הצעת חוק לדיון מוקדם

מספר פנימי: 2197785 הכנסת העשרים וחמש יוזם: חבר הכנסת משה ארבל ______________________________________________ פ/1079/25 הצעת חוק לתיקון פקודת בריאות העם (חובת קבורה בבית עלמין), התשפ"ג–2022 דברי הסבר קבורת המת היא מצווה, אשר התורה מייחסת לה חשיבות רבה, בין השאר בהתייחסה לכבוד המת, למת מצווה ולאיסור הלנת המת. יהודים בכל הדורות חרפו את נפשם לצורך הבאת מתים לקבורה נאותה. ביהדות קיים איסור לשרוף גופתו של יהודי קיים אף אם ביקש זאת בחייו. השריפה פוגעת בכבודו של המת. שריפת גופות נפטרים יהודים אסורה מהתורה, אך לא נמצא איסור מפורש לכך בחוק, על אף שניתן למצוא לכך אחיזה בסעיף 8(2) לפקודת בריאות העם, 1940 הקובע: "אין קוברים מת לפני עבור שלוש שעות משעת פטירתו, ולא אחרי עבור ארבעים ושמונה שעות לאחר פטירתו, אלא אם התיר רופא ממשלתי במפורש קבורה מאוחרת יותר". ביום ‏א' בכסלו התש"ע (18.11.09) קבע בית המשפט העליון בבג"ץ 6167/09 אבני נ' מ"י, בדחותו את בקשתו של העותר שלא להיקבר לאחר מותו, כך: "השופטת פרוקצ'יה בבג"צ 52/06 חברת אלאקסא נ' מרכז ויזנטל (לא פורסם) ציינה את הבסיס הנורמטיבי לנושא הקבורה (ראו פסקאות 148–146), ובין השאר כי, "שורה של מעשי חקיקה מגינים על כבוד הנפטר בהיבט של שמירה על שלמות גופו לאחר המוות, ועל חובת קבורה מכובדת שתשמר את כבודו" (פסקה 146); וראו הוראת סעיף 8(2) לפקודת בריאות העם, 1940, המחייבת קבורה בתוך 48 שעות. אמנם, ראש תחום המשפט העברי במשרד המשפטים, הסוקר אף הוא את התשתית הנורמטיבית ("'לנפש לא יטמא בעמיו', לשרפת גופות בהלכה ובמשפט") מציין, "שתמוה הוא הדבר שאין בישראל חוק המחייב לקבור מתים או לטפל בגופות המתים בדרכים אחרות" (למעט חוק בתי קברות צבאיים, התש"י–1950, המחייב בסעיף 4(א) להביא חייל לקבורה). המחבר מזכיר כי הצעת חוק פרטית לעניין זה של חבר הכנסת אליהו ישי הוגשה בשעתו (הצעת חוק חובת הבאה לקבורה, התשס"ה–2005). אוסיף, כי לימים הוגשו מספר הצעות בנושא כמו למשל הצעה לממן מכספי ביטוח לאומי שריפת נפטר (הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון – דמי שריפת נפטר), התשס"ו–2006, מאת חבר הכנסת אבו וילן; הצעת חוק קבורה בבית עלמין, התשס"ז–2007, מאת חברי הכנסת יעקב כהן ויואל חסון ואחרים (המחייבת קבורת יהודי בבית עלמין אלא אם ציווה המת על שריפה); והצעת חוק תיקון פקודת בריאות העם (חובת קבורה בבית עלמין), התשס"ז–2007 מאת חברי הכנסת משה גפני, שהוגשה נגד פרסומים לגבי מתן שירותי שריפה. לשיטת ד"ר ויגודה, גם הוראות פקודת בריאות העם אינן מחייבות את הקבורה בפירוש, אף כי כשלעצמי סבורני כי ניתן למצוא אחיזה לכך בסעיף 8(2) כאמור, וגם בהוראות להסרת מפגעים בחקיקת איכות הסביבה, כגון בחוק למניעת מפגעים, התשכ"א–1961 (ראו למשל סעיף 3 שלשונו "לא יגרום אדם לריח חזק או בלתי סביר מכל מקור שהוא , אם הוא מפריע, או עשוי להפריע, לאדם המצוי בקרבת מקום או לעוברים ושבים"; וכן ראו סעיף 4 לעניין זיהום אוויר). נציין כי במשפט העברי ובמסורת היהודית נוהג חיוב הקבורה." לאור האמור, מוצע להוסיף לפקודת בריאות העם, העוסקת בקבורה ובבתי העלמין, קביעה מפורשת לפיה ברירת המחדל היא שגופתו של יהודי שנפטר תובא לקבורה בבית עלמין, על ידי מי שמוסמך לענייני קבורה של יהודים. זאת למעט מקרים בהם הורה הנפטר אחרת ומשפחתו הגרעינית לא מתנגדת לכך. אם יש ממשפחתו הגרעינית שמתנגד לכך יובא העניין בפני בית המשפט לענייני משפחה. כך יווצר הסדר מאוזן המעלה על נס מחד גיסא את זכותו של אדם על גופו ומאידך גיסא את היותו בן העם היהודי וחלק ממשפחה גרעינית שתנצור את זכרו, ואת אופייה היהודי של המדינה. הצעות חוק דומות בעיקרן הונחו על שולחן הכנסת השבע-עשרה על ידי חבר הכנסת משה גפני (פ/2641/17), על שולחן הכנסת השמונה-עשרה על ידי חברי הכנסת משה גפני ואורי מקלב (פ/1994/18), על שולחן הכנסת התשע-עשרה על ידי חברי הכנסת משה גפני ואורי מקלב (פ/1356/19) ועל שולחן הכנסת העשרים על ידי חברי הכנסת משה גפני ואורי מקלב (פ/1679/20). -------------------------------- הוגשה ליו"ר הכנסת והסגנים והונחה על שולחן הכנסת ביום ב' בטבת התשפ"ג (26.12.2022) תיקון סעיף 8 1. בפקודת בריאות העם, 1940, בסעיף 8(1), אחרי פסקה (א) יבוא: בפקודת בריאות העם, 1940, בסעיף 8(1), אחרי פסקה (א) יבוא: "(א1) (1) נפטר תושב יהודי, תובא גופתו לקבורה בבית עלמין אלא אם הורה אחרת בכתב או באמצעי חזותי. (2) הורה הנפטר אחרת כאמור בפסקה (1), והביע התנגדותו להוראת הנפטר אחד מבני משפחתו יובא העניין להכרעת בית המשפט לענייני משפחה. (לעניין זה – "בני משפחתו" – בן זוגו של הנפטר וילדיו הבגירים, ובהעדר בן זוג וילדים בגירים – הוריו, ובהעדר הורים – אחיו ואחיותיו). (3) בהחלטה בעניין זה ישקול בית המשפט בין השאר את אומד דעתו של הנפטר, את טעמי ההתנגדות של בני המשפחה, את מידת הפגיעה שעשויה להיגרם לבני המשפחה המתנגדים ואת ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. (4) לעניין סעיף זה, "תושב יהודי" – כהגדרתו בסעיף 14א(יב) לחוק שירותי הדת היהודיים [נוסח משולב], התשל"א–1971."