קטע מדברי הכנסת
הצעת חוק השאלת ספרי לימוד (תיקון מס' 6) (חובת קיום הצבעה), התשע"ב–2012
[רשומות (הצעות חוק, חוב' מ/681).]
(קריאה ראשונה)
היו"ר ראובן ריבלין:
אני מזמין את סגן ראש הממשלה, השר דן מרידור, לעלות ולהביא בפני המליאה את הצעת חוק השאלת ספרי לימוד (תיקון מס' 6) (חובת קיום הצבעה), התשע"ב–2012.
השר לענייני מודיעין דן מרידור:
– – –
היו"ר ראובן ריבלין:
כל אחד יעשה מה שהוא רוצה לביתו. ערוץ ציבורי – בכל זאת, תשמע, הוא פוגע, הוא פוגע. ערוץ ציבורי – הציבור זה אני ואייכלר ואתה ואחרים. צריך להתחשב למשל בבן-אדם שלא אוהב דברים כאלה. בציבור צריך להתחשב. זה לא סתימת פיות, זה ציבור. תודה רבה. כבוד סגן ראש הממשלה.
השר לענייני מודיעין דן מרידור:
אדוני היושב-ראש, גברתי ורבותי חברי הכנסת, שר החינוך גדעון סער ביקש ממני להציג בשמו את הצעת החוק הזאת, שהיא הצעת חוק שמשרד החינוך ביקש להביא לכנסת והיא אושרה בוועדת השרים לענייני חקיקה ביום ראשון שעבר, לפני יומיים, פה אחד.
מהו עניינה? עניינה הוא המשך להמלצות שבפרק החינוך, המלצות ועדת-טרכטנברג, בדוח-טרכטנברג. המהלך העיקרי, כוונתו היא להקל כלכלית על ההורים הנושאים בנטל החינוך.
התוכנית היא להשאלת ספרי לימוד. ההצעה שאנחנו מציעים – חברי הכנסת יראו – היא שמנהל בית-ספר יהיה חייב לקיים הצבעה בקרב הורי תלמידים בדבר הסכמתם להשתתף בתוכנית לפני תחילת כל שנת לימוד במועד ובאופן שקבע השר.
הדין היום הוא שאם 60% מן ההורים רוצים בכך, הם יכולים להצטרף לתוכנית. במקרה שיצטרפו הם יוכלו לשאול ספרים ולא לקנות אותם. ההערכה היא שאלפי שקלים ייחסכו בכך למשפחות שקשה להן, גם משפחות שפחות קשה להן. הממשלה עצמה הוסיפה כסף לאפשר את קניית הספרים לספריות האלה.
אנחנו חושבים שיש חשיבות רבה להורדת עלות החינוך למשפחות שזקוקות לכך, וההצעה הזאת עושה בדיוק את הדבר הזה.
בסוף שנת הלימודים ישאירו התלמידים את ספרי הלימודים שלהם לטובת שימוש התלמידים הצעירים מהם. התלמידים יקבלו בתחילת שנת הלימודים את כלל ספרי הלימוד שמהם ילמדו במשך השנה.
משרד החינוך, כך נמסר לי, הקים מינהלת שתפעל ליישום טוב ככל הניתן של התוכנית, להקלה על הצוות החינוכי ולהענקת סיוע לוגיסטי לבית-ספר כנדרש.
הקצינו 100 מיליון שקל חדש לצורך סיוע לבתי-הספר לרכישת ספרי הלימוד, באופן דיפרנציאלי, לפי מדד הטיפוח של בתי-הספר. משרד החינוך ישקיע מדי שנה כ-20 מיליון שקלים נוספים להפעלה ולניהול התוכנית בכל בתי-הספר. היום, אגב, התוכנית כוללת מאות בתי ספר-יסודיים.
בעקבות התיקון לחוק – אם התיקון יתקבל על-ידי הכנסת בקריאה השלישית, משרד החינוך צופה כי יחול שינוי משמעותי והתוכנית תחול בבתי-ספר רבים יותר, ובהם גם חטיבות-ביניים ובתי-ספר תיכוניים, שעד כה כמעט לא נטלו כל חלק בתוכנית.
אני רוצה להדגיש שעל-פי התקנות הקיימות היום על-פי החוק, על מנת להשתלב בתוכנית על בית-הספר להגיש בקשה להצטרפות לתוכנית עד 50 יום לפני תום שנת הלימודים. עם הגשת הבקשה יצורף בית-הספר לתוכנית בשנת הלימודים הבאה.
כדי להתחיל במהלך של התוכנית כבר בשנת הלימודים תשע"ג עלתה החשיבות של זירוז החקיקה, ולכן ביקשנו מוועדת הכנסת וגם קיבלנו ממנה פטור מחובת הנחה להצעת החוק הזאת, ואני מבקש, אדוני היושב-ראש, מחברי הכנסת להצטרף לעמדת הממשלה ולאשר את הצעת החוק.
היו"ר ראובן ריבלין:
אני שואל אותך, למרות שאני יודע ששר החינוך צריך לענות: יושבת חברת הכנסת תירוש, שהיתה מנכ"לית משרד החינוך. אני הורה, משתתף בהצבעה ויודע שהבקשה היא מעולה, ולילדים זה יועיל מאוד, רק אני מצביע נגד כי אין לי כסף. מה אנחנו עושים? את יודעת – – –
רונית תירוש (קדימה):
אני אשיב.
היו"ר ראובן ריבלין:
נגיד ש-59 מתוך 120 חושבים שזה לא טוב, לא כי זה לא טוב אלא כי אין כסף. מה אנחנו עושים?
השר לענייני מודיעין דן מרידור:
אדוני היושב-ראש מעלה שאלה רחבה יותר. החינוך אצלנו נקרא "חינוך חינם", אבל אנחנו יודעים שבעוונותינו שום הורה איננו פטור מלהוסיף מכיסו, לפעמים לחסוך מפתו, כדי לאפשר באמת לילד להתחנך – –
היו"ר ראובן ריבלין:
חסכתי מפתי, כמעט ואין לי כסף.
השר לענייני מודיעין דן מרידור:
– – דהיינו, ספרים ותוספות אחרות. זה בין כה וכה קיים, והמצב הוא לא טוב, אבל זה המצב. פה ההצעה היא להקל, כך אני מבין ממשרד החינוך, במצב הלא-טוב הקיים. דהיינו שספרים שמוכרחים לקנות, דברים שהילד צריך בכל מקרה, הוא יוכל להימנע מלקנות אלא הוא יוכל לשאול אותם; לשאול מלשון השאלה.
אני טעיתי כשאמרתי "אלפי שקלים". אני רואה פה שנאמר לי שהחיסכון הוא, לפי הערכת משרד החינוך, של מאות שקלים לתלמיד מדי שנה. יש משפחות שבהן זה אלפי שקלים, כי יש כמה ילדים. זאת הערכת המשרד.
אני רוצה לומר, אדוני היושב-ראש, אנחנו לא מחדשים היום. החוק כבר קיים. אנחנו רוצים להרחיב היום את השימוש בו גם לבתי-ספר נוספים על-ידי חיוב המנהל לערוך את ההצבעה הזאת.
השאלה שאדוני שאל היא נכונה. היא נכונה גם היום, גם בלי משאל. כאשר ילד מתבקש להביא לבית-ספר ספר או לשלם כסף לטיול או למשהו אחר, ואין לו, אז אתה רואה, לצערנו, את הפער בין התלמידים, את הפער בין היכולות, וזה מצב לא טוב.
היו"ר ראובן ריבלין:
אבל פה – – –
השר לענייני מודיעין דן מרידור:
כאן הכוונה לצמצם את הפערים האלה.
היו"ר ראובן ריבלין:
פה אנחנו נותנים גושפנקה לפער.
