הצעת חוק לדיון מוקדם
הכנסת השמונה-עשרה
הצעת חוק של חבר הכנסת חיים אורון
פ/2733/18
הצעת חוק החולה הנוטה למות (תיקון – מוות במרשם רופא), התשע"א–2010
תיקון סעיף 1
1.
בחוק החולה הנוטה למות, התשס"ו–20051 (להלן – החוק העיקרי), בסעיף 1(א), אחרי "לבין ערך" יבוא "כבוד האדם של החולה,".
תיקון סעיף 3
2.
בסעיף 3 לחוק העיקרי –
(1) אחרי ההגדרה "אדם קרוב" יבוא:
""אימות רפואי" – בחינת התיק הרפואי של החולה ובדיקה אישית של החולה על ידי הרופא האחראי, לאחר הקביעה הרפואית של הרופא האישי;";
(2) אחרי ההגדרה "אפוטרופוס" יבוא:
""בגיר" – כהגדרתו בסעיף 13 לחוק האזרחות, התשי"ב–19522;";
(3) בהגדרה "בעל כשרות", אחרי פרט (4) יבוא:
"(5) בעל אזרחות ישראלית במשך חמש שנים ויותר;";
(4) אחרי ההגדרה "ייפוי כוח" יבוא:
""ייעוץ" – פגישה אחת או יותר, בין פסיכיאטר או פסיכולוג המוסמכים מטעם המדינה לבין החולה, למטרת קביעה כי החולה כשיר ולא סובל מהפרעה פסיכולוגית או פסיכיאטרית או דיכאון העשויים לגרום לשיבוש בשיקול הדעת;";
(5) אחרי ההגדרה "מטפל" יבוא:
""מקום ציבורי" – כהגדרתו בתוספת לחוק הצבת מכשירי החייאה במקומות ציבוריים, התשס"ח–20083;
"מרשם ממית" – מרשם לתרופה מרדימה במינון ממית (להלן – המרשם);";
(6) אחרי ההגדרה "פסיכולוג" יבוא:
""פסיכיאטר" – רופא שהוא בעל תואר מומחה בפסיכיאטריה לפי תקנות שהותקנו לפי סעיף 17 לפקודת הרופאים [נוסח חדש], התשל"ז–19764;";
(7) אחרי ההגדרה "סבל משמעותי" יבוא:
""ספק שירותי בריאות" – אדם בעל רישיון המוסמך או מורשה על פי החוק לספק טיפול רפואי או תרופות, כולל מוסדות רפואיים;";
הוספת סימן ג'1
3.
אחרי סעיף 18 לחוק העיקרי יבוא:
"סימן ג'1: חולה הנוטה למות המבקש לקצר את חייו בסיוע מרשם ממית
קביעת מצבו הרפואי של מטופל לצורך קבלת המרשם
18א.
על אף האמור בסעיף 8, לצורך קבלת המרשם, רופא אישי ורופא אחראי מוסמכים לקבוע כי המטופל הוא חולה הנוטה למות, אם נוכחו כי המטופל סובל מבעיה רפואית חשוכת מרפא ותוחלת חייו, אף אם יינתן לו טיפול רפואי, אינה עולה על שישה חודשים, והכל לפי הוראות פרק זה.
בקשה לקבלת מרשם
18ב.
חולה הנוטה למות, שהוא בגיר ובעל כשרות רשאי להגיש בקשה כתובה ושתי בקשות בעל פה לקבלת המרשם לפי הוראות סימן זה.
אופן הגשת הבקשות בעל פה
18ג.
מטופל יגיש לרופא האישי שתי בקשות בעל פה באופן הבא:
(1) החולה יצהיר בעל פה בפני רופאו האישי על רצונו לקבל מרשם (להלן – הבקשה הראשונה);
(2) החולה יחזור על הבקשה בעל פה באוזני רופאו האישי לפחות 15 ימים אחרי הגשת הבקשה הראשונה ואחרי הגשת הבקשה בכתב כאמור בסעיף 18ד;
(3) הרופא האישי יעמיד בפני החולה את האפשרות למשוך את בקשתו לקבלת המרשם בכל זמן ובכל דרך.
