קטע מדברי הכנסת

הצעת חוק להגנת הספרות והסופרים בישראל (הוראת שעה), התשע"ב–2012 [רשומות (הצעות חוק, חוב' מ/711).] (קריאה ראשונה) היו"ר יצחק וקנין: אנחנו ממשיכים בסדר-היום. הצעת חוק להגנת הספרות והסופרים בישראל (הוראת שעה), התשע"ב–2012. תציג את הצעת החוק שרת התרבות והספורט, השרה לימור לבנת. שרת התרבות והספורט לימור לבנת: אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני מתכבדת להציג בפני הכנסת את הצעת החוק להגנת הספרות והסופרים. ואני רוצה לפתוח בווידוי קטן. אפשר לבקש אולי שקט במליאה, אדוני היושב-ראש? היו"ר יצחק וקנין: רבותי – אומנם יש שקט - - - שרת התרבות והספורט לימור לבנת: גם גבירותי. היו"ר יצחק וקנין: את רוצה יותר שקט? שרת התרבות והספורט לימור לבנת: קצת. טוב, אני רוצה לפתוח בווידוי קטן, אולי בגלל זה אני צריכה קצת יותר שקט. אני רוצה לפתוח בווידוי קטן. אני שייכת לדור הישן; אני פותחת ספר, כל ספר, בדחילו ורחימו. אורי אורבך (הבית היהודי): לא רואים עלייך. שרת התרבות והספורט לימור לבנת: שלום חבר הכנסת אורי אורבך, ברוך שובך, ברוך רופא חולים. אני מקווה שאתה בבריאות טובה. אני פותחת ספר, אמרתי, כל ספר, בדחילו ורחימו. מלאכת הסופר בעיני היא כמעט מלאכת קודש. אני מעריצה סופרים, אנשים שיכולים במשיכת קולמוס לברוא עולמות, לברוא דמויות, תמונות, עלילות, ולרתק אותנו, הקוראים. אני שייכת לדור הישן, הדור הזה שבשבילו אסור לקפל עמוד בספר, צריך להשתמש בסימנייה, ואסור בעמוד הספר לכתוב, בשולי הספר, שום דבר, כי בספר לא נוגעים – לא כותבים בו ולא מקפלים בו ולא עושים בו שום דבר. ואז אני הולכת לחנות ספרים – אני או מישהו אחר – אתה הולך לחנות ספרים – כמעט לא נשארו, אגב, חנויות ספרים פרטיות. פרטיות נשארו, כמו פעם - - - מאיר שטרית (קדימה): ספרים משומשים. שרת התרבות והספורט לימור לבנת: גם, ספרים משומשים, אבל - - נשארו רק 55 בארץ, וגם הן הולכות ונסגרות, אגב, בקצב מהיר מאוד, לעומת 140 חנויות ספרים של "סטימצקי" ו-90 חנויות של "צומת" – "צומת ספרים", שאלה הרשתות, כן? ואני רוצה לקנות ספר טוב. ונותנים לי את הספר באיזה אריזת צלופן כזאת, או לא צלופן, איך זה נקרא שם? עם קופסת "נס קפה". אני באה, אני מנסה לפתוח את זה. אני צריכה עם סכין לפתוח, ולהוציא את הספר שאני בעצם רציתי לקרוא. רק רציתי ספר, לא רציתי שום דבר אחר. או שנותנים לי עם הספר תלוש הנחה ב"איקאה", או אני יודעת? – ב "קיקה", או "ריקה", או משהו כזה, ואני בסך הכול רציתי לקנות ספר. או שאומרים לי: את יכולה לקנות ארבע במאה. "ארבע", לא "ארבעה", ארבע – ארבע ספרים, כן? העברית החדשה. "ארבע במאה". ואני לא רוצה. אני מחפשת בתוך המבצע הזה של ה"ארבע במאה" – אני מחפשת ספר, עוד שלושה ספרים, ואני לא מוצאת. אני מוצאת, אולי, עוד אחד. אבל אומרים לי לא, אני צריכה לקחת עוד שניים, אני חייבת לקחת עוד שניים, אני מוכרחה לקחת עוד שניים, ודוחפים לי עוד שניים שלא רציתי בהם, ואין לי חפץ בהם, וכבר אין לי איפה לשים אותם בבית, הערימות כבר הולכות וגבוהות, ויוצא שבעצם לא שילמתי 25 שקל לספר, אלא בעצם שילמתי כנראה 50 שקל לספר. או אולי, אתם יודעים מה? 33 שקלים לספר, אם הצלחתי למצוא שלושה כאלה. ואני אומרת: קשה לקנות את הספר שאני רוצה. אם אני רוצה רק את הספר שאני רוצה אני צריכה לשלם 98 שקלים, או 92 שקלים, רק לספר אחד. אבל זה מעניין, כי אם הספר שאני רוצה הוא של הוצאת "כינרת, זמורה, ביתן, מודן", או אחת מההוצאות האלה, אני לא אמצא אותו באחת מהחנויות של "סטימצקי". ואם הספר שאני רוצה הוא של הוצאת "ידיעות אחרונות", או "כתר", אני לא אמצא אותו באחת החנויות של "צומת ספרים". בטח לא על המדפים של זאת של זאת, או של האחרת. אני אצטרך לבקש במיוחד – זה קרה לי. הלכתי ל "סטימצקי", אחת החנויות, וביקשתי ספר שהוא לא של הוצאת "ידיעות אחרונות" ולא של "כתר", אלא של "כינרת", או "זמורה-ביתן", או "מודן". ביקשתי ספר מסוים, כי לא ראיתי אותו על המדף. והוא היה מאוד פופולרי באותה עת. אמרתי, יש לכם? אמרו: ודאי. אמרתי: איפה? אני לא רואה. אמרו: רק שנייה. הלכו למחסן ושלפו את הספר. כלומר, רק אם מבקשים. זאת השיטה. אז יש אפליה בשטחי המדף. כלומר הם מסדרים את הספרים כך שרק ההוצאות שעובדים אתן – "סטימצקי" – וב"צומת ספרים" רק ההוצאה שהם הבעלים שלה. הם בעצם מחוברים בבעלות אנכית. לא תנ"כית – בבעלות אנכית. אז מסדרים כך, ויש אפליה בשטחי מדף, בניגוד, כנראה, להנחיה – או להתחייבות – של הממונה על