הצעת חוק לדיון מוקדם
הכנסת השמונה-עשרה
יוזם: חבר הכנסת אריה אלדד
פ/4385/18
הצעת חוק השפה, התשע"ב–2012
שפה רשמית
1. ש
שפת המדינה בישראל היא עברית.
חירות השימוש בשפה
2.
לכל אדם חירות להשתמש בשפה, לבדו ועם אחרים, ולפעול לטיפוחה ולהנחלתה בקרב דובריה.
השימוש בשפה ברשויות המדינה
3.
המדינה וכל רשויותיה תתחשבנה בצרכיהם של דוברי שפות אחרות. תשומת לב מיוחדת תינתן לצרכיהם של דוברי השפה הערבית.
עקרונות פעילות הרשויות
4.
בלי לפגוע בכלליות האמור בסעיף 3, תפעלנה הרשויות לפי עקרונות אלה:
(א) לא יואשם אדם שאינו דובר עברית, ולא יישפט, בלי שיובהרו לו האישום והראיות בשפתו ובלי שיתאפשר לו ניהול הוגן של ההליך.
(ב) הודעות רשמיות הנוגעות בעיקר לאוכלוסייה שעברית אינה שפתה העיקרית תפורסמנה גם בשפתה.
(ג) השילוט הציבורי בישראל יהיה בשפה העברית; באזורים שעיקר האוכלוסייה המתגוררת בהם אינה דוברת עברית, תשקול הרשות המקומית, במידת הצורך, להוסיף לשילוט הציבורי העברי כיתוב בשפת האוכלוסייה; הרשויות מוסמכות להוסיף לשילוט כיתוב גם בשפות אחרות להגברת ההבנה, אולם סמכות זו לא תפגע בשילוט העברי או בכיתוב לסיפוק צרכי האוכלוסייה המתגוררת במקום.
(ד) לאוכלוסייה דוברת הערבית יתאפשר לקיים לימודים בשפתה במערכת החינוך הפועלת על פי חוק לימוד חובה, התש"ט–19491; אוכלוסיות החפצות בכך תוכלנה לקיים לימוד בשפה נוספת לשפה העברית על פי בחירתן גם במוסדות הממומנים על ידי המדינה; אין בהוראת סעיף זה כדי לפגוע בחובה ללמד במערכות אלו את השפה העברית כשפה עיקרית ולהבטיח את יכולת הציבור לשלוט בה.
(ה)
(1) מערכת החינוך תעודד את התלמידים ללמוד, לפחות למשך שנה אחת, את השפה הערבית.
(2) יתאפשר לתלמידים הרוצים בכך ללמוד את השפה הערבית בצורה מוגברת.
תיקון דבר המלך במועצה על ארץ ישראל
5.
בדבר המלך במועצה על ארץ ישראל, 1922 עד 19472 סעיף 82 – בטל.
דברי הסבר
בתקופת המנדט הבריטי על ארץ ישראל נקבע ההסדר לגבי שפות בסעיף 18 לדבר המלך במועצה על ארץ ישראל 1922-1947. דבר המלך קבע כי בארץ ישראל תהיינה שלוש שפות רשמיות: עברית, ערבית ואנגלית, וכי מסמכים רשמיים יפורסמו בשלושתן, ובמקרה של ניגוד – השפה האנגלית תקבע.
עם קום המדינה לא בוטלה הוראה זו, ונקבע רק כי אנגלית לא תיראה כשפה רשמית, וכי במקרה של ניגוד בין הוראות חוק בשפות רשמיות שונות – יגבר הנוסח העברי (ראו סעיף 15ב לפקודת סדרי השלטון והמשפט, התשי"ח– 1948).
בינתיים נוצרה בישראל מציאות לשונית שונה לחלוטין. בפועל, שפת המדינה היא עברית, ובה מתנהלים הדיונים במוסדות השלטון. קיימים הסדרים מיוחדים לגבי חובת תרגום במשפטים פליליים (סעיף 140 לחוק סדר הדין הפלילי, התשכ"ה–1965). יחד עם זאת, נשארו על כנם הסדרים מסוימים לגבי פרסומים רשמיים בשפה הערבית. הוראת סעיף 82 לדבר המלך כבר אינה משקפת את המציאות שנוצרה. הדבר בא לידי ביטוי במספר גדל והולך של עתירות לבתי משפט בעניין שימוש בשפה. נותר לכן צורך להסדיר מחדש, ובצורה התואמת את המציאות בישראל, את הנושא החשוב הזה כדי להבהירו ולדאוג בצורה הולמת הן למעמדה של השפה העברית כשפת המדינה והן לאינטרסים של קבוצות אוכלוסייה שעברית אינה שפתם הראשונה או העיקרית. בין אלה מקום ייחודי לאוכלוסייה דוברת הערבית אשר שפתה היא שפת האזור כולו. על רקע זה נכון לבטל את הוראת הסעיף החלה בנושא, שאינה הולמת עוד את הצרכים ולקבוע סוגיה הסדר חדש.
