קטע מדברי הכנסת

DOC 6,260 תווים המסמך המקורי ↗
הצעת חוק מס ערך מוסף (תיקון – מס בשיעור אפס על מוצרי מזון בסיסיים), התשס"ט–2009 [הצעת חוק פ/206/18; נספחות.] (הצעת חבר הכנסת שלמה מולה) היו"ר ראובן ריבלין: אנחנו עוברים להצעת חוק מס ערך מוסף (תיקון – מס בשיעור אפס על מוצרי מזון בסיסיים), של חבר הכנסת שלמה מולה; יעלה ויבוא. ישיב השר יצחק כהן, סגן שר האוצר. מוצמדת לכך הצעתו של חבר הכנסת ניצן הורוביץ, שגם אותה נשמע. על שתיהן ישיב השר יצחק כהן. בבקשה. שלמה מולה (קדימה): אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, רבותי השרים, למען הגילוי הנאות, שלא יאמרו שאנחנו מגישים הצעות חוק חברתיות כאלה בזמן שכאילו יש בקרוב בחירות, אני רוצה לומר – זאת הפעם השלישית שאני מעלה את הצעת החוק הזאת בקדנציה הזאת, אדוני היושב-ראש. אחרי שאמרתי מה שאמרתי – אדוני היושב-ראש, במדינת ישראל יש אנשים עניים; במדינת ישראל, אדוני היושב-ראש, יש אנשים שלא מסיימים את החודש; במדינת ישראל יש הרבה מאוד אנשים שעובדים אבל נזקקים להשלמת הכנסה מהביטוח הלאומי, כולל אנשי המקצוע בתחום החברתי-הכלכלי. אדוני היושב-ראש, כשאנחנו מדברים על יוקר המחיה, בעצם אנחנו מדברים על אותן מצוקות שבהן אנשים חיים, אף שהם עובדים, אף שהמדינה מנסה לסייע להם. אבל תראה מה קורה. אם אני מדבר למשל על אלה שהם מקבלי קצבאות הביטוח הלאומי, סוגים רבים של קצבאות הביטוח הלאומי, הביטוח הלאומי נותן מענה בעצם מפני שהאנשים האלה לא מסוגלים להשיג מכוח העבודה או בגלל מוגבלויות כאלה או אחרות, וכדי לסייע להם לצאת מהמצוקה החברתית-הכלכלית שבה הם נמצאים, המדינה בצורה מופגנת, בצורה של סולידריות חברתית באה ואומרת – אנחנו רוצים לתת קצבאות. ונו, אז מה. ביד אחת המדינה נותנת, אדוני היושב-ראש, ביד שנייה המדינה לוקחת. איך היא לוקחת בעצם באותם מוצרים בסיסיים מע"מ? למה לקחת מע"מ על לחם, למה לקחת מע"מ על חלב? למה לקחת מע"מ על קמח, מהדברים הבסיסיים ביותר? דווקא הצרכן, ביום-יום הוא זקוק לכך. למה? אני גם מכיר, יודע את התיאוריה שאומרת – כשאתה נותן פטור ממע"מ על מוצרים בסיסיים לכולם, דווקא אלה שהם בעלי יכולת גם נהנים. אני הייתי מוכן לדבר על יצירת מנגנון – מי שיקבל את הפטור, שיהיה בעצם אדם שבאמת הוא צריך. אבל גם אחרי המחאה החברתית, אדוני היושב-ראש, גם כל מיני ועדות שראש הממשלה הקים – האמת, כדי לצלוח למעשה את הוועדות, את המחאות החברתיות – – – היו"ר ראובן ריבלין: אתה חבר בוועדת כספים. שלמה מולה (קדימה): כן. היו"ר ראובן ריבלין: כל 1% מע"מ, אתה יודע מה הוא משליך על הכנסת המדינה? אנחנו צריכים טנקים, צריכים מטוסים, צריכים חינוך לילדים, זאת אומרת, מאיזה מקום אנחנו צריכים לקבל את הכסף. בהחלט צריך לבוא ולגעת באמת בנזקקים – – שלמה מולה (קדימה): אדוני היושב-ראש, אמרתי – – – היו"ר ראובן ריבלין: – – לעזור לנזקק ולא – לנצרך ולא למצרך. שלמה מולה (קדימה): נכון. אדוני היושב-ראש, האמת היא, לא בטוח שהממשלה, השרים, סגן שר האוצר, שיש לי כבוד רב כלפיו – אי-אפשר לבוא ולהגיד: הוא לא רגיש לעניינים חברתיים. אי-אפשר להגיד עליו. אי-אפשר, באמת. אמיתי. אבל אתה יודע, אדוני סגן שר האוצר, אתה בעצמך יודע – הצורך הזה קיים. אם הצורך הזה קיים, למה אתם לא באים ואומרים: אנחנו רוצים ללכת למהלך, בכל זאת רוצים להקל על האוכלוסיות האלה. אני לא אמרתי, אתה יודע, על מי שרוצה לאכול בשר, אתה יודע, במחירים כאלה גבוהים, לתת לו פטור ממע"מ. לא אמרתי על דברים, באמת, שבהם – לא אמרתי על תלבושת. אמרתי על דברים בסיסיים שאדם זקוק – חי – כדי שלא יהיה רעב. שיהיו לו בעצם מצרכים במקרר שלו. תראה, חברה שלא תחבק את החלשים שבה, שלא מגלה סולידריות