קטע מדברי הכנסת
הצעת חוק שהייה שלא כדין (איסור סיוע) (הוראות שעה) (תיקון מס' 14), התשע"ב–2012
[מס' מ/630; "דברי הכנסת", חוב' ה', עמ' ; נספחות.]
(קריאה שנייה וקריאה שלישית)
היו"ר ראובן ריבלין:
אנחנו עוברים לחבר הכנסת אמנון כהן, יעלה ויבוא – הצעת חוק שהייה שלא כדין (איסור סיוע) (הוראות שעה) (תיקון מס' 14) – יציג את החוק לקריאה שנייה ושלישית. אחריו יש לנו כמה מסתייגים. המסתייג הראשון – דב חנין, ואחריו – מוחמד ברכה. חנא סוייד ועפו אגבאריה – לא ראיתי אותם היום. את עפו ראיתי, אבל אם הם לא יהיו, יש אחר כך גם רשות דיבור. בבקשה, אדוני היושב-ראש.
אמנון כהן (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
אדוני היושב-ראש, כבוד השרים, חברי חברי הכנסת, אני מתכבד להביא בפני הכנסת לקריאה השנייה ולקריאה השלישית את הצעת החוק שהייה שלא כדין (איסור סיוע) (הוראות שעה) (תיקון מס' 14), התשע"ב–2012, שיזמה הממשלה.
הוראת השעה אוסרת העסקה, הלנה והסעה של שוהים בלתי חוקיים מהשטחים בישראל, וזאת במטרה להקשות על מפגעים פוטנציאליים לשהות בישראל. הוראת השעה נחקקה לפני כ-16 שנה, והכנסת האריכה את תוקפה מדי שנה או שנתיים.
בשנים האחרונות השתכללה מאוד תופעת הסיוע לתושבים זרים, בעיקר בתחום ההסעה, אם על-ידי מסיעים בודדים ואם על-ידי רשתות הסעות מאורגנות, שכל מטרתן היא הכנסת התושב הזר לישראל ללא אישור למטרת רווח כלכלי. ההתקדמות בבניית גדר ההפרדה העלתה את מחירי ההסעה של התושבים הזרים, וכן מביאה למגמה של שהייה יותר ארוכה ורציפה בשטחי ישראל, וזאת בסיוע מעסיקים ומלינים ייעודיים בשכר.
בשל העובדה כי המצב הביטחוני שהביא לחקיקת החוק עומד בעינו ולא נראה כי צפוי שינוי בעתיד הקרוב, סברה הממשלה כי יש להפוך את ההסדרים הקבועים בחוק מהוראת שעה להוראת קבע.
בכל הנוגע לעבירות ההלנה וההעסקה של השוהים הבלתי-חוקיים, היתה בוועדה הסכמה רחבה בדבר עיגונן כהוראת קבע. סביב עבירת ההסעה התעוררה, כבעבר, מחלוקת. איסור הסעת שוהים בלתי חוקיים כרוך בדילמה לא פשוטה, שעלתה בוועדה בכל פעם שנדונה הארכת הוראת השעה. מחד גיסא, ההסעה היא נדבך מרכזי עבור השוהים הבלתי-חוקיים, ומהווה – אם במודע ואם לאו – פלטפורמה לטרור. מאידך גיסא, הוראות החוק מטילות נטל כבד מאוד על נהגי מוניות תמימים, שעליהם מוטלת חובה לבדוק את זהותם של הנוסעים ואת חוקיות שהייתם בישראל. במהלך השנים נעשו מאמצים לצמצם את הפגיעה בעבודתם ובפרנסתם של נהגי המוניות ומנגד להחמיר עם אלה המסייעים במודע או מבחירה בהסעתם, העסקתם והלנתם של שוהים בלתי חוקיים.
גם בדיונים שנערכו בוועדה השנה נעשו ניסיונות לאזן בין צורכי הביטחון לבין עבודתם הסדירה של נהגי המוניות. בסופו של דבר החליטה הוועדה להותיר את עבירת ההסעה שלא כדין בנסיבות שאינן מחמירות כהוראת שעה לשנתיים, כמו גם את ההוראה המסמיכה את נהגי המוניות לדרוש מנוסע מסמכים שלפיהם הוא נכנס לישראל ושוהה בה כדין.
בצד זאת, קיבלה הוועדה את הצעת הממשלה באשר לעבירות הסעה בנסיבות מחמירות המפורטות בחוק ובאשר לעבירות הלנה והעסקה של שוהים בלתי חוקיים, ומוצע בהצעת חוק זו לעגנן כהוראת קבע.
