קטע מדברי הכנסת
הצעת חוק התפזרות הכנסת השמונה-עשרה, התשס"ט–2009
[הצעת חוק פ/35/18; נספחות.]
(הצעת קבוצת חברי הכנסת)
היו"ר ראובן ריבלין:
בבקשה. גברתי חברת הכנסת זהבה גלאון, את ביקשת בתוך שלושה חודשים מיום קבלת החוק. בוודאי שאת גם תתייחסי – זאת הצעת החוק שלה. אני קורא את הצעות החוק לפני כן.
זהבה גלאון (מרצ):
אני יודעת, אדוני.
היו"ר ראובן ריבלין:
בבקשה.
זהבה גלאון (מרצ):
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני עומדת כאן בשם חברי לסיעת מרצ, ואני מציגה את ההצעה שלנו לפיזור הכנסת. אנחנו נתמוך בבחירות כפי שהציעה הממשלה. זו הפעם האחת, האחרונה והיחידה, שאנחנו נתמוך בהצעת הממשלה, לקיים בחירות ב-4 בספטמבר.
אדוני היושב-ראש, יושב-ראש הכנסת, דברי מופנים לראש הממשלה; לצערי, הוא לא נוכח באולם. אני מודה שרציתי לשאול אותו אם הוא בסדר. אני הקשבתי אתמול לנאום שלו בוועידת הליכוד ואני הבנתי ממנו שהכול ממש בסדר. אבל אז, חברי חברי הכנסת, הסתיים הנאום והגיעו תמונות נוספות מהוועידה, ושום דבר לא היה בסדר יותר; ואני חשבתי כמה זה עצוב שאדם שבפירוש אומר שהוא שעצר את הטרור – הוא גם מאמין בזה שהוא עשה את זה – ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, לא מסוגל לעצור כמה מאות מתנחלים שהשתלטו לו על התנועה.
ואז הבנתי, חברי חברי הכנסת, שהבעיה היא לא נקודתית, כי אם ראש הממשלה לא מסוגל להעמיד במקום את קבוצת המתנחלים שהשתלטה על המדינה, יש כאן בעיה. זה לא רק שהוא לא מעמיד אותם במקום, חברי חברי הכנסת, להיפך – הוא מעודד אותם, הוא הופך את מדינת ישראל למדינת כל מתנחליה, הוא הופך את שלטון החוק לבדיחה.
הדבר המקומם הוא שבשביל 400,000 איש שצעדו בקיץ ברחובות ראש הממשלה לא נקף אצבע. הוא אומנם הקים כמה ועדות – כל ההמלצות שלהן על הקרח, חברי חברי הכנסת – אבל בשביל חמישה מבנים בשכונת-האולפנה הוא היה מוכן לפנות לבג"ץ, לבזות את שלטון החוק ולדרוש את ביטול פסק-הדין – פסק-דין חלוט, שבג"ץ קבע שצריך לפנות, להרוס את שכונת-האולפנה.
והיום בג"ץ גלגל את הממשלה הזאת מכל המדרגות, נתן לממשלה הזאת סטירת לחי, העמיד את היועץ המשפטי לממשלה בקלונו – יועץ משפטי לממשלה שמכופף את פרקליטות המדינה כדי להגן בבג"ץ על החלטה פוליטית. לא אינטרסים לאומיים עמדו בפני הממשלה הזאת כשהיא פנתה לבג"ץ; אינטרסים מפלגתיים של ראש ממשלה שנכנע לקבוצת מתנחלים, וראינו את זה אתמול, איך הם השתלטו לו על הוועידה, חברי חברי הכנסת.
אנחנו מדברים על ראש ממשלה שהפך את מדינת ישראל למדינה שבה כל נער גבעות שתוקף חייל הוא מלח הארץ – תראו את האייזנרים למיניהם – שבה לכל גבעה עם קרוון, גנרטור ושתי עזים יש שם ומשמעות וגיבוי; ראש ממשלה שהפך את המדינה שבה אנחנו חיים לכזאת, שאם יש אזרח שומר חוק שהולך לעבודה ומשלם מסים, הוא מקופח. האזרח הזה שעובד, הולך, יוצא בבוקר, חוזר בערב, זה אזרח מקופח. לאיזו מדינה, חברי חברי הכנסת, הפכנו? למדינה שבה מחיר העגבנייה יקר וחיי אדם הופכים זולים מיום ליום. שימו לב למחיר העגבנייה ושימו לב למחיר חיי אדם.