אופן הגשת הבקשה בכתב לקבלת המרשם
18ד.
(א) חולה הנוטה למות יגיש לרופא האישי בקשה בכתב לקבלת המרשם, אחרי שהגיש את הבקשה הראשונה.
(ב)
(1) בקשה בכתב לקבלת המרשם תוגש על גבי טופס שבתוספת החמישית, בפני שני עדים, אשר יצהירו שנראה כי החולה כשיר ושהוא פועל מתוך רצון חופשי ועצמאי ושלא מתוך לחץ משפחתי, חברתי או אחר.
(2) אחד מהעדים יהיה:
(א) אדם שאינו קרוב לחולה בקרבת דם, קרבה משפחתית, קשרי נישואין או אימוץ;
(ב) אדם שבעת החתימה על טופס הבקשה לא יהיה יורש או נהנה בצוואה, לפי העניין;
(ג) אדם שאינו מנהל מוסד רפואי בו החולה מקבל את הטיפולים להם הוא זקוק.
(3) הרופא האישי לא יהיה נוכח בעת החתימה על טופס הבקשה.
תקופת ההמתנה
18ה.
לא ייתן רופא אישי את המרשם לחולה הנוטה למות בטרם חלפו 15 ימים מיום הגשת הבקשה השנייה שבעל פה.
חזרת החולה מבקשתו למרשם
18ו.
חולה נוטה למות רשאי לחזור בו מבקשתו לקבלת המרשם, בכל זמן ודרך שיבחר.
אחריות הרופא האישי
18ז.
(א) הרופא האישי יערוך את הקביעה הראשונית כאמור בסעיף 18א.
(ב) הרופא האישי יקבע האם החולה בעל כשרות ומבקש לקבל את המרשם מתוך צלילות הדעת, באופן וולונטרי וכי לחולה הנוטה למות לא נקבעה אבחנה פסיכיאטרית.
(ג) הרופא האישי יספק לחולה את המידע הבא:
(1) דיאגנוזה אודות מצבו הבריאותי;
(2) פרוגנוזה אודות סיכויי החלמתו;
(3) הרופא יציג בפני החולה הנוטה למות קיומן של חלופות בנות ביצוע העומדות לפניו, לרבות טיפול מקל, אשפוז בהוספיס ונטילת משככי כאבים;
(4) הסכנות הפוטנציאליות אשר עשויות להיגרם כתוצאה ממימוש המרשם;
(5) תוצאות נטילת התרופה שניתנה באמצעות המרשם.
(ד) הרופא האישי יפנה את החולה לרופא האחראי לאימות רפואי של הדיאגנוזה ולצורך קביעה כי החולה בעל כשרות ומבצע את הבקשה באופן וולונטרי.
(ה) הרופא האישי ימליץ לחולה להודיע על החלטתו לשאר הבשר שלו; סירוב החולה להודיע לקרוביו לא ישמש עילה לשלילת בקשתו לקבלת המרשם.
(ו) הרופא האישי יסביר לחולה את החשיבות בנוכחותו של אדם נוסף בעת נטילת התרופה ועל האיסור על לקיחת התרופה במקום ציבורי.
(ז) הרופא האישי יסביר לחולה כי הוא רשאי לחזור בו מבקשתו לקבלת המרשם כאמור בסעיף 18ו.
(ח) רופא האישי יעמיד בפני החולה את האפשרות לדחות את המשך התהליך לקבלת המרשם לפרק זמן של חודש ימים, מיום הגשת הבקשה הראשונה בעל פה; אין בהודעת החולה על דחיית התהליך בחודש משום הפסקת התהליך לקבלת המרשם.
(ט) הרופא האישי יוודא, טרם מתן המרשם, כי החולה עורך החלטה מתוך צלילות הדעת.
(י) הרופא האישי יעביר את המרשם לרוקח באחת הדרכים: באופן אישי, באמצעות דואר אלקטרוני או פקס; הרוקח יספק את התרופה לחולה או למיופה כוחו.