להצעת החוק הוגשו הסתייגויות. ואני מבקש, גברתי היושבת-ראש, מחברי הכנסת לדחות את ההסתייגויות ולאשר את הצעת החוק בקריאה השנייה ובקריאה השלישית.
היו"ר אורלי לוי אבקסיס:
תודה רבה לך, חבר הכנסת אמנון כהן. להצעת החוק הנ"ל יש מסתייגים. וראשון המסתייגים, חבר הכנסת דב חנין, בבקשה. בבקשה, חבר הכנסת חנין.
דב חנין (חד"ש):
גברתי היושבת-ראש, תודה רבה לך, רבותי השרים, עמיתי חברי הכנסת, ישנה אמירה משפטית ידועה שאומרת: hard cases make bad law, מקרים קשים יוצרים חוקים גרועים, וזו אמירה שהיא מאוד נכונה לחוק הזה.
אני רוצה להזכיר לכולנו, עמיתי חברי הכנסת, איך החוק הזה נולד. החוק הזה נולד בתקופת הפיגועים הגדולה, ואז באו ואמרו: צריך לייצר מנגנוני חירום לזמן קצר, שיאפשרו לנו להתמודד בצורה אפקטיבית עם הפיגועים, עם מי שמבצע את הפיגועים, עם מי שמסייע לבצע את הפיגועים. ולכן הביאו לכנסת הצעת חוק בדמות של הוראת שעה עם הוראות מאוד מאוד מרחיקות לכת וקיצוניות שפוגעות בזכויות יסוד, פוגעות בחירויות יסוד, הופכות ציבור שלם לציבור של חשודים – הכוונה היא כמובן לאלה שהם תושבי הגדה המערבית וחבל-עזה בזמנו.
היום נותרו תושבי הגדה המערבית שנכנסים למדינת ישראל בצורה בלתי חוקית – הופכים את כולם לחשודים ויוצרים מערכת שלמה של הוראות דרקוניות כדי להילחם בהם ולהילחם במי שמסייע להם בזמן שהותם בישראל.
בין יתר ההוראות מרחיקות הלכת שהחוק הזה יצר, הוא יצר הוראות שממש אי-אפשר לחיות אתן. למשל הוא הטיל – ומטיל עדיין – חובה על נהגי מוניות לזהות חשודים, ואיך לזהות חשודים? לזהות חשודים לפי המראה שלהם. אני מניח שאם מישהו נראה אשכנזי, הוא בוודאי לא נחשב לחשוד, אבל מי שנראה קצת כהה יותר, בוודאי אם הוא נראה ערבי, הוא מייד אמור להיות, לפי החוק הזה, חשוד, ונהג המונית חייב לדרוש ממנו להזדהות. עכשיו, אני שואל אתכם, עמיתי חברי הכנסת, אתם ראיתם אי-פעם מדינה שמכניסה לחוק שלה מנגנון של פרופיל על בסיס לאומי, גזעי, אולי אפילו עדתי, כמו שהחוק הזה עושה?
ההוראה הזאת, שמחייבת נהגי מוניות לדרוש מהנוסעים שלהם – החשודים – מיהם החשודים? כמובן אלה שנראים ערבים, אלה שנראים מזרחיים – לדרוש מהם להזדהות, היא הוראה מסוכנת ובעייתית, היא הוראה שפוגעת בכבודם של אנשים, היא הוראה שפוגעת בזכויותיהם של אנשים, והיא הוראה, עמיתי חברי הכנסת, שאין בה שום טעם ושום הצדקה – אין בה שום טעם ושום הצדקה; מאז נחקק החוק הזה, כהוראת שעה, ועד עצם היום הזה, עוד לא ראינו שהחוק הזה הצליח למנוע פיגוע אחד.
אבל, עמיתי חברי הכנסת, האבסורד לא נעצר כאן, האבסורד ממשיך הלאה. מה אתם דורשים מאותו נהג מונית? אתם דורשים מאותו נהג מונית שהוא ידרוש מהנוסע שלו להזדהות. עכשיו, הניסיון מלמד ש-99.99% מאותם נוסעים במוניות הם אנשים תמימים, אין בהם שום עבירה פלילית, כל חטאם הגדול והנורא, הבלתי-נסלח במדינת ישראל, הוא שהם ערבים, או אולי מזרחיים, ולכן הם צריכים להזדהות, ולכן הם צריכים להראות את תעודת הזהות ולהרגיש חשודים. אז לכל אותם 99.99% מהמקרים אנחנו יוצרים עוול נורא.