אדוני היושב-ראש, כשאנחנו ביקשנו לפזר את הכנסת וקראנו לפזר את הכנסת לא תיארנו לעצמנו שנסתכל על מדינת ישראל כמו על ועידת הליכוד. כך הפך אותה ראש הממשלה – אלימה, גסה, ימנית, רומסת, חומסת, צווחת. איזו מדינה זו? מדינה שבה מי שמספיק חצוף ואלים יכול לעשות כל מה שהוא רוצה: לסגור מדרכה בפני נשים, להלאים גבעה, להסתובב ברחוב עם סכין.
ולכן, אדוני היושב-ראש, אנחנו רוצים להחליף את הממשלה הרעה הזאת. אנחנו רוצים מדינה אחרת: דמוקרטית, חופשית, מוסרית, מדינה שחותרת לשלום, מדינה שוחרת צדק ושוויון. אנחנו לא רוצים אותך, אדוני ראש הממשלה, לא אותך ולא את הממשלה שלך, כי לממשלה שלך אין קווים אדומים.
במהלך כהונתך בשלוש השנים האלה שהכנסת הזאת מכהנת פגעת בנכס המהותי ביותר, החשוב ביותר שיש למדינת ישראל – פגעת בדמוקרטיה שלה. שימו לב איך הממשלה הזאת התייחסה ליריבים פוליטיים, כאילו מדובר באיזה אויב שצריך להגביל אותו או לכלוא אותו. את שלטון החוק ואת בית-המשפט העליון ביזיתם בצפצוף על פסיקותיו ובאכיפה סלקטיבית.
ולכן, חברי חברי הכנסת, כשאנחנו רואים מי שר המשפטים, ומי שר החוץ, ומי שר החינוך, ומי שר הבריאות, ומי שר האוצר, ומי שרת התרבות, אנחנו רוצים להחליף את הממשלה הזאת, כי מרצ היא בדיוק ההיפך מהממשלה הזאת, תמונת ראי. כמעט בכל נושא אנחנו מנסים לקדם מדיניות הפוכה למדיניות של הממשלה הזאת.
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אחרי הבחירות האלה מרצ תחזור לכאן בהרכב נרחב יותר, חזק יותר, משמעותי יותר. אנחנו עכשיו, בכנסת הזאת, אומנם הנציגות שלנו קטנה, אנחנו שלושה חברי כנסת, אבל גם עכשיו יש לנו הישגים גדולים. ואנחנו נחזור לכך, אדוני היושב-ראש, כי אנחנו לא יכולים להסתפק בזה שראש הממשלה מציג את גולת הכותרת של ההישגים שלו במחיר הסלולר והקישוריות. לכן אנחנו נמשיך, אדוני היושב-ראש, ואני מאמינה שבסוף אנחנו גם ננצח. תודה רבה.
היו"ר ראובן ריבלין:
אנחנו צריכים ללכת לבחירות. תודה רבה.
זהבה גלאון (מרצ):
ואנחנו, אדוני היושב-ראש, מסכימים ללכת לבחירות.
היו"ר ראובן ריבלין:
תודה רבה.
הצעת חוק התפזרות הכנסת השמונה-עשרה, התשס"ט–2009
[הצעת חוק פ/1584/18; נספחות.]
(הצעת חבר הכנסת אחמד טיבי)
היו"ר ראובן ריבלין:
חבר הכנסת אחמד טיבי. חבר הכנסת חסון, מה אני יכול לעשות? הוא היה לפני כן. חבר הכנסת בן-אליעזר, הרי אתה לא כפוף לזמן אצלי, בתור זקן חברי הכנסת, אז אני אתן לך את האפשרות, אבל מה אני יכול לעשות? שיהיה סדר, אחרת כל רגע יבואו אלי. נכון, אחמד טיבי, אם לא היה בזמן, צריך לחכות, אבל אנחנו רוצים לתת את זה לפי סדר ההגשה. חבר הכנסת טיבי – בבקשה, אדוני. עומדות לרשותך ארבע דקות, לא שלוש דקות, ואנחנו נהיה גמישים.
אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):
אדוני היושב-ראש, בשם סיעתי רע"ם-תע"ל אני מציע כאן הצעת חוק לפיזור הכנסת לקריאה טרומית. אנחנו רוצים בחירות כמה שיותר מוקדם. נשאלנו: מה אתם מעדיפים, האם ב-4 בספטמבר או ב-16 באוקטובר? שני שיקולים שהם שיקול אחד. לצד העובדה שאנחנו רוצים בחירות כמה שיותר מהר, הכריעו בעד 4 בספטמבר מבחינתנו כסיעת רע"ם-תע"ל: א. הסטודנטים הערבים הלומדים בחו"ל – אלפים – נמצאים בחופשת מולדת ב-4 בספטמבר וב-16 באוקטובר הם לא פה. אז גם כדי שישתתפו בבחירות וכדי שיצביעו – חלקם פעילים אפילו של המפלגה – זה שיקול חשוב. אני קיבלתי פניות מהם ממולדובה, מגרמניה, מירדן בעיקר – סטודנטים שלומדים בחו"ל. הנושא השני הוא עולי הרגל. באמצע אוקטובר הם עדיין שם, הם עדיין בערב-הסעודית. לכן, אלה שני אלמנטים חשובים שהכריעו בעד ספטמבר, כי אלה שני המועדים היחידים שהוצעו לנו על-ידי הקואליציה והאופוזיציה. לכן, זה התאריך.
אבל התאריך הוא פחות חשוב – שבוע לפני, שבוע אחרי; העיקרון הוא חשוב. אני כאיש אופוזיציה מצביע כל שבוע אי-אמון בממשלה כדי להפיל אותה. לכן, זה יהיה מאוד צבוע אם פתאום ארגיש מצוקה מהקדמת הבחירות. אבל אני אומר לך, ואני אומר למליאה: אם הליך ההצבעה היה חשאי, קרוב לוודאי – –
היו"ר ראובן ריבלין:
אף פעם לא היתה נופלת הכנסת.
אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):
– – שהממשלה הזאת לא היתה נופלת – –
היו"ר ראובן ריבלין:
לא הממשלה, אף כנסת לא היתה נופלת. אני מודיע לך.
אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):
– – ונדמה לי ששיעור המתנגדים להצעה היה מעל 100 חברי כנסת. השאלה אם בכלל היתה מוגשת הצעה כזאת אם ההצבעה היתה חשאית. לכן, יש מין – לא יודע, צחוק הגורל או אכזריות הפוליטיקה לפחות ל-30% מהבית הזה, שזה להם, כנראה, אולי המושב האחרון, אולי – או לפני האחרון, או זאת הכנסת האחרונה לגביהם, הכנסת השמונה-עשרה. 30% מיושבי הספסלים האלה. זה אכזרי, אדוני היושב-ראש. זה אכזרי, והם לוחצים על הכפתור הירוק. הם רוצים להצביע על האדום, אבל הכול מצולם, הכול משודר, יש ערוץ הכנסת ויש ביקורת ציבורית.
לבי אתם, אבל האמת היא שאני אומר כאן מה שאני אומר בכל אי-אמון: הממשלה הזאת היא כישלון מוחלט. היא כישלון בתחום הכלכלי, היא כישלון בתחום החברתי, הפוליטי, המדיני, הביטחוני – מה לא?
בתהליך המדיני היא הצליחה. ההצלחה שהיא מתגאה בה היא שהיא הרדימה את הנושא הפלסטיני והעלתה את האיום האירני, ה"בועבוע" האירני, כאילו או-טו-טו יש מלחמה עם אירן; אירן מתקיפה, ולא ישראל. ככה הצליח ראש הממשלה לשכנע את הקהילה הבין-לאומית ואת דעת הקהל בישראל, וההסדר המדיני התרחק. האמת היא שאני לא מאמין שראש הממשלה רוצה הסדר מדיני המתורגם לחזון שתי המדינות.
היו"ר ראובן ריבלין:
אני צריך לסכם עכשיו את נושא הבחירות. אני נותן לך. נגמרו ארבע דקות ורבע – – –
אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):
בהחלט.
היו"ר ראובן ריבלין:
אני נותן לך לסכם.
אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):
מעניין לעניין באותו עניין, אדוני היושב-ראש. אין ספק שהכנסת הזאת – אני בכנסת מאז 1999 – מדובר בכנסת הקיצונית ביותר, הגזענית ביותר, המתלהמת ביותר, עם חלק מחברי הכנסת ההזויים ביותר. יש לעתים שאני מרגיש גאווה בעשייה הפרלמנטרית שלי. בעיקר, למשל, אני גאה שהצלחתי להעביר ארבעה-חמישה חוקים. אחד מהם, שאני ממש גאה בו, זה חוק פיצוי על עיכוב טיסות שעולה הלילה.
היו"ר ראובן ריבלין:
שכנראה הכנסת הזאת גם תאשר אותו.
אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):
שכנראה הכנסת הזאת גם תאשר אותו ברוב מוחץ, כי הוא מקובל על אופוזיציה וקואליציה – חוק צרכני.
שלמה מולה (קדימה):
אחרי שזה עבר ייסורים רבים.
אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):
כן, שלוש שנים.
היו"ר ראובן ריבלין:
טוב, אבל, חברים, לא נגמור עוד שבועיים את הישיבה היום.
