הצעת חוק לדיון מוקדם
הכנסת השמונה-עשרה
יוזם: חבר הכנסת יואל חסון
פ/3638/18
הצעת חוק הגנת הצרכן (תיקון – ערכם של תווי קניה), התשע''ב–2011
תיקון סעיף 1
1.
בחוק הגנת הצרכן, התשמ"א–19811 (להלן – החוק העיקרי), בסעיף 1, בסופו יבוא:
""תו קנייה" – כרטיס או מסמך הנרכש בכסף או בשווה כסף, המאפשר לאוחז בו לרכוש טובין או שירותים בעסק, בסכום הנקוב בו, לרבות כרטיס נטען בסכומים שונים או הנפקת קוד בתמורה לתשלום סכומים שונים."
הוספת סעיף 16א
2.
אחרי סעיף 16 לחוק העיקרי יבוא:
"ערכם של תווי קניה
16א.
בעסקה לרכישת טובין או סוגי שירותים שהתמורה עבורם מתבצעת באמצעות תווי קנייה, יהיה ערך תווי הקנייה שווה לערכו של כסף מזומן, ללא כל הגבלה או התניה."
תחילה
3.
תחילתו של חוק זה שישה חודשים מיום פרסומו.
דברי הסבר
בשנים האחרונות, עם העלייה שחלה במכירתם של תווי הקנייה, אנו עדים למצב בו מוצא עצמו הצרכן הישראלי הרוצה לעשות שימוש בתווי הקנייה, נדחה על ידי אותן רשתות המצוינות על גבי התו כי הוא תקף בהן מלבצע בהן רכישה באמצעות תווים אלו בטענות שונות ומגוונות, כשהבולטות בהן: השובר אינו תקף למבצעים והשובר אינו כולל מוצרים מסוימים. לעיתים מצוינות הגבלות כאלו ואחרות דוגמת ההגבלה שאינה מאפשרת שימוש בתווים מעל סכום מסוים, יש תווים שמצוין עליהם כי בחלק מהעסקים יש להם ערך נמוך יותר מהנקוב (יש מקומות בהם תו בן 100 שקל שווה רק 90 שקל) ועוד.
חשוב לציין כי רובם המחולט של תווי הקנייה ניתנים לעובדים על ידי מעסיקיהם כשי לחג – בעיקר בראש השנה ובפסח.
נושא המוכר לצרכנים רבים המשלמים בתווים וזכאים לעודף, הוא שרשתות וחנויות רבות לא מספקות כסף מזומן בתמורה, אלא מנפיקות תעודת זיכוי, שלמעשה מחייבת את הצרכנים לחזור ולבקר באותה חנות.
כל ההגבלות האלו מתרחשות למרות שמבחינת הצרכנים תווי הקנייה מהווים כסף מזומן לכל דבר, שתמורתו שולמה למנפיק התו מראש. ועל כן, כל הגבלה היא בעצם פגיעה בכספו של הצרכן.
ההגבלות שהוצגו לעיל הן רק חלק מהגבלות רבות ומשונות, שהמכנה המשותף של כולן הוא פגיעה ביכולתו של הצרכן לעשות שימוש בתווים אלו, ואת זה באה הצעת החוק לשנות.
כמו כן, ייטיב החוק המוצע גם עם אותן חברות שמשווקות את התווים בכך שהוא יגביר את כדאיות השימוש בהם וכן את אמון ועדי העובדים או לחילופין הגורמים הרלוונטיים בחברות השונות שאחראים על רכישתם לעובדים.
אכן, מעסיקים שקונים את התווים עושים זאת במחיר מוזל, אבל טענה זו אינה נוגעת בכלל לצרכנים. מי שקיבל את ההוזלה הוא המעביד, ולכן, כל הגבלה המוטלת על השימוש בתו שמשמעותה גריעה מיכולת הקנייה של הצרכן, היא לכאורה התעשרות שלא כדין על חשבון הצרכן. כל אלו יוצרים מצב בו מצוי הצרכן עם תווי קנייה שמגבילים מאוד את יכולת הקנייה שלו ופוגעים בו ואף הופכים את התשלום בהם, עבור חלק גדול מהמוצרים ברשתות שהתו תקף בהן, ללא כדאי מבחינה כספית.
על פניו מוצגים תווי הקנייה כאטרקטיביים וכשווי כסף כשלמעשה מוצא עצמו הצרכן ברוב המקרים, במצב שבו השימוש באותם תלושים אינו כדאי כלכלית ומשתלם יותר לשלם על המוצר או השירות באמצעי תשלום אחר.
בנוסף לפגיעה שנגרמת לעובד שקיבל את תווי הקנייה בכך שהוא מצוי במצב של חוסר יכולת לממש אותם בבתי עסק רבים נוכח מגבלות אלו, חמור המצב הנוכחי שבעתיים כאשר למעשה עובדים המקבלים את התווים כשי לחג מהמעסיק משלמים על כך, מתוקף החוק, מס הכנסה וביטוח לאומי לעובד מהשקל הראשון (כאילו היו שכר) דהינו, העובד שמקבל זאת אף יוצא נפסד נוכח ההגבלות שקיימות על אותו שובר שבגינו הוא חויב בתשלום מס.
נוכח ההתעמרות בצרכן כפי שתוארה לעיל בכל הנוגע למדיניות השימוש בתווי הקנייה שאינה מוסדרת בחוק עד כה, המצב הנוכחי בו מוצא עצמו הצרכן בלי יכולת של ממש לממש את התו באופן שיהיה לו כדאי מבחינה כלכלית לעשות זאת הוא מצב בלתי נסבל ואינו יכול להימשך. החוק ייצור מצב בו היחס אל תווי הקנייה יהיה כשווה כסף, ועל בתי העסק יהיה לכבדם בערכם המלא.
הצעות חוק דומות בעיקרן הונחו על שולחן הכנסת השמונה-עשרה על ידי חברי הכנסת סטס מיסז'ניקוב ואלכס מילר (פ/89/18) וחבר הכנסת דני דנון (פ/2416/18).
---------------------------------
הוגשה ליו"ר הכנסת והסגנים
והונחה על שולחן הכנסת ביום
י"ז בחשוון התשע"ב – 14.11.11