בואו נדבר על המקרה האחד, היוצא-דופן, החריג, שאליו החוק הזה מתכוון. נניח שבאמת למונית עולה מפגע – גברתי סגנית המזכירה, את מכבדת אותנו בנוכחותך – –
היו"ר אורלי לוי אבקסיס:
אלינור.
דב חנין (חד"ש):
– – אני מברך אותך על התפקיד האחראי הזה.
היו"ר אורלי לוי אבקסיס:
אנחנו חונכים אותה לראשונה עכשיו בתפקיד זה, ולכבוד הוא לנו.
דב חנין (חד"ש):
אני מברך אותך ואני בטוח שתעשי אותו בהצלחה רבה.
בכל מקרה, נניח שאנחנו מדברים על אותו מקרה מאוד מאוד חריג של אדם שבאמת בא בכוונה לפגע, אז מה דורשים מנהג המונית? דורשים מנהג המונית שידרוש ממנו להזדהות. המפגע, מה הוא יעשה? הוא יחייך ויגיד לנהג המונית: בבקשה, הנה תראה, אין לי תעודת זהות? הרי פה דורשים מנהג המונית לבצע תפקיד של חייל או של שוטר – זה סוג של הפרטה של תפקידי שיטור או תפקידי אבטחה, שזה ממש לא מעניינם של נהגי המוניות לעשות.
תראו לאן מתגלגל האבסורד; מהלך שהתחיל את דרכו בסוג של גזענות מגיע לסוף דרכו כסוג של אבסורד שפוגע בכולם – פוגע בנפגעים הראשוניים, אלה קורבנות אותו פרופיל גזעי, לאומי או עדתי, ופוגע גם אפילו בנהגי המוניות, שנדרשים לבצע את העבודה הזאת, שהיא בדרך כלל עבודה מאוסה ובזויה, כי אין בה שום טעם ושום הצדקה, אבל גם באותו מקרה בודד ויוצא דופן שיש טעם ויש הצדקה, ודאי שנהג המונית הוא לא הכתובת לעשות את זה. מה יעשה נהג המונית מול מפגע שנמצא בטקסי שלו, עם כל הכבוד?
מה החידוש הגדול שעושה הממשלה בהצעת החוק הזאת, אדוני השר לביטחון העורף? החידוש הגדול הפעם הוא שהממשלה מוותרת על הוראת שעה. הם כבר הופכים את הנורמות המקולקלות והמוטעות האלה להסדר של קבע. פעם עוד היו אומרים אצלנו: לכשיבוא – יבוא שלום, והיה באחרית הימים. היום כבר ויתרו אפילו על השאיפות האלה. כבר אין שאיפות שלום, אנחנו נידונו לנצח לחיות במצב חירום שבו מזהים במוניות ערבים ודורשים ממזרחיים גם להציג תעודות זהות.
עמיתי חברי הכנסת, החוק הזה, מראשיתו ועד סופו, הוא חוק קלוקל. במקום להפוך את החוק הזה להוראה של קבע צריכה הכנסת להתכבד ולהסיר אותו אחת ולתמיד מספר החוקים של מדינת ישראל. תודה רבה.
היו"ר אורלי לוי אבקסיס:
תודה רבה לך, חבר הכנסת דב חנין, וכאמור, כפי שציינתי קודם, יש מסתייגים נוספים. הבא בתור במסתייגים הוא חבר הכנסת וסגן יושב-ראש הכנסת מוחמד ברכה. גם לרשותך יעמדו עשר דקות – –
מוחמד ברכה (חד"ש):
לא צריך עשר דקות.
היו"ר אורלי לוי אבקסיס:
– – ומייד אחריך – חבר הכנסת עפו אגבאריה. בבקשה, אדוני. לרשותך עשר דקות.
מוחמד ברכה (חד"ש):
גברתי היושבת-ראש, כנסת נכבדה, הטיעון הביטחוני, או ההצדקה הביטחונית, כביכול, להצעת החוק, היא מופרכת. היו ימים שאכן כל מיני דוברים היו יכולים לעמוד כאן ולספר על הסכנות, וכו' וכו'. הדבר הזה אינו מתקיים – אינו מתקיים, ודווקא אנחנו שומעים שבחים על התיאום הביטחוני בין ישראל לבין הרשות הפלסטינית, שלפעמים אני תוהה למה הוא נעשה כשישראל מתכחשת לכל ההסכמים האחרים וחושבת שהפלסטינים צריכים להיות שוטרי או קציני הביטחון שלה. אבל בעצם ביטחון זה תמיד טוב לאנשים, לחיות בבטחה. ולכן, הדברים האלה, של ניפוּף בסכנה הביטחונית, אינם קיימים. זה דבר אחד.
