קטע מדברי הכנסת

הצעת חוק הליכי תכנון ובנייה להאצת הבנייה למגורים (הוראת שעה), התשע"א–2011 [מס' מ/598; "דברי הכנסת", חוב' ל"ה, עמ' .] (קריאה שנייה וקריאה שלישית) היו"ר מגלי והבה: אני מזמין את יושב-ראש ועדת הכלכלה, חבר הכנסת כרמל שאמה. הוא קצת ממהר, אז אני אקריא עכשיו על מה הוא הולך לדבר. חשבת שהשעון יברח לנו? יש לנו זמן. הצעת חוק הליכי תכנון ובנייה להאצת הבנייה למגורים (הוראת שעה), התשע"א–2011, קריאה שנייה וקריאה שלישית. יציג לנו את הצעת החוק יושב-ראש הוועדה המשותפת – פנים והגנת הסביבה והכלכלה, כמובן, חבר הכנסת כרמל שאמה, בבקשה. הוועדה המשותפת היתה בנושא חוק הליכי תכנון ובנייה. כרמל שאמה (יו"ר הוועדה המשותפת): אדוני היושב-ראש, תודה רבה, חוק הליכי תכנון ובנייה להאצת הבנייה למגורים (הוראת שעה), התשע"א–2011, הידוע בשפת התקשורת, בשפת העם, חוק הווד"לים. זה בעצם החוק שאני מתכבד להביא בפניכם, אדוני היושב-ראש, חברות וחברי הכנסת. הצעת חוק זו – לפני שאקריא את הנאום שהכינו לי, אני חייב להתייחס בכמה נקודות. יש הרבה מיתוסים סביב הצעת החוק הזאת: 1. זאת לא הצעת חוק שנולדה בעקבות המחאה; זאת הצעת חוק שכבר עבדו עליה כמה חודשים בממשלה, היא רק הבשילה כעת. היא לא המענה הבלעדי למחאה, אבל אם המחאה, בסיסה הוא מחירי הדיור – הצעת החוק הזו מטפלת על דרך ההיצע בהורדת מחירי הדיור, בהחלט, אבל לא זה המענה של הממשלה, היחיד והסופי, למחאה הצודקת היום ברחוב הישראלי. 2. אמרו: זה החוק של הקבלנים. צריך להבהיר באופן הכי ברור שבעולם – הוועדה דאגה לסגור את שער הווד"לים, הוועדות המיוחדות להאצת הבנייה, בפני קבלנים. מי שיוכל להגיש תוכניות בניין עיר לוועדות הדיור הלאומיות, לווד"לים, זה רק גורמים רשמיים ממלכתיים, קרי רשויות מקומיות, משרדים ממשלתיים, מינהל מקרקעי ישראל וועדות התכנון והבנייה בעצמן. לכן, אדוני היושב-ראש, הקבלנים – החוק רואה אותם שקופים בעניין הזה; אין לו שום השפעה עליהם בשום מצב. הם באים ורוכשים את המוצר המוגמר, בונים אותו ומשווקים לעם ישראל, כפי שכולנו רוצים. שלמה מולה (קדימה): לא כולם. כרמל שאמה (יו"ר הוועדה המשותפת): מי שלא מסכים אתי, יצביע ביום רביעי נגד. זו הדמוקרטיה בהתגלמותה, חבר הכנסת מולה. באים הירוקים, אומרים: חוק שיפגע בסביבה. ברור שכל חוק תכנון ובנייה במידה מסוימת גורם פגיעה סביבתית – זה המחיר של החיים המודרניים. אבל אנחנו עשינו כל מאמץ למזער את הפגיעה הזו, את הסיכון של פגיעה כזו – יותר נכון, מדובר בסיכון של פגיעה, והוועדה, בניגוד להצעת החוק הממשלתית, עמדה על כך שנציג המשרד להגנת הסביבה יהיה חבר בוועדה, וכך יישמר גם האינטרס הסביבתי. ולכן, אדוני היושב-ראש, כשיש 150,000 איש ברחובות, ורואים שלטים נגד חוק הווד"לים – זה בעיקר קבוצה מאוד מצומצמת, שמצד אחד רוצה ירידה במחירי הדיור, רוצה הגדלת ההיצע, רוצה דירות בשכירות מסובסדת לצעירים, רוצה דיור בהישג יד במחיר מסובסד. אי-אפשר להגיע לדירות האלה, אדוני היושב-ראש, אם לא תהיה קרקע מתוכננת. ומאחר שאנחנו במצב חירום בשוק הדיור, אנחנו צריכים קרקע מתוכננת לא בעוד שלוש שנים או ארבע שנים או חמש שנים, כפי שלוקח בצנרת הרגילה של התכנון והבנייה; אנחנו רוצים קרקעות מתוכננות לבנייה ומהר, וכמה שיותר מהר, והכול תוך האיזונים הנדרשים. אני מבין, אבל, באופן ברור את הארגונים הירוקים, שמתנגדים לחוק. מהזווית הצרה שלהם הם עושים את העבודה שלהם, ועשו עבודה טובה בדיוני הוועדה, והגענו לכמה שינויים בעניין – זה מובן לי. אני לא מבין, אבל, את מי שנושא שלטים ומארגן עצרות וזועק ברחובות וזועק בתקשורת, ואומר: אני רוצה קורת גג במחיר סביר, ועדיין מתנגד להצעת החוק הזו. זו התנגדות לשם התנגדות, זו התנגדות למען אופוזיציה, לכל פעולה של הממשלה, ואולי הם מפחדים מהצלחת הממשלה דרך החוק הזה. היו"ר מגלי והבה: בסדר, אבל, אדוני, היינו שנינו כשדנו בחוק – היו גם הסתייגויות שלא קיבלתם אותן. כרמל שאמה (יו"ר הוועדה המשותפת): ברור. היו"ר מגלי והבה: אז מי שיצביע נגד, לא קיבלת את ההסתייגויות שלו. מי שיצביע בעד, סימן שהוא מסכים לרוח החוק. כרמל שאמה (יו"ר הוועדה המשותפת): דיברתי על המישור שהחוק הזה, בסופו של יום, יכולים להתווכח אתו על לוחות הזמנים, אבל מה שהוא עושה – פותח מסלול ירוק ומהיר להליכי התכנון והבנייה לצד המערכת הקלאסית של התכנון והבנייה, כדי להגדיל את ההיצע בכמה שפחות זמן, ועדיין מדובר בטווחים לא של ימים ולא של שבועות; התוכנית הכי מהירה, אם היא תעבור באופן חלק את כל התחנות בדרך, תיקח שמונה חודשים. אז אנחנו, כשאנחנו באים לציבור, ואומרים להם, בואו תהיו סבלנים, אנחנו נביא או 50,000 או 100,000 דירות בעוד שנתיים או שלוש שנים, יגידו לנו: איזה מין פתרון זה? למה אתם שולחים אותנו – עוד שנתיים או שלוש שנים? לציבור חשוב גם הזמן. זה שנביא לו דירות בעוד חמש שנים, לאנשים אין זמן, כי אנשים כבר גרים באוהלים. לכן, אדוני היושב-ראש, הצעת חוק זו, אשר יזם ראש הממשלה – זה חוק אחרי שבע או שמונה שנים, שראש הממשלה מביא בעצמו ומציג אותו לכנסת, לכן אפשר ללמוד א. את החשיבות של החוק; ב. את החשיבות שראש הממשלה, מתוך האחריות שלו כראש המערכת, מייחס למצוקת הדיור. זו הוראת שעה אשר באה לתת מענה למשבר הקיים בשוק הדיור. לא מדובר בחוק קבוע – כל עוד יש מצב חירום. נתנו תוקף של שנה וחצי להוראת השעה הזאת, כלומר, גם בציפייה, ודרך המשקפיים של הממשלה – אנחנו צופים שהמשבר יסתיים בקרוב. להערכתי, מחירי הדיור ירדו עוד לפני שהוועדות האלה ממש יתחילו לאשר את התוכניות הראשונות. כי כבר כל האפקט משפיע מאוד, גם המחאה ברחוב, וכל המעורבים בשוק הנדל"ן – קבלנים, בנקים, מממנים, עורכי-דין, משקיעים – מבינים היטב. אם העם לא מבין, אותם מקצוענים מבינים היטב את המשמעות של החוק הזה ברגע שיאושר ביום רביעי בכנסת. יחד עם זה, המסר של הרחוב הישראלי, שאומר: לא מוכנים יותר שיעשקו אותנו דרך מחירי הדיור. כבר היום אתה יכול לראות דיווחים של מתווכים, של אנשי מקצוע בשוק הנדל"ן; אנחנו מדברים על ירידה של כמעט מחצית בעסקאות. זה אומר ששוק הנדל"ן, הבועה הזאת, יש מי שיגיד שהתפוצצה ויש מי שיגיד שמתחילה להתכווץ באופן מהיר. בכל מקרה, הכיוון הוא למטה. השוק הופך להיות שוק בסימן מינוס ולא בסימן פלוס. ההצעה מבקשת לזרז את הליכי התכנון וליצור מלאי תכנוני שיאפשר בנייה למגורים. מוצע כי מלאי זה יוסדר בקרקע שעיקרה מקרקעי ישראל – וזו ההוראה שבאה ואומרת: אף אחד מאנשי ההון, אלה שמחזיקים בקרקעות פרטיות, קבלנים, משקיעים, לא ייהנו מהשבחה דרך החוק הזה. ירצו להשביח את הקרקעות שלהם, לשנות את הייעוד, ילכו דרך מערכת התכנון והבנייה הקלאסית. אין פה בכלל שאלה וסכנה. אם בהגנת הסביבה עוד אמרנו שבגלל ההליכים המהירים אולי הגברנו את הסיכון, אולי הגברנו את הסיכון של פגיעה סביבתית, בנושא של מינהל תקין, בנושא של חלוקת הון, הטבה עם בעלי הון, החוק הזה לא מיטיב אתם ולו במאומה – על מנת לאפשר למדינה לפעול לזירוז הבנייה בפועל. אם כך יקרה, הרי שהיצע הדירות צפוי לגדול, ובמקביל מחיר הדירות צפוי לרדת, ובגדול. החוק המוצע הוא חוק פרוצדורלי, הוא מציע מנגנון, הכולל מוסדות תכנון ייעודיים והליכי תכנון מקוצרים משמעותית. עם זאת, הפרוצדורה מכוונת למטרה חשובה אחת, שים לב, אדוני היושב-ראש: אישור תוכניות לבניית 200 יחידות דיור ויותר בדחיפות הנדרשת בתקופה זו. כלומר, כדי לא ליצור נתיב מהיר ושהוא ייסתם בפקק של כל מיני תוכניות מרפסת או של מישהו שרוצה לשנות צפיפות או כל מיני דברים כאלה, מדובר רק על תוכניות גדולות, שמביאות בשורה לזוגות הצעירים, למשפרי הדיור, לחיילים המשוחררים – – – היו"ר מגלי והבה: פחות מ-200 דירות – – – כרמל שאמה (יו"ר הוועדה המשותפת): ואז בא התיקון, בזכות חברי הכנסת שמייצגים פה בבית מיעוטים שונים, שהעירו את תשומת לבנו. אמרו: תשמע, כבוד יושב-ראש הוועדה, אתה קובע פה מינימום של 200 יחידות דיור, מתוך היגיון, שאנחנו מסכימים אתו, למגזר העירוני היהודי. ליישובי המיעוטים – ערבים, דרוזים, צ'רקסים – א. היישובים מאוד קטנים, והתוכניות, גם באופן פרופורציונלי, קטנות יותר. אבל הכי גרוע, מדובר שם בקרקעות פרטיות שעוטפות את היישובים האלה. אם אתה חוסם את הקרקעות הפרטיות כדי שלא לאפשר לקבלנים לספסר בקרקע או לבעלי הון להתעשר באופן מהיר על חשבון האינטרס הציבורי, אתה בעצם מונע מאותם יישובים, מאותם מיעוטים, שגם אצלם מצויה מצוקה לא פחות גדולה, ליהנות מהכלי המבורך הזה. ולכן באנו והקדשנו סעיף ספציפי, שאמר: ביישובי מיעוטים קרקעות פרטיות כן יוכלו לבוא בשערי הווד"לים. יותר מכך, הורדנו את המינימום של 200 יחידות ל-100 יחידות. זה אומר שהחוק, מבחינת יישובי המיעוטים, הרבה יותר מרוכך ואפילו קצת שינה את פניו. הכול כדי להקל ולאפשר לאותם יישובים לשגשג, להקצות מגורים גם לצעירי המיעוטים, גם הם זכאים לכך. הזכות למגורים, מבחינתי היא זכות יסוד, היא טבועה ונגזרת מחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, ודבר בסיסי כמו קורת גג – אדם ללא קורת גג הוא אדם שמאבד חלק ניכר מכבודו. תוכניות אלו, אדוני היושב-ראש, מיועדות לתת מענה לצורכי הדיור של כלל האוכלוסייה. מכיוון שכך, קובע החוק כי תוכנית דיור לאומי תקבע הוראות לעניין היחס בין דירות קטנות וגדולות. כלומר, פעם ראשונה באנו ואמרנו שבכל תוכנית שתיכנס לוועדות הדיור הלאומיות יהיו חייבים להתייחס לתמהיל של דירות קטנות וגדולות. יותר מזה, כדי שלא יהיו התחכמויות – כי אנחנו יודעים מה המצב היום: ראשי רשויות, אותם ראשי רשויות שתוקפים את הממשלה וקופצים על העגלה האופוזיציונית, חלק מהבעיה נולדה בבית-מדרשם; כל עיר רוצה דירות גדולות בתחומה, חמישה חדרים, שישה חדרים, להביא אוכלוסייה חזקה. ארבעה חדרים זה כבר נהיה דירות סטודיו במדיניות של ראשי הערים היום. יוצא כך, שדווקא האוכלוסיות, צעירים שצריכים דירות קטנות, זוגות צעירים בתחילת דרכם, לא יכולים לרכוש בכלל, ולא רק הדירות מתייקרות אלא גם הנפח שלהן גדל. אז זו מכה על מכה. לכן באנו וקבענו הוראה, זה שינוי שהוועדה הכניסה: אחד, לקבוע תמהיל בין דירות