ההגבלים העסקיים כאשר נתן היתר לאותה בעלות אנכית, מתישהו. אני לא זוכרת באיזו שנה זה היה – ניצן, אתה זוכר? לא זוכרים. לא חשוב. מה זה משנה בעצם? אבל עכשיו אני הולכת לחנות ספרים, אחת מאותן חנויות של "צומת" או "סטימצקי", ובתום לב, זה קרה לי כל כך הרבה פעמים, לא ידעתי אפילו, רק נודע לי אחר כך, כשהתחלתי לעסוק בכל העניין. פניתי למוכרת ואמרתי: שלום, את יכולה להמליץ לי על ספר טוב? והיא אמרה לי: כן, ודאי, הנה. את יכולה לקחת את הספר הזה והזה, של הסופר הזה, ספר מצוין, והספר הזה והזה – של הסופרת הזאת, ספר נפלא. אבל לא ידעתי אז שהמוכרת הזאת מתוגמלת על הספר שהיא מציעה לי, על-ידי החנות או על-ידי ההוצאה. היא מתוגמלת. ומי מכם שלא יודע – שידע עכשיו. והיא בכלל לא קראה את הספר כנראה. היא מתוגמלת בלי שהיא יודעת על מה היא ממליצה, בלי שהיא קראה את הספר. היא פשוט מתוגמלת על זה. מסובך, נכון? נכון. מסובך. אז אני יכולה להגיד שאני היום כמעט נרגשת להביא בפני הכנסת את החוק להגנת הספרות והסופרים בישראל. אני נרגשת, כי תהליך הלידה של החוק הזה היה כמעט כמו של פילות – שלוש שנים. זה פרק הזמן שלוקח לפילה להוליד פילה קטנה, או פיל קטן חדש. פה יש לנו לא פיל קטן ולא פילה קטנה, אלא חוק חדש, שהוא חוק חשוב מאוד, ותהליך החקיקה הזה היה – לא החקיקה, תהליך הבאת – הכנת – החוק הזה; אנחנו את תהליך החקיקה נתחיל עכשיו – היה מלווה בלא-מעט מאבקים והתנגדויות, שעיקרם – וזה מה שחשוב – היה רצון החומר לגבור על הרוח, ולהליך הלידה הזה אני עוד אחזור. אבל הנה, לאחר שעברנו את המכשולים האלה, ואת המהמורות האלה ואת השנים הארוכות האלה, מגיע היום לכנסת ישראל חוק שנועד להגן על אחד היסודות החשובים ביותר בחיי אומה וחברה – היצירה הכתובה בשפת המקור. במקרה שלנו, החברה הישראלית והעם היהודי והיצירה הכתובה בשפה העברית – כי איזה עם הרי עוד מדבר בשפתנו? ומי חולק אתנו את הכתיבה בלשון אולי העתיקה ביותר, מתקופת המקרא? בשל כך זוהי חובה מוסרית עליונה, החלה עלינו, לדאוג לשמר ולשמור על הכותבים בלשון העברית. ובואו נחשוב – השפה האנגלית, והשפה הצרפתית, והשפה הספרדית, והשפה הערבית – מדברים את השפות האלה עשרות מיליוני – מאות מיליוני – אנשים בעולם. השפה העברית שלנו, כמה מיליונים בודדים קוראים, כותבים, מדברים בה. אז חובתנו להגן על היצירה הזאת, על זכותם של הדורות הבאים ליהנות מא"ב יהושע, דוד גרוסמן, צרויה שלו ואורלי קסטל-בלום, הפוטנציאלים - - - היו"ר יצחק וקנין: גברתי השרה, זה עוד ארוך? שרת התרבות והספורט לימור לבנת: מה? היו"ר יצחק וקנין: זה עוד ארוך? שרת התרבות והספורט לימור לבנת: לא לא לא, אני כבר אסיים. אבל זה חשוב, אדוני היושב-ראש. חשוב, אדוני היושב-ראש. שלוש שנים עובדים על זה. - - - הפוטנציאלים לחטוא בכתיבה בעברית, וזוהי חובה בדיוק כפי שזוהי זכות. אז יש כאלה, אתה יודע מה, הסופר והספרות נחשבים כמוצר בעל ערך תרבותי מובהק. במדינות רבות בעולם המערבי התעורר בשנים האחרונות הצורך להסדיר את מעמדם באמצעות חקיקה. צריך לזכור, ספר הוא מוצר תרבותי, הוא לא עוד מוצר מדף – ספר זה לא "קוטג'". צריך לעשות הבחנה הברורה הזאת. וכפי שאמרתי, כאן שורר אצלנו דואופול של שתי רשתות – "צומת ספרים" ו"סטימצקי", כאשר "צומת ספרים", יש לה גם בעלות אנכית עם הוצאות הספרים. המצב הזה גורם לפגיעה קשה בתחרות החופשית. רק כדי עוד לסבר את האוזן, הסופרים, אותם אלה שכותבים, המצב הזה הביא לכך – סופר שעמל על יצירתו הספרותית במשך שנים, יוצא שבסופו של דבר הוא מרוויח שקל, שניים, על כל עותק של ספר שנמכר. הוצאות ספרים נסגרו; מאז 2001 נסגרו או התמזגו 22 הוצאות ספרים. זה בלתי נסבל ממש. החנויות הקטנות גם הן – דיברתי על זה קודם – נסגרו 22 חנויות ספרים קטנות, איכותיות, וכך, אמרתי, מוטלת עלינו החובה, ועלי כשרת התרבות לשמור ולשמר את האיכות ואת היכולת ליצור גם אם במחיר של התערבות מסוימת בתנאי השוק החופשי, כפי שקורה גם בחו"ל. רק אציין, קודם כול, בצרפת – החוק הצרפתי, וכן באוסטריה, דנמרק, גרמניה, יוון, הונגריה, איטליה, הולנד, פורטוגל, ספרד, נורבגיה, וגם מחוץ לאירופה: יפן, דרום-קוריאה, מקסיקו – שבה נחקק החוק רק לאחרונה. אני רק אומר, הטענות ידועות ומוכרות. מחקר שעשה לאחרונה משרד התעשייה והמסחר מפריך אחת לאחת את כל הטענות שעלו. חזקה עלי מצוותו של היושב-ראש לקצר, אז אני אולי לא אביא כאן את ממצאי המחקר הזה, שהוא חשוב ביותר, אבל רק אומר שהטענה כאילו המבצעים העלו את מספר הקוראים בעשור