הדבר השני, אנשים, מהגדה המערבית בעיקר, אינם באים לכאן כדי לטייל או כדי לרחוץ בים. הם באים מתוך המצוקה שכפתה ישראל עליהם באותם שטחים שהם תחת שליטתה, שכפתה עליהם בחיסול החקלאות, בפגיעה בכלכלה, בחיסול הניידות והאפשרות לבוא – והנגישות ממקום למקום, בגלל מחסומים, וקנטונים, והתנחלויות, וכו' וכו'. ואז, ישראל בעצם אומרת שהיא לא רוצה לנתק את עצמה מהגדה המערבית ולאפשר לעם הפלסטיני שם לקיים את מדינתו בצורה עצמאית, וכו' וכו', כמובן עם רצועת-עזה, אלא הם גם רוצים להיכנס לתוך החיים שלהם ביום-יום, במטר-מטר מתוך השטח, ולפגוע בפרנסה ובכלכלה, ואחר כך, אם הם תרים אחרי פרנסה כדי להתקיים, הם נחשבים לעוברים עבירות שצריך לכלוא, ולהתעמר, וכו' וכו'. יש משהו פגום בלוגיקה היסודית של החוק הזה.
אני יכול להבין – מדינת ישראל תבוא ותגיד – היא מנתקת. זאת אומרת, הגדה המערבית זה חלק משטח המדינה הפלסטינית, מדינת ישראל מתקיימת איפה שהיא מתקיימת, בתחומי "הקו הירוק", ואז יש גבול, ואסור לאנשים להיכנס אלא במנגנונים מסוימים של כניסה ויציאה לארץ זרה. אבל היא לא עושה את זה; היא רוצה לחיות בתוך השטח הפלסטיני, ובתוך החיים של האדם הפלסטיני, ובו בזמן למנוע ממנו להשיג פרנסה.
ואז מגיעים כל מיני רעיונות, שחברי דב חנין דיבר עליהם, רעיונות הזויים לחלוטין. אז דב דיבר על 99.99% אנשים תמים שעולים על המוניות, ונותר אותו האחד שצריך לטפל בו, שמתגלה כאילו הוא נכנס בצורה בלתי חוקית, ומה הנהג – – – אני רוצה לדבר על האפשרות האחרת, האפשרות האחרת שאומרת – ואם נהג המונית יפספס, זאת אומרת יעלה לו פלסטיני עם עיניים כחולות, מה יעשה? והוא לא יחשוד בו שהוא ערבי ולא יחשוד בו שהוא פלסטיני, אז הוא גם צפוי לעונש שהוא לא היה עם חוש ריח גזעני מדויק מספיק כדי לזהות את אותו בעל העיניים הכחולות כפלסטיני?
אנחנו לא מדברים על מחבל או – שמהווה סכנה ביטחונית, אלא אדם שבא לחפש פרנסה ולחפש עבודה, למכור כלי בית על הגב. ואני חושב שזה יכול להיות נושא למערכון או להצגת סטנד-אפ על אותו נהג מונית שמפספס את הפלסטיני.
אני חושב, גברתי היושבת-ראש, שרק במצב הזוי אפשר לייצר הצעות חוק הזויות כאלה. והצעת החוק – אנחנו לא פעם ראשונה, אגב, מדברים עליה, אנחנו דיברנו עוד הרבה פעמים, בגלגוליה הקודמים – אבל זו הצעת חוק שהממשלה מציעה על-פי מיטב המסורת של חוקי גזע שהכנסת כבר מלאה בהם בשנים האחרונות, למרבה הצער. ואותו אדם שיבוא ויחשוב – בניגוד למגמה הקיימת – שהוא רוצה לעשות פיגוע, או פגיעה, אני לא חושב שהדבר הראשון שיעלה בדעתו הוא לעלות למונית, לבקש להפעיל את המונה ולהתווכח. זה בעצם לפגוע באנשים תמים. זה בעצם לפגוע באנשים שפשעם היחיד שהם יצאו מהמצוקה של הגדה המערבית וניסו לחפש מוצא.