קטנות לגדולות. ודירה קטנה תיחשב רק דירה שגודלה, כולל הממ"ד, הוא 75 מטרים רבועים, לא יותר מכך. אלה דירות שכמעט שלא נבנות היום, למעט בפרויקטים ספציפיים ומיוחדים לסטודנטים, מעונות כאלה ואחרים. אין כמעט היום דירות בשוק החופשי, אלא אם כן אולי דירות מלונאות על קו הים, בגדלים האלה. וזוהי עוד בשורה לצעירים ולחסרי הדיור. עוד ייעוד שקבענו, לדעתי פעם ראשונה בתולדות המדינה: בתוכנית וד"לית יכול שייקבע ייעוד לקרקע להשכרה ודיור בהישג יד להשכרה. קבענו שדיור כזה, השכרה זה לא משהו שהשארנו פתוח לוועדות, אלא מינימום שכירות של עשר שנים. סוף-סוף אפשר יהיה ליצור במדינת ישראל שכירות לטווח ארוך, שברגע שאדם נכנס כדייר לדירה, הוא יכול לדעת שיש לו אותה לפחות לעשר שנים, הוא יודע שגם אם השוק ישתולל מחר, יש לו חוזה שהמחיר בו הוא קבוע. כל הדברים האלה משרתים את האינטרס ואת הביטחון של האנשים שהיום זועקים את זעקתם. רוני בר-און (קדימה): כמה דפים יש לך עוד? כרמל שאמה (יו"ר הוועדה המשותפת): לא ספרתי, אדוני חבר הכנסת רוני בר-און. אבל אין הצבעה, אתה יכול ללכת הביתה. השר לענייני מודיעין דן מרידור: אבל חבר הכנסת בר-און רוצה לשכנע אותנו, אולי נשתכנע. כרמל שאמה (יו"ר הוועדה המשותפת): אני בטוח שיהיו כמה דברים שישכנעו. כאמור, אדוני היושב-ראש, החוק מאפשר מתן מענה מזורז גם לצרכיה של האוכלוסייה הלא-יהודית, כפי שהצגנו לפני כן. יחד עם זאת, אין בחוק ויתור על עקרונות תכנון יסודיים, זה מה שחשוב להדגיש. כך, למשל, מבטיח החוק כי התכנון יבוצע בהתאם לתוכניות מיתאר ארציות, וככל שנדרש גם בהתאם לתכנון המחוזי. החוק גם מבטיח שקיפות הליכי התכנון וזכות ההתנגדות. מאחר שמדובר בהליכים מזורזים, באנו ודרשנו מהממשלה לשפר את הוראות השקיפות שהיא הכניסה בחוק. לדוגמה, אתם מכירים את השלטים שמפרסמים עבור תוכניות – מציבים על הקרקע האמורה כדי שהעוברים ושבים, שכנים, יוכלו לדעת ולהגיש התנגדות. הכפלנו את זה לשני שלטים. במקום שני עיתונים דרשנו חמישה עיתונים, לרבות בשפה הערבית, השפה הרוסית, ומתוכם לפחות שני עיתונים – – – היו"ר מגלי והבה: אבל פה אתם מכבידים, אדוני, לא מקלים. כרמל שאמה (יו"ר הוועדה המשותפת): לא, אנחנו רוצים שאנשים ייחשפו לזה שהרגולטור מתכנן שם תוכנית, כדי שלא יהיה מחטף, שלא ישנו פארק שלא לצורך למטרת מגורים, שלא יגדילו פתאום צפיפות באיזו שכונה והיא תהפוך את החיים שם להרבה פחות נוחים ואיכותיים. רוני בר-און (קדימה): היכולת שלך להשפיע על חברי הכנסת היא בסיכום. כרמל שאמה (יו"ר הוועדה המשותפת): זה חוק חשוב. היו"ר מגלי והבה: בהחלט. במיוחד כשאתה מציג אותו. כרמל שאמה (יו"ר הוועדה המשותפת): לסיום אבהיר, אדוני היושב-ראש, כי המסלול המהיר שמציע החוק אינו בא להחליף את התכנון הקיים. הוא גם לא בא לקבוע דפוסי תכנון קבועים. מדובר בחוק לתוכניות מסוימות ולתקופה קצובה, שבא לתת מענה למצוקה הקיימת היום, וזאת ביעילות המרבית. יש לקוות כי חוק זה, בשילוב עם אמצעים אחרים, ייתן מענה למצוקת הדיור בהקדם האפשרי. הצעת חוק זו מוגשת עם הסתייגויות רבות. הסתייגויות אלו נדונו בוועדה ונדחו על-ידה. אני מבקש מחברי הכנסת לשוב ולדחות את ההסתייגויות ולתמוך בהצעת החוק בקריאה השנייה ובקריאה השלישית בנוסח המוצע על-ידי הוועדה. אדוני היושב-ראש, רק אוסיף ואומר: כפי שהצגתי, זה חוק ממשלתי. ייחודו בכך שהוא חוק שהוצג ונתמך ונדחף על-ידי ראש הממשלה. אפשר לבוא ולומר הרבה דברים, אלה התשובות האמיתיות. אלה התשובות האמיתיות, לא שלטים ולא הפגנות יוסיפו בלוק אחד ברחבי ישראל, ולא יוסיפו מטר רבוע אחד. זאת תופעה אזרחית מבורכת, אבל מבחנה של הממשלה ותשובתה במענה לזעקת הציבור זה, בצורת – גם החוק הזה, חוק הווד"לים. היו ובאו וזעקו ואמרו לגבי דיור בר-השגה. הוועדה, ברגע האחרון, וזה אחרי לחץ לא פשוט מול הממשלה, באה והכניסה גם את השינוי לגבי דיור בר-השגה. ופעם ראשונה נכנס בחוק, בחקיקה ראשית, בחוק תכנוני, הנושא, המונח של דיור בהישג-יד להשכרה. זה אומר שבכל אותם המתחמים תצטרך המדינה – אולי לא בכולם, אבל לפחות בחלקם, היא לא תוכל להתעלם מכך – להקצות דיור להשכרה במחיר מסובסד, בדיוק בהתאם או בדומה למה שראש הממשלה הצהיר במסיבת העיתונאים שלו. המדינה אומרת למינהל מקרקעי ישראל: אני מפסיקה את המדיניות של למקסם הכנסות דרך הקרקע, זה לא הייעוד שאנחנו רואים כרגע בקרקע, הייעוד הוא יותר חברתי, ומוותרת מראש על 50% מההכנסה, על 90% מההכנסה, תלוי באזור, כדי להוזיל את הדירות, כך שהקבלנים יתחרו, לא על מחיר מקסימום לקרקע אלא על מחיר מינימום לדירה. אני מאמין שיתפתח פה דיון ארוך – היום לתוך הלילה, מחר לתוך הלילה, וביום רביעי ניפגש פה, אחרי שכולם השכילו, אחרי כל דברי הטעם וההערות שיציגו פה חברי הכנסת השונים, ונכריע, כפי שמכריעים בכנסת ישראל, בהצבעה. היתרון שבחוק הזה, שתוצאותיו והצורך בו והיעילות שבו ייבחנו עוד בקדנציה הזו. זה לא חוק או רפורמה שאומר – בא ראש הממשלה, או הממשלה, ואומרת: תבחנו אותנו ב-2020. זה לא הרפורמות היפות האלה והמעורפלות. זו רפורמה שהצלחתה או כישלונה עוד בימי הממשלה הזו. תודה רבה, אדוני היושב-ראש. היו"ר מגלי והבה: תודה לחבר הכנסת כרמל שאמה. אנחנו פותחים דיון על הצעת החוק. ראשון המתדיינים – חבר הכנסת דב חנין; יש לו 30 דקות. אחריו – חבר הכנסת רוני בר-און, שיש לו גם 30 דקות. דב חנין (חד"ש): תודה רבה. אדוני היושב-ראש, אדוני השר, עמיתי חברי הכנסת, אני מתכבד לפתוח את המסע הארוך של הסתייגויות האופוזיציה לחוק הווד"לים, חוק בעייתי, מסוכן, מוטעה, שצריך להתנגד לו. אנחנו נציג פה לאורך היממות הקרובות שורה ארוכה של הסתייגויות, בחלקן משפטיות, בחלקן טכניות. אני אנסה, במסגרת הפתיחה הזאת, להציג את הבעיות העקרוניות, המהותיות, וחברי באופוזיציה ישלימו במהלך היממות הקרובות את הצדדים הנוספים ואת ההסתייגויות הנקודתיות. עמיתי חברי הכנסת, מצוקת הדיור בישראל היא מצוקה קשה ומצוקה אמיתית. המצוקה הזו מחייבת פעולה נחרצת של הממשלה. אבל הממשלה הזו לא עושה ולא מתכוונת לעשות שום דבר. הממשלה הזו נסוגה מכל אחריות לאזרחיה. זה נכון בתחום הדיור, זה נכון בתחום המחירים, זה נכון בתחום הבריאות, זה נכון בתחום שירותי הרווחה וזה נכון גם בתחום החינוך. רוני בר-און (קדימה): מה עם השלום והביטחון? דב חנין (חד"ש): שלא לדבר על השלום שאיננו ועל הביטחון שגם הוא איננו ולא יהיה. הממשלה הזו מאמינה בשלטון השוק, בהפרטה של כל דבר שזז, אבל גם של כל דבר שעומד. הממשלה הזאת ריסקה את הדיור הציבורי, ריסקה את הדיור הציבורי. לא בונה דיור ציבורי, לא מעוניינת לבנות דיור ציבורי, לא בונה דיור ציבורי לאורך שנים. הממשלה הזו לא בונה דירות. הממשלה הזו לא בונה דירות, ומדינת ישראל בעבר ידעה לבנות דירות. בשנות ה-50 וה-60 מדינת ישראל בנתה עשרות אלפי, אם לא מאות אלפי דירות בארץ הזו. ממשלת נתניהו לא מתכוונת לבנות כלום. כאשר ראש הממשלה נתניהו אמר במסיבת העיתונאים שלו: אנחנו נבנה – הוא לא התכוון למדינה. הוא התכוון ליזמים, הוא התכוון לקבלנים. אתם יודעים מה, עמיתי חברי הכנסת? זה היה רגע מיוחד של כנות בנאומו של ראש הממשלה. בשבילו, ה"אנחנו" זה "הם", הקבלנים, היזמים. ההזדהות שלו היא כל כך אמיתית, שבאמת, בנאום מלא ספינים והבטחות שווא היה רגע של כנות, וזה היה אותו רגע, שהוא אמר: אנחנו נבנה. נסים זאב (ש"ס): זה – – – דב חנין (חד"ש): אדוני היושב-ראש, בחוק הזה יש כשלים איומים. החוק הזה הורס את מערכת התכנון, מייצר החלטות תכנוניות בקצב רצחני, ולכן, נכון לקרוא לו חוק האצת התכנון; חוק האצת התכנון לקצב בלתי אפשרי. אבל בניגוד לכותרת של החוק, אין בחוק הזה שום האצה של הבנייה, כי מרגע שהיזם מקבל את הקרקע המאושרת, תכנונית, שום דבר לא מחייב אותו לבנות. מה שהקבלן צריך להראות בתוך שנתיים וחצי אחרי קבלת התוכניות המאושרות זה בסך הכול 25% של התחלת עבודות תשתית. 25% של התחלת עבודות תשתית. מספיק – עבודות יישור קרקע. וגם אם הוא לא עושה 25% של התחלת עבודות התשתית האלה, לא קורה לו שום דבר. התוכניות הוודל"יות האלה שהוא קיבל אותן, לא מתבטלות. הוא לא מקבל שום קנס, הוא לא נענש בשום דרך. החוק הזה מייצר מלאי גדול נוסף של תוכניות מאושרות ליזמים ולקבלנים אבל הוא לא באמת מייצר דירות. וכמובן, עמיתי חברי הכנסת, בחוק הזה אין דיור בר-השגה. זה נכון שבלחץ המחאה ראש הממשלה נכנע ונאלץ להכניס את המלים "דיור בהישג יד" לחוק. אבל אין שם מנגנונים של דיור בהישג יד, אין שם הגדרות של דיור בהישג יד, אין שם חובה שבכל תוכנית שמאושרת במסלול המהיר, הווד"לי, ייכלל דיור בהישג יד. עמיתי חברי הכנסת, בנימין נתניהו מתכוון לדיור בהישג יד בדיוק כמו שהוא מתכוון לשתי מדינות לשני עמים. לשני הדברים הוא לא מתכוון. עמיתי חברי הכנסת, שיטת הבלופים של נתניהו בפוליטיקה מורידה את הפוליטיקה לשפל שלא היה כמוהו. הממשלה הזו היא ממשלה מנותקת. הם לא שומעים את הקולות ברחוב, הם לא שומעים את המחאה, הם לא שומעים את ההתנגדות. הם לא שמעו את מנהיגי ההפגנות, שפנו לראש הממשלה ואמרו לו: אנחנו מוכנים להידבר, תקפיא את החוק הדורסני הזה, תקפיא את החוק המוטעה הזה, תוכיח רצון טוב, תיכנס אתנו להידברות אמיתית. אבל הממשלה הזו מנותקת. אני שמעתי איך מסבירים היום בישיבת סיעת הליכוד שסתם משקרים פה, כולם – – – היו"ר גאלב מג'אדלה: היית שם? דב חנין (חד"ש): לא. קראתי בתקשורת ומאוד התפעלתי מהדיון העסיסי שהיה בסיעת הליכוד. איך אמרו שם? כולם יושבים עם נרגילות וסושי. נרגילות וסושי – כנראה יושבים בסיעת הליכוד. אני לא ראיתי נרגילות וסושי באוהלים, לא בתל-אביב, לא בירושלים, לא בבאר-שבע, לא באשדוד. יואל חסון (קדימה): וגם אם כן, מה, זה מחוץ לחוק? למה, הם לא אוכלים סושי? דב חנין (חד"ש): הם אוכלים סושי, זה בטוח. יואל חסון (קדימה): הם יכולים ללמד אותך איך לעשות סושי. דב חנין (חד"ש): ובכלל שמעתי שבסיעת הליכוד הסבירו גם שלא היו הפגנות ענק. אני מצטט: בסך הכול ראינו בודדים פה ושם. יש להם כנראה בעיות ראייה רציניות. רוני בר-און (קדימה): זה 150,000 בודדים. דב חנין (חד"ש): 150,000 בודדים בלבד, צריך לציין. 