר. מדוע אי-אפשר לעשות תכנון לכל המגרשים, מההתחלה, לפני הבנייה, ואז לחלק את זה למגרשים, שהאדם הפרטי ייהנה מזה, ישלם מס שבח, ימכור את המגרשים, ומי שרוצה לבנות יבנה, ושלום על ישראל – ישלמו אגרות פיתוח? אמרתי אז, ברמז בלוד, שאם ברמז זה יעבוד כמו שאנחנו מתכננים, ויצליח, אפשר לעשות את אותו תרגיל גם בפרדס-שניר. אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל): והוא אכן הצליח, נכון? שר הפנים מאיר שטרית: אני מקווה. עד שאני עזבתי כבר נגמר המכרז, ואני אומר לך, 22 משפחות מתוך השכונה קנו מגרשים. אגב, הן קיבלו פיצויים מהמינהל. בעלי הבתים שצריך לפנות מקבלים פיצויים מהמינהל, כך שכל ההסדר נעשה כדי לתת להם צ'אנס לבנות כחוק. למה אני מספר את כל הסיפור הזה? – אני מצטער שאני מרחיב, ממילא אין הרבה אנשים, אבל לפחות שלמציע תהיה תשובה – למה אני מספר את כל הסיפור הזה? כדי להסביר לחבר הכנסת צרצור שהשינוי צריך לחול משני הצדדים. אני מצטער לומר לך – אתה מדבר על פוליטיזציה של מערכת החינוך; דע לך, הפוליטיזציה החמורה ביותר במערכת החינוך נעשית – איפה? בסקטור הערבי, לצערי, על-ידי חלק מראשי הרשויות והממונים למיניהם במשרד החינוך. במקום למנות את המחנכים הטובים ביותר, ואת המנהלים הטובים ביותר, ממנים קרובי משפחה. בעיני זה רע מאוד. אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל): רק אם איש שלנו יעלה במשרד החינוך, זה גם יתרום - - - שר הפנים מאיר שטרית: מאה אחוז, בחינוך צריך למנות את האנשים הטובים ביותר, ולא לפי שום מבחן אחר. כשאני אומר שצריך לשנות את הגישה, אני מתכוון גם לגישה של התושבים בשכונות המעורבות. הרי בשכונות המעורבות יש לתושבים המון כוח. האם יש איזו סיבה שהם לא ירוצו בעצמם לעירייה ולא יהיו חברי מועצה משלהם שייצגו אותם ויפעלו למענם? אגב, בלוד היו שניים או שלושה חברי מועצת העיר ערבים, והשאלה היא, מה הם עשו, האם הם באמת דאגו לכולם? אני לא בטוח. צריך לשנות את הגישה, והגישה צריכה להשתנות מכל הכיוונים; הממשלה צריכה להיות פתוחה, התושבים עצמם צריכים לשנות את הגישה, להשתתף בתהליך, להיאבק פוליטית. זה לגיטימי – להתמודד בבחירות לעירייה, להיבחר, ואז לתרום לכלל התושבים, לא לטפל בבעיה האישית שלהם לאחר שהם נבחרים. לטפל בבעיות של כלל התושבים שהם מייצגים. צריך לשנות את הגישה מבחינת הנכונות לשלם את מה שמתחייב מכל אדם שבונה בית, את אגרות הפיתוח, כי אחרת, אדם שבונה את הבית שלו, ואין לו פיתוח, כי הוא לא שילם את האגרות למועצת העיר, גם אם באותו זמן חשבו שעושים לו טובה, פתאום ראש המועצה נעשה האויב שלו, כי הוא אומר, בניתי וילה, אין לי כביש, אין לי מים, אין לי ביוב, אין לי כלום. לא חשוב שהוא לא שילם את האגרות. כבר שכחו את זה. זאת גישה מוטעית. אני, אגב, כשר השיכון, חבר הכנסת צרצור, שיניתי את הגישה בכל היישובים הדרוזיים והערביים שבונים "בנה ביתך". בתקופה שהייתי אחראי לזה, בתקופה שהייתי שר השיכון – הנה שר השיכון נכנס, ברוך הבא – שינינו את המדיניות וקבענו שביישובים הערביים והדרוזיים שבונים "בנה ביתך" משרד השיכון יעשה את הפיתוח. מדוע? כי כך אנחנו בטוחים שהפיתוח ייעשה. ברגע שמשרד השיכון עושה את הפיתוח, כשבא אדם לקנות מגרש, הוא משלם בזמן הגישה למכרז את כל הוצאות הפיתוח, ואז הוא מקבל פיתוח מלא, כבישים, מדרכות, מים, ביוב, ניקוז, תאורה – הכול. הדבר שהכי עצוב לי לראות, חבר הכנסת צרצור – אני מסתובב ביישובים ערביים, אני רואה וילות יוצאות מן הכלל, בתים של 300–400 מ"ר, אבל אין כביש, אין מים, אין ביוב ואין מדרכה. ראש העיר אומר לי: תעזור להם, אין כביש, אין מים – אני אומר להם ביושר: חברים, תסלחו לי, גרוש לא אתן לכם לזה. למה? כי את הוצאות הפיתוח אתם אמורים לגבות מהתושבים. חלק מהאנשים אומרים שאין להם כסף. אמרתי, סליחה, אני רואה כאן בתים של 300–400 מ"ר, מה זאת אומרת אין להם כסף? שיבנו רק 200 