החוק הזה, וגם ההרחבה של הוראה קבועה, אין לו שום הצדקה, ולכן טוב שהכנסת – קודם טוב היה אם הממשלה לא היתה מביאה את הדבר הזה לכאן – אבל טוב שהכנסת תדחה את זה. תודה רבה.
היו"ר אורלי לוי אבקסיס:
תודה רבה לך, חבר הכנסת מוחמד ברכה, וכעת חבר הכנסת עפו אגבאריה מוזמן לעלות לדוכן. מוותר. חבר הכנסת חנא סוייד – איננו פה. ולכן אנחנו עוברים לבקשות דיבור, וראשון המבקשים, חבר הכנסת אריה אלדד – בבקשה. בבקשה, חבר הכנסת אלדד, לרשותך חמש דקות.
אריה אלדד (האיחוד הלאומי):
גברתי היושבת בראש, תודה, חברי חברי הכנסת, יש תופעה אחת שראויה למחקר סוציולוגי פוליטי מעמיק. יש בארץ יהודים שעבורם ארץ-ישראל היא לא מכשיר, היא ערך. כמו מולדת לצרפתי, או לאנגלי או לרוסי. ומולדת, כידוע, אין פוגעים בשלמותה, לא מוסרים אפילו סנטימטר ממנה, אפילו לא לידיד, שלא לומר לאויב. אבל יש כאלה שעבורם ארץ-ישראל היא רק מכשיר, מה שהגדירו פעם בציונות "מקלט בטוח". יש רדיפות, היהודים זקוקים למקלט בטוח, ארץ-ישראל היא הבית ההיסטורי שלנו, נבנה לנו מקלט בטוח בארץ-ישראל. ארץ-ישראל – הגישה האינסטרומנטלית, המכשירנית הזאת לארץ-ישראל, גזרה בהכרח שהארץ היא לא ערך. ואם היא לא ערך אלא רק מכשיר, אז אפשר מכשיר גדול או מכשיר קטן – יכול להיות פטיש גדול או פטיש קטן, יכולה להיות רחבה או צרה, יכולה להיות מהפרת ועד הנילוס או בין הירקון לקישון. זה לא ערך, זה עניין כמותי.
עכשיו, מי שארץ-ישראל עבורו הוא עניין כמותי בלבד – בהכרח מוכן למסור אותה תמורת משהו גם לאויבים. מכאן נגזרה התפיסה שאומרת "שטחים תמורת שלום" – נקבל שלום, נמסור חלק מארץ-ישראל לערבים, ושני הצדדים יהיו מרוצים. לפחות אלה שראו בארץ-ישראל מכשיר ולא ערך. נוותר על חלק מהמכשיר, נזכה בשלום, שהוא גם נכס וגם ערך, לרבים מאוד. אבל פעם היו מוכרים לנו את הססמה הזאת, של "שטחים תמורת שלום", עד שהיא יצאה מן האופנה מחמת שפג תוקפה; לא הלך באוסלו, לא הלך בהתנתקות, ראינו שההיפך הוא הנכון, אז מנסים – – –
שלמה מולה (קדימה):
גם ביבי אמר על שתי מדינות.
אריה אלדד (האיחוד הלאומי):
גם ביבי – עתיד לפוג תוקפו בעניין הזה.
ניצן הורוביץ (מרצ):
על זה אנחנו מסכימים.
אריה אלדד (האיחוד הלאומי):
על זה מוכנים להסכים. גם על זה הוא יחזור בו, או שיצטרך לפוג תוקפו.
אבל משפג תוקפה של הססמה הזאת, "שטחים תמורת שלום", היו צריכים לשווק לנו את הוויתור על המולדת בססמה אחרת, כי עדיין רוצים למכור משהו. הססמה החדשה היתה "שטחים תמורת דמוגרפיה". שאלו אותנו, מה אתם צריכים את כל הערבים האלה? מה אתם צריכים את הערבים ביהודה ושומרון? אתם רוצים, חס וחלילה, שנהיה מיעוט במדינת ישראל? בשם יהדותה של מדינת ישראל, בשם הציונות, ויתרו על ציון. כדי שלא נהיה חס וחלילה מיעוט במדינה, אמרו: נוותר על יהודה ושומרון.