השר לענייני מודיעין דן מרידור:
הגושפנקה כבר קיימת.
היו"ר ראובן ריבלין:
אתה תבוא, תצביע, אבל אם לא, זה מחייב אותך, החלטת הרוב. ואני בא ואומר, לא רק שאני מסכים עם ההצבעה, אני רוצה, רק אני לא יכול להצביע בעד כי אין לי כסף לתת לילד שלי. בעיה לא פשוטה, כי מחייבים מישהו לתת. זאת אומרת, יש חוק חינוך חינם ומכריחים מישהו, על-פי הצבעה של ההורים, לבוא ולומר שהוא צריך לשלם בעד חינוך ילדו.
השר לענייני מודיעין דן מרידור:
אדוני היושב-ראש, לפי הבנתי, יש שתי שאלות נפרדות: אחת – חיוב הורים לשלם כשיש חינוך תיכון חינם, חינוך חינם. זה קיים גם היום, לצערנו הרב, גם בלי הצבעה.
היו"ר ראובן ריבלין:
אין על זה ויכוח.
השר לענייני מודיעין דן מרידור:
ההורים נדרשים. הילד צריך להביא ספר לבית-ספר ואין ספר, אז – – –
היו"ר ראובן ריבלין:
זה יותר טוב – – –
השר לענייני מודיעין דן מרידור:
על מי – – –? על ההורים. יש שאלה אחרת שהיא מעניינת: האם יכול רוב לחייב מיעוט כשהמיעוט לא רוצה להוציא מכיסו? שאלה דומה, שאדוני, שהיה פעם עורך-דין בירושלים, כזכור, לפני שנים – –
היו"ר ראובן ריבלין:
מה נעשה?
השר לענייני מודיעין דן מרידור:
– – ואפילו ברחוב בן-יהודה מס' 1.
היו"ר ראובן ריבלין:
כן, חטאינו. זה היה מול בניין סנסור.
השר לענייני מודיעין דן מרידור:
נכון? אדוני זוכר שבמה שקראו לו פעם חוק בתים משותפים או בחוק המקרקעין היום יש אפשרות לפעמים שחלק מהדיירים שהם רוב יחליטו ויחייבו בנושאים מסוימים את הכול. זו שאלה קשה של זכות הקניין וזכות חופש החוזים. אבל אני מציע שלא נפליג לשם – – –
היו"ר ראובן ריבלין:
את זה אני יודע לפני שאני קונה את הדירה בבית משותף.
השר לענייני מודיעין דן מרידור:
לא, אבל אחרי שקנית.
היו"ר ראובן ריבלין:
ואחרי שקניתי, ואני יודע. פה אומרת המדינה: חוק חינוך חינם.
השר לענייני מודיעין דן מרידור:
ובפועל הוא איננו חינם, לצערנו – –
היו"ר ראובן ריבלין:
נכון.
השר לענייני מודיעין דן מרידור:
– – ואנחנו מנסים פה לצמצם את הפער בין ה"חינם" לבין העלות האמיתית. אז ההצעה הזאת באה לצמצם עוול קיים. היא לא באה לבטל אותו; היא באה לצמצם אותו.
היו"ר ראובן ריבלין:
זה רע במיעוטו.
השר לענייני מודיעין דן מרידור:
תודה רבה, אדוני.
היו"ר ראובן ריבלין:
אני מאוד מודה לסגן ראש הממשלה. אני, כמובן, אצביע בעד החוק, כי אני מבין שיותר רע המצב – – –
השר לענייני מודיעין דן מרידור:
אני מציע לאדוני שישקול. הוא לא שמע את דברי כל המתדיינים. יכול להיות שהוא ישתכנע לא להצביע בעד החוק.
היו"ר ראובן ריבלין:
לא, לא. בשלב זה.
השר לענייני מודיעין דן מרידור:
אני מציע לשקול, כן?
היו"ר ראובן ריבלין:
תיכף חברת הכנסת רונית תירוש תאמר לך כמה אתה צודק. אני בטוח. גברתי, בבקשה. אחריה – חבר הכנסת אייכלר, ואחריו – חבר הכנסת נסים זאב, אם הוא אחרון. אבל אחריו נרשם בן-ארי. חברת הכנסת וילף, את רוצה לדבר בעניין זה?
עינת וילף (העצמאות):
– – –
היו"ר ראובן ריבלין:
גם היא. בבקשה. אוקיי.
רונית תירוש (קדימה):
אדוני היושב-ראש, תודה רבה, אדוני השר, חברי חברי הכנסת, ראשית, אני, בהחלט, מברכת על כל ניסיון לעשות משהו על מנת להקל על אזרחי ישראל ברוח המחאה האחרונה, מחאת הקיץ, הצדק החברתי, יוקר המחיה, שמאוד מקשה עלינו. אני חושבת שלשר היו כוונות טובות. אני בכלל חושבת שהוא עושה דברים טובים מאוד למשרד. תמכתי בו בעניין הביקורים בחברון ובעניין האקוויוולנט שהוא נתן למבחני סאלד במגזר החרדי – אקוויוולנט לבגרות. אני בהחלט חושבת שאלה דברים נכונים.
אבל בעניין הזה יש לי ביקורת על השיטה, ודווקא פה אני אקשה עוד יותר על המצב, בהמשך לשאלתו של היושב-ראש. הצעת החוק שלי, אגב, ניסחתי אותה, הצעת חוק דומה, בשנת 2009. לצערי לא הסתייע להעביר את זה בראשותה של שרת החינוך דאז יולי תמיר, וקיוויתי ששר החינוך יאפשר לי להעביר. הוא גם עיכב אותי בחקיקה, אבל בסוף הביא חקיקה משלו, חקיקה ממשלתית, שהיא שונה בשיטה, איך לעשות את זה. כולנו בעד השאלת ספרי לימוד מרוכזת. כולנו בעד להוזיל את העלויות.
ההצעה שלי מדברת על חובת קיום פרויקט השאלת ספרי לימוד בבתי-הספר בלי להיוועץ בהורים, כי מי שבעצם מהווה מכשול, בסופו של דבר, ואני אומרת לכם את זה מניסיון, גם כמורה בבית-ספר, גם כמנהלת וגם כמנכ"לית המשרד שהתחילה את הפרויקט הזה – בזמנו, כשהיתה שרת החינוך לימור לבנת, הקמנו פרויקט השאלת ספרי לימוד, ומי שעמד לנו לרועץ במרבית המקרים זה המנהלים עצמם, שלא רצו את כאב הראש הזה; זה לאסוף מהתלמידים, להתמודד עם הספרים הקרועים ועם זה שלא מביאים ולא מביאים את הכול ולגבות את החלק היחסי של העלות. הרי בסופו של דבר, אדוני היושב-ראש, במקום לשלם 1,000 שקלים מדי שנה ויותר, פה הם נדרשים למשהו כמו 280–320 שקלים, שזה ממש מחיר מזערי, על מנת לתחזק את המאגר הבית-ספרי. הכסף שהמשרד נותן, זה על מנת לקנות ספרים חדשים, על מנת לתקן את הקיימים וגם לסייע, בין היתר, לאוכלוסיות שמתקשות להביא אפילו את ה-280 שקלים. זאת אומרת, לא ייווצר מצב שילד, שמכירים בבעיה הכלכלית שלו, לא יקבל ספרים. להיפך, היום המצב הוא מאוד מביך. כשהילד צריך להביא את כל הספרים, אז אולי הוא לא מביא כי אין לו והוא מתבייש והוא מתבזה בתחילת השנה והמורה צועקת עליו וכועסת עליו. ופה זה נמנע ממנו, כי בית-הספר דואג לספרים, ואם הוא רואה שיש בעיה לילד לשלם את ה-280 ויחקור וימצא שיש שם בעיה כלכלית, הוא יממן את זה עבורו. הוא ייתן מלגה. זה נכון גם לגבי טיולים, שהם חובה וכולם צריכים לצאת. אז אני לא רואה בזה בעיה.