למצוקות של האנשים, אין לה זכות קיום כחברה, אדוני היושב-ראש. לכן – מדיניות הרווחה של ישראל בהשוואה להרבה מאוד מדינות היא מדיניות רווחה טובה מאוד; אני לא מתריס, יש לנו מדיניות רווחה טובה. יש מדינות שנמצאות הרחק מאתנו. אבל אני רוצה לבוא ולהגיד: יכולים להשתפר עוד יותר. ולכן, כשאנשים זועקים, בעצם אותם קשישים, אותם מוגבלים, אנשים מעוטי יכולת, באים ואומרים: אוקיי, אתם מסייעים לנו, אבל תנו לנו עוד אפשרות לקבל פטור, בעצם, מאותו מע"מ, מאותו מס שהמדינה לוקחת. אני לא בטוח, אדוני היושב-ראש – מישהו, ודאי לא אני, בטח לא חבר הכנסת ניצן הורוביץ, יבוא ויגיד: אנחנו רוצים לפגוע בביטחון המדינה, כי אם אנחנו לא ניקח מהעניים לא יהיו לנו טנקים. זה לא מה שאנחנו אומרים. אנחנו אומרים: צריך ליצור איזון. אנחנו באים ואומרים: מצד אחד חשוב שהמדינה תגבה מסים, חשוב מאוד. אם לא יגבו מסים לא יהיה לנו גם לתת שום דבר כמעט. לא נוכל לתת שירותים – שום דבר. אבל אנחנו באים ואומרים: במצב שבו צריך לסייע לאוכלוסיות נזקקות צריך לייצר איזושהי דיפרנציאציה שמאפשרת בעצם לאנשים לחיות בכבוד. אדוני, אני אומר לך שאני מסתכל על הרשימה שאני מדבר עליה – כשאני מדבר על חלב, ועל לחם, על מוצרים בסיסיים, אלה דברים, באמת, שלא עולים הרבה כסף. יש מדינות, אדוני היושב-ראש, שעושות את זה. אני לא אומר: בוא נחזור לסוציאליזם. ודאי לא לקומוניזם. יש כאלה שאולי היו רוצים, לא אני. אני דוגל בשוק חופשי, עם כלכלה אחראית, בצורה מאוזנת, אבל בצורה מאוזנת – חברה שלא חוסכת בלתת לאנשים עניים, לאנשים שצריכים עזרה. ולכן, גם בוועדת-טרכטנברג, גם בקיץ, גם במחאה החברתית, אנשים דיברו על המצוקות שלהם. לא יכול להיות – הקימו ועדה, הוועדה הזאת כתבה ספר עבה כזה, בסופו של דבר באים ואומרים – הוועדה של טרכטנברג, גם הוועדה על יוקר המחיה, אומרת גם על יוקר המחיה, מדברים על זה. אז פתאום הממשלה הזאת – אין כלום. האמת היא – זה מדהים איך התנועות שאנחנו עושים, בעצם המעברים – הנה, הממשלה ידעה שעכשיו בקיץ יש עוד מחאה חברתית. הם יודעים שזה יבוא. בסופו של דבר ראש הממשלה, יחד עם שותפיו – אנחנו בעד – הולכים להקדים את הבחירות. אני מניח שהוא בא ואומר: איזה טוב, עכשיו אני יש לי תירוץ לא לעשות שום דבר. הכול יימדד אם יש בחירות – אין בחירות. אני רוצה להגיד לראש הממשלה, לקואליציה שלו, בעצם, שהנהיגה את המדינה בשלוש השנים האחרונות: האמת היא, כשהציבור יגיע בסופו של דבר לקלפי – – – היו"ר ראובן ריבלין: חבר הכנסת מולה, חבר הכנסת מולה, אני שש קדנציות יותר ממך, ואתה כבר בשנייה. אני אומר לך שכל פעם שהייתי באופוזיציה כל מה שעשיתי פה זה להפיל את הממשלה. מה, אתה פתאום לא רוצה להפיל את הממשלה? שלמה מולה (קדימה): רוצה. אני רק אומר – כמה שהתירוצים, בעצם, לא לעשות שום דבר – – היו"ר ראובן ריבלין: לפעמים זה היה קשה לי. שלמה מולה (קדימה): אני אומר לך, בעצם – – התירוצים, איך הם מגיעים? כדי להסביר לציבור ולייצר ספינים, כמה שאנחנו לא עשינו שום דבר. עשינו, אבל רצינו, כי אנחנו הלכנו לבחירות. אבל הציבור לא יקנה את זה, אדוני היושב-ראש. אני חושב, כדאי, וזה חשוב – דווקא החברים, חברי הכנסת שטוענים שהם חברי כנסת חברתיים, כדאי שבאמת יסתכלו, יביטו בעיניהם של אזרחי ישראל הזקוקים לעזרה ולסיוע, יבואו ויגידו: בדבר הזה אנחנו נתמוך. אסור להיות – חברי הקואליציה במיוחד – הטייס האוטומטי של משמעת קואליציונית ולבוא ולהגיד: אנחנו נתנגד. אני חושב שההתנגדות לדרישה הזאת, להצעה הזאת, היא התנגדות שאיננה מוסרית, היא לא נכונה, לא מייצרת סולידריות חברתית, ודאי וודאי לא עונה על צרכים של אנשים שזקוקים לכך. תודה רבה, אדוני היושב-ראש. היו"ר ראובן ריבלין: תודה רבה.