עכשיו, למה אני מזכיר את כל זה אגב אורחא דיון השב"חים? כי יש חפיפה מרתקת בין אלה שרוצים לוותר על ארץ-ישראל בשם הדמוגרפיה ובין אלה שרוצים להכניס הרבה ערבים לארץ בשם הליברליזם, בשם זכויות האדם. אלה שקודם אמרו לנו: נשמור על יהדותה של מדינת ישראל, ולכן נוותר על ארץ-ישראל, עכשיו אומרים לנו: בשם הליברליזם נוותר גם על יהדותה של מדינת ישראל. איפה הקו האדום? איפה עוצרים? מתי מפסיקים להיות צבועים? מתי מפסיקים להשתמש בנימוק של יהדותה של מדינת ישראל אבל מוכנים להכניס עשרות אלפים או מאות אלפים מסתננים מגבול הדרום, מוכנים להכניס שוהים בלתי חוקיים מיהודה ושומרון, לתת להם מקלט, לתת להם להתחתן, לאפשר להם להקים כאן בית, להקים בתים לא חוקיים – לא אוכפים עליהם שום חוק, ומגלגלים עיניים, והכול בשם הליברליזם של מדינת ישראל. הפעם, כמובן, לא בשם יהדותה של מדינת ישראל, כי ברור שהטענה הזאת פוגעת בתביעה הקודמת שלהם.
ואני מבקש לאתגר את תובעי שתי התביעות האלה ולהגיד: נניח שהייתם צריכים להחליט – מדינת ישראל שלא מכניסה אף ערבי לארץ, שלא מכניסה אף מסתנן לארץ, שלא מכניסה אף גוי לארץ, לא נותנת לו תושבות או אזרחות – או נסיגה מיהודה ושומרון. נניח שזו היתה הדילמה שלכם, הלוא קל לנסות להחזיק את המקל הזה משני קצותיו, להגיד: אנחנו גם רוצים לוותר על יהודה ושומרון, בשם הדמוגרפיה, וגם רוצים להכניס מאות אלפים של ערבים או זרים אחרים לארץ, למרות הדמוגרפיה. נניח שהייתם צריכים להחליט, על מה הייתם מוותרים – על שנאת ארץ-ישראל או על שנאת עם ישראל? אינני יודע. תודה רבה.
היו"ר אורלי לוי אבקסיס:
תודה רבה לך, חבר הכנסת אריה אלדד. הבא בתור ברשימת בקשות הדיבור הוא חבר הכנסת מיכאל בן-ארי. גם לרשותך יעמדו חמש דקות. בבקשה, חבר הכנסת בן-ארי.
מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):
גברתי היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת, בין גאולה לגאולה, בין פורים לבין פסח, נעסוק קצת בעניין גאולתנו אנחנו, ואני רוצה להתייחס למאמר בעיתון – ואם שר החינוך יקשיב לשניים-שלושה משפטים שלי פה אני מאוד אודה לו – מאמר שכתבה השבוע, אם אני לא טועה, כותבת מאמרי דעות בעיתון "מעריב" בשם לילך סיגן. נדמה לי שהיא כותבת גם בעוד עיתון. אני לא יודע אם מישהו מכם קרא. ומספרת לילך שהבת שלה הלכה לסמינר דו-קיום; היא הלכה לסמינר דו-קיום, יומיים, והיא מתארת מאוד יפה את המפגש עם הבת שלה, אבל אני רוצה להגיע לשורה התחתונה. היא אומרת: הגענו לשם, פגשנו שם ילדים – נערים – מבתי-ספר ערביים, והם אמרו לנו: אתם שדדתם לנו את הארץ, הארץ הזאת שלנו, אתם כובשים כאן. אני משוכנע – אני לא יודע איפה לילך סיגן גרה, אבל היא לא גרה בהר-ברכה.
היו"ר אורלי לוי אבקסיס:
גם לא במגרון.
מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):
היא גם לא גרה במגרון.
שר החינוך גדעון סער:
היא גרה בארץ-ישראל בכל מקרה.
מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):
היא גרה בארץ-ישראל בכל מקרה, כמו שאומר שר החינוך. זה הבעיה שלה, כי באמת התשובה על שאלתו של חבר הכנסת אלדד היא תשובה רטורית; מה ששאל פה ידידי מכובדי פרופסור אלדד בצורה, אני חושב, מאוד מאוד ברורה, היא מאוד – היא רטורית; הרצון לחסל אותנו הוא טוטלי, אבל, אדוני שר החינוך, השאלה היא אם אנחנו משתפים פעולה עם הדבר הזה. אני שואל את עצמי שאלה שלא ראיתי שגברת סיגן – לילך – עונה לילדה שלה; כשאומרים לה ילדים מבתי-ספר ערביים, אתם כובשים כאן, זה לא הארץ שלכם, מה את עונה לה?
