קטע מדברי הכנסת
הצעת חוק הירושה (תיקון מס' 13) (ירושה מכוח אימוץ), התשע"ב–2012
[רשומות (הצעות חוק, חוב' כ/459).]
(קריאה ראשונה)
היו"ר יצחק וקנין:
הצעת חוק הירושה (תיקון מס' 13) (ירושה מכוח אימוץ), התשע"ב–2012, של חברי הכנסת אילן גילאון וניצן הורוביץ – קריאה ראשונה. יציג את הצעת החוק חבר הכנסת ניצן הורוביץ.
ניצן הורוביץ (מרצ):
אדוני היושב-ראש, תודה רבה, הצעת החוק הזאת אושרה לקריאה ראשונה בוועדת החוקה, ואני רוצה כאן להודות לחבר הכנסת דוד רותם, יושב-ראש ועדת החוקה, שסייע באישור הצעת החוק בוועדה.
הצעת החוק הזאת היא עניין של חסד. מדובר פה בהשוואת המעמד של ילדים מאומצים לילדים ביולוגיים בעת ירושה של קרובים, למשל סבא שנפטר. לא הרבה יודעים, אבל נוצרים מקרים שכאשר יש ילד מאומץ ויש ילד ביולוגי, והסבא נפטר, רק הילד הביולוגי מקבל את ירושתו, ולא הנכד המאומץ, ומדובר פה על מקרים קורעי לב. במשך שנים מנסים לתקן את החוק. נמצא כאן למשל ביציע אדם שהוא ילד ביולוגי, אחותו היתה מאומצת, נפטרה, והוא לא יכול לרשת אותה, והמדינה לוקחת את ירושתה, והוא, אחיה כל החיים, האיש הזה, האדון הזה כאן, איננו יכול לרשת אותה. ולכן אנחנו מבקשים לתקן את חוק הירושה כך שילדים מאומצים יהיו כמו ילדים ביולוגיים לעניין ירושה של קרובים.
זה דבר – חברי חברי הכנסת, אני באמת – רוצה להסביר – – –
משה גפני (יהדות התורה):
– – –
היו"ר יצחק וקנין:
חבר הכנסת גפני, אתה ברשימת הדוברים.
ניצן הורוביץ (מרצ):
חבר הכנסת גפני, אני באמת פונה אל הלב שלכם. זה דבר שאושר על-ידי משרד המשפטים, הושקע בזה מאמץ מאוד גדול. ילדים מאומצים, הורים מאמצים, היו פעילים בעניין. אם אנחנו רוצים לעודד אימוץ, כדי שתינוקות – לא ינטשו אותם, כדי לחזק את המסגרת המשפחתית, אנחנו חייבים לאשר את התיקון הזה, שעושה צדק ברמה הכי בסיסית.
אני לא אאריך בדברים, ואני רק מבקש, באמת, חברי חברי הכנסת – החרדים, במקרה הזה, זה לא הנושא, עם כל הכבוד, לעשות עליו מאבק, כי פה מדובר ממש – אדוני היושב-ראש, אני אומר לך את זה, אין הרבה חוקים כאלה שבאמת מדובר בהם בצדק בסיסי לאנשים שפתאום – תאר לך את הסיטואציה, בגיל 50, אפילו הם לא ידעו שהם מאומצים, ופתאום מנשלים אותם מירושה של דוד ואומרים: אתה ילד מאומץ. מה זה עושה לבן-אדם ולבני משפחתו? אז אני מבקש – זו קריאה ראשונה, להעביר, כדי שנוכל להמשיך את הדיון בוועדת החוקה. תודה רבה.
היו"ר יצחק וקנין:
תודה לחבר הכנסת ניצן הורוביץ. רבותי, אני פותח את הדיון בהצעת החוק. ראשון הדוברים, חבר הכנסת ישראל אייכלר – מוותר; חבר הכנסת אורי אריאל – איננו; חבר הכנסת שלמה מולה – בטלפון. חבר הכנסת משה גפני, אתה מוותר?