150,000 בודדים בלבד, שהם הצליחו לראות. עיניים להם ולא יראו, אוזניים להם ולא ישמעו, אטומים למחאה, אטומים לציבור, מנותקים מהעם בישראל. העם הזה כבר לא מעניין אותם. אבל החדשה הטובה, עמיתי חברי הכנסת, היא שהעם מתחיל להבין את זה, והוא עוד יאמר לנתניהו ולחבריו בסיעת הליכוד ללכת הביתה. עמיתי חברי הכנסת, אמרתי בתחילת דברי שיש בישראל משבר קשה בתחום הדיור. המשבר הזה מחייב את פעולת הממשלה, אבל היא לא עושה את הפעולה הזאת. היא לא בונה דיור ציבורי, היא משאירה את הנושא לשוק החופשי, על-פי האידיאולוגיה המוכרת והמוטעית שראש הממשלה מחזיק בה, והוא חזר עליה גם היום: שוק חופשי ותחרות זה המפתח לכול. יש בעיות במערכת, למשל בתחום הרישוי יש צוואר בקבוק, אבל לא מטפלים בבעיות בתחום הרישוי אלא מנסים לנצל את משבר הדיור כדי לפרק, להרוס, להמשיך לדרוס את מערכות התכנון בישראל. למה בכלל צריך תכנון? צריך תכנון כדי למנוע שגיאות; צריך תכנון כדי להגן על החברה, כדי להגן עלינו, על האזרחים, כדי להגן על האינטרס הכללי, כדי להגן על הבריאות. עמיתי חברי הכנסת, אין לנו ארץ אחרת, ועל הארץ הזאת אנחנו צריכים להגן ולשמור, לעצמנו ולילדינו. מה שמנסים לעשות בהצעת החוק הזאת זה לעשות פה ניסוי בקנה מידה גדול מאוד, והארץ קטנה וצפופה. ניסוי בחברה ובבני-אדם. אבל ניסוי כזה, כבר מראש, עמיתי חברי הכנסת, צריך ואפשר לומר שהוא יעלה במחירים קשים ולא יוביל לשום תועלת. ואני אוכיח את מה שאני אומר. הכותרת היא: חוק הליכי תכנון ובנייה להאצת הבנייה למגורים. זו הטעיה. החוק לא עוסק בהאצת הבנייה למגורים, החוק עוסק בתכנון מהיר, שהוא גם תכנון לקוי, ואני אראה למה הוא תכנון לקוי. הוא לא האצה של בנייה למגורים, קודם כול מכיוון שהנתונים שהיו בפני הוועדה, שהבאתי בפני הוועדה, מראים שכבר היום יש בישראל 160,000 דירות – אלה נתונים של מינהל מקרקעי ישראל מחודש מאי 2010 – מלאי תכנוני מאושר, ללא קרקעות פרטיות. 160,000 יחידות דיור מאושרות לבנייה. למה לא בונים אותן? למה לא בונים 160,000 יחידות דיור שמאושרות תכנונית, קיימות במלאי? למה לא מתקדמים? היו"ר גאלב מג'אדלה: איפה מאושרות, באיזה אזורים? דב חנין (חד"ש): בכל אזורי הארץ. אז מה הסיבות שלא בונים? קודם כול, סיבה אחת מרכזית היא היזמים. לפעמים היזמים מחכים שהמחירים יעלו ולכן הם לא משווקים את התוכניות שיש להם. לפעמים ליזם כדאי לקדם תוכנית אחת שיש לו ולא כדאי לקדם תוכניות נוספות. זה חסם. חסם כזה, כדי להתמודד אתו, צריך להשתחרר מהאידיאולוגיה של ראש הממשלה שאומרת שהיזמים הם קדושים ואי-אפשר להתערב בשיקול הדעת שלהם. מה שצריך לעשות, זה לקבוע בדיוק ההיפך: אם יזם לא מממש תוכנית מאושרת שיש לו, צריך ליזום מהלכים שיחייבו אותו לעשות את זה – או שהתוכנית תתבטל או שנייצר מנגנונים של קנסות כלכליים. אבל לא מוכנים לעשות את זה, לא רוצים לעשות את זה, כי לא רוצים להתערב בשוק החופשי, כי זו האידיאולוגיה. היכן הם רוצים להתערב? רוצים להתערב בפגיעה במערכת התכנון. זה נכון, עמיתי חברי הכנסת, שיש תוכניות שלא ממומשות כי חסרים פתרונות תחבורתיים, וחשוב לייצר אותם. אז בואו נייצר פתרונות תחבורתיים. תוכניות מאושרות לפעמים לא ממומשות כי יש בעיות רישוי, ביורוקרטיה מיותרת. אז בואו נטפל במקום הזה שצריך לטפל בו. היו"ר גאלב מג'אדלה: חבר הכנסת חנין, איך זה מאושרות ואין להן שוק? דב חנין (חד"ש): מאושרות תכנונית, לא מאושרות – – – רוני בר-און (קדימה): – – – זה במקומות שבהם אין ביקוש – – – ומהרגע שאין ביקוש לא שווה ליזם לבנות את זה, אף אחד לא יקנה את זה. היו"ר גאלב מג'אדלה: זה נימוק נכון. רוני בר-און (קדימה): זה בדיוק המצב שהיה לפני שלוש וארבע שנים, שהיו 40,000 דירות ואף אחד לא רצה לרכוש אותן. היו"ר גאלב מג'אדלה: כי חבר הכנסת אמר "מאושרות", אבל אין – – – דב חנין (חד"ש): זה בדיוק מה שאני אומר, שליזמים לפעמים לא כדאי לשווק אותן, כמו שהסביר חבר הכנסת בר-און. הווד"לים, אותו מנגנון חדש שהצעת החוק מציעה, זה בעצם מיחזור של רעיון ישן. היה לנו כבר ניסוי כזה, היה ניסוי מאוד לא מוצלח – הוול"לים. בנו יחידות דיור. יש לנו מחקרים היום שמראים אילו תוכניות אושרו על-ידי הוול"לים, איך אנשים חיים בתוך תוכניות שאושרו על-ידי הוול"לים. לא יצרו תשתיות, לא יצרו תשתיות חברתיות, תשתיות תחבורתיות. אחד המחקרים המעניינים – – – רוני בר-און (קדימה): – – – דב חנין (חד"ש): לא על חשבון הזמן שלי, אתה תוסיף את הדקות האלה. היו"ר גאלב מג'אדלה: אתה תקבל את הזמן. דב חנין (חד"ש): – – – לא הקימו אפילו בתי-כנסת, לא גני-ילדים מספיקים, לא בתי-ספר. אבל מה לעשות, בני-אדם צריכים לא רק מגורים, הם צריכים גם מקורות תעסוקה, הם צריכים גם כבישים שיובילו אותם למקומות אחרים, הם צריכים בתי-ספר, בתי-כנסת. זה חלק מרקמה אנושית. אתה לא יכול לבנות רק למגורים. הווד"לים האלה הרי בעצם מנסים לייצר פתרונות מגורים שמנותקים לגמרי מהרקמה התכנונית, הם לא כוללים שום מנגנון שמחייב ומייצר מבני ציבור. לא יהיו מבני ציבור בתוכניות הווד"ליות האלה. אחת הבעיות הקשות בהצעת החוק הזאת זה היכולת של הווד"לים להתגבר ולשנות את תוכניות המיתאר המחוזיות. תוכניות המיתאר המחוזיות הן מאגר של ידע מקצועי שהצטבר לאורך שנים, שלב אחרי שלב – אגב, היו דיונים אין-סופיים עד שהתוכניות האלה אושרו, מה מותר ומה לא מותר. והיום מציעים לנו מנגנון שבעצם מתגבר לחלוטין על כל תוכניות המיתאר המחוזיות. כל הידע המקצועי העצום הזה שנערך ושהושקעו בו הרבה מחשבה, והרבה איזונים והרבה התלבטות, כל הידע המקצועי הזה, ההגנות שיש בידע המקצועי הזה על הציבור, על הבריאות, על הסביבה, על האינטרסים של כולנו, הכול נזרק במחי יד אחת לפח, כולל תוכניות מחוזיות אחרונות, מהדור השלישי, מעודכנות, שהן הכי משכללות, ומשקללות את כל השיקולים, אין בהן שום דבר אנכרוניסטי ושום דבר מיותר. כל הדברים האלה נזרקים לפח. אבל לא רק שהתוכניות שמאושרות בווד"לים מתגברות על התוכניות המחוזיות, גם העררים עליהן מוגבלים ומצומצמים. נכנסים פה למסלול מאוד מהיר, קטלני, קיצוני. אז אני יודע, אמרו לי גם בוועדה: מה אתה רוצה, יש בתי-משפט בישראל, בסוף אפשר להגיע לבג"ץ. נכון, אפשר להגיע לבג"ץ, אבל זו מערכת מוטעית, שהפתרון שהיא מציעה הוא פתרון לצאת החוצה וללכת לבג"ץ. זה חלק מאידיאולוגיה שמעמיסה הרבה בעיות על בג"ץ, ובסוף, אדוני השר מרידור, גם תבטל את בג"ץ, כי הרי הוא יותר מתערב בהחלטות שלנו. אבל זה הכול חלק מאותו תהליך הרסני שהממשלה הזאת מקדמת. זאב בילסקי (קדימה): מה אתה רוצה ממרידור? דב חנין (חד"ש): אני רוצה ממרידור שישמיע את קולו במקומות שצריך להשמיע, כולל בחוק הווד"לים. זאב בילסקי (קדימה): הוא היחידי שמשמיע את קולו. השר לענייני מודיעין דן מרידור: בעניין בג"ץ אתה יודע את עמדתי. לא יקרה – – – דב חנין (חד"ש): בעניין בג"ץ אני יודע את עמדתך, ואני מקווה שאני אשמע גם את עמדתך בעניין וד"ל. השר לענייני מודיעין דן מרידור: כשאני פה זה לא יקרה. דב חנין (חד"ש): בכל מקרה, לא רק שהעררים מצומצמים, אלא הוועדה מחויבת להליך החלטה מאוד מאוד קטלני, אין לי מלה אחרת לתאר את זה. יש בחוק מנגנון שבנושאים מסוימים הוועדה מחויבת להחליט בתוך ישיבה אחת. לא משנה כמה זה מסובך. התכנסנו, נשב, ואנחנו חייבים לקבל החלטה. החלטה טובה, החלטה רעה, לא משנה. תלכו לבג"ץ. ההרכב של אותן ועדות משנה שאמורות לעשות את ההליך הקטלני והמהיר הזה בישיבה אחת, להחליט עם מסלולי ערר לקויים ומצומצמים – הוועדה הזאת היא ועדה מוטה. אלה גופים לא מאוזנים, אין בהם ייצוג אמיתי של מכלול האינטרסים שהוועדה צריכה לשקול. הם כוללים הרבה מאוד נציגים של גופים מוטי פיתוח, אבל ייצוג חלש, חסר, של הצד הסביבתי, של האינטרס הבריאותי. כל אלה לא חשובים שם. החוק הזה מבטל מנגנוני בקרה חשובים. אי-אפשר להביא תוכנית שנדונה בוועדה הווד"לית למליאת הוועדה במועצה הארצית, בוועדה המחוזית. אנחנו יוצרים פה מצב מוזר ברמה המשפטית, שמוסדות שהם מוסדות קבינטיים מסוגלים להתגבר על ההחלטות של האורגן היותר רחב. עמיתי חברי הכנסת, כפי שמתאים כל כך לממשלת נתניהו, בחוק הזה יש מהלכים קיצוניים של הפרטה. אחד הדברים המדהימים שהממשלה מציעה בחוק הזה זו הפרטה קיצונית של הייעוץ המקצועי. זה מהלך מהפכני – את כל המערך של הייעוץ לווד"לים מפריטים החוצה. היועצים של הווד"לים, נאמר בחוק, לא יהיו עובדי מדינה, יש אי-אמון בעובדי המדינה. לכן, יועץ תחבורה, יועץ סביבתי, יועץ כלכלי, את כולם ניקח מהשוק החופשי, השוק החופשי הנפלא. למה לנו עובדי המדינה, הביורוקרטים האלה, שאינם יודעים לעבוד ואינם יודעים לייצג ואינם יודעים להגן על האינטרסים. עמיתי חברי הכנסת, זו כמובן טענה שהפוכה לחלוטין למציאות. הדגם הזה הוא דגם שמזמין שחיתות. כשאתה לוקח יועץ חיצוני, היועץ החיצוני הזה, יש לו עוד דברים להתפרנס מהם, הוא עובד לא רק אצלנו. היום הוא נותן ייעוץ לווד"ל, מחר הוא יעבוד אצל יזם, ואין שום בעיה, כי בסך הכול הוא לא עובד מדינה, אין עליו שום חבויות. אבל כשאנחנו לוקחים יועצים מהסוג הזה, זו בדיוק תהיה הצורה של הייעוץ שאנחנו מקבלים. זה ממש לפתוח פתח לשחיתות מובנית. לא שחיתות מקרית של איזה מקרה יוצא דופן, אלא באופן מובנה לייצר מערכת של ניגוד אינטרסים ושל קלקול מאוד קשה במערכת. אחת הבעיות הקשות בחוק הזה זה אותו עיקרון שאומר שלא עובדים לפי התוכן של ההחלטה אלא עובדים לפי לוחות זמנים. אני בעד דיונים מהירים. אני בעד דיונים מהירים, אבל מה לעשות שלפעמים צריך לבדוק וצריך לבחון וצריך להכיר וצריך ללמוד, אבל פה כל הדברים האלה לא קיימים. לא התוכן של ההחלטה קובע אלא לוחות הזמנים, ההליך המהיר. עמיתי חברי הכנסת, מספין אחד של בנימין נתניהו סוף-סוף השתחררנו. אתם זוכרים את גברת ישראלי והמרפסת? כמה פעמים הוא בא אלינו בשמה של גברת ישראלי והמרפסת. בחוק הזה הוא אומר לנו לראשונה באופן אמיתי שגברת ישראלי לא מעניינת אותו. גברת ישראלי תישאר מצדו תקועה בהליכים התכנוניים הבעייתיים, שהוא טוען שהם ביורוקרטיים. החוק הזה הוא לא בשבילה, החוק הזה הוא בשביל יזמים גדולים. 