שלמה מולה (קדימה):
– – –
אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):
נכון, נכון, נכון.
היו"ר ראובן ריבלין:
חבר הכנסת טיבי הנכבד, נא לסיים.
אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):
אני יכול להרגיש גאווה בעשייה הפרלמנטרית שלי. יש מי שאמר שמי שמזיע באימונים, פחות מדמם בקרב.
היו"ר ראובן ריבלין:
קל לו – – –
אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):
הקרב יהיה ב-4 בספטמבר. אנחנו נדמם כמעט הכי פחות. תודה רבה.
היו"ר ראובן ריבלין:
תודה רבה לחבר הכנסת אחמד טיבי.
הצעת חוק התפזרות הכנסת השמונה-עשרה, התשס"ט–2009
[הצעת חוק פ/1042/18; נספחות.]
(הצעת קבוצת חברי הכנסת)
היו"ר יצחק וקנין:
הצעת חוק התפזרות הכנסת השמונה-עשרה, התשס"ט–2009, לדיון מוקדם, של חבר הכנסת מוחמד ברכה וקבוצת חברי הכנסת. לרשותך, חבר הכנסת ברכה, עשר דקות.
מוחמד ברכה (חד"ש):
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, מאז כינונה של הממשלה הזאת אמרנו שכל יום שמתקצר בחייה הוא רק לטובה. ועל כן, נקרתה ההזדמנות לפזר את הכנסת ולקצר את ימי הממשלה של ביבי נתניהו ושל ליברמן וללכת לבחירות. אנחנו רואים בזה ברכה גדולה, אף שהסיבות של הממשלה היו אחרות.
הממשלה הזאת רשמה בימי כהונתה שיאים של ציניות, של אכזריות; של אכזריות גם בנושא של השלום ונגד העם הפלסטיני וגם בנושא החברתי הפנימי וגם בכל מה שקשור לעניין של הדמוקרטיה, כשקידמה חקיקה גזענית מואצת.
הממשלה – וראש הממשלה הולך לבחירות, לדעתי, בגלל שלוש סיבות עיקריות, שאני רוצה להתמקד בהן. העניין של חוק טל – אני אדבר עליו בסוף.
ראשית, העניין החברתי: ראש הממשלה והממשלה יודעים שבקיץ הקרוב היתה אמורה וצריכה לפרוץ תנועת המחאה מחדש, והיא היתה צריכה להיות בוגרת יותר ובשלה יותר – לא רק לדבר על מעמד הביניים, אלא לדבר גם על מעמד העובדים הנמוך – בעלי המשכורות הנמוכות, הכוונה – והמובטלים. והוא ידע גם שלקראת סוף השנה הוא צריך לאשר תקציב, ואם לא – הממשלה נופלת שלושה חודשים לאחר מכן. שמענו כאן בתחילת הדיון, אדוני היושב-ראש, את השר ארדן, בשם הממשלה, אומר שצפויות החלטות קשות במסגרת התקציב הבא. ולכן החיבור בין תנועת מחאה צודקת והמונית לבין מכות אכזריות בתחום הכלכלי-חברתי שהממשלה אמורה או מתכוונת להנחית – ואם היא תחזור, היא אכן תעשה את זה – על הציבור, זה דבר שהיה מצמצם את הקרדיט של הממשלה הזאת עד אפס. הסיכויים של ראש הממשלה לחזור לשלטון לאחר הדברים האלה הם אפסיים. לכן, זה לא נכון שראש הממשלה הואיל בטובו לקצר את ימי ממשלתו, ואז השר ארדן לגלג על העניין של השרידות. הכוונה היא שרידות גם בעצם הקדמת הבחירות מטעמו של ראש הממשלה.
הדבר השני הוא הנושא המדיני: ירח הדבש לנתניהו, שהוא ירח המרורים של העם בישראל ושל העם הפלסטיני, של שיתוק התהליך המדיני – זה לא יימשך אחרי השנה הבאה, בגלל מציאות בין-לאומית: הבחירות בצרפת אתמול אמרו משהו; הבחירות בארצות-הברית והחשש של נתניהו שהוא יפגוש את אובמה לאחריהן – זה דבר שהוא לא רוצה אותו בכלל. ואז הוא יודע שאחרי הבחירות, לקראת סוף השנה – הבחירות האמריקניות והבחירות באירופה שמתקיימות עכשיו – הדרישה, וגם על רקע האביב הערבי, והדרישות מהאמריקנים שלא יהיו בכיס של ישראל, אם יש להם אינטרסים בעולם הערבי – יגבר הלחץ עליו, ואז הוא לא רוצה שנה שלמה ב-2013, עד המועד החוקי לבחירות, נובמבר 2013 – הוא לא רוצה שיעסיקו אותו בתהליך המדיני, ויאלצו אותו ויכופפו את ידו, ולכן הוא מקדים.