משה גפני (יהדות התורה):
אני מוותר.
היו"ר יצחק וקנין:
מוותר. אתה רוצה לדבר, חבר הכנסת?
שלמה מולה (קדימה):
ויתרתי, ויתרתי.
היו"ר יצחק וקנין:
חבר הכנסת מיכאל בן-ארי.
קריאה:
מוותר.
היו"ר יצחק וקנין:
הוא לא מוותר.
מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):
אלו שנמצאים בערוץ-99 חמש פעמים ביום שיוותרו, אותי, שלא מכניסים לשם – אני הולך לדבר. אני אדבר מפה.
אורית זוארץ (קדימה):
אתה עושה מספיק פרובוקציות – – –
היו"ר יצחק וקנין:
רבותי, רבותי, אל – – –
מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):
רק אני אוויר. רק אני אוויר. ערוץ-99 שייך לחברי כנסת מסוימים מאוד.
היו"ר יצחק וקנין:
חברת הכנסת זוארץ, זה לא מקובל. חבר הכנסת מיכאל בן-ארי, תן לי – – –
מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):
חמישה חודשים, הייתי שם פעם אחת. יש פה חברי כנסת – פעמיים ביום הם – – –
היו"ר יצחק וקנין:
חבר הכנסת מיכאל בן-ארי, תגיד לי, אתה לא שומע מה שמדברים? תן לי להגן עליך פעם אחת. רבותי, אני חושב שאנחנו מאבדים קצת את הצפון. זכותו הלגיטימית של חבר כנסת שנרשם – לדבר, גם אם יש איזו הסכמה שמישהו לא ידבר. אז אנא מכם. תודה.
מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):
טוב, קודם כול, אני לא אוותר, כי גם יש לי משהו ענייני לומר פה. אבל בהקשר של הנאום הקודם, מחר יש הפגנת הפראיירים משוק-התקווה לכיוון מרכזי הסיוע. מבקשים ממרכזי הסיוע שיחלקו את "מרק לוינסקי", יהפכו אותו ל"מרק מרכז-שוסטר". במקום "מרק לוינסקי", "מרק מרכז-שוסטר". ישפכו עליהם שם – הצפונבונים ישפכו עליהם את המרק על הראש, יעשו מהם מרק כמו שעשו בבריכת "גורדון". אז זה לדבר הזה, ועכשיו עניינית.
רבותי, אין מצווה יותר גדולה בעולם מאשר עניין של אימוץ. אין מצווה יותר גדולה. כל המגדל את בן חברו, מעלה עליו הכתוב כאילו יְלדו. זו זכות הכי גדולה שיכולה להיות. אימוץ זה הדבר הכי נפלא, הכי גדול. זה חסד יומיומי, של שעה-שעה, דקה-דקה, לא רק במזון גופני – לא רק בזה, אלא גם במזון נפשי, לילד שזה לא ניתן לו – הוא לא היה יכול לקבל את זה. ולכן, העניין הזה, אין עליו בכלל בכלל עוררין.
אבל אני, כשבאתי לעסוק בעניין הזה, והייתי בדיונים בוועדת החוקה, גם שמעתי את הצד הזה, התקשרתי למישהו שהיה קשור אלי באוניברסיטה, פרופסור נחמד ביותר, חתן פרס ישראל – לא אזכיר את שמו כי לא ביקשתי ממנו – יש לו בעצמו עשרה ילדים, והוא אימץ ילדה שעלתה מאתיופיה ללא אב ואם; אימץ אותה. אני ראיתי את האימוץ, זה מישהו שהייתי קשור אליו מאוד, באופן הכי ברור, הכי מוחלט שיכול להיות. שאלתי אותו: מה אתה אומר? הוא אמר לי: תשמע, מיכאל, העניין הזה של ירושה הוא דבר שגורם המון המון סכסוכים בתוך המשפחות, וגם ככה יש חוק שילדים מאומצים יורשים את הוריהם. ילדים מאומצים יורשים את הוריהם. כל מי שמכיר פה סיפורי ירושה יודע שמשפחות הכי מלוכדות שבעולם, הכי אוהבות שבעולם, על פרוטות התנפצו לרסיסים.