200 יחידות בנייה – קבלנים גדולים, יזמים גדולים, נדל"ניסטים גדולים, ושגברת ישראלי תשבור את הראש, היא כבר הפסיקה לעניין את נתניהו. יש בחוק הזה הרבה מאוד בעיות קונסטיטוציוניות. אחת הבעיות הקשות זה היחס למשרד הפנים. בהתחלה בכלל הוציאו החוצה את משרד הפנים, אני מבין שזו אולי היתה תגובה לקביעתו של שר הפנים שקרא לרפורמה הזאת, בעברית רהוטה, "רפורמת חארטה ברטה" – כל הזכויות רשומות לשר הפנים אלי ישי. אני חייב לומר שזה די נדיר ששר פנים יתבטא בצורה כל כך חריפה על רפורמה בתחום משרדו שהממשלה מקדמת, אבל עדיין הוא שר הפנים. אם ראש הממשלה לא מרוצה משר הפנים הוא יכול לפטר אותו ולקחת שר פנים אחר, אבל מה שראש הממשלה עשה בחוק הזה זה מהלך מאוד מאוד מיוחד. הוא בהתחלה הוציא אותו לגמרי מהחוק – ראש הממשלה ממונה על החוק, ראש הממשלה יקבע פה, יקבע שם. כשאנחנו, חברי האופוזיציה, צעקנו על השיבוש המבני הזה, אני מבין שש"ס הצליחה ברגע האחרון להכניס את שר הפנים כשחקן-משנה, והדברים ייעשו, תודה לאל, לפחות בהתייעצות אתו ובהסכמה אתו. אני באמת מאוד מאוד מעריך את הדבר הזה – – נסים זאב (ש"ס): הכול בזכות – – – דב חנין (חד"ש): – – אבל למשרד ראש הממשלה אין מנגנונים תכנוניים. המנגנון התכנוני נמצא במשרד הפנים ואי-אפשר לעקוף את משרד הפנים כפי שנעשה כאן בחוק הזה. אני אתאר עוד בעיה אחת עקרונית של מינויים. אין הגדרה של כישורים ליושב-ראש הוועדה, וזה פתח מאוד מטריד למינויים פוליטיים, אבל את מי זה מטריד ואת מי זה מעניין ולמי זה אכפת. היו"ר גאלב מג'אדלה: חבר הכנסת חנין, אין בחוק הבטחה של ניגוד עניינים בין הייעוץ המקצועי החיצוני לבין המערכת? דב חנין (חד"ש): מה שמתואר שם כמנגנון שמונע ניגוד עניינים לא מסוגל לתת פתרון לבעיה המבנית הזו מכיוון שאם יועץ חיצוני מייעץ היום לווד"ל, אין שום מניעה שמחר בבוקר הוא ייעץ ליזם פרטי. וכשהוא מייעץ לווד"ל – הוא יועץ פרטי, הוא לא עובד מדינה, האופק שלו הוא תמיד השוק הפרטי כי שם הוא עובד ושם הוא צריך לתת ייעוץ. החוק הזה הוא האידיאל של הנדל"ניסטים והקומבינטורים בתחום הנדל"ן. אמרתי: 160,000 יחידות דיור נמצאות בישראל ולא עושים אתן שום דבר. עכשיו ייתנו לנדל"ניסטים ולקומבינטורים עוד אלפים רבים של דירות מאושרות שיהיו להם במלאי ושהם ישווקו אותן או לא ישווקו אותן לפי האינטרסים שלהם, כי אף אחד לא מחייב אותם להאיץ בנייה. להאיץ בנייה זה סתם שקר, הרי לא מתכוונים להאיץ בנייה. מתכוונים לתת לנדל"ניסטים עוד כוחות ועוד כלים. עמיתי חברי הכנסת, החוק הזה לא מקדם שום פתרון של דיור, ואני אומר: אפילו פתרון של דיור הוא לא מקדם, לא צריך לומר שהוא לא מקדם את כל התשתית הסובבת לדיור – פתרונות תחבורה, תשתית חברתית, בתי-ספר. כל הרעיון הרב-ממדי של תכנון לא נמצא בחוק הזה. אין הסתכלות על העובדה הפשוטה שכשאתה רוצה שאנשים יגורו, אתה רוצה שיהיה להם גם מקום לעבוד ולילדים שלהם יהיה מקום ללמוד, בית-ספר, ושהם יוכלו להגיע ממקום למקום בתחבורה – כל הדברים האלה לא נמצאים. אבל, עמיתי חברי הכנסת, אחת הבעיות הקשות בחוק הזה – וזו בעיה עקרונית – היא העובדה שהחוק איננו מתייחס לעובדה ששוק הדיור, מעצם טבעו, הוא שוק מפולח. במסגרת החוק הזה אפשר לבנות, אפשר לאשר תוכנית – – – היו"ר גאלב מג'אדלה: כבוד השר לשעבר, שר האוצר הבכיר. רוני בר-און (קדימה): אני יוצא. סליחה. דב חנין (חד"ש): במסגרת החוק הזה אפשר לאשר תוכנית, והיא תהיה בסדר גמור, של 200 וילות בקיסריה או בכפר-שמריהו, אפשר לקחת שמורת טבע ולבנות עליה 200 וילות חדשות – זה בסדר גמור מבחינת החוק – אבל, עמיתי חברי הכנסת, אין לזה שום רלוונטיות לשוק הדיור, כי שוק הדיור, הווילות בקיסריה לא רלוונטיות ל-99% מהציבור בישראל. שוק הדיור הוא שוק מפולח. החוק לא מחייב – לא מחייב – לבנות במסגרת המסלול המהיר את הדירות הקטנות, את הדירות שהציבור באמת צריך. החוק לא מחייב לבנות דווקא בנייה רוויה. החוק לא מחייב לבנות בנייה עם תמהיל של דירות, כולל דיור בר-השגה. ואני רוצה, עמיתי חברי הכנסת, להקדיש כמה מלים לנושא הזה של דיור בר-השגה. אני דרשתי במסגרת הוועדה והגשתי הצעות מאוד מפורטות: אם כבר מחוקקים חוק כזה, להכניס בתוכו פרק של דיור בר-השגה; אם כבר אנחנו משלמים את המחיר הכבד של ההרס התכנוני ושל החורבן הסביבתי, לפחות שנעשה את זה בשביל דיור בר-השגה. אם כבר אותו יזם מקבל הליך מקוצר והליך מהיר ופטור מהתוכניות המחוזיות ומכל מיני דברים אחרים, הוא צריך לפחות להיות מחויב להבטיח מאסה מאוד משמעותית של דיור בר-השגה, חלק משמעותי של דיור זול להשכרה ולרכישה – לזוגות צעירים, לאנשים שאין להם אמצעים – וכל זה צריך להיות במסגרת של תמהיל חברתי כולל, כדי שלא נייצר פה מצד אחד דיור לעשירים ומצד שני דיור לעניים שהוא גם דיור עני והוא חסר את עירוב האוכלוסיות ועירוב השימושים, שהופך את הדיור לדיור נכון וטוב. עמיתי חברי הכנסת, בעולם יש כל כך הרבה דוגמאות של דיור בר-השגה. בבריטניה יש דוגמאות – דוגמאות שעובדות נהדר; בסינגפור, חברת הדיור הציבורי מעורבת בכל שוק הדיור, ניתנת זכאות לדיור ציבורי לפי הכנסות ולפי מבחנים נוספים; בשבדיה אסור לקבוע שכר דירה שהוא גבוה משמעותית מהממוצע בשוק, חברות עירוניות מעניקות סובסידיות לשוכרי דירות, יש בתי-דין מיוחדים שדנים בתלונות דיירים על שכר דירה מופקע; באמסטרדם, 48% מהדירות נמצאות בידי אגודות שאינן למטרות רווח המשכירות אותן במחירים נמוכים, מחיר מקסימלי לשכירות נקבע גם בנכסים פרטים באמצעות שיטת ניקוד המתבססת על גודל הדירה, יש ועדות לפיקוח על מחירי השכירות שמסייעות לשוכרים שקופחו על-ידי המשכירים; בגרמניה יש פיקוח על מחירי השכירות, יש סיוע בשכר דירה למעוטי הכנסה, יש הגבלה של היכולת להעלות את שכר הדירה; בניו-יורק, הקפיטליסטית הגדולה, אדוני השר מרידור, 64% מהדירות בעצם לא נמצאות בשוק החופשי כי הן כפופות לפיקוח על שכר דירה, שמגביל את העלייה במחיר השכירות. יש שם עידוד של פרויקטים להשכרה. גם במדינת ישראל בעבר היה חוק הגנת הדייר עם דיירים מוגנים, שהיתה עליהם הגנה. היו בחוק הזה קשיים, היו בעיות, אבל הדרך הנכונה לא היתה להמית אותו לחלוטין ולחסל אותו ולהפוך אותו למנגנון ארכאי. הדרך הנכונה היתה לייצר בו תיקונים ולהפוך את הגנת הדייר לנורמה ולא ליוצא מן הכלל בשוק השכירות. עמיתי חברי הכנסת – – – רוני בר-און (קדימה): אתה יודע כמה אנשים מהמעמד הבינוני התרסקו בגלל חוק הגנת הדייר, כי אין להם – – – דב חנין (חד"ש): אני אומר, אדוני השר לשעבר בר-און, בחוק הגנת הדייר היו ליקויים והיו בעיות, אני לא מקדש את החוק כפי שהוא היה. אבל מנגנונים של הגנת דייר, מנגנונים של הגנת דייר שהיו בחוק הזה הם מנגנונים שאפשר היה ללמוד מהם, אפשר היה לחדש אותם ואפשר היה להפוך אותם לבסיס של צורת שכירות אחרת בחברה הישראלית. אדוני היושב-ראש, שולחים את הציבור מבקש השכירות לפריפריה, שמעתי על זה. אבל בפריפריה אין פתרונות. אני הסתובבתי בשבועיים האחרונים בהרבה מאוד מקומות בפריפריה – במאהלים ומחוץ למאהלים. המצוקה שם היא מצוקה אמיתית, אין פתרונות, אין דיור, אין תעסוקה, אין שירותי תרבות, יש פער קיצוני בתרבות, אין תחבורה ציבורית סבירה למרכז. נותנים לסטודנטים הנחות בתחבורה ציבורית שבקושי עובדת. ויש אנשים, כן, יש אנשים שרוצים לחיות בעיר גדולה ותוססת, ולא בפרברי שינה. יש אנשים שרוצים להגיע לעבודה ברגל, או באופניים, בלי לבזבז זמן יקר בפקקים ובלי לזהם, ולחיות ברחובות תוססים שמשקפים גיוון אנושי ותרבותי, וזה מה שיכולות להציע מטרופולינים, הערים הגדולות, ולכן יש גם זכות לחיות בהן. אבל הממשלה הזאת לא מעודדת את הערים הגדולות ולא מעודדת אנשים לחיות בערים הגדולות. היא ממשיכה להעדיף את הבנייה הפרברית, ההומוגנית, את המקומות המתים שאנשים, בצדק, לא כל כך רוצים לגור בהם. עמיתי חברי הכנסת, בחוק הזה אין שום התייחסות לאוכלוסייה הערבית. אני יודע שבלחץ הביקורת הציבורית ראש הממשלה אמר: אני אאפשר באוכלוסייה הערבית תוכניות וד"ליות גם במקומות שבהם – לא 200 יחידות דיור ביחד בפרויקט אחד, אלא 100 יחידות דיור במקום אחד. מעטים, מעטים המקומות האלה. ההסתייגות שלי, אדוני היושב-ראש, שאמרה שביישובים ערביים, אם כבר, שייתנו כשיש 30 יחידות דיור ביחד – גם זה לא כל כך קיים ביישובים ערביים שבהם הקרקע מפוצלת, ובעיקרה קרקע פרטית. לא נותנים פתרונות לאוכלוסייה הערבית, שגם היא במצוקת דיור רצינית, קשה. הצורה של מצוקת הדיור באוכלוסייה הערבית שונה מאשר בציבורים אחרים, אבל היא לא פחות חריפה, לא פחות חמורה. אבל החוק הזה לא רואה את הערבים, כמו שהוא לא רואה את הפריפריה, כמו שהוא לא רואה את תושבי תל-אביב, כמו שהוא לא רואה את הצעירים, כמו שהוא לא רואה את המבוגרים. עמיתי חברי הכנסת, כאשר הממשלה בוחרת, למרות גל המחאה והדרישה הציבורית העצומה לעצור את החוק המזיק הזה ולהיכנס עם הציבור להידברות אמיתית, להידברות פתוחה לפתרונות רציניים, לפתרונות אמיתיים; כאשר הממשלה דוחה את היד המושטת של מנהיגי המחאה הציבורית ואומרת להם: אנחנו נמשיך בדרכנו, אתם לא מעניינם אותנו, אתם אוכלים סושי, אתם לא קיימים, לא ראינו אתכם גם בטלוויזיה ולא שמענו את קולותיכם, כי אתם בסך הכול בודדים פה ושם – הממשלה הזאת אומרת דבר חמור ומסוכן. הממשלה הזאת אומרת: אנחנו מצפצפים עליכם. כשהממשלה מצפצפת על העם, העם צריך להגיד לממשלה ללכת. תודה רבה. היו"ר גאלב מג'אדלה: תודה רבה לאדוני. חבר הכנסת רוני בר-און, בבקשה. לרשותך 30 דקות. רוני בר-און (קדימה): אדוני היושב-ראש, תודה רבה, חברי הכנסת, אין לי הרבה מהמשותף בענייני השקפת עולם עם חבר הכנסת חברי הטוב דב חנין, אבל אני רואה בחלק גדול מהדברים שהוא אמר כאן דברים נכוחים, חשובים להתבוננות ולהסתכלות. אם אני אגע בחלק מהדברים, אני אגע בדברים שאני חולק עליו. סך הכול אני די מצטרף לדעתו שהחוק המונח כאן היום הוא חוק רע, הוא חוק לא שלם, חוק שמוגש בלחץ של ממשלה שלא יודעת להתמודד עם בעיות, לא מזהה אותן נכון, לא מזהה אותן בזמן, ומתחילה בהיסטריה, בפניקה, לייצר פתרונות שאין בהם די אפילו כדי להשביע