הצעת חוק לדיון מוקדם

הכנסת השמונה-עשרה הצעת חוק של חברת הכנסת ציפי חוטובלי פ/2931/18 הצעת חוק ההתיישנות (תיקון – התיישנות תביעות שעניינן עבירות מין), התשע"א–2011 תיקון סעיף 18א 1. בחוק ההתיישנות, התשי"ח–19581 (להלן – החוק העיקרי), בסעיף 18א – (1) בסעיף קטן (ב), בהגדרה "בן משפחה", בפסקה (2), בסופה יבוא "ובניהם"; (2) בסופו יבוא: "(ד) הוראות סעיף 9, לעניין אופן ההודאה בקיום זכות לתובע, לא יחולו על תובענה לפי סעיף זה אלא אם ראה בית המשפט כי הדבר עלול להביא לעיוות הדין.". הוספת סעיף 18ג 2. אחרי סעיף 18ב לחוק העיקרי יבוא: "תביעה בשל תקיפה מינית או התעללות שלא לפי סעיפים 18א או 18ב 18ג. תקופת ההתיישנות בתובענה אזרחית של נפגע נגד הפוגע בו בשל עובדות המהוות עבירה כמפורט להלן, שבוצעה בו בהיותו בגיר ושלא בנסיבות עליהן חלים סעיפים 18א ו-18ב, תהיה 10 שנים; תקופת ההתיישנות האמורה תחול על עבירות לפי סעיפים 345, 346(א), 347(א) או (ב), 348(א), (ב), (ג1) או (ד), 351 ו-368ג לחוק העונשין, התשל"ז–19772.". דברי הסבר הצעת חוק זו מבקשת לקבוע תקופת התיישנות מורחבת לתביעות נזיקיות בשל תקיפה מינית ולהעמידה על 10 שנים במקום 7 שנים הקבועות היום בחוק, במקרים בהם לא מדובר על נפגעים קטינים. כלומר, ההצעה תאפשר לנפגע להגיש תביעה אזרחית במשך 3 שנים נוספות מההסדר הקיים היום. הצעה זו מבקשת להשוות את ההתיישנות האזרחית לזו הפלילית בעבירות המין כדי לאפשר לנפגע העבירה לבחור את ההליך המשפטי בו יוכל לקבל מענה משפטי הולם לפגיעה שחווה. בהגשת תביעה בשל פגיעה מינית, בשונה מתביעות בשל עוולות אחרות, קיימים קשיים אובייקטיבים המקשים על הגשת התביעה תוך פרק זמן של 7 שנים. אין מדובר בקורבן ש"ישן על זכויותיו" אלא קורבן המתמודד עם מנגנון הבשלה מורכב, בעל מספר שלבים שעליו לעבור בטרם יוכל לפנות אל בית המשפט בבקשה לפיצוי על העוול האדיר שנגרם לו. תקיפה מינית מערערת הנחות יסוד בסיסיות לגבי ביטחון אישי, גורמת לחוויה משפילה ומבישה של פלישה אל ה'אני', אל המקום האינטימי ביותר וחילולו. להבדיל מטראומות אחרות הקשורות במלחמה או באסון טבע, אשר בהם יש לנפגעים לכידות קבוצתית, תמיכה הדדית ואהדה ציבורית, תקיפה מינית נחווית בבדידות קשה ותוך תחושת נטישה חברתית ועל כן היא טראומתית במיוחד (פרופ' אלי זומר). רוב הנפגעות והנפגעים מתקיפה מינית מגיבים בתסמינים של היזכרויות פולשניות חוזרות ונשנות של הפגיעה המינית ומצוקה נפשית עזה בתגובה לכל מה שעלול להזכיר או מסמל את הפגיעה או את התוקף. לפיכך, נוצרת תגובה רגשית של קהות חושים ומאמץ להימנע ממצבים, פעילויות, מחשבות ורגשות הקשורים בתקיפה המינית. בנוסף מתקיים אובדן עניין בפעילויות רגילות תוך פיתוח התנהגויות של הימנעות וחרדתיות (פרופ' אלי זומר). לכן כאשר הנפגע או הנפגעת מתמודדים עם תופעותיה של התגובה הפוסט טראומטית, האפשרות שלו או שלה לגייס כוחות ומשאבים לצורך הגשת תביעה נזיקית היא קלושה ואין בכוחותיהם לממש את זכויותיהם הבסיסיות ולהיפרע מהתוקף. נפגעות ונפגעי עבירות מין רבים, חושפים לראשונה את דבר הפגיעה שנים רבות אחרי שאירעה, בשל תחושת אשמה, בושה וחשש מהאשמה חברתית, מדובר בתחושות