קטע מדברי הכנסת
הצעת חוק הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו (תיקון מס' 37), התשע"ג–2012;
הצעת חוק התקשורת (המשך שידורי חדשות מקומיות בטלוויזיה) (תיקוני חקיקה) (הוראות שעה) (תיקון מס' 5), התשע"ג–2012
(קריאה ראשונה)
היו"ר ראובן ריבלין:
גברתי.
אורית זוארץ (התנועה):
כבוד היושב-ראש, כבוד השר, חברי וחברותי חברי הכנסת, בחיבור בין הליכוד לישראל ביתנו ישראל הלכה לאיבוד. ראש הממשלה נתניהו הכריז ג'יהאד על התקשורת. אנחנו נחשפים לתופעות הקשות ולהתנהלות המחפירה של ממשלת ישראל נגד התקשורת. ערוץ-10 הוא אחת הדוגמאות להתנהלות של ממשלת ישראל נגד הדמוקרטיה, נגד חופש הדיבור, נגד חופש הביטוי ונגד זכות הציבור לדעת.
אנחנו נחשפנו להרבה מאוד תופעות בתוך אמצעי התקשורת עצמם, כשראש הממשלה ניסה להשפיע בדרכים כאלה ואחרות על מה שקורה שם, ויש דוגמאות למכביר.
אחד מיסודות הדמוקרטיה, שמבטיח את חופש הביטוי, חברה חיה, תוססת ובועטת, בא לידי ביטוי ביחס לתקשורת. התקשורת בחברה הדמוקרטית ממלאת כמה תפקידים משמעותיים, בהם סיקור, חשיפה, שיקוף מציאות, בין השאר תחלואה וליקויים, כבוד השר, דברים שאתם כנראה לא כל כך אוהבים לראות או לשמוע עליהם.
אני רוצה להדגים דוגמה אחת של עבודה שלנו בשיתוף התקשורת – אני חושבת שלתקשורת יש תפקיד קריטי בשיקוף המציאות וביכולת שלה לסייע לנו לקדם ולשנות. במקרים של סחר בבני-אדם, של זנות, של ניצול מיני מסחרי של קטינים, רק כתבי הרווחה, בכל אמצעי התקשורת, היו הדרך ואחד המנופים המרכזיים לשקף את המציאות ולסייע לנו לשנות. מה נעשה אם לא יהיו לנו כאן כתבי רווחה, אם יסתמו להם את הפיות ואם יחשיכו את המסך? אנחנו לא נוכל לטפל בכל התחלואה הזאת. ולהמשיך לטפל רק בסוגיות שראש הממשלה מוצא לנכון להביא לידיעת הציבור, אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו.
שאלת חופש הביטוי – זכות הציבור לדעת נפגעת כל פעם מחדש. התקשורת אמורה להיות כלב השמירה של הדמוקרטיה, ואנחנו כל פעם שואלים את עצמנו, למה אנחנו צריכים בחברה דמוקרטית כלב שמירה? ההתנהלות הזאת של ראש הממשלה, של ממשלת ישראל, מוכיחה בכל פעם מחדש: אין לנו ברירה אחרת, אנחנו חייבים להמשיך להזרים את החמצן לכל אותם ערוצים, לערוצים הממלכתיים, לערוצים הציבוריים, לערוצים הפרטיים ובעיקר לערוצים בפריפריה, כי בהרבה מאוד מקרים סוגיות שלא עולות לסדר-היום בערוצים המרכזיים עולות דרך הערוצים בפריפריה, ואנחנו יודעים שמרבית התחלואה היא שם.
לצערי הרב, בכל פעם מחדש אתם מחפשים דרכים לפגוע דווקא בערוצים האלה, ורק אחרי לחצים, ורק – השר הלך? איפה השר?
היו"ר אורי אורבך:
השר – הוא תיכף ישוב.
זאב בילסקי (קדימה):
הוא קיבל טלפון.
יואל חסון (התנועה):
תעצור לה את הזמן.
אורית זוארץ (התנועה):
לא, אני מחכה לשר. חוצפה.
היו"ר אורי אורבך:
הוא – לא חוצפה, הוא הלך.
אורית זוארץ (התנועה):
קשה לו להקשיב?
דוד רותם (ישראל ביתנו):
לא, לא קשה לו להקשיב, אבל יש עוד כמה דברים שהוא - - -
היו"ר אורי אורבך:
לא, תקנון הכנסת מחייב נוכחות של שר. הדוברת צודקת בטענתה.
אורית זוארץ (התנועה):
אני מחכה. בואו נחכה כולם.
יואל חסון (התנועה):
אז תעצור לה את הזמן.
אורית זוארץ (התנועה):
תעצור את הזמן.
היו"ר אורי אורבך:
עצרתי, עצרתי את הזמן. ואז מה, אם אני אעצור את הזמן הזמן יעצור?
אורית זוארץ (התנועה):
לא, אבל אנחנו נחכה לשר.
דוד רותם (ישראל ביתנו):
סגנית השר.
היו"ר אורי אורבך:
סגנית השר טוב לך? תסתפקי בסגנית שר?
אורית זוארץ (התנועה):
סליחה, מה קובע התקנון?
היו"ר אורי אורבך:
שר.
אורית זוארץ (התנועה):
אני חושבת שהנושא הזה מספיק חשוב כדי שמישהו מממשלת שלושת השרים - -
היו"ר אורי אורבך:
מזכירת הכנסת, בבקשה, שר תורן חסר לנו.
אורית זוארץ (התנועה):
- - ימצא לנכון להטריח את עצמו ביום שכזה, שכולנו מצאנו לנכון להגיע לירושלים ולטפל בסוגיה הזאת, וצר לי מאוד שזה היחס. אזרחי מדינת ישראל, זוהי ממשלת נתניהו, ככה הם מתייחסים לאזרחים ולאזרחיות, ככה הם מתייחסים לתקשורת, וזה המחיר שכולנו משלמים.
דוד רותם (ישראל ביתנו):
נכון. בכנסת הבאה קדימה תראי לנו איך עושים את הדברים.
אורית זוארץ (התנועה):
אנחנו משתדלים, אתה יודע. אנחנו כבר נחשפנו לא פעם לניסיון שלכם לסתום לנו את הפיות, אתה יודע. אנחנו נמצאים במדרון חלקלק. איך התחלתם? עם הארגונים החברתיים, התחלתם עם העמותות - -
דוד רותם (ישראל ביתנו):
התחלתם עם 28 מנדטים.
אורית זוארץ (התנועה):
- - עם ועדות החקירה, עם התקשורת, עם הלגיטימציה ל"תג מחיר" – בעוד 30 יום ישבו כאן פושעי "תג מחיר", בבית הזה, בחסותכם - - -
היו"ר אורי אורבך:
רק שנייה, חבר הכנסת רותם.
אורית זוארץ (התנועה):
- - - בחסותכם ובחסות ממשלת נתניהו - -
מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):
ראשי ההתנתקות, שמענו אתכם.
אורית זוארץ (התנועה):
- - ואז – ואז תישאל השאלה הרצינית: איפה הדמוקרטיה? מדובר פה בסימפטום, בסימפטום של ג'יהאד שאתם כולכם קראתם על הדמוקרטיה במדינת ישראל. זה בדיוק - - -
היו"ר אורי אורבך:
יש לך עוד דקה. בבקשה, מעכשיו.
אורית זוארץ (התנועה):
יש לי עוד דקה.
דוד רותם (ישראל ביתנו):
תצילו את הדמוקרטיה.
אורית זוארץ (התנועה):
לצערי הרב, אנחנו נמצאים במדרון חלקלק - -
דוד רותם (ישראל ביתנו):
- - -
אורית זוארץ (התנועה):
- - והדברים שאני אומרת - -
דוד רותם (ישראל ביתנו):
- - -
אורית זוארץ (התנועה):
- - מהדהדים בכל הערוצים. אתם לא אוהבים לשמוע את זה, אבל אתם הובלתם אותנו למקום הזה, שאירועי "תג מחיר", אלמלא התקשורת, אף אחד לא היה יודע מזה. הייתם משתיקים גם אותם. למה לא עצרתם אף אחד? זה המזל הגדול שלנו, שיש לנו כמה כתבים אמיצים, שלוקחים את הנושא הזה ברצינות ומשקפים את זה לציבור.
לצערנו הרב, ההתנהלות שלכם היא מאוד מאוד ברורה ומגמתית, ויש סכנה ממשית לדמוקרטיה במדינת ישראל. ויש כאן גורמים שמלבים את היצרים, והם עוזרים ומסייעים לכל אותם גורמים קיצוניים לפרוח ולצמוח. כל התופעות האלה היו נדחקות לשוליים אלמלא העבודה, עבודת הקודש שעושים בתקשורת. ומה לעשות? אתם לא אוהבים את זה. כי אתם נוקטים מדיניות של: מי שלא אתי – נגדי, ומי שיכול לבקר את ממשלת ישראל הוא בהכרח גם עוכר ישראל. צר לי, חברים יקרים, אנחנו משרתים את המדינה, הילדים שלנו משרתים את המדינה, אנחנו משלמים מסים, אנחנו אזרחים נאמנים, אבל אנחנו לא חושבים כמוכם.
היו"ר אורי אורבך:
תודה, חברת הכנסת זוארץ.
אורית זוארץ (התנועה):
תודה רבה.
היו"ר אורי אורבך:
אני מבקש מהשרים - - -
נסים זאב (ש"ס):
לפחות אל תשתמשי בעבודת - - -
היו"ר אורי אורבך:
השר - - - ותכבדו גם זה את - - - בבקשה. תודה, חברת הכנסת זוארץ. חבר הכנסת זאב בילסקי, בבקשה. שא את משלך. חמש דקות עומדות לרשותך.
זאב בילסקי (קדימה):
אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, ידידי דודו רותם. דודו, אני רואה שכל מה שדיברתי עם שר החוץ, לא הסתייע, ואני מאחל לך הרבה הצלחה בקדנציה הבאה.
דוד רותם (ישראל ביתנו):
בוא נאמר ככה: אני מקווה שגם לך תהיה הצלחה - - -
זאב בילסקי (קדימה):
אני מאחל לך הצלחה ונסתפק בזה. בכל אופן, תודה.
אני רוצה לדבר כמה דקות, להזכיר דברים שעשיתי בצעירותי. הייתי - - -
היו"ר אורי אורבך:
לפני שנתיים.
זאב בילסקי (קדימה):
לפני כמה שנים - -
היו"ר אורי אורבך:
בצעירותך.
זאב בילסקי (קדימה):
- - בתור ראש עיריית רעננה, חבר בשלטון המקומי, אמרו לי: בילסקי, הקימו מועצה חדשה, מועצה לכבלים ולוויין, אתה נציג השלטון המקומי במועצה. אמרתי: ואללה, יופי, שפר גורלי. ושמח, בששון הולך להיות חבר במועצה לכבלים ולוויין. והימים הם ימים שמדברים על ערוצים נוספים, מדברים על פלורליזם, ומדברים על חדשות מקומיות. ואני כל כך שמח שאני בלב העשייה. אני זוכר את החלום הזה של החדשות המקומיות, שהנה אנחנו יוצרים פלטפורמה מקומית שכל ספרית תוכל לפרסם שמה; שנוכל באמת לעשות משהו. והיום, אדוני שר האוצר, כשאני רואה את אותם מאות אנשים, שבאמת מביאים לפריפריה – הלוא אף אחד לא מחפש חדשות מקומיות בתל-אביב כמו שמחפשים את זה בפריפריה - צריכים להילחם על חייהם התעסוקתיים, פשוט כואב הלב. ובוא נאמר: מכל הצרות שיש לך ושעוד תהיינה לך בקדנציה הבאה, כי אתה תצטרך להיות – אני מקווה שתמשיך בתפקידך כשר האוצר – תצטרך לקצץ כל כך הרבה, אבל על אותם אנשים, בוא נחמול עליהם וננסה לתת לפריפריה מה שמגיע לה.
אני למדתי הרבה מאוד במועצה לכבלים ולוויין. אני זוכר שפעם, אדוני השר, קיימנו דיון של חמש שעות, וכחוט השני לאורך הדיון עבר המושג "תת-ספית". אני לא יודע אם אדוני השר יודע מה זה תת-ספית. לא יודע, גם אני לא ידעתי, רוב האנשים לא יודעים. תת-ספית זה אם למשל חברת "אורנג'" מאמצת את הליגה לכדורסל, ובמשחקים שמשדר ערוץ הספורט רואים כדור צהוב, ואומרים: אה, עשית פרסום, אסור, תוריד את זה. אבל מה לעשות שהכדורסל, בדרך כלל, מאז אני מכיר את עצמי כילד – שחקן כדורסל ב"בית"ר ירושלים" – הכדור הוא בצבע הזה. חמש שעות דיון על התת-ספית. יום אחר היה במועצה - - -
היו"ר אורי אורבך:
זה, אגב, לא נחשב פרסומת תת-ספית, אבל לא חשוב.
זאב בילסקי (קדימה):
יפה.
היו"ר אורי אורבך:
טעיתם בדיון.
זאב בילסקי (קדימה):
במועצה לכבלים ולוויין ישבתי כמה שעות בדיון כי בית-ספר תיכון בחיפה עשה משאל רחוב, ושאלו משהו על יחסי מין. היה דיון של חמש שעות אם להתיר את זה או לא. אני התחננתי ליושבת-ראש, אמרתי לה: תעשי לי טובה, עצם הדיון וההחלטה - זה יותר גרוע מאשר להתיר את זה. בואי נתיר.
ולכן, כדאי באמת שיהיה מישהו עם קצת שכל בראש, ויפסיק עם המועצה הזאת, מועצה לערוץ-2, מועצה לכבלים ולוויין, כל הנושא הזה - צריך לאחד אותם. חבל באמת לעשות, לעייף כל כך הרבה אנשים במחיר של 60 מיליון שקל בשנה על רגולציה ורגולציה, שאנחנו נגיד במה בית-הספר לא בסדר, ובמה הכדורסל לא בסדר, ובמה תת-ספית לא בסדר.
בקשר לערוץ-10, אני רוצה לספר לך, אדוני השר, סיפור: אתה יודע שיש לי גם יד ורגל בסוכנות היהודית. ויום אחד היה סיור של קבוצה של יהודים, ישראלים, שנסעו לארצות-הברית. ומדריך – יואל חסון, אנשי התנועה.
היו"ר אורי אורבך:
רבותי, את ההפגנה שם, אם אפשר לפזר. חבר הכנסת חסון, אני לא שומע את קריאות הביניים שלי אפילו.
זאב בילסקי (קדימה):
אני אגיד לך, אדוני השר: בנאום ראשון אסור להפריע. ואנחנו נעשה נוהל חדש שבנאום אחרון אסור להפריע, מקובל?
נסע אוטובוס של תיירים יהודים לארצות-הברית, ומדריך גוי לוקח אותם, שלושה שבועות מסתובב אתם. האוטובוס מגיע לשדה התעופה, הם כולם נפרדים ממנו. הוא עומד בפתח, לוחץ לראשון את היד, אומר לו: תודה רבה. מחכה למשהו – שום דבר. תודה רבה, תודה רבה, תודה רבה. ככה 35 נוסעים אומרים לו: תודה רבה, והוא לא רואה כלום. האחרון מוציא מעטפה, אומר לו: אדוני המדריך, היית מדריך מצוין, הנה התשר של כולנו. בשם כולנו תודה רבה לך. ההוא, ככה, מנגב את הזיעה מהמצח שלו ואומר לו: תשמע, זה שאתם, היהודים, לא צלבתם את ישו, אני מוכן להאמין, אבל שהוצאתם לו את הנשמה, זה בטוח. מה שאתם עושים, אדוני השר, אתם פשוט מוציאים להם את הנשמה. אתה יודע, אני יודע, ראש הממשלה יודע, אולי אפילו עובדי ערוץ-10 יודעים, שבסופו של דבר זה יסתדר. למה להוציא להם את הנשמה?