אני מאוד אשמח לשבת – אני לא יודע באיזה הזדמנות לילך מדברת עם הילדים שלה. לי יש הזדמנות קבועה, האמת היא שאני שומר כל מיני דברים כל השבוע, והזמן הוא בדרך כלל בסעודות שבת, בערב שבת ובשבת בבוקר אני מעלה נושאים לדיון – אנחנו מדברים עם הילדים ואני שומע אותם והם שומעים אותי. אני לא יודע איפה זה נעשה שם, יכול להיות שגם שם, מן הסתם, יש שולחן שבת, וילדה, שהיא כבר כנראה נערה, יושבת עם אבא ואמא, והיא שומעת מה שיש לה להגיד. הייתי שמח לשמוע אם שר החינוך היה מוצא והיה בא לפה ונותן עצה ללילך, ואומר לה, תגידי שהארץ הזאת היא שלנו, כמו שאמר בשבוע שעבר ראש הממשלה – כי רודפים אותנו בכל מקום, כי אנחנו צריכים לחיות.
רבותי, התשובה הזאת היא פאסה; התשובה הזאת – אנחנו כאן כי אין לנו שום מקלט אחר – הילדים שלנו לא קונים את התשובה הזאת, הילדים שלנו הם יותר הגונים מאתנו; הם אומרים ככה: אם אתה אומר שזה מקלט, בשביל המקלט אני לא אזרוק מישהו אחר מהבית. אם זה מקלט, למה גירשתי את הערבים משיח'-מוניס, מכפר סלאמה, מעין-חוד – כפר האמנים עין-הוד של היום; איזה צידוק יש לי לעשות את זה, ישאלו הילדים שלנו בצדק.
אני רוצה לומר על תופעה שקורית הרבה פעמים, ופה אני קצת אתגרה בבית"רים למיניהם, שהלכו יותר ויותר על מדינת המקלט; על – במקום שבו תעבור המחרשה שם יעבור גבולנו. הילדים שלנו כבר לא קונים את זה, הם רוצים ללכת מעט אחורה. כשראש הממשלה קבע את 100 אתרי המורשת, והשמיט בלי כוונה את חברון, והלך לציין את 100 אתרי מורשת בתל-חי, הבנתי איפה נמצא המשבר הגדול. עם הילדים שלי אני לא מוותר על ביקור בתל-חי, אבל לא משם אני מתחיל.
הציונות לא מתחילה מתל-חי, היא לא מתחילה מיוסף טרומפלדור, היא מתחילה מאברהם אבינו ומהציווי "לזרעך נתתי את הארץ הזאת". אבל יש לי משום מה החשש שהבת של לילך סיגן מעולם לא שמעה את הציווי האלוקי ואת ההבטחה האלוקית "לזרעך נתתי את הארץ הזאת", ומעולם היא לא למדה את רש"י הראשון על התורה, שאם יאמרו אומות העולם, גזולה היא בידכם, תאמרו, הוא בורא עולם, הוא שנתנה להם והוא שנטלה מהם ונתנה לנו. היא לא למדה את זה, היא לומדת דברים אחרים.
אנחנו מגדלים כאן ילדים מבולבלים, מנותקים, אחר כך אני פוגש אותם בהפגנות. אני מדבר אתם שניים-שלושה משפטים – אני מדבר מהצד השמאלי – שניים-שלושה משפטים, אני רואה את הבורות, ואני רואה לפעמים את העוינות. אני פוגש אותם ב"סולידריות", מה שהם קוראים "שיח-ג'ראח", הם הופכים להיות עוינים לנו יותר מאשר השונאים שלנו, כי הם חושבים שאנחנו באמת גזלנים; כי לא חינכנו אותם, אדוני שר החינוך, שהארץ הזאת שלנו, לא כי אין לנו מקום אחר, כי זה שלנו, זה שלנו, זה שלנו ולא של אף אומה ולשון אחרת. תודה רבה.
היו"ר אורלי לוי אבקסיס:
תודה רבה לך, חבר הכנסת מיכאל בן-ארי.
אנחנו עוברים מייד להצבעה. אנחנו מצביעים על הצעת החוק שהייה שלא כדין (איסור סיוע) (הוראות שעה) (תיקון מס' 14), התשע"ב–2012, קריאה שנייה. אנחנו מתחילים בהצבעות. לשם החוק אין הסתייגות, לכן אנחנו נעבור לשם החוק כנוסח הוועדה. בבקשה. הצבעה.