האחרון, הטענה הזאת איננה נכונה. מספר הקוראים נשאר לעמוד על 185,000 משקי-בית – המחקר נמצא גם בידי. לכן מטרת החוק באמת להבטיח שהציבור הישראלי יוכל להמשיך וליהנות מהספרות הישראלית והעברית האיכותית, וגיוון תרבותי, כמובן, בפרסום ובהפצת הספרים בישראל, ולאפשר תחרות הוגנת. על כן עיקרי החוק מבטיחים הגנה על המחיר הנקוב, הנמוך יותר של ספר חדש, למשך 18 חודשים. בתקופה הזאת, בתקופת ההגנה הזאת, ייהנה הסופר מתמלוגים מובטחים בשיעור של לפחות 8% – הסופר יכול להגיע גם להסכמים, כמובן, עם ההוצאה על משהו שהוא גבוה מכך – ממחירו הנקוב של הספר ו-10% מהמחיר הנקוב מהעותק ה-6,000 ואילך. החנויות לא יורשו להפלות בשטחי מדף, לא יורשו לתגמל מוכרים בחנות הספרים בכל דרך, וכמובן יש עוד סעיפים רבים לחוק, הוא מונח לפני חברי הכנסת. אנחנו יודעים, ולפי כל התחזיות ברור לגמרי שמחירי הספרים לאחר קבלת החוק, המחירים הנקובים, ירדו, לא יהיו כפי שהם נקובים כרגע, למחיר נמוך יותר. אני רוצה לומר כאן ואני חוזרת לתחילה, לתהליך לידתו של החוק. תהליך של לידתו של החוק היה לפני שלוש שנים, בדיוק ב-29 ביולי, ממש שלוש שנים ועוד ארבעה ימים, על-ידי הצעת חוק שהונחה כאן על-ידי חבר הכנסת ניצן הורוביץ, שהוא בעצם הראשון שדחף והוביל, ואני אומרת זאת כאן לזכותו, משום שהוא היה זה שבא ראשון, ראה את הדברים והביא את החוק הצרפתי, והוא גם גייס את חברי הכנסת זבולון אורלב, שלי יחימוביץ, נחמן שי, אילן גילאון, יואל חסון וחיים אורון, שכבר איננו חבר כנסת. את אורי אורבך, ואת חנין זועבי, והם חתמו על הצעת חוק, והניחו אותה על שולחן הכנסת כבר אז. כעבור חצי שנה הונחה הצעת חוק חדשה, קצת שונה מהראשונה, על-ידי חברי הכנסת זבולון אורלב, ניצן הורוביץ, שלי יחימוביץ, נחמן שי ויריב לוין; הניחו הצעת חוק חדשה. אני רוצה להסיר בפניהם את הכובע. לצערי, לא התאפשר להם, בגלל הייעוץ המשפטי, להניח את הצעותיהם כאן ולצרף אותן להצעת החוק הממשלתית. מאיר שטרית (קדימה): - - - שרת התרבות והספורט לימור לבנת: אנחנו מעריכים שאין סכנה כזאת, והוצאות הספרים אכן יאפשרו גם לסופרים מתחילים. כל ההערכות שעשינו הן כאלה. אני אודה בסוף דברי לכל מי שסייע לגיבוש הצעת החוק, אני אתייחס גם לנקודה הזאת אם יורשה לי, היושב-ראש מאיץ בי כרגע. אני מבקשת לתמוך בהצעת החוק הזאת. היא הצעת חוק חשובה, מוסרית, תרבותית וערכית. ואני אבקש להעביר אותה למקום היחידי שבו ניתן לדון בצורה רצינית וראויה – לוועדת החינוך, התרבות והספורט של הכנסת. תודה רבה. אני מתנצלת אם הארכתי בדברי. באמת, מדובר כאן בהצעה מאוד חשובה, שבמשך שנים ארוכות נדונה, והיו בה מהמורות רבות, כדי שנוכל להעביר אותה. תודה רבה, אדוני היושב-ראש. היו"ר יצחק וקנין: תודה לשרת התרבות והספורט, חברת הכנסת לימור לבנת. אנחנו עוברים לדיון בהצעת החוק. ראשון הדוברים, חבר הכנסת ניצן הורוביץ. שלוש דקות, רבותי, אני אקפיד על הזמן. אחריו – חבר הכנסת דב חנין. רבותי, אנא מכם להשתדל לעמוד בזמנים. ניצן הורוביץ (מרצ): אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, זה המקום היחיד בעולם, המדינה הזאת, שבו יוצאים ספרים ישראליים, שבו יוצאים ספרים בעברית. ספר צרפתי יכול להימכר מקנדה ועד אפריקה, ספר אנגלי יכול להימכר באוסטרליה ובהודו ובצפון-אמריקה ובניו-זילנד. ספר עברי יכול להימכר, להיות משווק, להגיע, רק כאן, בשוק הקטן הזה שלנו. ואם אנחנו כאן בארץ שלנו לא נדע להגן על התרבות הזאת, כי הרי הספרות היא בסיס תרבותי חשוב ביותר, אנחנו שומטים את הקרקע התרבותית תחת רגלינו. האם אנחנו באמת יודעים כאן בארץ הזאת להגן על הספרות הישראלית? אם אנחנו רואים שסופר, שמשקיע שנים של עבודה ביצירה שלו למעננו הקוראים, מקבל 70 אגורות על ספר, ברוטו, על ספר שלו שנמכר במבצע, והיום כמעט כל הספרים החדשים נמכרים במבצע, והוא עדיין מצליח למכור כמה אלפי עותקים – שזה יפה בשוק קטן כמו השוק הישראלי – הוא מרוויח פחות על כל העבודה הזאת של השנים שהוא עבד פחות משכר מינימום של חודש אחד. במצב כזה, סופרים מעטים ביותר, כמעט אין סופרים בארץ שיכולים, שמסוגלים להקדיש את עצמם ליצירה, לכתיבה. תחשבו כמה כשרון אנחנו מפסידים בארץ הזאת, כשרון ספרותי. איזו תרבות נהדרת יורדת לטמיון, מפני שאנשים לא מסוגלים להשקיע את עצמם ביצירה ובכתיבה למעננו, כי הם לא מסוגלים להתפרנס. אם היו אומרים לי, אין כסף בספרים, זה ענף מרושש, אין מה לעשות, אז הייתי אומר: ניחא, הממשלה תתמוך, תיתן תמיכה כמו לתיאטרון או