את האריות שמחכים לטרוף את הממשלה; אני לא מדבר על הפוליטיקאים, אני מדבר על הקהל שבתזמון די מפתיע יצא לרחובות בחודש האחרון. אלה תולדות הפניקה של הממשלה בענייני פתרון בעיות הדיור: שנתיים לקח לממשלת נתניהו לזהות את מקור הבעיה. היא היתה סבורה כל העת, אדוני היושב-ראש, שבעיות הדיור מונחות על דרך הביקוש. אמרו: מה זה המחירים עולים, למה אנשים קונים? שואלים למה אנשים קונים, למה יש בועת נדל"ן, לא מבינים את הבעיה. חושבים שאנשים קונים ומחיר הדירות עולה והבעיה מונחת בביקוש. במשך שנתיים ראינו פה אקרובטיקה שלמה איך מדכאים את הביקוש. מסים כאלה, מסים אחרים, מס רכישה ומס מכירה ומס שבח, והכול מלחמה, אבל נגד האויב הלא-נכון – לטפל בבעיית הביקוש. וראה זה פלא, כשאתה נלחם את המלחמה הלא-נכונה, אז לא זו בלבד שאתה לא עוצר את התופעה שאתה מבקש למנוע דרך המלחמה, אלא התופעה הזאת מתעצמת. לקח שנתיים, הגיעו למסקנה שהבעיה מונחת בצד ההיצע: זה לא שיש יותר מדי דירות וקונים אותן, אלא אין דירות, ולכן המחירים מאמירים. לכן כל ממזר מלך, וכל אחד בשביל החדר שלו, שני החדרים שלו, שניים וחצי החדרים שלו, יכול לתבוע כל מחיר בעולם. העניין הזה של היצע וביקוש בדיור הוא עניין שלא הומצא היום, ומשך התהליך, שנודד בין משבר של ביקוש למשבר של היצע, והיכולת לסדר למשבר פתרונות הוא תהליך שיש לו תשומות זמן קשות. זה לא "קוטג'". "קוטג'", אם עושים לך חרם צרכני, אתה מתכנת את המכונה ובמקום להוציא מיליון גביעי "קוטג'" ביום, מוציאים רק חצי מיליון, ואם נגמרת המחאה, ואתה מוריד את המחיר של ה"קוטג'", ואתה עוד פעם רוצה למכור מיליון גביעים ביום, אתה מתכנת את המכונה, היא מוציאה לך מיליון גביעים ביום. בדיור אין פתרונות קצרי מועד. כששוק הדיור מת, כפי שהיה לפני ארבע, חמש, שש שנים, וכשקבלנים עומדים עם סטוקים של 10,000 ו-20,000 דירות שאף אחד לא רוצה לקנות, הם עוצרים את הבנייה. הקבלנים, היזמים, הם לא פראיירים; זה כסף שלהם, הם לא מוכנים לשכב עם מאות מיליונים של שקלים בסחורה שהם לא יכולים למכור. בדרך כלל הם גם ממונפים, זה לא כסף שהם קיבלו בירושה, אז על כל שקל כזה הם משלמים 2%, 3%, 4%, 5% ריבית בשנה; שנתיים הם לא מוכרים את הסחורה, זו פשיטת רגל. אז הם עוצרים. ואז מתחלפת התופעה, כי אנשים, כשהם מרוויחים בשוק ההון כמו שהיה ב-2005, 2006 ותחילת 2007, לא מחזיקים את הכסף בנדל"ן; למה להחזיק כסף בנדל"ן כשהתשואה השנתית עליו, נגיד אם אתה משכיר אותו, ואתה משכיר אותו טוב, בדירה 4% זה פנטסטי, במשרד, נכס מניב משרדים, תעשייה – 7%, 8%, נראה נפלא, כשבבורסה אתה מרוויח 30%, 40% בשנה? אנשים הלכו לבורסה במקום להשקיע בנדל"ן. פתאום שוק ההון התחיל לקרוס. אנשים, במקום להפסיד את הכסף שלהם בבורסה, באו, לקחו את הנדל"ן שהיה פנוי. בתוך זמן קצר כבר לא היה נדל"ן. כשבאים אלה שרוצים לקנות דירה ראשונה או לשפר דיור, הם באים לשוק, אין דירות. אין כפתור פלא שאתה לוחץ על המכונה, מוציא 20,000 דירות יותר באותו חודש. אלה תהליכים. אלה תהליכים של תכנון, אלה תהליכים של יזמות, אלה תהליכים של קניית קרקע. הבנייה עצמה לוקחת זמן. אין פה בנייה מהיום להיום. את כל זה לא ראתה הממשלה. ואז, כשהתחילה המהומה, התחילה שורה של רפורמות. כל רפורמה – אני אצייר לכם את התמונה: חדר מסיבות העיתונאים במשרד ראש הממשלה, הרקע תכלת, שולחן, ארבעה כיסאות קבועים, פעם זה שטייניץ, נתניהו, אטיאס וגמליאל, ופעם זה גמליאל, אטיאס, נתניהו ושטייניץ. היו"ר גאלב מג'אדלה: התחלפו בתפקידים. רוני בר-און (קדימה): כולם נכנסים, כולם יושבים. בא יועץ התקשורת של ראש הממשלה ומזמין את המשיח לבוא לדבר אל העם. ואז מדבר ראש הממשלה, שערו עשוי בקפידה, פניו מאופרות כדבעי, והוא כולו נחת, מעצמו בעיקר, אבל גם מחבריו לשולחן הנשיאות, והשקפים עולים באוויר, והידיים מתעופפות לכל כיוון. ה"סופר-טנקרים" מימין, וה"אוטוסטרדות" משמאל, ואם החלפתי בין ימין לשמאל זה לא בכדי. בוא נמנה את הרפורמות, אדוני היושב-ראש. רפורמת המרפסות, זוכרים? יש ספר כזה, כל אחד צריך מרפסת, או לכל אחד יש מרפסת. הו, איזה מהומה היתה על המרפסות. אדוני, זה לפני כמעט שנתיים. זה בספטמבר 2009. הוא אמר: בתוך 45 יום, כל מי שרוצה לסגור מרפסת, כל מי שרוצה לשפר את הדיור שלו, הכול טס. מה קרה מאז? כלום. לא זז. חוץ ממסיבת העיתונאים, אין כלום. ואז באה רפורמת התכנון המפורסמת: אני אפרק – איך הוא עושה? אני אפרק, אני אפתח את הברזים. היו"ר גאלב מג'אדלה: אתה אומר שאנשים הלכו לישון, בתקווה שמחר בבוקר אפשר לבנות את המרפסת. רוני בר-און (קדימה): תשמע, אני איש מאוד נאיבי, אני מאמין לראש הממשלה, ואני רציתי לסגור מרפסת. יום, יומיים, שלושה, כלום לא קורה. באה רפורמת התכנון המהוללת. הוא ישנה, הוא יעשה, הוא טה-טה-טה-טה. מה קרה? כלום. רפורמת המינהל. עומד ראש הממשלה – באמת, המינהל הוא צרה שגילה כגיל המדינה כמעט, וכולנו אשמים במחדלים של המינהל. כל מי שאי-פעם הושבע כאן כשר ולא טיפל בענייני המינהל, האחריות היא גם עליו. אבל אתה ראש הממשלה. אז מה הטענה שלו? זה מונופול. אבל של מי המונופול? המונופול של הממשלה. תפרק את המונופול. עשה רפורמה במינהל. מה קרה? שכח לשאול את עופר עיני. שכח לשאול את עופר עיני על ההסכם – דרישות של אלה, דור ב' של אלה. היה תקוע שנתיים. היו"ר גאלב מג'אדלה: התבטל – – – רוני בר-און (קדימה): אחר כך באה הצפת הקרקעות; אנחנו נציף את המדינה בקרקעות. אתם יודעים מה? יש לי סוד בשבילכם. יש יותר קרקעות שיוצאות מן המינהל. אני אומר לכם ביושר, אף אחד לא שומע, נעים לי בחברתכם: הכול הולך לחרדים, הכול סקטוריאלי. מה הבעיה? הקרקעות יוצאות, אבל המחירים עולים. אז בשביל מה אתה מציף, שעוד פעם יעלו המחירים? אחר כך עמדה פה גברת גמליאל, סגנית השר לענייני צעירים, סטודנטים וחיילים, חברת הכנסת סגנית השר גילה גמליאל. אתם זוכרים? – קרקע לכל חייל בחינם. כל חייל משוחרר יקבל קרקע בחינם. אני זוכר, הלכנו אז לסיור בצבא, כל החיילים הסתובבו כבעלי בתים. איפה קיבלת? אני, יש לי פה. כמה דונם קיבלת? אני, יש לי פה. אתם יודעים ממתי החינם לחיילים? מתחילת 2010. עברה שנה וחצי, תראו לי חייל אחד שקיבל שקית של חול. לא יחידת קרקע, שקית של חול. מאיזה סוג? חמרה, זיפזיף, חול ים, מה שאתם רוצים. כלום לא קרה. אחר כך בא שר האוצר שלנו, ועולם הדימויים של בוב הבנאי: הוא ייתן להם פטיש חמישה קילו בראש. הוא אמר: פטיש חמש קילו, נמחל לו על העברית הקלוקלת, פטיש חמישה קילו. אבל הרעיון יפה. שר אוצר, פטישים. איזה השפעה? שום השפעה. מה, כלום לא קרה. אחר כך, הם ייתנו מענקים; מענקי דיור לאלה, לאלה. עזבו רגע את הקריטריונים. ברגע שמתחילים עם הקריטריונים, אני מוכיח לכם שזה הולך רק לכיסא הזה, שנמצא מולי, לכיסא של שר השיכון. הם שכחו להתייעץ עם האוצר, אדוני. הם קבעו שהם ייתנו מענקים, האוצר לא מתקצב את זה. אין כסף, אין מענקים. סובסידיות למשכנתה – שר השיכון, רוצה; ראש הממשלה, אנחנו לא יודעים; שר האוצר, לא רוצה. אבל מסיבת עיתונאים היתה. זאת אומרת, שש, שבע, שמונה מסיבות עיתונאים, והתחלה של פתרון, סוג של קצה אור, קרן אור, לא רואים. היו"ר גאלב מג'אדלה: יעני, היה כלאם פאד'י. רוני בר-און (קדימה): כן. כלאם פאד'י זה כבר ביטוי שחוק בשביל זה. אתם צריכים למצוא משהו חדש לכלאם פאד'י. כל המדינה, כל הדברים זה בסוף כלאם פאד'י, אבל זה כלאם פאד'י אבו-אבוה של כלאם פאד'י. עכשיו ממציאים לנו את חוק הווד"לים – – – יואל חסון (קדימה): "סופר-טנקר" של – – – רוני בר-און (קדימה): כן, זה "סופר-טנקר". דיברנו. אתה עסוק בלכתוב את הנאום שלך, אז כנראה זה פרח לך. היו"ר גאלב מג'אדלה: כבר עברנו את זה מזמן. רוני בר-און (קדימה): עכשיו יש לנו חוק וד"לים. עכשיו, תקשיבו: דיברו פה על דברים, בדרך אגב הזכירו את העניין של הבנייה במגזר הלא-יהודי. אז באמת, אני אומר לך, זה חוק מתחשב. תשמע, אדוני השר מרידור, שהשקפת עולמך היא ליכודית, הלאומית הליברלית האמיתית, על השוויון ועל "בן ערב, בן נצרת ובני": הבעיה של הבנייה במגזר הערבי היא בעיה שאני אומר לך שאני, כשר פנים יהודי ישראלי, התביישתי. ניסיתי לפתור אותה בקדנציה הלא-ארוכה שלי במשרד הפנים, חילקתי את משאבי התכנון בהתאם לגודלה של האוכלוסייה הלא-יהודית בכלל אוכלוסיית מדינת ישראל, 20%–22%. החלטתי שאני מתבלבל במספרים, אמרתי: בתמ"אות, בתב"עות, 70% למגזר הלא-יהודי, 30% למגזר היהודי. יש בעיה. לצד הדרישה שלנו, הזכות שלנו, לתבוע את המלחמה בבנייה הבלתי-חוקית, אנחנו חייבים לאפשר לאנשים האלה להתגורר. קשה, עם הרעיון שהמגזר הלא-יהודי מבקש, מקדמת דנא, מבחינת תפיסת העולם, התפיסה החברתית, לגור בצמודי קרקע, לגור בבית המשפחה – לכל היותר אב בונה, משאיר קומה לבנו – ללכת אתם לבנייה רוויה, אבל דיברנו על "קו כחול" יותר נרחב ולאט-לאט לתת את הדברים האלה. חוק הווד"לים ממש מתחשב, באמת, באוכלוסייה הערבית. אני מודה שהתפעמתי נוכח הטולרנטיות הגדולה של ראש הממשלה ושל חבר הכנסת כרמל שאמה, שהוביל את החוק הזה. עכשיו אני אגלה לך את הסוד: הבנייה, או הווד"ל, יחול על חטיבות בנייה שמתחילות במינימום 500 יחידות. אם יש לך פרויקט של 500 יחידות, אתה יכול להיכנס לווד"ל. ומה יהיה עם הערבים? אמרו: אה, הערבים זה קצת יותר קשה, נעשה להם מינימום 200 יחידות. רק הם שוכחים שכל הקרקעות, איפה שהערבים רוצים לבנות, זה קרקעות פרטיות. אתה מכיר קרקע פרטית ש"אוכלת" 200 יחידות פרטיות במינימום? אני אומר לך, לא יבנו אבן על אבן במגזר הלא-יהודי, רק בגלל דרישת המינימום של ה-200. אין קרקע פרטית ש"אוכלת" 200 יחידות דיור במגזר הלא-יהודי. זה מס שפתיים. אבל מכיוון שחבר הכנסת חנין דיבר על זה, לא ראיתי את עצמי פטור מלדון בעניין הזה. חוק הווד"לים – דיבר על זה חבר הכנסת חנין, אני לא רוצה לדבר על זה – זה באמת חוק שרומס את עקרונות התכנון, את הזכויות, את זכויות האדם, זכויות האזרח שיש לו לקבל תכנון ראוי. אבל, לפעמים צריך לעשות מה שנקרא איזונים. אם יש צורך להתגורר, מול הצורך לשמור על איכות הסביבה, אני מוכן לקבל שבמקרים מסוימים הצורך בקורת גג