וגם הנושא של המלחמה באירן והאיומים של ישראל במלחמה נגד אירן, שזו הרפתקה שאף אחד לא מקבל אותה בעולם, וגם, למרבה האירוניה, בקרב ראשי זרועות הביטחון בישראל, אבל נתניהו וברק הולכים בכיוון אחר לחלוטין. הם רוצים לייצר את התבערה, וברק הרחיק לכת כשאמר שהמתקפה על אירן לא תהיה מושפעת לא מהבחירות ולא ממוכנות העורף; זאת אומרת, ללא קשר כמה קורבנות ייפלו בקרב הציבור בישראל. אז הוא לא רוצה שהדברים האלה – שהבחירות יהיו אחריהם, אלא הוא רוצה לעשות את הבחירות לפני האסון שהוא מתכנן על עמי האזור כולם, כולל העם בישראל.
הנושא השלישי שהזכרתי הוא הנושא של חוק טל, וכאן אני הולך לומר דברים, אדוני היושב-ראש, שלדעתי אמורים להיות אבן פינה בהתייחסות המדינה למיעוט הערבי, למיעוט הלאומי הערבי, שאני משווה להם עמדה אסטרטגית, לא רק של המפלגה שלי, אלא של רוב רובו של הציבור הערבי, של האזרחים הערבים במדינת ישראל. יש דיון הלכתי, פוליטי, אזרחי – תקראו לו איך שאתם רוצים – על גיוס תלמידי ישיבות. יש מגבלה חוקית שחוק טל מסתיים ב-1 באוגוסט, ובית-המשפט העליון אמר שאסור להאריך אותו. אני חושב שבסופו של דבר ימצאו את הפשרה, אדוני חבר הכנסת וקנין, היושב-ראש; ימצאו את הפשרה ביניכם לבינם. אבל יש כאלה שכבר ניהלו את הבחירות הקודמות על ה"טיקט" של המתקפה על האזרחים הערבים – ואני מתכוון למפלגתו של ליברמן, בנושא של אזרחות ונאמנות וכו'. היום יש כוונה לחזור על התסריט הזה ביתר אגרסיביות וביתר גזענות, אבל מצטרף אליהם שחקן חדש, והוא ראש הממשלה ביבי נתניהו, שגם אתמול בנאומו בוועידת הליכוד רמז לכך בכל מה שקשור לנטל והנשיאה בנטל. זאת אומרת, המשבר בתוך הפוליטיקה הישראלית הציונית – עם החרדים רוצים לייצר על מנת להדיר את האוכלוסייה הערבית עוד יותר ועוד יותר, ולהשלים בעצם את מסע השיסוי, שבא לידי ביטוי גם בחקיקה וגם באפליה וגם בגזענות וגם בהדרה.
ואני רוצה להגיד, אדוני היושב-ראש, לכנסת, על כל מרכיביה: אי-אפשר ולא יכול להיות שהאוכלוסייה הערבית אזרחי מדינת ישראל יקבלו על עצמם לא שירות צבאי ולא שירות לאומי ולא שירות אזרחי. עצם הדיון בשאלות האלה צריך שיהיה על רקע של מילוי שלושה פרמטרים ושלושה קריטריונים. הדבר הראשון – לא יכול להיות שהמדינה תקרא לעצמה מדינה יהודית ולבוא לבקש מהערבים שיגנו עליה איך שהיא, או להציע להם אלטרנטיבות לשירות הצבאי, זה לא יכול להיות. המדינה לא באה בידיים נקיות לציבור הערבי. דבר שני – המדינה לא יכולה לבוא בידיים נקיות לציבור הערבי כשכמעט כל יום וכל שבוע יש חקיקה גזענית. לכן, כל דיבור על אזרחות שווה, צריך לקדום לו ביטול כל מנגנוני החקיקה הגזענית. הדבר השלישי – האוכלוסייה הערבית היא חלק בלתי נפרד מהעם הפלסטיני, ומצבה ומעמדה, גם האזרחי וגם הלאומי, נגזר ממה שקרה ב-1948, הקמת מדינת ישראל והנכבה של העם הפלסטיני. לכן, לא ייכון דיון עם האוכלוסייה הערבית על חובותיה כביכול של שירות צבאי או תחליפיו ללא שלום עם העם שלנו, של מדינת ישראל, עם העם הערבי-הפלסטיני.