קולנוע וכו'. אבל בספרים יש רווח, הספרים נמכרים יפה, רק מי עושה היום את הרווחים בספרים? לא הסופרים, לא היוצרים, לא המשוררים, לא העורכים, לא המגיהים, לא אותם אלפי אנשים שעובדים בענף, אלא שתי רשתות גדולות, שהשתלטו על השוק וסוחטות את הוצאות הספרים. החוק הזה מגיע הנה בגלל כשל שוק בסיסי. ציינה השרה בצדק: לו עשה הממונה על ההגבלים העסקיים את מלאכתו, אולי לא היה צריך את החוק הזה. אבל המצב הוא של דואופול – שתי רשתות חולשות על כמעט 90% מהשוק, חיסלו את החנויות העצמאיות, חיסלו הרבה הוצאות ספרים, סוחטות מההוצאות מחירים - - היו"ר יצחק וקנין: משפט אחרון. ניצן הורוביץ (מרצ): - - מחירי רצפה. אדוני, הם משאירים - - היו"ר יצחק וקנין: אני לא אאפשר, רבותי. תראו, רבותי, סדר-היום נמשך. תשתדלו לסיים בשלוש דקות. ניצן הורוביץ (מרצ): אני מסיים. - - ומשאירות את עיקר הרווח בכיסן. החוק הזה, כאמור, נולד ביוזמה שלי לפני יותר משלוש שנים, ועבר דרך – באמת קשה לתאר מה החוק הזה עבר, אי-אפשר להאמין, הגלגולים והקשיים. החוק זה יאזן – יאזן את המצב בשוק הספרים, יחזיר חלק מהרווחים אחורה, אל היוצרים. הרי כשבן-אדם כותב, מדוע שלא יזכה לגמול על עבודתו? מדוע שאיזה בעל הון שמחזיק ברשת ייקח את כל הכסף? הדבר הזה הוא צדק בסיסי, והוא חיוני לתרבות ולספרות שלנו. היו"ר יצחק וקנין: ניצן, סכם. משפט אחרון בבקשה. ניצן הורוביץ (מרצ): ולסיכום, אדוני, אני רוצה להודות לשרת התרבות חברת הכנסת לימור לבנת, שהתייצבה לעניין הזה, וזה היה מאוד לא פשוט – לא בממשלה, וגם עכשיו זה לא יהיה פשוט כאן, בכנסת. גברתי השרה, את גילית נחישות. הסופרים במדינת ישראל – מאות סופרים – תומכים בחוק הזה ותומכים במהלך שלך. אני רוצה להודות לך על ההתייצבות שלך בעניין הזה. שרת התרבות והספורט לימור לבנת: תודה. היו"ר יצחק וקנין: תודה. ניצן הורוביץ (מרצ): ולשותפים להצעות החוק המקוריות – זבולון אורלב, שלי יחימוביץ, אורי אורבך, יריב לוין – שנמצאים כאן, תודה לכם, חברים. אני חושב שמה שאתם רואים כאן זה עדות שגם כשיוצאים לדרך, ובהתחלה זה נראה חסר סיכוי וקשה ומסובך - - היו"ר יצחק וקנין: תודה. ניצן הורוביץ (מרצ): - - בסוף, אדוני היושב-ראש - - היו"ר יצחק וקנין: אני סבלני יותר מדי. ניצן הורוביץ (מרצ): - - מצליחים. אז תודה. היו"ר יצחק וקנין: תודה לחבר הכנסת ניצן הורוביץ. יעלה חבר הכנסת דב חנין. רבותי, תקפידו על הזמן. אי-אפשר שכל חבר כנסת ייקח עוד שלוש דקות ועוד שתי דקות. זהבה גלאון (מרצ): ואחריו, אדוני? היו"ר יצחק וקנין: שלוש דקות, רבותי. אחריו – אורי אריאל, ואם הוא לא יהיה – חבר הכנסת יעקב כץ, ואם הוא לא יהיה – חבר הכנסת ישראל אייכלר. דב חנין (חד"ש): תודה רבה, אדוני היושב-ראש, גברתי שרת התרבות, אני מברך אותך על הבאת החוק הזה בפני הכנסת. חברי חבר הכנסת הורוביץ ראוי לברכה מיוחדת על החוק הזה; הוא פועל ועובד לאורך שלוש השנים האחרונות, ובוודאי יש לו חלק גדול בקידומו של המהלך הזה. עמיתי חברי הכנסת, החוק הוא חוק נכון, הוא חוק שבסופו של דבר יסייע לסופרים, למשוררים, לכותבים, לקבל תגמול כלכלי בסיסי. מצב שוק הספרים בישראל הוא מה שקורה בכל שוק שאין בו מעצורים. שוק חסר מעצורים מוביל לאוליגרכיה, שוק חסר-מעצורים מוביל בסופו של דבר למונופולים. איך אומרת הקריאה של המחאה החברתית – השוק חופשי, אנחנו עבדים. ומי שהפכו לעבדים הם הכותבים, הסופרים, המשוררים. לכן החוק הזה הוא חוק בכיוון נכון. אני הייתי מציע מהלכים נוספים בכיוון הזה, של הגדלה נוספת של התמלוגים המובטחים לכותבים. צריך לעבוד על זה, להיאבק על זה, אולי נעשה זאת במסגרת ההכנה לקריאה שנייה ושלישית. צריך להקים קרן משמעותית ואמיתית לתמיכה ביוצרים ובכותבים, ובמיוחד, עמיתי חברי הכנסת, כדי להקל גם על ציבור קוראי הספרים וקוני הספרים, הגיע הזמן שגם מדינת ישראל, כמו מדינות תרבות בעולם, תבטל לחלוטין את המע"מ על ספרים. אין שום סיבה להטיל מס ערך מוסף על ספרים. התועלת הכלכלית בזה היא אפסית, הנזקים החברתיים והכלכליים הם עצומים. תודה רבה. היו"ר יצחק וקנין: תודה לחבר הכנסת דב חנין. חבר הכנסת אורי אריאל – איננו; חבר הכנסת יעקב כץ – איננו. חבר הכנסת ישראל אייכלר, שלוש דקות. אם תעשה יותר קצר, זה יהיה - - - זאב בילסקי (קדימה): בונוס. עינת וילף (העצמאות): כולנו - - - היו"ר יצחק וקנין: כן, אבל לפי סדר-היום והחוקים, בצורה הזאת אפשר להגיע גם ל-03:00, בבוקר. שלוש דקות. ישראל אייכלר (יהדות התורה): אדוני היושב-ראש, כבוד השרים, חברי