אופייניות וייחודיות לנפגעי עבירות מין. על כן, במישור הנזיקי, לא מדובר בעיכוב בהגשת התביעה אלא במנגנון ייחודי שפועל על נפגעי עבירות מין ומונע הגשת תביעה. בניגוד למצב הדברים ב"תביעה רגילה", כאשר ככל שהפגיעה והנזק שנגרם חמורים יותר, כך סביר שימהר התובע להגיש תביעה, הרי שבענייננו, ככל שהפגיעה קשה יותר, כך ייקח זמן רב יותר עד שיוכלו הנפגעים לעמוד מול תוקפיהם ולתובעם, אם בכלל. בהקשר זה, נזכיר, כי הקושי אינו מתמצה בעצם חשיפת הפגיעה אלא ביכולת לגייס את המשאבים הנפשיים והתפקודיים הדרושים לצורך הגשת התביעה הנזיקית. מנגד עומד הרצון החברתי-משפטי לקצוב את הזמן להתיישנות, כדי לצמצם את החשיפה לסיכון נתבעים בכח לתביעות נזיקיות ולמנוע הרתעת יתר ויצירת תחושה של ספקות והעדר יציבות אצל כלל החברה. בנוסף, ישנו רצון למנוע התדיינויות במחלוקות נושנות שלציבור עוד אין עניין בהן. בהארכת ההתיישנות בשל תביעה בשל פגיעה מינית, לא יכולה להיות הרתעת יתר או התנהגות שרווח חברתי שלילי בצידה, לחברה אין אינטרס להעניק לפוגע שקט נפשי ויש לקוות כי חשיפה ממושכת תוביל אף להרתעה אפקטיבית יותר. יש להיזהר מלסגור את דלתות בית המשפט בפני אדם הטוען לזכות, בייחוד כאשר האדם שנפגע, קורבן התקיפה המינית, ממשיך וסובל גם בהווה. ישנו אינטרס חברתי מובהק לאפשר לנפגעי עבירות המין לתבוע את תוקפיהן ולהיפרע מהם באופן אישי, על מנת להעביר את האחריות לשיקומם אל המעוול, עבריין המין, ולא להפיל את כל הנטל על כתפי הציבור. בנוסף יש לאפשר לנפגעי העבירה להשיג להם צדק אישי, בהליך משפטי העשוי לעזור להחלמתם, להשבת השליטה שנגזלה בתקיפה המינית עצמה לחייהם וקבלת פיצוי על נזקיהם. סעיף 1 לעניין הוספת סעיף 18א(ד): כיום, לפי סעיף 9 לחוק ההתיישנות, נתבע לא יכול לטעון כי חלפה תקופת ההתיישנות אם הודה "בכתב או בפני בית המשפט" כי קיימת לתובע הזכות שאותה הוא תובע. הוספת סעיף קטן 18א(ד) תאפשר למי שתובעים לקבלת פיצויים, בעקבות פגיעה מינית שעברו, להוכיח כי הנתבע הודה בזכותם לקבלת פיצויים גם בדרכים אחרות, ככל שהדבר דרוש לשם עשיית צדק ובלבד שאינו גורם לעיוות הדין, כלומר לפגיעה מהותית בזכותו של הנתבע לצדק. לעניין הוספת המילה "בניהם" להגדרת בן משפחה: על פי נתוני מרכזי הסיוע מספר הפניות לגבי פגיעות מיניות של בני דודים דומות למספרם של הפגיעות המיניות על ידי דודים ועל כן יש להוסיף קבוצה זו להגדרה. סעיף 2 מתוך נתוני מרכזי הסיוע, הפועלים למעלה משלושים שנה ברחבי הארץ, רובם הגדול של נפגעות ונפגעי עבירות המין אינם פונים כלל לערכאות משפטיות. לא בהגשת תלונה למשטרה (רק 20%-30% מהפונים למרכזי הסיוע מגישים תלונה במשטרה) ועוד פחות מכך בהגשת תביעה נזיקית לפיצוי על נזקיהם. התיקון המוצע (סעיף 18ג בהצעה) נועד לסייע לאותם נפגעים שמחליטים לפנות להליך אזרחי, לעשות זאת גם אם חלף זמן רב מאז הפגיעה על ידי הרחבת תקופת ההתיישנות לתביעות בעניינם. הצעת חוק זהה הונחה על שולחן הכנסת השמונה-עשרה על ידי חברת הכנסת שלי יחימוביץ' וקבוצת חברי כנסת (פ/2648/18). --------------------------------- הוגשה ליו"ר הכנסת והסגנים והונחה על שולחן הכנסת ביום ג' באדר א' בתשע"א – 7.2.11