קטע מדברי הכנסת

הצעת חוק צער בעלי-חיים (הגנה על בעלי-חיים) (תיקון – חינוך למניעת צער בעלי-חיים), התשע"ב–2012 [הצעת חוק פ/4006/18; נספחות.] (הצעת קבוצת חברי הכנסת) היו"ר יצחק וקנין: הצעת חוק צער בעלי-חיים (הגנה על בעלי-חיים) (תיקון – חינוך למניעת צער בעלי-חיים), התשע"ב–2012, של חבר הכנסת נסים זאב. גם זאת, רבותי, הצעת חוק בדיון מוקדם, קריאה טרומית. נסים זאב (ש"ס): אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, מאחר שזו קריאה טרומית והייתי צריך לקצר יותר, אז אני אהפוך את הנושא רק לדבר תורה, מדרשים שקשורים לצער בעלי-חיים. אדוני היושב-ראש, בעצם החוק בא לומר שהשר להגנת הסביבה יגבש תוכנית להקניית ידע וכלים בנושא צער בעלי-חיים לעובדי המדינה במשרדי הממשלה, לרבות משרד התעשייה, המסחר והתעסוקה, משרד החקלאות ופיתוח הכפר, המשרד לשירותי דת – תוכנית שתגובש בהתייעצות עם השרים שעומדים בראש משרדי הממשלה שבהם מועסקים העובדים. אותו הדבר לגבי שר החינוך. יש צורך לגבש תוכניות חינוכיות ופעילות חינוכית בכל הנושא שקשור למניעת צער בעלי-חיים כחלק מתוכנית הלימודים. אני לא יודע למה שר החינוך מתנגד לכל דבר. לצערי, הוא מתנגד. כל מה שקשור לתכנים של משרד החינוך – הרי אנחנו משאירים את הבחירה ואת ההחלטה לאנשי המקצוע של משרד החינוך. אנחנו לא אומרים מה ללמד, איזה תכנים להוסיף. בסך הכול הנושא חשוב מאוד. חשוב ביותר שילמדו את כל הנושא שקשור לבעלי-החיים. האיסור של צער בעלי-החיים, אדוני היושב-ראש, הוא מן התורה. אסור לצער בעל-חיים אפילו שהוא הפקר – לא דווקא בעל-חיים שלי – ואפילו של נוכרים. היחס ביהדות לבעלי-החיים מושתת על הערך העליון הנתון לנפש כל חייו, דהיינו האדם והחיות שנבראו על-ידי הבורא. אחד הביטויים הוא המידות הטובות שנמצאות בהם, כפי שכתוב: "נפש חיה". ואף שיש הבדל בין הנפש של בהמה וחיה לנפש השכלית של האדם, שהוא חי מדבר, חז"ל אמרו שאין הקדוש-ברוך-הוא מקפח שכר כל ברייה. ובמיוחד אנו מוצאים במקורות התייחסות למידות של החתול, כמו שהגמרא אומרת בעירובין: אלמלא לא ניתנה התורה לישראל, למדנו צניעות מהחתול. וכלב – המהר"ל מפראג אומר: המידות שלו – שכולו לב. זה מאוד מעניין, לא סתם מחזיקים לב. כלב יכול גם להיות אכזרי, תלוי איזה סוג של כלב, אבל רוב הכלבים, יש להם לב. היחס הדרוש לבעלי-החיים – אנו לומדים כיצד עלינו להתנהג לבעלי-חיים בכלל, והמקורות הם בתורה, למשל "לא תחרֹש בשור ובחמֹר יחדו". ספר החינוך מסביר שהעניין הזה שלא לחרוש ביחד קשור לצער בעלי-חיים, שהוא אסור מהתורה. ידוע שיש למיני הבהמות ולעופות דאגה גדולה לשכון עם שאינם מינם, זאת אומרת, גם בעלי-החיים, כל אחד רוצה לגור ולדור עם בעלי-החיים שהם מהמשפחה שלו, וכל שכן שאסור לעשות מלאכה עם מין שלא במינו. ולכן צריך ללמוד – כל חכם לב מזה ייקח מוסר שלא למנות בדבר מסוים שני אנשים שיהיו רחוקים בטבעם, שונים בהתנהגותם. אם התורה