יכול לגבור על הצרכים האחרים. אבל, פה זה נעשה באופן ברוטלי. אני אומר לכם גם – השר מרידור, אתה גם איש משפט – כל הדברים האלה אולי ירוצו במוסדות התכנון, בווד"לים – ספק ספיקא; אבל הם ייתקעו בעתירות המינהליות בבתי-משפט. כל תוכנית כזאת שתעבור – תרשום את זה, אדוני היושב-ראש, זה מופיע בכתובים, ישמע את זה ראש הממשלה, ישמע את זה חבר הכנסת כרמל שאמה – כל זכות מהסוג של הזכויות התכנוניות שתידרס בווד"ל תיבחן בבית-משפט. עכשיו, אני אומר לך מידיעה אישית: אני מכיר את הפקקים בהליכי התכנון ואני מכיר את הפקקים בהליכים המשפטיים. הפקקים בהליכים המשפטיים הם יותר ארוכים מהפקקים בהליכי התכנון. זה ילך לבית-משפט, לעתירה מינהלית, ואחר כך יבקשו רשות ערעור לבית-המשפט הגבוה לצדק, ולך תספר אחר כך לכל האזרחים האלה: ניסינו וד"לים אבל תקעו אותנו בבתי-משפט. אז מה יעשו אז? חוק וד"לים לשאלות משפטיות? יקיימו משפטים בלי לדון לפי כללי הפרוצדורה, לפי דיני הראיות, לפי דיני הצדק הטבעי? אפשר לעשות וד"ל גם על בית-המשפט. כיוון שניתנה לוונדל רשות להשחית, שוב אינו מבחין בין צדיק לרשע. עכשיו, את חוק הווד"לים – את הליכי התכנון, אני אומר לך מידיעה אישית, אפשר לפתור בלי חוק. לא צריך לעבור בכנסת. הייתי שר פנים, בחנתי את הנושא הזה. יושב פה זאביק בילסקי, ראש עיריית רעננה, אם ועיר בישראל; מופת לעיר שנוהלה נכון, צמחה נכון, התפתחה נכון, לתפארת מדינת ישראל. השנייה בעולם ביופיה לירושלים – אני לא אמרתי בניקיונה, אמרתי ביופיה. וכשראינו את הבעיה הזאת, בחנו את הנושא הזה ודיברנו על העצמת עיריות, וביקשתי מראש מינהל התכנון הממשלתי דאז שמאי אסיף, שהוא לא היה איש קל מבחינת עקרונות התכנון, זה לא איש שיכולת לסובב אותו, ולהגיד לו: תעשה לי הנחות פה; ועדה ארצית לתכנון ולבנייה היתה באמת כור היתוך מאוד רציני. אמרתי לו: איך אני מתגבר על כל הדברים האלה? הוא אמר: בוא נעשה סקר של כל הרשויות. עשינו סקר של כל הרשויות. כל רשות מקומית שההרכב האנושי של הרשות מבחינת ועדת התכנון והבנייה נשא חן בעינינו – הייעוץ המשפטי היה מקצועי ורציני, מינהל התכנון וההנדסה, קרי, מהנדס העיר, נראה לנו איש מקצוע – בחנו את האפשרות להעצים אותה ולתת לה אפשרות לעבוד בלי הצורך להיזקק לוועדה מחוזית. עכשיו, אם אתם חושבים שאני מספר לכם סיפורים – – – היו"ר גאלב מג'אדלה: מפורטות. רוני בר-און (קדימה): כן, תלכו לעפולה. היו"ר גאלב מג'אדלה: ואני בתור ראש ועדת הפנים עזרתי. רוני בר-און (קדימה): נכון. אבי אלקבץ, ראש עיריית עפולה מזה שש שנים, לא יודע מה זה ועדה מחוזית, וגיל התכנון בתב"ע ירד מחמש-שש שנים לשבעה-שמונה חודשים. אז תעשה את הסקר הזה. במקום לבזבז את הזמן, במקום לשגע את הכנסת, במקום לעשות מסיבת עיתונאים. תעשה, באקט מינהלי של שר הפנים. אבל תשאל את שר הפנים אם הוא מעוניין בזה. מה פתאום? מה פתאום? ועדות מחוזיות אנחנו יודעים מי ממנה, ואת מי ממנים, ואיזה מנופים אפשר לקבל מהוועדה המחוזית. היו"ר גאלב מג'אדלה: ואני יכול לתת לך חיזוק אישי שהשכונה שלי, שבה בניתי ב-2000, נעשתה בה מפורטת ענ/361. 11 חודש, התחלנו לקבל היתרי בנייה, היחידים בכל הסביבה. רוני בר-און (קדימה): בבקשה, בבקשה. עכשיו – אני רוצה עוד להגדיר. תראו, אני שמעתי את הטענות של חבר הכנסת דב חנין על הוול"לים, ומכיוון שזה לא כל כך עתיק, ואני עוד זוכר את זה – נכון, היו טענות. היו טענות, אבל זה האיזונים והבלמים. השר מרידור, ב-1991, כששר השיכון היה אריאל שרון, הגיעו מיליון עולים בשנה ארצה. נכון שבהתחלה הם גרו בקרוונים – – – השר לענייני מודיעין דן מרידור: לא בשנה אחת – – – רוני בר-און (קדימה): בסדר. אבל, כולם קיבלו בסוף קורת גג. הם לא גרו באוהלים. בהתחלה בקרוונים, ובתוך זמן קצר בדירות. אז אולי נעשו שגיאות תכנוניות. אבל זה ההבדל בין לפטפט ללבצע. זה הנהגה. זאת לא הנהגה מפטפטת, זאת הנהגה מבצעת – עם שגיאות, עם סטיות. זה הכול בלמים ואיזונים. הצורך לשכן למעלה ממיליון עולים לפעמים גובר על העניין שיש לך בעיה תכנונית. אני מסכים, אני מקבל, לא הכול שלם. אבל אלוהים ישמור אם היה קורה לנו ה"אסון" הזה והיו מגיעים עכשיו מיליון עולים. מה היה קורה פה עם הממשלה הזאת? הם היו חוזרים כולם. היו לוקחים אתם עוד את המיליון שעלו ב-1991. עכשיו, אני שומע את ראש הממשלה: אנחנו אשמים. הכול אנחנו אשמים. כל דבר קדימה אשמה. עזבו, זה כבר טיעון שהוא נשמע לי על גבול הילדותי. באמת, אני, יש לי הערכה גדולה לראש הממשלה. אני מצפה ממנו לטיעונים יותר מוחצים. עד מתי ייקחו את האחריות אלינו? הסברתי – הקטעים בין משבר של היצע למשבר של ביקוש הם קטעים שעולים ויורדים ככה, אבל בגרף הזמן הם ארוכים ככה, וצריך לדעת להיערך. עכשיו – כששואלים אותם מה האשמה המרכזית: אתם העברתם בממשלת אולמרט החלטה על הקפאת בנייה במרכז. כן, אני אשם, mea culpa. איך הוא עמד פה, ראש הממשלה, לפני שבועיים? אני אחראי לחוק החרם, אני אשם. אם אני לא הייתי רוצה, לא היה קורה. אנחנו הקפאנו את הבנייה במחנה צריפין, של למעלה מ-4,000 יחידות דיור שמשותפות לבאר-יעקב, לרמלה ולראשון-לציון. אבל זה לא היה במנותק כי קמתי בבוקר ואמרתי: עכשיו מקפיאים בנייה; אנחנו רצינו להסיט את האנשים לפריפריה, וההקפאה הזאת היתה חלק מתוכנית הפריפריה שלנו. תוכנית הפריפריה שלנו – אתה היית חבר בממשלה – – – היו"ר גאלב מג'אדלה: ב-2008. רוני בר-און (קדימה): ב-12 באוגוסט 2008 העברנו בממשלה תוכנית פריפריה. פעם ראשונה בתולדות המדינה שהפטרון של חוק הפריפריה היה אגף התקציבים. הרי יש לך קשר לאגף התקציבים, גם היית שר אוצר, וגם יש לך איזה שיח ושיג עם האגף הזה. תשאל. זה שינוי היסטורי, כי אגף התקציבים היה תמיד נגד כל התוכניות האלה, וכל פעם שהיתה עוברת תוכנית היה מוצא סיבה למה לא לדחות אותה בשנתיים או בשלוש שנים. והפעם הוא בא ואמר: אני מוביל. ידענו שאין כסף. זאת אומרת, כסף אקסוגני, אפשר להביא x מיליארדים; אי-אפשר לסדר את הכול. אז אמרנו: ניקח את הכסף מהמרכז וניתן לפריפריה. והתוכנית היתה הוליסטית כי אם אתה תבנה בפריפריה, אף אחד לא יבוא לגור, כי לא יהיה לו שמה בית-ספר ראוי לילדים שלו, ואם אתה תבנה בית-ספר, ותבנה לו את הבית, הוא לא יבוא לגור, כי הוא לא יכול להתפרנס מה שהוא – – – היו"ר גאלב מג'אדלה: אין תעסוקה. רוני בר-און (קדימה): מה? לא, יש תעסוקה. אבל, ב-7,000 שקל. הוא רגיל לעבוד ב-15,000 שקל. ואם יהיה לו גם את זה וגם את זה הוא יגיד: אבל לאשתי יש אלרגיה, אז היא לא יכולה לקבל טיפול רפואי טוב כי אין שם בתי-חולים, אז אתה צריך לתת לו גם בריאות, וכן הלאה וכן הלאה. נתנו תוכנית הוליסטית, שמנו את זה על השולחן. ההקפאה היתה חלק מהתוכנית הזאת, שלא יספרו לכם סיפורים. אם התוכנית היתה עוברת, ההקפאה היתה עושה את הפעולה – – – היו"ר גאלב מג'אדלה: ואגף התקציבים שלך אפילו הציג את זה בפני הממשלה. רוני בר-און (קדימה): נכון, והעביר את זה. עבר חוק ההסדרים 2009 בממשלה. באתי לכנסת, כבר הקואליציה שלנו התפרקה. כבר ש"ס היתה בברית עם הליכוד, הכול היה בסדר, והסיכויים שהליכוד ייקח את השלטון כבר היו די ברורים. ביקשתי, התחננתי לליכוד. אמרתי: בואו נעביר את חוק ההסדרים הזה, את תוכנית הפריפריה הזאת, קריאה ראשונה לתקציב. אחר כך תקבלו, תחסכו לכם את הזמן. הרי מרגע שאתם נבחרים, אתם צריכים להעביר תקציב. בתוך 45 יום יש לכם כבר קריאה ראשונה. תעשו את כל השינויים בשנייה ובשלישית. רובי ריבלין הלך לנתניהו, ג'ומס הלך לנתניהו. שניים מהאופוזיציה אמרו לו: תעביר את זה, זה טוב. אמר: אני לא אתן הישג לממשלת אולמרט. מה היה עוד בחוק ההסדרים הזה? זוכרים את חוק הדיור הציבורי של רן כהן? אתה בטח זוכר. נדמה לי שזה היה – כבר לא היית שר אוצר בממשלת נתניהו, אבל זה שהחליף אותך ופוטר גם הוא, או התפטר גם הוא, והשלישי החליף אותו, עוד זוכר את זה. 1998 – חוק הדיור הציבורי. חוק נורא פשוט. יש דירות "עמיגור", "עמידר", איך זה נקרא בחיפה? "שקמונה", "חלמיש" – כל החברות האלה, ומתגוררים שם באמת המסכנים הכי גדולים של העולם. אלה דירות מטות לנפול שלא שוות שום דבר בשוק החופשי. אף פעם אתה לא יכול לקחת אותן חזרה, אתה לא יכול לגבות שכר דירה כי אין הוצאה לפועל נגד המסכנים האלה. תמכרו להם את זה ב-10%, ב-15%. תיקחו את הכסף הזה, שימו אותו באיזו בריכה, ובכסף הזה תבנו מחדש דיור ציבורי. עשר שנים, מ-1998 עד 2008, שישה שרי אוצר – החוק עבר שלוש קריאות בכנסת, שלא תבין לא נכון, אדוני היושב-ראש, של רן כהן – כל חוק הסדרים זורקים אותו: תחולה בעוד שנתיים, תחולה בעוד שנתיים. מה לי ולרן כהן מבחינת השקפת עולם? הבנתי את הפרינציפ ואמרתי לו: לא זו בלבד שאני מעביר לך את החוק ומפסיק את העצירות שלו באמצעות חוק ההסדרים, אני אגיד לך יותר מזה: מכיוון שאני מזהה פה בעיה, אני עושה "מצ'ינג" – שקל על שקל נגד הכסף מהדיור הציבורי. פשוט אתה אוסף בקופה כזאת בהשלמה בין 4 ל-5 מיליארד, אתה שם עוד 4–5 מיליארד של הכסף האקסוגני של האוצר, ויש לך בריכה של 7, 8, 9 מיליארד שקל. זה עושה בדיור ציבורי, דיור קטן, give and take, בין 60,000, 70,000, 80,000 דירות. את זה אתה משכיר או משכן בשכר דירה לא ריאלי. מזה אתה עוד פעם מקבל כסף; מהכסף שאתה מקבל עוד פעם אתה בונה כל שנה עוד 500–1,000 דירות. אתה מבין את התנועה הזאת, אדוני היושב-ראש? היו"ר גאלב מג'אדלה: אני מבין. רוני בר-און (קדימה): זה מייצר פתרון. היו"ר גאלב מג'אדלה: מי שביטל את החוק לא מבין. רוני בר-און (קדימה): מה קרה? בא נתניהו לממשלה. את מה שאני הסכמתי להתחיל ב-1 בינואר 2010, כבר היינו שנה וחצי בתוך הכסף, בתוך בנייה, בתוך מכירה, זרק את זה – ב-2014. היה עוד חוק שעבר בממשלה שלנו, חוק בנייה והשכרה, 2007. שאלו למה לא הפעלנו את זה אז; אמרתי לכם: היה מצב אחר בשוק ההיצע והביקוש של הנדל"ן. זה חוק שעבר שלוש קריאות. תורידו מהמדף, תיישמו. אני אומר לכם בצורה הברורה ביותר. קודם שאלת, אדוני היושב-ראש, את חבר הכנסת דב חנין בעניין 160,000 הדירות; יש תכנון מפורט ברמת היתרי בנייה מהיום למחר של 160,000 יחידות דיור. אנשים לא רוצים