קטע מדברי הכנסת
הצעת חוק לצמצום הגירעון ולהתמודדות עם השלכות המשבר בכלכלה העולמית (תיקוני חקיקה), התשע"ב–2012
[רשומות (הצעות חוק, חוב' מ/723).]
(קריאה ראשונה)
היו"ר ראובן ריבלין:
אנחנו מתחילים בסדר-יום שהוא סדר-יום עמוס, גם הצעות חוק של הממשלה המחייבות דיון גם בפגרה, מהטעם הפשוט שמדובר בפעולות ובנושאים אשר מחויבים בהכרעה, ואני מזמין את השר יצחק כהן, סגן שר האוצר, לבוא ולעלות ולהציג את הצעת חוק לצמצום הגירעון ולהתמודדות עם השלכות המשבר בכלכלה העולמית (תיקוני חקיקה), התשע"ב–2012 – קריאה ראשונה, כפי שהזכירה מזכירת הכנסת. הצעת חוק זו קיבלה פטור מחובת הנחה, וכמובן הונחה על שולחן הכנסת. תודה רבה. אדוני השר, בבקשה.
סגן שר האוצר יצחק כהן:
תודה רבה, אדוני היושב-ראש.
זהבה גלאון (מרצ):
למה ראש הממשלה לא טרח להתייצב – – – הגזירות הכלכליות האיומות האלה?
היו"ר ראובן ריבלין:
חברת הכנסת, השאלות האלה צריכות להישאר אצל העיתונות, לא אצלנו. השר המשיב בשם הממשלה הוא השר יצחק כהן. סגן שר האוצר יציג את החוק, וישיב על טענות חברי הכנסת בדיון הכללי על הצעת החוק שר האוצר עצמו. אין מחובתו של ראש הממשלה להציג כל הצעת חוק. אם גברתי חושבת שהוא צריך, היא יכולה להגיש הצעות כאלה ואחרות המחייבות אותו. אין לו שום חובה.
זהבה גלאון (מרצ):
– – –
רוני בר-און (קדימה):
– – –
היו"ר ראובן ריבלין:
חבר הכנסת בר-און, קודם כול, גם אם אתה רוצה להעיר הערה, נא לשבת, כי אנשים אשר לא שומעים את דבריך חושבים כאילו אתה מאיים על סגן השר, והדבר – כשאתה עומד ככה ועושה – יש מראית עין כזאת שיכולה להבהיל אנשים.
סגן שר האוצר יצחק כהן:
חס ושלום, חס ושלום.
רוני בר-און (קדימה):
– – –
היו"ר ראובן ריבלין:
בבקשה, השר כהן.
סגן שר האוצר יצחק כהן:
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, כבוד השר, כפי שציינת, אני מתכבד להציע את הצעת חוק לצמצום הגירעון ולהתמודדות עם השלכות המשבר בכלכלה העולמית (תיקוני חקיקה), התשע"ב–2012, לקריאה ראשונה.
מורי ורבותי, כלכלת העולם, כפי שאתם יודעים ודאי, נמצאת בימים אלה במצב של משבר מתמשך וניצבת בפני אתגרים כלכליים משמעותיים, כפי ששמענו השבוע לא פעם מפרופסור אבישי ברוורמן. בתגובה על המשבר נקטו מדינות רבות צעדים חסרי תקדים בהיקפם אשר ייצבו את המערכת הפיננסית העולמית ומנעו מיתון עמוק הרבה יותר, אך בו בזמן הובילו לגידול חד בחובות של מדינות אלה, שנאלצו להתמודד עם ירידה תלולה בהכנסות עקב המיתון ועלויות הצלת המוסדות הפיננסיים. כמה מדינות הגיעו לחדלות פירעון ונאלצו לפנות לסיוע חיצוני. בין המדינות האלה אפשר למנות את איסלנד, יוון, פורטוגל, אירלנד.
אדוני היושב-ראש, מוקד הסיכון העיקרי כיום הוא המדינות בגוש היורו. כאמור לעיל, כמה מדינות בגוש היורו כבר הגיעו למשברים עמוקים ונדרשו לחילוץ. כניסתה של ספרד לקבוצה זו והחשש כי איטליה תזדקק לחילוץ בהמשך מגבירים את הסיכון להתפשטות המשבר למדינות נוספות בגוש היורו ואת החשש מהגעה למצב שבו היקף החילוץ הנדרש יהיה כה גדול עד שלא יהיה אפשר לעמוד בו, ותתרחש קריסה כוללת.
מהאמור לעיל עולה כי הצמיחה העולמית בשנים הבאות תהיה אטית וחלשה בהרבה מזו שנרשמה בשנים שקדמו למשבר. ייתכן כי מדינות רבות חוזרות בימים אלה למיתון נוסף, שהוא למעשה המשך של המשבר בשנת 2008, אך עם מגוון כלים מצומצם בהרבה להתמודדות עמו. בתרחיש האמור, אדוני היושב-ראש, המצב חמור הרבה יותר ממצב – שאותו אין אפשרות לפסול – שיקרוס גוש היורו עם גלי הדף שישפיעו על שאר כלכלות העולם.
בדומה לשאר מדינות העולם, כלכלת ישראל נמצאת בתקופה של חוסר ודאות גבוה במיוחד. כאמור לעיל, המשבר הכלכלי הגלובלי שהחל במחצית השנייה של 2008 הכה בצורה קשה בכלכלות המפותחות, אך ישראל, שנכנסה למשבר זה מנקודת פתיחה מצוינת, עקב ניהול מדיניות כלכלית שתרמה ליציבות של המשק ולצבירת אמינות גבוהה בשנים שקדמו לו, בסייעתא דשמיא צלחה אותו באופן מרשים.
ההתאוששות של כלכלת ישראל שהחלה ברבעון השני של 2009 נמשכה לאורך שנת 2010, אך מאז תחילת שנת 2011 נרשמה האטה מתמדת בקצב הצמיחה. האטה זו מתרחשת בהשפעת ההתפתחויות השליליות בכלכלה העולמית ועל רקע חוסר הוודאות הקיצוני בגוש היורו. על אף ההאטה, מצבה של כלכלת ישראל טוב יחסית, עם צמיחה סבירה ואבטלה נמוכה. מנגד, יכולתו של המשק הישראלי להתמודד עם זעזועים נוספים, חיצוניים או מקומיים, מצומצמת. מציאות זו מחייבת נקיטת מדיניות פיסקלית אחראית, שתחזק את אמינות הממשלה ותאפשר התמודדות עם התפתחויות כלכליות שליליות.
אדוני היושב-ראש, ברשותך, כמה מלים על המדיניות הפיסקלית. בעשור האחרון נרשם שיפור משמעותי ביציבות ובאמינות הפיסקלית של ישראל. הירידה בגירעון הביאה לכך שבשנת 2007 הגיעה ישראל לאיזון תקציבי וצברה אמינות רבה אל מול השווקים בעולם. בשל נקודת פתיחה זו ערב המשבר נהנתה ישראל ממרווח פעולה רחב שאפשר לבנק ישראל גמישות מלאה בהפעלת מדיניות מוניטרית אנטי-מחזורית. שילוב זה, יחד עם מדיניות הממשלה, אשר אימצה את תוכנית הבלימה והתנופה של ראש הממשלה ושל שר האוצר, והמדיניות שננקטה מאז, היו מהגורמים המרכזיים להתמודדות המוצלחת של ישראל עם המשבר.
עם זאת, בשל המשבר ירדו הכנסות המדינה ממסים, וכפועל יוצא מכך זינק הגירעון התקציבי ל-5.2% מהתוצר בשנת 2009. ההתאוששות המהירה של הכלכלה הביאה לגידול מהיר בהכנסות ממסים ואפשרה ירידה של הגירעון בשנת 2010 ל-3.7%, אולם ההאטה בגידול ההכנסות ממסים שהחלה ברבעון השני של שנת 2011, עם ההאטה בצמיחה של המשק, הובילה לירידה שולית בלבד בגירעון בשנת 2011, ל-3.3%.
בשנת 2012, לנוכח המשך הצמיחה המתונה בהכנסות ממסים, קיים חשש שללא פעולה אקטיבית מצד הממשלה עלול הגירעון לחזור, ואף לחצות את שיעור 4% מהתוצר – רחוק מיעד הגירעון – של 2% מהתוצר – שנקבע לשנת 2012. עקב ההכנסות הנמוכות ממסים והגירעון הגבוה בשנת 2012 החליטו ראש הממשלה ושר האוצר לתקן את תוואי הפחתת הגירעון ולקבוע כי תקרת הגירעון לשנת 2013 תהיה 3% במקום 1.5%, ותרד בהדרגה ל-1.5% מהתוצר בשנת 2019.
לאור המחסור בהכנסות המדינה ממסים בשנת 2012 והמחסור הצפוי בשנת 2013, ולשם שמירה על יציבות הכלכלה הישראלית והאמינות הפיסקלית של ממשלת ישראל, נדרשת הממשלה לפעול באחריות ולהגדיל את היקף הכנסותיה לשם צמצום הגירעון בשנת 2012 ולשם עמידה בתקרת הגירעון שנקבעה לשנת 2013. אם לא יתבצעו הפעולות כאמור, קיים חשש שרמות הגירעון יגבילו את יכולת התגובה של הממשלה במקרה של משבר כלכלי נוסף.
לצורך צמצום החריגה מיעד הגירעון בשנת 2012 ולצורך עמידה בתקרת הגירעון לשנת 2013, כאמור, מוצע במסגרת הצעת חוק זו לבצע צעדים מספר שיגדילו את היקף הכנסות המדינה ממסים. הצעד הראשון, אדוני היושב-ראש – מוצע כי החל בשנת המס 2013 יוגדלו ב-1% שיעורי מס ההכנסה על שלוש מדרגות המס מהכנסה של 106,561 שקלים חדשים לשנה ועד להכנסה של 501,960 שקלים חדשים לשנה. צעד שני – פרופסור ברוורמן, כדאי שתקשיב – מוצע להטיל מס מיוחד של 2% על הכנסות גבוהות, למי שהכנסתו החייבת עלתה על 800,000 שקלים חדשים. הצעד השלישי, אדוני היושב-ראש – מוצע להצמיד למדד בשנת 2013 רק את שלוש מדרגות המס התחתונות. הצעד הרביעי – מוצע להאריך את הוראת השעה הקובעת מס רכישה מוגדל – של 5%, 6%, 7%, במקום 3.5%, 5% – עד ליום 31 בדצמבר 2013, וזאת כחלק ממדיניות הממשלה להביא לצמצום נתח השוק של רוכשי דירות להשקעה. לצד זאת, מוצע גם להאריך את הוראת השעה הקובעת שיעורי מס רכישה מופחתים ליחיד שרכש דירת מגורים יחידה.
הצעד החמישי – בהחלטת הממשלה מס' 3783 מיום 30 באוקטובר 2011, שעניינה שינויים במערכת המס, נקבע מתווה לשנים 2014–2016 להעלאת שיעור דמי הביטוח הלאומי שנגבים ממעסיק על חלק השכר העולה על 60% מהשכר הממוצע. במטרה לצמצם את הגירעון ולהתמודד עם השלכות המשבר הכלכלי בעולם, החליטה הממשלה ביום 30 ביולי 2012 להקדים בשנה את המתווה שנקבע בהחלטה האמורה, כך שמתווה ההעלאה יחל ביום 1 בינואר 2013. בשל תוספת ההכנסה הצפויה למוסד לביטוח לאומי כתוצאה מהגדלת הגבייה מהמעבידים, מוצע לשנות את הקצבות אוצר המדינה למוסד, כך שהקצבות האוצר למוסד לא יגדלו, על אף הגדלת הגבייה.
על כן, חברי חברי הכנסת, אחרי שהצלחתי לשכנע את כולכם כמעט, מלבד בודדים, אבקש מכם לאשר את הצעת החוק בקריאה ראשונה – – –
היו"ר ראובן ריבלין:
האם הצעה זו כבר באה בעקבות הערות ועדות הכספים או שהיא עדיין ההצעה של – – –
סגן שר האוצר יצחק כהן:
אני מציע שהיא תרד לוועדת הכספים וידונו בה – הנה, יושב-ראש הוועדה נמצא פה – אחר כך היא תחזור לכאן.
היו"ר ראובן ריבלין:
יושב-ראש ועדת הכספים, חבר הכנסת גפני – – –
סגן שר האוצר יצחק כהן:
– – – אני אענה לך.
היו"ר ראובן ריבלין:
חבר הכנסת גפני – –
סגן שר האוצר יצחק כהן:
אדוני היושב-ראש – – –
היו"ר ראובן ריבלין:
– – האם הצעת החוק הממשלתית המוגשת לנו היא כבר בדעה אחת עם ועדת הכספים בדיון המקדמי?
משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):
כן כן, בטח.
היו"ר ראובן ריבלין:
תודה.
סגן שר האוצר יצחק כהן:
כן, אבל אני מניח – – –
היו"ר ראובן ריבלין:
רציתי רק לדעת את גבולות הגזרה.
סגן שר האוצר יצחק כהן:
אני מניח שבוועדת הכספים ודאי יידונו עוד נושאים רבים בנוסף.
משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):
דנו על זה שלוש ישיבות.
סגן שר האוצר יצחק כהן:
כן.
היו"ר ראובן ריבלין:
שמעתי, אני רק רציתי לדעת.
סגן שר האוצר יצחק כהן:
תודה על תמיכתכם; אני מאוד מודה לכם. תודה, אדוני היושב-ראש.
היו"ר ראובן ריבלין:
חברת הכנסת זהבה גלאון, לפני שאני מזמין אותך לנאום ראשונה, הרי הדיון הוא דיון אישי ולכן כל המקדים מבין חברי הכנסת – בין שיהיה ראש סיעה ובין שיהיה בן מפלגה, חבר במפלגה היותר גדולה – כמובן הולך לפי היכולת של מנהלי הסיעות להיות מהזריזים ולהקדים את כולם.
חשבתי מדוע ראש הממשלה בחר שלא להציג. הוא לא רצה לפגוע בך, חברת הכנסת גלאון, שכן אם ראש הממשלה היה מציג את הצעת החוק, מייד היתה קמה הזכות ליושב-ראש האופוזיציה להשיב על דבריו ואת היית מקופחת, אף שמנהלת סיעתך המצטיינת הביאה אותך להיות הראשונה – את ראשונה, חבר הכנסת גילאון שני, וחברת הכנסת יחימוביץ שלישית.
רבותי, הרשימה סגורה. נרשמו כ-30 חברי כנסת – כן, 30 חברי כנסת – הרשימה נעולה. בבקשה.
זהבה גלאון (מרצ):
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אכן, מנהלת סיעת מרצ עשתה את עבודתה נאמנה, אבל אני חושבת שבנסיבות כאלה של ניסיון לחסל את מעמד הביניים והשכבות המוחלשות, ראש הממשלה נתניהו היה צריך להתייצב כאן במליאת הכנסת, להסתכל נכוחה בעיני חברי הכנסת ולהסביר. עם כל ההערכה שיש לי והחיבה שיש לי לסגן השר יצחק כהן, אני חושבת שלא הוא היה צריך לעמוד כאן, ודאי שלא היה צריך לעשות את זה כשהכנסת יוצאת לפגרה. ראוי היה שראש הממשלה יעמוד כאן ויצדיק את התוכנית האכזרית שלו בפני הציבור כולו ובפני חברי הכנסת.
היו"ר ראובן ריבלין:
ועכשיו לגופו של עניין, מרגע זה אני סופר שלוש דקות.
זהבה גלאון (מרצ):
ולגופו של עניין, אדוני היושב-ראש, שמעתי את סגן השר כהן מתאר. כל פעם אני גם שומעת את ראש הממשלה ואת שר האוצר כאילו אנחנו עומדים על סִפה של מלחמת עולם כלכלית – עוד רגע תהיה כאן מלחמת עולם. שמענו את זה גם בוועדת הכספים – – –
היו"ר ראובן ריבלין:
חברת הכנסת גלאון, אני החלטתי שכל ראש סיעה יקבל במקום שלוש דקות, חמש דקות.
זהבה גלאון (מרצ):
מצוין, אדוני – –
היו"ר ראובן ריבלין:
אוקיי? בסדר?