הקפידה על צער בעלי-חיים, שאינם בעלי שכל, כל שכן בבני-אדם, שצריך תמיד, כשאתה לוקח ומתכנן משהו, שלפחות שהדעות יהיו מגובשות פחות או יותר בדעה דומה. "לא תחסֹם שור בדישו", למשל, גם זו מצווה מהתורה. משורשי המצווה ללמד את עצמנו לרדוף אחר החסד והחמלה, לחוס על הבהמות ולתת להן חלק מיגיעת בשרן; לתת להן שכר עבור העבודה, ולא להיות כפוי טובה כלפיהן. זאת אומרת, אפילו כלפי בעלי-החיים אסור לנו להיות כפויי טובה. אנחנו רואים שהקדוש-ברוך-הוא בחן את כושרו של משה רבנו להנהיג את העם על-פי התנהגותו לבעלי-החיים ומידת הרחמים שהוא גילה לצאן תחת שבטו. ועל זה אמר שלמה במשלי: "יודע צדיק נפש בהמתו ורחמי רשעים אכזרי". הדוגמה הראשונה שהתורה מתייחסת לבעלי-חיים והיא מקפידה על צער בעלי-חיים זה בפסוק: "ונתתי עשב בשדך לבהמתך ואכלת ושבעת". מי שיש לו בהמות או עופות שמזונותיהן עליו, אסור לו לאכול כלום עד שייתן להן מאכל. קודם כול – עשב בשדך לבהמתך; אחר כך – ואכלת ושבעת. התורה הקדימה את מאכל הבהמה למאכל האדם. התורה גם אומרת: "כי תראה חמור שֹנאך רֹבץ תחת משאו וחדלת מעזֹב לו עזֹב תעזֹב עמו". למה? בדרך כלל אדם אומר: זה חמור של האויב שלי, של השונא שלי, מה אני עוד צריך להתחשב עם החמור שלו? התורה מחייבת "עזֹב תעזֹב עמו" בגלל צער בעלי-חיים. המשתמע מכך – הרמב"ם אומר שצער בעלי-החיים הוא מדאורייתא, ולכן אנו מצווים שלא להתנהג באכזריות עם חתולים, כלבים, בהמות, חיות ועופות ושאר בעלי-חיים, שלא לצערם ללא צורך ולמעט כאבם אם יהיה צורך בהריגתם. זאת אומרת, הרי שחיטה מותרת מהתורה, אבל אסור לצער. יש רמזים הרבה בתורה על מצוות שנצטווינו כדי למנוע צער בעלי-חיים, אפילו שיש להן גם טעמים אחרים. למשל, על שביתת הבהמה בשבת: "לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך – – – ושורך וחמֹרך וכל בהמתך", וכתוב: "ביום השביעי תשבֹת למען ינוח שורך וחמֹרך" – ממש כמוך. זאת אומרת, כמו שאתה מצווה לשבות ולנוח, כך הבהמה שלך – אתה צריך לדאוג שהיא תשבות. יש לי זמן, נכון? כן. היו"ר גאלב מג'אדלה: יש שתי דקות. נסים זאב (ש"ס): שתי דקות. אני רוצה להמשיך את דברי הרמב"ן על פסוק שכתוב בו: "כי יִקָּרֵא קן צפור לפניך בדרך בכל עץ או על הארץ אפרֹחים או ביצים והאם רֹבצת על האפרֹחים או על הביצים לא תִקח האם על הבנים; שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח את האם ואת הבנים תִקח לך למען ייטב לך והארכת ימים". אדוני היושב-ראש, נקבע איסור – – היו"ר גאלב מג'אדלה: אתה משתתף בחוג התנ"ך היום? נסים זאב (ש"ס): – – לשחוט אותו ואת בנו ביום אחד. הטעם לשתי המצוות הקשורות שהזכרתי כרגע – "לבלתי היות לנו לב אכזרי ולא נרחם", או "ולא התיר הכתוב לעשות השחתה לעקור המין, אף-על-פי שהתיר השחיטה במין ההוא", וכן "ההורג האם והבנים ביום אחד או לוקח אותם בהיות להם דרור לעוף, כאילו יכרית המין ההוא". כלומר, עצם לקיחת האם והבנים