היו"ר אורי אורבך:
משפט סיום - - -
זאב בילסקי (קדימה):
בואו ננהג בהם באדיבות הראויה. אנשים שמשקיעים את כל מרצם, כישורם, כדי להפיק פה חדשות, כדי להפיק תוכניות ברמה כל כך גבוהה.
ואדוני היושב-ראש, מכיוון שנראה לי שזה הנאום האחרון שלי פה, אז אני רוצה להגיד תודה רבה לכולם. לך, ירדנה, על הסבלנות. ואם את יכולה למסור גם ליושב-ראש הכנסת, שעזר לי מאוד, בייחוד בימים הראשונים.
היו"ר אורי אורבך:
תודה, חבר הכנסת בילסקי, על שירותך המסור בכנסת ישראל, בשם הכנסת.
חבר הכנסת השר יובל שטייניץ ביקש להשתלב בדיון, ועל-פי התקנון אנחנו מאפשרים לשר – אבל מגבילים אותם בזמן, כמו שאר חברי הכנסת. חמש דקות עומדות לרשותך, אדוני, כמו כל חבר כנסת. בבקשה.
שר האוצר יובל שטייניץ:
מאחר שחבר הכנסת בילסקי אמר שזה נאומו האחרון, ונהוג לומר כמה דברים אחרי נאום ראשון, אז גם אחרי נאום אחרון. חבר הכנסת בילסקי, הבאת לבית הזה לא רק חוכמה וניסיון אלא המון חוש הומור, ורוח טובה, ושמחת חיים. הלוואי שהיו רבים כמוך. חבל שאתה לא התמודדת לפעם הבאה. אני מאחל לך בהצלחה, ובטוח בשם כל חברי הכנסת – מודה לך על החיוך, על הרוח הטובה, שכיבדת אותנו, כולנו, והשפעת על כולנו.
רבותי, אני רוצה להתייחס לכמה דברים שנאמרו, ואז להתייחס להסדר על קצה המזלג. קודם כול, נאמרו פה דברים שהדעת לא סובלת. זה ממש בדיחה להגיד שהתקשורת בישראל איננה תקשורת ביקורתית. תעשו משאל בציבור, האם התקשורת בישראל איבדה את הביקורתיות שלה, או לא מבקרת יתר על המידה את הממשלה ואת ראש הממשלה – אני חושב ש-99% יצחקו, ו-1% אולי יתבלבלו. התקשורת בישראל היא תקשורת ביקורתית מאוד, לפעמים באופן בוטה, לפעמים יותר מדי בוטה, כלפי כמעט כל דבר, וודאי כלפי ראש הממשלה והממשלה הנוכחית. וצריך להגיד את האמת; כל דבר אחר הוא בדיחה. אני עוקב אחר התקשורת כשר אוצר, ואני רואה את הביקורתיות – וביקורתיות הוגנת היא לגיטימית – אבל לפעמים את הביקורתיות החריפה, לפעמים את הבוטות, לפעמים את הבוטות המוגזמת והחריפה. זאת בדיחה להגיד שהתקשורת בישראל היא שבויה של ראש הממשלה או של הממשלה והפסיקה לבקר את הממשלה. אין דבר יותר רחוק מהאמת.
עכשיו אני רוצה לומר לכם: גם ההסדר הזה שהממשלה, ממשלת נתניהו, מביאה לכנסת, לא היה אפשרי בלי אור ירוק של ראש הממשלה. את זה צריך להגיד.
אדוני היושב-ראש, אני רוצה להתייחס לגופו של הסדר. ראשית, צריך להגיד את האמת: ערוץ-10, בתקופתי כשר אוצר זו פעם שנייה שאני נזקק לעניין, ואנחנו מביאים הסדר שיאפשר את המשך פעולתו; ואני, במסיבת העיתונאים שקיימתי עם ראשי ערוץ-10 הבעתי תפילה ובקשה שזאת גם הפעם האחרונה. אבל הזכיר לי השר גלעד ארדן שזאת בעצם הפעם הרביעית, כי בתקופה קודמת, בשנת 2005 וב-2006, הערוץ היה בבעיות והממשלה והכנסת נחלצו למענו. כך שזה לא כל כך ברור מאליו שממשלה נחלצת לסייע לערוץ בפעם הרביעית.
אני מאחל לערוץ שאכן יבריא מקשייו – ויש לו קשיים, ויש לו משימה לא קלה, כי ההסדר הזה הוא לא הבראת הערוץ; הוא נותן לערוץ אפשרות להמשיך לנשום ולהתקיים, אבל הערוץ יצטרך לטפל בעצמו ולהבריא אותו. אני מאחל לערוץ הזה וגם לנו שלא יבוא לכאן פעם חמישית, ואני גם לא מעריך שתהיה פעם חמישית - -
היו"ר אורי אורבך:
עוברים לרשיונות.
שר האוצר יובל שטייניץ:
- - או הזדמנות חמישית.
עכשיו אני רוצה להתייחס לגופו של ההסדר הזה שאנחנו מטפלים בו היום.
היו"ר אורי אורבך:
בדקה וחצי, בבקשה.
שר האוצר יובל שטייניץ:
כשהקמתי את הוועדה המשולשת שחברים בה מנכ"ל משרד ראש הממשלה לוקר, החשבת הכללית מיכל עבאדי וראש אגף התקציבים הרשקוביץ, הנחיתי שני דברים, קבעתי שני עקרונות; אנחנו מנסים להגיע להסדר שיאפשר את המשך פעולת הערוץ בשני תנאים: האחד – שההסדר הזה ישמור על האינטרסים של המדינה, שהוא יהיה סביר מבחינת האינטרסים של מדינת ישראל, לא רק מבחינת הערוץ; השני – אמרתי מראש - שיש לנו כמה ערוצי טלוויזיה. כל שוק התקשורת, ודאי הטלוויזיוני, בקשיים, בין השאר בגלל תחרות באינטרנט; זה קורה גם בעולם הגדול. ההקלות, אם יהיו, וההסדרים, אם יהיו, יוצעו גם לערוצים האחרים בתנאים דומים עם ההתאמות הנדרשות, כלומר "רשת", "קשת" – מה שכלול בערוץ-2.
אני רוצה לומר לך, היושב-ראש, שההסדר היום עומד בשני התנאים האלה. קודם כול, זה הסדר לא קל מבחינת ערוץ-10. לא עשינו חיים קלים לאנשי הערוץ, אני מודה בזה. עמדנו על משמר האינטרסים של המדינה. ומדינת ישראל בהסדר הזה אכן מאפשרת לערוץ-10 להמשיך לפעול, אבל לא מוותרת על פרוטה. החובות שנפרסו נפרסו עם ביטחונות וערבויות מאוד ברורים כדי לאפשר לערוץ לנשום, אבל מדינת ישראל בהסדר המרכזי מול ערוץ-10 לא מוותרת כאן על פרוטה. אז עמדנו בכלל הראשון – לשמור על האינטרס הציבורי ועל כספי משלמי המסים. הדבר השני – עמדנו גם בכלל השני: מה שהוצע ל-10 הוצע גם לאחרים, לחברות שמרכיבות את ערוץ-2, למשל ביטול התמלוגים. לנוכח מצבה הקשה של התעשייה כולה החלטנו לוותר על התמלוגים מתחילת השנה הבאה. זה ל-10, זה ל"רשת", זה ל"קשת", זה גם לתחנות הרדיו האזורי – לכולם יחד flat. אז כולם נהנים מזה, אף שזה לא סעיף מרכזי אלא סעיף משני.
היו"ר אורי אורבך:
אז זה כן עולה למדינה, רק זה עולה באופן שוויוני.
שר האוצר יובל שטייניץ:
בשוליים. דבר שני - -
היו"ר אורי אורבך:
ואחרון, בבקשה.
שר האוצר יובל שטייניץ:
- - גם בנושאים אחרים – ואני לא אכנס לפירוט גם בגלל קוצר הזמן – מה שהצענו ל-10 – גם בימים האחרונים, כולל אתמול בלילה, והיום בבוקר נמשכו המגעים – זה פחות או יותר מה שאנחנו מציעים גם לחברות שמרכיבות את ערוץ-2.
לכן, לסיכום, אדוני היושב-ראש, זה לא מובן מאליו. אני מאחל הצלחה לערוץ. אני מקווה שהוא יבריא. יש עדיין המון קשיים בפניו. זאת לא תוכנית שפותרת את בעיותיו, זאת תוכנית שמאפשרת לו לנשום, לשרוד, ואני מקווה – להתמודד עם בעיותיו, כדי שלא יבוא לפה פעם חמישית, כי אני מניח שלא תהיה פעם חמישית.
ואני אומר לכם, מה שהממשלה היום מציעה לכנסת זה הסדר סביר, שוויוני, ששומר על האינטרס הציבורי, מאפשר לערוץ הזה וגם לערוצים אחרים – החברות שמרכיבות את ערוץ-2 – להתמודד עם הקשיים שנובעים מהמצב ולהבריא את עצמם, אבל ההתמודדות עדיין לפניהם.
וכל הטענות האבסורדיות, המגוחכות, כאילו אין בישראל תקשורת ביקורתית, בוטה, גם כלפי הממשלה, כולל כלפי הממשלה הנוכחית – אתה יודע מה? במיוחד כלפי הממשלה הנוכחית וכלפי ראש הממשלה – כל מי שטוען טענות כאלה, אני אומר לכם: תפסיקו עם הטענות האלה, כי הציבור שומע וחושב שזאת תוכנית סאטירה. אין אחד בציבור הרחב שחושב שהתקשורת בישראל נמנעת בשנים האחרונות מלבקר את הממשלה או את ראש הממשלה.
היו"ר אורי אורבך:
יש אחד, יש אחד, אבל תודה רבה על הדברים.
שר האוצר יובל שטייניץ:
תודה רבה.
היו"ר אורי אורבך:
תודה רבה, השר שטייניץ. חבר הכנסת אללי אדמסו, בבקשה. חמש דקות עומדות לרשותך, ואתה תנצל אותן היטב, אנחנו בטוחים.
אללי אדמסו (הליכוד):
תודה רבה.
אדוני היושב-ראש, מכובדי השר, רבותי חברי הכנסת, אתמול הלך לעולמו קצין, מפקד, אדם, מנהיג, הרמטכ"ל ה-15, השר לשעבר אמנון ליפקין-שחק. את אמנון ראיתי והערצתי ב"מבצע שלמה" להעלאת יהודי אתיופיה ב-1991. ראיתי את אמנון כשהוא הדריך אותנו בשדה התעופה בן-גוריון לפני שיצאנו למבצע. אני וגם חבר הכנסת שלמה מולה השתתפנו במבצע. ראיתי שבאמת בקור רוח, גם אחרי שהגענו לאתיופיה – אני בתפקיד שלי הייתי מגיע לאתיופיה להעלות אותם, פעמיים נסעתי; וראיתי אותו בג'ינס. הוא לא היה במדים, הוא היה בג'ינס, הוא היה סגן הרמטכ"ל. שם בשדה התעופה הגדול באתיופיה ראיתי אותו עומד ומפקד בקור רוח. אני הערכתי אותו. בתוך 24 שעות העלינו 15 יהודי אתיופיה, אחינו, לארץ-ישראל.
היו"ר אורי אורבך:
לא 15 אלא 15,000, כמובן.
אללי אדמסו (הליכוד):
נכון מאוד. כשאני שמעתי אתמול על פטירתו מאוד הצטערתי, ואני רוצה בשמי ובשם בני העדה האתיופית להביא את תנחומי למשפחת ליפקין-שחק. שיהיה זכרו ברוך.
לגבי הצעת חוק התקשורת – התקשורת חשובה לחופש הביטוי. היא מלמדת, היא מחברת בין המרכז לבין הפריפריה והיא נותנת לנו ללמוד המון דברים.
אני שמעתי כאן, ואני גם יודע, והשר משה כחלון אמר שהממשלה וראש הממשלה פעמיים, שלוש פעמים, ניסו לפרוס את החוב של הערוץ. וזה היה חשוב, באמת. זה חשוב מאוד ובהחלט צריך להיות. אבל יחד עם זאת אנחנו צריכים גם לדעת – אני כאזרח, כולנו, כל אחד ששומע אותנו – אם יש למישהו במדינת ישראל חוב לבנק, הוא חייב לפרוס את זה. לערוץ-10 יש חוב למדינת ישראל, וחשוב, צריכים לפרוס את החוב. כמו כל אזרח, שהיום בבנק אנחנו מתחייבים לפרוס את זה, אדוני היושב-ראש, ערוץ-10 גם הוא צריך לפרוס.
יחד עם זאת, היום ערוץ-10 מפרנס מאות משפחות. כמובן, אני יודע כמה זה חשוב שהפרנסה – זה לא רק לעובד אלא בכלל לסובבים, למשפחה, לילדים. חשוב מאוד שערוץ-10 יתקיים. גם הממשלה, שהיום מביאה את החוק כדי לאפשר לפרוס את החוב, לתת לאותם עובדים אפשרויות להמשיך לעבוד – זה חשוב גם לציבור הישראלי.
בכלל, התקשורת הישראלית, אני גם שומע הרבה פעמים, מה שמחפשים בתקשורת – הפרה שנושכת את הכלב ולא הכלב שנושך את הפרה. ולכן התקשורת צריכה לחשוב היום, בעידן הזה, מה חשוב לציבור הישראלי, מה אנחנו יכולים ללמד, מה אנחנו יכולים לתת. התקשורת עושה גם תוכניות וירטואליות, כמו למשל "הישרדות". מה זה "הישרדות"? התוכנית מעניינת בפני עצמה, אבל יש שכונות שיש בהן מצוקה, יש אנשים שהם רוצים להביא, ויש אנשים - - -
היו"ר אורי אורבך:
זה הישרדות, אדוני, זה בדיוק נקרא הישרדות. עוד דקה, בבקשה.
אללי אדמסו (הליכוד):
כן, בהחלט. אנשים צמאים – למשל, עולים חדשים רוצים לדעת מה זה מדיה, ורוצים לשמוע חדשות, ורוצים להכיר, ורוצים לדעת, ואין להם את זה. זה חשוב גם לציבור הישראלי. אנחנו רוצים תוכניות חשובות, אקטואליות, שהציבור יוכל ללמוד ולהביא את המצוקה שלו לממשלה. התקשורת היא זו שעושה את סדר-היום שיכול להביא את המצוקה לממשלה; התקשורת – היא עושה את סדר-היום, וזה חסר לנו.
הממשלה, שהביאה היום את ההצעה – אני חושב שכולנו צריכים לתמוך, וצריך לתת את התמיכה ואת הנכונות לאותם עובדים שצריכים להמשיך ולעבוד. לכן אני מברך על ההצעה ותומך בהצעה. תודה רבה.
היו"ר אורי אורבך:
תודה רבה לך. חבר הכנסת ניצן הורוביץ, בבקשה, חמש דקות עומדות לרשותך. השר התורן לא נמצא, אתה יכול לדבר לנצח.
ניצן הורוביץ (מרצ):
האמת שעל ערוץ-10 אני באמת יכול לדבר הרבה.