ולכן, כשדיבר אתי אותו יהודי חשוב, ודיבר אתי, אמרתי לו: אני מתחנן בפני אנשים, יש גיל שבו כותבים צוואה. יש גיל שבו כותבים צוואה, שיסדרו – תסדרו את הדברים עם הילדים שלכם, עם הנכדים שלכם, עם מי שאתם רוצים. זו לא בושה. אפשר בגיל מסוים – הרב כהנא כתב צוואה בגיל 57, חצי שנה לפני שהוא נרצח; הוא כתב: כששערו של אדם מלבין, כשהשיניים כבר לא משהו, בן-אדם מצווה לביתו. מה הוא יודע מה יהיה מחר? מה הוא יודע מה יהיה מחר? מה, מישהו פה יחיה עד גיל 300? כותב צוואה. ולכן – את הדברים האלה אפשר לסדר בצוואה.
אבל ברגע שהם נכנסים לדברים האלה זה יכול לגרום – הוא אמר לי, אותו אחד, הוא איש ליברל לחלוטין, מן הסתם בחוק הזה של רבני "צהר" היה מראשוני התומכים, הוא אמר לי: תשמע, הדבר הזה הוא בעייתי. יש צד אחד, אבל יש גם צד שני, יש הצד של המשפחה, שאומר: רגע, מה הוא שייך? ואז זה לגרום ניכור אליו יותר משהיה קודם. לכן במקרים כאלה רצוי – זו לא בושה, זו לא בושה – לכתוב צוואה מסודרת. שאנחנו נכפה על המשפחות? שאנחנו נכפה עליהם לקבל? הזוג שקיבל ואימץ – חוקקנו בחוק – יורש ומוריש לילד המאומץ שלו. ללכת ולהכניס את כל המשפחה לזה, אין זאת רשותנו.
היו"ר יצחק וקנין:
משפט אחרון.
מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):
עם כל הרגישות, ועם כל האהבה, ועם כל ההערכה למה שיש לעניין הזה, של אימוץ, יש כאן דבר לטעמי – ושוב, אני התייעצתי עם בן-אדם שהוא בעצמו מאמץ; אני עוד לא זכיתי לכזה דבר, הלוואי שאני אזכה, אבל בן-אדם כזה, וזה מה שהוא אומר, וכדאי להיות קשוב גם לצד השני. תודה רבה.
היו"ר יצחק וקנין:
תודה לחבר הכנסת מיכאל בן-ארי. חבר הכנסת נסים זאב.
שכיב שנאן (העצמאות):
אולי כולנו נשכנע אותו לדבר פעם אחת?
היו"ר יצחק וקנין:
אתה יכול להשתלט על נסים? נו, תנסה. שלוש דקות.
נסים זאב (ש"ס):
אדוני היושב-ראש, מה שחשוב – שאני משתלט על עצמי ואני שולט בעצמי, וברוך השם – תראו, ברוב החוקים היום לא דיברתי בכלל, כי התחשבתי בחברי הכנסת, אז כל פעם שאני עולה, לא יודע, נראה פה איזה מין לחץ; נכנסים כולם ללחץ. בסך הכול אני חושב שכשאני לא מדבר אתם צריכים לדרוש ממני לדבר.