(יא) לא ייתן הרופא האישי מרשם, אלא אם התמלאו כל התנאים בסעיפים קטנים (א) עד (י).
(יב) הרופא האישי יחתום על תעודת פטירתו של החולה וסיבת המוות שתצוין בתעודה תהיה מוות טבעי ממחלתו הראשונית של החולה.
אישור הרופא האחראי
18ח.
(א) הרופא האחראי יערוך אימות רפואי לקבוע האם המטופל הוא חולה הנוטה למות כאמור בסעיף 18א.
(ב) הרופא האחראי יקבע האם החולה בעל כשרות ומבצע את הבקשה לקבלת המרשם מתוך צלילות הדעת, באופן וולונטרי וכי החולה אינו סובל מדיכאון.
הפנייה לייעוץ
18ט.
(א) סברו הרופא האישי או הרופא האחראי, כי החולה סובל מהפרעה פסיכיאטרית או פסיכולוגית או מדיכאון, העשויים לגרום לשיבוש בשיקול הדעת, יפנו את החולה לייעוץ.
(ב) לא יינתן מרשם למטופל עד שייקבע כי אינו סובל מהפרעה פסיכיאטרית או פסיכולוגית או דיכאון הגורמים לשיבוש בשיקול הדעת.
אופן נטילת התרופה לסיום החיים בכבוד
18י.
(א) החולה ייטול את התרופה באופן עצמאי.
(ב) לא ייתן הרופא האישי את התרופה לחולה בכל צורה שהיא.
מסמכים רפואיים נדרשים
18יא.
בנוסף על האמור בסעיף 11 ובכל דין, בתיק הרפואי האישי של החולה הנוטה למות יתועדו כל התהליכים והתנאים הנדרשים לפי סימן זה.
סילוק תרופה מרדימה במינון ממית שלא בשימוש
18יב.
כל תרופה מרדימה במינון ממית שנותרה ולא נלקחה על ידי החולה באופן עצמאי תסולק באמצעים הקבועים על פי חוק.
דרישות דיווח
18יג.
(א) הרופא האישי ידווח למשרד הבריאות על כל מרשם ממית שנתן.
(ב) משרד הבריאות יערוך תיעוד שנתי של בקשות החולים לקבלת המרשם.
(ג) משרד הבריאות יפרסם מדי שנה דוח בדבר מספר המבקשים לקבלת המרשם ומספר החולים אשר מימשו את המרשם.
צוואות וחוזים
18יד.
כל התניה בחוזה, בצוואה או בהסכם אחר, שעלולה להשפיע על החולה להגיש או למשוך את בקשתו לקבלת המרשם – בטלה.
ביטוח או קצבה שנתית
18טו.
(א) מכירה, רכישה או הנפקה של ביטוח חיים, בריאות או תאונות או קצבה שנתית לא תשפיע או תושפע על הגשת הבקשה לקבלת המרשם או על משיכת בקשה זו.
(ב) מימוש המרשם על ידי החולה לא ישפיע על ביטוחי החיים, הבריאות, התאונות או הקצבה השנתית.
הגבלות
18טז.
(א) הוראות סימן זה אינן מתירות לרופא או לאדם אחר לסיים את חייו של החולה באמצעות זריקה הגורמת למוות או המתת חסד.
(ב) צעדים הננקטים על פי סימן זה אין משמעם היתר להתאבדות, סיוע להתאבדות, המתת חסד ורצח.
(ג) בדוחות אותם מפרסמת המדינה מימוש המרשם על ידי החולה לא תיחשב להתאבדות או סיוע להתאבדות.
(ד) יראו מימוש המרשם כהשגת תרופה ונטילתה באופן עצמאי לסיום החיים בכבוד.
דרישות תשלום מצד גופים ממשלתיים
18יז.
כל דרישה לתשלום מצד גופים ממשלתיים בשל נטילת התרופה על ידי החולה במקום ציבורי תיעשה אל מול העיזבון של החולה."
תיקון סעיף 19
4.
בסעיף 19 לחוק העיקרי, בסופו יבוא "למעט הוראות על פי סעיף 18א עד 18יז."