לבנות. אתה יודע למה? הנה החלוקה על-פי המחוזות: מחוז המרכז, בסך-הכול, שזה לכאורה המקום האטרקטיבי – יש בערך 10,000 יחידות לתכנון שלא מוצעות לבנייה. אבל לעומת זאת אם אתה מחבר את מחוזות דרום, צפון, חיפה – לא, סליחה: מחוז מרכז, 10,000, ותל-אביב 3,000. פר-קפיטה זה מספרים מצחיקים. והכול מנתונים רשמיים: מחוז דרום, מחוז צפון ומחוז חיפה – למעלה מ-70,000. עכשיו אתם מבינים שזה הפריפריה? אתם מבינים שכל מה שייעשה זה או לדחות את הבעיה לעוד שנה או לעוד שנתיים או לעוד שלוש, בהינתן שבאמת כל העסק הזה יעבור ולא יהיו כל העיכובים שאני מדבר עליהם? הפקק זז מצומת לצומת, מצומת לצומת. אם לא תיפתר בעיית הפריפריה – ואף אחד לא יכול להישמע בטענה: אני רוצה לגור בתל-אביב. למה? כי ככה בא לי. למה? כי ככה בא לי – סליחה, אתה לא תקבל את הפתרון מהממשלה. ואני אתייצב להגן על הממשלה גם אם זאת תהיה הממשלה הזאת. אתה לא יכול לקנות מכספך בתל-אביב, אתה תלך לפריפריה. אתה תלך לפריפריה על-תנאי: שהממשלה תיתן לך שם חינוך טוב לילדים שלך ובריאות לבני המשפחה שלך ומגורים הולמים ותעסוקה הולמת ותרבות הולמת, ותקבל את אותה הזדמנות שמקבל הילד שלי בירושלים והילד של בילסקי או הנכד של בילסקי ברעננה, והרשקוביץ בחיפה ויואל חסון בתל-אביב. אחרת אין לממשלה רשות וסמכות לגרום למישהו תקלה על זה שהוא לא מוכן לעבור לפריפריה. פעם אחת שמבחן ההזדמנות באופקים ובנתיבות יהיה שווה למבחן ההזדמנות בירושלים ובתל-אביב – כל יתר הטענות מסתתמות. ואנחנו הצענו באותו חוק ההסדרים – ככל שאני מדבר עליו אני נזכר בו בערגה – התמיכה הדיפרנציאלית לחינוך; אדוני השר מרידור, אתה יודע כמה מקבל תלמיד מהקופה הציבורית, לא הפרטית, בתל-אביב בהשוואה לאופקים? אני לא יודע להגיד היום, אני בטוח שהמספרים יותר גדולים. אני מדבר אתך לסוף תקופתי – באופקים מקבל 3,000–3,500, אני לא זוכר את המספר – – – השר לענייני מודיעין דן מרידור: סוף תקופתך. סוף תקופתי עוד לא הגיעה. רוני בר-און (קדימה): נכון. התחלת תקופתי עוד לא הגיעה. אתה רוצה להיות מדויק. סוף תקופתי כשר אוצר. לא נגיד: תחילת תקופתו של מי שהחליף אותי, בסדר? על זה לא נדבר היום. לעומת זאת, בתל-אביב הוא מקבל יותר מפי-שלושה. עכשיו, תסביר לי – באמת, הילדים שלנו קיבלו חינוך מצוין. אני כמעט בטוח שבאותם בתי-ספר, בעצם. ובאמת, החינוך בשפיץ העליון של רמת החינוך במדינת ישראל, לא רק שלא צריך להתבייש, הוא יכול להיות גאה בהשוואה לכל העולם. אבל הפערים בחינוך, אדוני היושב-ראש – – – היו"ר גאלב מג'אדלה: עוד יותר. רוני בר-און (קדימה): – – – הפערים בחינוך בין הילד שלי, שקיבל חינוך בבית-הספר התיכון "ליד האוניברסיטה", לבין אלה שמקבלים חינוך, סליחה שאני אומר, בסקטור הלא-יהודי – בג'סר-א-זרקא ובמקומות אחרים – איך אפשר לבנות חברה הומוגנית שיכולה לחיות בשלום, שיכולים בה בכלל לדבר האחד עם השני, בפערי חינוך כאלה? ועוד לא דיברנו על כל הפערים האחרים. אבל מכיוון שעוד נכונו לנו פה לילה ארוך ויום שלמחרת ועוד לילה ועוד יום – נדבר גם על דברים אחרים. תודה רבה לך, אדוני היושב-ראש. היו"ר גאלב מג'אדלה: תודה לאדוני חבר הכנסת רוני בר-און. חבר הכנסת זאב בילסקי מקדימה, בבקשה. אחריו – חבר הכנסת יואל חסון. לרשותך 30 דקות. זאב בילסקי (קדימה): אדוני היושב-ראש, קודם כול היה שווה לשבת פה חצי שעה ולחכות רק לשמוע את נאומך, רוני בר-און. האמן לי – משהו. באמת, יישר כוח. היו"ר גאלב מג'אדלה: היה נאום והצגה, לא רק נאום. נאום מלווה בהצגה. זאב בילסקי (קדימה): כן. רוני בר-און (קדימה): אני מצטער, אדוני חבר הכנסת בילסקי, אני אקרא את הנאום שלך מחר בפרוטוקול. זאב בילסקי (קדימה): אני אשלח לך את הסטנוגרמה. רוני בר-און (קדימה): – – – זאב בילסקי (קדימה): אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, אני רוצה להגיד קודם כול כמה מלים על ראש הממשלה בנימין נתניהו. אני מכיר את ראש הממשלה הרבה מאוד שנים, יש לנו ילדות משותפת בירושלים, אני נולדתי בירושלים. היו"ר גאלב מג'אדלה: יש לך מצב לא קל, קשה לך להתחרות עם רוני בר-און על ראש הממשלה. זאב בילסקי (קדימה): זה נכון, זה נכון. הוא גם עשה סטנד-אפ, שזה תופס את מקומי, אבל אתה יודע מה – בסדר, הלך לו היום. אבל אני רוצה לדבר על ראש הממשלה. הוא אדם מוכשר. הוא מאוד מוכשר. כולנו יודעים, בייחוד אנשים שיושבים פה בכנסת – לא קל להגיע להיות ראש ממשלה במדינת ישראל. ולהגיע פעמיים להיות ראש ממשלה, אדוני היושב-ראש, זה באמת שיא. לא כל כך מהר אנשים מגיעים פעמיים להיות ראש ממשלה. והוא הגיע. והוא מנסה לעמוד על הנקודות שצריך לתקן אותן, והוא רוצה לתקן אותן. יש לי תחושה בלב שהוא באמת רוצה. גם בתחום המדיני, גם בתחום החברתי, בטח בתחום הכלכלי, שהוא מבין אותו בהיותו שר אוצר לשעבר, והוא רוצה לתקן אותן. והוא מביא הרבה פעמים רפורמות לכנסת, ובזכותו הרבה פעמים – אמר פה רוני בר-און, שר האוצר לשעבר, שאשמנו: הרבה מאתנו לא עשו מה שהיינו צריכים לעשות. לדוגמה המינהל: כולם ידעו שזו רעה חולה, ואף אחד לא עשה שום דבר. ראש הממשלה עושה. הוא מנסה. אנחנו הצבענו לפני כשעה על פנסיה ל-250 עובדים, שזאת תחילתה של רפורמה במינהל. ככה שהוא מבין, הוא יודע, ואני מאמין שהוא גם רוצה. עכשיו, הוא הגיע לכאן עם חוק הווד"לים. ואני לא מומחה בהרבה תחומים, אדוני היושב-ראש. אבל יש תחומים מעטים שאני קצת מבין בהם. היו"ר גאלב מג'אדלה: במקרה הזה. זאב בילסקי (קדימה): במקרה הזה. אז כשאני שומע בכנסת משהו שאני קצת מבין, אני ישר נדרך. ואמרתי: בילסקי, תשמע, יש לך אחריות. בכל אופן אתה איש ציבור, כיהנת בתפקידים – אני לא אופוזיציה למדינה; אני אופוזיציה לממשלה, אבל לא למדינה. המדינה היא שלי בדיוק כמו שלו. ואז אמרתי לעצמי: זאביק, תשמע, תלך תדבר אתו. תגיד לו. והוא שמח. ובאתי אליו וסיפרתי לו מה שאני הולך לספר לכם עכשיו, ידידי הנכבדים פה בכנסת. וכל כך צר לי שמכל מה שאמרתי נולד משהו עקום שלא יצא ממנו כלום. ומה אמרתי לראש הממשלה? סיפרתי לו על הוועדה המחוזית – מחוז מרכז. אני מכיר אותה. רעננה – מחוז מרכז. היתה לי גם הזכות להיות חבר בוועדה המחוזית במשך חמש שנים, אז גם ישבתי שם וגם הייתי לקוח. עכשיו אני אספר לכם על מחוז מרכז. במשך עשרה חודשים אין שם מתכנן מחוז. לא מצאו. אין – ההוא הלך, זה לא הגיע, אין מתכנן מחוז. מחוז מרכז, שזה מגדרה עד חדרה, כמעט רוב הבנייה במדינת ישראל נמצאת במחוז מרכז, יש להם יועצת משפטית אחת. היא יושבת במליאה, היא יושבת בוועדת ההתנגדויות והיא – – – היו"ר גאלב מג'אדלה: מתי היא עובדת? זאב בילסקי (קדימה): והיא גם יושבת בוועדת משנה. כלומר, שלוש ועדות – אחת שצריכה לרוץ ביניהן. הוועדה מתכנסת אחת לחודש. אם יש חגים, בטח זה נדחה ואז אחת לחודשיים. ועוד אני אספר לך, אדוני היושב-ראש, ואתה לא תאמין. נניח שכבר עברת את הכול ואישרו לך להדפיס את הפרוטוקול – מי היה מאמין, להדפיס את הפרוטוקול לפעמים לוקח שלושה חודשים. להדפיס את הפרוטוקול. תגיד: בילסקי, לא יכול להיות, מה, תיק-תיק-תיק, מדפיסים. לא. היועצת המשפטית צריכה לעבור, היועץ ההוא צריך לעבור, היועץ הזה. כל אחד לוקח את הזמן שלו. עכשיו, אם הפרוטוקול לא מודפס, הוא לא חתום, אם הוא לא חתום, לא עשית כלום. אני ישבתי בוועדה כשיזמים היו מגיעים לשם, מגישים תוכנית – מסכנים, עוברות חמש שנים עד שסוף-סוף הגיע היום הגואל, היושב-ראש אומר: ואנחנו מאשרים את תוכנית 361א' – איך קראת לתוכנית שלך? היו"ר גאלב מג'אדלה: ענ/360. זאב בילסקי (קדימה): ענ/360 – מאשרים. היו"ר גאלב מג'אדלה: בשעה טובה. זאב בילסקי (קדימה): בשעה טובה. היזם כל כך מבסוט – הנה, יש פה מישהו שמבין אותי קצת – היזם כל כך מבסוט, הוא לא שומע שהיושב-ראש בקול קטן אומר: כפוף לחוות דעת של משרד התחבורה והמשרד לאיכות הסביבה. שתי חוות דעת קטנות. הוא לא שומע, כי מרוב שמחה תמיד הוא אומר: אישרו, אישרו, אישרו, אחרי חמש שנים, סוף-סוף אישרו, אני מתחיל לבנות מחר. חוות דעת – בטח בתוך שבוע תהיה חוות דעת. היו"ר גאלב מג'אדלה: והנה, הוא נופל עם – – – זאב בילסקי (קדימה): שנתיים פה, שנתיים פה. אתה לא מסוגל לזוז. ובאתי וסיפרתי לראש הממשלה. אמרתי לו: אדוני ראש הממשלה, יש לי הצעה בשבילך. היו"ר גאלב מג'אדלה: אני חייב להגיד לך שאתה מתחיל לעבור את רוני בר-און בהצגה. זאב בילסקי (קדימה): אני מודה לך. אני מודה לך. ואני באתי וסיפרתי לו את זה, ואמרתי לו: יש לי הצעה. בוא ניקח את הוועדות האלה, נשים שם את האנשים הטובים ביותר, עוד עשרה יועצים משפטיים, עוד עשרה קוראי תוכניות, עוד שלושה מתכנני מחוז, במקום פעם בחודש, פעם בשבוע. אדוני ראש הממשלה יקרא, פעם בשבועיים יבואו אליו, מכל הוועדות, לדיווח – כמה יחידות עברו. ככה מנהלים עסק, ככה רצים, ואז אתה מרפא את המקום שצריך לרפא. היו"ר גאלב מג'אדלה: אגב, אדוני חבר הכנסת בילסקי, כל העלויות האלה של אנשי המקצוע שמנית אותם, הם מכוסים על-ידי תוכנית אחת מאושרת מבחינת הכנסות. זאב בילסקי (קדימה): בוודאי. אתה יודע, לפעמים – אתה מזכיר לי, אדוני היושב-ראש – – – היו"ר גאלב מג'אדלה: עכשיו אני אומר לך את זה בתור יושב-ראש ועדת הפנים. זאב בילסקי (קדימה): אתה צודק. הייתי יושב לפעמים – אתה יודע, מחוז מרכז, מחוז כבד – הייתי יושב לפעמים והתוכניות ארוכות, אתה יודע, אתה קצת משתעמם, אז הייתי עושה חשבון כמו – אתה יודע, יהודים ישר עושים חשבון: תגיד לי, בילסקי, היום כמה יצא לוועדה מכל היום? אתה יודע, הייתי מכיר, עושה חשבון: כמה זה – פה 300 יחידות דיור, פה 10,000 מטר רבוע שטחי מסחר, פה זה שטחי תעשייה, הייתי עושה חשבון כמה יוצא. יום שדוף, אתה יודע מה, 60–70 מיליון שקל. לכן אתה כל כך צודק. ביום אחד אתה מכסה את כל היועצים לכל עשר השנים. אז במקום ללכת ולרפא את החולה בקלות – כי זה לא המינהל, לא צריך פה יותר מדי – – – היו"ר גאלב מג'אדלה: שכחת את ועדות הערר של המתנדבים. זאב בילסקי (קדימה): בוודאי. לא, שם דווקא עשו, פעם עשו שמקבלים כסף. איך שקיבלו מייד התחילו, אתה יודע. שמה זה דווקא הלך טוב, אבל פה העסק – – – ישראל חסון (קדימה): אני