אני רוצה לומר לכם, באמת, כשחבר הכנסת הורוביץ דיבר אתי על חסד – באמת, אנחנו אנשי חסד, תדע לך. אין לנו שום בעיה בעניין הזה. אבל אתה צריך לדעת שיש פה השלכות רוחב, יש אימוץ ויש אימוץ. קודם כול, מדין ירושה ברור שעל-פי ההלכה אין עניין שבן מאומץ זוכה בירושה. כמו שבעניין הבנות, זה כל כך פשוט בין זכר לנקבה, אותו הדבר לגבי העניין הזה, של תינוקות, או ילדים, או לא משנה, שהם מאומצים. אבל לא זה – – –
משה גפני (יהדות התורה):
אלא אם כן האבא נותן את זה.
נסים זאב (ש"ס):
נותן את זה כמתנה. מתנה אפשר לתת, אתה יודע, אתה יודע שיש – –
שלמה מולה (קדימה):
רק קצת תהיו ליברלים.
נסים זאב (ש"ס):
– – יש מישהי שהיה לה מיליונים רבים, והיא נתנה בסופו של דבר לפינת החי את כל הכסף שלה. זה זכותו של אדם מחיים – – –
משה גפני (יהדות התורה):
– – –
נסים זאב (ש"ס):
לא, אני אומר – לתת למי שהוא רוצה. יכול להיות שזה איזה מוסד מסוים שהוא אוהב אותו, לא משנה.
אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):
זה עדיין לא מונע – – – לכתוב צוואה.
משה גפני (יהדות התורה):
נכון.
אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):
לא סותר את זה שבן-אדם יכתוב צוואה.
נסים זאב (ש"ס):
כן, אבל אני רוצה – – –
אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):
– – –
משה גפני (יהדות התורה):
הוא יכול, הוא יכול. את צודקת.
נסים זאב (ש"ס):
לא, אבל פה מדובר – לא, פה מדובר שלא היתה צוואה. כשיש צוואה אין פה שאלה. אדם יכול – צוואה זה בדיוק כמו מתנה, צוואה זה מחיים. ירושה היא לאחר מיתה – זה הכלל בתלמוד, בסדר? עכשיו, לא מדובר – – –
משה גפני (יהדות התורה):
צודקת. כשיש צוואה אין בעיה.
נסים זאב (ש"ס):
צוואה זה מחיים. עכשיו, מה ההבדל בין צוואה ללא-צוואה מחיים?
שלמה מולה (קדימה):
בן-אדם קיבל התקף לב, לא כתב צוואה.
נסים זאב (ש"ס):
כשבצוואה את מגדירה בדיוק מה את רוצה לתת לכל אחד ואחד, ויש לך סדר עדיפויות – – –
שלמה מולה (קדימה):
בן-אדם קיבל התקף לב – לא כתב צוואה, מה קורה?
נסים זאב (ש"ס):
בסדר.
אילן גילאון (מרצ):
די, באמת, די, באמת, אם הייתי מוצא ילד כמוהו הייתי מאמץ אותו אני בעצמי.
נסים זאב (ש"ס):
אבל אני לא הייתי מסכים שאתה תהיה האבא שלי בכל מקרה.
אילן גילאון (מרצ):
מאומץ, מאומץ.
נסים זאב (ש"ס):
לא, לא אבא מאומץ ולא אבא ביולוגי, בוודאי, חלילה וחס.
אריה ביבי (קדימה):
הוא מתכוון שתהיה נכד שלו.
היו"ר יצחק וקנין:
רבותי, נו, אפשרנו קצת הערות, אבל לא להפריע. חבר הכנסת זאב, אפשר להמשיך.
נסים זאב (ש"ס):
עכשיו, אני רוצה שתדע, חבר הכנסת הורוביץ, שיש בכל זאת הבדל בין ילדים מאומצים שנלקחו על-כורחם מהוריהם ועברו הליכים משפטיים, ובסופו של דבר הילד הזה הולך לאימוץ, אבל יש לו עדיין הורים. אני רוצה לשאול אותך: אז מה קורה במקרה הזה שהאבא הלא-ביולוגי שלו נפטר, האם הוא גם זוכה בירושה לפי הצעת החוק הזאת? זאת אומרת, תיאורטית, בוא נאמר שגם האבא הביולוגי שלו, יש לו כספים במקרה – לא מדובר דווקא במשפחה שאין לה. זאת אומרת, אותו אחד יכול לזכות בירושה גם מהאבא הביולוגי וגם מהאבא המאמץ; תיאורטית, לפי החוק הזה.