היו"ר אורי אורבך:
אתה יכול לדבר הרבה, אבל אין שום שר שישמע אותך, אז מה ערך לדברים?
ניצן הורוביץ (מרצ):
בסדר.
היו"ר אורי אורבך:
העם שומע על-ידי המיניסטר.
ניצן הורוביץ (מרצ):
העולם שומע.
היו"ר אורי אורבך:
העולם לא שווה ביוקרתו לשר.
ניצן הורוביץ (מרצ):
בדיוק.
חברים וחברות, אדוני יושב-ראש הכנסת, חברי חברי הכנסת, אני שמח שערוץ-10 והחדשות המקומיות מקבלים היום קצת אוויר לנשימה, והחרב הזאת שהיתה מונפת על ראשם בשבועות האחרונים, אולי בעקבות מה שיקרה כאן היום – הסכנה הזאת, לפחות המיידית, תוסר. אני מדגיש גם את עובדי החדשות המקומיות, שהמאבק שלהם זכה לפחות פרסום. גם הם – מדובר בהמון אנשים והמון משפחות ואנשים שעושים עבודה מקצועית וטובה, וצריך להזכיר גם את העניין הזה.
אני אומר כבר בפתח הדברים שאני מכיר את העניין גם מן הצד השני. עבדתי בערוץ-10 לפני שהגעתי לכנסת הרבה שנים, ואני מכיר את האנשים שנמצאים שם, אנשים מצוינים שעושים עבודה מצוינת. ולכן, אדוני שר האוצר, בתור עיתונאי לשעבר והיום חבר הכנסת, אני חושש שהסיפור לא נגמר ולא נפתר; לא בטלוויזיה, לא בפרינט ולא באופן כללי בשוק התקשורת בישראל.
אדוני שר האוצר, אני רוצה לומר לך שפה יש בעיה של תפיסת יסוד. אני טוען שממש כמו בתחומי חינוך, בריאות, השכלה גבוהה ותרבות באופן כללי, גם תקשורת חופשית היא לא דבר שאפשר או ניתן להשאיר אותו למה שנקרא חסדי השוק הפרוע. אנחנו כבר עושים את זה, אדוני שר האוצר, בשידור הציבורי. לצערי, השידור הציבורי לא מתפקד כמו ששידור ציבורי צריך לתפקד. אבל אנחנו חייבים להבין שאנחנו צריכים לשים את התשומות האלה גם במגוון התקשורתי הרחב. לא היה קולנוע בישראל לולא חוק הקולנוע, ולא היתה יצירה תיאטרלית בישראל לולא התמיכות בתיאטראות מתוך תקציב התרבות.
שר האוצר יובל שטייניץ:
- - - רפורמה גדולה ולא פשוטה ברשות השידור.
ניצן הורוביץ (מרצ):
מאה אחוז, אבל אני רוצה, אדוני שר האוצר, שאתה תבין את תפיסת היסוד שלי, שאומרת שאם אנחנו רוצים להבטיח יצירתיות ופלורליזם, וביקורתיות, וכל הדברים האלה שאנחנו רוצים לראות בתקשורת – במיוחד בשידורי חדשות, אבל גם בדברים אחרים – אנחנו חייבים כאן תשומה ציבורית, כי באמת לא מדובר רק בערוץ-10, ולא מדובר בחדשות המקומיות, ולא מדובר רק ב"מעריב", ולא מדובר בעיתון "הארץ", ואפילו לא מדובר רק בישראל.
המודל הזה, שהכול זה רווח והפסד, לא מחזיק מעמד בתקשורת, ואת זה אנחנו חייבים להבין. ואם אנחנו כחברה ישראלית רוצים תקשורת טובה – וזו אולי נשמת אפה של הדמוקרטיה, יש לזה ערך חברתי עצום, חינוכי מכל הבחינות – אנחנו צריכים תשומה ציבורית יותר גדולה. אדוני שר האוצר, זה יהיה חייב לבוא לידי ביטוי בצעדים כמו מיסוי, תמיכה במינויים, תמיכות ישירות וכל הדברים האלה שאנחנו רואים אותם בכל כך הרבה תחומים חברתיים בממשק הזה שבין שלטון לאזרחים.
אני מקווה שבכנסת הקרובה אנחנו לפחות במרצ, סיעת מרצ, נציע חבילת צעדים להתמודדות עם המשבר בשוק התקשורת. אני יודע שכשאני אומר את הדברים כאן היום, על תשומות ועל תמיכה ציבורית בתקשורת, זה נשמע אולי קצת מרחיק לכת. אבל בעיני - וגם כשאתה בודק את הדברים, ובדקתי אותם בשני המקומות שבהם הייתי ושבהם באמת עבדתי שנים – אין שום הבדל. ואנחנו רואים כבר את המודלים האלה בצרפת ובגרמניה ובבריטניה. אין שום הבדל בין תמיכה ציבורית בתקשורת לבין תמיכה ציבורית בתחומי תרבות, חינוך והשכלה אחרים. מי שחושב וטוען, ויטען בצדק שתמיכה ציבורית כזאת עשויה לשים, מה שנקרא, מקלות בגלגלים של הביקורתיות ושל החופש - יש מודלים שגם מבטיחים את הניתוק בין זה לבין הדרג הפוליטי.
אני אומר את הדברים האלה כהכנה למה שיקרה כאן אחרי הבחירות, בעוד חודש. אנחנו נוביל את זה. אני כבר הצגתי את הצעדים האלה בימים האחרונים. אני מקווה שכמה שיותר גורמים בבית הזה יצטרפו לעניין, כי מי שמבין שתקשורת חופשית – לא רק טלוויזיה, אלא כלל הקולות – זה לא רק אינטרס של אנשים שעובדים שם, זה לא רק האינטרס של אנשים שמסתכלים בזה. חברה דמוקרטית שרוצה להיות חברה מתקדמת, נאורה, חופשית, חייבת לקיים תקשורת חופשית. וזה לא עניין של בעלי הון, זה לא עניין של הסדרי חוב כאלה ואחרים, זה לא עניין גם של שוק, מה שנקרא שוק פרוע. זה פשוט לא עובד. זה אפילו גם לא עובד בזכיינים שמרוויחים יפה – לכאורה אמורים להרוויח יפה בערוץ-2, עם תוכניות עם רייטינג מאוד גבוה. גם שם יש הפסדים.
היו"ר אורי אורבך:
ולכן, לסיום.
ניצן הורוביץ (מרצ):
ולכן, אורי – ואתה מכיר את הדברים האלה לא פחות ממני – ממש כפי שיזמנו בכנסת הזאת מהלך בנושא שוק הספרים, והספרים, והספרות והסופרים, אנחנו ניזום מהלכים באופי הזה להצלת התקשורת באופן כללי. כי אני לא צריך ואני לא רוצה – אני מעריך בעלי הון, בטח תושבים זרים שבאים ומשקיעים, אני מלא הערכה, אבל אני לא רוצה שבזה זה יהיה תלוי. אני חושב שאנחנו כחברה ישראלית יכולים וצריכים לתמוך בזה בעצמנו. תודה.
היו"ר אורי אורבך:
תודה רבה, חבר הכנסת הורוביץ. חבר הכנסת נחמן שי, בבקשה. חמש דקות.
נחמן שי (קדימה):
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, עוד מעט נעילה. נכון? יש עוד חלון קטן - - -
היו"ר אורי אורבך:
נצלו כל שנייה.
נחמן שי (קדימה):
נכון. עוד חודש, משהו כזה – כדאי שגם שני השרים ישימו לב שזמן הנעילה מתקרב. ברגע הזה, האחרון, של החסד, אני שמח שהממשלה התעשתה והביאה לכאן את שני החוקים הללו. אני חושב שהם חוקים נכונים, חוקים ראויים. אבל מה לעשות? רק כך פועלת ממשלת ישראל. רק תחת לחץ, רק בהיסטריה, רק ברגע האחרון.
מה בסך הכול רצתה הממשלה? היא רצתה קצת כלי תקשורת מחמד, להשתעשע בהם. הממשלה הזאת אוהבת אותם קטנים, מתרפסים אפילו, מחפשים חסות. ככה נוח יותר, ככה טוב יותר, ככה פחות מפריע. רבותי חברי הכנסת, זה מכוער. זו תופעה שצריך לעקור אותה מן הזירה הציבורית שלנו. והממשלה רוצה להטמיע אותה, להטביע אותה, ולהפוך אותה לשיטת העבודה שלה ולמערכת היחסים בינה לבין התקשורת.
שנים לאחור שקדנו, רבים בבית הזה – גם יושב-ראש הכנסת, גם אני – להקים בישראל מערכת תקשורת חדשה, עצמאית, חופשית, פלורליסטית, דמוקרטית. רצינו סוף-סוף ליצור תחרות של ממש ולהניח לציבור לבחור באמצעות השלט באיזה ערוץ לצפות. רצינו לשחרר את הציבור מן המונופול של ערוץ-1 לטובת ערוץ שני, שלישי, רביעי וחמישי, וראינו מפת תקשורת עשירה לפני עינינו. אבל הממשלה הזאת הפכה את הדברים על פיהם. היא מחזירה אותנו לימים של הלאמה. במקום הפרטה, הלאמה. ותראו מה אנחנו רואים פה. אותה ממשלה שנושאת את דגל ההפרטה וטוענת שרק אם מפריטים מצליחים להיטיב את השירותים – כולנו יודעים, הלוא, שזה שקר גלוי – היא לוקחת את כלי התקשורת במדינת ישראל, אלה שבידיה, החל מרשות השידור, שבה אפשר להשפיע עוד יותר, דרך ערוץ-2, דרך ערוץ-10, בכל מקום שרק אפשר, ומגדילה את התלות בינה לבין מערכת התקשורת על מנת שהם יהיו תלויים בה והם יאכלו מידיה. זה מה שאנחנו היום שומעים.
ערוץ-10 נאבק כבר הרבה שנים על קיומו. ייתכן שהוא עשה שגיאות בדרך, ייתכן שלא עמד בכל ההתחייבויות שלו. אבל שום דבר אינו שקול לעצם הסכנה לקיומו של הערוץ. אנחנו צריכים בבית הזה להגן על שני ערוצי השידור המסחריים במדינת ישראל כדי שתהיה תחרות, כדי שהאחד יזין את האחר, כדי שבישראל באמת יישמעו קולות רבים ככל האפשר בזירה הציבורית.
החדשות המקומיות הן חיוניות. אומנם הסתיים מקור המימון שלהן והן נקלעו לצרה גדולה, אבל הדבר היה ברור, ברור מזמן. כרגיל, לא נעשה דבר. 200 משפחות עומדות לאבד את מקור הפרנסה שלהן. עמדו והפגינו פה בכנסת, רצו לכל פינה שהיא.
פריפריה – אני אומר את זה לאוזניה של הממשלה, שאף אחד מנציגיה לא נוכח פה – הם בטח רצים - - -
היו"ר ראובן ריבלין:
לא, שר התקשורת עומד מולך.
נחמן שי (קדימה):
השר עומד שם, בסדר.
שר התקשורת משה כחלון:
נחמן, אתה רוצה שאני אתקרב?
היו"ר ראובן ריבלין:
נאמן הבית לעולם לא - - -
נחמן שי (קדימה):
בסדר, השר כחלון. הוא מאזין לי. הפריפריה – השר כחלון, אתה יודע את זה יותר טוב מרבים פה בבית – זה לא ססמה. זאת מהות. אלו אנשים שגרים מחוץ למרכז, ויש להם חיים משלהם, עולם משלהם. האם הם לא ראויים שלעולם הזה תהיה גם השתקפות בתקשורת? האם הם לא ראויים שגם להם יהיה איזה כלי להביא לידי ביטוי את דעותיהם ואת עמדותיהם?
אני קורא כבר עכשיו לממשלה הזאת, אני מקווה – לממשלה שתחליף אותה, למצוא מקור מימון מעבר לחצי שנה, ומעבר לסכום המקוצץ שנמצא, כי הסכום הזה יותר קטן ממה שעמד לרשותם כבר לפני כן. אבל אם אני מכיר את דרך החשיבה, בעוד חצי שנה ניפגש פה ושוב נדון בכך.
ויש עוד שחקנים, חברי חברי הכנסת, במגרש הזה. גם עליהם יש לתת את הדעת. גם ערוץ-2 נקלע לקשיים. הזכייניות שלו ראויות להתייחסות מצד הממשלה. אם הממשלה רוצה – והיא צריכה לעשות – היא צריכה להסתכל על מפת התקשורת הכוללת ולא רק לכבות שרפות שהיא עצמה אחראית להצתתן.
וגם היוצרים בישראל, גורם מאוד חשוב – מאות אנשים, אתה מכיר אותם בוודאי, אדוני היושב-ראש – מאות אנשים, מאות משפחות אשר מוצאות את פרנסתן בערוץ-2 ובערוץ-10 ובהפקות שלו, מחכות לדעת מה יקרה פה, מפני שאם ההפקות האלה תסתיימנה – כפי שכבר מאיימים עלינו – מקור פרנסתן ייפול.
אני אומר פה עכשיו לממשלה הזאת, דקה אחרי שיאושרו החוקים האלה - -
היו"ר ראובן ריבלין:
לסיום, אתה אומר.
נחמן שי (קדימה):
לסיום, אני אומר. - - הסירו את ידיכם מן התקשורת בישראל. תנו לה את התנאים הראויים. אל תתערבו. אל תפריעו. ואת היתר יעשו האנשים המוכשרים האלה. תודה רבה.
היו"ר ראובן ריבלין:
תודה רבה לחבר הכנסת נחמן שי, שבאמת פעל רבות בכנסת השמונה-עשרה בנושא התקשורת. חבר הכנסת יובל צלנר – אינו נוכח; אורי אריאל – אינו נוכח. אורי אורבך – בבקשה, אדוני. אתה רואה שאני חזיתי את הנולד.
מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):
חזרנו לתקופת הנבואה.
היו"ר ראובן ריבלין:
זה לא נבואה, זה ראייה.
מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):
החוזה מלובלין.
אורי אורבך (הבית היהודי):
אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, הערה שלא קשורה, אבל היא משעשעת אותי תמיד - -
היו"ר ראובן ריבלין:
סליחה שנייה, אחרי אורי אורבך – אכרם חסון.
אורי אורבך (הבית היהודי):
- - שלעתים קרובות אנשים בתקשורת העמדה האישית שלהם, הפוליטית, הלגיטימית, אומרת שסילואן והמקומות הללו הם לא ירושלים. אבל כשמבקשים מהם לעלות לירושלים, הם מסכימים שנווה-אילן זה ירושלים.
היו"ר ראובן ריבלין:
אם עתידה ירושלים להגיע עד דמשק, ודאי שנווה-אילן בדרך.
אורי אורבך (הבית היהודי):
לשיטתי, ודאי שנווה-אילן הוא לב לבה של – זה האגן הקדוש, כמעט הייתי אומר. האגן הקדוש של התקשורת.
היו"ר ראובן ריבלין:
השאלה היא אם גבעתיים - - -
אורי אורבך (הבית היהודי):
אבל סילואן – זה מאוד רחוק. אבל זאת הערה צדדית.
המחזה הזה, שכל חצי שנה וכל כמה חודשים עולים כאן בשיירות לירושלים – לירושלים עצמה, לכנסת – בעלי התקשורת, טייקוני התקשורת, עיתונאי התקשורת ומנכ"לי התקשורת לבקש על נפשם עוד חצי שנת חיים, זה מחזה לא נוח ולא נאה ולא נעים. אני תומך ברגולציה ולא מתפעל משיטת הרשיונות, ואני חושב שלציבור יש מה להגיד, אבל זה כלי שעליו אמר הנשיא הראשון המנוח חיים ויצמן, בהקשר אחר, שזה כמו נגר – צריך להחזיק במסור הזה חזק אבל חלש. הפיקוח על התקשורת צריך להיות מאוד בשוליים, שלא יהיו חריגות קיצוניות.