וגם אחרי שיימלאו שלושת הקריטריונים האלה, הדיון לא יהיה אחר כך על השירות הצבאי, אלא בראש ובראשונה הדיון יתחיל בנקודה אחרת – מה חלקנו, מה חלקה של האוכלוסייה הערבית בקרקע, באדמות שהופקעו ממנה במשך כל שנות קיומה של מדינת ישראל. לא ייתכן שאנחנו 18% מאזרחי המדינה, שחיים, וברשותנו רק 3.5% של אדמות המדינה, ושטחי השיפוט של היישובים שלנו 2.5%. היום למשל הכפר אל-עראקיב נהרס בפעם ה-38 – בפעם ה-38. העניין של הזכות שלנו על הקרקע שהופקעה מאתנו צריך להיות בראש כל דיון, כי העניין של הקרקע והעניין של האדמה הוא לא רק לשתול עגבניות, אלא זה עניין של קיום.
לכן אנחנו, אדוני היושב-ראש, דוחים מכול וכול כל ניסיון למקד את מערכת הבחירות הבאות – גם על-ידי מפלגת ישראל ביתנו וגם על-ידי מפלגת הליכוד בראשות נתניהו – בדרך שיסוי נגד האוכלוסייה הערבית והאזרחים הערבים תחת האמתלה של שירות לכולם או חלוקת הנטל. אנחנו מזהירים מכאן שמגמה כזאת תיתקל בהתנגדות נחרצת של כל גוני הקשת של האוכלוסייה הערבית. ואם יחליט מי שיחליט להפוך את השירות, על גווניו השונים, לחובה, אנחנו נקרא למרי אזרחי, גם אם זה יהיה כרוך בכך שאלפי צעירים ייכנסו לכלא, כנגד המגמה הזאת.
אנחנו אומרים את הדברים ברור ועכשיו והיום, ומזהירים שמערכת הבחירות צריכה להתמקד בשאלות הקיומיות – בשאלה החברתית, בשאלת השלום, בשאלת הדמוקרטיה – ולא בשיסוי מופרע ונפשע כנגד האוכלוסייה הערבית וזכויותיה וקיומה במולדתה. אם מערכת הבחירות תתמקד בזה, אני חושב שיהיו לזה תוצאות הרות אסון. תודה רבה, אדוני.
היו"ר יצחק וקנין:
תודה לחבר הכנסת מוחמד ברכה.
הצעת חוק התפזרות הכנסת השמונה-עשרה, התשס"ט–2009
[הצעת חוק פ/1450/18; נספחות.]
(הצעת חברת הכנסת דליה איציק)
היו"ר יצחק וקנין:
אנחנו ממשיכים בהצעות החוק. הצעת חוק התפזרות הכנסת השמונה-עשרה, התשס"ט–2009, של חבר הכנסת שלמה מולה. לרשותך עשר דקות.
שלמה מולה (קדימה):
אדוני היושב-ראש, הצעת החוק הזאת היא הצעת חוק של חברת הכנסת דליה איציק, יושבת-ראש סיעת קדימה. אני מציג את הצעת החוק בשמה.
אדוני היושב-ראש, האמת היא, נכנסתי לדברי הימים של הכנסת הזאת, בוודאי של הממשלה הזאת, כהונתו של ראש הממשלה, עם התפזרותה של הכנסת היום. רציתי לראות מה אני אומַר לאזרחי ישראל על ראש הממשלה הזה. מצאתי דבר אחד בלבד לומר, אדוני היושב-ראש, על הממשלה הזאת: ביבי ברח, ביבי מרח; זה בעצם הסיפור. ראש הממשלה מרח אותנו בעצם שלוש שנים, וברח ברגעים שהיה צריך לקבל החלטות מכריעות בממשלה הזאת ובכנסת הזאת.
אני מסכים עם הדוברים שאמרו: הממשלה הזאת, הכנסת הזאת היתה אחת מהכנסות הקיצוניות ביותר, שראתה רק דרך הכיסאות של שרי הממשלה וסגניה, שום דבר על אזרחי מדינת ישראל. הציניות ששררה בבית הזה, היחס לשכנים הערבים שלנו, היחס לערביי ישראל, היחס למיעוטים, בעצם, היחס לאנשים שפויים במדינה הזאת, היחס לנושאים בנטל, היחס לאלה שדורשים חלוקה נאותה ונכונה של תקציב המדינה, היחס לבית-המשפט העליון. והממשלה הזאת והקואליציה הזאת הצטיינו בקיצוניות שלהן, במריחה שלהן, בבריחה שלהן.