יתירה מכך, אני חושבת שהשאלת ספרי לימוד גם תוודא שכל הספרים יהיו ספרים בפיקוח המשרד – מה שהיום לא בהכרח קורה. היום אנחנו רודפים אחרים המורים ואומרים להם: רבותי, זה לא מאושר, למה נתתם את זה ברשימת הספרים – אחרי שההורים כאילו "מלשינים" שברשימה יש ספר שהוא לא באישור משרד החינוך. אז אלה דברים שאנחנו בהחלט נוכל לחסוך את כאב הראש מהם.
מה השיטה שלי אומרת? אני אומרת: חובת קיום השאלת ספרי לימוד. אין ויכוח פה. כל מנהל חייב לקיים את זה. ההיוועצות עם ההורים, לדעתי היא בעייתית, כי אם יקרה מצב שלא יבואו יותר מ-60% מההורים, אם יהיו פחות – אז מה? לא ייהנו אחרים מזה? כשאני אומרת, החלופה היא שאותם אלה שיתנגדו יצטרכו לשלם בתחילת השנה 1,000 שקלים ויותר. אני ממש לא רואה פה מצב שהורה צריך להתנגד לזה.
הבעיה שהעלית, אדוני היושב-ראש, יכולה להיפתר במסגרות של המלגות, שהן נכונות לכל דבר שהתלמיד נדרש לשלם בגינו, למרות שאנחנו מדברים על חינוך חינם, וזה סיפור בפני עצמו.
אני כן הייתי רוצה להציע לשר, ואני אציע את זה במסגרת הדיונים בוועדה – אני כמובן אתמוך בהצעת החוק שמביא שר החינוך – אבל אני אציע לשר לחשוב על חובת קיום פרויקט השאלת ספרי לימוד ולא על חובת היוועצות בהורים. אני לא חושבת – – –
מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):
יש פיילוט? יש פיילוט?
רונית תירוש (קדימה):
יש פיילוט, עוד אני התחלתי, כמנכ"לית משרד החינוך. יש פיילוט, והוא מצוין. בכל מקום שזה עבד, אף אחד לא התחרט, אף אחד לא חזר בו. אגב, אני שואלת את השר: מה יקרה – הרי כל שנה הוא יצטרך חובת היוועצות. אז שנה מסוימת, הוא הקים את הפרויקט, הכינו מחסן ספרים, שזה גם לוגיסטיקה בפני עצמה, נתנו תקן לאיזה מורה שינהל את הנושא הזה, ובסופו של דבר בשנה אחרי זה, בגלל ההיוועצות, ההורים לא מסכימים. אז מה? אז הספרים נשארים במחסן? זאת אומרת, אין פה שכל, בהצעה הזאת. אני באמת חושבת שיש פה כשל. הכוונה נכונה, הכוונה רצויה; השיטה לא נכונה. אני מקווה שאני אצליח לשכנע את השר לקחת את הצעת החוק שלי, את הנוסח שלה, לאמץ אותה, כהצעה ממשלתית, כמובן, אבל אני חושבת שהסיכוי לקיים את הפרויקט הזה הוא הרבה יותר נכון בשיטה שאני מציעה. תודה רבה.
היו"ר ראובן ריבלין:
תודה רבה. שמתם לב שאני לא מקפיד בזמן, כי זה הסעיף היחידי על סדר-היום בגלל אילוצי הממשלה או אי-רצונה, או בגלל אווירת הבחירות, כי נגיד שהיה לנו סדר-יום ארוך וחברי הכנסת מגלים התעניינות רבה בפעילות, אז אנחנו היינו נמצאים נבוכים. חבר הכנסת ישראל אייכלר – בבקשה, אדוני. אני אחרי חמש דקות אתחיל לשים את דעתי, אבל אתם יכולים להרגיש את עצמכם – – –
נסים זאב (ש"ס):
– – –
היו"ר ראובן ריבלין:
אתה אחריו, אלא אם כן אתה רוצה להיות אחרון.
נסים זאב (ש"ס):
לא. אני רוצה – – –
היו"ר ראובן ריבלין:
בבקשה, כי חברת הכנסת וילף רוצה, וחבר הכנסת בן-ארי גם הוא רוצה.
נסים זאב (ש"ס):
אני רוצה להיות לפני עינת.
היו"ר ראובן ריבלין:
אתה הבא אחרי אייכלר. אתה תעלה מייד אחריו. בבקשה.
ישראל אייכלר (יהדות התורה):
אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, אני באמת לא מבין למה בפתיחת מושב של כנסת צריך להיות – מילא אתמול היתה לוויה – צריך להיות סדר-יום כל כך דליל. אני לא מתערב בעבודת הכנסת, אבל אם אדוני היושב-ראש הזכיר את זה, זה נראה לי מאוד מוזר. דווקא אם רוצים ללכת לבחירות, הרי צריך קודם כול לגמור כל מיני דברים.
היו"ר ראובן ריבלין:
חבר הכנסת אייכלר, יש חברי כנסת אשר הגישו הצעות לסדר-יום.
ישראל אייכלר (יהדות התורה):
נו, מה קרה להן?
היו"ר ראובן ריבלין:
לא. נתקבלו. הכנסת אישרה. שאלנו אותם: אתם רוצים ללכת לוועדה? אמרו: לא, סדר-יום. אוקיי. באתי אליהם ואמרתי להם: יום שלישי? מצוין, אני אתן לכם להעלות את זה לסדר. לא, אנחנו לא יכולים להגיע ביום שלישי. נו – – –
ישראל אייכלר (יהדות התורה):
לא עובדים פה ביום שלישי?
היו"ר ראובן ריבלין:
אם אתה היית מגיש את כל ההצעות לסדר-היום, הייתי נותן לך, מבחינתי.
מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):
מי שהציע זה יום עבודה שלו.
היו"ר ראובן ריבלין:
עכשיו, שמע: השרים – בדרך כלל, ביום שלישי יש שאילתות לשרים, ולא היה שר שהיה מוכן לענות היום, ובשבוע הבא כבר יהיו השרים האלה. אני יכול לאפשר לממשלה ביום שלישי להעלות כל נושא שהיא רוצה. כל יושב-ראש ועדה, אם הוא מקבל את אישור הנהלת הקואליציה כמובן – אני אאשר לו – כל יושב-ראש ועדה שירצה להעלות לסדר-יום הצעת חוק שהיא בשלה ושאנחנו יכולים להצביע עליה, אני לא אהסס. אבל יש לנו גם איזשהם אילוצים, כי אצל הכנסת התקבלה איזושהי הסכמה לא מובנת שיום שלישי הוא יום בחירה. רוצים – באים, לא רוצים – לא באים. תוכנית כבקשתך. אני מודיע שכל מי שיבקש ממני להצביע ביום שלישי, גם אם אני אהיה לבד פה, אני אצביע. הוא יהיה על סדר-היום.
ישראל אייכלר (יהדות התורה):
טוב.
היו"ר ראובן ריבלין:
בבקשה, חבר הכנסת אייכלר.
ישראל אייכלר (יהדות התורה):
אני מודה לך מאוד, אדוני היושב-ראש. אולי זה גם מסביר לי את העובדה שמספרים לי שהולכים לבחירות שאף אחד לא רוצה אותן, שעדיין לא הגיע זמנן, ודווקא אנשים שמדברים על משילות, על יציבות וכל הדברים האלה, פתאום – אני אגיד שמות: ליברמן אומר שהוא פוחד שביבי רוצה בחירות, ביבי אומר שליברמן רוצה בחירות, ושניהם הולכים לבחירות כשאפילו מופז לא רוצה בחירות. אז זה נקרא הנהגה של מדינה? זה לא יאומן, אלא אם כן אני טועה, או שהם טועים.
