קטע מדברי הכנסת

הצעת חוק לתיקון פקודת מס הכנסה (שכר נושא משרה בחברה), התש"ע–2010 [הצעת חוק פ/2080/18; נספחות.] (הצעת קבוצת חברי הכנסת) היו"ר יצחק וקנין: אנחנו עוברים להצעת חוק לתיקון פקודת מס הכנסה (שכר נושא משרה בחברה), התש"ע–2010, של חבר הכנסת שי חרמש. ינמק חבר הכנסת שי חרמש. תשובה והצבעה, רבותי, במועד אחר. שי חרמש (קדימה): אדוני היושב-ראש, מכובדי חברי הכנסת, מדובר בהצעה שיוזמיה הם חבר הכנסת יריב לוין ואנוכי. כולנו ערים לפער החברתי הבלתי נתפס במדינת ישראל, פער ההולך ומתרחב וכבר היום נחשב לאחד הגבוהים במדינות המערב. כתוצאה מכך, רוב הולך וגדל בישראל מלווה בתחושה שפירות ההצלחה הכלכלית של השנים האחרונות, לא רק שאינם מביאים את הרווחה המצופה, אלא הם משמשים כלי שבאמצעותו העניים נעשים עניים יותר, העשירים נעשים עשירים יותר, והפער מתרחב. מה שיותר מדאיג בעניין, אדוני היושב-ראש, הוא שמדינת ישראל בכבודה ובעצמה נותנת יד לדבר, בעובדה שהיא מאפשרת לחברות להציג במסגרת ההוצאות המוכרות לצורכי מס עלויות בלתי מוגבלות של שכר, בונוסים והטבות אחרות למנהלים הבכירים. אם בחברות הפרטיות עסקינן, אזי זה בעיקרו עניינם של בעלי החברות, אולם אין הדבר נהוג כך ונוקט כך שעה שמדובר על חברות ציבוריות. מתוקף ההגדרה מושקע הונו של הציבור, אם באופן ישיר, ברכישת המניות לחברות הציבוריות או לצורך חיסכון ארוך טווח על צורותיו השונות. על כן, לעלויות שכר הבכירים הבלתי סבירות יש השפעה ישירה על הירידה בתשואות של תוכניות החיסכון לציבור, תוכניות שהן מקור חייו של האזרח בערוב ימיו. לצערי הרב, עד היום לא ניתנה הדעת לנושא, אך מרגע שהתחילה המחאה החברתית נזעקו כולם לבמה. מספר הצעות חוק שהוגשו בעניין למזכירות הממשלה, שלוש מהן, ביניהן זו המוצעת כעת על-ידי, הועברה לפני שנה לוועדה בראשותו של שר המשפטים, הפרופסור יעקב נאמן. הוועדה היתה אמורה למצוא דרך לתחום את שכר הבכירים בחברות הציבוריות. משום כך נעניתי לבקשה של הוועדה והעומד בראשה, להמתין להמשך הטיפול בחוק לפרק זמן נוסף של 90 יום. מכובדי, שנה חלפה. המלצותיה של הוועדה לא נגעו לפתרון שאותו העליתי בהצעת החוק. למעשה הסתפקה הוועדה בפתרונות מינוריים, שכל כולם אינם יותר מהעברת האחריות לקביעת שכר הבכירים לאספת בעלי המניות. החלטותיה לא תמיד עומדות בקנה אחד עם הצרכים החברתיים של הציבור והצרכים הכלכליים של המשקיע הקטן. הצעת החוק המונחת כאן לפניכם מפעילה מנגנון פשוט, זמין, ישים, אשר כבר ממילא קיים ברשויות המסים; מנגנון אשר יודע לעצור בנקודת הזמן המבוקשת את הטבות המס, לייקר למקבלי ההחלטות בחברות הציבוריות את העלויות הכרוכות בתשלומים המופרזים האלה. הצעה זו איננה סותרת את המלצות ועדת-נאמן, נהפוך הוא. הצעה זו משלימה את המלצות ועדת-נאמן ותואמת אותן. אתן רק דוגמה אחת קטנה: מרגע שקבענו את 3 מיליוני השקלים כהשתכרות לשנה – וכבוד היושב-ראש, אנחנו מדברים על משכורת דלה, של רבע מיליון שקל בחודש. מתחת לרבע מיליון שקל בחודש בעיני כבר מקובל, כבר לזה התרגלנו. מעל לרבע מיליון, מה אני בא ואומר? ברגע שחברה ציבורית רוצה לשלם שכר שהוא מעבר לרבע מיליון שקל בחודש, 3 מיליון בשנה, ההוצאה הזו לא תוכר לצורכי מס. כדאי, אדוני היושב-ראש, להבין כולנו שברגע שאני אומר: מוכר לצורכי מס, אני אומר דבר פשוט לגמרי: מס על חברות הוא 25%, רבע מהשכר הזה, הציבור שיושב פה ונמצא במדינת ישראל, משלם אותו מכיסו. מה אני בא ואומר? חברה ציבורית רוצה לשלם? שתשלם, אבל למה אני שותף? אני לא שותף, אתה לא שותף. למה צריכים להיות שותפים בעניין הזה? אגב, הצעת חוק כזאת – והנה יריב לוין, יוזם החוק ביחד אתי, הגיע – הצעת חוק כזאת קיימת היום בחקיקה במדינה באמת מפגרת ולא מתפתחת כמו בריטניה הגדולה. באירופה זה