הכנסת, אני רואה פה את הצעת החוק ואני מניח שמכוונה טובה כתוב פה שמדובר בספרים של פרוזה, שירה, למעט ספרים שנועדו לשמש להוראה, למעט ספרי קודש, כתבי עת ועיתונים. אני מניח שלא רציתם להגביל את השוק הזה. זו הכוונה? קריאה: - - - ישראל אייכלר (יהדות התורה): בסדר. אבל אני רוצה לדבר על הספר. הספר הוא כלי שמעצב את תודעת האדם והחברה, לטוב, וגם לרע. יש ספרים – חוץ מזה, אני עוד לא מדבר על ספרי הקודש. יש ספרים שחוללו מהפכות בעולם, לטוב ולרע. יש ספרים שהביאו חורבן בעולם – אני לא רוצה להביא דוגמאות מספרים. ולכן, כשמדברים על הספר, צריך לדעת אם מתייחסים פה לספר טוב, או לספר רע. כשמדברים על ספר גם צריך לדעת אם מדברים על ספר של דמיונות – ובזה אני גם אומר לסופרים החרדים, שהתחילו בשנים האחרונות לכתוב ספרי דמיונות, אני אומר – סליחה, כל ילד מפוחד יכול לדמיין סיפורים יותר מזעזעים מאשר אתם כותבים. זה ספר? ספר זה דבר שבא להביא מסרים – של חינוך, של אהבת האדם, של צדק, של יושר, או להיפך. מה זה הדמיונות האלה? אבל זכותו של כל אחד לכתוב מה שהוא רוצה – וגם לקרוא מה שהוא רוצה – אם יש מי שזה מעניין אותו. אבל רבותי, אנחנו צריכים לדעת שהספר הוא יסוד קיומו של עם ישראל. אנחנו עם הספר כי הספר אצלנו – כמו שהזכירה פה השרה, על הקדושה שדיברו על הספר – ספר שנכתב על-ידי הקדוש-ברוך-הוא או על-ידי אנשים שמסתמכים על ספרי התורה והקודש, הם ספרים שמנשקים אותם לא רק כשהם נופלים, אלא יש אנשים שכשהם פותחים את הספר הם מנשקים, וכשסוגרים את הספר מנשקים את הספר. ילד קטן בן שלוש, כשהוא בא לתלמוד תורה ולוקח את ספר האל"ף-בי"ת – מנשק אותו, והוא מלקק – שמים לו דבש על האות כדי שהוא ילקק ויראה שהתורה מתוקה. ספר הוא הדבר הקדוש ביותר. אני רוצה להגיד, עכשיו הימים של ערב תשעה באב, יש מדרש איכה שאומר על הפסוק בירמיהו הנביא: "מי האיש החכם ויבן את זאת ואשר דבר פי ה' אליו ויגִדה על מה אבדה הארץ" – אז יש הרבה דברים למה אבדה ארץ-ישראל – "על עזבם את תורתי". אומר רבי שמעון בר-יוחאי בפסיקתא, מה זה נקרא "עזבם את תורתי" – אמר רבי שמעון בר-יוחאי: "אם ראית עיירות נתלשות ממקומן בארץ-ישראל" – דיברנו על זה הרבה בתקופת ההתנתקות – "דע" – איזו עבירה – "שלא החזיקו בשכר סופרים ובשכר מְשנים", זה מורים שמלמדים תורה. "שנאמר על מה אבדה הארץ, ויאמר ה' על עזבם את תורתי". כי בלי המורים ובלי הספרים אי-אפשר להחזיק את עם ישראל. זה המעמד שיש לספרות היהודית התורנית בספרי הקודש - - היו"ר יצחק וקנין: משפט אחרון. ישראל אייכלר (יהדות התורה): - - שניתן על-ידי הקדוש-ברוך-הוא. אני לא יודע כמה זה שייך לחוק הזה, אבל אם היושב-ראש רוצה שאני אגיד משפט אחרון, אני רוצה להגיד משהו על התרבות. קראתי היום שבירושלים יש תקציב תרבות של 87 מיליון שקלים בשנה פלוס 276,000. לעומת זאת לתרבות תורנית יש 12,000, וזה אנחנו יודעים, שתמיד תרבות תורנית היא 10% מהכללי. אבל מה הכותרת בעיתונים? שיש חגיגות סיום הש"ס, שמסיימים את התלמוד הבבלי בעוד שבוע, אז יש כותרת – זעקה גדולה ומרה, החרדים נטלו את הכסף ועולה לנו סיום הש"ס יותר מחגיגות יום העצמאות יחד. זה נקרא ספרים ועיתונים, שעליהם נאמר – חכמים המה להרע ולהיטיב לא ידעו. תודה. היו"ר יצחק וקנין: תודה לחבר הכנסת ישראל אייכלר. חבר הכנסת אורי אורבך, ואחריו חבר הכנסת אריה אלדד. שלוש דקות. אורי אורבך (הבית היהודי): אדוני היושב-ראש, גברתי השרה, ידידי חברי הכנסת, אני רוצה לשתף אתכם מהצד השני של החוק הזה, מהצד של סופר שכתב את רוב ספריו לילדים ומקבל פה ושם תמלוגים. אני אוהב להיכנס, בתור סופר ילדים, עם הילדים שלי לחנויות שיש בהן מבצעים. אני אומר להם – יש מבצע "אבא במאה". זה מבצע שלי, זה לא מבצע של חנות הספרים. המבצע הוא שלי, בתור סופר. אני מראה להם. תראו, מוכרים את הספר שלי "ארבע במאה", להם אני אומר "ארבעה", גברתי. ארבעה ספרים במאה. איזה נדיב אתה. כל הכבוד, אבא, איך אתה מוכר ארבעה ספרים במאה? מבצע, אני אומר לילדים שלי, מבצע אבא, "אבא במאה". ואז הם אומרים: אז אנחנו בטח מרוויחים הרבה כסף מזה. אני אומר: לא, יש לי עבודה בכנסת, ותמלוגים זה תחביב, לצערי, עוד לפני שהייתי בכנסת. אני אומר לכם, אי-אפשר לא לחיות ולא להתפרנס ובקושי דמי כיס מספרים שנמכרים בכמויות גדולות. למה? בואו אני אספר לכם את זה מהצד שלי. לפני כמה שנים הוצאתי ספר, שמכר למעלה מרבבת ספרים, וכתוב עליו 98 שקלים. באיזה שלב מכרו אותו ארבעה ב-100 או שלושה ב-100, אני כבר לא