אבל אני רוצה להתייחס – – –
היו"ר ראובן ריבלין:
לפעמים המנהיגים בתחבולות עושים להם בחירות. מה אתה רוצה מהם?
ישראל אייכלר (יהדות התורה):
אבל הם מתחבלים את עצמם, זה לא יאומן. אין בזה היגיון.
היו"ר ראובן ריבלין:
לא, לא. אני, נראה לי שאם הכנסת לא יכולה להכריע בשאלות יסודיות היא צריכה ללכת לבחירות.
ישראל אייכלר (יהדות התורה):
ואז הכנסת הבאה תכריע.
היו"ר ראובן ריבלין:
היא תהיה מחויבת להכריע, היא חייבת. רבותי, אם אנחנו נשב פה ונהפוך את כל הימים לימי שלישי, כי אי-אפשר להכריע בחירות, אז איך אתה אומר? ליברמן יאמר לרותם לא להגיע, ונתניהו יגיד לאלקין לא להגיע, והשר ישי יאמר לזאב נסים לא להגיע, האופוזיציה תגיע, בן-ארי יגיע מתי שהוא רוצה לבוא, לא מתי שיאמרו לו, יהיה שר תורן תמיד, ואנה אנו נגיע? לא, לא.
ישראל אייכלר (יהדות התורה):
חבל, כי – – –
היו"ר ראובן ריבלין:
יראה ויחליט בעד מי הוא רוצה להצביע, זה הכול.
ישראל אייכלר (יהדות התורה):
חבל, כי אני חושב שכשהכנסת נחלשת כנופיות הרחוב מתחזקות, וכשכנופיות הרחוב מכתיבות לממשלה מתי לקבוע בחירות זה סכנה גדולה מאוד לדמוקרטיה. הנה, יש לנו פה שר שאמון על הדמוקרטיה ומבין יותר טוב ממני כמה הסכנה גדולה במצב הזה.
אבל אני רוצה קודם כול לשבח על הדיון עצמו לגבי השאלת ספרים, ואני מקבל את ההצעה של חברת הכנסת תירוש שבאמת תהיה חובה לאפשר השאלת ספרים. אני יודע שאני בא מציבור שתורם. באופן בסיסי יודעים שבכל בית, אם יש ספר שאפשר להשאיל – משאילים. זה הרי חלק בלתי נפרד מהתרבות היהודית ההיסטורית. והיו זמנים ותקופות וארצות שלא היה מספיק ספרים, בספר אחד למדו 20 אנשים, אם זה בתימן – זה היה ממש, בגמרא אחת למדו שישה ילדים, מסביב.
היו"ר ראובן ריבלין:
מסביב. כל ילד למד לקרוא מצד – – –
ישראל אייכלר (יהדות התורה):
אבל גם בעיירות, כשהיה ש"ס בבית-הכנסת – כי לא היה ש"ס בכל בית – אז אנשים עמדו בתור כדי לקבל ספרים אחד בשביל השני. אבל יש גם מילתא דבדיחותא שפעם היה מישהו שהיתה לו ספרייה ענקית, וכתב בצוואה לילדים שלו לא להשאיל ספר, אפילו לא ללילה אחד. אמרו לו: אדוני, אבא, למה אתה אומר – – –? אז הוא אומר: אתם רואים את כל הספרייה הזאת? את כל הספרייה הזאת רכשתי בהשאלה של לילה אחד. זאת אומרת שהוא השאיר את זה אצלו.
עכשיו, אם אנחנו מדברים על ספרים, אני רוצה לשאול יותר האם אנחנו יודעים ללמד את הילדים את הבסיס היהודי שעליו אנחנו קיימים פה בארץ-ישראל כעם וכמדינה. האם מלמדים את הילדים את מה שאומרת התורה במתן תורה: "אתם ראיתם את אשר עשיתי למצרים ואשא אתכם על כנפי נשרים ואבִא אתכם אלי. ועתה אם שמע תשמעו בקֹלי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגֻלה מכל העמים כי לי כל הארץ"? האם מלמדים באמת את כל הילדים שכל המושג הזה של סגולה מכל העמים, שהשייכות לארץ-ישראל בכלל נגד כל הטוענים שהארץ הזאת, אנחנו כובשים זרים בה, האם זה כתוצאה מ"אם שמע תשמעו בקלי ושמרתם את בריתי"?
ומה שהזכיר פה הרב נסים זאב את התוכניות של בישול חזיר בארץ-ישראל על-ידי יהודים – אני חושב שאלפיים שנות יהודים שחיכו לעלות לארץ-ישראל לא חלמו, כולל אבותיהם של אותם בשלנים, שבארץ-ישראל יחנכו ילדים, ואין דבר מחנך כמו טלוויזיה לטוב ולרע – – –
דוד רותם (ישראל ביתנו):
– – – שתהיה טלוויזיה.
ישראל אייכלר (יהדות התורה):
– – – ושתבוא טלוויזיה ותלמד איך לאכול טרפות בארץ-ישראל. על זה אומרת התורה: "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש, אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל". ואנחנו יודעים שאם אין חיוב יש שלילה, ואנחנו יודעים שלא מחנכים את הילדים לתורה אז הם הופכים גם למתוסכלים, ואנחנו מגיעים למצב שאנשים מרגישים זרים בארצם.
אני רוצה לצטט לכם מכתבה שהיתה בעיתון "ידיעות אחרונות" לפני שבוע – יהודי שהגיע לפארק הירקון בתל-אביב והוא ראה פחד אימים. פחד מכוכב שחור, הוא כותב. למה? כי הוא ראה שם חרדים, עשרות אלפי ילדים לובשי שחורים, צאצאים עטורי ציצית, ונשותיהם מכוסות שביס, ופארק הירקון שבצפון תל-אביב – געוואלד; אפשר לחשוב שזה היה בברלין. אני יודע שבברלין טענו שהיהודים משחירים בשעת מנחה את הרחובות, כי עושים שם מניינים למנחה, ובשבתות היהודים בעלי החנויות סוגרים את החנויות. אבל בפארק הירקון הוא עושה געוואלד, שהגיע מצב שהחרדים צצים בהמוניהם בפארק הירקון ומכסים את כולו במרבד מרהיב של שחור. אדוני שר המשפטים לשעבר, זה עומד – לפי חוק הגזענות והסתה, משפט כזה יכול לעמוד בעיתון עברי? הרי כשזה היה בעיתונים באירופה אמרנו שזה מה שהכין את מה שקרה אחר כך.
אני ממשיך: הם מכסים את המדשאות, את השבילים, את העצים, את הסירות השטות בנהר – געוואלד – את הדוכן שממנו שוכרים את הסירות, את גג האזבסט, את המוכר שצורח לעזרה מעל גג האזבסט. בקיצור, אתם מבינים את האפקט ההיצ'קוקי של כל העסק הזה? כן, יש אנשים שלקחו בחג את הילדים לראות את מרבד הפרחים הענקי בחיפה, אבל יש אנשים שנקלעו עם הילד לשטיח החרדים האין-סופי שכיסה את פארק הירקון. קראנו בפרשת השבוע: "כִסה את עין הארץ" על הארבה, או כפי שאמרו לבלק שם: הנה העם יצא ממצרים וכיסה את עין הארץ.
