הצעת חוק לדיון מוקדם
הכנסת השמונה-עשרה
הצעת חוק של חברי הכנסת ישראל חסון
אריה אלדד
יריב לוין
ציון פיניאן
פ/2376/18
הצעת חוק לתיקון פקודת העיתונות (מתן זכות תגובה), התש"ע–2010
הוספת סעיף 18א
1.
בפקודת העיתונות1 , אחרי סעיף 18 יבוא:
"מתן זכות תגובה
18א.
(א) בסעיף זה –
"נפגע" – אדם אשר עורך עיתון פרסם ידיעה או כתבה הפוגעת בו, ובמקרה של אדם שנפטר – קרובו;
"פגיעה" – נזק ממשי, לרבות חשש רציני לנזק ממשי, לגופו של אדם, לרכושו, לשמו הטוב, לכבודו או לפרטיותו;
"תגובה" – הכחשה, תיקון או הבהרה של פרט לא נכון, מטעה או לא מדויק, או של דברים שהוצאו מהקשרם;
"עורך עיתון" – לרבות עורך בפועל.
(ב) עורך עיתון העומד לפרסם ידיעה או כתבה אשר יש בה לכאורה משום פגיעה באדם, ינקוט צעדים סבירים כדי לברר ולקבל את תגובתו של אותו אדם זמן סביר לפני הפרסום, ויקצה, במסגרת הפרסום, מקום סביר, בנסיבות העניין, לתגובתו ולהצגת עמדתו בנושא הפגיעה.
(ג) לא עלה בידו של עורך העיתון לפרסם תגובה כאמור בסעיף קטן (ב) על אף שנקט באמצעים סבירים, רשאי הנפגע למסור לעורך העיתון את תגובתו, תוך זמן סביר ממועד הפרסום, ועורך העיתון יפרסמה.
(ד) תגובה תנוסח בקצרה, בתמציתיות ובאופן ענייני; לא נוסחה תגובה באופן האמור, רשאי עורך העיתון להחזירה לנפגע כדי שינסחה באופן האמור או לפרסמה באורח מקוצר ומתומצת ובלבד שלא יהיה בכך כדי לשנות את תוכנה; עורך העיתון יפרסם את התגובה בידיעה או בכתבה הקרובה ביותר האפשרית בנסיבות העניין, במועד ובהבלטה דומים ככל האפשר לאלו שבהם פורסמה הידיעה או הכתבה הפוגעת.
(ה) עבר עורך עיתון על הוראות סעיף זה, דינו – קנס כאמור בסעיף 61 (א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז–19772."
דברי הסבר
מזה שנים מתנהל במדינות רבות שיח אקדמי ופוליטי ער על היבטים שונים של התערבות חקיקתית בתחום התקשורת. ברקע כמה מהדיונים הללו עומדת שאלה מהותית: מהו, בעצם, חופש הביטוי, ויותר מכך – למי הוא שייך. האם על חירות הביטוי, וביטויה המובהק ביותר, חופש העיתונות, להיות מופקדת בהכרח רק בידיהם של מוציאים לאור ועורכים, או שגם לגורמים אחרים בציבור יש מניית יסוד בעיקרון הדמוקרטי הזה? מה קורה כאשר חופש הביטוי מתנגש בחירויות יסוד אחרות? והאם למדינה יש סמכות להתערב כאשר נדמה שהתקשורת אינה ממלאה את תפקידה החברתי כראוי?
אחד ההיבטים של חירות הביטוי הוא נגישות לתקשורת בכלל וזכות התגובה בפרט. יוזמי ההצעה סבורים כי חופש הביטוי מחייב להעניק לכל אדם אשר הוכפש בידיעה או בכתבה בעיתון, במה כדי להגיב על הפגיעה. נכון להיום, זכות זו מעוגנת בחקיקה רק לגבי שידורי טלוויזיה ורדיו.
בצרפת, עוגנה זכות התגובה בחקיקה כבר בשנת 1822. אז נקבעה החובה להעניק מקום בולט לתגובה לא רק לממשלה, אלא גם לאנשים פשוטים. בשנת 1881 קבע שוב חוק עיתונות צרפתי, כי עיתון חייב להעניק לאזרח זכות תגובה תוך זמן קצר, לא רק כדי לתקן עובדות שגויות שפורסמו עליו, אלא גם להציג עמדה אחרת מזו שפרסם העיתון. נקבע גם היקף התגובה: כגודל הפרסום המקורי – אך לא יותר מ-200 מלה. בתקופת בחירות, שבה יש לפרסום השפעה קריטית על האינטרס הציבורי, חובה לפרסם את התגובה בתוך יממה, ובלבד שהחומר יגיע למערכת לפחות שש שעות לפני סגירת העיתון.