אבל אנחנו לא מבקרי תקשורת. מי שרוצה להיות עיתונאי, שיהיה עיתונאי, או שהוא היה כבר עיתונאי. אנשים פה עולים ואומרים: התוכנית הזאת טובה, התוכנית הזאת לא טובה. יש יותר מדי ביקורת, פחות מדי ביקורת. רבותי חברי הכנסת, אמרתי ואני חוזר ואומר: מוטב לחיות במדינה שבה התקשורת מפילה את הממשלה מאשר במדינה שבה הממשלה מפילה את התקשורת. זה לב לבה של הדמוקרטיה, ההכרה הזאת. וזה דורש מאתנו איפוק. לספוג ביקורת, וזה לא ימצא חן בעינינו.
זכותנו לעמוד על כך שייאמרו עלינו דברים נכונים, אבל זה נכון לא רק לגבי השלטון, זה נכון לגבי כל אזרח. והפיתוי הגדול הזה שלנו, הפוליטיקאים, הוא כל הזמן להתחכך ולריב עם התקשורת, ולהראות להם. ותעלו, ותעמדו בזיכיון, וברשיון. זה לא מביא אותנו לשום מקום, חוץ מלתחושה שאין פה מספיק חופש.
עכשיו, אני חולק מאוד על מה שאמר שר האוצר, שיש פה תקשורת חופשית ואין שום בעיה, כי תראו כמה ביקורת יש. ודאי שיש המון ביקורת בתקשורת. מזל, וטוב שכך. אבל זה לא המבחן. רבותי חברי הכנסת, המבחן הוא במידה רבה גם במה שלא מתפרסם. בשיקולים, הלא-ענייניים לפעמים, של תקשורת, של עיתונות חופשית, שאומרת: בואו לא נסתבך עם הממשלה כי בעוד שבועיים אנחנו עולים לוועדת הכלכלה לבקש על נפשנו, או: לא כדאי לריב עם השר הזה או עם ראש הממשלה הזה, כי הוא יכול להתנכל לנו. כל מה שלא מתפרסם משיקולים לא עיתונאיים הוא פגיעה בדמוקרטיה ובתקשורת החופשית, והמבחן הוא לא מה מתפרסם – שגם זה חשוב בפני עצמו – ולכן אין לנו להתנאות כל כך בחופש הגדול. חופש זה חופש, ולא חופש על-תנאי.
זה מה שאני אומר לגבי אחריותה של המדינה, באמצעות הממשלה, לתקשורת חופשית. האיפוק. אבל יש גם בהחלט מלה לתקשורת. תקשורת חופשית זו תקשורת שהיא חופשית לבקר את הממשלה, והיא חופשית גם לתמוך בממשלה. כל עיתונאי ודעתו, אפילו לכל עיתון מותר שיהיה קו. אבל תמיכה – או התנגדות לממשלה – צריכה לבוא מתוך החופש של התקשורת, ולא מתוך האינטרס הכלכלי, לא מתוך האינטרס העסקי, לא בגלל תחרות עם כלי תקשורת אחר. כי ברגע שאתה מפרסם דברים עוינים לממשלה או לשר פלוני, או שתומכים בו, לא כי זאת העמדה האמיתית, המצפונית, הערכית של העיתונאי, של העורך של העיתון, אלא משום שכך ייטב לעיתון, אלא משום שכך אני אנצח בתחרות, זאת לא תקשורת חופשית.
וכשהתקשורת לא משתמשת בחופש הגדול המוטל, המונח בידיה באופן חופשי, זה אסון לדמוקרטיה כמעט כמו כשהממשלה לא מעריכה את החופש. משום שאנשים מאמינים לעיתון לעתים קרובות, אולי בצדק, מאמינים לעיתון הרבה יותר משהם מאמינים לממשלה. זו העבודה של העיתון, להביא לנו מידע. זה מקור המידע העיקרי שלנו, לעתים קרובות היחידי. ואם אנחנו רואים יום אחרי יום בעיתונים ובכלי תקשורת שלא האמת היא נר לרגלי העיתון, אלא אינטרס אחר, שיקול עסקי, שיקול זר, אנשים מאבדים אמון בתקשורת. וכשהם מאבדים אמון בתקשורת הם מאמינים לאנשים בממשלה שאומרים שזאת לא תקשורת חופשית אלא אינטרסנטית.
ולכן, רבותי, לסיום, גם חברי הכנסת וגם עיתונאים, וגם כל השומעים והצופים בנו, תקשורת חופשית זה ערך מרכזי בדמוקרטיה. חופש הביטוי הוא נשמת אפה של דמוקרטיה. צריך לנהוג בה בקדושה – לא דתית, אבל בקדושה אזרחית – גם אם אנחנו הממשלה, הכנסת, הרגולטור, המחוקק, ובוודאי אם אתם העיתונאים, המו"לים, מנהלי התקשורת. כי בלי זה נחיה במדינה שבה ממשלה מפילה עיתונים, ולא במדינה שבה עיתונאים יכולים להפיל ממשלה.
היו"ר ראובן ריבלין:
תודה רבה לחבר הכנסת אורי אורבך. חבר הכנסת אכרם חסון. אחריו - חבר הכנסת אייכלר. צריך להפנות את תשומת לבו. מכובדי.
אכרם חסון (קדימה):
אדוני היושב-ראש, כבוד השר, חברי חברי הכנסת, אני גם מברך את יושב-ראש מועצת המנהלים של ערוץ-10 ואת כל האורחים. אין ספק שהדיון בדקה התשעים בנושא ערוץ-10 הוא לא מכובד והוא לא אחראי מצד הממשלה, שמנסה לכופף כל אחד שלא הולך בדרכה. ראינו ראש ממשלה שרצה שאובמה ילך על ארבע, רצה שאבו מאזן ילך על ארבע, והוא רוצה גם שערוץ-10 ילכו על ארבע, ואז הוא יפתור להם את הבעיות. ואני מבטיח לכם, בסופו של דבר מי שילך על ארבע הוא ביבי נתניהו, כי ככה לא מתעסקים, וככה לא עובדים במשטר דמוקרטי. זה לא מתאים למדינתנו הדמוקרטית, לא מתאים למשטר בישראל ולא מתאים לפוליטיקה שמתיימרת להיות ישרה והגונה.
ערוץ-10 ביקש לפני כמעט שנה – איפה היתה הממשלה? מה בסך הכול ביקש ערוץ-10? ביקש הלוואה עם ערבות מדינה. שכחתם שאותה ממשלה נתנה מאות מיליוני שקלים מקרן ההשקעות לכל מיני מפעלים שלא עמדו בהתחייבויות, לא החזירו כסף, והיום הרבה חברות במדינת ישראל חייבות מעל מיליארד שקל רק למרכז ההשקעות, ולא ראינו במשך ארבע שנים שום דיון בכנסת על הדבר הזה. זה לא מעניין, כי שם לא מדברים על ראש הממשלה, לא מבקרים את הממשלה, אבל בערוץ-10 הם צריכים להתכופף, צריכים להתיישר, כי אם הם לא עם ראש הממשלה הם נגד ראש הממשלה. אין ספק שההתנהגות הזאת מתאימה למשטרים אפלים, מתאימה לדיקטטורים, למדינות חשוכות ולמדינות העולם השלישי. זה לא מתאים למדינת ישראל.
אני גם מתפלא, איך יכול להיות, במקום לתת למנכ"ל ערוץ-10 שיתעסק עם תוכניות לרווחת האזרחים בישראל, למען קידום התקשורת, למען קידום ההבנה והדמוקרטיה, הוא צריך במשך כמעט שנה להתעסק – האם לפטר את העובדים? האם להחזיר את העובדים? הוא חי בעלמא, בצורה מאוד לא אחראית ולא עניינית.
אני רוצה להזכיר לך, אדוני היושב-ראש, אותו שר אוצר שמינה ועדה רק בספטמבר, כי לא היה לו זמן, אולי גם קיבל הוראות מראש הממשלה לא למנות ועדה לפני חצי שנה או לפני שנה – לפני חודש ימים ביקש מאתנו שאנחנו נאשר לטייקונים לקבל 117 מיליארד שקל, והמדינה תקבל מסים רק 6%, 3 מיליארד שקל, כי אולי הטייקונים הם אנשי שלומם של אנשי הממשלה הזאת, של ראש הממשלה, והם מיהרו – בתוך שבועיים הביאו אותנו פעמיים לוועדה. אבל ערוץ-10, שמשרת את אוכלוסיית מדינת ישראל, הוא על הבנקט, הוא לא מעניין את אף אחד, ולכן לא ממהרים; מנסים להביא אותו בדקה התשעים, ואחר כך יגידו לו: יצאנו ידי חובה, או אנחנו עשינו לך טובה, בדקה התשעים, ואתה תתיישר לפי קו הממשלה וקו ראש הממשלה. אין ספק שזה מבייש כל חבר כנסת, ואני רואה שחלק מחברי הכנסת שמבקרים את ערוץ-10 מדברים בשני קולות; בחוץ אומרים משהו, בפנים מתחנפים. זו לא אחריות ציבורית, לא של חברי הכנסת, לא של הממשלה הזאת, ובאמת, היום הגעתי למסקנה הסופית למה עם ישראל לא מכבד את חברי הכנסת ומדבר עלינו כל כך בצורה קשה.
שמעתי בקשב רב את ידידי השר כחלון, ואני מאמין לכל מלה שאמר כאן, ואני מכיר את היושב-ראש, שהיה פעם שר התקשורת. בתקופה שלכם ובאחריות שלכם לא היינו מגיעים למצב מביש ולא אחראי כמו המצב הזה. לא יעלה על הדעת שהמדינה הזאת תתנהג בצורה לא אחראית. הפרקליטות היא כבר לא פרקליטות, היא בידיים של חלק מהאנשים. אנשים לא מכבדים את שלטון החוק, כי רואים מה שנעשה יום-יום – בצורה לא אחראית אנחנו רומסים את החוק, רומסים את הדמוקרטיה ורומסים כל תפקיד שלשמו באנו, כדי להנחיל ערכים וכבוד לעם ישראל, ומה שקורה זה ההיפך.
אין ספק שיש לי ביקורת על התקשורת; לא על ערוץ-10, על כל התקשורת. אני, אם הייתי הולך לפי מצפוני הפוליטי, הייתי הולך נגד כל התקשורת. אני רואה מפלגה שהיא הכי גדולה בארץ, רמטכ"ל ושר ביטחון – לא מראיינים אותו כמו שמראיינים את אנשי התקשורת שהולכים לפוליטיקה היום. לא שמעתי באף מדינה בעולם שהתקשורת קובעת לעם ישראל במי לבחור. זה גם לא תקין וזה לא חוקי.
אבל אני חושב, הגיע הזמן שיהיו חוקים כאן, שאנחנו נוציא את הפוליטיקה מתוך התקשורת, ואנחנו לא נשפיע עליה. לכן אנחנו רואים את שני הצדדים, ושני הצדדים לא יפים ולא מכובדים לעם ישראל.
מצד שני, אם אני אדבר כדרוזי, כאדם שבא ממגזר שאכפת לו, אני לא רואה שום תוכניות על המגזר הדרוזי. אנחנו כמעט לא קיימים. ברגע שאנחנו פונים לתקשורת, אומרים: זה לא מעניין. צריך להיות דם או משהו מיוחד כדי שיסקרו את העדה הדרוזית וידברו על הבעיות שלה. בעיות החיילים המשוחררים לא מעניינות אף אחד. בעיות הרשויות המקומיות לא מעניינות אף אחד. זה שאנחנו משרתים באחוז הכי גדול זה באמת מובן מאליו, וזה לא מעניין אף אחד.
ולכן גם יש לי ביקורת על התקשורת, שהפכה להיות לא דמוקרטית. אבל היא הפכה להיות לא דמוקרטית בגלל ההתערבות הגסה של חלק מהפוליטיקאים שקובעים היום לתקשורת מה להגיד ואיך להגיד, ואם לא יתיישרו אז הם יתחשבנו אתם ויעשו להם את הבעיות שהממשלה הזאת רוצה.
היו"ר ראובן ריבלין:
לסיום, בבקשה.
אכרם חסון (קדימה):
אני מסיים. אדוני ראש הממשלה, אני אומר לך, קדימה תומכת בערוץ-10, אנחנו גם תומכים בחדשות האזוריות.
אדוני היושב-ראש, בושה לממשלה שהולכת נגד הדבר הזה. אני חושב שצריך לאשר את זה לשנה שלמה. אנחנו מדברים על 180-170 עובדים בבאר-שבע בדרום, בקריית-שמונה בצפון - - -
היו"ר ראובן ריבלין:
חבר הכנסת, שרק לא תהיה שום אי-הבנה. הבקשה היא של הממשלה, שאתה מתכוון לתמוך בה. זאת אומרת, אתה אומר לממשלה - - -
אכרם חסון (קדימה):
אני רוצה לתמוך בה לשנה שלמה.
היו"ר ראובן ריבלין:
לא, כי כשאתה אומר לממשלה "בושה", יכולים לחשוב שזה בושה שהם הגישו את החוק.
אכרם חסון (קדימה):
לא, בושה שמביאים רק לחצי שנה ועושים להם טובה. מדובר ב-180 עובדים מהפריפריה. אנשים מקריית-שמונה, אנשים מבאר-שבע, אנשים מחיפה, ששייכים למגזר הערבי, המגזר הדרוזי והמגזר היהודי. ולכן מה הטובה שעושים לנו, שאנחנו נשמע – אני במקום הממשלה הזאת הייתי מגדיל את היקף השידורים, שישמעו את זה 200 מיליון ערבים במזרח התיכון, שיבינו מה אנחנו עושים, שילמדו מאתנו קצת. ולכן תמוה בעיני שלא מקדמים גם את השידורים בשפה הערבית כדי שאנחנו באמת נמשיך להיות מדינה נאורה ומתקדמת. תודה רבה.
היו"ר ראובן ריבלין:
פעם החדשות בערוץ הראשון בערבית – היו רואים זאת כמעט 100 מיליון איש, בכל המזרח התיכון, אדוני שר התקשורת.
אכרם חסון (קדימה):
דרך אגב, בלבנון, שהיא מדינת העולם השלישי, יש יותר ערוצי תקשורת מבישראל.
היו"ר ראובן ריבלין:
בוודאי, מה זה, היה הערוץ הראשון בישראל, ערוץ שהוא אמין מבחינה עובדתית על כל תושבי האזור.
גאלב מג'אדלה (העבודה):
אדוני אומר "היה". הוא צודק, היה. היום לא.
היו"ר ראובן ריבלין:
אתה צודק, חבר הכנסת מג'אדלה והשר מג'אדלה. אתה צודק. אני רק הייתי פה כל הזמן, ואמרתי: מדוע הוציאו מהערוץ הראשון והעבירו את זה לערוץ שהוא בכבלים?
גאלב מג'אדלה (העבודה):
עכשיו זה ערוץ ממשלתי.
היו"ר ראובן ריבלין:
גם השר כחלון שאל את זה כשהוא היה יושב-ראש ועדת הכלכלה.
גאלב מג'אדלה (העבודה):
עכשיו זה ערוץ ממשלתי.