והוא ממשיך ומסית את כל הקוראים שלו במשך כתבה שלמה, שאני כמובן לא אצטט אותה אפילו, אבל הם כותבים – כך הוא כותב: אני מניח שישראל של שנת 2059 – נקווה שזה עוד יתקיים אז – תיראה בדיוק כמו פארק הירקון ביום הפסח ההוא. כמויות עצומות של חרדים בכל פינה. ככה שחורה וחרדית תיראה ישראל שאני אשאיר לילד שלי, כמובן לצד מילותי האחרונות: יבוא יום, בני, ובנק לאומי למשכנתאות יודיע לילד שלך שכל זה שלו, רק תמשיך להעביר להם את 6,000 השקלים כל חודש, בסדר?
אני אומר לכם שעורכי ה"דר-שטירמר" לא היו יותר יעילים – ואני מתנצל על ההשוואה – מבחינת הכניסה, החדירה לתודעה הציבורית של הסכנה של הילדים המשחירים. אסור היה לנו להרשות דבר כזה, ואני ניגשתי קודם לשר המשפטים ומחיתי. הגשתי הצעת חוק נגד ביזוי כל מיני אוכלוסיות, אז ועדת השרים דחתה את זה אתמול. מה מסביר לי שר המשפטים? כי לא צריך את זה, כי זה כבר מעוגן בחוק. הנה, כתבה כזאת. אומר לי שר המשפטים: הוא לא קורא עיתונים. כתבה כזאת אבל קוראים חצי מיליון אנשים.
והוא אומר: כל זה גרם לי להסתכל על הצפת החרדים בפארק הירקון ולהיזכר בשיר של פחד מכוכב שחור. והוא ממשיך וממשיך, ובאותה כתבה הוא כותב שהוא מתנגד לישראלים שלא רוצים – תושבי דרום תל-אביב שמביעים בקול רם את רצונם בסילוק הפליטים הסודנים והאריתריאים מרחובותיהם. כן, הוא אומר, זו גזענות לפי הספר, ואנחנו לא שם. אבל בואו נסתכל לעצמנו עמוק בעיניים.
היו"ר אורי מקלב:
נא לסיים.
ישראל אייכלר (יהדות התורה):
אדוני היושב-ראש, אני חושב שדווקא כשיוצאים עכשיו לבחירות, אם אכן הנושא של שנאה ואיבה והסתה יהיה לגיטימי, אנחנו נהרוס את מה שנשאר משארית הפליטה של הסולידריות היהודית בארץ-ישראל, ואסור לנו לאפשר את הדבר הזה. תודה.
היו"ר אורי מקלב:
תודה רבה לחבר הכנסת ישראל אייכלר. חבר הכנסת נסים זאב, בבקשה. אחריו – חבר הכנסת מיכאל בן-ארי. ואחריו – ודאי, חברת הכנסת וילף, אחרונת הדוברים.
נסים זאב (ש"ס):
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, מעניין לעניין באותו עניין. מכיוון שהרב אייכלר דיבר על השחורים אני רוצה לדבר גם על איזה – אה? על שחורים – –
קריאה:
– – –
נסים זאב (ש"ס):
– – אני רוצה לדבר גם על המושחרים.
אני פונה לחברת הכנסת עינת וילף. מפלגת העצמאות פרשה ממפלגת העבודה מאותה עילה שהיא מציגה את ערכי הציונות האמיתיים. אם כן, מדוע את, כאשה מכובדת – ואת יודעת שאני מאוד רוחש לך כבוד – ואת יושבת-ראש הסיעה ואחת הדמויות הבולטות, בחרת להציג את מדינת ישראל באור שלילי, אולי קצת גזעני, בפרלמנט אירופה בבריסל דווקא ביום הזיכרון בשבוע שעבר? את בעצם חברת לאותה חברת פרלמנט ממפלגת הירוקים בגרמניה ליזום ולנהל כנס על זכויות הנשים בישראל – הכרזה שהיא בעצם בחרה להפיץ מראה דמות, הרב אייכלר, של יהודי חרדי על רקע פנים של אשה. ואני רוצה שתראה את התמונה הזאת: עיניים של אשה, והחרדי, לא עלינו ולא עליכם, המפלצת הזאת נמצאת בדיוק באף של האשה, בין שתי העיניים. ואני אגיד לך בדיוק גם מה כתוב במודעה – אומנם זה באנגלית, אני יודע קצת לקרוא.
כמובן שזה מחזק את ידי הגל האנטישמי והדה-לגיטימציה של מדינת ישראל באירופה, דווקא ביום הזיכרון לחיילי צה"ל. נושא זכויות הנשים בישראל, לדעתי הוא נושא פנימי שאנחנו יכולים להתווכח עליו. אני חושב שאסור לנו לתת עוד חרב ביד האויבים שלנו, שמנסים בלאו הכי – אנחנו כל הזמן מנסים לעצור את הגל האנטישמי ואנחנו לא מצליחים.
מה כתוב? The European Friends of Israel. הכותרת למעשה זה: Women's Rights in Israel. זה כל כך מעניין את האירופאים. The European Friends of Israel, in corporation with Israel project, invite you to
.public conference on women's rights in Israel, hosted by Einat Vilf – זאת אומרת שאת בעצם היוזמת של הכנס הזה. אני אומר לך, תאמיני לי, אני כשראיתי את זה לא האמנתי, אבל שלחו לי את זה באימייל ואמרו לי: דווקא בגלל – אני חושב שאולי עשית את זה בתום לב, אולי את לא יודעת בדיוק את המשמעויות.
משפט אחד למפלגת העבודה: כשמדברים על הדרת נשים, התוכן, הזכויות, נגד, הזכויות לנשים, אפשר לדבר באופן כללי. אבל כשאתה מראה חרדי בתוך העיניים של האשה יש בזה קצת ריח של אנטישמיות, לפחות אנטי-חרדית. אולי את לא רואה את זה כך, אני רואה את זה כך.
עינת וילף (העצמאות):
אני אדבר על זה.
נסים זאב (ש"ס):
בגלל זה ביקשתי לדבר לפנייך. חלילה וחס, אם אני טועה, אני מראש מבקש ומתנצל בפנייך. אני יודע, אני שמעתי אותך בנאומים כשיחד דיברנו, אני ואת, בכנסים, כמה את לוחמת – אני אומר, מעל הבמה הזאת – למען מדינת ישראל. אני מאוד מעריך ומוקיר את זה, וזה עומד בסתירה למה שאני רואה פה בכותרת, Women's Rights in Israel.
היו"ר אורי מקלב:
תודה.
נסים זאב (ש"ס):
רק משפט אחד.
עינת וילף (העצמאות):
בוא תנחש מה אמרתי.
נסים זאב (ש"ס):
אני רוצה לשמוע את זה. אני אומר לך שאני קיבלתי גם טלפונים ולא סתם שלחו לי את זה.
היו"ר אורי מקלב:
תודה.
נסים זאב (ש"ס):
דבר נוסף.
היו"ר אורי מקלב:
משפט נוסף.
נסים זאב (ש"ס):
משפט נוסף. אם אנחנו רוצים לדבר בכלל על הדרת נשים, ראינו את זה בקדימה: הדרה במלוא הדרה, כשהדיחו את הגברת היושבת-ראש הנכבדה ציפי לבני. שם היתה הדרת נשים. הדיחו את האשה והכניסו גבר במקומה, אז שלא ייתנו לנו שום מוסר בעניין הזה.
היו"ר אורי מקלב:
תודה רבה לחבר הכנסת נסים זאב. חבר הכנסת מיכאל בן-ארי, בבקשה. אחריו – חברת הכנסת עינת וילף, אחרונת הדוברים. בבקשה, חבר הכנסת מיכאל בן-ארי.
מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):
אדוני היושב-ראש, אדוני השר, חברי חברי הכנסת, ברשותך, אני אתייחס אל החוק הזה, שהוא חוק חשוב ומבורך. הוא נותן קריאת כיוון, הוא נותן סוג של תקווה. הוא סוף-סוף מטפל בבעיה מאוד-מאוד כאובה. זאת בעיה כלכלית, שמעיקה על המשפחות מעבר למשימות הכלכליות הנוספות.