קיים בכמה מדינות נוספות, מבינים שצריך לשים סייג להשתוללות של שכר של בכירים. ואומר בתרגום הכספי: כל מיליון שקל, שכר שנתי מעבר ל-3 מיליון, כל אחד מאתנו שותף לרבע מיליון שאנחנו נותנים מכיסנו לאותו מנכ"ל. היו"ר יעקב אדרי: אז מה אתה מציע? שי חרמש (קדימה): אני בא ואומר: מעל ל-3 מיליון – לא מוכר לצורכי מס. עד רבע מיליון, איך אומרים? גם אני כבר התרגלתי, שיהיה. מעבר לרבע מיליון? שיחכו. טוב נעשה אם נרסן את ההשתוללות והוצאת הכספים הראוותנית הזאת, ונכניס את הכלכלה הישראלית, בסך הכול קצת – במידה מזערית – ל"הצנע לכת". איננו מדברים פה, חלילה, על פגיעה קיומית באותם מנהלים, יעקב, או חלילה חשש שתיפגע המוטיבציה שלהם לעבוד. כלומר, אם חלילה מעל לרבע מיליון שקל לא תכיר, אין חשש שמישהו, מנהל בכיר, יקום לעבודה ויגיד: לא שווה לי להתאמץ, אני ב-16:00 הולך הביתה. לא רואה תמונה כזאת. אנו עדיין מדברים על סכומים חודשיים ושנתיים מתגמלים בכל קנה-מידה שהוא. במשבר הכלכלי שחובק היום עולם, אני יכול להתחייב שאינני רואה מנהל אחד שהולך לרעות בשדות זרים. פעם אמרו לי: אם לא תיתן שכר כזה – חבר הכנסת יריב לוין שאתי בחוק – חלילה, ילכו לעבוד ב"סוויס בנק" בשוויצריה; אין חשש, הם לא ייסעו, הם נשארים פה. היו"ר יעקב אדרי: זה התירוץ שלכל – לאורך ולרוחב. שי חרמש (קדימה): אין להם לאן לברוח. יריב לוין (הליכוד): אגב, הם גם יכולים לקבל שכר – – – שי חרמש (קדימה): כן. לא, אמרנו: על-פי הצעתו של חבר הכנסת לוין ושלי, הם יקבלו שכר. רק איך אומרים? מעבר ל-3 מיליון שקל, חבר הכנסת אדרי, אנחנו – אתה, אני והחברים פה – לא שותפים לעסק, שישלמו את זה מכיסם. מכיס החברות, כמובן. אני מודע לעובדה שוועדת השרים לחקיקה איננה תומכת בהצעת החוק. חיכינו שנה, העסק הזה יותר מדי חשוב, יקר ומשמעותי שאביא אותו פה להצבעה, אפיל אותו ונלך הביתה. על דעת שני יוזמי החוק – חבר הכנסת יריב לוין ואנוכי – החלטנו שלא להביא את החוק להצבעה, כרגע. אנחנו מתואמים עם משרד האוצר ומשרד המשפטים. אנחנו מחר נפתח בדיאלוג אתם, בהבנה שמדובר על בעיה שגם הם מבינים שהיא בעיה. ואנחנו ביחד ננסה להגיע לנוסח מוסכם שיאפשר העברת חוק באופן כזה ששכר הבכירים באיזשהו מקום לא יצא מהכיס של הקופה הציבורית, של האזרח הבודד; לא יפגע ברווחים של החברות הציבוריות, ולא ישולשל אלינו, לקרנות הפנסיה. אני מאוד מקווה שההסכמה הזאת שהגענו אליה בשעה האחרונה, תכובד. לפחות אני יודע ששני יוזמי החוק נכונים כרגע לכל שיחה ודיאלוג, כדי להביא את ההצעה הזאת לכלל בשלות והסכמה, ולא לעשות פה תרגיל שרירים – להעלות אותו, להפיל אותו. איננו מחפשים כותרות בעיתונות. איננו מתאבדים פה על הצעת חוק שאין לה שום סיכוי להתקבל. אבל אנחנו ערים לעובדה שכולם מבינים שיש פה בעיה, וצריך לטפל בבעיה. בנקודה הזאת אני עוצר, ומקווה שמשרד האוצר – שנציגו איננו נוכח כרגע במליאה – יאמץ את ההסכמה שחבר הכנסת יריב לוין ואני הסכמנו אתם בשעה האחרונה. היו"ר יעקב אדרי: טוב, אני מאוד מודה לך. מכיוון שיש הסכמה, אז תשובה והצבעה במועד אחר. שי חרמש (קדימה): אז אין בעיה. היו"ר יעקב אדרי: אז גש למקום, להנמקה מהמקום – הנושא הבא הוא גם שלך. שי חרמש (קדימה): כן, והוא בהסכמה. אז אני ארד? היו"ר יעקב אדרי: כן. אורי מקלב (יהדות התורה): אתה יכול להישאר – – – היו"ר יעקב אדרי: זה התקנון. שי חרמש (קדימה): התקנון – לרדת. היו"ר יעקב אדרי: כן. אורי מקלב (יהדות התורה): הוא יכול להישאר – – – היו"ר יעקב אדרי: כן. יש לי פה – – – אורי מקלב (יהדות התורה): גם אם הוא – – –? היו"ר יעקב אדרי: יש מזכירות הכנסת, זה בסדר. שי חרמש (קדימה): אם חייב לרדת, יורד. היו"ר יעקב אדרי: – – – חייב, זה מה שהוא אומר. מוחמד ברכה (חד"ש): יש לך שיקול דעת לתת לו משם.