גרמניה הדמוקרטית שלאחר מלחמת העולם השנייה בחרה גם היא לשלב בחוק העיתונות של המבורג משנת 1965 את זכות התגובה, בכל הקשור לתיקון עובדות. איננו כופים בכך על עיתון על מה לכתוב, הסבירו מומחי חוק גרמנים, כיוון שמדובר בהתייחסות ספציפית לידיעה מקורית שכבר ראתה אור. גם דנמרק הלכה בדרך זו, והיא מחייבת אמצעי תקשורת להעניק במת תגובה לכל מי שנגרם לו נזק כלכלי או אחר מפרסום ידיעה. בהונגריה מתנהל דיון בשאלה זו, ושופטי בית-המשפט פסלו אמנם הצעת חוק שהועלתה בפרלמנט, אבל קבעו כי בזכות התגובה "יש איזון בין חופש העיתונות ובין הגנת שמו הטוב של האזרח".
כפי שניתן להבין, באירופה הולכת ומתחזקת התפיסה המתירה למדינה להתערב כדי להבטיח שתחת מטריית חופש העיתונות לא ייפגעו אזרחים שאין להם גישה למוקדי הכוח התקשורתיים, ההולכים ומתעצמים עם השנים. מועצת האיחוד-האירופי אף הרחיקה לכת כאשר המליצה ב-2004 שגם נאשמים בעבירות פליליות יקבלו זכות חוקית לקבל במה מיידית להגיב על פרסומים משמיצים שראו אור נגדם.
יוזמי הצעת החוק סבורים כי בישראל, כמו במדינות אירופה, זכאי הציבור במקרים מסוימים לסיוע ממשלתי או פרלמנטארי כדי להבטיח שהתקשורת תמלא את תפקידה החברתי, תהיה פתוחה לכל חלקי החברה ולא תרמוס את האזרח הקטן, את פרטיותו ואת שמו הטוב. לא תמיד ראוי להתייחס לשלטון כגורם שרק מגביל את חופש העיתונות ופוגע בחירות הביטוי. הוא יכול לשמש גם גורם שיעצים חירות זו ולעיתים מתעורר הצורך, לפיו המדינה צריכה להגן על התקשורת מפני עצמה.
יוזמי הצעת החוק ערים לעובדה כי הנטייה הטבעית, החשדנית, של אנשי תקשורת היא לדחות מיד כל חקיקה בתחום העיתונות ולהזהיר מפני המדרון החלקלק שהדמוקרטיה עלולה להידרדר בו בשל כל התערבות שלטונית בחופש העיתונות. אך יחד עם זאת, ישנו צורך, לעיתים, להבטיח כי השימוש בזכויות היתר והחסינויות הניתנות לעיתונות על-ידי החברה לא ינוצלו לרעה ולהבטיח כי חופש הביטוי לא יתנגש בחירויות אחרות.
אשר על כן, מוצע כי עורך עיתון העומד לפרסם ידיעה או כתבה אשר יש בה לכאורה משום פגיעה באדם, ינקוט צעדים סבירים כדי לברר ולקבל את תגובתו של האדם לפני הפרסום ובזמן סביר מראש, לפרסם את התגובה ביחד עם הפרסום הפוגע ולהקצות במסגרת הפרסום מקום סביר, בנסיבות העניין, לתגובת הנפגע ולהצגת עמדתו בנושא הפגיעה. אם לא עלה בידו של עורך העיתון לפרסם תגובה במועד הפרסום, על אף שנקט באמצעים סבירים, רשאי אדם שנפגע מפרסום לפנות לעורך העיתון תוך זמן סביר ממועד הפרסום כדי למסור לו את תגובתו ועורך העיתון יפרסם את התגובה. התגובה תנוסח בקצרה, בתמציתיות ובאופן ענייני ואם לא כן, רשאי עורך העיתון להחזירה לנפגע כדי שינסחה באופן האמור או לפרסמה באורח מקוצר ומתומצת, ובלבד שלא יהיה בכך כדי לשנות את תוכנה. עורך העיתון יפרסם את התגובה בידיעה או בכתבה הקרובה ביותר האפשרית בנסיבות העניין, במועד ובהבלטה דומים ככל האפשר לאלו שבהם פורסמה הידיעה או הכתבה הפוגעת. ולסיום, עורך עיתון שעבר על הוראות הצעת החוק יהיה צפוי לקנס כאמור בסעיף 61 (א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז–1977.
---------------------------------
הוגשה ליו"ר הכנסת והסגנים
והונחה על שולחן הכנסת ביום
י"ט באייר התש"ע – 3.5.10