זהבה גלאון (מרצ):
– – תודה רבה לך. וראש הממשלה נתניהו מסביר לנו שאין ארוחות חינם ושהתוכנית היא הכרחית כדי לשמור על היציבות התקציבית.
חברי חברי הכנסת, זו זריית חול בעיניים. סגן השר כהן מדבר על מדיניות פיסקלית אחראית. אחראית, אתם אומרים, חברי חברי הכנסת? אין ויכוח שצריך לסגור את הגירעון, צריך לצמצם אותו, אבל הגירעון הרי לא נוצר מהאוויר, הוא בוודאי לא קשור לשירותי הכבאות, גם לא לחוק חינוך חינם וגם לא לספרד, יוון, פורטוגל – עוד פעם יביאו לנו את ספרד ופורטוגל.
אנחנו עומדים כאן היום ומנסים להתמודד עם הגירעון בגלל מדיניות של הורדת מסים ישירים, הפחתת מס חברות, הורדת מדרגות מס לעשירים, מתן פטורים מופקרים על הרווחים הכלואים, והכול זה תוצאה של מדיניות ממשלתית שמשרתת את האינטרסים של שתי קבוצות מרכזיות בקואליציה של נתניהו: האחת – החרדים, השנייה – המתנחלים, והקבוצה השלישית – בעלי ההון בישראל, אותם פרוטקציונרים שהולכים לקבל הנחה מופקרת, שהולכים לשדוד את כספי הציבור. הם הולכים לשלם עכשיו, אדוני היושב-ראש, 3 מיליארד שקלים במקום 30 מיליארד שקלים. אותם אלה שיש להם גישה לשר האוצר ולראש הממשלה מצליחים לבוא בדברים, ובמקום שישיתו עליהם שומות וישלמו מס כפי שהחוק קובע, הולכים לאפשר להם לגזול את הקופה הציבורית.
חברי חברי הכנסת, זה לא הסיפור היחיד שהממשלה מנסה למכור לנו. שטייניץ ונתניהו – ושמעתי גם עכשיו את סגן השר – מציגים את התוכנית שלהם כאילו לא קיימות אלטרנטיבות אחרות לסגירת הגירעון. ואני רוצה, ברשותכם, חברי חברי הכנסת, לספר לכם על כמה אלטרנטיבות, שבעיני הן אפשריות לחלוטין, במקום התוכנית הרעה הזאת שמוצגת.
למשל, אני חושבת שאפשר להציג רפורמה צודקת שמגדילה את חלקם של המסים הישירים בישראל, ובו-זמנית גם מיטיבה עם בעלי העסקים הקטנים ובעלי ההכנסות הנמוכות. יש רפורמה שיכולה לסייע להקטנת האי-שוויון, להמריץ את הפעילות הכלכלית. אני רוצה לתת דוגמה. אני שמעתי שחבר הכנסת גפני, יושב-ראש ועדת הכספים, מציע להעלות את מס החברות ב-1%. למה? למה לא לנקוט כאן מהלך של מס חברות דיפרנציאלי? למה לא לסדר את זה באופן הזה שאפשר באמצעות מס החברות הדיפרנציאלי לגבות 3 מיליארד? זה פי-שניים מהקיצוץ הרוחבי שרוצים להשית עכשיו. מס חברות דיפרנציאלי – הוא לא מקשיב – – –
היו"ר ראובן ריבלין:
חבר הכנסת גפני, קודם כול מדברים רובם אליך, אבל גם הפרלמנט-זוטא – אני עצרתי את השעון – – –
משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):
אני עוזב – – –
היו"ר ראובן ריבלין:
הפרלמנט-זוטא, הוא גם כן מפריע. החברים באו הנה על מנת לדון ולקיים דיון רציני בנושאים.
זהבה גלאון (מרצ):
חברי חברי הכנסת, יושב-ראש ועדת הכספים מציע להעלות את מס החברות ב-1%. אני אומרת שאם יהיה כאן מס חברות דיפרנציאלי, כמו במדינות המערב – בהולנד ובמדינות אחרות – זה יפחית את נטל המס שמשלמים יותר מ-90% מהחברות בישראל.
אני יכולה לתת הצעה נוספת, למשל להוסיף מדרגת מס שמינית בגובה 55% על הכנסות מעבודה של אנשים שמרוויחים מעל 60,000 שקלים בחודש. זה יכול להכניס משהו כמו רבע מיליון שקלים.
ובעיקר, חברי חברי הכנסת, אפשר להפסיק לחלק הנחות ופטורים ממס לטייקונים ולחברות הענק. אף שמס החברות שנקבע בחוק הוא 25%, העשירון העליון – שימו לב – של החברות משלמים פחות מ-20%, וכשאנחנו מדברים על המאיון העליון, יש כמה חברות שנהנות מהטבות ומשלמות, אדוני היושב-ראש, כמו ששמענו כאן במליאה רק בשבוע שעבר, שיעור מס מגוחך בגובה של 3.3%.
אנחנו הרי מדברים על מתנות של עשרות מיליארדים, שניתנות לפרוטקציונרים, מתנות שמגיעות לאנשים העשירים ביותר במדינת ישראל, וזה מה שמבקשים מהכנסת לאשר היום.
או למשל, אדוני – למשל, אדוני – אפשר לבטל פטורים שונים שההסתדרות בראשות עופר עיני מגינה עליהם.
היו"ר ראובן ריבלין:
חבר הכנסת פלסנר, חבר הכנסת ברוורמן, לא נהוג לעמוד עם הגב. בבקשה.
זהבה גלאון (מרצ):
אפשר למשל לבטל את הפטור ממס על קרנות השתלמות, שעולה למדינה 4 מיליארדי שקל בשנה, ש-80% – מהאנשים שנהנים מהם – מגיעים לידי העשירון העליון.
ואפשר, אדוני, גם – למשל עוד אלטרנטיבה לסגירת הגירעון: להפסיק לתת יד לכך שכל שנה תקציב הביטחון המנופח גדול ב-20% ממה שהממשלה מאשרת בתחילת השנה. כמעט כל שבוע מעבירים בוועדת הכספים מאות מיליוני שקלים לתקציב הביטחון – 20% יותר ממה שמאשרים בתחילת השנה.
ואפשר, חברי חברי הכנסת, גם להפסיק להזרים עשרות ומאות מיליונים לשטחים; לפי נתוני הלמ"ס, חברי חברי הכנסת, בשנת 2011 גדלה ההשקעה בשטחים ב-38%.
מירי רגב (הליכוד):
מה יש? הם לא בני-אדם?
היו"ר ראובן ריבלין:
נא לסכם.
מירי רגב (הליכוד):
הם לא בני-אדם?
היו"ר ראובן ריבלין:
חברת הכנסת רגב, היא מסיימת. נא לאפשר.
שלמה מולה (קדימה):
– – – 1.3 מיליארדים.
זהבה גלאון (מרצ):
38%.
חברי חברי הכנסת, הקיצוץ הרוחבי שראש הממשלה מציע יפגע בבריאות, בשיטור, ברשת הביטחון הסוציאלי הפרומה והקרועה גם כך, בחינוך, ובמה לא. לכן אנחנו נתנגד להצעה הזאת, חברי חברי הכנסת. כדי לסגור גירעון תקציבי לא צריך ליצור גירעון מוסרי. תודה רבה.
היו"ר ראובן ריבלין:
אני מאוד מודה. רבותי, אני מבקש מהסיעות: כל ראש סיעה מקבל חמש דקות במקום שלוש דקות. חבר הכנסת גילאון, בבקשה, אדוני יעלה. ויכולה סיעה לקבוע, חבר הכנסת פלסנר, אם ראש הסיעה לא רוצה לדבר, תאמר לי הסיעה מי מחבריה יקבל חמש דקות. חבר הכנסת חנין, אותו הדבר. כל הסיעות, נא להודיע לי מי חבר הכנסת שידבר מטעמן.
יצחק הרצוג (העבודה):
שנינו זה – – –
היו"ר ראובן ריבלין:
ראש הסיעה, כשהוא מדבר, הוא מקבל חמש דקות.
קריאה:
ראש מפלגה.
היו"ר ראובן ריבלין:
ראש המפלגה, אני מדבר.
קריאה:
– – –
היו"ר ראובן ריבלין:
אם תחליטו כולכם שאתה ראש הסיעה, אז אתה ראש הסיעה. שיאמר לי יושב-ראש הסיעה מי הוא האדם מסיעתו שיקבל שתי דקות נוספות.
קריאה:
הוא יושב-ראש הסיעה.
היו"ר ראובן ריבלין:
הוא יושב-ראש הסיעה? בסדר. כל אחד יגיע. חבר הכנסת אילן גילאון, בכבוד רב.
אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):
אם ראש הסיעה – – –
היו"ר ראובן ריבלין:
כל סיעה בוחרת את ראשה. חבר הכנסת גילאון.
אילן גילאון (מרצ):
אדוני היושב-ראש, אדוני השר, חברי וחברותי חברי הכנסת, איך קראו לבחור הזה שאמר שאם המצב הכלכלי לא כל כך טוב ויש אי-שביעות רצון בממלכה, כדאי לחפש מישהו לצאת נגדו למלחמה? נדמה לי שזה היה מקיאוולי. המוטיב הזה ודאי חוזר. אנחנו מוצאים אותו יומם וליל, כי – לפני כמה ימים – – –
היו"ר ראובן ריבלין:
הרבה אמרו את זה, אבל מקיאוולי – – –
אילן גילאון (מרצ):
הרבה אמרו.
היו"ר ראובן ריבלין:
הרבה אמרו; מקיאוולי כתב את זה.
אילן גילאון (מרצ):
מקיאוולי אמר את זה, וראש הממשלה חשב את זה. לפני כמה ימים אמר אפרים הלוי – התפלאתי על האמירה הזאת, אבל האמת, שלא ירדתי לסוף דעתו – אמר שאם הוא היה אירני הוא היה מודאג בחודשים הקרובים. ומה אתנו, אדוני? אנחנו לא אירנים, אנחנו לא צריכים להיות מודאגים?
אני בטוח שראש הממשלה חיכך ידיים ופשק שפתיים למראה מוצאי השבת האחרונה, כי לדידו ודאי מה שכל כך הפחיד אותו, המחאה של הקיץ הקודם, של השנה הקודמת, הולכת כביכול ומתפוגגת, והוא רואה את האנשים האלה עייפים. וכל כך חבל שהוא לא מבין שהאנשים האלה הם העוצמה הטבעית של מדינת ישראל, והם היו יכולים להיות הסיכוי הבא. אבל הוא בחר בדרך שבכל מונרכיה, אפילו לא קונסטיטוציונית – בוחרים וסוגרים את הדברים בבית ומצפצפים על הציבור, אדוני. כמה פעמים צריך להגיד במקום הזה שמסים עקיפים זה רע ומסים ישירים זה טוב, מסים עקיפים זה לא צודק ומסים ישירים זה צודק, מסים עקיפים זה רגרסיבי ומסים ישירים זה פרוגרסיבי? כמה פעמים צריך להגיד את זה? לכן, גם נמאס – חברתי זהבה גלאון נתנה כמה טיפים לממשלת ישראל, ואת מדברת כמובן לאוזניים אטומות ולב ערל. אנשים לא רוצים לשמוע את זה, כי אפשר לסגור את הדברים, חברת הכנסת גלאון, פה בבית, בתוך הקואליציה. משלמים לפלוני ומשלמים לאלמוני וגומרים את העניין. וחבל.
אבל יש דבר שלא מובן לראש הממשלה: מחאה איננה תכלית בפני עצמה; היא צריכה להבשיל ולהגיע למיצוי פוליטי. ואני רוצה להזכיר לממשלה הזאת, ואל תשכחו לעולם, את מרגרט תאצ'ר בשנות ה-80 בבריטניה, כשהתנהלו בדיוק, על חוט השערה, אותה התנהלות שהקואליציה הזאת מתנהלת בה. בסופו של דבר, הציבור סילק את זאת שרצתה להטיל מס גולגולת על הציבור, שעשתה הכול נגד הרוב ולטובת המיעוט הקטן, אותו מיעוט שחברתי כינתה אותו "הפרוטקציוניסטים", "הטייקונים", מי שמושל בכיפה באופן לעומתי לשאר הציבור. ומי שלא יזכור את זה, הוא ייווכח בפעם הבאה שהמחאה הזאת תבשיל ותגיע לתכליתה הפוליטית, והדבר הזה בדמוקרטיה מתבטא בתוך קלפיות. בדמוקרטיה כיכר תחריר, תודה לאל, בינתיים, יש כל שלוש וחצי, ארבע שנים, רק שהציבור ישכיל הפעם למצות את תחריר שלו. והתחריר שלו הבא זה לסלק ולהוריד את הממשלה הבאה, הקיימת היום, ולהביא לעצמו ממשלה – –
היו"ר ראובן ריבלין:
לסכם.
אילן גילאון (מרצ):
אני מסכם – – שתוכל להיות כזאת שמשרתת אותו, ולא ציבור קטן.
כל פעם אני מסיים את הנאום שלי כאן על הבמה ואני אומר, אדוני, שבמציאות הכלכלית הישראלית כל הזמן פחות אנשים מקבלים יותר, ויותר מקבלים פחות. אז מקיאוולי כנראה מבקר הרבה במקומותינו, אבל בסופו של דבר זה יגיע לפתרונו, תאמין לי. תודה רבה.
היו"ר ראובן ריבלין:
תודה רבה לחבר הכנסת אילן גילאון. אני מזמין את יושבת-ראש מפלגת העבודה, אשר לה חמש דקות, ואחריה חבר הכנסת חנא סוייד, אשר – אתה יכול לדבר חמש דקות – –
חנא סוייד (חד"ש):
כן.
היו"ר ראובן ריבלין:
– – או מי מסיעתך? אתה תודיע לי.
קריאה:
– – –
היו"ר ראובן ריבלין:
ודאי, ודאי. גברתי, בבקשה.
שלי יחימוביץ (העבודה):
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, מי מהצופים בערוץ הכנסת, שצופים בנו עכשיו, אכל ארוחת חינם ולא שילם? אני רוצה לדעת. מי בדיוק אכל ארוחת חינם ולא שילם? כמה מאזרחי מדינת ישראל אכלו ארוחות חינם ולא שילמו? אני רוצה לקרוא לכם קטע שכתבה בחורה עצמאית, שמפרנסת את משפחתה בקושי רב – מעמד ביניים קלאסי, למדה באוניברסיטה – טלי עוז-אלבו, קוראים לה. היא העלתה סטטוס ל"פייסבוק" שזכה לאלפי שיתופים, ולא בכדי. אני אקרא רק את ההתחלה: "היי, ביבי, מה שלומך? אני האזרח הקטן. מלבד היותי אזרח קטן אני גם מנהלת עסק לשיווק באינטרנט. אני פה רק כדי להגיד לך משהו קטן לגבי מה שאמרת אתמול – על אין ארוחות חינם. אז רק רציתי להגיד לך שמיום שסיימתי צבא, שזה בערך לפני 18 שנה, ותרמתי את חובתי למדינה באהבה, אני פשוט יושבת רגל על רגל ומחכה כל יום לשעה 13:00. למה? כי אני יודעת שאז תדפוק לי בדלת, ואני אפתח, ואתה תגיש לי את ארוחת החינם שלי". באמת, כמה אפשר ללעוג לציבור ולירוק בפניו? כמה אפשר? אחר כך בא כמובן הפירוט של הקושי להחזיק עסק קטן ובינוני, של הקושי להחזיק קורת גג, להחזיק רכב זול למשפחה אחת שמקיימת את צרכיה הבסיסיים בקושי רב עם שתי משכורות. מי לא מכיר את זה? מי לא מכיר את זה?
עכשיו, בזמן הקצר שנותר לי אני רוצה להוסיף על עמיתי שדיברו כאן קודם ולהסביר מה זה מס צודק ומה זה מס לא צודק, מה זה מס חכם ומה זה מס טיפש. להלן מס צודק: מס צודק הוא מס פרוגרסיבי, שמוטל – שמטילים הרבה מס על מי שיש לו הרבה, מעט מס על מי שיש לו מעט, וכלום מס על מי שיש לו כלום. זה מס צודק וחכם, אותו מנגנון נפלא שהמציאה החברה האנושית כדי לקיים את עצמה, כדי לסלול כבישים, להקים בתי-חולים, לתת חינוך חינם, לתת בריאות לכול, ביטחון בגבולות, ביטחון פנים. בשביל זה יש מסים צודקים, שאיכשהו יחלקו את ההון לא לגמרי מחדש – העשיר יוכל להמשיך להיות עשיר מאוד מאוד – אבל יהיה איזה צדק בסיסי לכול. זה מס צודק. מס הכנסה, בעיקרון – בעיקרון – אמור להיות מס צודק.
