הצעת חוק לדיון מוקדם

הכנסת השמונה-עשרה יוזמים: חברי הכנסת נחמן שי דב חנין שלמה מולה מירי רגב אריה ביבי מצטרפת: חברת הכנסת מרינה סולודקין פ/4524/18 הצעת חוק האזרחים הוותיקים (תיקון – מימון הנחות בדמי כניסה למופעים), התשע"ב–2012 תיקון סעיף 12 1. בחוק האזרחים הוותיקים, התש"ן–19891 (להלן – החוק העיקרי), בסעיף 12, במקום "שבאמצעותם יתבצע המימון לפי הוראות סעיף 14" יבוא "ולהם יינתן, במישרין, המימון לפי סעיף 14". תיקון סעיף 14 2. בסעיף 14 לחוק העיקרי, במקום "למימון ההנחה הניתנת" יבוא "למתן מימון במישרין להנחה שהם נותנים", והסיפה החל במילים "ולעניין סעיף 12" – תימחק. תחילה ותקנות 3. תחילתו של חוק זה ביום י"ט בטבת התשע"ג (1 בינואר 2013); עד מועד התחילה יתקן השר את התקנות שהותקנו לפי סעיף 12 לחוק העיקרי, באופן שיותאמו להוראותיו של חוק זה. דברי הסבר סעיף 12 לחוק האזרחים הוותיקים, התש"ן–1989, (להלן – החוק) שכותרתו "דמי כניסה למופעים", קובע כי: "אזרח ותיק זכאי להנחה, בשיעור של 50% מדמי כניסה למופעים או לסוגי מופעים, לפי כללים, מבחנים ותנאים שיקבע השר, בהתייעצות עם שר החינוך התרבות והספורט, ובאישור ועדת העבודה והרווחה של הכנסת; בתקנות כאמור ייקבעו סוגי גופים או גופים מסוימים החייבים במתן ההנחה למופעים כאמור שבאמצעותם יתבצע המימון לפי הוראות סעיף 14." סעיף 14 לחוק האמור, שכותרתו "מימון ההנחות", קובע כי: "שר האוצר יתקשר בהסכמים עם נותני הנחה לפי חוק זה למימון ההנחה הניתנת לאזרח ותיק לפי הוראות חוק זה, ואולם הוראות סעיף זה לא יחולו לעניין סעיף 9, ולעניין סעיף 12, יתקשר שר האוצר בהסכמים כאמור עם סוגי הגופים או הגופים שנקבעו לפי אותו סעיף." בתקנות שהותקנו לפי סעיף 12 לחוק נקבע שמוסד התרבות המפיק את המופע חייב במתן ההנחה לאזרח ותיק, וכאשר הכרטיסים למופע נמכרים בפועל שלא בידי מוסד התרבות המפיק עצמו, על מוכר הכרטיסים לתת את ההנחה מטעם מוסד התרבות, והוא יהא זכאי למימון ההנחה באמצעות מוסד התרבות. ההסדר שהונהג עם חקיקת סעיפים אלה בחוק והתקנת התקנות לפני כ-15 שנים, היה שאוצר המדינה נותן מימון גלובלי לתיאטראות המפיקים (שהם תיאטראות המקבלים תמיכה שנתית שוטפת מאוצר המדינה) והם אמורים למכור את הצגותיהם לאולמות אחרים במחיר מופחת שייתן ביטוי להנחות שעל מפעילי אותם אולמות לתת לאזרחים הוותיקים הרוכשים מהם כרטיסים. אולם הסדר זה, שנעשה לפי נוחיותם של משרד האוצר והגופים המפיקים, אינו מביא לכך שמפעילי האולמות אכן מקבלים החזר על ההנחות שהם נותנים, בין היתר משום שהמחירים של ההצגות הנרכשות על ידי היכלי תרבות שונים מהתיאטראות נקבע במשא ומתן על פי שיקולים שונים של שני הצדדים. נמצא שמסלול התשלום העקיף אינו מיושם בפועל, וההסדר שנקבע אינו משיג את מטרת החוק ואף פוגע בהשגתה: סכום המימון שהתיאטראות מקבלים מאוצר המדינה בגין ההנחות נקבע באופן שאינו תלוי בהיקפי ההנחות הניתנות בפועל על ידם ועל ידי היכלי התרבות הרוכשים מהם הצגות ובצורך להוכיח שהאזרחים הזכאים לכך קיבלו את ההנחות; המימון האמור אף אינו מותנה בהוכחה כי התיאטראות העבירו להיכלי התרבות את המימון בגין ההנחות שהם נתנו לרוכשי הכרטיסים אצלם, ובהוכחת ההנחות שניתנו על ידם בעת מכירת הכרטיסים. ואילו היכלי התרבות הרוכשים הצגות של התיאטראות הנתמכים נאלצים לתת את ההנחות בשיעור של 50% לאזרחים הוותיקים בלי לקבל על כך מימון. למצב אבסורדי זה אין כל הצדקה. האזרח הוותיק זכאי להנחה בין אם רכש את הכרטיס מהתיאטרון הנתמך וראה את ההצגה באולם הבית של התיאטרון בתל-אביב, ובין אם ביקר באותה הצגה באולם של היכל תרבות בעיר אחרת ורכש את הכרטיס בקופת האולם, ובשני המקרים יש להבטיח את עצם מתן ההנחה ואת המימון של ההנחה מאוצר המדינה. מטרות אלה יושגו רק אם המימון יינתן במישרין, וכנגד דיווח. הדבר לא יהיה כרוך בנטל מינהלי כבד על הממשלה, שכן מבקשי המימון יכולים להפיק דיווח מדויק ומפורט על ההנחות שנתנו לאזרחים הוותיקים, מלווה באישור רואה חשבון, כפי שעושים המוזיאונים. חובת דיווח זו כתנאי לתשלום מאוצר המדינה גם תבטיח שההנחה המגיעה לאזרח הוותיק אכן ניתנה לו. --------------------------------- הוגשה ליו"ר הכנסת והסגנים והונחה על שולחן הכנסת ביום ד' באב התשע"ב – 23.7.12