זהבה גלאון (מרצ):
ומה יקרה אם זה יקרה?
קריאות:
– – –
היו"ר יצחק וקנין:
חבר הכנסת נסים זאב, יש לך עוד דקה מהרגע הזה.
נסים זאב (ש"ס):
אני יודע.
היו"ר יצחק וקנין:
תסיים, אתה כבר מדבר חמש דקות.
נסים זאב (ש"ס):
אני סיימתי כמעט, ואני רוצה לומר שהוועדה צריכה לתת את דעתה על המקרים החריגים, שאתה תומך בהם – אני לא יכול לתמוך, כי עניין הירושה הוא על-פי ההלכה. אבל אני אומר לך: תיתנו את דעתכם גם על מקרים החריגים האלה, ולהבדיל בין ילד מאומץ מהסוג הזה, שנלקח בכוח מהוריו, בניגוד לרצונו, ועבר הליכים משפטיים במשך שנים, ובסופו של דבר גזלו לו – זה מה שהוא חש, שגזלו לו את הילד שלו ונתנו אותו להורים אחרים, לבין תינוק שהוא יתום מאב ואם, ובאמת נעשה פה חסד גדול, ואותם ההורים אימצו את התינוק הזה וגידלו אותו; יש הבדל עצום בין ילד כזה מאומץ לילד אחר. ואני מבקש לתת את הדעת בנושא הזה בוועדה.
היו"ר יצחק וקנין:
תודה לחבר הכנסת נסים זאב. יעלה חבר הכנסת עתניאל שנלר, ואחריו אנחנו מצביעים. אורי מקלב, אתה ביקשת?
עתניאל שנלר (קדימה):
אדוני היושב-ראש, בקצרה רבה מאוד. אכן, דיני ירושה הם דינים שיש להם היבט הלכתי מובהק, והדברים הם לא קלים. ואכן, מתנה זו לא ירושה, וצוואה זו לא ירושה, והחוק והמחוקק – החיים והמוות ביד הלשון. ייתכן שמונחים מסוימים בתוך החוק הראוי הזה, בלשון אחרת יכולים להיות נכונים בהגדרה הלכתית. אני לא אומר את זה מתוך ידיעה, אלא מתוך השערה.
כך, למשל, אני סבור שאם יהיו הסכמים קדם-אימוציים, כמו הסכם קדם-נישואים – בסופו של דבר, יש משפחות אומנה, כמו שאמר חבר הכנסת זאב, או באימוץ אחר – כדי להבטיח שלא יהיה בגדר ירושה במובן ההלכתי-תלמודי, אלא במובן האחר, המרחיב יותר, שלא רואה בזה מתנה או צוואה ועוד כיוצא באלה.
דיברתי, חבר הכנסת הורוביץ – – –
ניצן הורוביץ (מרצ):
– – –
עתניאל שנלר (קדימה):
– – – והוא, באצילות נפשו, כשדיברנו על זה, אמר לי – וסליחה שאני אומר את זה – שאין לו שום כוונה ללכת נגד, אלא רק לחפש את הדרך איך ללכת יחד, ולכן תיאמנו שהוא יעשה מאמץ שכולנו נדע על הדיונים בוועדת החוקה, שנוכל לדאוג שיהיה מצד אחד חוק מאוד ראוי, לברך עליו, לצד דיוק, שלא חס וחלילה יהיה לנו קושי מבחינה הלכתית.
אשר על כן אני סבור שראוי וחשוב מאוד לתמוך בחוק הזה, ולא פחות – ללוות את החוק בצורה שכולם יצביעו בסופו של דבר בעד, שמא לא נעבור כאן חס וחלילה על משהו שהוא לא בגדר הלכה, כפי שמתחייב מהחוק במדינת ישראל. תודה רבה.