מה זה מס לא צודק? מע"מ הוא מס לא צודק, רגרסיבי, עקיף – הוא מוטל על כולם באותה צורה בדיוק; על אותו גביע "קוטג'", על אותו מכשיר טלוויזיה, ישלמו אותו מס גם שרי אריסון וגם טלי עוז-אלבו, שקראתי עכשיו את הסטטוס שלה ב"פייסבוק". ולא רק זה, לא רק שהם ישלמו אותו מס, אלא ככל שאתה עני יותר אתה תשלם יותר מס; ההיפך המוחלט ממס צודק. ככל שהכנסתה של משפחה קטנה יותר, כך היא תצרוך את כל הכנסתה, ותקנה בזה טובין בסיסיים כמו מזון, כמו דברים בסיסיים לילדים לבית-הספר וכן הלאה. ככל שאתה מרוויח יותר, אחוז יותר קטן מההכנסה שלך ילך להוצאות ולקניות. ולכן, ככל שתרוויחו פחות ככה תשלמו יותר מע"מ.
זו דרכו של ראש הממשלה בנימין נתניהו – וצריך לשבח אותו על העקביות שלו – לקחת מעט ממי שיש לו הרבה, ולקחת הרבה ממי שיש לו מעט. איך הגענו אל הבור הזה בהכנסות, שראש הממשלה עומד עכשיו על ספו ואומר: תראו, יש בור; עד עכשיו הכול היה נפלא, אבל פתאום גיליתי בור ענק שנפער. איך נפער הבור הזה? באמצעות מתווה הרפורמה במס הכנסה, שיש לו אבא אחד ויחיד, וקוראים לו בנימין נתניהו. הוא המציא את המתווה הזה, הוא הגה אותו, הוא ייסד אותו, הוא העמיק אותו ביתר שאת בשלוש השנים האחרונות. וכולם אמרו לו להפסיק. לא אני, לא הסוציאל-דמוקרטים. נגיד בנק ישראל סטנלי פישר אמר לו, כלכלני ה-OECD ישבו בוועדת הכספים ואמרו: אתם השתגעתם? מה זה המתווה הזה ברפורמה במס? אתם פוגעים בהכנסות המדינה. והנה, הפלא ופלא – בור, הוא גילה בור. 30 מיליארד שקלים עלה המתווה ברפורמה במס. מי נהנה ממנו? 50% מהשכירים לא נהנו ממנו כי הם לא מגיעים לסף המס, מעמד הביניים נהנה ממנו בכמה עשרות שקלים אבל שילם את זה בריבית דריבית על תשלומי בריאות שעלו ביותר מ-100% – –
היו"ר ראובן ריבלין:
נא לסכם.
שלי יחימוביץ (העבודה):
על חינוך. ועכשיו יש בור. מי ימלא אותו? האם מי שקיבלו ארוחות חינם ימלאו אותו? חס וחלילה. חס וחלילה. מי ששילמו את ארוחות החינם מתבקשים שוב לבוא ולמלא את הבור. זה צודק? זה כלכלי? זה מוסרי? יש לזה איזו תכלית חוץ מלהעמיק פערים עד אין-סוף ולפורר את החברה הישראלית?
היו"ר ראובן ריבלין:
תודה.
שלי יחימוביץ (העבודה):
זהו? נגמר לי הזמן?
היו"ר ראובן ריבלין:
הזמן המוגבר נגמר.
שלי יחימוביץ (העבודה):
אז משפט סיום אחד, ברשותך, אדוני היושב-ראש.
היו"ר ראובן ריבלין:
בבקשה. נא לסכם.
שלי יחימוביץ (העבודה):
אתמול בערב היתה תקרית קשה, שבה לשמחתנו ולגאוותנו צה"ל וכוחות הביטחון הפגינו יכולות מדהימות וסיכלו אותה כליל בלי אבדות בנפש לכוחותינו. מאיפה באות התעצומות האלה, של אנשי השב"כ, של טייסי חיל האוויר, של חיילי השריון והחי"ר? מאיפה הן מגיעות? יש קשר ישיר בין הדבר הזה לבין הביטחון שלנו. מאיפה מגיעה הנכונות לחרף את נפשם? מאיפה מגיעה המצוינות? היא מגיעה ממערכת חינוך שמגדלת את ילדיה; היא מגיעה מהורים שמוכנים שהילדים שלהם ילכו לצבא. היא מגיעה מחיילים שמוכנים לחרף את נפשם בגלל ערבות הדדית, בגלל תחושת סולידריות. כל הדברים האלה מפוררים את תחושת הסולידריות, את הערבות ההדדית, ולכן גם פוגעים מאוד במדינה. תודה רבה.
היו"ר ראובן ריבלין:
תודה רבה. תודה רבה. חבר הכנסת חנא סוייד, גם לו חמש דקות, על-פי החלטת סיעתו, ואחריו – דב חנין.
חנא סוייד (חד"ש):
אדוני היושב-ראש, רבותי חברי הכנסת, התוכנית הכלכלית של הממשלה, שהוצגה בפנינו כאן, היא אופיינית לחשיבה ולאידיאולוגיה ולדוקטרינה הניאו-ליברלית, שבה כאשר יש האטה, המשמעות היא צעדי צנע. וזה בניגוד, כמובן, לגישה החכמה, שדווקא בתקופה הזאת צריך הרחבה וצריך להשקיע יותר; צריך שהממשלה תהיה נדיבה יותר כדי לעורר גל הדף ותגובה אפקטיבית ובונה לבעייתיות ולהאטה.
במיוחד כשהתוכנית שהוצגה בפנינו מדברת בעיקר על צעדים רגרסיביים, שיפגעו כמעט אך ורק בשכבות החלשות וייטיבו – או לא יפגעו כלל – עם השכבות החזקות. זו המשמעות הפשוטה ביותר של התוכנית הכלכלית שהוצעה כאן. העלאת מע"מ של 1% לכולם זה מס רגרסיבי, זה מס טיפש, זה מס לא חכם, שיפגע בעיקר בשכבות החלשות.
אדוני היושב-ראש, מה שר האוצר חסך מאתנו כשעמד כאן על הפודיום והתפאר כל הזמן בחוכמה של המדיניות הכלכלית של הממשלה? אפילו תקציב דו-שנתי, שאמרו שזה יפתור בעצם את כל הבעיות של התקציב במדינה. אחריות פיסקלית ומוניטרית. קופה – אמרו שתהיה קופה בצד לזמן שתהיה האטה. עכשיו, כשהגיעה סכנה של האטה – ודיבר כאן סגן השר על חשש ממה שיקרה באירופה; לא על דברים שקרו, אלא על חשש של מה שיקרה באירופה, וכבר הקופה האלטרנטיבית הזאת התאדתה והוא דורש מהציבור שישלם את המחיר.
טענות על פרויקטים מרעידי אדמות שעדיין לא התחילו – חינוך חובה וטרום-חובה ופרויקטים של תחבורה שיסתיימו ב-2017 ו-2018. עוד לא התחילו להשקיע בהם, הממשלה מתפארת כל הזמן בפרויקטים האלה, וכבר בדפיקה הראשונה – כבר רוצים מהציבור שיממן את כל הדברים האלה. הממשלה בעצם סיפקה מטריות כאשר היה יבש, כאשר היתה שמש. כשעכשיו התחיל לטפטף אז אומרים: תביאו את המטריות, תביאו את המטריות. זו מדיניות כלכלית טיפשית.
ואנחנו, כשדרשנו תקציבים כל הזמן, אדוני היושב-ראש, אמרו: תשבו בשקט, תראו מה שקורה באירופה. תשבו בשקט, מה אתם מדברים? אנחנו לא משוגעים כמו האירופים. עכשיו אומרים לנו: או, כמו אירופה, כולנו כמו אירופה.
אני רוצה לנצל את הזמן שלי, אדוני היושב-ראש, ובקצרה להצביע על שלושה מחדלים של המדיניות הכלכלית של הממשלה הזאת. דבר ראשון שמדובר הרבה זה להיטיב עם העשירים ולהכות בשכבות החלשות. הממשלה הזאת המשיכה במדיניות הזאת. היא לא התחילה בה, אבל היא המשיכה בה.
הנקודה השנייה – בעצם זה מחדל אסטרטגי, הייתי אומר: שליש מכוח העבודה במדינת ישראל מובטל, מנוטרל. הוא מחוץ לאופק. איך אפשר באמת לבנות כלכלה שמתפתחת כל הזמן, בת-קיימא, מה שנקרא, כשיש לך שליש של כוח העבודה מחוץ למעגל העבודה? ואני מדבר על הערבים, ואני מדבר על החרדים. אי-אפשר. מה, כל יהודי הוא סופרמן? הוא יכול לייצר במקום עוד שניים-שלושה? הוא לא יכול. אם אתה לא נוקט צעדים בשביל להכניס 20% מהאוכלוסייה, כמו האוכלוסייה הערבית, שמשוועת לעבוד, אם אתה לא עושה צעדים להכניס אותם למעגל העבודה, אתה טיפש כלכלי. זה לא יכול להיות. זה לא יעבוד.
ונקודה שלישית, אדוני היושב-ראש, זה העניין של להוציא 8%–10% מהתל"ג על כיבוש, ועל התנחלויות, ועל מלחמה. זה דבר לא בר-קיימא. עכשיו, אני אומר לכל חברי הכנסת – יבואו יגידו כאן: יש כסף, וזה – כל מי שלא יגיד את המשפט הזה, שעם הוצאות ביטחון כאלה אי-אפשר להמשיך ככה, הוא בעצם משחק אותה. שר האוצר לפעמים אומר: צריך לקצץ בביטחון, אבל הוא דווקא דוגל במדיניות ובצעדים שהם ההיפך הגמור מכך: המשך כיבוש, המשך התנחלויות. הוא נותן כסף איפה שלא צריך את הכסף הזה.
היו"ר ראובן ריבלין:
תודה רבה.
חנא סוייד (חד"ש):
ולכן אני חושב שבמחדלים האלה יש בעיה מבנית בכלכלה הישראלית, שאי-אפשר לצאת ממנה, והתוכנית הכלכלית הזאת לא תועיל.
היו"ר ראובן ריבלין:
תודה רבה לחבר הכנסת חנא סוייד. אני מזמין את דב חנין, שלרשותו רק שלוש דקות, ואחריו – עפו אגבאריה, ואם לא יהיה – חבר הכנסת יצחק הרצוג. מי שלא יהיה נוכח, זכות הדיבור שלו מתבטלת.
דב חנין (חד"ש):
אדוני היושב-ראש, תודה רבה, אדוני שר המשפטים, עמיתי חברי הכנסת, שתי מלים שגורות לאחרונה בפיו של ראש הממשלה: יוון ואירן. על אירן עוד תהיה לנו הזדמנות לדבר היום, אדוני היושב-ראש, אבל אני רוצה קצת לדבר על יוון, כי כנראה ראש הממשלה התקנא בדוגמה של יוון והחליט להעתיק אותה לישראל.
הרי מה קרה ביוון? ביוון היתה ממשלה שהונתה את האזרחים, שיחקה עם המספרים ובסופו של דבר הובילה את המדינה לגירעון מאוד עמוק. זה מה שקרה. והגירעון הזה בסופו של דבר התגלה, וראש הממשלה אכן, באמת בצדק, מפנה אותנו לדוגמה היוונית, רק – כשהוא מפנה אותנו לדוגמה היוונית הוא צריך להסתכל היטב במראה, ולראות את דמותו שלו, כי מי שייצר את הגירעון, מי ששיחק עם המספרים, מי שבמשך שלוש שנים סיפר לנו שהמצב נפלא וישראל היא פשוט יוצא מן הכלל מעולה בתוך עולם של כאוס כלכלי, זה ראש הממשלה ושר האוצר בממשלתו.
ועמיתי חברי הכנסת, התמונה שמתגלה לעינינו היא באמת תמונה מדאיגה. יש גירעון גדול שהממשלה יצרה; היא יצרה אותו בהתלהבות, אפילו הביאה לנו לכנסת חוק העמקת גירעון וניסתה לשכנע אותנו שאולי אימצה אג'נדה שמאלית, מתוך ניסיון לבלבל את הציבור. השמאל כמובן לא תומך בהגדלת גירעון, השמאל תומך בשינוי סדר העדיפויות ובהוצאת הכספים למטרות חברתיות ולא למטרות אחרות.
הממשלה הזאת יצרה את הגירעון בהטבות מס חסרות תקדים שהיא לאורך שנים נתנה לעשירים ולאמידים ולטייקונים – –
מאיר שטרית (קדימה):
דב, אתה כנראה לא תמכת, אבל פה כן תמכו.
דב חנין (חד"ש):
אני לא תמכתי, ודאי. אני לא תמכתי. אני מדבר בשם השמאל שאני מכיר.
מאיר שטרית (קדימה):
נכון.
דב חנין (חד"ש):
– – והממשלה הזאת יצרה את הגירעון בהטבות כספיות חסרות תקדים – הטבעה בפועל של ההתנחלויות בכספים בצורות שונות ומגוונות. הממשלה הזאת יצרה את הגירעון בהגדלת התקציבים הצבאיים, ואכן, כשלא הולכים לשלום וכשלא מייצרים תהליך שלום, ודאי שמגדילים את התקציבים הצבאיים. ולכן הממשלה הזאת מציעה לנו היום מהלך אחר.
ומה היא מציעה לנו? היא מציעה לנו את אותם דברים: להמשיך להטביע את ההתנחלויות בכספים – הנה, אנחנו שומעים על כל כך הרבה כסף שאפשר להשקיע באוניברסיטה החדשה באריאל. אני שומע שאפשר אפילו לתת כספים חדשים למלונות בהתנחלויות – שאין כל כך, אבל יבנו אותם וישקיעו בהם הרבה כספים, ואז יהיו גם מלונות בהתנחלויות. הממשלה מציעה גם הטבות חדשות לטייקונים – הרווחים הכלואים; אנחנו נדבר על כך בהמשך היום.
היא מציעה בכל זאת איזו התמודדות עם הגירעון, וההתמודדות עם הגירעון היא על חשבון העם בישראל. העם בישראל יצטרך לשלם יותר מע"מ. כל קולות המחאה החברתית נשכחו כבר מהם לחלוטין; הם שכחו, או אולי לא שמעו או אולי לא הקשיבו מלכתחילה למסר החזק והברור שאמר: להוריד מסים עקיפים שבאופן רגרסיבי מכים בכולם ולהעלות מסים ישירים שמכוונים לאוכלוסיות עשירות ואמידות. הממשלה הזאת מתעקשת להראות לציבור בישראל שהיא הולכת בדיוק בכיוון ההפוך ממה שהעם דורש. העם דרש צדק חברתי, ביבי נתניהו ישכנע אותנו שצדק חברתי יהיה כאן רק אחרי שהוא ילך. תודה רבה.
היו"ר ראובן ריבלין:
תודה רבה לחבר הכנסת דב חנין, שעמד בזמן. חבר הכנסת אגבאריה – אינו נוכח. חבר הכנסת יצחק הרצוג, בבקשה, ואחריו – חבר הכנסת עמיר פרץ, ואחריו – אבישי ברוורמן. זמנך, חבר הכנסת שטרית, הולך ומתקדם.
מאיר שטרית (קדימה):
הזמן שלי הולך ונגמר.