אני רוצה לרדת לשורשי העניין לא רק כאיש ציבור אלא גם כמי ששימש כאיש חינוך במשך 21 שנים, לפני שהייתי חבר כנסת – אני מעריך שמייד ביום שאני אפסיק לשרת כאן אני אחזור לעמוד מול כיתת תלמידים בשמחה ובאהבה; גם כאבא לילדים, שמתוכם חמישה בין כיתה ב' לכיתה ח', ואני רוכש להם ספרים מדי קיץ. מדובר בהוצאה כספית מאוד-מאוד גדולה. לא לחינם שאלתי את חברת הכנסת תירוש אם יש פיילוט לפרויקט הזה. הייתי שמח לשמוע ולראות ולהיפגש עם המקומות שבהם זה נעשה ואיך זה נעשה על-פי התוואי של החוק הזה.
אני לא רוצה לקטרג עליו. יש לי תחושה שמדובר במשהו – כמו שראיתי חוקים אחרים, שמישהו מאוד-מאוד התלהב ליצור איזה חוק כדי להראות שהנה אנחנו עושים, אבל במבחן המציאות אנחנו ניכשל. אסור לנו להיכשל בדבר הזה.
אני רוצה להתייחס לשני דברים עיקריים. קודם כול, העניין של הרווח על הספרים. מי שהוא בעצם המרוויח הגדול מהעניין הזה של הספרים זה הוצאות הספרים, שהאינטרס המובהק שלהן הוא שכל ספר שהן מוציאות הן ידפיסו בכמה שיותר עותקים וכמה שיותר עותקים יימכרו, כמו כל בעל ביזנס. רצוי מאוד שאת המהדורה הזאת תחליף תוך שלושה חודשים מהדורה חדשה. אני לא אומר דברים לחינם. רק בשנה האחרונה טיפלתי בתלונות של מורים למתמטיקה שהתוכנית במתמטיקה השתנתה תוך כדי השנה. התלמידים נתבקשו להחליף ספרים בשנה – תוך כדי הלימוד לבגרות השתנתה התוכנית. מורה שמגישה לבגרות, גרה בגבעת-שמואל, למדה אתי באוניברסיטה לפני כמה שנים, פנתה אלי; היא אמרה: חבר הכנסת בן-ארי, זאת הוצאה כספית גדולה. היא עם מודעות חברתית מאוד גבוהה. היא עצמה, הילדים שלה סיימו מזמן ללמוד בבית-הספר. היא אומרת: זאת הוצאה מאוד מאוד מאוד גדולה. זאת הבעיה המהותית, שהמערכת צריכה לחוקק בה: שמהדורות יחזיקו מעמד לפחות חמש שנים. מכרז להוצאת ספר לטובת הוצאה לאור יהיה מוגבל בסכום כסף מסוים שבו לא יעשו לנו כל מיני עסקאות כאלה על גבם של תלמידים.
יש כאן גם היבט אחד נוסף. תופעה: אתה נדרש לרכוש לילד שלך ספר שבכל עמוד בו הוא אמור לרשום בין מלה אחת לארבע מלים. כל מיני קשקושים, תעשה קו מכאן לכאן, תמלא את המלה הזאת, והנה, חוברת שעלתה 22 שקלים בסך הכול – אני אסיים עוד דקה, אדוני, ברשותך, חצי דקה – חוברת שעלתה בסך הכול 22 שקלים היא לא בת-שימוש אחרי חודש אחד, כי יש סדרה, כי יש מארז. עכשיו, מה אני אעשה? יש לי בת אחת בכיתה ד' ובת אחת בכיתה ב'. בעוד שנתיים אני ארצה שהיא תשתמש בה, אבל זאת כבר כתבה בפנים. לכן צריך לאסור בחוק הוצאת חוברות או רכישת חוברות שרושמים בהן בפנים. במיוחד כשמדובר בחוברות שעלותן גבוהה. בשביל זה קונים מחברת, שעולה 1.10 שקל או 1.70 שקל, תלוי באיכות המחברת.
אני אומר לכם בכנות מה עושים אצלנו. בסוף הקיץ קונים מחקים כאלה גדולים ואומרים לילד שכתב כל השנה: חביבי, תמחק. החוברת שלך עוברת לאחותך, עוברת לאחיך, כדי לשמש אותם. אבל זאת לא צריכה להיות יוזמה מקומית של משפחה אלא צריכה להיות יוזמה של חקיקה, כי מישהו פה שולח את ידו לכיס של ההורים, או בהעלמת עין שלנו או בשיתוף פעולה. תודה רבה.
היו"ר אורי מקלב:
תודה רבה על הדברים, חבר הכנסת בן-ארי. אחרונת הדוברים, חברת הכנסת עינת וילף, בבקשה.
הצעת חוק השאלת ספרי לימוד (תיקון מס' 6) (חובת קיום הצבעה), התשע"ב–2012
(קריאה ראשונה)
היו"ר אורי מקלב:
בבקשה, גברתי.
עינת וילף (העצמאות):
תודה רבה. ברשותך, אני אחלק את דברי לשני חלקים, כבוד היושב-ראש. אני אתייחס בכל זאת לחוק שבו אנחנו דנים ולאחר מכן לדבריו של חבר הכנסת זאב.
אני רוצה לברך על החוק, בעיקר בגלל שאני מקווה שהוא תחילתו של שינוי של האופן שבו לומדים בבית-הספר. כשהייתי ילדה הייתי בארצות-הברית שנתיים – בכיתות ד'–ה'. אבי אז עשה פוסט-דוקטורט בארצות-הברית, ולמדתי בבית-ספר ציבורי רגיל. כשהגענו שם ללמוד, ביום הראשון, בכיתה עצמה היתה ספרייה שבה כל ספרי הלימוד שאנחנו אמורים להשתמש בהם. כל תלמיד קיבל ספר לימוד. בסוף היום הוא השאיר את ספר הלימוד בבית-הספר. יום הלימוד היה ארוך, שיעורי הבית והתרגול היו בכיתה, וכך התנהלו הלימודים.
אני מאוד מקווה – אומנם החוק הזה מתייחס להיבט קטן, להשאלת ספרים, אני מקווה שהוא יהיה בסופו של דבר לבנה אחת בשינוי הדרך שבה לומדים, לעבר כיוון שבו הספרים נמצאים בבית-הספר, שייכים לבית-הספר ומושאלים לתלמידים לטובת הלימוד. התלמידים לומדים בבית-הספר ומתרגלים בבית-הספר ועושים שיעורים בבית-הספר. נעזרים אחד בשני, נעזרים בתלמידי כיתות גדולות יותר, וכשהם חוזרים הביתה הם בעצם סיימו את יום הלימודים שהוא יום לימודים ארוך.
אני מצטרפת גם לדבריה של חברת הכנסת תירוש על כך שהמנגנון של הצבעת הורים הוא מנגנון בעייתי ביותר. צריך פשוט לעשות את זה כחלק מהלימודים בבית-הספר, לא לעשות את זה כמנגנון הצבעה. אם כבר, הייתי מוציאה את ההורים מהסיפור הזה כגורם מחליט ודווקא מכניסה את הילדים, לא כגורם מחליט אלא כגורם מנהל. אני חושבת שיש כאן הזדמנות חשובה לחנך את הילדים לאחריות – לאחריות על חומרי הלימוד, על הספרים – ושדווקא יהיה מנגנון כיתתי שינהל את זה ולא מנגנון ביורוקרטי של בית-הספר. אני חושבת שגם כאן יש הזדמנות לאחריות.