זוכר את המבצע. איך הוצאת הספרים מוכרת ספר שכתוב עליו שהוא עולה 98 שקלים ב-25 שקלים – אפשר לקנות את אותו ספר ארבע פעמים? פשוט מאוד, הוצאת הספרים נאלצת למכור אותו – אם היא רוצה שהספר יהיה על המדף ולא במחסן – ב-15 שקלים, ב-20 שקלים, ואז הוצאת הספרים מוכרת אותו או ספרים אחרים "ארבע ב-100". היא מקבלת את 100 השקלים שלהם והיא מרוויחה 5 שקלים, 10 שקלים לספר. עכשיו, שואלים אותי השואלים: מה הבעיה שלך? אם הספר שלך יימכר – הם אומרים את זה עם הנדנוד של הגמרא – אם הוא יימכר ב-98 שקלים, אז אולי בן-אדם אחד יקנה אותו, וככה קונים אותו ארבעה. זה יותר טוב, וכסף אתה מקבל אותו דבר. לכאורה, הרי אם אני מקבל לצורך הדוגמה 10% תמלוגים מ-98 שקלים, אני אקבל כמעט 10 שקלים. ברוטו, הכול ברוטו כמובן וכולל מע"מ. ואם תמכור יותר, תמכור ארבעה, "ארבע ב-100", גם תקבל את הסכום הזה ואולי אפילו קצת יותר, וגם מכרת יותר. אבל יש נקודה שאנשים לא מבינים, ברגע שההוצאה מוכרת ספר ב-20 שקלים בלבד, ב-20 השקלים, שזה סכום נמוך מבחינתה, היא צריכה לכסות את הוצאות הדפסת הספר, המאייר, כל הכרוך בזה, ואת 2 השקלים לתת מתוך זה. נכון שלי זה אותו כסף, אבל אני יודע שלהוצאות ספרים קשה הרבה יותר לשלם 2 שקלים מתוך 20 מאשר 4 שקלים מתוך 40. ואז בלית ברירה בספר הבא הן מגלגלות את זה על החוליה החלשה ביותר, נעבעך, זה שמייצר את הספר. ואז הם מעכבים לו את התשלומים, ואז אולי כבר לא כדאי לו להתעסק בזה. היו"ר יצחק וקנין: משפט אחרון. אורי אורבך (הבית היהודי): ולכן תסתכלו על היצרן הבסיסי, כולם מרוויחים יותר ממנו – המדפיס, והמאייר, וההוא שעם המנואלה נפנף את הדפוס, כולם. כל אחד שעבר ליד הספר מרוויח יותר. והיצרן עצמו, הסופר – ואני לא מדבר על תוכן, ועל תרבות ועל כל הדברים המבורכים האלה – הוא האחרון ברשימה. הגיע הזמן שבזכות החוק הזה – אני מקווה, אני לא בטוח. אבל אני מקווה, בוודאי באופן סמלי הוא אומר: היצרן של הספר הוא הסופר ולא מישהו אחר. היו"ר יצחק וקנין: תודה לחבר הכנסת אורי אורבך. יעלה חבר הכנסת אריה אלדד, ואחריו – חברת הכנסת עינת וילף. שלוש דקות. אריה אלדד (האיחוד הלאומי): תודה, אדוני היושב-ראש. גברתי השרה, חברי חברי הכנסת, אני מבקש להתנגד להצעת החוק. השאלה היא בשביל מי יש ספרים, בשביל הסופרים או בשביל הקוראים. פה אנחנו נמצאים. אני בוודאי לא בא לשרת את הדואופולים של הוצאות כאלה של הוצאות כאלה, הם לא מעניינים אותי, צריך למצוא דרך להגביל אותם. אני גם לא מתעסק פה בשאלה של השוק החופשי, ומחירי השוק, והתחרות. באמת לא זה העניין. השאלה היא בשביל מי יש ספרים ובשביל מי כותבים הסופרים. מי שמייצר את ספריו כדי לעשות רווחים, באמת פחות מעניין אותי לעניין הזה. אני לא מכיר יוצר אמיתי שיחדל מלכתוב כי מוכרים את ספריו ב-5% או ב-10% תמלוגים. באמת לא מכיר כאלה. יכול להיות שעולם הספרות לא יהיו בו כמה רבי-מכר מיותרים אם החוק הזה לא ייכנס לפועל, אבל יצירות אמיתיות יהיו בו ודברים בעלי איכות יהיו בו, כי אלה יוצרים אותם מתוך זה שהם חייבים לכתוב, מתוך זה שיש בהם משהו שהם לא יכולים להימנע מכתיבה, והם רוצים שיקראו אותם, ובאמת פחות חשוב להם מה יהיה שיעור התמלוגים שלהם. הרגשתי את זה באופן אינטואיטיבי. כתבתי ספרים, מעולם לא התעניינתי כמה מכרו וכמה הרווחתי מהם, אבל לפני שבועות אחדים קיימה חברת הכנסת ציפי חוטובלי ביום האשה בוועדה שלה מפגש עם סופרות ילדים. ישבו שם חיה שנהב, גלילה רון-פדר, דתיה בן-דור ורינת הופר. דווקא מסופרות הילדים שמוכרות הרבה ומתפרנסות מהספרים שלהן, לכאורה הן אלה שצריכות להיות הכי מעוניינות בחוק שהביאה לפנינו שרת התרבות. הן אלה שהרווחים שלהן ב-18 החודשים הראשונים יגדלו משמעותית. הן באמת יוכלו להתפרנס יפה מכתיבתן. ארבעתן אמרו שהן מתנגדות לחוק כי הן רוצות שהרבה ילדים יקראו את הספרים שלהן. הן רוצות את התמונה של ילד שיוצא עם ההורים שלו מחנות ספרים עם ארבעה ספרים ועיניו מאירות ויש לו אוצר ביד, ולא ילד שמקבל ספר פעם בשנה כי ידם של הוריו אינה משגת לקנות לו יותר. השאלה הזאת "בשביל מה אנחנו כותבים" קיבלה אצלי את החיזוק כששמעתי את היצרנים – כפי שקרא להם חבר הכנסת אורבך – את בעלי הדבר עצמם, שאומרים, אנחנו רוצים שהרבה יותר ילדים יקראו, שהרבה יותר קוראים יקראו, פחות חשוב לנו מתח הרווחים שלנו. מה גם שהרוב המכריע, 90%, אם לא יותר, מהסופרים באמת אינם מתפרנסים מכתיבתם, וזה לא בגלל מבצעי ההנחה. גם לפני 50 שנה סופרים לא התפרנסו מכתיבתם והיו