העיקרון המרכזי בחוק המוצע הוא ההכרזה כי במדינת הלאום של העם היהודי, השפה העיקרית והראשונה היא השפה העברית. עובדה זו היא אחד הביטויים המרכזיים והייחודיים ל"יהדותה" של המדינה. מצב זה קיים בהרבה מאוד מדינות לאום, ובחלק מהם נכללת הוראה לגבי שפת המדינה שהיא שפת הלאום שזו מדינת הלאום שלו בחוקה עצמה. הסדר כזה, הקובע את שפת המדינה בחוקה ואת שאר ההסדרים בחוקים, יכול להתאים גם אצלנו.
יחד עם זאת, הצעת החוק חוזרת על התחייבותה של המדינה, שבאה לידי ביטוי אף בהכרזה על הקמתה, להבטיח לכל תושביה, "בלי כל הבדל דת, גזע ומין" "חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות". בנוסף לכך, המדינה מכירה בחשיבות העצומה של שפה ושל שימורה לזהות האישית והקבוצתית של אנשים. בשל כך מסמיכה המדינה את רשויותיה לתת ביטוי, כולל ביטוי ציבורי, לצורכיהן של אוכלוסיות
שאינן דוברות עברית. תשומת לב מיוחדת תינתן לצרכיה של האוכלוסייה הדוברת ערבית, אשר ישראל היא מולדתה, החפצה ברובה לשמר את תרבותה ושפתה ואת קשריה עם התרבות דוברת הערבי באזור.
הצעת חוק זו אינה צריכה לנקוט עמדה כוללת לגבי מעמדן המשפטי והמדיני של קבוצות בישראל,
כגון מעמדו של המיעוט הערבי בה. יחד עם זאת, בניסוח הוראות הצעת החוק הולכת ההצעה בעקבות ההוראות הנכללות בהסכם המסגרת להגנה על זכויותיהם של מיעוטים לאומיים, ורואה בהן מקור של השראה.
מעמדה המיוחד של השפה הערבית בישראל בא לידי ביטוי בכמה נקודות, מעבר לעובדה שיש אזורים לא מעטים שבהם יש לאוכלוסייה זו ריכוז כזה שיצדיק פרסום מיוחד בערבית או שילוט בשפה זו. רק לאוכלוסייה הערבית יתאפשר לקיים לימודים בשפתה היא. הזכות לחופש הלשון של אוכלוסיות אחרות מוגנת רק בכך שיש להן היתר להוסיף שפה נוספת גם במוסדות ציבוריים (כגון אידיש או רוסית או אמהרית). בנוסף, ראוי לאפשר ואף לעודד לחשוף את התלמידים בבתי הספר, לפחות משך שנה אחת, לשפה הערבית, ולעודד לימוד רחב יותר של שפה זו.
להערכתנו, הצעת חוק זו מבהירה את הדרוש הבהרה, ויוצרת איזון נכון ובהיר בין מעמדה של העברית כשפת המדינה ובין האינטרסים והצרכים של אוכלוסיות הדוברות שפות אחרות בישראל, לרבות הציבור דובר הערבית. מוטב כי נושא חשוב זה ייחקק בכנסת לאחר דיון ציבורי מקיף, ולא ייחתך בעתירות מזדמנות וחלקיות בפני בג"צ. יתירה מזאת, זכויות שפה, בעיקר אותן זכויות שפה החורגות מחופש השפה ומן החובה המוטלת לפי כללי הצדק הטבעי להבטיח כי אדם יבין הליכים הננקטים לגביו וכי תהיה לו נגישות סבירה לשירותים ציבוריים, הן זכויות קיבוציות. מתאים יותר כי גבולותיהן של אלה תיחתכנה בדיון מקיף במערכת הציבורית – פוליטית, באמצעות משא ומתן בין הקבוצות, שיסתיים בחקיקה ראשית, ולא בהחלטות מקומיות בעתירות ספציפיות המגיעות לבית המשפט על בסיס מזדמן.
הצעת חוק זהה הונחה על שולחן הכנסת השמונה-עשרה על ידי חבר הכנסת אריה אלדד (פ/1259/18).
---------------------------------
הוגשה ליו"ר הכנסת והסגנים
והונחה על שולחן הכנסת ביום
כ"ח בסיוון התשע"ב – 18.6.12