אכרם חסון (קדימה):
חבל שכחלון לא ראש ממשלה, כל הבעיות היו נפתרות מזמן.
גאלב מג'אדלה (העבודה):
פעם הבאה, פעם הבאה.
היו"ר ראובן ריבלין:
אני מבקש להימנע מתגובה על עניין זה.
גאלב מג'אדלה (העבודה):
אדוני היושב-ראש, עכשיו זה ערוץ-מטעם, ממשלתי, מגמתי. אם לא ישמעו אותו לא ייגעו בו.
היו"ר ראובן ריבלין:
תודה. חבר הכנסת עתניאל שנלר - בבקשה, אדוני. מכובדי חבר הכנסת מיכאל בן-ארי לאחריו, ואם לא יהיה נוכח – חבר הכנסת אחמד טיבי יחליף אותו. ואם שניהם לא יהיו, אז נינו אבסדזה. ואם היא לא תהיה, אז דבאח יהיה הנואם הבא. בבקשה.
עתניאל שנלר (קדימה):
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, תקשורת ודמוקרטיה, פוליטיקאי ואיש תקשורת, דומים מאוד. עוצמה של כוח כמעט בלתי מוגבל. עוצמה של כוח המופקד בידי התקשורת ובידינו הפוליטיקאים, והשאלה שאני רוצה להציב בדברים שלי: האם אנחנו עושים שימוש מושכל בעוצמה העצומה שאנחנו מקבלים לידינו? לפעמים אתה מרגיש איזה מגמה של פופוליזם אישי שגובר על האינטרס הציבורי. לפעמים זה רווח בעבודה שלנו כאן, בעבודת המחוקקים, ולפעמים זה הופך לתכלית העבודה העיתונאית.
תפקידנו כפוליטיקאים בכנסת, חברי חברי הכנסת, בין השאר גם לבקר את הממשלה. אולי יותר מהאופוזיציה, זה תפקיד חשוב, אבל גם לסייע לה. מצד שני, בין שאנחנו בממשלה ובין שאנחנו באופוזיציה – להגיב לתחושות הציבור מחד גיסא, אבל להוביל את הציבור מאידך גיסא. גם הביקורת וגם ההובלה, גם התמיכה – הכול מכלול אחד, שזה התפקיד שלנו ככנסת מול החברה, וזה התפקיד של התקשורת מול החברה, לא פחות מזה. גם לחקור, גם לבקר, גם להביא לתודעת הציבור, גם להציג את המציאות, והכול לדבר אחד – לחזק את החברה שלנו במדינת ישראל.
ולצערי, במהלך שבע שנות הכהונה שהיתה לי הזכות הגדולה לשרת בהן בכנסת, והיא כנראה – לא כנראה – היא לא תמשיך בכנסת הבאה, ראיתי לא מעט תופעות של העדפה של התהילה והפופוליזם לרגע על פני הצורך הלאומי. ראיתי לפעמים אופוזיציה שכל כולה זה "דובי לא-לא". הכול לא טוב, בלי לראות מה מסייע לחברה כחברה, בלי יכולת לעשות הפרדה בין הצורך הפוליטי לצורך הלאומי. כך גם בתקשורת. לפעמים אתה רואה שהרצון של איש התקשורת הוא למכור תקשורת, גם אם זה גובר על התפקיד שלה, תפקיד של חיזוק החברה. לפעמים זה גובל בהפקרות, גם כאן וגם בתקשורת.
לכן לא צריכים להלין, אף אחד, שמעמדה של הכנסת לא בעלייה גדולה ודרמטית, אם אנחנו שמים את ההעדפה האישית-הפופוליסטית מעל האינטרס הלאומי של חיזוק החברה הדמוקרטית במדינת ישראל. ואל לאנשי התקשורת להלין מדוע הציבור לא, הייתי אומר, נותן את אמונו המלא באמינות המסר התקשורתי, המייצר את הסיפור ולא מסקר את הסיפור. אני לא רוצה לדבר על כולם תמיד. אני רוצה לדבר על התופעה כתופעה.
ולכן ראוי כי כל איש תקשורת, ויש כאן באולם עכשיו אנשי תקשורת, בין שהוא כתב בין שהוא עורך, יבחנו, בהכנת כל אייטם, אם הם מחזקים את המשימה של חיזוק המדינה, הדמוקרטיה והחברה הישראלית – להגביר את אמון הציבור, להוסיף לחוסן הלאומי – או שמא מכירת המידע והרייטינג והבעלים והפרסומת, או הרצון להכניס השקפה פוליטית או גישה אישית משיקול כזה או אחר, גוברים על חשבון האינטרס הלאומי.
אותו דבר אנחנו, חברי הכנסת. אני לא יודע, אני ניסיתי מדי יום כשהגעתי הביתה לבחון – ואני לא צדיק כזה גדול, ועשיתי את זה במהלך כל שבע שנות כהונתי בשליחות הזאת כאן – האם בפעילות שניסיתי לעשות חיזקתי, חיזקנו את המדינה, או שאנו מחלישים אותה; האם פועלים לטובת הצורך הציבורי, האינטרס הציבורי, או שמא פועלים לצורך היוקרה האישית; ובצורה היותר-בוטה – האם הפעילות שלנו היא למען הפריימריס או למען הילדים והנכדים? ואנחנו נכשלים הרבה מאוד פעמים, הרבה מדי פעמים, שאנחנו לא רואים את הנכדים ורואים את הפריימריס.
אני הולך לסיים את התפקיד שלי כאן, ואני רוצה לומר ולקוות שהשיח והמעשה, גם בכנסת וגם בתקשורת, יהיו הרבה יותר ערכיים ויהיו הרבה פחות שקר וחנופה; הרבה יותר אמין - בלי כעס, גאווה, הלבנת פנים - יותר אנושי, יותר יהודי. ואני תובע את זה גם מהתקשורת, ככל שאני יכול לתבוע משהו ממישהו.
אני חושב שהמטרה שלנו לחזק את העם, את רוחו ואת חוסנו גוברת על כל מטרה בעולם, וכל דבר צריך וחובה להקריב למען חוסנה של המדינה הזאת והחברה הזאת, גם אם אתה משלם באופן אישי. כן, יש 7 מיליון אגואים, אבל יש מדינה אחת, יש עם אחד, יש חברה אחת, ועליה אי-אפשר לוותר.
ואסיים בתובנה, אולי החשובה ביותר בכל שבע שנותי כאן: החיבור והגישור בין כלל מרכיבי הפאזל הלאומי זה החוסן והעוצמה של מדינת ישראל. והתפקיד שלנו, כנבחרי ציבור והתקשורת כאחד, זה לשמור כל הזמן שלכל אחד מחלקי הפאזל יש מקום, אבל אנחנו צריכים לשים את המסגרת ואסור לפרוץ אותה. נדמה לי שהסכמה לאומית זה החוסן הלאומי. תודה.
היו"ר ראובן ריבלין:
תודה רבה לחבר הכנסת עתניאל שנלר. חבר הכנסת מיכאל בן-ארי, ולאחריו – אחמד טיבי. ואנחנו מתחילים להתכנס לקראת סיום הדיון בקריאה הראשונה.
מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, תקשורת היא כלי ביטוי והיא כלי ביטוי חשוב. כשרצו לסגור, או חשבו שעיתון "מעריב" הולך להיסגר, כתבתי בסטטוס אצלי, ברשת התקשורת החדשה שיש לברך עליה – אני במיוחד מברך עליה – כתבתי שאני נגד. אני נגד סגירת "מעריב". ואז הרבה חברים שלי כתבו: אבל הם ככה והם ככה והם ככה. אמרתי: בכל זאת, ככל שיש פחות תקשורת אז יש יותר מונופול ויש פחות פתיחות ויש פחות אפשרות לדעות שונות ויש פחות תחרות ויש פחות איכות, בסופו של דבר.
נינו אבסדזה (קדימה):
גם על עיתון "הארץ" היית כותב אותו דבר בסטטוס?
מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):
לא, עיתון "הארץ" זה עיתון של האויב. זה כבר משהו אחר לחלוטין.
נינו אבסדזה (קדימה):
בבקשה.
מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):
זה כבר עיתון של האויב, "אל-ארד". זה כבר – אני חושב שאין הרבה שחולקים כאן לגבי העיתון הזה, שמייצג את האויב בצורה כל כך מוצלחת.
היו"ר ראובן ריבלין:
בלי להסכים אתך, אבל הדבר הראשון זה דע את האויב.
מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):
כן. אז בשביל זה, לצערי הרב, כל בוקר כשאני מתעורר ואני יורד לתפילה אני רואה את הניילון שעוטף את הדבר הזה שזרוק לי לפתח ביתי. מדי פעם אני גם פותח את זה. אני חייב לומר שהסודוקו שלהם מוצלח.
גאלב מג'אדלה (העבודה):
מקלקל לך את המצב-רוח.
מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):
מקלקל לי את המצב-רוח? לא, קשה לקלקל לי את המצב-רוח. האמת היא שאני מחייך כל פעם שאני קורא שם את אלה שאומרים: המתנחלים ככה והמתנחלים ככה והמתנחלים ככה. אני מבין את ההישגים שלנו. אם אני רוצה לקרוא על ההישגים אז אני מתבונן בכמה מהכתבות שיש שם.
ובכל זאת, רבותי - - -
גאלב מג'אדלה (העבודה):
- - - לך מנוי - - -
קריאה:
הוא מנוי, אל תדאג.
מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):
גאלב. אני רוצה לדבר. קודם כול יש פה גם עניין נוסף. יש פה, גם לגבי ערוץ-10, גם לגבי ערוץ-2, יש פה מקום עבודה, משלח-יד בעצם, לאנשים רבים, ואנחנו רוצים לשמור על מקומות העבודה של כמה שיותר אנשים. אבל כאן יש לומר – אני שמעתי פה פעמים רבות את יושבת-ראש מפלגת העבודה מדברת על פערים בשכר; אחד המקומות שיש בו פערי שכר עצומים, והיא יכולה להעיד על זה, בזמן שהיא שידרה בערוץ-2 מה היה גובה שכרה – פער השכר בין המפיקה או בין המפיק לבין השדרן הוא בדרך כלל בסדר-גודל של 1 ל-10 אם לא 1 ל-30, במקרים כאלה ואחרים. יכול להיות איזה משהו כמו לונדון וקירשנבאום, מסכנים, אנחנו צריכים לשים להם קופת צדקה אצלנו בבית, כי הם הורידו את שכרם מ-100 וכמה ל-100,000 שקל בחודש. פשוט אומללות שאין כדוגמתה. גם שם צריכים לחשוב על המושג שנקרא צניעות. גם 30,000 שקל בחודש, תאמינו לי, הם לא יזדקקו לפת לחם אם הם ירוויחו שם. אני מדבר על השדרנים הבכירים.
אבל אני רוצה, בהזדמנות שיש לי של שתי דקות, לספר אפיזודה על מה שנקרא תקשורת חופשית ותקשורת שוויונית. השבוע הופתעתי, הופתעתי. ביום שלישי הוזמנתי לאולפן של ערוץ הכנסת, שהוא בן בנו או אחיינו או דודו של ערוץ-2. הוזמנתי לערוץ הכנסת, אבל אני רגיל שלערוץ הכנסת, לאולפן, אני מוזמן פעם בחצי שנה כדי לעשות לי טובה, וגם אז כמה מראיינים נגדי. אבל אמרתי: אבל זה לא יכול להיות, כי הייתי בדצמבר בשנה שעברה, הייתי באפריל עוד פעם אחת ולפני חודש הם גם הזמינו אותי, אז משהו פה בטח השתבש שהם הזמינו אותי בתוך חודש פעם נוספת לאולפן. הייתי בטוח. מייד העליתי סטטוס: הפתעה, מעלים אותי פעם שנייה בתוך חודש בערוץ הכנסת, ערוץ של חברי הכנסת.
אז נכנסתי לאולפן הכנסת. מולי בחור ממפלגת העבודה שדרש את פסילת מפלגת עוצמה לישראל שרצה לכנסת; לגיטימי לחלוטין. טען את טיעוניו, ואני יכול להגיד בפה מלא – אפשר גם לראות את זה – קילל את קללותיו: גזעני, פאשיסט, כהניסט. שאלתי אותו אם הוא סיים, אולי יש עוד איזה כמה קללות שיש לו בארסנל, שימצה את הקללות, או איך היו עושים אצלנו בגדוד? אם מישהו היה מדבר לא יפה בקשר אז היו אומרים לו: נקטעת, אמור שנית.
מכל מקום, אחרי שהוא גומר לקלל באריכות מרובה, אני חשבתי שגברת מראיינת, אורית נשיאל, תפנה אלי כדי שאני אגיב על דבריו באופן ענייני. אבל לא: מה יהיה מחר בוועדה? אני הדובר של הוועדה? אני הכתב שמסדר את סדרי הוועדה? אני הותקפתי, אני מבקש עכשיו להגיב. אתם חושבים שנתנו לי להגיב? נתנו לי להגיד שני משפטים והוציאו אותי החוצה. כדי לאזן את התמונה הכניסו את חבר הכנסת סעיד נפאע, שגם הוא דרש את פסילתי. חייבים איזון הרי, חייבים איזון. אבל זה קול קורא באפלה.
היושב-ראש עדי. אני דרשתי לראות איזה סוג של שקיפות. ביקשתי, אם אני מוזמן פעם בחצי שנה, תראו לי בבקשה כמה פעמים מוזמנים פה חברי כנסת מהמעוז של האויב. כמה פעמים גלאון, גילאון ונחמן שי וכמה פעמים אני? תיתנו שקיפות, אין לי טענות. אני מוכן להיות אחד ל-15. אבל בשום אופן לא היו מוכנים להראות את הנתונים האלה: אנחנו לא צריכים, אנחנו לא צריכים.
אז אני מבקש מהתקשורת – אני, אחד הדברים - - -
היו"ר ראובן ריבלין:
לסיום.
מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):
לסיום. ב"עמוד ענן" הייתי כל הזמן בדרום, כל הזמן, כל הזמן. אני לא אכנס כרגע לעניין הזה. אבל מדי פעם יצא לי לראות כל מיני ערוצי תקשורת. אני פותח, אני רואה טיבי; פותח פה, אני רואה לשם האיזון את זועבי. אחר כך גלאון ואחר כך גילאון. מה קורה פה? מה קורה פה, רבותי? אין לעם ישראל מי שייצג אותו?
רבותי, האמת שאני מבקש מהתקשורת - אני בעד תקשורת חופשית ודמוקרטית, אבל לא יכול להיות שבמשך ארבע שנים אני חבר כנסת ופעם אחת לא הוזמנתי לאולפן אירוח בערוץ-10. מה, לי אין מה לומר? אני לא חבר כנסת נבחר? אני לא אחד מתוך 120? אבל מה לעשות שהתקשורת עוד לא למדה להיות מספיק חופשית ודמוקרטית כפי שהיא צריכה להיות? תודה רבה.
היו"ר ראובן ריבלין:
תודה רבה לך. חבר הכנסת אחמד טיבי. אחריו – חברת הכנסת נינו אבסדזה, אחריה – נסים זאב, דבאח, אקוניס ופלסנר, ובזאת אנחנו מסיימים.
אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):
אדוני היושב-ראש, התקשורת שמאלנית. זאת הססמה הנדושה שאני שומע כבר 20 שנה. אני מסתכל על הכתבים בכנסת ואני רואה כמעט רוב ימני של הכתבים בכנסת מאמצעי התקשורת. אני מסתכל על הכתבים לענייני המזרח התיכון ולענייני ערבים – ימנים מובהקים, עד כדי שנאה לערבים בחלק מהערוצים. אלה שאמורים לגלות יותר הבנה לתהליכים המתרחשים בחברה הערבית-פלסטינית הם האנטי-פלסטינים ביותר. אתה רואה איך הם חופרים כדי להביא דברים שליליים דווקא, שמקבעים סטריאוטיפים ודעות קדומות על ערבים, במקום לנסות לאזן. לאזן אמרנו? המלה הקדושה – איזון. איזה איזון?
אני כאן כדי לומר שכל ניסיון של שלטון לסתום את הפה לערוץ, לאמצעי תקשורת, למדיה, הוא ניסיון טוטליטרי, אנטי-דמוקרטי. אבל אני פונה לערוץ-10. על מה אתם מלינים? הם לפחות לא נוהגים, ראש הממשלה, כפי שנוהגים במדינות טוטליטריות באזור: סוגרים את הערוץ מייד, עורפים את ראשם. אצלכם לפחות מקיזים את הדם שלכם בהדרגה, באופן אטי. זאת לא גישה אנושית? זאת לא גישה דמוקרטית?
מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):
לך לדמשק, שם יש גישה אנושית.
היו"ר ראובן ריבלין:
לא לקרוא קריאות ביניים בעמידה ובהליכה. בבקשה, אדוני.
אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):
אמרתי לך פעם "כֻּלְ הַוַוא" ואתה הבנת את זה, אז "כֻּלְ הַוַוא" עוד פעם.
לכן אני שואל: על מה אתם מלינים? זה עד כדי כך – זה פינוק. אבל האמת היא שהשלטון לא אוהב תחקירים, לא אוהב עיתונות נושכת, חוקרת. מטבע הדברים, כאשר ראש הממשלה מרגיש שהוא כול-יכול, שהשליט הוא כול-יכול, הוא לא אוהב ביקורת. לכן, טבעי הוא שלשליט יהיה עיתון משלו, ערוץ משלו. אבל איך מדינה יכולה להתנהל עם ערוץ וחצי ועיתון וחצי? לא ממש דמוקרטי.
עכשיו, אחרי שאני אומר את הדברים האלה, אני רוצה למתוח ביקורת על ערוץ-10, כי אם אני אמשיך להלל את ערוץ-10 זה יפגע בהם.
מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):
ערוץ הבית.
אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):
יכול להיות שאנשים שעמדו כאן לפני ואמרו למה לא מזמינים אותם לא יודעים מה זה שיקולים מסחריים, שיקולי רייטינג. יש אנשים שמבריחים צופים. יש אנשים שגם אם הם ערבים וקוראים להם אחמד דווקא משפרים את הרייטינג. אז לא הכול קשור בהשקפה פוליטית. אני שמעתי את התשדירים של ערוץ-10 כשהתחילו, וגם לאחרונה.
איתן כבל (העבודה):
מה זה אומר - - -
אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):
ישראלים 10, עיירות פיתוח 10, מתנחלים 10 אפילו אמרו, אבל לא ראיתי שערבים 10.
נסים זאב (ש"ס):
מה אתה צועק?
אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):
לא ראיתי שערבים 10. ראיתם שערבים 10? למרות שיש 20% ערבים במדינת ישראל, ואני חושב שהם 10, בערוץ-10 לא חשבו שהם 10. למרות זאת, למרות זאת, למרות שבתקשורת הישראלית, בכל הערוצים, אפילו בסקרים מתייחסים על הערבים כאל מפלגות ערביות – כולם אותו דבר, אחמד, מוחמד, מחמוד – ערבים.
איתן כבל (העבודה):
מבלבלים אותנו.
אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):
לא, יש כאלה שמרגישים שככל שאנחנו נכנסים למרחב שלכם, זה קצת פוגע ביציבות, בשקט, באספרסו הקצר שאתם שותים כל הזמן.
לכן אני תוהה, אדוני היושב-ראש: מתי הערבים בטייבה, באום-אל-פחם ובנצרת יהיו 10? לא רק בערוץ-10 אלא גם בערוץ-1, גם בערוץ-2? מתי היו תוכניות על המצוקה של התשתיות ביישובים הערביים? על הפעילות שלי למשל בנושא כביש הגישה לאזור התעשייה בטייבה, שאתה באופן אישי טיפלת בו, אדוני היושב-ראש? מתי מדווחים על הערבים או על נבחרי הציבור הערבים? כאשר הם נמצאים בניו-יורק, ברמאללה, בעזה, שזה 20% מהפעילות של כולנו, אגב, אבל יש לזה יותר סקס-אפיל תקשורתי. על תכנון ובנייה במג'ד-אל-כרום, על זה שלפעמים אין שטח לבתי-קברות אפילו בחלק מהיישובים, לא מדווחים, כי עזוב אותך, זה לא מעניין את הציבור. אני חושב שכחלק מהציבור המצוקות שלנו אמורות לעניין את כלל הציבור.
בערוץ-10 – ועכשיו עסקינן בערוץ-10 – יש תוכניות שהן מקור גאווה לא לתקשורת הישראלית אלא לתקשורת ברמה הבין-לאומית. מה הייתם עושים, אדוני היושב-ראש – יש אנשים שהם כבר אדיקטים ל"לונדון וקירשנבאום". אתה רואה שלפעמים, אחרי החצי השני של התוכנית, על ספרים, ויכוח מעמיק עם מומחים, עם אינטלקטואלים – תענוג לשמוע גם כשאתה לא מסכים, כשחושפים אותך לסוג אחר של תקשורת ושל מדיה. וחבל – לא להגיד חבל; אסור שהכנסת תיתן יד לרודנות של השלטון כלפי התקשורת.
נכון, זאת ישראל היום, אבל לא הכול חייב להיות "ישראל היום", הבנת את זה, דני אילון?
היו"ר ראובן ריבלין:
תודה רבה לחבר הכנסת אחמד טיבי. חברת הכנסת אבסדזה, ואחריה - נסים זאב, חבר הכנסת אחמד דבאח - - -
דניאל אילון (ישראל ביתנו):
לא הבנתי.
אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):
אני אעלה עוד הפעם.
נינו אבסדזה (קדימה):
אדוני היושב-ראש, תודה רבה, חברי חברי הכנסת, אדוני השר, נורא חבל לי שחבר הכנסת בן-ארי יצא. אני צריכה לספר לו בפעם הבאה שלאויב צריך להסתכל בעיניים, ולפחות להכיר אותו - -
איתן כבל (העבודה):
לא לכולם חבל שהוא יצא.
נינו אבסדזה (קדימה):
- - ואני קוראת את עיתון "הארץ", אז מבחינתו אני בדיוק אותו אויב. אני בכלל לא רוצה שעיתון אחד במדינת ישראל ייסגר, אז מבחינתו אני כנראה בדיוק אותו אויב.
וגם – ליד החדשות הרעות האלה יש לי חדשות טובות בשבילו. שמעתי שמחפשים ראש דסק חדשות או עורך תוכן בעיתון אחד, שעד היום הזה קיים, קוראים לזה עיתון "פראבדה", והוא נמצא ברוסיה, ויכול מאוד להיות שמחפשים שם גם עורך ראשי, שזה יכול להיות חופשי ראש הממשלה שלנו. אם כל כך אכפת להם, והם באמת כל כך מפחדים מהתקשורת, שישבו, שיהיו היצרנים של אותו תוכן בעיתון אחד מסוים, כשהדבר היחידי שיכול להתאים להם זה באמת עיתון "פראבדה", ולא במודל הנוכחי, אלא במודל שאנחנו כולנו כל כך אוהבים לקלל. לאף מודל אחר זה לא מתאים.
דיבר חבר הכנסת גאלב מג'אדלה על קג"ב. חדשות עוד יותר גרועות: אין קג"ב, אין נקוו"ד, יש היום מודל הרבה יותר גרוע במדינת ישראל. זה המודל של "ישראל היום", תרתי משמע. זה המודל של התקשורת שמנסים להשתיק בדרכים שבאמת בתקופה של העיתון "פראבדה", חבר הכנסת אקוניס, היו רק מקנאים בשיטות שלכם. אפשר היה רק לקנא. אפילו שם עשו את זה באופן הרבה יותר אלגנטי.
תסתכלו במה הכנסת הזאת התעסקה במהלך ארבע שנים - - -
היו"ר ראובן ריבלין:
השר לעתיד אמנון כהן, אני מבקש מאדוני לא לדבר עם היציע. זה אסור.
אמנון כהן (ש"ס):
- - -
נינו אבסדזה (קדימה):
אדוני היושב-ראש, אני חייבת לומר לך - - -
איתן כבל (העבודה):
- - -
אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):
הוא אומר לך - - - השר לעתיד. לא עלינו.
איתן כבל (העבודה):
הוא לא ענה לו על הרישא.
היו"ר ראובן ריבלין:
בבקשה, גברתי.
נינו אבסדזה (קדימה):
תראו במה הכנסת הזאת עסקה בשנים האחרונות: חוקקו חוקי ועדות חקירה פרלמנטריות בזמן שיש – במדינת ישראל כל ילד שלישי מתחת לקו העוני. זה לא בושה? חוקקו חוקי חרם בזמן שחצי מיליון איש יוצאים לרחובות לחפש לא צדק חברתי אמורפי, שלא קיים, אלא דברים שבלעדיהם אי-אפשר לחיות, דברים אלמנטריים. בזה אנחנו עסקנו. בזמן שחיפשנו – או עסקנו במינוי ועדת השופטים, שזה להרים יד, באמת, על הדמוקרטיה הישראלית כבר ממדרגה ראשונה – מה כבר אפשר לעשות יותר גרוע מזה? ותיכף אני אגיד מה זה יכול להיות – זה רק להרים יד על התקשורת – עשינו את זה בזמן שכל ילד שני במשפחות הנזקקות בגיל 11-10 אמור כבר לעבוד. תראו למה אנחנו הגענו ובמה אנחנו התעסקנו עד היום הזה.
ומה קורה ברגע האחרון? בדקה ה-99 ראש הממשלה מגיע לעשות רושם שהוא אביר על סוס לבן והוא הולך להציל את התקשורת. בולשיט. היה פה כל השנים האלה ג'יהאד טוטליטרי נגד התקשורת החופשית במדינה דמוקרטית. זה מה שאתם עשיתם. ונורא צר לי, חבר הכנסת אקוניס, שאין פה הרבה חברים שלך כדי שישמעו.
אופיר אקוניס (הליכוד):
גם את תשמעי. אין בעיה.
נינו אבסדזה (קדימה):
כי מה, כי כואב לכם לשמוע את זה? ג'יהאד טוטליטרי, זה מה שאתם עשיתם. ותקשורת חופשית - -
אופיר אקוניס (הליכוד):
תמתיני חמש דקות ותשמעי. תמתיני חמש דקות.
נינו אבסדזה (קדימה):
- - חבר הכנסת אקוניס, תקשורת חופשית מתה חצי דקה לפני הדמוקרטיה.
אופיר אקוניס (הליכוד):
אתם מדברים דברי הבל. הבל.
היו"ר ראובן ריבלין:
אתה עולה לדבר.
נינו אבסדזה (קדימה):
מי שמתה אחרי התקשורת זה הדמוקרטיה. אם מזה אתם לא מפחדים, ממה אתם כן?
אופיר אקוניס (הליכוד):
תיכף תשמעי.
היו"ר ראובן ריבלין:
עוד מעט יענה לך - - -
נינו אבסדזה (קדימה):
אני לא שכחתי, בתור עיתונאית, נאום של ראש הממשלה שאמר על עיתונאים: "הם מפחדים". לא הם מפחדים, הוא מפחד. ואתם חיכיתם לזמן שאפשר לעשות את הג'יהאד הזה, ומצאתם כנסת שהיתה הכי מתאימה, עם כל החוקים הבולשביקיים שלה, וניסיתם לעשות בהחלט מלחמת עולם שלישית על התקשורת הישראלית - -
אופיר אקוניס (הליכוד):
תרעננו את - - -
היו"ר ראובן ריבלין:
חבר הכנסת אקוניס, תן לה לסיים. אני לא יכול למשוך את הישיבה הזאת אחרי 1 בינואר.
נינו אבסדזה (קדימה):
- - וזה הכול במקום – ואני כבר מסיימת, אדוני היושב-ראש – לעסוק בבעיות האמיתיות: צדק חברתי, העוני, הילדים שאין להם מה לאכול ועוד צריכים לפרנס את ההורים שלהם.
היה פה לפני כמה דקות השר ארדן; לא היה יותר פשוט, קל והרבה יותר פרגמטי, למשל, בארבע השנים האלה, במקום להתעסק עם מה שהתעסקתם, לעצור דבר אלמנטרי – סחר בבעלי-חיים, למשל? שאנחנו ניראה כמו מדינה דמוקרטית?
היו"ר ראובן ריבלין:
נא לסיים.
נינו אבסדזה (קדימה):
אני הייתי באותן מחאות ליד הבית של השר ארדן לפני כמה ימים.
היו"ר ראובן ריבלין:
נא לסיים.
נינו אבסדזה (קדימה):
לא היה – פעם אחת ולתמיד להפסיק את הדבר הנורא הזה? אבל לא, הייתם צריכים רק דבר אחד – רק ג'יהאד אמיתי נגד המקור האחרון של הדמוקרטיה הישראלית.
אופיר אקוניס (הליכוד):
אתם תחנכו אותנו?
היו"ר ראובן ריבלין:
תודה רבה.
נינו אבסדזה (קדימה):
זה מה שעשיתם, ולא התקשורת אלא הציבור הישראלי אמור לפחד מכם בגלל זה.
היו"ר ראובן ריבלין:
היא כבר סיימה. היא סיימה. תודה רבה. חבר הכנסת נסים זאב - בבקשה, יקירי. אני מתנצל על כך שאתה לא האחרון.
נסים זאב (ש"ס):
אני סולח לך על זה הפעם.
היו"ר ראובן ריבלין:
חמש דקות, נסים. ביקשת שלוש, יש לך חמש, אבל לא יותר.
נסים זאב (ש"ס):
כן. אדוני היושב-ראש, אני מקווה שיהיה לי מה לדבר בחמש דקות בכלל.
היו"ר ראובן ריבלין:
נו, איך שאתה רוצה. אתה לא חייב חמש דקות.
נסים זאב (ש"ס):
זה נאום מדי ארוך. בשביל תקשורת זה הרבה.
היו"ר ראובן ריבלין:
כן.
נסים זאב (ש"ס):
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, אין ספק שיש צורך בחופש תקשורת, חופש ביטוי, עוד תחנות שיוכלו להעביר ביקורת על הממשלה, אבל אני לא מבין את הטענות פה, בלשון המעטה, וגם את עזות המצח.
אתה יודע, אדוני היושב-ראש, אני כמעט לא ישנתי הלילה. אמרו לי שיש דיון דחוף בערוץ-10 בכנסת ישראל, וחייבים להתייצב. אני על הבוקר קמתי, אמרתי – אני חייב לבוא לכנסת. כינוס מיוחד בפגרה, ערב בחירות, ועוד יש טענות ומענות על הג'יהאד של ראש הממשלה – לא שאני מגן עליו, יש לי עליו הרבה ביקורת – ולדבר על רודנות, וכל אחד יש לו סגנון הדיבור שלו, והביטויים הקשים. גם לי יש ביקורת. יש לי ביקורת גם על ערוץ-10, ברמה העקרונית, על התכנים, ושצריכים פה לשנות.
אני רוצה לומר לך, אדוני היושב-ראש, שמעתי שלושה עקרונות מהשר שאמר – כבוד השר, אני מצטט אותך, ותאמר אם אני טועה.