תיקון סעיף 20
5.
בסעיף 20 לחוק העיקרי, בסופו יבוא "למעט הוראות על פי סעיף 18א עד 18יז."
תיקון סעיף 47
6.
בסעיף 47(א) לחוק העיקרי, אחרי פסקה (8) יבוא:
"(9) קביעת הרופא האישי או הרופא האחראי, לפי העניין, לעניין היותו של מטופל חולה נוטה למות כאמור בסעיף 18א ולעניין מתן המרשם כאמור בסעיף 18ז.".
הוספת סעיף 53א
7.
אחרי הכותרת "פרק ז': שונות" לחוק העיקרי יבוא:
"עונשין
53א.
(א) מי שזייף או שינה בקשה לקבלת המרשם או הסתיר בקשתו של החולה לקבלת המרשם, דינו –מאסר חמש שנים
(ב) מי שאילץ חולה להגיש בקשה לקבלת המרשם או מנע מחולה כאמור למשוך את הבקשה לקבלת המרשם, דינו – מאסר שמונה שנים.
תיקון סעיף 54
8.
בסעיף 54 לחוק העיקרי, האמור בו יסומן "(א)" ואחריו יבוא:
"(ב) לא יראו בבקשת מטופל לקבלת המרשם מרופאו האישי כהזנחה מצד אפוטרופוס של החולה.".
תיקון סעיף 56
9.
בסעיף 56 לחוק העיקרי –
(1) בכל מקום, אחרי "מטפל" יבוא "או ספק שירותי בריאות";
(2) אחרי "למטפל" יבוא "או ספק שירותי בריאות";
(3) בכל מקום, אחרי "טיפול רפואי מסוים" יבוא "או המרשם".
תיקון סעיף 60
10.
בסעיף 60(א) לחוק העיקרי, אחרי פסקה (8) יבוא:
"(9) הוראות לאיסוף המידע אודות חולים אשר הגישו בקשת לקבלת המרשם לעניין סעיף 18יג(ב)."
תיקון חוק זכויות החולה
11.
בחוק זכויות החולה, התשנ"ו–19965, בסעיף 2, בהגדרה "טיפול רפואי", אחרי "טיפול סיעודי" יבוא "טיפול רפואי מקל (פליאטיווי)".
הוספת תוספת חמישית
12.
אחרי התוספת הרביעית לחוק העיקרי יבוא:
"תוספת חמישית
סעיף 18ד
טופס בקשה לקבלת מרשם ממית
אני,_____________, מספר ת.ז.____________, בגיר בעל כשרות.
אני סובל מ_________________, מחלה שעל פי קביעתו של רופאי האישי הינה מחלה סופנית, אבחנה אשר אושרה על ידי רופא אחראי.
קיבלתי מידע מלא לגבי האבחנה הרפואית שלי, סיכויי ההחלמה מהמחלה, אופי התרופה אשר תירשם והסיכונים האפשריים הגלומים בנטילת התרופה, תוצאות נטילת התרופה והחלופות לנטילת התרופה, כולל טיפול מקל וטיפול בהוספיס.
הריני לבקש שרופאי האישי ירשום לי מרשם ממית, לתרופה אותה אטול בעצמי, לסיום חיי בכבוד. כמו כן, אבקש שרופאי האישי יעמוד בקשר עם הרוקח לוודא את אספקת המרשם.