יצחק הרצוג (העבודה):
אדוני היושב-ראש, חברי וחברותי חברי הכנסת, אין ספק שהממשלה יודעת לחזור על אותה מנגינה בדיוק, ולחזור על מנגינה בדיוק – בסופו של דבר אתה מרדים את הקהל. זה בדיוק מה שקרה כאן. המנגינה היתה לא המנגינה של השבוע, אלא מנגינה של חודשים שאמרה שהכול טוב, יש הרבה כסף, מלאו אסמינו בר, שבע השנים הטובות, וכל מיני סופרלטיבים נפלאים אחרים על ה-OECD ועל דירוג האשראי, וכל כיוצא בזה, כאשר היום אנחנו יודעים, ויועציו של שר האוצר לא מכחישים את זה, שכבר לפני ארבעה חודשים הם ידעו שיגיע הרגע שהם יצטרכו להגיע עם קיצוץ תקציבי, אבל הם העדיפו, ברשלנות, באטימות ובחוסר אחריות, להתעלם מהמידע הזה, להתעלם מהעובדות האלה, מכיוון שהם רצו לחצות את מחאת הקיץ, אדוני היושב-ראש; הם רצו לחצות אותה בשלום ופחדו לפתוח את הנושא לדיון ציבורי.
עכשיו, זה כמו רופא; שר אוצר וראש ממשלה הם כמו רופאים, אם הם רואים גידול, חס וחלילה, או מחלה שמתחילה להתפשט, הם צריכים לטפל בה לאלתר, ולא לתת לדבר הזה לדמם במשך חודשים שלמים. וכך הגענו עד הלום, לחבילת גזירות שבסופו של דבר לא מציגה אלטרנטיבה אמיתית הגיונית למצוקות הכלכליות והחברתיות של מדינת ישראל.
ראשית לכול היא משיתה מעמסה ניכרת, מכבידה ביותר, על סל ההוצאות המשפחתי, כשזה ברור שסל ההוצאות המשפחתי אצל משפחה עם הכנסות נמוכות יותר – העובדה שאתה משית מיסוי עקיף על סל ההוצאות הזה מעלה את ההשתתפות של המיסוי בסל ההוצאות המשפחתי. צעד אנטי-חברתי בעליל.
אני די מופתע מסגן שר האוצר, שהוא נותן למהלך הזה ברכה, ממפלגה שלכאורה נתפסת חברתית. אני חושב שגלגול העיניים הזה לשמים, הגיע הזמן שיסתיים. זה לא יכול להימשך כך. זאת אגדה.
לאחר מכן, כמובן, באופן מתעלם לחלוטין מכללים בסיסיים של כלכלה ומשק וחברה בריאה – משיתה הממשלה כאן שורת החלטות נוספות שיש בהן כדי לעקר, א. את היכולת לקחת עובדים לעבודה, בניגוד למגמה של עליית האבטלה, שאנחנו קוראים עליה ושומעים עליה כבר כמה זמן; ב. את היכולת לעודד עסקים לצמוח. להיפך, כל ההכבדה בכל מה שקשור למיסוי המעסיקים היא בלתי אפשרית, ולחלופין, מבחינה זאת, היה נכון הרבה יותר להטיל מס חברות, אדוני היושב-ראש. מס חברות בא אחרי שהחברה מרוויחה. היה אפשר להעלות את מס החברות בכמה אחוזים במקום החבילה המוצבת כאן בפנינו, אבל יש אמונה, שמוביל אותה בנימין נתניהו, בתפיסת עולם כלכלית-חברתית שנמצאת במחלוקת אידיאולוגית ופילוסופית קשה מאוד בכל העולם, ומגיעה עד הלום, והטענה השטחית הפופוליסטית שנועדה אך ורק להפחיד, שנקראת "יוון", היא טענה שרחוקה מן המציאות, והיא איננה הטענה הנכונה, עובדתית ומעשית, כשזה בא למשבר שאנו נמצאים בתוכו.
היו"ר ראובן ריבלין:
נא לסיים.
יצחק הרצוג (העבודה):
קודם כול, הכלכלה הישראלית, אדוני היושב-ראש, במצב סביר, אבל מה שעושים כאן היום זה פגיעה בוטה, חריפה וחמורה גם במעמד הבינוני, גם באנשים העובדים וגם באלה שידם אינה משגת, והגיע הזמן שהכנסת תדע לומר לא לממשלה הזאת, לשלוח אותה הביתה וללכת לבחירות. תודה רבה.
היו"ר ראובן ריבלין:
אני מאוד מודה לחבר הכנסת יצחק הרצוג, הלוא הוא בוז'י. עמיר פרץ, אני רוצה להזכיר לו מראש שכמה שאני אהיה ליברלי עם השעון, אתה במסגרת של שלוש דקות, גם אם הן שלוש דקות של עמיר פרץ. זה לא קל. לא קל.
עמיר פרץ (העבודה):
הערת אזהרה.
היו"ר ראובן ריבלין:
הערת אזהרה. ואותה הערה כבר לברוורמן באופן אוטומטי.
עמיר פרץ (העבודה):
אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, א. אני מצטער על כך שסגן השר איננו; בכל זאת הוא הציג פה את העניין. אבל – מה קורה פה?
שלמה מולה (קדימה):
דרך אגב, למה שר האוצר או סגן שר האוצר לא נמצאים?
היו"ר ראובן ריבלין:
הוא לא מחויב. מה אני יכול לעשות, חבר הכנסת?
עמיר פרץ (העבודה):
תוריד לי את זה. זה לא על חשבוני, מה שאתה מפריע לי.
שלמה מולה (קדימה):
אני אתן לך את הדקה שלי.
היו"ר ראובן ריבלין:
בבקשה. רבותי, אני מתחיל את השעון מההתחלה.
עמיר פרץ (העבודה):
שימו לב מה קורה פה, במדינת ישראל, ולמה הממשלה כל כך זחוחה ומרגישה שהיא יכולה לצפצף. למה הדבר דומה? אדוני היושב-ראש, אבא שלי, זיכרונו לברכה, סיפר לי סיפור; הוא סיפר לי על מלך שמלך במדינה מסוימת, שהחליט לעשות כמה פרויקטים, איזה ארמון פה, ארמון שם, לתת קצת למקורבים. הוא אמר לשר האוצר שלו: לך תגזור מסים על העם. הוא הטיל עליהם מסים. חזר, הוא שואל אותו: איך הציבור מגיב? הוא אומר לו: הם מפגינים, הם צועקים. אומר לו: באמת? לך תגזור עליהם מסים נוספים. חזר, אמר לו: נו, איך הם מגיבים? אומר לו: הם עוד פעם צועקים, הם עוד פעם מפגינים. אמר לו, לך תגזור עליהם שוב הפעם מסים. חזר, אומר לו: נו, פתאום הם שקטים, והם אפילו מחייכים. הוא אומר לו: זה מצב מסוכן. זה המצב שאין להם מה להפסיד. אין להם מה להפסיד, ולכן אני עכשיו צריך להיזהר מהעם. בוא נראה מה אנחנו עושים, לתקן את אותן גזירות שאנחנו מטילים על הציבור.
באמת, באמת אני אומר לכם, אל תפרשו את העובדה שההפגנות במוצאי-שבת היו כל כך קטנות. אל תפרשו את העובדה שאין לכם, בפתחי הכנסת עכשיו, אנשים ששובתים רעב ומאהלים על כל תרופה שחסרה. הפרשנות שלכם איננה נכונה. התגובה הזו של הציבור, יש לה רק שתי אפשרויות: האחת, שהציבור מאס בכם ואיננו מאמין שאתם מתכוונים לתקן; או שבאמת הציבור הגיע לכדי ייאוש כל כך גדול, כל כך גדול, שאין לו הכוחות, ברגעים האלה, לבוא ולהפגין.
אבל, חברי – – –
היו"ר ראובן ריבלין:
בירושלים היו אומרים: תלו אדם – פִּרפר, פִּרפר, עד שהתרגל.
עמיר פרץ (העבודה):
אוי ואבוי. אני אפילו לא מעז ללכת כל כך רחוק עם הממשלה הזו.
אבל אני פונה לראש הממשלה ולשר האוצר, אולי לשר המשפטים, שהוא איש נאמן – כשמו כן הוא – אדוני שר המשפטים, אולי הוא יעביר את הדברים כלשונם. אני פונה אליכם ואומר לכם: העובדה שהיו רק מעט אנשים בכיכר במוצאי-שבת, זה לא מפני שנוספו דירות; העובדה שהיה מספר אנשים מצומצם, זה לא מפני שנוספו תרופות – בדיוק ההיפך.
אני פונה ואומר, אין דבר מקומם יותר מאשר המשפט הזה של ארוחות חינם. חוזרים עליו ונחזור עליו, כי הוא מבטא משהו. אדוני ראש הממשלה, אילו היית מזמין אותי ואת תושבי שדרות ותושבי אופקים ותושבי קריית-שמונה להשתתף אתך בארוחה הזו, שאתה מדבר עליה, היינו מוכנים גם לשלם. אבל לא ייתכן.
גאלב מג'אדלה (העבודה):
גם באקה.
עמיר פרץ (העבודה):
גם באקה-אל-ע'רביה לא השתתפו. גם אנשי שכונת הקטמונים לא השתתפו. לא ייתכן שיש קבוצה מסוימת – –
היו"ר ראובן ריבלין:
נא לסכם.
עמיר פרץ (העבודה):
– – שמשתתפת, אני מסיים, משתתפת בארוחה בכל שלוש המנות, במנה הראשונה, העיקרית, ובסופו של דבר גם מקבלת את הקינוח. כשמגישים את החשבון, מגישים את זה לאוכלוסייה, שכלל וכלל לא היתה בסביבת החדר. לכן, הגיע הזמן, אם חלוקת הנטל – חלוקת נטל צודקת על אלה שמסוגלים לשאת בנטל. תודה.
היו"ר ראובן ריבלין:
תודה רבה לחבר הכנסת עמיר פרץ. חבר הכנסת, פרופסור אבישי ברוורמן – גם לרשותו עומדות שלוש דקות. אחריו – גאלב מג'אדלה.
אבישי ברוורמן (העבודה):
אדוני היושב-ראש, כבוד שר האוצר לשעבר שר המשפטים יעקב נאמן, צר לי שמדינת ישראל היום מובלת על-ידי ראש הממשלה ושר האוצר באידיאולוגיה לא נכונה. אבל מה קרה? האידיאולוגיה הזו – – –
שלמה מולה (קדימה):
לא שומעים אותך.
היו"ר ראובן ריבלין:
תעלה את זה. אני אוסיף לך את הדקות.
אבישי ברוורמן (העבודה):
תודה רבה. אני חושב שראש הממשלה, האידיאולוגיה שלו פשוטה מאוד – להוריד מסים לעשירים; זה יביא את המשק לצמיחה. לצערי, זה לא קרה בארצות-הברית, זה לא קרה בעולם, וזה לא קרה בישראל. לכן אנחנו המדינה האי-שוויונית ביותר במערב. לצערי, ארצות-הברית יותר אי-שוויונית, אבל אצלנו יוקר המחיה גבוה מיוקר המחיה בארצות-הברית ואירופה.
לכן פרצה המחאה החברתית, וזה לא משנה – כמו שאמר חבר הכנסת פרץ ואמרו אחרים – המספרים. הציבור מבין, סוף כל סוף, שהוא לא מקבל את פירות הצמיחה. ואז אמר ראש הממשלה, אני אתקן, אעשה תיקון. את ההגה הזה, שהוא הוביל, הוא אמר, אני אשנה אותו. אז באה המכה השנייה – הניהול הכושל, יחד עם האי-רצון לשנות את האידיאולוגיה. אמרנו, כן, בכל זאת אנחנו נדאג שוועדת-טרכטנברג – ועדת-טרכטנברג מציעה לנו פתרונות מסוימים למען העם, ואז בא הניהול הכושל ביותר של שר האוצר מזה שנים.
כאן ישבנו והתווכחנו, ואמרתי לשר האוצר אז, תקציב דו-שנתי, יש מכאן ויש מכאן. אבל בא שר האוצר, דוקטור לפילוסופיה, ואמר: ישראל היא המדינה היחידה בעולם, היא אור לגויים, ואנחנו נאמץ, יחידים בדורנו, תקציב דו-שנתי. מדוע? כי בכך נלמד את העולם, והם מתדפקים על דלתנו. לא יהיה לנו גירעון, אנחנו נשלוט בדיוק בכל דבר, מפני שאותם חברי כנסת הם לא אחראים, אבל אני אשלוט בשרים. מה קרה? הם נרדמו בשמירה. אם היינו מאמצים, ידידי היושב-ראש, את אותו חוק שאתה זוכר, אשר גדליה גל ניסה להעביר, שגם יהיה דיווח רבע-שנתי, כל ארבעה חודשים, בוועדת הכספים – – –
היו"ר ראובן ריבלין:
אתה צודק אולי במה שאתה אומר, אבל היית שר באותה ממשלה שאישרה.
אבישי ברוורמן (העבודה):
עכשיו אני אומר.
היו"ר ראובן ריבלין:
אה, בסדר.
אבישי ברוורמן (העבודה):
אני רוצה לציין את העובדה הזו, אדוני היושב-ראש. אמרתי לו אז, ניתן לזה גיבוי, אבל אתה תבין, יש פה סכנה גדולה; אתה תשלוט בקופה? ושר האוצר אמר, סמוך עלי. הניהול הכושל ביותר הביא בשני תחומים, דבר אחד – תחזיות. אמרנו לו כאן, אמרנו לו בוועדה: אירופה הולכת להתפרק. אנא אל תיתן ל-2012, 2013 תחזיות של גידול כזה, לא יהיו לך הכנסות ממסים. סמוך עלי, אני מנהל. תקציב הביטחון, כשבא טרכטנברג ושאלנו: מאיפה הכסף? אמר לנו שר האוצר, אני מקצץ בתקציב הביטחון, והיתה פה דרמה בין שר האוצר ושר הביטחון; לא אתייחס איך שני השרים הבכירים – –
היו"ר ראובן ריבלין:
נא לסכם.
אבישי ברוורמן (העבודה):
– – דיברו האחד על השני. אבל מה היה? שר הביטחון לא סופר את שר האוצר, וההוצאות האלה גדלו. עכשיו קרה – האידיאולוגיה עם הניהול הכושל. מכיוון שראש הממשלה לא מאמין בשינוי ההגה ב-180 מעלות, הוא אמר ליושב-ראש ועדת הכספים – –
היו"ר ראובן ריבלין:
נא לסכם.
אבישי ברוורמן (העבודה):
– – בוא נעשה תיקונים קטנים; אבל אני לא אשנה את האידיאולוגיה שלי, המעמד הבינוני ישלם מסים עקיפים, הקבוצות החזקות לא יקבלו את המסים, כי הן מובילות את המשק.
היו"ר ראובן ריבלין:
נא לסכם.
אבישי ברוורמן (העבודה):
אנחנו בעד עסקים, אנחנו בעד עסקים – –
היו"ר ראובן ריבלין:
תודה רבה.
אבישי ברוורמן (העבודה):
– – אנחנו בעד שינוי, ועל זה, על זה, תהיה מערכת הבחירות הברורה, כשהעבודה יש לה עמדה אחת ברורה והליכוד – עמדה שנייה.
היו"ר ראובן ריבלין:
תודה רבה לחבר הכנסת אבישי ברוורמן. חבר הכנסת גאלב מג'אדלה, גם לרשותך שלוש דקות, ואחריו – לאורי אריאל, ואם לא יהיה נוכח – לחברת הכנסת מירי רגב, ואם לא תהיה נוכחת – חבר הכנסת מאיר שטרית. למה, עפו, לא היית פה בזמן? מה אני אעשה? לא אשאיר את אום-אל-פחם בלי שיהיה לה נציג בדיון הזה, אבל יחד עם זה, חברים, תהיו באולם, אל תבואו אחרי זה. באופן חד-פעמי אני – – –
גאלב מג'אדלה (העבודה):
אדוני היושב-ראש, מכובדי חברי הכנסת, אדוני השר, חברי פרופסור אבישי ברוורמן, אני מציע לך שנדבר ישירות אל שר האוצר-על, שזה ראש הממשלה. אמרתי את זה כאן פעם אחת, אני לא אוהב לחזור על הדברים: אִלְלִי בְּיִקְדַרְש לִלְגַ'מַל בּיעֻצְ' אל-בַּרְדַעַה – צריך לקרוא לילד בשמו. זו מדיניות של ראש הממשלה מאז ומתמיד, הוא עקבי בה – איך אמרה היושבת-ראש לפניך? שלזכותו ייאמר, הוא עקבי באידיאולוגיה שלו. לכן, בוא נקרא לילד בשמו, זו מדיניות של ראש הממשלה.