אדוני היושב-ראש, ראש הממשלה הולך לבחירות עכשיו בגלל כמה נושאים שאני אמנה אותם, כשהוא יודע שהגיע הזמן להכריע, והוא נסע בניוטרל – אתה יודע, פול גז בניוטרל – הגיע, צריך להכניס הילוך, אז הוא ידע שאם הוא ימשיך בנסיעה הזאת הוא הולך להתנגש, ואמר: אולי כדאי לי לעשות רוורס, בעצם, ללכת אחורה, ללכת לציבור, אולי הציבור יושיע אותי. אבל האמת היא שהציבור לא יושיע אותו. למה? הציבור הרבה יותר חכם מהספינולוגים של ראש הממשלה; הציבור הרבה יותר חכם מאלה שמייעצים לו לברוח מהכרעות. ראש הממשלה בעצם בורח, ומרח אותנו שנה שלמה, את המחאה החברתית.
אתה יודע מה? אדוני היושב-ראש, אני רוצה להגיד לך, לזכותך. אני זוכר באחד הדיונים לפני שנה וחצי בוועדת הכספים אמרת: הולכת להיות מחאה חברתית. הסיפור של הדיור הציבורי, הקשיים של הדיור, הביאו את הציבור לכך שקצה נפשו. אמרת: תבוא מחאה חברתית, ובאה מחאה חברתית על הרקע של הדיור. מה עשה ראש הממשלה? בא ואמר: אני אקים ועדה – הנושאים של הכלכלה, הנושאים של הדיור, צדק חברתי, צדק חלוקתי של משאביה של המדינה. מה עשה ראש הממשלה, אדוני היושב-ראש? – –
היו"ר יצחק וקנין:
אני אמרתי לפני שבוע – – –
שלמה מולה (קדימה):
– – הוא פשוט מרח.
היו"ר יצחק וקנין:
אמרתי לפני שבוע – ותשמע טוב מה אני אומר עכשיו – שראש הממשלה יפסיד את השלטון אם הוא לא יטפל בנושא של הדיור הציבורי. חד וחלק. הוא יפסיד את השלטון.
שלמה מולה (קדימה):
ואכן, אני מקווה שהוא יפסיד את השלטון. נעשה הכול כדי שהוא יפסיד את השלטון, כי ביבי מורח ובורח. הציבור לא צריך ראש ממשלה שבורח מהכרעות מדיניות, ללכת למשא-ומתן אמיתי כדי להגיע לגבולותיה של מדינת ישראל. לא רק לצאת בנאומים בבר-אילן, לבוא ולהגיד: אני בעד שתי מדינות לשני העמים. אבל הוא יודע. יש לו פייגלין, יש לו ליברמן, יש לו עוד רבים – חוטובלי, יריב לוין, דני דנון. הוא לא יודע מה לעשות, אז הוא ברח. הוא ברח.
ראש הממשלה ידע שהוא לא יוכל להעביר את חוק טל. אדוני היושב-ראש, הנושא של השוויון בנטל הוא צדק חברתי. הנושא של שוויון בא גם דרך המחויבות שאזרחי המדינה צריכים לתת למדינה הזאת. ראש הממשלה ראה שבג"ץ הורה לו לבטל את חוק טל, הוא ידע שהוא לא יכול להעביר, הוא חשב שהוא יכול למרוח גם את החבר'ה של המילואימניקים. הוא פשוט ברח. ואני אומר לך, היום ראש הממשלה יכול היה להביא הצעת חוק בנושא של חוק טל, להעביר את הצעת החוק בקריאה שנייה ובשלישית. מה קרה? למה לא? אבל הוא מסתיים בבריחה שלו. הוא יודע שהוא צריך לחשוב שאולי, אולי, אם הוא ייבחר עוד פעם, הוא ינסה להקים קואליציה. הוא לא רוצה להרגיז את החרדים; לא רוצה להרגיז עוד אזרחים אחרים – צריכים לעשות שירות לאומי.
ראש הממשלה ברח בעצם מקיום פסיקת בג"ץ. היתה פסיקת בג"ץ על מגרון, ישנה היום פסיקת בג"ץ על עופרה, למשל, על שכונת-האולפנה. ראש הממשלה צריך לקיים פסק-דין חלוט. הוא שלח את היועץ המשפטי לממשלה לבקש דיון. למה לעשות את זה? למה לבזות? למה הוא לא מוצא פתרון אחר? והוא ידע שהוא יסתבך, לכן הוא ברח.