להם משרות נוספות, ורק יחידי סגולה באמת מכרו בשיעור כזה שיכלו להתפרנס לפני מבצעי ההנחות הגדולים. לכן אני מבין במה אנחנו רוצים להיאבק, אבל נדמה לי שאת הקוראים שכחנו בחוק הזה. תודה רבה. היו"ר יצחק וקנין: תודה לחבר הכנסת אריה אלדד. תעלה חברת הכנסת עינת וילף, ואחריה – אחרון הדוברים, חבר הכנסת מגלי והבה. שלוש דקות. עינת וילף (העצמאות): תודה רבה, כבוד היושב-ראש, השרים וחברי חברי הכנסת, אני חייבת להודות שזה אכן אחד החוקים מעוררי היצרים המשמעותיים שנדונו ויידונו כאן בכנסת. הפגישה הראשונה שקיימתי, הדיון הראשון כיושבת-ראש ועדת החינוך התקיים בשבוע הספר העברי בתל-אביב סביב החוק ומשמעויותיו. הוא מעלה שאלות של תרבות עברית, של נגישות, יצירה, צדק חברתי; צדק חברתי לסופרים וצדק חברתי לקוראים. ושאלה – כפי שעלה כאן – אם זה האחד על חשבון השני. בסופו של דבר, השאלה בחוק הזה היא המטרה והמנגנון. המטרה מוסכמת על כולם: ספרות עברית חזקה, סופרים שיכולים להתפרנס ונגישות של הספרות העברית לכמה שיותר קוראים. השאלה הנשאלת היא תמיד אם המנגנון שיש בחוק הוא המנגנון להשגת המטרה, וזה הדבר שנבחן בוועדה. לנו, כמחוקקים, יש חבות גבוהה במיוחד להבטיח שבחוקים שלנו אין רק כוונות טובות, אלא שהיישום בשטח של החוק אכן ישיג את הכוונות שיש בחוק עצמו. כולנו מכירים יותר מדי מקרים שהיה פער גדול מדי בין כוונות של חוק שנחקק לבין היישום ולבין מה שקרה בשטח. ולכן השאלה שבין המנגנון לבין המטרה תידון גם היא בוועדה. בהנחה, כפי שצריך, שהכנסת תעביר את החוק הזה לוועדת החינוך, התרבות והספורט ולא שום ועדה אחרת – לא מדובר כאן בשאלות כלכליות, אלא בשאלות של התרבות העברית – אני מחויבת לקיים דיונים שיהיו דיונים ענייניים ומעמיקים ולבחון את כל השאלות שבין המנגנון לבין המטרה, מבלי לעכב את החוק ללא צורך, כדי להבטיח את השגת המטרות. עד אז אני קוראת את הקריאה שכל העוסקים בחוק הזה קוראים לממונה על ההגבלים העסקיים לעשות את עבודתו, כי כולם מסכימים על כך שאם היה פועל לכך שלא תהיה ריכוזיות בשוק, שתהיה הפרדה בין המוציאים לאור לבין החנויות, לא יהיה צורך בהתערבות חקיקתית, בוטה בסך הכול, בתחום הזה. ולכן כבר היום אני קוראת לממונה: עשה את עבודתך ולא יהיה צורך בחקיקה. תודה רבה. היו"ר יצחק וקנין: תודה לחברת הכנסת עינת וילף. יעלה חבר הכנסת מגלי והבה, ואחריו נעבור להצבעה. שלוש דקות. מגלי והבה (קדימה): אדוני היושב-ראש, השרים, חברי חברי הכנסת, רק אתייחס בהתחלה לדבריה של יושבת-ראש ועדת החינוך, התרבות והספורט, צר לי רק שאת מדברת רק על הספרות העברית; יש גם אזרחים אחרים במדינת ישראל, וכשאנחנו מדברים כיושבי-ראש ועדה, כשרים, כבעלי תפקידים, צריכים להתייחס לכל האזרחים, לא רק לבוא לבקש את קולותיהם, אלא צריך לדבר גם על התרבות והספורט - - - עינת וילף (העצמאות): בערבית יש מיליארד שקוראים, בעברית רק שבעה מיליון. מגלי והבה (קדימה): עוד מעט תגידי שאין לא ספרות ולא ספרים. יש מיליונים גם פה וגם שם, אבל צריך - - - עינת וילף (העצמאות): - - - מגלי והבה (קדימה): חבל, אני לא רוצה לבזבז את הזמן שלי ולהתווכח, אבל זו הערה של מי שרוצה לייצג את ועדות הכנסת כמו שמתחייב. גברתי השרה, אני רוצה לברך אותך על החוק, ואני שמח שזה בקריאה ראשונה, עדיין יש זמן בקריאה שנייה ושלישית לעשות סדר בדברים. וגם לשם הגילוי הנאות, אשתי היא מחנכת וסופרת ילדים, וכתבה באמת הרבה ספרים, וכמו שאמר הסופר הקודם – חברי ציין את תלאותיו כסופר – אני יודע שיש כאלה שבכלל לא ראו את התמלוגים. יש היום ריכוז של כמות המכירות ומעמד הספרים, ומשרד החינוך עשה עבודה יפה, בעצם, שהוא מסתכל על הספרות בכלל, ועל ספרות הילדים בפרט, ועושה טבלאות למי הספרים החשובים והספרים שנמצאים בראש הטבלה, הנמכרים ביותר. וכשאנחנו רואים, אדוני היושב-ראש, את התמלוגים, ומה שמגיע, זה לא החשוב, אבל מה שחשוב זה שקוראים את הספרים האלה, אבל גם לא לנצל את הסופרים, לא את הכותבים, שכותבים יצירות נפלאות, חשובות, חשובות לכל מי שכותב ורוצה שזה יגיע לציבור הקוראים. שישמרו עליו, ושישמרו עליו בצורה הגיונית, בצורה מסודרת, ולא להפוך את הספרות והספרים למסחרה, לפי קילו או לפי משקל. לכן, כשמדברים על הצעת חוק כזאת, בקריאה ראשונה, אולי סוף-סוף ייעשה סדר במדינת ישראל, ולא רק לספרות העברית כמו שאמרה יושבת-ראש ועדת החינוך, אלא לכל הסופרים והסופרות והכותבים והכותבות, במיוחד אלה שמשקיעים ביצירה שלהם, ולא חשובה להם התמורה החומרית. צריך לעודד