עכשיו אני אומר לך, אדוני היושב-ראש, וצר לי שלא שר האוצר כאן ולא סגנו, שמצטיין לאחרונה בהופעה בכנסת. אפשר היה להביא לצמיחה, אדוני היושב-ראש. אולי תטיל – תבקש מהממ"מ שיביאו לנו, לכנסת, נייר: מאיזה שיעור צמיחה תיהנה החברה הישראלית אם השר-על, ראש הממשלה, יבנה 8,000 כיתות לימוד ביישוב הערבי, החסרות היום, והן נמצאות בשכירות בבניינים לא ראויים. לא צריך להסביר לך, אתה בא מתוך הכפר – כל מעגל העובדים בתחום הבנייה מקבל תנופה אדירה.
אחרי זה, איזה שיעור צמיחה יהיה לחברה הישראלית ולמדינה כאשר לפי מדיניות הממשלה, חס וחלילה, יקלטו 11,384 מורים ומורות בכירים, מחזיקים ב-.Ed.B ביד, יושבים בבית יותר משש ושבע שנים, על לא עוול בכפם – למה למדו ארבע שנים, עבדו קשה, למדו קשה בשביל התעודה. 11,384, לפי נתון של משרד החינוך. איזה צמיחה, אדוני היושב-ראש – אין כאן מישהו מהאוצר, לכן אני פונה אליך – מאיזה צמיחה ייהנו החברה הישראלית והמדינה מכך שנכנסים למעגל העבודה 11,384 מורים ומורות. אני עכשיו לא מדבר על החינוך, לא מדבר על כל הדברים מסביב, מדבר כלכלית נטו – איזה צמיחה יביאו. ועשרות אלפי אקדמאים שלא נמצאים במעגל העבודה.
הממשלה רוצה צמיחה? רוצה להתמודד עם האבטלה? הנה, בבקשה, יש לה אתגר. אנחנו אומרים לה את זה כבר שלוש שנים. אבל זאת ממשלה אטומה, זאת ממשלה שמגדילה את הפערים, זאת ממשלה שעובדת בניגוד ל-OECD, זאת ממשלה שלא סופרת ואין בסדר-יומה האוכלוסייה הענייה; כמעט 40% מאוכלוסיית המדינה מתחת לקו העוני, אדוני היושב-ראש. כמעט 40% מאוכלוסיית המדינה מתחת לקו העוני. זאת ממשלה עשירה עם עם עני; ממשלה חזקה עם חוסן חברתי רעוע מאוד. תודה רבה.
היו"ר ראובן ריבלין:
תודה רבה לחבר – תראו, סגן היושב-ראש, איך מדייק בזמנים בדיוק. תודה רבה. מהסיעה הודיעו לי שאריה אלדד יחליף את אורי אריאל, לכן אני מקדם אותו. מי מסיעתכם מדבר חמש דקות? כי אורי אריאל היה רשום.
אריה אלדד (האיחוד הלאומי):
אורי אריאל אמור להגיע, אני לא אגזול את מקומו.
היו"ר ראובן ריבלין:
בבקשה. הכנסתי אותו לסוף כי אתה היית בסוף. בבקשה, חבר הכנסת אלדד, שלוש דקות.
אריה אלדד (האיחוד הלאומי):
אדוני היושב-ראש, תודה רבה, אדוני השר, באה הממשלה ואומרת לנו: יש חור שחור, יש בור בתקציב, חייבים למלא אותו. אני מבין את הממשלה, אני בעד תקציב מאוזן, אני לא חושב שצריך לחיות בגירעון. אבל באה הממשלה ואומרת לנו: נוסיף 1% למס הכנסה, נוסיף 1% למע"מ, בקושי תרגישו. 1%, מה יקרה? אבל לפני שבאים להטיל מסים על אלה שמשלמים, אולי ראוי להעמיק את הגבייה אצל אלה שאינם משלמים.
מן המקובלות והידועות שגביית המסים במגזר הערבי ירודה מאוד, גם בארנונה, גם בביטוח לאומי, גם במס הכנסה. מחקר של ד"ר רפיק חאג' מאוניברסיטת בן-גוריון מדבר על ארנונה, מדבר על כך שגביית המסים הנמוכה הזאת איננה צעד נגד המדינה, כי הם מתנגדים למדינת ישראל ולכן לא משלמים מס; זה לא צעד של התרסה – גם לצורכיהם שלהם, בעיריות, ברשויות המקומיות, רק 19% משלמים ארנונה במגזר הערבי, לעומת 54% במגזר היהודי. 52% מתקבולי הביטוח הלאומי משולמים לערבים, כשהם כ-20% מהאוכלוסייה, אבל – – –
היו"ר ראובן ריבלין:
נדמה לי שאחוז הגבייה של הארנונה בציבור הערבי בשנה הזאת ובשנה הקודמת עלה בצורה – – –
אריה אלדד (האיחוד הלאומי):
יכול להיות, אני מקווה. אני ראיתי את המחקר של ד"ר רפיק חאג', וזה היה ההסבר שלו. יש לו גם צעדים: הוא מדבר על חינוך, על הסברה.
אם תאמרו, באמת, שכבות סוציו-אקונומיות נמוכות, עניים מרודים – אפשר להציע לממשלה לעשות צילום אוויר בכמה רשויות מקומיות, ללכת רק על בתים מעל 500 מ"ר, ולראות אם בעליהם משלמים מס.
טיעון אחר להסברת הגבייה הנמוכה היה: אין כתובת. שולחים מכתב מביטוח לאומי, ממס הכנסה, מהעירייה – אין כתובת לבתים. שמעתי את הטענה הזאת לפני שלוש שנים, ולפני שנתיים תיקנו תיקון לחוק, לפקודת הרשויות המקומיות, שאומר: לכל רחוב יש שם ולכל בית יש מספר. מה קרה עם זה? שאלתי את שר הפנים, קיבלתי תשובה לפני שבוע, אחרי שנתיים שהחוק נכנס – הוא אומר: באמת הוריתי עכשיו את המנכ"ל לתקן תקנות כדי לאכוף את החוק הזה. שנתיים היתה הממשלה יכולה לוודא שיש כתובת ויש למי לשלוח. מס הכנסה, ביטוח לאומי, קופת-חולים – לא מצליחה לגבות.
אבל פרופסור דן גלאי – בוועידת הנשיא דיבר פרופסור גלאי, שהוא דיקן בית-הספר לכלכלה באוניברסיטה העברית, והוא קורא להעמיק את הגבייה במגזר הערבי ובמגזר החרדי. הוא אומר כך: אני חושב שהם משתתפים יותר בעבודה, והסטטיסטיקה מסלפת. היא מסלפת כי לא גובים מסים ולא יודעים מה ההכנסה האמיתית. במס הכנסה נטשו את המגזר. אמר לי פעם מי שהיה נציב מס הכנסה: אנחנו לא גובים שם.
היו"ר ראובן ריבלין:
נא לסכם.
אריה אלדד (האיחוד הלאומי):
הם מפחדים שיקבלו מכות. צריך להעמיק את הגבייה, עם כל הבעיות הגופניות שכרוכות בכך. זו לא סיבה לוותר, ולבוא למגזר האחר ולהגיד: אנחנו צריכים מכם יותר. תודה רבה.
היו"ר ראובן ריבלין:
תודה רבה לאריה אלדד. חבר הכנסת מאיר שטרית, בבקשה, ואחריו – חברת הכנסת אורית זוארץ. אחריה – יובל צלנר. יובל צלנר – –
יובל צלנר (קדימה):
פה.
היו"ר ראובן ריבלין:
– – גם נוכח. בסדר.
מאיר שטרית (קדימה):
אדוני היושב-ראש, רבותי חברי הכנסת, אין ספק שהמדיניות של הממשלה, הכלכלית, קרסה טוטלית. כל מה שעמדתי על הבמה הזאת וצרחתי עד שיבש גרוני, על המדיניות העקומה, הקלוקלת, של הממשלה בתחום המסים – מוכיחה כי מה שאמרתי לפני ארבע שנים כמעט, אדוני, הכול נהיה אמת ונכון; העניים נהיו יותר עניים, העשירים נהיו יותר עשירים, והממשלה ממשיכה בשלה.
עכשיו, כשהממשלה רוצה – החוק נקרא: חוק לצמצום הגירעון. הממשלה הגדילה את הגירעון, רק לפני פיזורה של הכנסת, ל-3.5% בשנה הבאה. אני התנגדתי להגדלת הגירעון הזה, אני מתנגד להגדלת הגירעון. כשמגדילים גירעון ל-3.5%, המעבר בין 3.5% ל-5% או 6% הוא הרבה יותר קל, הרבה יותר פשוט, ואני חושב שהממשלה לא צריכה להגדיל את הגירעון. מצד שני, היא לא צריכה להטיל על הציבור – כשהיא רוצה לצמצם את הגירעון היא עכשיו מטילה את כל הגזירות על הציבור.
ואני שואל: ריבונו של עולם, מה, טחו עיניכם מראות? אתם לא רואים מה קורה בארץ? אתם לא רואים שאנשים בקושי גומרים את החודש, רוב האוכלוסייה? שכבות הביניים מתקשות לגמור את החודש, אני לא מדבר על העניים. ממדי העוני במדינת ישראל הגיעו ל-29% – ממדי העוני הגדולים ביותר ב-OECD. מדובר על אנשים עובדים; 34% מהאנשים מתחת לקו העוני הם אנשים שעובדים ולא מרוויחים מספיק כדי להתקיים. והממשלה עכשיו מטילה עליהם עול נוסף. נתניהו והממשלה מטילים מסים על האזרח, מגדילים את מדרגות המס גם לשכבות הביניים וגם לשכבות החלשות. לעומת זאת, לחברות – יוק.
ואני שואל: ריבונו של עולם, במה דמן של החברות סמוק יותר? ההמשלה הורידה את מס החברות, שעמד ב-1986, אדוני היושב-ראש, על 46%, ועומד היום על 25%. אני שואל, מה ההצדקה לזה? מה אסון יקרה אם יעלו את מס החברות – לא את המס על היחידים, את מס החברות – בעוד 3%-2%? זה נותן לממשלה הכנסה של 2.5 מיליארד שקל בשנה. למה לא להעלות את מס החברות ב-2%?
אדוני היושב-ראש, אני אתן לך דוגמאות נוספות – שהממשלה יכולה לקחת משם כסף. המס על יצואנים. החברות היצואניות הן באמת מסכנות, רחמנות עליהן; הן משלמות מס הכנסה, אדוני – חברות ייצוא – בין 6% ל-12% – מקסימום. אם אתה מפעל ישראלי שלא מייצא, אתה מייצר תחליף יצוא, אתה מייצר משהו במקום להביא אותו מחוץ-לארץ – אתה משלם מס חברות רגיל. מה ההצדקה לזה? מה אסון יקרה אם יגדילו את מס החברות גם ליצואנים בעוד 5%? בעוד 10%? ייתן עוד 2.5 מיליארד שקל. עוד לא נגעתי באזרחים.
והממשלה, לצערי, עושה צעדים ממש מזעזעים. מעלים את מס ערך מוסף ב-1%. מי ישלם את זה? חמשת העשירונים התחתונים משלמים כמעט 50% מהמס הזה. כל 1% מס זה 4.5 מיליארד שקל; חמשת העשירונים התחתונים ישלמו 2 מיליארד שקל. מה, עליהם מטילים את זה? הרי מדינת ישראל, במס ערך מוסף, במסים העקיפים שלה, הכי גבוהים, הכי גבוהים ב-OECD, ומס הכנסה שלה בין הנמוכים ביותר ב-OECD. הנכון ביותר הוא להפוך את הקערה, להעלות את מס ההכנסה ולהוריד את המע"מ.
והממשלה הזו הפילה – אדוני, אתה היית פה – הפילו הצעת חוק שלי שהציעה לעשות מע"מ דיפרנציאלי לפחות על מוצרי יסוד, להוריד מע"מ ב-8%, כדי שלאנשים תהיה אפשרות לגמור את החודש.
הממשלה הזאת, שאומרת שאין לה כסף ורוצה לגבות מהציבור מיליארדים – –
היו"ר יצחק וקנין:
משפט אחרון.
מאיר שטרית (קדימה):
– – הממשלה הזאת, אדוני, יש לה 100 מיליון שקל לנסר בתים בגבעת-האולפנה. אני שואל, את הטמטום הזה, מה זה לנסר בתים? אנשים שפינו אותם מגיע להם פיצוי, צריך לבנות להם בית חדש, מה זה לנסר בתים? הממשלה הזו מנופחת, עם כמעט 40 שרים וסגני שרים; שהממשלה תיקח על עצמה חלק מהנטל, שתצמצם. שכל ישר, ושר ללא תיק מחזיק צוות של עשרות תקנים. בשביל מה? הממשלה הזו משלמת תשלומים קואליציוניים כל שנה, לשותפים קואליציוניים, של 2–3 מיליארד שקל לשנה – שיורידו את התשלומים האלה, זה פחות מס על הציבור. אבל כנראה הממשלה לא תעשה את זה, ברוב הקואליציוני יעבירו – – –
היו"ר יצחק וקנין:
תודה.
מאיר שטרית (קדימה):
לכן אני אומר לציבור, חברים, תזכרו את זה, הבחירות מתקרבות. זה לא יעזור, אף אחד לא יכול לעצור את השעון, אדוני. אם הבחירות לא יהיו בפברואר-מרס, הן יהיו באוקטובר, והציבור יזכור את זה. ואם הציבור באמת רוצה לבחור ממשלה שתמשיך לענות אותו, אז אדרבה, איך אומרים? שייהנו ולא יבואו בטענות.
היו"ר יצחק וקנין:
תודה לחבר הכנסת מאיר שטרית. תעלה חברת הכנסת אורית זוארץ – רבותי, נא להקפיד על הזמן; שלוש דקות. ואחריה – יובל צלנר.
אורית זוארץ (קדימה):
אני אעשה את כל המאמצים לעמוד בלוחות הזמנים.
כבוד היושב-ראש, כבוד השר, חברי וחברותי חבר הכנסת, מר נתניהו, אני פונה אליך ושואלת: למה לא הגעת לכאן היום? למה לא מצאת לנכון להביא לכאן – ואני מאוד מכבדת את שר המשפטים, אבל אי-אפשר להטיל על כתפיך ואחריותך את כל הנושאים הכלכליים. ראש הממשלה, השר-על לכלכלה, כולנו מצפים ממך להגיע לכאן היום ולא רק כשאתה רוצה להתפאר בהישגיך ואתה עומד כאן על הפודיום ומדבר על תנופה והמראה ובלימה, אלא בעיקר כשאתה רוצה לקצץ; לבוא לעמוד מול הציבור, להישיר מבט ולומר בגלוי: נכשלתי. נכשלתי. כן, שר האוצר והשר-על לכלכלה, נכשלתם. אתם לא זקוקים לי שאבוא ואומר ואחדד זאת בפניכם. אני בטוחה ומקווה כי אוזניכם קשובות לחברי הקואליציה שלכם, הממשלה שלכם, שיוצאים בראש חוצות ומודיעים שהאחריות לכישלון היא שלכם, זועקים חמס כי גם אותם הצלחתם להוליך שולל.
רק לפני שבוע – יש כאן ציטוטים של שר בכיר בליכוד: שלוש שנים אמרו שטוב, מה קרה? איך הגענו למצב שהוצג כל הזמן כטוב, טוב, טוב, טוב, ופתאום הוא רע מאוד? הגענו למצב שבו אנו נאלצים לעשות קיצוצים, להעלות מסים ולקבל מכה קשה בדעת הקהל והציבור. אני מצטטת את אחד השרים שלא הזדהה בשמו.
כבוד השר, כבוד היושב-ראש, חברי וחברותי חברי הכנסת, האצבע המאשימה מופנית כלפי שר האוצר וראש הממשלה שהתפארו לאורך שלוש השנים האחרונות שמצבנו מצוין, והמשבר הזה לא היה צפוי, ונחת עלינו פתאום ביום בהיר אחד. התמונה, כבוד השר, כבוד היושב-ראש, שאני רואה, שונה במקצת.