- הודעתי למשפחתי על החלטתי לבקש מרשם לתרופה מרדימה במינון ממית ולקחתי את דעותיהם בנושא לתשומת ליבי: כן/לא, חתימה בראשי תיבות
- החלטתי שלא להודיע למשפחתי על החלטתי לבקש מרשם לתרופה מרדימה במינון ממית: כן/לא, חתימה בראשי תיבות
- אין לי שאר בשר להודיע לו על החלטתי לבקש מרשם לתרופה מרדימה במינון ממית: כן/לא, חתימה בראשי תיבות
- אני מבין כי עומדת בפני האפשרות למשוך את בקשתי לקבלת מרשם לבקש מרשם לתרופה מרדימה במינון ממית ובכל זמן נתון: כן/לא, חתימה בראשי תיבות
- אני מבין את מלוא ההשלכות של הגשת בקשה זו ואני מצפה למות לאחר שאטול את התרופה שנרשמה לי. אני אף מבין שעל אף שמרבית המיתות מתרחשות בפרק זמן של שלוש שעות מרגע נטילת התרופה, קיימת אפשרות שהדבר ייקח זמן ארוך יותר. רופאי האישי הסביר לי בפירוט את הסיכונים האפשריים הכרוכים בנטילת התרופה: כן/לא, חתימה בראשי תיבות
- אני מגיש בקשה זו באופן וולונטרי וללא הסתייגויות ומקבל על עצמי את כל החובות המוסריות הנגזרות מבקשה זו: כן/לא, חתימה בראשי תיבות
חתימת החולה:___________ תאריך:_________________
הצהרת העדים
אנו, החתומים מטה, מצהירים כי ________, אשר הגיש בקשה לקבלת מרשם לבקש מרשם לתרופה מרדימה במינון ממית וחתם עליה:
1. מוכר לנו באופן אישי
2. חתם על הבקשה בנוכחותנו בתאריך המצוין מעלה
3. ביצע את הבקשה מתוך צלילות הדעת
4 ביצע את הליך הגשת הבקשה ללא לחץ, אילוץ והשפעה של גורם חיצוני זה או אחר
5. איננו משמשים כרופאיו האישיים של החולה
שמו המודפס של העד הראשון
חתימת העד הראשון________תאריך__________
שמו המודפס של העד השני
חתימת העד השני________תאריך_________
* הערה: אחד העדים לא יהיה קשור לחולה החתום על הבקשה בקרבת דם, קשרי נישואין או אימוץ ; לא יהיה בעל זכאות לכל או חלק מעיזבונו של החולה ; לא יהיה הבעלים, המפעיל או המעסיק של מתקן לטיפול בריאותי בו מתגורר החולה. במידה והחולה מאושפז בבית החולים או מתקן לטיפול בריאותי אחר, אחד מהעדים יהיה אדם אשר מונה על ידי בית החולים או המתקן לטיפול בריאותי בו מאושפז החולה."
דברי הסבר
חוק החולה הנוטה למות הכיר בעובדה שאפשר לשמר, באמצעים מלאכותיים, את חייהם של חולים במחלות חשוכות מרפא מעבר לגבול הטבעי של אותן מחלות. יכולת טכנית זו דנה את החולים לייסורים מתמידים, פיסיים ונפשיים, כשהיא מאריכה את תהליך הגסיסה ללא כל תקווה או תוחלת. החוק מכבד את זכות החולה על גופו ולכן הוא מאפשר לרופאים לקבל את בקשתו של חולה הנוטה למות שלא להאריך את חייו באמצעים מלאכותיים. כך, החוק מתיר לרופאים, שלא לחבר, או לנתק, חולה כזה ממכשיר הנשמה, ובלבד שנקבע כי הוא אכן מתייסר במחלה חשוכת מרפא, כי אכן ימיו ספורים וכי נתן את בקשתו מתוך צלילות הדעת והמחשבה.
יחד עם זאת, החוק אינו חל על חולה מתייסר הנוטה למות, שחייו אינם תלויים ב"אמצעים מלאכותיים" אשר את הפסקת השימוש בהם הוא יכול לדרוש כדי למות. חולים כאלה אינם יכולים לממש את זכותם האנושית והאזרחית הבסיסית למוות מוקדם וגואל, ובשם החוק הם נידונים להמשיך ולהתייסר. אין זה מפתיע כי לא מעטים מהם בוחרים לסיים את חייהם בהתאבדות, הנעשית לעתים בצורה ברוטלית ומותירה צלקת נוראה בלב בני המשפחה.
החוק אינו אוסר על אדם הרוצה בכך להתאבד, אך סיוע במעשה כזה, גם מצד בן משפחה, הוא עבירה פלילית. מציאות זו הביאה לא פעם גם למצב נואש של מוות כפול, שבו רוצח בן הזוג הבריא את זה החולה, כדי לגאול אותו מייסוריו, ומתאבד מיד לאחר מכן.