אני חושבת שיש כאן גם דבר נוסף, גם זה הוזכר כאן, שאולי זה ימתן במשהו את פרץ השינויים בתוכניות הלימוד ובספרים בכך שיהיה ברור שבתי-ספר השקיעו בספרים ולכן נשארים אתם כמה שנים.
צריך גם לזכור שכנראה כל הדיון כאן הוא זמני, כי כנראה הרבה יותר מהר ממה שאנחנו חושבים ספרי הלימוד יעברו למתכונת אלקטרונית, ואז כמובן כל המנגנון הזה יצטרך להיות אחר. זה ביחס לחוק.
עכשיו לדברים של חבר הכנסת זאב. נסים, אתה מכיר אותי, שמעת אותי אין-ספור פעמים בפורומים בין-לאומיים. נראה לך, עולה על בדל דעתך, שאני נוסעת לחוץ-לארץ, לפרלמנט האירופי, להשמיץ את ישראל? אז קודם כול, אישית אני נעלבת מזה שלא התקשרת, לא הרמת טלפון ושאלת אותי באופן אישי מה הסיפור.
נסים זאב (ש"ס):
ביקשו ממני תשובה גלויה – – –
עינת וילף (העצמאות):
תשובה גלויה היית מקבל גם כך וגם אחרת, אז בוא אני אספר לך את הסיפור. בפרלמנט האירופי, שהוא לא מקום קל למדינת ישראל, יש קבוצה – תבורך – שנקראת "החברים האירופים של מדינת ישראל". אלה חברי פרלמנט, שנעזרים גם במנגנון אדמיניסטרטיבי, שפועלים למען ישראל בפרלמנט האירופי, שכמו שאמרתי הוא לא זירה קלה לישראל.
הם הזמינו אותי לפני כמה שבועות, אפילו יותר, כשכל הנושא של הדרת נשים עלה לתקשורת הבין-לאומית. אנחנו יכולים להגיד כמה שאנחנו רוצים שמדובר בדיון פנימי; אני לא יודעת אם אתה מודע לזה, הדבר הזה הופיע בעמודים הראשונים של כל העיתונים בעולם. לא חסרים לנו אנשים שמחפשים הזדמנויות להשמיץ את ישראל. התמונה, ואני יודעת שאתה וחבריך גם דיברתם נגד זה בכנסת, אבל תמונה של גבר חרדי יורק על ילדה בת שבע בשם חוסר צניעות הגיעה לעמודים הראשונים של כל העיתונים בעולם. הדיון על זה, הנזק שנגרם לישראל, היה נזק דרמטי, כי החברים של ישראל הם בין השאר חברים על בסיס הערכים המשותפים שלנו – שהם רואים בנו מקום פתוח, המכבד את השוויון בין גברים ונשים, שרואה בזה ערך יסוד. והמחשבה שישראל הופכת למקום אפל, שבו ילדה בת שבע נחשבת לא צנועה – אתה ואני יודעים שזה לא המצב במדינת ישראל; זה לא מה שהצטייר בחו"ל.
אני התבקשתי לבוא לפרלמנט האירופי לעשות, במידת האפשר, בקרת נזקים. כי נזקים היו, ונזקים חמורים. וההנחה בכלל – צריך להפסיק עם זה – ההנחה שבישראל מתקיים דיון פנימי והוא לא מגיע, כחלק מהמאבק המדיני והתודעתי במדינת ישראל, המחשבה שאפשר לקיים דיון פנימי וזה לא ינוצל בחוץ, זה דבר שנגמר.
ואני התבקשתי על-ידי הרבה מאוד ארגונים – הייתי גם לפני כן בקנדה במשך ארבעה ימים לטובת העניין הזה. כולם ביקשו שחברת כנסת אשה מישראל, שיכולה לבטא את העמדות הציוניות הקלאסיות של ישראל, תבוא ותעשה במשהו בקרת נזקים – על הנזק האדיר שנגרם למדינת ישראל בשל התדמית.
היו"ר אורי מקלב:
תודה.
עינת וילף (העצמאות):
שנייה. לא, לא, דקה, יש כאן סיפור, אני הושמצתי כאן קשות – – –
היו"ר אורי מקלב:
אני מוכן גם 30 שניות, אבל – – –
עינת וילף (העצמאות):
בסדר. לא, גם אין לנו שום דבר אחרי זה, ונראה לי שראוי – –
נסים זאב (ש"ס):
– – – שלוש דקות לשבח אותה.
עינת וילף (העצמאות):
– – שאני אספר מה קרה.
היו"ר אורי מקלב:
במסגרת הזמן שנתתי לך – – –
עינת וילף (העצמאות):
לא, נאמר לנו גם לפני כן שהיום יהיה דיון פתוח כי זה הנושא האחרון.
היו"ר אורי מקלב:
כל יושב-ראש קובע את סדרי הדיון.
עינת וילף (העצמאות):
בסדר. אם יורשה לי בכל זאת, כי היתה כאן השמצה, שאין דבר שהוא יותר רחוק ממני.
היו"ר אורי מקלב:
את כבר ענית יותר מהזמן – – –
עינת וילף (העצמאות):
לא, אני בכל זאת אמשיך בכך.
היו"ר אורי מקלב:
טוב, אנחנו לא נתווכח בנושא הזה. לא נתווכח בנושא הזה, בבקשה.
עינת וילף (העצמאות):
רק את הנושא הזה. אגב, אציין: הוזמנתי בימים הממלכתיים של ישראל, וביקשתי לעשות זאת בגלל שהפרלמנט האירופי היה אז במפגשים, ולכן יכולתי לבוא – ביקשתי לעשות זאת רק בתנאי שאהיה בטקסים הממלכתיים של יום הזיכרון ויום העצמאות של הקהילה היהודית בבריסל, וכך עשיתי.
ואני אספר לך בקצרה מה אמרתי להם, כי הדבר האחרון שאני מוכנה לעשות זה שינצלו שקרים על ישראל כדי להשמיץ אותה.
הסברתי שכל הנושא של הדרת נשים הוא דבר שכל מדינות העולם המערבי חולקות אותו. יש כאן מאבק בין חברה פתוחה וליברלית לבין קבוצות מיעוט, במקרים מסוימים, והדגשתי שמדובר בקבוצות קטנות ביותר שטוענות שבשם דת ומסורת – שבמקרה הזה מומצאת לחלוטין – הם רשאים לנהל אורח חיים שונה מהותית מהערכים של החברה.
הצגתי את זה ואני יכולה להגיד לך שחברת הכנסת הגרמנייה שישבה לידי סיפרה – – –
נסים זאב (ש"ס):
– – –
עינת וילף (העצמאות):
– – – סיפרה בעקבות זה שהיא מבינה שמה שישראל מתמודדת אתו זה גם מה שגרמניה מתמודדת. וכך הבהרתי שלא מדובר כאן בנושא ייחודי. ישראל ממשיכה להיות אחת החברות הפתוחות והשוויוניות בעולם המערבי, ואני יכולה לתת לך את כל המכתבים, התודות – של שגרירות ישראל, הארגונים היהודיים שהזמינו אותי – לגבי הדרך שבה ייצגתי את ישראל באותו דיון.
היו"ר אורי מקלב:
תודה.
עינת וילף (העצמאות):
לגבי הפוסטר שהצגת. לא ראיתי אותו לפנֵי, לא הכנתי אותו. ראיתי אותו רק בדרך החוצה מהפרלמנט, אחרי שהייתי שם יומיים. גם, מאוד לא אהבתי אותו, אני חושבת שזה לא היה נכון, אבל לי לא היה חלק בזה, ואני חייבת להגיד לך שכל מה שעשיתי שם היה בקרת נזקים וכל מה שקיבלתי זה רק תודות על הדרך שבה ייצגתי את ישראל בנושא כל כך מורכב.