הצבעה מס' 2
בעד שם החוק – 37
נגד – 7
נמנעים – אין
שם החוק נתקבל.
היו"ר אורלי לוי אבקסיס:
ובכן, נעבור לתוצאות. 37 בעד, שבעה נגד. אני קובעת ששם החוק, כנוסח הוועדה, עבר.
אנחנו עוברים לסעיף 1, חברים, ואנחנו מתחילים להצביע על ההסתייגויות. לסעיף 1 יש הסתייגות של חברי הכנסת דב חנין, מוחמד ברכה, חנא סוייד ועפו אגבאריה, להלן: קבוצת חד"ש. אנחנו מצביעים כעת על ההסתייגות. בבקשה. הצבעה.
הצבעה מס' 3
בעד ההסתייגות – 8
נגד – 35
נמנעים – אין
ההסתייגות של קבוצת סיעת חד"ש לסעיף 1 לא נתקבלה.
היו"ר אורלי לוי אבקסיס:
נעבור לתוצאות: שמונה בעד, 35 נגד. אני קובעת שההסתייגות לא עברה.
לכן אנחנו עוברים להצבעה על סעיף 1 כנוסח הוועדה. בבקשה, הצבעה על סעיף 1 כנוסח הוועדה.
הצבעה מס' 4
בעד סעיף 1, כהצעת הוועדה – 35
נגד – 7
נמנעים – אין
סעיף 1, כהצעת הוועדה, נתקבל.
היו"ר אורלי לוי אבקסיס:
התוצאות: 35 בעד, שבעה נגד. אני קובעת שסעיף 1 עבר כנוסח הוועדה.
אנחנו עוברים לסעיף 2, ולסעיף 2 גם כן יש הסתייגות. וכאמור – גם ההסתייגויות האלה הן של קבוצת חד"ש, ואנחנו עוברים להצבעה על ההסתייגות של קבוצת חד"ש לסעיף 2. בבקשה.
הצבעה מס' 5
בעד ההסתייגות – 8
נגד – 35
נמנעים – אין
ההסתייגות של קבוצת סיעת חד"ש לסעיף 2 לא נתקבלה.
היו"ר אורלי לוי אבקסיס:
נעבור לתוצאות ההצבעה על הסתייגויות לסעיף 2: שמונה בעד, 35 נגד. אני קובעת שההסתייגות של קבוצת חד"ש לסעיף 2 לא עברה.
לכן אנחנו עוברים להצעה לחלופין של אותה קבוצה, ואנחנו מצביעים על החלופין. בבקשה. הצבעה.
הצבעה מס' 6
בעד ההסתייגות – 8
נגד – 33
נמנעים – אין
ההסתייגות לחלופין של קבוצת סיעת חד"ש לסעיף 2 לא נתקבלה.
היו"ר אורלי לוי אבקסיס:
נעבור לתוצאות: שמונה בעד, 33 נגד. אני קובעת שההסתייגות לחלופין לא עברה.
לכן אנחנו עוברים להצבעה על סעיף 2 כנוסח הוועדה. בבקשה. הצבעה.
הצבעה מס' 7
בעד סעיף 2, כהצעת הוועדה – 34
נגד – 8
נמנעים – אין
סעיף 2, כהצעת הוועדה, נתקבל.
היו"ר אורלי לוי אבקסיס:
נעבור לתוצאות ההצבעה: 34 בעד, שמונה נגד. אני קובעת שסעיף 2 עבר כנוסח הוועדה. הצעת החוק עברה בקריאה שנייה.
אדוני יושב-ראש הוועדה, לעבור לקריאה שלישית?
אנחנו עוברים לקריאה שלישית של הצעת חוק שהייה שלא כדין (איסור סיוע) (הוראות שעה) (תיקון מס' 14), התשע"ב–2012. אנחנו עוברים להצבעה בקריאה שלישית. בבקשה.
הצבעה מס' 8
בעד החוק – 34
נגד – 8
נמנעים – אין
חוק שהייה שלא כדין (איסור סיוע) (הוראות שעה) (תיקון מס' 14), התשע"ב–2012, נתקבל.
היו"ר אורלי לוי אבקסיס:
נעבור לתוצאות: 34 בעד, שמונה נגד. אני קובעת שהצעת החוק עברה בקריאה שלישית ותיכנס לספר החוקים של מדינת ישראל.