שר התקשורת משה כחלון:
אתה לא טועה, אני כבר אומר לך.
נסים זאב (ש"ס):
כן? אז עדיף שאני לא אומר, אם ככה.
היו"ר ראובן ריבלין:
אם אתה לא תאמר מה שהוא אמר, אז הוא טעה.
שר התקשורת משה כחלון:
צטט, צטט - - -
נסים זאב (ש"ס):
אני אצטט. הוא אמר שלושה דרישות או בקשות - - -
היו"ר ראובן ריבלין:
שלוש דרישות.
נסים זאב (ש"ס):
לא, אני מדבר על שלושה בקשות - -
היו"ר ראובן ריבלין:
שלוש.
נסים זאב (ש"ס):
שלוש בקשות ודרישות. סליחה.
אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):
אומנם אתה סופר, אבל זה שלוש.
נסים זאב (ש"ס):
- - לבטל את המועצות, להקים מועצה אחת משותפת, כדי אולי לחסוך בכך - - -
היו"ר ראובן ריבלין:
- - - שידור, שלא - - -
נסים זאב (ש"ס):
כן. שמירה על כיבוד, פיתוח, יצירתיות הוגנת, שמירה על קטינים. ואני אומר לך, אדוני השר, שמירה על ערכים. לא יכול להיות שהתחרות תהיה בצורה כל כך בוטה, זולה - - -
שר התקשורת משה כחלון:
הוגנות, זה מרכז את הכול.
נסים זאב (ש"ס):
נכון. ואני אומר לכם שהפער בין רמת החדשות והתקשורת – באמת, כולנו רוצים לשמוע חדשות – ובין הבידור שיש שם, שקוראים לזה גם יצירתיות, ואמנות - - -
קריאה:
יצירה, יצירה.
נסים זאב (ש"ס):
יצירה, יצירה אמנותית. הכול נהיה אמנות.
היו"ר ראובן ריבלין:
יש גם יצירות שהן משפטיות.
נסים זאב (ש"ס):
כן, והכול ברמה של יצירה.
אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):
לדעתך צריך שיהיו קרייניות חדשות, או אסור שיהיו קרייניות?
נסים זאב (ש"ס):
אז אני אומר לך, תשמע רגע אחד – לא שמעתי את השאלה, שאלה מאוד חשובה.
אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):
קרייניות - -
נסים זאב (ש"ס):
כלניות?
אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):
- - כדאי?
נסים זאב (ש"ס):
כן. כלניות בקו"ף או בכ"ף?
קריאה:
- - -
היו"ר ראובן ריבלין:
הוא יודע - - -
נסים זאב (ש"ס):
אה, קרייניות, חשבתי "כלניות", על פרחים. חשבתי שאתה מדבר על פרחים, סליחה.
היו"ר ראובן ריבלין:
חבר הכנסת זאב הנכבד, אתה אמרת ששלוש דקות זה הרבה זמן, אבל תדע שכבר עברו - - -
נסים זאב (ש"ס):
רגע, אז אני רק רוצה – אני מסיים כמעט.
היו"ר ראובן ריבלין:
לא לא, יש לך עוד שתי דקות שלמות.
נסים זאב (ש"ס):
אה, יש לי עוד שתי דקות.
שר התקשורת משה כחלון:
איך - - - חכם נסים?
נסים זאב (ש"ס):
אז הוויכוח, אדוני היושב-ראש, הוא לא רק על הנושא העסקי. הוויכוח צריך להיות על התכנים. אני שמח שהממשלה באה לקראת ערוץ-10, אבל צריכים גם לספק תוכניות איכותיות, ולא לרדת לדרגה הכי נמוכה ולהתחרות עם ערוץ-2. אני אומר לכם, רבותי, על זה אני אומר: אל נא אחי תרעו. לא יכול להיות שאתם לא תהיו גם כן ערוץ - -
רחל אדטו (התנועה):
איזה תוכנית אתה לא אוהב - - -
נסים זאב (ש"ס):
- - שמשדר גם חינוך, גם תרבות יהודית, ולהיות גורם הרבה יותר חיובי וחינוכי, ברמה איכותית, והתוכניות של ההישרדות ושל גיא פינס כל ערב – אני לא יודע מה יש שם בתוכנית הנלוזה הזו - - -
נינו אבסדזה (קדימה):
היתה שם בחורה מהמגזר החרדי - - -
קריאות:
- - -
נסים זאב (ש"ס):
תאמין לי, אני רואה אותך, אני כבר לא צריך לראות אותם, אחמד טיבי.
אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):
למה אתה עוקב אחרי התוכניות - - -
נסים זאב (ש"ס):
אני לא רואה אותם, אני רואה אותך, זה מספיק - -
היו"ר ראובן ריבלין:
חבר הכנסת טיבי.
נסים זאב (ש"ס):
- - אתה חלק מהתוכנית.
היו"ר ראובן ריבלין:
חבר הכנסת טיבי. חברת הכנסת אבסדזה. הוא שמע אותך ולא קרא קריאות ביניים.
אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):
מה היה - - -
נינו אבסדזה (קדימה):
- - - מה היה אצל גיא פינס - - -
היו"ר ראובן ריבלין:
חבר הכנסת טיבי, זה לא דיון ביניכם.
קריאות:
- - -
היו"ר ראובן ריבלין:
חברי הכנסת. אדוני, יש לך עוד דקה שלמה, אני מאריך לך. לא להפריע לו.
נסים זאב (ש"ס):
אני רק לא מבין איך אפשר לחשוב שאפשר לחבר את כל המועצות האלה. תארו לכם שאני רוצה לחבר את מועצת הלול עם איזה מועצה אחרת - -
היו"ר ראובן ריבלין:
לא לא לא, זה לא מועצת - - -
נסים זאב (ש"ס):
- - איך אפשר לחבר את המועצות האלה? יותר קל – אני אומר לך, אדוני היושב-ראש – לחבר את ישראל ביתנו עם הליכוד ולקרוא לזה ישראל ביתנו, ואנחנו יודעים, כשנולד התינוק - - -
היו"ר ראובן ריבלין:
הליכוד ביתנו, קוראים לזה.
נסים זאב (ש"ס):
ישראל ביתנו.
היו"ר ראובן ריבלין:
ישראל ביתנו והליכוד זה הליכוד ביתנו.
נסים זאב (ש"ס):
ליכוד ביתנו, אז הליכוד וביתנו. אז אני אומר לך, אדוני היושב-ראש, כשנולד תינוק - - -
היו"ר ראובן ריבלין:
אל תשאל אותי איך - - -
נסים זאב (ש"ס):
כשנולד התינוק אומרים: וייקרא שמו בישראל - - -
היו"ר ראובן ריבלין:
ביתנו.
נסים זאב (ש"ס):
ביתנו. ליכוד ביתנו או ישראל ביתנו, זה לא משנה.
היו"ר ראובן ריבלין:
תודה רבה.
נסים זאב (ש"ס):
היתה התלבטות בעניין הזה.
היו"ר ראובן ריבלין:
לסיום.
נסים זאב (ש"ס):
עכשיו - - -
היו"ר ראובן ריבלין:
לא עכשיו. לסיום.
נסים זאב (ש"ס):
לא, אני מסיים. אני אומר שאנחנו נתמוך בערוץ-10, כי זו בקשת הממשלה, אבל אני מבקש מכם בכל לשון של בקשה: תשנו את התכנים, תנו יותר תכנים מוסריים, ייחודיים, יהודיים, חינוכיים, כדי שזה יהיה גם משמע לכלל עם ישראל ולא רק לאותה קבוצה שאולי משתייכת לבידור, שהוא בעיני קצת זול ולא רציני.
היו"ר ראובן ריבלין:
תודה רבה לחבר הכנסת נסים זאב. בבקשה, חבר הכנסת אחמד דבאח, ואם פלסנר לא יהיה אז אחרון הדוברים – אקוניס.
אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):
- - -
היו"ר ראובן ריבלין:
אני מוכרח לומר לך, חבר הכנסת נסים זאב, בתור אדם שלא רואה טלוויזיה, זאת אומרת אתה – אתה רואה הרבה יותר ממני. אני שמעתי כמה תוכניות שאני לא הספקתי לראות אותן.
נסים זאב (ש"ס):
אני שאלתי על זה רק לפני חצי שעה - - -
היו"ר ראובן ריבלין:
אה, הבנתי.
רחל אדטו (התנועה):
למה, איזה תוכנית אתה לא אוהב - - -
היו"ר ראובן ריבלין:
בבקשה, חברי.
אחמד דבאח (קדימה):
אדוני היושב-ראש, ידידי השר, חברי חברי הכנסת, אורחים נכבדים מהערוצים, דבר ראשון, אדוני השר, אני תומך בהצעת החוק, ואני לא רוצה לתקוף את הממשלה; יש הרבה חברי כנסת היום, חברים, שתקפו את הממשלה. אבל יש לי כמה הערות לערוצי התקשורת, אני מקווה שישמעו אותן, והמטרה היא לא ביקורת. המטרה והכוונה הן לשפר את המצב, ואני רוצה להתייחס לפריפריה ולמגזר הלא-יהודי.
המגזר הלא-יהודי משלם מסים כמו כל אזרחי המדינה, ומשלם אגרות טלוויזיה, אבל לפי דעתי היחס מבחינת ערוצי התקשורת הוא מאוד שונה, ואחר כך אני אתן דוגמאות. למה זה שונה? שונה בקשר ליחס, ולפי דעתי, הערוצים לוקחים את הדברים השליליים ומתעלמים מהדברים החיוביים. ולדוגמה, לפני קצת יותר משנה קרה מקרה באיזה כפר ערבי. כמעט בחצות היו צעירים מאחינו היהודים בכפר, היה סכסוך בין צעירים, מישהו זרק אבן קטנה ונפצעה איזה בחורה. למחרת בבוקר אני שומע בתקשורת, בחדשות בבוקר, מדברים שזה על רקע לאומני – בלי לדעת מה הסיבות ומה גרם לכך, המטרה, שבחורה מהמגזר היהודי והחברים שלה היו במגזר הערבי והותקפו על רקע לאומני. התקשרתי לתקשורת וביקשתי לשנות את הגרסה, ולא קיבלתי שום מענה ולא ראיתי שום מענה.
ומה הכוונה שלי? הכוונה שלי מבחינה זו היא שפרסום דבר כזה, למה זה גורם. גורם לכך שחלק גדול מתושבי ישראל יתחילו לפחד או מפחדים להיכנס לכפרים ולמגזר הערבי. הם חושבים – והרבה תושבים מהמגזר הערבי והיהודי – יש חלק גדול מהערבים שמסתכל על היהודים כאויב, והמצב ההפוך – יש גם כאלה מהמגזר היהודי שמסתכלים על ערבים כאויב, אף שלפי דעתי האמת היא אחרת. אם נסתכל על היחס בין הציבור הערבי והציבור היהודי נראה שיש שיתוף פעולה ויש בהרבה מקומות כבוד הדדי בין שני העמים. יש אנשים שמאוד מאמינים בדו-קיום ומאמינים שאין דרך אלא לחיות ביחד.
ואם נסתכל איך התנהגו ממשלות ישראל בקשר למגזר והאפליה והאי-שוויון, לפי דעתי, התפקיד של התקשורת הוא לעמוד על הדברים האלה ולעזור לנו, לעזור לתושבי המדינה ולחזק את האנשים שמאמינים בדו-קיום ומאמינים שאפשר לחיות ביחד בשלווה ובשוויון.
ואני אתן דוגמה אחרת. אני התחלתי את החיים שלי כמחנך וכאיש עסקים מוצלח והייתי ראש עיר מאוחדת משנת 2003 עד שנת 2008, אדוני השר – עיר מאוחדת: דיר-אל-אסד, בענה ומג'ד-אל-כרום, איחוד מוצלח. בשנת 2008 הכנסת, שאישרה את האיחוד, ביום האזכרה של המנוח רבין, זיכרונו לברכה, ראש הממשלה, החליטה לפרק את האיחוד, כשההחלטה הזו היתה החלטה פוליטית וגרמה לסבל של התושבים.
החלטתי לרוץ לכנסת, ואני נמצא בכנסת והייתי בלי מפקד. אחר כך - - -
היו"ר ראובן ריבלין:
לא לא, אנחנו, אין לנו זמן עכשיו לדון בכל התולדות.
אחמד דבאח (קדימה):
לא, ברשותך - -
היו"ר ראובן ריבלין:
נא לסיים.
אחמד דבאח (קדימה):
- - אדוני היושב-ראש.
היו"ר ראובן ריבלין:
כן.
אחמד דבאח (קדימה):
אחרי שסיימתי את תפקידי כראש עיר יש ציבור שרצה לשלוח אותי לכנסת, ואני נכנסתי בקדנציה הזו ללא מפקד. בפריימריס האחרונים – בלי לדעת מאיפה אני באתי, בלי לדעת מי אני – כל אלה מהתקשורת שדיברו עלי אמרו "קבלן קולות". אני רציתי להגיד לתקשורת, ועל מנת לתקן – אני לא קבלן קולות. אני מחנך ואיש עסקים וראש עיר מוצלח, ותרמתי הרבה. כל החיים שלי תרמתי לציבור - - -
היו"ר ראובן ריבלין:
תודה.
אחמד דבאח (קדימה):
ולפי דעתי, אני מברך ואברך על ההחלטה שערוץ-10 יישאר. אומנם זה מאוחר, יש לנו עוד עשרה ימים עד שייסגר, אבל אני מקווה שניקח את ההחלטה הנכונה - -
היו"ר ראובן ריבלין:
תודה רבה.
אחמד דבאח (קדימה):
- - וערוץ-10 יישאר. תודה, אדוני היושב-ראש.
היו"ר ראובן ריבלין:
תודה רבה לחבר הכנסת דבאח. חבר הכנסת אקוניס, אחרון הדוברים. כבוד השר, שר התקשורת, אם ירצה, יוכל להתייחס לדברי המתווכחים. ירצה שנצביע, אנחנו נצביע.
קריאה:
- - -
היו"ר ראובן ריבלין:
הוא אחרון. אחרון הדוברים.
אופיר אקוניס (הליכוד):
אדוני היושב-ראש, שר התקשורת, חברי הכנסת, חברות הכנסת, האורחים מערוץ-10, העובדים וההנהלה, אני שמעתי – הקשבתי לחלקו הגדול של הדיון הזה – חלקו מעניין, אדוני היושב-ראש, חלקו פחות מעניין – אבל כיוון שרוב הדוברים, לא כולם, היו מהאופוזיציה, אני מוכרח לשאול את חברי לספסלי האופוזיציה: חברת הכנסת אבסדזה, כמה שקרים, כמה דברי איוולת, כמה רוע – רוע – כמה אמירות פופוליסטיות, חלולות, אפשר לדחוס לתוך הבמה הזאת כדי לשמש את קמפיין הבחירות הכושל של מפלגות האופוזיציה? כמה?
רחל אדטו (התנועה):
אותו הדבר כמו מפלגות הקואליציה. אותו הדבר בדיוק.
יואל חסון (התנועה):
לכם אין קמפיין. אין לכם קמפיין בכלל, חבר הכנסת אקוניס.
אופיר אקוניס (הליכוד):
ואוצר המלים - אני לא הפרעתי - - -
היו"ר ראובן ריבלין:
חבר הכנסת חסון – לחבר הכנסת חסון לא הפרעת, כי לא היית, אבל אני לא אתן לאף אחד להפריע לך.