היו"ר יצחק וקנין:
תודה לחבר הכנסת עתניאל שנלר. יעלה אחרון הדוברים, חבר הכנסת אורי מקלב.
אורי מקלב (יהדות התורה):
אדוני היושב-ראש, תודה רבה לך, חברי חברי הכנסת, אומנם היה מדובר שהחברים יוותרו על זכות הדיבור, אבל יש כאלה שלא ויתרו, אז מי שנשאר ברשימה – בכל אופן מצאתי לנכון כן להגיד כמה מלים, במיוחד כשאני ביקשתי רוויזיה בחוק הזה, שהיתה אמורה להתקיים לפני שבועיים, ובאתי בדקה של השעה, אבל לא הצלחתי, ואיחרתי את ההצבעה, אז אני אגיד – מה שרציתי להגיד אז, אגיד עכשיו בקצרה.
קודם כול, זה שניסו לעשות את זה וגם להכניס את זה כחלק מהמלחמה של הציבור הדתי החרדי נגד פתיחות, נגד דברים הומניים, נגד דברים קשים שקרו – זה קל, ניסו, וגם דיברו על זה בתקשורת, וגם התראיינתי בעניין הזה, אז זה לא ככה. כפי שאמרו גם קודמי, מצוות אימוץ זו מצווה נעלה מאוד, מיוחדת מאוד וחשובה מאוד, והציבור הדתי והחרדי מאמץ הרבה יותר מהחלק היחסי שלו באוכלוסייה, ולא רק שהוא מאמץ במקרה שאין לאדם ילדים, כשלא זכו לפרי בטנם, אלא גם במקרים שיש ילדים. ורבים מהמקרים הם של משפחות שיש להן כמה וכמה ילדים, והן מאמצות עוד אחד, וגם לא מבן העדה שלהן וכו' וכו', ובאמת הן ראויות לציון. ולכן, לא לקחת את זה שאנחנו נגד המשפחות המאמצות.
אמר נכון חבר הכנסת מיכאל בן-ארי – הוא אמר את זה גם בוועדה, בשם פרופסור ידוע, שאולי לא רוצה להגיד את שמו, שהוא מאמץ, והוא אמר: תשמעו, החלק הזה – לא כדאי, כי ברגע שיש גם הנושא הממוני, וכשיש ילדים בוגרים, ומכניסים מישהו, והוא גם – אז החלק הזה של הכסף, הכסף מסנוור את הכול ועושה שינויים. וזה גם נכון.
המקרים שהגיעו לפנינו גם לוועדה: שפתאום אחות מאומצת, שאחים שלה, שהם היו אחים ביולוגיים של הסבא הנפטר, והם נישלו אותה בסופו של דבר מהירושה, אבל צריך לחשוב שמי שנישל אותה זה לא ההלכה, זה האחים האלה, שלא רצו להתחלק אתה; היתה להם אפשרות להתחלק אתה, הרי אף אחד לא מונע מאחים שיורשים להתחלק גם עם האחות המאומצת, אבל הם בחרו לא לעשות את זה, ואנחנו עכשיו בכוח רוצים בחוק לעשות את זה.
אבל אני לא מדבר על המקרים האלה. אנחנו דיברנו על מקרים הרבה יותר רחוקים. אנחנו צריכים להבין שבנושא יש הלכה, ואני לא מתבייש בהלכה. ההלכה קובעת איך עוברת נחלה. אבל ההלכה במקרה הזה היא לא משפט, היא חוק, יש בזה גם היגיון.