מדינת אורגון בארצות הברית הייתה הראשונה בעולם שהתמודדה באומץ עם סוגיה זו. חוק מוות בכבוד (Death With Dignity Act) אושר שם בשני משאלי עם בשנים 1994 ו-1997, נכנס לתוקף ב-1998 ומאז עמד בהצלחה בכמה וכמה "מתקפות משפטיות" מצד הממשל הפדרלי הרפובליקאי השמרני. החוק באורגון מתיר מוות בסיוע רופא (Physician Assisted Death) בתנאים מוגדרים היטב ומחמירים מאוד. ב-2008 התקבל חוק דומה גם במדינת וושינגטון.
החוקים באורגון ובוושינגטון מאפשרים לאדם בוגר, בן 18 שנה לפחות, החולה במחלה חשוכת מרפא ונוטה למות, לבקש מהרופא שלו "מרשם ממית". את הבקשה הוא חייב להביע פעמיים בעל פה, ופעם נוספת בכתב, בנוכחות שני עדים ובהפרש של 15 יום בין בקשה לבקשה. שני רופאים חייבים לאשר כי אכן מדובר במחלה סופנית חשוכת מרפא, כי החולה סובל סבל פיסי או נפשי וכי תוחלת חייו היא לכל היותר שישה חודשים. הרופאים גם נדרשים לקבוע שהבקשה ניתנה מתוך צלילות הדעת, וכי החולה אינו בדיכאון. כדי למנוע "תיירות מוות" חייב המבקש להיות תושב המדינה חמש שנים לפחות. על הרופאים מוטלת החובה להסביר לחולה את כל האפשרויות האחרות העומדות לפניו, לרבות טיפול פליאטיווי (טיפול המביא להקלה בתסמיני המחלה אך אינו מרפא אותה). אם התמלאו תנאים אלו, הרופא המטפל רשאי לתת לחולה מרשם לתרופה מרדימה במינון ממית. החוק מחייב את הרופא גם לדווח לרשויות הבריאות במדינה על כל "מרשם ממית" שנתן. ההליך כולו נבדק ביסודיות על ידי המדינה לאחר מות החולה. רופא הפועל במסגרת כללים אלו מוגן על ידי החוק, ואילו מותו של החולה אינו נחשב כהתאבדות אלא כמוות טבעי ממחלתו הראשונית. מאז שהחוק נכנס לתוקף, שום רופא באורגון לא הועמד לדין בשל הפרת המסגרת החוקית של "מוות בסיוע רופא".
חשוב מאוד להדגיש כי החוק באורגון מחייב את החולה לקחת את התרופה בעצמו, ואוסר על הרופא לתת אותה לחולה בכל צורה שהיא. מבחינה זו המצב המשפטי באורגון שונה באופן מהותי מזה הקיים בהולנד, בבלגיה, בשווייץ ובשוודיה. החוק במדינות אלה מאפשר, בצד מוות בסיוע רופא, גם המתת חסד פעילה (Active Euthanasia) שבה הרופא נותן בעצמו את התרופה הממיתה לחולה הסופני.
מאז 1998 מפרסמת אורגון דו"ח שנתי גלוי על יישום החוק בפועל. הנתונים העולים מדו"חות אלו העומדים במוקד ויכוח חובק עולם עולה כי: כ-300 איש מתו בחסות החוק מאז שנכנס לתוקף. מספר המרשמים הניתנים בכל שנה לאוכלוסיית המדינה, המונה כ-7 מיליון נפש, הוא כ-60. מספר החולים שניצלו את המרשמים שעמדו לרשותם הוא כ-45 בשנה - יחס של 15:10,000 מכלל המיתות במדינה. גילם הממוצע של המתים היה 74. שיעור הנשים והגברים שמתו בחסות החוק שווה. רובם היו לבנים ובעלי מקצוע חופשי. למחציתם הייתה השכלה גבוהה, ורובם היו חולי סרטן או חולים במחלת ניוון שרירים. כמעט כולם מתו בביתם, תוך שהם מקבלים טיפול פליאטיווי. לרוב המוחלט של המתים היה ביטוח רפואי שנשא בעלות הכספית של מחלתם. הסיבות העיקריות לבקשה של החולים לקבל "מרשם ממית" היו הפחד מפני אובדן העצמאות האישית, חוסר יכולת ליהנות עוד מהחיים, חשש מפני אובדן הכבוד העצמי, פחד מפני כאב וחוסר יכולת לשלוט על הסוגרים. רובם רצו לקבוע את המועד והצורה שבה ילכו לעולמם, ואיש לא ציין קשיים כלכליים עקב המחלה כגורם לבקשתו.