ביום אחד – יש בזה אכזריות, ואין הפרש בין דאגת האדם לדאגת הבהמות על בניהם. רבותי, זה דבר שהרמב"ם כותב – מאוד מעניין. הוא אומר כי "אהבת האם – – – לפרי בטנה איננו נמשך אחר השכל והדיבור אבל הוא מפעולת כוח המחשבה המצויה בבהמות כאשר היא מצויה באדם". זאת אומרת, הרגישות והמחשבה נמצאות באותה מידה. לכן, עיקר האיסור ב"אותו ואת בנו" – בעבור שלא נתאכזר. מכאן שההוראה הזאת מהתורה היא חינוכית, במטרה לחנך את האדם שלא יתאכזר. והרמב"ם מוסיף ואומר: "טעם המניעה הוא ללמד אותנו מידת רחמנות ושלא נתאכזר, כי אכזריות תתפשט בנפש האדם כידוע בטבחים, שוחטי השוורים הגדולים והחמורים, שהם אנשי דמים זובחי אדם אכזריים מאוד, וכנגד זה אמרו חכמינו: הטוב שבטבחים שותפו של עמלק". והנה, המצווה הזאת היא בעצם לא גזירה על בעלי-החיים, אלא היא באה לחנך את האדם כדי שלא תהיה בו מידה של אכזריות. ולכן, אדוני היושב-ראש, אני חושב שמה שציטטתי – כל כך הרבה מקורות בתנ"ך ובדברי הרמב"ן ורבותינו וחז"ל, הם בעצם אומרים לנו שכל הנושא של בעלי-חיים, והאיסור, הוא כבר קיים אלפי שנים, מהתורה, ואנחנו מצווים כולנו כאחד. ולכן, אני חושב שחשוב מאוד ששר החינוך יעשה את הכול כדי להביא לא רק למודעות, אלא זה צריך להיות כשיעור חינוכי לתלמידי בתי-הספר. כי ככל שאנחנו נדע להיטיב עם בעלי-החיים ולרחם על בעלי-החיים, כך מידת האכזריות תתמעט בין בני-האדם. תודה, אדוני. היו"ר גאלב מג'אדלה: תודה רבה לאדוני. מובן מדבריך שאתה תומך בחוק. נסים זאב (ש"ס): זה חוק שלי. אני מעלה אותו. היו"ר גאלב מג'אדלה: בבקשה, כבוד השרה אורית נוקד, להשיב למציע. בבקשה, גברתי. שרת החקלאות ופיתוח הכפר אורית נוקד: אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אכן הצעת החוק שלפנינו מבקשת להכין תוכנית לרכישת ידע וכלים בנושא צער בעלי-חיים לעובדי מדינה. אני חושבת שההצעה הזאת היא באמת הצעה ראויה מאוד. בסופו של דבר כולנו רוצים להעלות את המודעות, וחלק מזה יבוא גם דרך החינוך. ועדת השרים קיבלה החלטה לתמוך בהצעת החוק, בכפוף לתיאום עם כל המשרדים הרלוונטיים, ובוודאי ובוודאי כאשר מדובר בתוכניות שעוסקות בחינוך. אז שיהיה בהצלחה. יואל חסון (קדימה): נראה לי שזו התשובה הכי קצרה בהיסטוריה. היו"ר גאלב מג'אדלה: תודה, כבוד השרה. חבר הכנסת אלדד מתנגד לחוק. אריה אלדד (האיחוד הלאומי): לא, החוק הבא. היו"ר גאלב מג'אדלה: בבקשה, חברת הכנסת עינת וילף, לנמק בבקשה. סליחה, קודם הצבעה. בבקשה, מצביעים. הצבעה מס' 4 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לדיון מוקדם בוועדה – 9 נגד – אין נמנעים – אין ההצעה להעביר את הצעת חוק צער בעלי-חיים (הגנה על בעלי-חיים) (תיקון – חינוך למניעת צער בעלי-חיים), התשע"ב–2012, לדיון מוקדם בוועדת החינוך, התרבות והספורט נתקבלה. היו"ר גאלב מג'אדלה: בעד – 9, נגד, נמנעים – אין. אושרה הצעת החוק. בבקשה, הנושא יעבור לוועדת החינוך להכנה.