מ"ר וישלמו את האגרות. מה קרה? יבנו לאט-לאט ויגדילו את הבית. חבר הכנסת צרצור, הגישה שלנו צריכה להשתנות. אני מנסה לומר את זה ביושר לראשי ערים באופן ישיר, לא מתחמק, לא לנסות למצוא חן בעיני אף אחד, לעשות מה שנכון כדי לשפר את המצב. אני אומר לראשי הערים: חברים, תקיימו את החלק שלכם, תגבו את אגרות הפיתוח, תעשו את הפיתוח באופן מלא, תדאגו שכל איש ישלם את מה שמגיע ממנו, ואז לא יהיו בעיות, לא להם ולא לכם. גם תושב ערבי זכאי לכביש, מדרכה, אבן משולבת, תאורה, שיהיה לו הכול, אין סיבה שלא, זה רק עניין של ניהול. אני אומר לך דבר אחרון, ובזה אסיים, אדוני היושב-ראש. דע לך, הייתי ראש עיר פיתוח הרבה שנים, 13 שנה. ביבנה. כשנבחרתי לראש המועצה ביבנה, לפני 35 שנה, אני מדבר על שנת 1974, הייתי בן 25. המצב של יבנה אז היה גרוע מהמצב של הרבה מאוד יישובים ערביים. אני אומר את זה ביושר. שם גדלתי, וחשבתי שאפשר לעשות את זה אחרת. מה אתה חושב, שהממשלה באה לסייע לי כדי לפתור את הבעיות? הממשלה שילמה בשבילי את הוצאות הפיתוח ביבנה? גרוש לא. להיפך, נתתי לממשלה הכנסות של מיליארדים, מכיוון שתכננתי את העיר מחדש. פיתחנו שכונות חדשות, עשינו "בנה ביתך", פיתחנו מערכת חינוך, שכנעתי תושבים ממקומות אחרים בארץ לבוא לגור אצלי ולשלם את כל הוצאות הפיתוח והקרקע. המדינה קיבלה הרבה כסף, יבנה התפתחה, אבל בהתחלה זה היה מאבק – מאבק מאוד מאוד מאוד קשה. שתקבל מושג – בשנה הראשונה לתפקידי העליתי את המסים ב-2,000% במכה אחת. אז לא היינו צריכים את אישור משרד הפנים. ב-2,000% במכה אחת, למה? כי המסים היו אפס. כשאתה בא למדינה לבקש משהו, אומרים לך: רגע, מה אתה עושה? איפה החלק שלך? כשהעליתי ב-2,000% כבר לא יכלו להתווכח אתי, כי גם גביתי מסים. במלים אחרות, נדמה לי ששינוי בגישה של כולנו, של הממשלה, של התושבים, של הרשויות, יכול לשנות באופן מהותי את החיים גם ביישובים המעורבים. דבר אחרון אומר, שביישובים מעורבים רבים דווקא המצב יותר טוב מאשר ביישובים לא מעורבים. למה? ניקח את תל-אביב–יפו – תל-אביב, לא חסרים לה אמצעים. היא יכולה לממן את הממשלה, היא לא צריכה שהממשלה תממן אותה. אז אני זוכר שכשהייתי שר השיכון פנתה אלי נאדיה בעניין שכונה ד' ביפו; הקצבתי להם 250,000 ש"ח תוספת תקציב לשיקום שכונות ספציפית לשכונה הזאת, ביפו ד', שלא היה בה שום דבר חברתי. שאלתי את נאדיה כשהיא פנתה אלי: תגידי, אין לעיריית תל-אביב כסף להשקיע ביפו ד'? היא משקיעה בגנים במרכז העיר מאות מיליונים, אז איזו בעיה יש לראש העיר להשקיע גם ביפו ד' כמה עשרות מיליונים? גם התושבים שם הם תושבי תל-אביב, גם הם מצביעים, גם להם יש נציגות. הגישה של כניסה לתוך המעגל, להיות חלק מהאקטיביזם הפוליטי בארץ היא חשובה ביותר. חשוב להיות שותף למהלך הפוליטי, לא נגדו, כך אפשר גם להפיק תוצאות הרבה יותר טובות בכל מקום. חבר הכנסת צרצור, נדמה לי שבעבודה משותפת, בדו-קיום כזה, אפשר להפיק תוצאות הרבה יותר טובות מאשר במאבק כלשהו. זאת הדרך הנכונה להשיג תוצאות טובות יותר. לכן, אדוני, אין לי התנגדות להעברת הצעתו של חבר הכנסת צרצור לוועדה. אני חושב שהוועדה המתאימה היא ועדת הפנים והגנת הסביבה. היו"ר דוד רותם: תודה. הצעה אחרת לחברת הכנסת נאדיה חילו. נאדיה חילו (העבודה-מימד): אין. היו"ר דוד רותם: תודה. אם כך, חברי הכנסת, אנחנו עוברים להצבעה. מי שבעד – בעד העברת ההצעה לוועדת הפנים. מי שנגד – בעד להסיר את ההצעה מסדר-היום. נא להצביע. הצבעה מס' 18 בעד ההצעה להעביר את הנושא לוועדה – 5 נגד – אין נמנעים – אין ההצעה להעביר את הנושא לוועדת הפנים והגנת הסביבה נתקבלה. היו"ר דוד רותם: חמישה בעד, אין מתנגדים ואין נמנעים. אם כך, אני קובע שההצעה לסדר-היום של חבר הכנסת צרצור בנושא: אזרחי המדינה הערבים תושבי הערים המעורבות במדינה וסבלם המתמשך בתחומי הרווחה, הדיור והחינוך - תועבר לדיון בוועדת הפנים והגנת הסביבה.