אותם וצריך לפעול שיהיה סדר סוף-סוף בשוק התרבותי הרחב הזה. תודה אדוני. היו"ר יצחק וקנין: תודה לחבר הכנסת מגלי והבה. רבותי, אנחנו עוברים להצבעה. שרת התרבות והספורט לימור לבנת: סליחה, אני מבקשת לסכם. היו"ר יצחק וקנין: לא אמרת לי את זה, לו היית אומרת לי בזמן הייתי אומר לך. שרת התרבות והספורט לימור לבנת: זה הזמן, אחרי שהוא מסיים. היו"ר יצחק וקנין: גם עכשיו את יכולה לעלות. היו"ר יצחק וקנין: אני מאפשר לך, אבל לא ביקשת ממני. שרת התרבות והספורט לימור לבנת: מה זה? היו"ר יצחק וקנין: את יכולה לעלות. לו אמרת לי הייתי קורא לך. כמעט הצבעתי. שרת התרבות והספורט לימור לבנת: מה זה הצבעת? היו"ר יצחק וקנין: את יכולה לעלות, אולי את לא מבינה אותי, השרה. שרת התרבות והספורט לימור לבנת: אני מבינה מצוין. היו"ר יצחק וקנין: למה את לוקחת את זה כל כך קשה? היית מבקשת ממני לפני כן, לא ידעתי. זו הפרוצדורה. שרת התרבות והספורט לימור לבנת: הפרוצדורה היא שאתה היית צריך לשאול אותי אם אני רוצה להשיב. היו"ר יצחק וקנין: אני לא צריך לשאול אותך גברתי. אני לא צריך לשאול אותך, למה אני צריך לשאול אותך? שרת התרבות והספורט לימור לבנת: אני גם לא צריכה להגיד לך קודם. היו"ר יצחק וקנין: את צריכה להגיד לי. מה, אני צריך להיות נביא ולדעת שאת צריכה לסכם את הדיון? איפה זה כתוב? בבקשה. שרת התרבות והספורט לימור לבנת: טוב, לגופו של עניין, אני רוצה להתייחס לכמה הערות שנשמעו כאן במהלך הדיון, שהן הערות חשובות ואני מבקשת להתייחס אליהן. ראשית, דבר שלא אמרתי קודם בדברי – החוק הוא הוראת שעה. הוא הוראת שעה, משום שהוא לשלוש שנים בלבד. בתום שלוש שנים ייבחנו ההשלכות שלו והתוצאות שלו. מישהו אמר כאן קודם, אחד מחברי הכנסת, אני מקווה – נדמה לי חבר הכנסת אורי אורבך – שאתה מקווה שיהיו תוצאות. זה בדיוק העניין, זו הנקודה. לכן, מדובר כאן על שלוש שנים, כדי לבחון את השלכותיו. זו נקודה ראשונה. נקודה שנייה שעליה דובר כאן, על הממונה על ההגבלים העסקיים. הזכירו כאן כמה מהדוברים את הסוגיה של הממונה על ההגבלים, בצדק. אכן, אילו הממונה על ההגבלים העסקיים היה עושה את מלאכתו במהלך השנים, והיה מונע את הבעלות האנכית, היה מאפשר בכך תחרות חופשית בין שתי הרשתות – אני רוצה כאן לומר שבישיבת ועדת השרים לחקיקה, האחרונה, אמר הממונה על ההגבלים העסקיים, לראשונה, שהוא מתכוון לבחון את הסוגיה של הבעלות האנכית. יש בזה בשורה גדולה. אני מקווה שאכן כך יהיה. והדבר האחרון, אני לא רוצה לעלות עוד פעם אחרי ההצבעה, אדוני היושב-ראש - - - היו"ר יצחק וקנין: את יכולה. שרת התרבות והספורט לימור לבנת: אני יודעת שאני יכולה. להגיד תודה. היו"ר יצחק וקנין: אל תיקחי את זה קשה, פשוט הפרוצדורה היא שמודיעים. לא הייתי עובר להצבעה, הייתי קורא לך ישר לפה. שרת התרבות והספורט לימור לבנת: אבל אנחנו כבר עברנו את זה. אני אומרת שאני לא רוצה לעלות אחרי ההצבעה להגיד תודות, אז אני אומר אותן עכשיו. היו"ר יצחק וקנין: אין, זה בקריאה שנייה ושלישית, לא בקריאה ראשונה. שרת התרבות והספורט לימור לבנת: אז אני אומר עכשיו תודה, ברשותך – את תודותי על כל העבודה שנעשתה: לפרופסור יוג'ין קנדל, שעומד בראש המועצה הלאומית לכלכלה ויועצו של ראש הממשלה, שבלעדיו באמת לא היינו יכולים להגיע לניסוח הצעת החוק הזאת, ולעוזרתו שירה. אני רוצה לומר תודה ליועצת המשפטית של משרדי, הדס פרבר, לראש המטה שלי, לימור בראון, וליועצי מאיר ברדוגו – בלעדיהם לא היינו מצליחים להגיע לכל זה. מלה אחרונה לחבר הכנסת אריה אלדד. אתה אומנם ציינת בלהט רב שמות של ארבע סופרות, אני לא רוצה להלאות את המליאה, אבל יש בידי שמות של 160 סופרים שחתמו ותמכו ותומכים בהצעת החוק הזאת. אז אני אחסוך את קריאת שמותיהם של 160 סופרים, ואני מוכנה להעביר לך את העצומה. תודה רבה, אדוני היושב-ראש, תודה לחברי הכנסת. היו"ר יצחק וקנין: תודה לשרת התרבות והספורט חברת הכנסת לימור לבנת. רבותי, אנחנו עוברים להצבעה. הצעת חוק להגנת הספרות והסופרים בישראל (הוראת שעה), התשע"ב–2012, קריאה ראשונה. רבותי, מי בעד? מי נגד? הצבעה מס' 9 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 33 נגד – 2 נמנעים – אין ההצעה להעביר את הצעת חוק להגנת הספרות והסופרים בישראל (הוראת שעה), התשע"ב–2012, לוועדת החינוך, התרבות והספורט נתקבלה. היו"ר יצחק וקנין: 33 בעד, שני מתנגדים. רבותי, הצעת החוק עברה בקריאה ראשונה ותועבר לוועדת החינוך, התרבות והספורט להכנתה לקריאה שנייה ושלישית.