היו"ר אורי מקלב:
תודה.
עינת וילף (העצמאות):
תודה.
היו"ר אורי מקלב:
תודה. אנחנו מודים על הדברים.
נסים זאב (ש"ס):
אני יכול לענות לה, אדוני היושב-ראש?
היו"ר אורי מקלב:
לא, לא. תודה רבה. אתה אמרת, היא ענתה.
נסים זאב (ש"ס):
– – – להתנצל, מלה טובה.
היו"ר אורי מקלב:
השר, בבקשה, יענה בתשובה. השר דן מרידור, בבקשה.
השר לענייני מודיעין דן מרידור:
אדוני היושב-ראש, גברתי ורבותי חברי הכנסת, אני מבקש בראשית תשובתי לומר כמה מלים על חבר הכנסת וירשובסקי שהלך מאתנו היום.
אני זכיתי לשרת בכנסת יחד אתו. הוא היה מן האנשים היותר מצפוניים ועקרוניים; היה איש תרבות, איש אוהב מוזיקה; לוחם אמיתי על דעותיו המאוד-ליברליות.
אני זוכר עד היום שחוק חובת המכרזים – שמחייב אותנו עד היום – זה חוק שמרדכי וירשובסקי הציע, ומכיוון שהייתי שר משפטים והסכמתי לו, הוא עבר.
הוא היה באמת אחד האנשים היותר הגונים ונעימים שהכנסת ידעה. יהי זכרו ברוך.
למה שנאמר כאן אני מבקש להעיר הערות ספורות בלבד. חבר הכנסת אייכלר יצא, הוא דיבר על "דר-שטירמר". אני מציע לא לעשות השוואות לנאצים ולגרמניה. זה לא נכון בשום דרך שהיא, נעזוב את זה.
חופש הביטוי שהוזכר כאן הוא חשוב מאוד, אבל יש חופש ביטוי ויש ריסון. חופש הביטוי קיים. יש דברים שמרגיזים אותי ודברים שמרגיזים אותך, ואם לא נדע לרסן את עצמנו ולשמוע דברים מרגיזים לא נוכל לקיים את אותה חברה פתוחה שאנחנו מתגאים בה ושחברת הכנסת וילף הזכירה אותה עכשיו. אנחנו צריכים לקיים חברה פתוחה.
אגב, באמת נכון שמקומה של האשה בחברה הוא אחד המבחנים הגדולים של החברות בעולם היום. המהפכה של 100 השנים האחרונות, שהפכה את הנשים להיות שוות מעמד וזכות והשתתפות בחברה, היא מהפכה אדירה בתולדות האנושות, ויש התמודדות בנושאים האלה.
ישראל היא מדינה שבה ראש הממשלה היתה אשה, שנשיאת בית-המשפט העליון היתה אשה, שיושבת-ראש הכנסת היתה אשה, שמבקרת המדינה היתה אשה, מדעניות נשים, ומעל כולן לוחמות בצה"ל, טייסות בחיל האוויר, לוחמות בגופים אחרים הן נשים.
היו"ר אורי מקלב:
יושבת-ראש האופוזיציה היתה אשה.
השר לענייני מודיעין דן מרידור:
יושבת-ראש האופוזיציה עד לאחרונה היתה אשה, זה נכון. יש לנו באמת סיפור הצלחה יוצא דופן. התנועה הציונית, גם בתנועות המשנה שלה, גדלה על נשים ושוויון נשים. יש גם בתוכנו קבוצות שחושבות אחרת, אבל אנחנו מדינה שצריכה להמשיך להיאבק על שוויון מלא – זה ברור, זה לא נושא הדיון.
אני רוצה לומר משהו על נושא הדיון בכל זאת, כי אנשים הזכירו אותו. החינוך הוא בסיס, הוא עיקר, הוא מכשיר מרכזי לחברה. עניין שני – השוויון. אנחנו לא אנשים שווים, כל אחד שונה מחברו, זאת האמת, אבל כואב לנו מאוד לראות בעיקר אצל ילדים את הפער בין עני לעשיר. אתה חושב על הילד שלא יכול להביא את הספר מהבית, שלא יכול לצאת לטיול, ואז אולי הוא מספר סיפור שהוא לא אמיתי למה, והוא רוצה להסתיר את העוני – זו באמת תופעה מאוד קשה. לכן, כואב לנו מאוד שהחינוך אצלנו, שהוא חינוך חינם, לא מצא דרך לבטל לחלוטין את הפערים האלה, ונוצר מצב אצלנו, שנים רבות, שילדים מתביישים, ילדים אינם מרגישים שווים ואין שוויון הזדמנויות ואין שוויון תחושה. זה קשה מאוד.
ולכן, אני חושב שגם אם ההצעה הנוכחית איננה פותרת את העניין כולו, אלא מתקנת את השוליים שלו, צריך לברך עליה. הלוואי שבעתיד – לפני הבחירות, אחרי הבחירות, הממשלה הזאת, הממשלה הבאה – תהיה לנו יותר אפשרות מבחינת חלוקת המשאבים, וגם יותר הבנה לצורך להביא לכך שילדים במערכת החינוך הממלכתית יהיו שווים ככל הניתן. המחיר של האי-שוויון הוא גדול מאוד בתחושה ובהרגשה הפנימית של הילדים.
משהו על הספרים צריך לומר בכל זאת. אנחנו בעידן שבו הספרים לפעמים יש להם תחליף – בעידן הדיגיטלי. ייתכן שאחד מהפתרונות איננו רק ספרים. אני גדלתי על ספרים, אני יודע לקרוא ספר, אני לא עושה את זה אחרת, אבל אני יודע שילדים קטנים – גם אצלי במשפחה – מנסים, כשבעיתון אי-אפשר לקרוא, להרחיב אותו ככה כמו באייפון, כי ככה קוראים, כי הם קוראים כבר לא בספר. ייתכן שבעולם הזה אפשר יהיה לחסוך לא מעט כסף וליצור יותר נגישות גם על-ידי שימוש באמצעים דיגיטליים, שאנחנו לא התרגלנו אליהם, אבל הילדים היום גדלים אתם.
לכן, אני מברך על ההצעה הזאת של השר, ושמחתי שכל הדוברים בירכו עליה, ואני מקווה שיצטרפו אלי בהצבעה בעד העברת ההצעה הזאת בקריאה ראשונה. תודה רבה.
היו"ר אורי מקלב:
תודה רבה לשר דן מרידור על דברי תשובה למציעים ולאלה שקיבלו את זכות הדיבור בהצעת החוק הזאת. אם ככה, אנחנו יכולים לעבור, ברשותכם, להצבעה.
אנחנו נצביע על הצעת חוק השאלת ספרי לימוד (תיקון מס' 6) (חובת קיום הצבעה), התשע"ב–2012, בקריאה ראשונה. מי בעד? מי נגד? מי נמנע?
הצבעה מס' 3
בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 6
נגד – אין
נמנעים – אין
ההצעה להעביר את הצעת חוק השאלת ספרי לימוד (תיקון מס' 6) (חובת קיום הצבעה), התשע"ב–2012, לוועדת החינוך, התרבות והספורט נתקבלה.
היו"ר אורי מקלב:
בעד – 6, אין מתנגדים ואין נמנעים. לפיכך, אני קובע שהצעת חוק השאלת ספרי לימוד (תיקון מס' 6) התקבלה בקריאה ראשונה ותעבור לוועדת החינוך, התרבות והספורט להכנה לקריאה שנייה ושלישית.
אם כך, הגענו לסוף סדר-היום. הישיבה הבאה תתקיים מחר, אם ירצה השם, יום רביעי, י' באייר התשע"ב, 2 במאי 2012, בשעה 11:00. ישיבה זו נעולה. תודה.