בשבוע שעבר, בדיון שהתקיים במעמד שר האוצר בוועדת הכספים של הכנסת על הגזירות שאתם מבקשים להטיל על הציבור ומבקשים מאתנו בכנסת הזו לאשר, נתתם הסברים מעוררי חרדה, מסמרי שיער, על כלכלות באירופה שהולכות ומתרסקות, למשל יוון וספרד. בדיון זה שר האוצר ובכירי משרדו הציגו תחזית עגומה ועננת משבר קשה וסערה שאנחנו עומדים בפתחה כתוצאה מהגירעון. היתה לי תחושת דז'ה-וו, נזכרתי בישיבה שהתקיימה בוועדת הכספים לפני כמעט שנה, בשלהי אוקטובר 2011, במעמד שר האוצר וצוות משרדו – זה היה בעיצומה של המחאה החברתית, ועדת-טרכטנברג ישבה על המדוכה.
היו"ר יצחק וקנין:
משפט אחרון.
אורית זוארץ (קדימה):
וכך אמרת, מר שטייניץ, שר האוצר, ואני מצטטת מדבריך מהפרוטוקול: אני רוצה לומר לחברי הוועדה, כך אמר שר האוצר, בלי כחל ושרק, שהצלחנו בעקבות המשבר לחזור לצמיחה ולכן האבטלה נמוכה, אבל אנחנו מסתכלים קדימה לשנת 2012 – זה היה לפני שנה – בדאגה. אנחנו רואים סימנים בהחלט מדאיגים גם בכלכלת העולם ואנחנו רואים כבר השלכות על כלכלת ישראל.
היו"ר יצחק וקנין:
תודה.
אורית זוארץ (קדימה):
ספינת הכלכלה שלנו – פסקה אחרונה – וספינת התעסוקה שלנו לא התרסקה כמו שהיא התרסקה במדינות המערב בתוך המשבר. זה הצד החיובי, אמר שר האוצר, אבל אנחנו רואים את התעצמות העננים השחורים של הסערה מסביבנו – –
היו"ר יצחק וקנין:
נא לסיים.
אורית זוארץ (קדימה):
– – לא הגענו לחוף מבטחים, ההיפך מזה הוא נכון. ואני שאלתי – מתוך הפרוטוקול: האם תוכל לפרט את הצעדים? כבוד השר, עד עצם היום נותרתי ללא מענה. התוכנית הכלכלית שלכם קרסה והתמוטטה לנגד עינינו. אתם משיתים את מחיר הכישלון שלכם עלינו ועל אזרחי מדינת ישראל. אנחנו נתנגד לזה בתוקף ונילחם עד הרגע האחרון.
היו"ר יצחק וקנין:
תודה לחברת הכנסת אורית זוארץ. יעלה חבר הכנסת יובל צלנר, ולאחריו – חבר הכנסת שלמה מולה. שלוש דקות.
יובל צלנר (קדימה):
תודה.
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, ביום שבת האחרון ראינו את הייאוש שפשה בעם בישראל. רק מעטים הגיעו לכיכר, ולצערי גם מעטים מהבית הזה. אבל, חברים, בואו לא נטעה, מיעוט המשתתפים לא מעיד על הקבלה של הגזירות הנוכחיות, הוא מעיד בעיקר על חוסר האונים ותחושת המיאוס מהבטחות. אנחנו במשכן לא יכולים להמשיך ולהיות מנותקים מרחשי העם. הבטחנו שוויון בנטל, וועדת קש"ב פורקה עוד לפני שפרסמה את המלצותיה. הבטחנו פתרונות דיור לצעירים – מחירי הדיור ממשיכים להאמיר. הבטחנו למצוא מזור ליוקר המחיה, והיום אנחנו מתבקשים לאשר העלאת מע"מ שתצמצם עוד יותר את ההכנסה הפנויה.
חברים, הרזה לא יכול להמשיך לשאת את השמן, ואנחנו לא יכולים להמשיך לממן את מי שלא תורם. מעמד הביניים לא יכול לחפות על טעויות של הטייקונים חסרי האחריות והוא לא יכול לעבוד כפליים – עבור כאלה שלא משתתפים בכוח העבודה. הגזירות החדשות הן מעל ומעבר למה שאנחנו יכולים לשאת, ואין בהן בשורה.
אדוני שר האוצר לא נמצא פה, אז אני אקרא לו מפה ואני מקווה שהוא ישמע, אולי אדוני שר המשפטים יעביר את דברי. שר האוצר חייב להפגין מנהיגות מול תפיסות ניהול התקציב של פקידי המשרד. הגישה הנהוגה זה שנים של ניהול תקציב המדינה דרך החור של הגרוש, ולא מתוך משנה כלכלית סדורה ארוכת טווח, חייבת להשתנות. חייבים להיות יצירתיים לנוכח המציאות, חייבים לחשוב מחוץ לקופסה, חייבים לשנות את סדרי העדיפויות.
שאלו אותי לאחרונה: מה אתה היית עושה? כאילו הגזירות הן משמים, ואז הפתרונות שנזרקו לאוויר העולם הם נכונים. דיברו פה על מס העשירים, מיסוי קרנות ההשתלמות, העלאת מס החברות, מיסוי רווחי הון פרוגרסיבי. חברים, לא די בכך. חברי מאיר שטרית דיבר על הדיפרנציאציה במע"מ. מע"מ דיפרנציאלי יכול להיות גם בין חברות ליחידים – – –
היו"ר יצחק וקנין:
חבר הכנסת דב חנין. שי חרמש. שי חרמש, אתה עובר לסיעת בל"ד?
יובל צלנר (קדימה):
חברים, אני רוצה לדבר אתכם על אופציה של מע"מ דיפרנציאלי. שי – – –
היו"ר יצחק וקנין:
שי, אתה מפריע לחבר שלך, שי.
שי חרמש (קדימה):
סליחה.
יובל צלנר (קדימה):
אמרו לי שלעשות מע"מ דיפרנציאלי בין חברות ליחידים זה בלתי אפשרי. האם זה כך? תחשבו שניתן להטיל מע"מ דיפרנציאלי כאשר אנחנו מכירים רק ב-90% ממע"מ התשומות, באותו רגע מימשנו מע"מ דיפרנציאלי על חברות. זה פתרון פשוט ליישום ונכון למניעת פגיעה נוספת ומיותרת במעמד הביניים, כי צמצום האי-שוויון החברתי וצמצום האי-שוויון המוסרי בנטל הם צו השעה והם אלה שצריכים לעמוד לנגד עינינו גם בצוק העתים. זוהי המחויבות שלנו לאלה ששלחו אותנו לפה, זאת המחויבות שלנו לדורות הבאים.
חוששני שהגזירות הנוכחיות, אלה שאנחנו מתבקשים לאשר, ומובן שאנחנו נתנגד להן בכל תוקף, הן רק קצה הקרחון, ואנחנו עוד נתגעגע לגזירות של ממשלת נתניהו הראשונה. תודה.
היו"ר יצחק וקנין:
תודה לחבר הכנסת יובל צלנר. יעלה חבר הכנסת שלמה מולה, ולאחריו – חבר הכנסת זאב בילסקי. חבר הכנסת מולה, לך, לפי בקשת הסיעה, חמש דקות.
שלמה מולה (קדימה):
אדוני היושב-ראש, תודה רבה, שני השרים הנוכחים כאן וחברי הכנסת, אני רוצה דווקא לפנות מכאן, מהבמה הזאת, לראש הממשלה, להגיד לו, אתה התבשמת יותר מדי ממה שכתבו עליך ב"ניו-יורק טיימס". הכתירו את ראש הממשלה – הוא המלך, מלך ישראל, אבל אני רוצה להגיד לראש הממשלה ולמלך ישראל: המלך הוא עירום, פשוט אין לו שום דבר.
ראש הממשלה הזה הוא הגזלן הידוע משנת 2003, וחזר אלינו ובגדול. ראש הממשלה הוא המלך של – המלך העירום הזה הוא המלך של סקטורים שהם בעצם שותפיו הטבעיים, רק אותם הוא מטפח. הוא שכח את אזרחי ישראל משלמי המסים, אזרחי ישראל העובדים, וכפי שאמר שר האוצר לשעבר מאיר שטרית, חבר הכנסת שטרית, רוב העניים במדינת ישראל הם אנשים שעובדים. ראש הממשלה, בשביל לשרוד, מוכן שאנשים ימשיכו להיות עניים. במי הוא בעצם פוגע, ראש הממשלה, כשהוא מעלה את המע"מ? הוא פוגע באותן השכבות החלשות.
כשאנחנו שאלנו השבוע בוועדת הכספים את פקידי האוצרו: למה אתם לא מנהיגים, בעצם, נוהג של מע"מ דיפרנציאלי, כפי שמקובל במדינות – פקידי האוצר לא רצו לענות, שלחו את הנגיד שיענה. הנגיד בא ואמר: מע"מ דיפרנציאלי בעצם מזמין צרות של גבייה, כי יקומו סקטורים שיבקשו לתת להם פטור. נו, באמת, זאת תוכנית העבודה? זו בעצם דאגה לחלשים?
מאיר שטרית (קדימה):
ברבות ממדינות אירופה יש מע"מ דיפרנציאלי.
שלמה מולה (קדימה):
נכון, רבות ממדינות אירופה.
עכשיו, אדוני היושב-ראש, האמת היא – ראש הממשלה אמר לנו שאין ארוחות חינם. חיפשתי גם, באמת, כפי שחברת הכנסת שלי יחימוביץ אמרה, מי אלה שאכלו ארוחות חינם. יש כאלה שאוכלים חינם – זה השרים וסגני השרים, שהם לא יודעים – הם לא עושים שום דבר; הם רובוטים של ראש הממשלה, באים רק להצביע, להרים את ידיהם; הם לא שואלים את השאלות. גם 3 מיליון שקל, גם 10 מיליון שקלים, אדוני היושב-ראש, זה כסף. הייתי רוצה לראות שהשרים שיש להם טיפת כבוד יתפטרו; יבואו ויגידו, יש בעיה, יש גירעון, אנחנו בזבזנו את כספי הציבור, אנחנו מוכנים להחזיר את המפתחות, שיבואו לשבת בכיסאות של חברי הכנסת. מה קרה? לא קרה שום דבר. אבל הם יודעים לבזבז את כספי הציבור, הם צוחקים עלינו, מתל-אביב עד ירושלים; מירושלים, מכאן, עד משרד ראש הממשלה. כל אחד עם עוד עוזר ועוד עוזר ועוד עוזר. חבר הכנסת בילסקי, תשאל את הרשויות המקומיות כמה מקצצים להן, לאן הלך הכסף של אותה גברת שמגיעה לשירותי הרווחה לקבל שירותי רווחה. לקבל שיחה מהעובדת הסוציאלית, היא ממתינה חודשים, אבל אותם השרים, זה לא מעניין אותם.
מצאו צדיק אחד בסדום, שקוראים לו השר כחלון, שהוא הצביע, אבל מה עשו? מייד אחר כך הם כבר הצליחו לתדרך עיתונאים להיות נגד כחלון, למה? כי הוא הצביע. זאת ממשלה צינית, הציניקנים שולטים עליה. ראש הממשלה הוא בעצם בראשם.
בואו נשאל שאלה פשוטה. שאלנו השבוע בוועדת הכספים, למה אתם לא מעלים את מס החברות אפילו ב-0.5%, כפי שביקש יושב-ראש הוועדה גפני – – –
מאיר שטרית (קדימה):
3%-2%.
שלמה מולה (קדימה):
לא, הוא ביקש 0.5%. ואמרו לו, יש חברות, יש מיתון, אין להם באמת הכנסות, ולכן אנחנו לא רוצים. אז שאלנו שאלה פשוטה, למה אתם לא עושים מס דיפרנציאלי לחברות שמרוויחות? בסוף השבוע קראתי שאחת החברות הגדולות בארץ, לא רוצה לציין את שמה – –
מאיר שטרית (קדימה):
שלמה – – –
שלמה מולה (קדימה):
– – הרוויחה 14 מיליארד שקל. מה קרה אם החברה הזאת תשלם עוד קצת כסף? מה קרה?
מאיר שטרית (קדימה):
חברה שלא מרוויחה לא משלמת מס.
שלמה מולה (קדימה):
נכון, נכון. לכן אפשר לעשות בעצם – למסות אותן חברות בעוד 0.5%, בעוד 1%. שום דבר לא יקרה.
אבל תראה, אני חיפשתי, אדוני, דבר פשוט, אולי נשמע – אבל פשוט ביותר: ראש הממשלה, כדי לרצות את הימין, הודיע – באותו יום שבו המועצה להשכלה גבוהה לא אפשרה לו לתת מעמד של אוניברסיטה לאריאל – הלך בדרך עקיפין, בא ואמר, אני נותן לכם 70 מיליון שקל; אז מה קרה בסוף? אבל בצד השני הוא לוקח בעצם מהתל"ג עוד 70 מיליון שקל. מי משלם? שוב אנחנו משלמים.
אני חושב, אדוני היושב-ראש, ראש הממשלה הזה, והשרים האלה, חלקם שרים ללא שום דבר, ללא כלום – –
היו"ר יצחק וקנין:
נא לסיים.
שלמה מולה (קדימה):
– – שרים בלי תיק, האמת היא, הם ראויים ללכת הביתה. אנחנו נצביע נגד.
היו"ר יצחק וקנין:
תודה לחבר הכנסת שלמה מולה. יעלה חבר הכנסת זאב בילסקי. אחריו – חבר הכנסת מגלי והבה.
זאב בילסקי (קדימה):
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, ידידי ומכובדי שר המשפטים, נער הייתי וגם זקנתי – בגרתי – לא ראיתי צדיק נעזב, לא ראיתי את זרעו מבקש לחם, אבל אני ראיתי פה את הכנסת הזאת כשאני עמדתי כאן וניסיתי לסנגר על הצעת חוק שתחסוך הרבה מאוד כסף למדינה ותרכז את הטיפול בניצולי השואה ברשות אחת. יש היום עשרה גופים שמטפלים, כל אחד יש לו מנגנונים, יש לו מזכירות, יש לו משרדים, כולם מטפלים בניצולי השואה, ורחמנא ליצלן, מסכנים ניצולי השואה, נופלים בתוך אלה שמטפלים בהם.
וניסיתי, בכוחותי הדלים, אז אמרתי, דבר ראשון, יש 120 חברי כנסת, יש 40 שלא יכולים לחתום, כי הם שרים וסגני שרים, נשארים בערך 80. אם אני אחתים את כל ה-80, בטוח תהיה הצעת חוק. אז טרחתי במשך שבוע, אדוני היושב-ראש, אני לא יודע אם אתה זוכר אותי הולך כל פעם, מבקש, חבר כנסת עפו אגבאריה תחתום, אומר, בילסקי, מה החוק? אמרתי לו ניצולי השואה, אומר: יאללה, בסדר, אני אתך, באמת מגיע להם – חתם עפו אגבאריה, חתמו כולם, חתם אדוני היושב-ראש, כולנו.
אמרתי, נחסוך כסף נוסף להטבת הטיפול בניצולי השואה, הממשלה בטח לא יהיה לה כסף, כי אז אמרו שיש, הכול בסדר, לא צריך לדאוג, מסכנים אירלנד, מסכנים יוון, אנחנו ברוך השם בסדר. אבל אמרתי אולי יבוא יום גשום כזה, לא יהיה, נחסוך כסף. 80 חברי כנסת חתמו, אבל כשהיה צריך להצביע, אתה יודע, עמד פה אחד, קוראים לו נדמה לי אלקין, נכון? אם אני לא טועה, חבר הכנסת אלקין, הסתכל להם בעיניים, כולם מייד, לא חשוב ניצולי השואה, לא חשוב – ואללה, הנה אלקין בא, תאמין לי, יהיו לך חיים ארוכים, חבר כנסת אלקין, זה עתה הזכרתי את שמך.
זאב אלקין (הליכוד):
– – –
זאב בילסקי (קדימה):
אבל אז הבנתי מזה שני דברים. קודם כול – שחברי הכנסת בקואליציה פחות מעוניינים בניצולי השואה, יש להם דברים יותר חשובים, והצעת החוק נפלה. אבל עוד דבר הבנתי, ואז אני בא לענייננו שלנו, שלממשלה יש כל כך הרבה כסף, שלְמה צריך לקחת עשרה גופים ולעשות מהם גוף אחד? יש כל כך הרבה, לא צריך לדאוג. ובאמת לא דאגתי.