הדוח האחרון פורסם במרס 2009 והוא כולל מידע על 11 שנים של יישום החוק באורגון (בין 1998 ל-2008 כולל). מהדוח עולים הנתונים האלה על יישום ההסדר שבחוק ועל היקף השימוש בו:
במשך 11 שנות תחולת החוק סיימו את חייהם 401 מטופלים במסגרת החוק.
ב-2008 נרשמו 88 מרשמים ממתים על-פי החוק (לעומת 85 ב-2007 ו-23 ב-1998, השנה הראשונה לתחולת החוק);
מתוך 88 המטופלים שקיבלו מרשמים ב-2008 – 54 מימשו את המרשם, 22 מתו מהמחלה הסופנית בה הם היו חולים ו-12 היו עוד בחיים בסוף שנת 2008.
נוסף על כך, שישה מטופלים שקיבלו מרשם ב-2007 עשו בו שימוש ב-2008, כך שסך המטופלים שסיימו את חייהם על-פי החוק בשנה זו היה 60 (מהם 30 נשים ו-30 גברים).
הגיל החציוני של המסיימים את חייהם על-פי החוק ב-2008 היה 72, טווח הגילים היה 93-44, מהם 78% היו בין הגילים 84-55. מאז נכנס החוק לתוקף טווח הגילים של מי שסיים את חייו על-פי החוק היה 96-25.
המחלה הסופנית הרווחת בקרב מי שסיים את חייו על-פי החוק היא סרטן (80% ב-2008, ו-82% מאז תחילת תחולת החוק).
רק שני מטופלים (3.3%) הופנו לייעוץ פסיכולוגי או פסיכיאטרי ב-2008, לעומת כ-10% מהמטופלים במשך תחולת החוק.
רוב רובם של המטופלים יידעו את משפחתם בהחלטה (93.3% ב-2008 ו-94.2% מאז תחילת החוק).
ב-2008 לא נרשמו סיבוכים בנטילת התרופה על ידי מטופלים ואף לא מקרים של פעולה של רופאים בחוסר תום לב.
הצעת החוק המובאת בזו מבקשת לאמץ את המודל שנקבע במדינת אורוגון המתיר "מוות במרשם רופא".
בנוסף, הצעת החוק מתקנת את הגדרת "טיפול רפואי" בחוק זכויות החולה, התשנ"ו–1996 ומוסיפה לרשימת הטיפולים הרפואיים טיפול רפואי מקל (פליאטיווי). כיום, ההגדרה של "טיפול רפואי" בחוק זכויות החולה אינה כוללת במפורש את תחום הטיפול הרפואי המקל. חוק החולה הנוטה למות, המכיר במפורש בחובת הרופא להעניק טיפול זה, מתייחס אך ורק למי שהוא בגדר חולה הנוטה למות כמשמעו בחוק זה. התיקון המוצע נועד לצורך הבהרה כי הזכות לקבלת טיפול רפואי כוללת גם את הזכות לקבלת טיפול רפואי מקל, כל אימת שלדעת הרופא האחראי החולה זקוק לטיפול בתחום זה.
הצעת החוק המובאת בזה מבקשת לאמץ את המודל שנקבע במדינת אורוגון המתיר "מוות במרשם רופא".
---------------------------------
הוגשה ליו"ר הכנסת והסגנים
והונחה על שולחן הכנסת ביום
ט"ו בכסלו התשע"א – 22.11.10