והשאלה באמת ערכית: מה קורה עם בן-אדם שלא כתב צוואה, ולא נתן מתנה מחיים, מה ייעשה בכספו כשלא מדובר על הילדים שלו? מדובר בדוד רחוק, שגר במדינה אחרת, והאחיינים של הבנים שלו, דהיינו, כמו נכדים – לא שלו, אלא נכדים אחרים, ועכשיו הוא אפילו לא יודע, הוא לא מכיר את כולם, אבל הוא יודע שאם הוא לא כתב שום דבר, הנחלה שלו עוברת למי שיש לו קשר ביולוגי.
כי בנושא הזה, אם אנחנו עושים את ההבדלים האלה, עם איפה ההיגיון, ואיפה הצדק, ואיפה הרגש, אז אנחנו גם יכולים לבוא בירושה של אבא: שני אחים, אחד תמך באבא שלו, גם כשלא היו לו האמצעים, הוא זה שטיפל בו, הוא ואשתו וילדיו, לאורך שנים רבות כשהוא היה חולה, ואח אחר, שהתנכר להורים שלו, ולא עשה שום דבר למען ההורים שלו, והוא פתאום מתחלק אתו בחצי – –
היו"ר יצחק וקנין:
תודה.
אורי מקלב (יהדות התורה):
– – אז יש פה היגיון? למה אנחנו לא משנים את זה?
אריה ביבי (קדימה):
אולי דווקא המאומץ סבל.
אורי מקלב (יהדות התורה):
למה אנחנו לא משנים את זה? למה אנחנו לא משנים את זה? הרי זה בן ביולוגי, שמקבל גם אם התנכר. אנחנו אומרים שמגיע החלק של הירושה והנחלה, איך היא עוברת? לפעמים היא עושה היגיון ושכל, ובאמת אנחנו רואים שזה טוב, ולפעמים זה לא בדיוק עובד ככה.
לכן אנחנו צריכים להגיד שזה לא מגיע מהמקרה הזה. במקרה הזה אנחנו גורמים לכך שעוד אחד מתחלק עם מישהו שהוא צאצא או קרוב ביולוגי של מישהו. אנחנו לוקחים ממישהו כסף. זה לא שאני אומר עכשיו שזה פיס, ואני מונע ממישהו להצטרף לחלוקה הזאת, או שהכסף הולך למדינה, כמו במקרה שכאן דובר עליו. לא מדברים על מקרים כאלו. יש מישהו שהוא אמור לרשת את הדוד הזקן; עכשיו מגיע עוד מישהו, שההוא בכלל לא היה מודע, ועובדה שהוא לא כתב את הצוואה, והוא מבקש גם לקחת חצי – –
אילן גילאון (מרצ):
– – –
אורי מקלב (יהדות התורה):
– – מאותו קרוב משפחה.
היו"ר יצחק וקנין:
תודה, תודה.
אורי מקלב (יהדות התורה):
תודה רבה.
היו"ר יצחק וקנין:
תודה לחבר הכנסת אורי מקלב. אם כן, רבותי, תם הדיון בהצעת החוק.
אנחנו עוברים להצבעה. הצעת חוק הירושה (תיקון מס' 13) (ירושה מכוח אימוץ), התשע"ב–2012, של חברי הכנסת אילן גילאון וניצן הורוביץ – קריאה ראשונה. רבותי, מי בעד? מי נגד?
הצבעה מס' 24
בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 20
נגד – 7
נמנעים – אין
ההצעה להעביר את הצעת חוק הירושה (תיקון מס' 13) (ירושה מכוח אימוץ), התשע"ב–2012, לוועדת החוקה, חוק ומשפט נתקבלה.
היו"ר יצחק וקנין:
20 בעד, שבעה נגד. אם כן, רבותי, הצעת החוק נתקבלה ותוחזר לוועדת החוקה, חוק ומשפט להכנתה לקריאה שנייה וקריאה שלישית.
רבותי, תם סדר-היום. הישיבה הבאה תתקיים מחר, יום שלישי, א' בסיוון התשע"ב, 22 במאי 2012, בשעה 16:00. ישיבה זו נעולה. תודה.