אחרי כמה חודשים – אני חבר בוועדת החוץ והביטחון, ואני שומע שהממשלה הולכת להעביר עוד כסף לביטחון, אבל מיליארדים. אמרתי, אתה יודע מה, שאלתי אנשים שמבינים, תגיד לי, מאיפה יש כל כך הרבה כסף? אמרו לי, בילסקי, אל תדאג, לממשלה יש, ראש הממשלה אמר שבסדר. אחר כך אני ראיתי שפתאום החלום של כל ראשי הממשלה ושרי חינוך לעשות חוק חינוך חינם מגיל שלוש – יוצא לדרך. אמרתי, יא אללה, זה עולה מיליארדים, הלוא אני בתור ראש רשות זוכר – לבנות כל גן-ילדים, אתה יודע, היינו צריכים לחפש כסף. עכשיו הממשלה שולחת לרעננה, כפר-סבא, הרצלייה, תל-אביב, תיקחו, תבנו גני-ילדים. אז בונים מהר. טוב, לא טוב – בונים. הממשלה, הדוד העשיר נותן לך לבנות גני-ילדים במקומות שיכול להיות שהרשות המקומית – יכול להיות שהיתה יכולה להסתדר לבד, אבל נותנים לכולם, כי יש. וברוך השם – מחלפים וכבישים ורכבות. עכשיו הרכבת תגיע ב-55 דקות; רק שכחו להגיד שיש שלוש תחנות בדרך, לוקח שעה וחצי, אבל לא משנה. נוסעים וחונכים.
אדוני היושב-ראש, בעיני זאת התנהלות כל כך כושלת, שהביאה לכך שכל אותן מתנות שהממשלה הזאת חילקה בשלוש שנים האחרונות, היא עכשיו מפילה אותן על אלה שאין להם – בצורת מע"מ, בצורת קיצוץ לרשויות המקומיות, וחבל שדווקא אלה – אותם גופים, אותם אנשים מוחלשים – הם צריכים לשלם את חוסר התכנון של הממשלה הזאת. תודה רבה.
היו"ר יצחק וקנין:
תודה לחבר הכנסת זאב בילסקי. יעלה חבר הכנסת מגלי והבה, ואחריו – חבר הכנסת ישראל אייכלר, ואם הוא לא יהיה – חבר הכנסת נסים זאב, ואם גם הוא לא יהיה – חבר הכנסת – – –
מגלי והבה (קדימה):
אדוני היושב-ראש, שר המשפטים, חברי חברי הכנסת, נדמה לי שכל אזרחי ישראל יודעים שהממשלה הזאת קיימת שלוש וחצי שנים, אפילו לא יום אחד פחות, עם הקואליציה הנוכחית. אני רוצה להקריא לכם מה אמר ראש הממשלה בדיוק ב-3 ביולי, לפני חודש וארבעה ימים, ותשמעו איך הוא מתהדר: ממשלת ישראל בראשותי עשתה רפורמות שסייעו לצמיחת המשק ועזרו לישראל לצלוח את המשבר הכלכלי הגלובלי הקשה ואת ההאטה הכלכלית בצורה טובה יותר ממרבית מדינות העולם המפותח. זה בנימין נתניהו, בדיוק לפני חודש. זו ההצהרה שלו. לא הכנסתי אפילו מלה אחת. זה מה שראש ממשלת ישראל חשב לפני חודש על המשבר הכלכלי העולמי.
שמענו את נימוקי סגן שר האוצר – כמעט מחצית מהנאום שלו הוא דיבר על המשבר העולמי. ושוב אנחנו באים לקיצוצים, או – הייתי אומר שאנחנו מדברים על הגזירות הכלכליות האלה. שר האוצר, ראש הממשלה, כל הממשלה הזאת – אני לא מנקה גם את הקואליציה הזאת, שעכשיו מנסה לייפות – יודעים על הגזירות האלה, ואומרים לנו שחסר בקופה הציבורית – מ-30 מיליארד שקל ירדו ל-14.5 מיליארד. לא צריך שר אוצר בשביל להגיד מאיפה אפשר להביא את הכסף הזה, אבל כל אחד מהם מטיל על האחרים. מי אלה האחרים שהם נושאים בנטל? אלה השכבות החלשות ושכבות הביניים.
כשדיברו על הטלת מס הכנסה, 1% ל-8,800, אז התאמצו חברים מחברי הכנסת שהם בקואליציה, עם שר האוצר ועם ראש הממשלה, ואמרו: לא, אנחנו נעשה את זה מ-14,000. זאת אומרת, השכבות החלשות, שהן מתחת לקו העוני, עכשיו שכבות הביניים, עם הכסף שהן יצטרכו לשלם – זה יפתור להם את הבעיה. אלה בדיוק הגזירות שאנחנו רואים כל הזמן על-ידי הממשלה הזאת.
ומה שכואב לי – אלה שבפריפריה יודעים – המצביעים הפוטנציאליים של המפלגה הזאת שנקראת ליכוד – מאיפה הם באים. עכשיו הם יודעים את האמת על הממשלה הזאת: שהיא רק מטילה עליהם מסים, שהיא מטפחת קואליציה שיודעת רק לדרוש. מישהו יכול להגיד לי את המספרים של הקואליציה, כמה כסף קיבלו המפלגות הדתיות, המפלגות החרדיות, ליברמן? כבר יש לנו קרוב ל-3 מיליארד, אפשר להוריד מה-14. ההתנחלויות – אתם יודעים כמה כסף הושקע בהתנחלויות רק עכשיו, לאחרונה? קרוב למיליארד שקל. למה? יש אזרחים אחרים שעושים את כל החובות שלהם, את כל המוטל עליהם, ולא קיבלו תקציבים.
שלא לדבר על הקיצוצים במשרדי הממשלה השונים, ואנחנו רואים את זה. צר לי להגיד לכם – יש כאלה שחושבים: אם יקצצו בשיכון, אז פתרו את בעיית השיכון. הרי אנשים לא מסוגלים. אדוני היושב-ראש, אתה יודע היטב מה המשמעות של הקיצוצים בנושא השיכון. אז ככה אנשים לא יצטרכו באמת לבוא ולקנות דירות ב-4 מיליון – מי יכול על זה? – או 2 מיליון. אבל תראו איפה הפתרונות ולאן הלך הכסף.
אני אומר לממשלה הזאת: הגיע הזמן שתתביישו לכם, ומהר מאוד האזרחים הישראלים יעיפו אתכם. אותו ראש ממשלה, אותו שר אוצר, עם הבלופים שלהם, עם כל האמירות שלהם שהן לא מבוססות, וככה אנחנו נראים, ככה אנחנו נמצאים, ולצערי הרב אותה קואליציה היא חותמת גומי. אני מבין אותם, כי אם מקבלים שוחד מראש הממשלה, אז למה שלא להצביע? והאזרחים, גם שכבות הביניים והשכבות החלשות, ימשיכו לסבול.
היו"ר יצחק וקנין:
תודה לחבר הכנסת מגלי והבה. יעלה חבר הכנסת רוברט טיבייב, ויעלה אחריו חבר הכנסת יוחנן פלסנר.
רוברט טיבייב (קדימה):
אדוני היושב-ראש, תודה רבה, כשנכנסתי לאולם ראיתי את הנוכחות של חברי הקואליציה, וברור למה. כי הדבר באמת כואב לחברי הקואליציה גם כן. כנראה הם מתביישים להיות פה ולדון בהצעת החוק הזאת, הספציפית. אני כבר לא רוצה להתייחס, ואמרו פה דברים קשים על המס האגרסיבי הזה. ראש הממשלה אמר דבר אחד פשוט: שאנחנו צריכים להתייחס לתקציב באחריות. הוא באמת התייחס לזה באחריות. שמענו על זה שהוא רצה לפני הבחירות להוריד מסים. הוא לא מוריד, כנראה הוא טעה. אני לא בטוח שמישהו באולם הזה – – –
מאיר שטרית (קדימה):
לפני שנתיים, 5 מיליארד שקל רק מס הכנסה – – –
רוברט טיבייב (קדימה):
נכון, נכון, נכון, מאיר שטרית. אני לא בטוח, חבר הכנסת מאיר שטרית, שאתה לא חושב שבנימין נתניהו הוא גאון כלכלי. אתה מסכים לזה, נכון? אני לא חושב שיש מישהו באולם שלא מסכים לביטוי הזה. הוא באמת גאון. השאלה מי משלם על הגאונות הזאת; כנראה הציבור. אמר פה חבר הכנסת חנא סוייד, ששליש מהאוכלוסייה לא מביאים בחשבון. מי השליש הזה? זה חרדים וערבים. אני חושב שחבר הכנסת חנא סוייד טעה. יש גם מגזר בפריפריה שמשלם את המחיר של הטעויות – או לא טעויות – של הממשלה הנוכחית.
אמרו לנו שבאמת אנחנו עברנו – לפני שנתיים ראש הממשלה אמר שאנחנו צריכים להתייחס לתקציב באחריות, ואנחנו עברנו את המשבר ואנחנו אור לגויים. כנראה הוא צדק. השאלה היא האם ידע ראש הממשלה שהגל הזה ממשיך ומתגבר. ואם הוא ידע, למה אנחנו קיבלנו תקציב דו-שנתי? למה לא עשינו את הצעדים לפני שנתיים, לפני שנה, לפני שלוש שנים? למה על הטעויות עכשיו המגזר, המגזר החלש, צריך לשלם את המחיר? יש המון שאלות, ולצערי הרב, לא ראש הממשלה ולא שר האוצר ולא חברי הקואליציה נמצאים פה, ולא נותנים לנו את התשובות. למה? שאלה פשוטה, והתשובה גם פשוטה: כי הם לא צריכים לתת את התשובות, הכול ברור. כי החוק הזה יעבור והתקציב הזה יעבור. כי מישהו כבר אמר פה: שילמו שוחד למפלגות של הקואליציה, שוחד פוליטי, ולא רק פוליטי כנראה, והתקציב יעבור. הם לא צריכים להיות פה ולהסתכל לציבור בעיניים ולתת את התשובות. הם פשוט לא צריכים את זה. זו פשוט חוצפה של הממשלה הנוכחית, ופשוט חוצפה של חברי הקואליציה, ואני מסתכל לכם בעיניים ואומר: רבותי, תתעוררו. תודה רבה, אדוני היושב-ראש.
היו"ר יצחק וקנין:
תודה לחבר הכנסת רוברט טיבייב. יעלה חבר הכנסת יוחנן פלסנר, ואחריו – חבר הכנסת רוני בר-און. אם הוא לא יהיה – חבר הכנסת מיכאל בן-ארי.
יוחנן פלסנר (קדימה):
תודה רבה.
אדוני היושב-ראש, אדוני השר, חברי חברי הכנסת, חברים, אנחנו נכנסים כנראה לתקופה לא פשוטה של גידול באבטלה. אנחנו כבר רואים עכשיו את המגמות הקיימות. אני קראתי את הצעת החוק שמונחת לפנינו והגעתי למסקנה שלפחות לאדם אחד לא תהיה בעיית פרנסה; אדם אחד – ראש הממשלה שלנו, שהוא מסבירן מצוין, הוא אדם שבאמת יש לו כישורי הסברה יוצאים מגדר הרגיל. אני קורא כאן על המדיניות הפיסקלית. מתברר שהכול מצוין; שילוב זה, יחד עם מדיניות הממשלה, שאימצה את תוכנית "בלימה ותנופה" – בכלל, מצבנו המצוין הוא תוצאה של התוכנית "בלימה ותנופה", ועכשיו אנחנו מצביעים על זה.
חברים, יש לנו ראש ממשלה שהיה מסבירן מצוין לפני 20 שנה, כשהוא נכנס כאדם צעיר ומלא שאיפות ומלא כוונות טובות לפוליטיקה. הוא נשאר מסבירן מצוין. מסבירן נשאר מסבירן, אבל זה לא מקבל החלטות. ודאי שלא מדובר במנהיג לאומי. היום, חברים, אין מדיניות כלכלית לישראל, אין מנהיג כלכלי, אין חזון כלכלי. הדיון הכלכלי הרציני האחרון שהתקיים כאן היה בראשית או באמצע שנת 2010. אנחנו נמצאים בתקציב דו-שנתי שהוא בתוקף בשנים 2011 ו-2012. הדיון בממשלה על התקציב התקיים ביולי 2010, כלומר הדיון באוצר, עבודת המטה שעל בסיסה מדינת ישראל היום פועלת ומתוקצבת, הדיון הכלכלי הרציני, דיון המקרו הפיסקלי, התקיים בשנת 2010, באביב של 2010; כלומר, סדר-גודל של אפריל 2010. זה על בסיס ההנחות האלה, עוד לפני המחאה החברתית, לפני כל מה שקרה באירופה. ואחר כך באים – לא קיימו דיון כלכלי מאז, היתה כלכלה בשיטת "נתניהו יש לי". צריכים לכאן? אני משלם. יש דרישה כזאת? הסקטור הזה מבקש ארוחת חינם? ודאי. אם צריך, נחמם אותה גם. צריך להרחיב את הממשלה, ושרים וסגני שרים? ושלא יגידו לכם שאתם עוסקים בזוטות. זה מאות מיליוני שקלים.
אני הייתי לאחרונה במשרדים של המשנה לראש הממשלה, השר יעלון. נדהמתי. כל כך הרבה מומחים ותתי-מומחים. איזה תחום אחריות יש לו בכלל? למה הוא אחראי? השר לעניינים אסטרטגיים. סידר לעצמו ג'ובים כאלה וג'ובים כאלה, וראש תחום כזה וראש תחום כזה. הרי כל הגופים המקצועיים בתחום קבלת ההחלטות, בתחום מדיניות הביטחון הלאומי – אני רוצה לראות החלטה אחת שהם השפיעו עליה. אבל ג'ובים? יש.
ואני לא רוצה להגיד – אנחנו עשינו, כשהכנו תקציב אלטרנטיבי למשרדים, אני לא זוכר אם זה היה מעל 100 מיליון או עשרות מיליונים; אני לא רוצה לזרוק מעל הדוכן כאן מספר, אבל מדובר במספרים גדולים. וכמובן, הציגו כאן את הגדלת התקציבים להתנחלויות ולסקטורים שמתחזקים את ראש הממשלה. יש כסף במדינת ישראל, השאלה היא סדרי עדיפויות. אנחנו לא אומרים לא לנהל – – –
היו"ר יצחק וקנין:
משפט אחרון.
יוחנן פלסנר (קדימה):
אנחנו לא אומרים לא לנהל מדיניות פיסקלית אחראית. אנחנו אומרים לקיים מדיניות כלכלית שמנווטת באחריות, עם סדרי עדיפויות. וכדי שהדבר הזה יתבצע – ומכיוון שלא היה דיון כלכלי – ואני מגיע לסיכום דברי, אדוני היושב-ראש – אנחנו קוראים לראש הממשלה מכאן לעצור. להקפיא. לרדת במקום. אנחנו רוצים לקיים דיון כלכלי רציני, לא איזו שורת גזירות. דיון אמיתי על סדרי עדיפויות, לשם כך הבניין הזה קיים. יש כאן ועדות, יש כאן צוות מקצועי. אפשר לדון על כל הפרטים, כדי שהציבור הישראלי שעכשיו נדרש לשלם את המחיר של האין-עדיפויות של מר נתניהו, של ההעדפה של הסקטורים, כדי שהציבור הזה, שעכשיו נכנסים לו עוד פעם לכיס, שמרוויח פחות מממוצע ה-OECD ומשלם הרבה יותר בכל אחד מהפרמטרים – כדי שלציבור הישראלי הזה נוכל להסתכל בעיניים, אנחנו אומרים בואו נעצור, בואו נקיים את כל הדיון הזה במסגרת של דיון רציני, כלכלי, אחראי. ואותו אדם – –
היו"ר יצחק וקנין:
תודה.