אופיר אקוניס (הליכוד):
אדוני היושב-ראש, ואוצר המלים - - -
רחל אדטו (התנועה):
- - -
אופיר אקוניס (הליכוד):
- - - ואוצר המלים, גם בדיון הזה, משקף אוצר מלים של ארבע שנים בכנסת הזאת. משקף. אני – דגימות, כמובן, כמה דגימות.
נינו אבסדזה (קדימה):
שאלת אותי.
אופיר אקוניס (הליכוד):
לא שאלתי אותך.
נינו אבסדזה (קדימה):
- - - חמש דקות לא מספיק כדי לענות - כמה שקרים - -
היו"ר ראובן ריבלין:
תודה. תודה.
אופיר אקוניס (הליכוד):
כמה דגימות.
נינו אבסדזה (קדימה):
- - אתם דיברתם במהלך ארבע שנים.
היו"ר ראובן ריבלין:
תודה. תודה.
אופיר אקוניס (הליכוד):
כמה דגימות, דגימות קטנות, אדוני היושב-ראש, מאוצר המלים הדל של חברי האופוזיציה, שחזרו עליו ארבע שנים: סתימת פיות, עולם שלישי – כתבתי מה שאתם אמרתם – משטרים חשוכים, השתלטות על התקשורת, שלטון טוטליטרי. והפעם, אני מוכרח להודות, תודה לכם, ויתרתם על הפאשיזם. תודה רבה. אדוני - - -
נינו אבסדזה (קדימה):
הזכרתי בולשביקים, זה לא פחות טוב.
אופיר אקוניס (הליכוד):
תודה. אני הקשבתי לך, שמעתי את סיפורייך על "פראבדה", שמעתי.
היו"ר ראובן ריבלין:
למה לך להתייחס?
אופיר אקוניס (הליכוד):
אומרים שהממשלה – אדוני, אומרים שהממשלה הזאת סותמת פיות. עכשיו יושב פה שר התקשורת, ובוא נבחן יחד אתו, כי הוא הוביל את מדיניות התקשורת בהצלחה אדירה בארבע השנים האחרונות, מה עשינו. לא מה דיברנו, לא מה קשקשנו, לא איזה ססמאות פופוליסטיות של קמפיינרים כושלים.
שני חוקים דרמטיים עברו בכנסת הזאת, אדוני היושב-ראש, בהובלת שר התקשורת, בעיקר במחצית הראשונה של הקדנציה. אני שימשתי אז יושב-ראש ועדת הכלכלה, המשיכו בזה גם אחרי, כאשר חברי שאמה-הכהן החליף אותי בתפקיד. הדבר הראשון שעשינו הוא הארכת – תקשיבו טוב, יושבים פה גם עובדים של ערוץ-10, שעובדים בערוץ-10, חברים וחברות, בזכות החקיקה שעשינו כאן, אתה זוכר, שר התקשורת, את הישיבות - - -
יואל חסון (התנועה):
מה אתה רוצה, שיגידו לך תודה? מה, אתה עושה טובה למישהו?
אופיר אקוניס (הליכוד):
אנחנו – לא, אני רק פשוט אומר לכם - - -
רחל אדטו (התנועה):
אבל זה נאום בחירות.
היו"ר ראובן ריבלין:
לא יהיו לך יותר מארבע דקות אם תענה להם, אני אומר לך.
אופיר אקוניס (הליכוד):
אני רק אומר לכם מה מדברים ומה עושים. נכנס חבר הכנסת נחמן שי - -
יואל חסון (התנועה):
זה ה-state of mind שלך - -
אופיר אקוניס (הליכוד):
- - הוא ישב אתי - - -
יואל חסון (התנועה):
- - שאתה עושה טובה.
אופיר אקוניס (הליכוד):
הוא ישב אתי, הוא ישב אתי אחרון – אתה לא היית שם – עד 23:00, שבוע לפני שערוץ-10 בסיבוב הקודם עמד להיסגר, עד שסיימנו – לבד – את החוק בקריאה שנייה ובקריאה שלישית; על מה אתה מדבר?
יואל חסון (התנועה):
באמת תודה רבה.
אופיר אקוניס (הליכוד):
עשינו – ערוץ-10, ברוך השם, חי ופועל עד היום הזה, והיום רק חוק הגולן משתווה לו, אדוני היושב-ראש, בשלוש קריאות, ביום אחד, תעבור החקיקה הנוגעת לערוץ-10. אם זו סתימת פיות אני אינני יודע מהי סתימת פיות.
החוק שני, שהוא לא פחות חשוב – לא פחות חשוב - -
רחל אדטו (התנועה):
- - -
אופיר אקוניס (הליכוד):
- - שר התקשורת עשה יחד אתי, עם חברי, עם הקואליציה הזאת, שר האוצר, גם – בוודאי – משרד האוצר תמך בדבר הזה, לא פחות חשוב, מעבר משיטה שפשטה את הרגל, וזה, אני מבין, גם למה הזכייניות מצטרפות אלינו, שיטת הזיכיונות, שהיא טובה, אדוני, לשנות ה-90 המוקדמות.
אגב, גם את סתימת הפיות הזאת עשתה ממשלת הליכוד בשנות ה-90 המוקדמות: היא פתחה את השוק לתחרות, פרצה את המונופול של הערוץ הראשון. אתם עשיתם את זה, נכון? השמאל עשה את זה. אם זה היה תלוי בכם רשות השידור היתה עדיין מחלקה במשרד ראש הממשלה. זה ככה, ככה אתם.
נינו אבסדזה (קדימה):
ארבע שנים היו תלויים בכם ולא עשיתם שום דבר.
אופיר אקוניס (הליכוד):
ככה אתם. אדוני, והחוק הזה של המעבר מזיכיונות לרשיונות הוא אחד מהחוקים פותחי הפיות הדרמטיים ביותר שנעשו לא בכנסת השמונה-עשרה, בארבע או בחמש הכנסות האחרונות. מובן שנואשם, כמובן, בסתימת פיות, אבל בדיבור אתם טובים, בביצוע פחות.
ואני אומר לך כאן: אנחנו נעשה היום את החוק של ערוץ-10, נאריך את הזיכיון. הממשלה הזאת תעשה את זה כפי שהממשלה הזאת עשתה את זה לפני שנתיים. השבוע לפני שנתיים, אדוני השר, פה, באולם הזה, ובאולם של ועדת הכלכלה – לא משום שאנחנו רוצים - - -
רחל אדטו (התנועה):
- - -
אופיר אקוניס (הליכוד):
את תקשיבי, תקשיבי. - - - לא משום שאנחנו רוצים רק את ערוץ-10; אם זה היה תלוי בממשלה שלנו, שמובילה תנועה לאומית ליברלית, היו עוד עשרה ערוצים.
יואל חסון (התנועה):
איפה הליברליות? איפה הליברליות?
אופיר אקוניס (הליכוד):
עשרה ערוצים. תשמע טוב, עשרה ערוצים עוד היו פה.
יואל חסון (התנועה):
איזה ליברליות?
אופיר אקוניס (הליכוד):
ואני רוצה לפנות עכשיו, אדוני, בזמן שנותר לי, בקצרה, לחברי בערוץ-10.
היו"ר ראובן ריבלין:
מאוד בקצרה.
אופיר אקוניס (הליכוד):
בקצרה. בעזרת השם אנחנו נשלים היום את החקיקה בעניינכם, ואני אומר לכם בחברות – אני מכיר חלק מכם, כאשר אתם מדי פעם מזמינים אותי, לא יותר מדי, חלילה, אבל מדי פעם - -
היו"ר ראובן ריבלין:
אנחנו - -
אופיר אקוניס (הליכוד):
- - אני אומר לכם, חברים - - -
יואל חסון (התנועה):
זה היה איום או רמז?
היו"ר ראובן ריבלין:
- - רבותי, אנחנו בכנסת, לא בכותל עכשיו. בבקשה. כל מי שיש לו בעיות שילך - - -
אופיר אקוניס (הליכוד):
- - אני אומר לכם בחברות, בידידות, באמת, לא יפה, לא ראוי, לא מוסרי, שבזמן שממשלה יושבת ומחוקקת את חוק ערוץ-10 הציבור בבית מקבל או השבתות מסך עם שקופיות: אנחנו לא כאן כי הממשלה נגדנו; או מקבל סטריפים: הממשלה נגדנו ואנחנו שובתים, עוד עשרה ימים, עוד 12, עוד תשעה ימים לסגירת הערוץ. אתם יודעים שהערוץ לא ייסגר. אני מבקש להפסיק עם כל המעשים הלא-נבונים – אני אומר לכם באהבה, בחברות אני אומר, בידידות – לא נבונים, לא מוסריים, לא צודקים.
והדבר האחרון, אדוני, שנדרש, כאשר תוקם הממשלה הבאה, בעזרת השם, בעוד חודשיים, וימונה שר תקשורת – ושר התקשורת הודיע על פסק זמן מן החיים הפוליטיים, ימונה שר תקשורת חדש – אני חושב שהדבר הנדרש, אדוני – גם אתה היית שר התקשורת – זה קמפ-דייוויד תקשורתי: לאסוף את כל גופי התקשורת, את כל הזכייניות, את כל המוציאים לאור, כדי לבדוק איך אנחנו ממשיכים בעולם משתנה. בעולם משתנה - -
היו"ר ראובן ריבלין:
זה בתנאי שנחזור - - -
אופיר אקוניס (הליכוד):
- - איך אנחנו ממשיכים, איך אנחנו מקיימים את התקשורת במשטר דמוקרטי.
היו"ר ראובן ריבלין:
- - - בתנאי שנחזור לפלטפורמות שידור שהן זליגות. זה אתגר מחייב.
אופיר אקוניס (הליכוד):
אדוני, אנחנו חייבים בחשיבה הזאת - -
היו"ר ראובן ריבלין:
מאה אחוז.
אופיר אקוניס (הליכוד):
- - משום שהעולם שלנו הוא עולם משתנה.
היו"ר ראובן ריבלין:
מאה אחוז.
אופיר אקוניס (הליכוד):
וחלק מן העיתונים שנמצאים היום במצב קשה - -
היו"ר ראובן ריבלין:
תודה.
אופיר אקוניס (הליכוד):
- - נמצאים בו לא בגלל ממשלה כזאת או אחרת.
היו"ר ראובן ריבלין:
תודה רבה.
אופיר אקוניס (הליכוד):
הם נמצאים כי נכנסו לחיינו גופים חדשים ואמצעים אחרים. ואנחנו נעשה את זה. תודה רבה.
היו"ר ראובן ריבלין:
אני מאוד מודה לחבר הכנסת אקוניס, שהיה גם יושב-ראש ועדת הכלכלה שדנה פעמים רבות בנושא התקשורת - וחבר הכנסת כרמל שאמה שעתיד בעוד כמה דקות לפתוח את הישיבה גם בנושא זה. כבוד השר הנכבד, האם אדוני מבקש שנצביע, או הוא רוצה להתייחס?
שר התקשורת משה כחלון:
להצביע.
היו"ר ראובן ריבלין:
להצביע. ובכן, אנחנו קיימנו דיון משולב, אבל אנחנו כמובן נצביע על כל חוק בנפרד, כדי לאפשר לחברי הכנסת להביע את דעתם על כל חוק בנפרד בקריאה ראשונה.
אני גם מודיע שוועדת הכנסת בראשותו של חבר הכנסת יריב לוין נתנה פטור מחובת הנחה, בגלל צוק העתים, לשלוש הקריאות, ולכן עם סיום ההצבעה, ואם אכן הכנסת תאשר בקריאה ראשונה, ועדת הכלכלה תוכל לשבת מייד כדי לקיים דיונים ולהביא, אם אפשר, את הנושא לקריאה שנייה ולקריאה שלישית, ובהחלט אפשר.
מוחמד ברכה (חד"ש):
יש לוח זמנים לשנייה ושלישית?
היו"ר ראובן ריבלין:
זה כבר – אתה צריך לבוא בדברים עם יושב-ראש הוועדה.
מוחמד ברכה (חד"ש):
כי לכל החברים או לרוב החברים כאן יש בחירות.
היו"ר ראובן ריבלין:
הרי אני ביקשתי לסגור את הכנסת כדי שיתקיים דיון ציבורי ולא נעשה מחטפים. פה יש צורך אמיתי, מבחינת תפיסת העולם של הדמוקרטיה הישראלית, לדון בחוק. אם אנחנו מאשרים אותו צריכים גם לקיים את הדיון בו. הכול תלוי בכם. אם הדיון יתקיים בצורה כזאת שבה אנחנו נוכל לעבור מקריאה ראשונה לקריאה שנייה ולקריאה שלישית באותו נוסח, מובן שהדבר יקצר את התהליכים. אבל מובן שוודאי יהיו חברי כנסת שירצו להביע את דעתם.
רבותי, אנחנו עוברים להצבעה, וההצבעה הראשונה היא: הצעת חוק הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו (תיקון מס' 37), ואני נותן תרגום: המתייחס למה שנקרא נושא ערוץ-10, ואנחנו נצביע עליו בקריאה ראשונה. מי בעד? מי נגד? מי נמנע? נא להצביע.
הצבעה מס' 1
בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 33
נגד – אין
נמנעים – אין
ההצעה להעביר את הצעת חוק הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו (תיקון מס' 37), התשע"ג–2012, לוועדת הכלכלה נתקבלה.
היו"ר ראובן ריבלין:
33 בעד, אין מתנגדים, אין נמנעים. לכן אני קובע שהצעת חוק הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו (תיקון מס' 37), התשע"ג–2012, עברה בקריאה ראשונה ותועבר מייד לוועדת הכלכלה של הכנסת כדי להכינה עוד היום לקריאה שנייה ולקריאה שלישית.
רבותי חברי הכנסת, אנחנו עוברים להצעת חוק התקשורת (המשך שידורי חדשות מקומיות בטלוויזיה) (תיקוני חקיקה) (הוראות שעה) (תיקון מס' 5), התשע"ג–2012. נא להצביע בקריאה ראשונה. מי בעד? מי נגד? מי נמנע? נא להצביע.
הצבעה מס' 2
בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 34
נגד – אין
נמנעים – אין
ההצעה להעביר את הצעת חוק התקשורת (המשך שידורי חדשות מקומיות בטלוויזיה) (תיקוני חקיקה) (הוראות שעה) (תיקון מס' 5), התשע"ג–2012,
לוועדת הכלכלה נתקבלה.
היו"ר ראובן ריבלין:
אוקיי, 34 בעד, אין מתנגדים, אין נמנעים. גם הצעת חוק התקשורת (המשך שידורי חדשות מקומיות בטלוויזיה) (תיקוני חקיקה) (הוראות שעה) (תיקון מס' 5), התשע"ג–2012, עברה בקריאה ראשונה, ועוברת מייד לוועדת הכלכלה, אשר תתחיל לאלתר את דיוניה בהכנת שני החוקים לקריאה שנייה ושלישית. תודה רבה.
אנחנו ממשיכים בסדר-היום, חברי הכנסת, והסעיף הבא על סדר-היום הוא הצעת חוק הרבנות הראשית לישראל (הארכת כהונת הרבנים הראשיים) (הוראת שעה), התשע"ג–2012, קריאה שנייה ושלישית. אמור להציג את החוק יושב-ראש ועדת חוקה, חוק ומשפט שאינו נוכח באולם, אף שהוא יודע על סדר-היום, וגם לא הסמיך מי מהוועדה להציגו בפניו. ולכן, אנחנו לא נדון בחוק זה, אלא אם כן יבקשו ממני להחזירו לסדר-היום.