ראש הממשלה ברח במשך שלוש שנים למשל מלהעביר חוק בנושא הגיור. אמרו לו: תעביר, אנחנו רוצים לקצר תהליכי גיור. הוא מרח את ליברמן, וניסה להסתדר עם ש"ס. אין לי טענות, אני חושב שש"ס מייצגים ציבור שרואה בנושא הזה נושא מרכזי. בסדר גמור. הם מפעילים את כוחם, ובצדק, אולי. אבל ראש הממשלה צריך לאפשר גם לציבור הרחב במדינת ישראל שרוצה להתגייר, שיתגייר, בלבביות, אבל ראש הממשלה, גם בעניין הזה ברח.
האמת היא שראש הממשלה ברח, בין היתר, כי הוא חושב שבנובמבר אובמה ייבחר. ויש לו הרי סיוט במפגשים עם אובמה. אמרו לו: אדוני, אם אובמה יבוא בנובמבר, ואחר כך אתה תלך לבחירות, אתה תפסיד, ולכן הוא גם בורח מזה. אבל לא יעזור שום דבר.
מה בעצם הקהילה הבין-לאומית אומרת? הקהילה הבין-לאומית אומרת: רבותי, תעשו חסד לעצמכם, תנהלו משא-ומתן, תאפשרו הקמת מדינה פלסטינית, כי זה אינטרס שלכם. ראש הממשלה יודע שהקואליציה שלו תתערער אם הוא יעשה מהלך כלשהו. לא שהוא עושה טובה לפלסטינים – הוא עושה טובה למדינת ישראל. גם על זה הוא ברח.
אדוני היושב-ראש, ראש הממשלה ברח ומרח אותנו במשך שלוש שנים על שמירת שלטון החוק. כמה הצעות חוק גזעניות עברו בכנסת הזאת, אדוני היושב-ראש? כמה הצעות חוק פופוליסטיות עברו בכנסת הזאת? כמה התריסו על אזרחי מדינת ישראל? כמה התעמרו באוכלוסיות המיעוט במדינה הזאת? ראש הממשלה ניסה איכשהו להסתדר, לעשות עוד משהו ועוד משהו, אבל הגיעו מים עד נפש.
אדוני היושב-ראש, הכנסת הזאת, טוב שהיא מתפזרת. היא עושה חסד לעם ישראל, אדוני היושב-ראש, כשהיא הולכת הביתה. הכנסת הזאת בעצם היתה צריכה לחוקק חוק שינוי שיטת ממשל, לקיים אולי כנסת נורמלית, עם איזונים ובלמים. אולי הכנסת הזאת יכלה לחוקק חוק שיאפשר חקיקת חוקה, בהידברות עם כל באי הבית הזה. אבל ראש הממשלה, גם בזה הוא לא רצה לעשות שום דבר.
אבל מעל הכול, אדוני היושב-ראש, ראש הממשלה בורח כי הוא יודע שהמחאה החברתית תבוא בקיץ – אותם אזרחי ישראל שלא מסיימים את החודש, כל אלה שעובדים, כל אלה שמשתכרים, באים הביתה, ואין להם מספיק כסף לסל קניות של יום שישי, אדוני היושב-ראש. והוא יודע שהמריחה שלו של שנה שלמה, וקצת יותר משנה, לא יכולה להימשך לאורך זמן. הציבור הישראלי הרבה יותר מפוכח ממנו. ולכן הוא בורח.
אדוני היושב-ראש, אני חושב שהכנסת הקיצונית הזאת, שריפדה את חברי הממשלה שלה, הגיעה לסוף דרכה. טוב שכך. אבל אני מצטער על דבר אחד, אדוני היושב-ראש. לפחות על דבר אחד אפשר היה להסכים ולקיים – לחוקק חוק בנושא של שוויון בנטל. אין ברירה, לא תהיה ברירה. ראש הממשלה, בהשראתו של פייגלין, ימשיך לברוח, ימשיך למרוח. אנחנו, באמצעות הציבור, נרדוף אותו, נעשה כל מאמץ שלא תהיה לו ממשלה בפעם הבאה, ושהוא אולי ישב על כס האופוזיציה. תודה רבה, אדוני.
היו"ר יצחק וקנין:
תודה לחבר הכנסת שלמה מולה.
הצעת חוק התפזרות הכנסת השמונה-עשרה, התשס"ט–2009
(הצעת קבוצת חברי הכנסת) הצעת חוק התפזרות הכנסת השמונה-עשרה, התשס"ט–2009
(הצעת חבר הכנסת אחמד טיבי) הצעת חוק התפזרות הכנסת השמונה-עשרה, התשס"ט–2009
(הצעת קבוצת חברי הכנסת) הצעת חוק התפזרות הכנסת השמונה-עשרה, התשס"ט–2009
(הצעת חברת הכנסת דליה איציק)