יוחנן פלסנר (קדימה):
– – שהיה מסבירן מצוין, אולי יחזור להיות מסבירן אחרי שאנחנו נדיח אותו מראשות הממשלה. אותו אדם, לא צריך לתת לו ולאפשר לו את כל מה שהוא מבקש אם אין בכך שום היגיון. תודה.
היו"ר יצחק וקנין:
תודה לחבר הכנסת יוחנן פלסנר. יעלה חבר הכנסת מיכאל בן-ארי. חבר הכנסת בר-און איננו, אז בן-ארי עולה עכשיו, ואחריו – חבר הכנסת ישראל חסון. שלוש דקות לרשותך.
מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):
אדוני היושב-ראש, אדוני השר, חברי חברי הכנסת, אני פוגש אנשים כל הזמן; המצוקה היא אמיתית, אבל אני הייתי יכול לבוא ולהגיד להם: תשמעו, יש מצוקה למדינה, ואז הם באים ואומרים לי: חבר הכנסת בן-ארי, לפני חודש העליתם לעצמכם את המשכורת. יש לכם פה שולחן ממשלה של 30 שרים. סגני שרים. לפני שבוע ראש הממשלה רצה להוסיף עוד סגני שרים. ואז הראש שלי ברצפה ואין לי מה להגיד. אין לי מה להגיד. כשלי מוסיפים למשכורת, אני לא יכול להגיד לבן-אדם שיש מצוקה ואני צריך להוסיף 1% במע"מ ו-1% במס הכנסה. אני לא יכול להגיד. אין לי פֶה להשיב ולא מצח להרים ראש. אם אין פה דוגמה אישית – – –
מרינה סולודקין (קדימה):
צודק.
מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):
אם אין פה דוגמה אישית, איך נבוא לציבור? איך נבוא לקחת להם את פת הלחם? איך אני יכול להרים את ראשי בפני הציבור אם אנחנו לא מתחילים מפה, אם אין פה איזה קיצוץ? אם פה אין מעצור בפיתוח של הבניין? עכשיו מחליפים לנו את כל הלשכות. תפסיקו, לא רוצים לשכות. נסתדר בלי זה. יש מצוקה. יש מצוקה אמיתית, ככה אומרים. אני מאמין, אני לא כלכלן. אבל בואו נקצץ קודם כול לעצמנו, נראה דוגמה אישית, נוריד את השכר שלנו ב-20%. לא נרעב ללחם. אני מגדל שמונה ילדים, תאמינו לי, לא ארעב ללחם. אבל איפה הדוגמה האישית? הדוגמה האישית זה לקחת לחלפון, ולקחת לסויסה, ולקחת למירצברג? למי? למי אנחנו לוקחים את פת הלחם? רבותי, איפה הדוגמה האישית שלנו? אין לי פה להשיב ולא מצח להרים ראש. תודה.
היו"ר יצחק וקנין:
תודה לחבר הכנסת מיכאל בן-ארי. יעלה חבר הכנסת ישראל חסון, ואחריו – חבר הכנסת אריה אלדד. אורי אריאל? חבר הכנסת אורי אריאל – לא נמצא. אם הוא לא יהיה – חברת הכנסת יוליה שמאלוב-ברקוביץ. אם היא לא תהיה – חבר הכנסת אורי אורבך.
ישראל חסון (קדימה):
תודה לך.
היו"ר יצחק וקנין:
שלוש דקות.
ישראל חסון (קדימה):
אדוני היושב-ראש, אדוני השר, חברי חברי הכנסת, אני תמיד שואל את עצמי כמה אנחנו משקפים את דעת הציבור. ומאחר שאמרו כבר שהאומר דברים בשם אומרם כאילו הביא גאולה לעולם, אני רוצה לשתף את הכנסת ואת הציבור במכתב ששלחה גברת בשם מרב ברונשטיין, ירושלמית ותיקה, שנשואה לספי, שעובדים מאוד קשה, שגידלו שתי בנות לתפארת, האחת קצינה בחיל האוויר, שנשואה לטייס, והשנייה, ששירתה בחמ"ל של "עופרת יצוקה". והיא שלחה לי את המכתב הבא, ובעצם הוא יגיד, בעיני, כמעט את הכול. היא כותבת הגיגים.
"ראיתי אותנו, את כולנו, במראה. ראיתי אותנו, המכונים בימים אלה של הגדרות יתר, כמי שנושאים בנטל. עושים בגאון צבא ומילואים, בדרך כלל גם יותר ממה שצריך, עדיין עובדים מהנץ החמה ועד צאת הנשמה, פותחים בכל פעם את הכיס רחב יותר, ליד הארוכה של מס הכנסה, מע"מ, מס מימון השוחד הפוליטי התורן, מתגלחים על-כורחנו מכספי הקיום העתידי עם נפילה של כל טייקון תורן, חרדים מהאפשרות שנגיע לגיל פנסיה, או-טו-טו, רק כדי לגלות שהשאירו לנו קופה ריקה, מתרגלים לשלם יותר על הכול, כל הזמן, ולקבל פחות ופחות. כן כן, הנושאים בנטל מתרגלים, זו מהותם. על כך בונים בחלונות הגבוהים, האיכר והחמור.
"ראיתי אותנו משתאים בכל פעם לגלות שאנחנו מתגעגעים לראש הממשלה הקודם, כי הנוכחי גרוע ממנו. ראיתי אותנו מגיעים לגיל שכבר פרענו את המשכנתה, מוצאים זמן להתנדב למען האחר, שלחנו את הילדים לצבא, ליווינו אותם לחופה, שכיום הם מממנים לבד, לא הצלחנו לעזור להם ברכישת הדירה, שילמנו לאוניברסיטה אבל לא לשכר דירה, כי זה גם כך יקר גם לנו. ראינו גם אותם נשאבים ללופ של הנץ החמה עד צאת הנשמה. התחלנו לטפל בהורים שלנו, שהקדמה מביאה אותם לשיבה מופלגת אבל אין לה מענה לאיכות חייהם, לזיקנה שלעתים מביישת. למדנו להילחם בעבורם עם הביטוח הלאומי, והפטור ממס הכנסה, וקופות-החולים, והוועדות האין-סופיות, ועם המענה הקולי הארור.
"למדנו שהאותיות הקטנות דפקו אותנו בביטוחי הבריאות, בפנסיה, באחוזי הסלולר, אבל עדיין לא למדנו לקרוא אותן, חרף משקפי הקריאה שכבר אימצנו. יצאנו לראשונה בחיינו להפגנה או שתיים, מונעים באש הכורח בשינוי. השינוי, נו, זה, בחלוקה צודקת של הנטל, בסדר עדיפויות לאומי – חברה, כלכלה, חינוך, בריאות – הדברים הזניחים האלה. אבל שוב הצליחו לייאש אותנו, וחזרנו לראות את האמיצים על גבי המרקע.
"הפנמנו השבוע ביטוי שלטוני חדש ומכונן של שר המשתה: 'זה לא כיפי להטיל מסים'. אנחנו מכירים גם את הריטואל: כלכלני העולם ישבחו את כלכלתנו החזקה והיציבה, ביבי יתמוגג, ואנחנו לא נדע שאנחנו כאלה. כלכלתנו. שמענו שביבי וברק קוראים לזה – – –
היו"ר יצחק וקנין:
אם אפשר לקצר.
ישראל חסון (קדימה):
שלושה משפטים, לכבודה של מרב, לא לי. "שמענו שביבי וברק קוראים לזה 'תקיפה באירן' כדי שלא נחשוב שזאת מלחמה וחלילה נבין. ראינו את התחרות של מי גדול יותר ואיזה דרג יכריע אם כן ולא, ומי בסוף קשקש, הזנב או הכלב.
"ואנחנו מכירים את הקלישאה, של 'תתעודד, זה יכול להיות יותר גרוע', כי התעודדנו וזה אכן נהיה יותר גרוע. כל פעם מחדש. כי התרגלנו להתעודד כל פעם מחדש."
משפט אחרון, אדוני היושב-ראש. "אבל מה, מה אם אנחנו הפעם באמת על סף שבר? מה אם הרעש העמום הזה הוא הבקע המתרחב עד אימה בכנפי עוף החול שאנחנו? מה אם הפניקס כבר לא יצליח להתרומם? מה אם הקונספציה תקרוס, ויש לה מנהג מגונה שכזה, ובאמת יהיה יותר גרוע?"
סליחה על הפסימיות או הריאליות.
היו"ר יצחק וקנין:
תודה לחבר הכנסת ישראל חסון. יעלה חבר הכנסת אורי אריאל – איננו. חברת הכנסת יוליה שמאלוב-ברקוביץ, ואחריה – חבר הכנסת אורי אורבך. שלוש דקות לרשותך.
יוליה שמאלוב-ברקוביץ (קדימה):
צהריים טובים, אני שמחה שנמצא כאן שר האוצר, וגם שר המשפטים, ואני רוצה להגיד לכם – – –
שר האוצר יובל שטייניץ:
וסגן שר האוצר.
יוליה שמאלוב-ברקוביץ (קדימה):
וסגן שר האוצר, לא ראיתי אותו, אני שמחה תמיד לראות אותו. אני רוצה להגיד לכם משהו שאולי יהיה לכם קשה להאמין, אבל כבר כמה פעמים אני מגיעה לכנסת ישראל תוך כדי שאני מחזיקה בידי תינוק בן חצי שנה אצלי באוטו, נותנת לו את הבקבוק, נותנת לו את השתייה, ומקדימה נוהג העוזר הנאמן שלי, נריה מעודה. התינוק הוא לא שלי, התינוק הוא שלו. ולמה אני עושה את זה? כי אשתו התחילה לעבוד ואין לה כסף למטפלת, אדוני היושב-ראש. הם עשו חשבון שלשלם למטפלת 40 שקל לשעה זה יותר ממה שאשתו מרוויחה, שזה 25 שקל לשעה – אולי, אני לא יודעת, אולי אני לא מדייקת בכמה היא מרוויחה. ואני נאלצת או להגיד לו: שב בבית, ואז לא להגיע לכנסת כי אני זקוקה לעוזר שלי, או פשוט לעזור לו, ולמשך 40 דקות, שעה וחצי, להיות שמרטפית; ואני מאוד נהנית כי יש לו ילד מקסים. אבל מה שקורה פה – – –
נסים זאב (ש"ס):
צריכים לפתוח גם מעון בכנסת, מה קרה.
יוליה שמאלוב-ברקוביץ (קדימה):
יופי. הנה, פתרת את הבעיה. אז קודם כול, אדוני חבר הכנסת נסים זאב, אני מבינה שההמלצה לטרכטנברג צריכה להיות להקים מעון לכל ילדי ישראל בכנסת. זה יכול להיות רעיון יוצא מן הכלל. אני גם חושבת שאולי אם אנחנו, חברי הכנסת, נשמור על הילדים, אולי נלמד מהם משהו. יכול להיות.
אני רוצה להגיד לך, אדוני היושב-ראש, היו לי דמעות בעיניים היום כשנסעתי אתו ברכב. כבר יש כאלה שראו פה שאני מזילה דמעה מדי פעם על דוכן הכנסת. כאב לי נורא. כאב לי נורא לשמוע את הבחור הזה שהתחתן לפני שנה, ואני יודעת שאין לו סיכוי לרכוש דירה, כנראה לא בעשר השנים הקרובות, אלא אם כן אראלה ממפעל הפיס תתקשר אליו, אבל גם מינוי הוא לא עושה כי זה עולה כסף.
אני לא רוצה לדבר עכשיו על המע"מ או על מס הכנסה. אני – חבל מאוד, אדוני שר האוצר, שאתה הולך.
סגן שר האוצר יצחק כהן:
לא, לא, לא הולך.
יוליה שמאלוב-ברקוביץ (קדימה):
יכול להיות שתשכיל, שאולי משהו יעשה לך, יזיז לך משהו, כי אני לא רוצה לדבר אתך על אותו 1% של מע"מ, שבעיני זה נורא. אני רוצה לשאול, חברים יקרים, איך אנחנו – יושבים פה 120 חברי כנסת, ולא מצליחים לעשות שום דבר עם יוקר המחיה, אדוני היושב-ראש? מדוע משפחה שרוצה לנסוע עכשיו, בשיא הקיץ, לנפוש שלושה-ארבעה ימים, צריכה לשלם 1,600 שקל בקיבוץ? למה? מה קרה? מה זה, ברזים מזהב, המיטה שם היא מיטה מיוחדת? מה קרה בכמה שנים האחרונות, שמשפחה לא יכולה לצאת, לנפוש? ואני, קשה לי לנפוש. כן, אני חברת כנסת, ברוך השם, מרוויחה יותר טוב מ-8,000 שקל שמנסים להעלות להם את המע"מ עכשיו. אני – כבר, אדוני, ממש שנייה.
היו"ר יצחק וקנין:
אני אפילו לא מעיר לך. אם אפשר – – –
יוליה שמאלוב-ברקוביץ (קדימה):
למה צריך להיות מצב, אדוני היושב-ראש, שמשפחה עם שלושה ילדים – אני עוד פעם חוזרת לקיץ – הולכים לקיסריה, ומבקשים מהם 38 שקל לכרטיס כניסה לקיסריה. מה קרה? למי זה שייך, קיסריה הזאת? שלושה ילדים פלוס אבא ואמא זה 200 שקל, לפני שהם קנו בקבוק מים ב-12 שקל. השתגענו?
ואני רוצה להגיד שהגיע הזמן להפסיק עם הפיקציה – –
היו"ר יצחק וקנין:
תודה.
יוליה שמאלוב-ברקוביץ (קדימה):
– – שמדינת ישראל נמצאת במצב הזה – שנייה, אתה תאהב לשמוע את זה, אדוני – בגלל חרדים – –
היו"ר יצחק וקנין:
חברת הכנסת יוליה.
יוליה שמאלוב-ברקוביץ (קדימה):
– – או בגלל התנחלויות. זה שקר, שקר אחד גדול. הבעיה היא בעיה ערכית – –
היו"ר יצחק וקנין:
משפט אחרון.
יוליה שמאלוב-ברקוביץ (קדימה):
– – שהגענו למצב שהיום משפחה במדינת ישראל, משפחה נורמטיבית, בחורים צעירים, בחורות צעירות – 70% בתל-אביב רווקים. למה, אתם חושבים שהם אוהבים את זה?
היו"ר יצחק וקנין:
תודה.
יוליה שמאלוב-ברקוביץ (קדימה):
כי אין להם אפשרות לרכוש דירה, אין להם אפשרות להקים משפחה. אז אני חושבת שהגיע הזמן – – –
היו"ר יצחק וקנין:
חברת הכנסת שמאלוב.
יוליה שמאלוב-ברקוביץ (קדימה):
אני מסיימת, משפט אחרון.
היו"ר יצחק וקנין:
אני מבין, אני מבין את ההתרגשות שלך, אבל את חייבת לסיים.
יוליה שמאלוב-ברקוביץ (קדימה):
זאת התרגשות באמת. אני רוצה להגיד לך שזאת רק ההתחלה – – –
היו"ר יצחק וקנין:
את רואה שאני מאפשר לך, אבל – –
יוליה שמאלוב-ברקוביץ (קדימה):
רגע, אתה כבר סיימת?
היו"ר יצחק וקנין:
– – את צריכה לסיים פעם, לא?
יוליה שמאלוב-ברקוביץ (קדימה):
אה, סיימת את השעון? חשבתי שעוד לא הדלקת אותו.
היו"ר יצחק וקנין:
כבר עברו חמש דקות נוספות. אם אפשר, משפט אחרון.
יוליה שמאלוב-ברקוביץ (קדימה):
אדוני, אני מסיימת במשפט אחרון, בבקשה.
אני חושבת שהגיע הזמן, חברי חברי הכנסת מהאופוזיציה ומהקואליציה, אנחנו 120 איש שחיים כאן, חיים פה – סליחה, שנמצאים כאן, שבאנו בתור שליחות לשרת את אזרחי מדינת ישראל. אני חושבת שאם אנחנו לא נתחיל לטפל ביוקר המחיה פה, פשוט בנס, בנס, המדינה הזאת מתקיימת – –
היו"ר יצחק וקנין:
תודה.
יוליה שמאלוב-ברקוביץ (קדימה):
– – והגיע הזמן שנתעורר כולנו ונעשה משהו עם הדבר הזה. תודה רבה.
היו"ר יצחק וקנין:
תודה.