אשמע אותך שם. בסדר? זאב בילסקי (קדימה): ישראל חסון, שתהיה לי בריא, יש לך זכויות במדינה, אז – – – היו"ר גאלב מג'אדלה: זה לא אותו דבר. זאב בילסקי (קדימה): במקום לרפא את אותן ועדות מחוזיות ולהתחיל להוציא סחורה – כל הזמן נכנס-יוצא, נכנסות תוכניות, יוצאות. עכשיו, ניסיתי גם להסביר – וסיפרתי לו על רעננה: ברעננה, אם היו באים יזמים והייתי יודע שהם צריכים את העסק מהר, הייתי מבקש מיושב-ראש הוועדה המקומית, הייתי מרים לו טלפון, אומר לו: נתי, תעשה לי טובה, מחר ב-21:00 תעשה ישיבה. לא, זאביק, לא יבואו. אמרתי לו: אל תדאג, אני אביא לך. מצלצל טלפון, עוזי כהן, אללה ירחמו, משה, תבוא לוועדה, תהיה שמה, חמש דקות, צריכים לאשר, יש משהו חשוב, קדימה. היו"ר גאלב מג'אדלה: יש פרנסה לעירייה. זאב בילסקי (קדימה): בוודאי, אני מרוויח מזה. ממה ראש עיר חי? מההשבחה, מההיטלים, מהאגרות. אני רוצה לבנות. תן לי, תעזור לי. במקום ללכת לרפא את החולה, ומייד להוציא תוצרת, מיידית, על המקום, מקימים דבר חדש. אדוני היושב-ראש. אתה יודע מה זה להקים דבר חדש פה? עד שההוא יאשר לך את היושב-ראש ועד שזה ייתן לך את המזכירה, והאוטו שהבטחת לו בכלל לא מגיע. תשאל, אתה יודע, שרים שהקימו משרדים חדשים כמה זה – אדוני זוכר, משרד חדש, כמה קשה עד שאתה מסדר, עד שמקבל את הדירה, את המקום. הולך לזה, מבקש מזה. ידידי השר הרשקוביץ – – היו"ר גאלב מג'אדלה: השר הרשקוביץ הוא שר חדש עם לשכה חדשה. זאב בילסקי (קדימה): – – כל מי שיושב על משרד חדש יודע. היו"ר גאלב מג'אדלה: הוא יכול לספר לך. זאב בילסקי (קדימה): כן מנכ"ל, לא מנכ"ל, תביא מנכ"ל אחר, אל תביא את זה, תביא פה, תביא שם – ככה יחיו הווד"לים. למה, הווד"לים זה חוצנים? זה עולם אחר? עכשיו, אתה יודע מה, נלך הלאה: באתי והצעתי לשר השיכון – דיברתי אתו, הוא המופקד. אמרתי לו: אדוני שר השיכון, יש לי רעיון בשבילך; וגם גיביתי אותו בהצעת חוק. יש לי חבר טוב, הוא סגן ראש עיריית רעננה, קוראים לו איתן גינזבורג. האיש הוא יושב-ראש הוועדה המקומית שם, אדם מוכשר בצורה בלתי רגילה. הוא סיפר, הוא אומר לי: זאביק, תשמע, השטחים החומים. אמרתי לו: אתה צודק. ברעננה, בכל עיר, יש שטחים ציבוריים שהפקיעו אותם לפני 40 שנה ולא היה בהם שימוש. היום הפסיקה של בית-המשפט אומרת שאתה צריך להחזיר לבן-אדם, אז הוא בא, תובע, מקבל חזרה. אמרתי: במקום להחזיר למישהו שלא מגיע לו לקבל חזרה, בוא נבנה שם דיור ציבורי. מחיר הקרקע אפס. אפס. יש לך קרקע בתוך העיר. שום דבר אחר לא הולך שמה, כי אם אתה בא לבנות שמה בית-ספר, השכנים מתנגדים; גן ציבורי, השכנים – ככה אתה אומר, אותו דבר: יש שמה ארבע קומות, אני אבנה גם ארבע קומות. זוגות צעירים, ניתן עדיפות לתושבי המקום. מה מסובך פה? מחר אתה יכול לבנות עם קרקע אפס בכל הארץ, מכפלה של שטחים ציבוריים שלא נעשה בהם שימוש, שאי-אפשר לעשות בהם שימוש אחר. במקום להחזיר אותם, קח תעשה את זה. אדוני היושב-ראש, שר השיכון פעמיים הבטיח לי, הוא אומר לי: בילסקי, כן, אני אדבר עם זה, אני אדבר עם אלקין, נעלה את זה פה, נעלה את זה שם. ועדת השרים לא אישרה את ההצעה, ועד היום הם לא מצאו, הצעה שבה אדם שיש לו קצת ניסיון הסביר להם איך לעשות. לכן, אדוני היושב-ראש, צר לי מאוד שהפתרון שמצאה הממשלה הוא פתרון שייקח לנו הרבה מאוד זמן. גם אם הוא יצליח, זה ייצור שתי מערכות תכנון: מערכת אחת תהיה הוועדה המחוזית הרגילה, מערכת שנייה תהיה הווד"לים. לא יהיה אחד שרואה את התמונה כולה, כל אחד יעבוד במסלול שלו, אנחנו נהיה פה בכאוס תכנוני. למה לעשות את זה? למה לא להקשיב לאנשים שכבר יש להם צלקות על הגוף בגלל שהם עברו את זה? אבל נניח שכל זה לא; לא רוצים לעשות בשטחים חומים ציבוריים, לא רוצים לתקן את הוועדות המחוזיות ולעזור להן, רוצים להקים דבר חדש. לפחות חיפשתי שם את הדיור הבר-קיימא. הלוא למי אתה רוצה לעזור? אתה רוצה לעזור לזוגות צעירים, לאנשים שנמצאים היום באוהלים, אנשים שלא מסוגלים. אם ההורים שלהם לא יכולים לעזור להם, אין להם שום סיכוי להגיע לדירה. להם אתה רוצה לעזור. זה נקרא דיור בר-קיימא. חיפשתי, אדוני היושב-ראש, בכל הווד"לים לא כתוב שום דבר על דיור בר-קיימא. התפלאתי מאיפה זה בא, וגם כן הבנתי, ואני חוזר לידידי ראש הממשלה – כחוט השני התפיסה שלא צריך להתערב יותר מדי, השוק יעשה את שלו. היו"ר גאלב מג'אדלה: בר-קיימא ובר-השגה. זאב בילסקי (קדימה): ובר-קיימא – איך יהיה בר-קיימא? יהיו וד"לים, השוק יוצף, המחירים ירדו, כי ההיצע יעלה. אתה יודע מה, אדוני ראש הממשלה, ואללה, באמת יש בזה משהו. למדתי כלכלה. עושים ביקוש והיצע, שתי עקומות, נפגשים במקום אחר, יהיה זה. אבל אתה ראית כבר שלפעמים גם ממשלה בראשותך צריכה להתערב ולעשות מעשה, כדי שאנשים יהיה להם סיכוי לחיות פה במדינה. לא נעשה גם זה. ואז אני התחלתי לחשוב, איך יכול להיות שאדם כל כך מוכשר, שנבחר פעמיים לראש ממשלה, לא מצליח לעשות את הדבר הנכון? אז אומרים: בילסקי, שמע, היועצים שלו אמרו לו. אולי. הוא הקיף את עצמו בכל כך הרבה שרים, כל כך הרבה יועצים, כל כך הרבה סגנים – יכול להיות שהתפוצה הרחבה הזאת – אתה יודע, אי-אפשר להגיע לרעיון פשוט וטוב שאתו צריך ללכת, וזה צריך לסבך את הכול. יכול להיות שהקואליציה הזאת למעשה לא נותנת לו – הידיים שלו כפותות, הוא לא יכול לעשות שום דבר. יש פה, לצערי הרב, מרכיבות את הקואליציה סיעות סקטוריאליות, שנבחרות על-ידי סקטור מסוים של אנשים, הם עובדים אך ורק בשבילם, הם לא רואים את טובתה של המדינה כולה. ההסכם שלהם עם ראש הממשלה: תשלם – תקבל, לא תשלם – לא תקבל, והם מקפידים יום-יום לעמוד על כך שהוא יצטרך לשלם, והוא משלם, ולכן אתה רואה הרבה פעמים את אותם תקציבים, לאן הם מופנים, וזה חבל. ואני רוצה עכשיו, ברבע שעה שעוד נותרה לי, אדוני היושב-ראש, לאחר שסקרנו את כל מה שקורה פה בענייני הווד"לים ואת כל חוסר ההיגיון בדרך הזאת שאנחנו הולכים, שבסופו של דבר לא תביא את הפתרון המקווה אלא רק תסבך אותנו פה עם עוד מסלולים ועוד ועדות ועוד אנשים, אני בימים האחרונים שומע בבית הזה הרבה מאוד דיבורים, חלקם באים משולחן הממשלה או משולחן הקואליציה, דיבורים מזלזלים באותם צעירים. אני עברתי, ראיתי אותם בתל-אביב, דיברתי עם החבר'ה במאהל ברעננה, דיברתי עם אלה בכפר-סבא, ואני רוצה קצת לדבר, כי אני שומע קצת, איך אמר פה מישהו? מעשנים נרגילה, חבר'ה שהם שום דבר, הם כלום. ואני רוצה להגיד לראש הממשלה שקרה פה דבר. אל תזלזל בזה. גם אם תצליח בסופו של דבר לשבור אותם, גם אם תפריד ביניהם, תנסה לגמור עם הסטודנטים קודם, להשאיר את כולם בצד – קרה פה דבר. יש פה היום אנשים שמוכנים לעזוב את הבית, ללכת לאוהל, לשכב שם באוהל, לעמוד עם שלטים, ולהגיד לראש הממשלה: לא עוד. אם תבחן את האנשים האלה, אתה תראה שהאנשים האלה הם אותם אנשים שעובדים, שמשלמים מסים במדינת ישראל, שנקראים למילואים, שעשו שירות קרבי מאוד מאוד משמעותי בצה"ל, אנשים שאוהבים את המדינה הזאת, אנשים שרואים את עתידם במדינה הזאת, אבל הם לא מוכנים לוותר. בתפקידי כיושב-ראש הסוכנות היהודית הסתובבתי הרבה בארצות-הברית, ובכאב לב ראיתי אולי 700,000, 800,000 ישראלים שחיים שם. אף אחד לא עושה את זה בשמחה. כל אחד שאתה מדבר אתו, אומר: טוב, בילסקי, שנה הבאה אנחנו חוזרים. את הבר-מצווה כבר נעשה, אנחנו – לעשות קצת כסף. כל פעם שהם פותחים טלוויזיה, זה ערוץ-2. כל פעם שקורה משהו בישראל, הם בזה. העיתון, הם רוצים לראות את "ידיעות", "מעריב", "ישראל היום" לצורך העניין – משהו שיקרב אותם הביתה. אבל הם אנשים שבמידה מסוימת קצת ויתרו; אולי בצדק, אולי לא יכלו יותר, אולי הפיתויים מעבר לים – והחליטו ועשו מעשה. קרוב למיליון אנשים. אין בית כמעט, פה בבית הזה, מתוך חברי הכנסת, אין בית שאין לו, או בקרבה ראשונה או בקרבה שנייה, מישהו שחי מחוץ לישראל. אלה אנשים מלח הארץ, אנשים טובים. אתה יודע, אדוני היושב-ראש, כמה התאמצתי להביא עולים למדינת ישראל? כמה סיפרתי להם על מדינת ישראל, ואמרתי להם: תשמעו, אם היתה מדינה יהודית אחרת, הייתי ממליץ לכם ללכת למדינה האחרת; פה קשה, אבל זאת המדינה היהודית היחידה שיש לנו. פה בנינו את הבית שלנו. פה אדם יודע שהוא נמצא במדינה, שזה הבית שלו. הילדים שלו נאבקים על משהו שזה שלו. יש לזה ערך. תנסו, תבואו. הצלחנו להביא צעירים לארץ. היום, כשמתעלמים מ-150,000 איש שמדם לבם צועקים לראש הממשלה – תתעורר, תשנה סדרי עדיפויות, אל תחשוב כל הזמן רק על הקואליציה, אל תחשוב כל הזמן שאתה צריך לשלם להוא ולהוא את המיליארדים שאנחנו, מהמסים שלנו, משלמים; שאנחנו שומרים על המדינה הזאת במילואים שאנחנו עושים, שאף פעם לא שאלנו, שתמיד התנדבנו, שתמיד היינו שם בשביל המדינה – היום אתה מפנה לנו עורף? היום אתה נותן לנו לשכב באוהל? היום אתה קורא לסטודנטים כדי לנסות לגמור? אתה יודע, יושב-ראש התאחדות הסטודנטים לא האמין מה שקורה לו; שנים הוא נלחם שיבנו מעונות, שיהיו קצת אפשרויות לסטודנטים להתקיים פה. בתוך 24 שעות הוא ראה מה שאישרו לו. הוא לא האמין שזה יכול לקרות לו. הוא סיפר לחברים שלו: חבר'ה, אגיד לכם את האמת – ירד מהשמים. אני חושב שעשית טעות, אדוני ראש הממשלה. לא היית צריך לנסות להפריד. אל תבטיח דברים שאתה לא תקיים. תעמוד מול האנשים, תדבר אמת: מה שאתה יכול לעשות ומה שאתה לא יכול לעשות. אבל יש דבר אחד שאתה יכול לעשות: אתה יכול לשנות את סדרי העדיפויות פה, במדינה הזאת. בכוחך, למרות הקואליציה שלך, יש פה דברים שהם יותר חשובים. יש פה דברים שמבחינים בין עסקן לבין מנהיג, ואם אתה, ידידי ראש הממשלה, רוצה להיכנס לגלריה הזאת של מנהיגים, שביניהם אנחנו סופרים את דוד בן-גוריון, את מנחם בגין, את רבין – אנשים שעשו פה מעשה. אני זוכר איך הצליחו מנהיגים לעשות את מה שהם עשו. תראה את מנחם בגין עם שיקום שכונות, תראה את רבין עם המגזר הערבי. איך בכל זאת הצליח בן-אדם אחד לחבר פה אנשים? כי האמינו לו. אלה דברים שהם חשובים למדינה. אלה מבחינים בין לדבר לבין להיות מנהיג שאנשים מעריכים אותו ומאמינים לו. היום לא מאמינים לראש הממשלה. גם כשהוא בא לסטודנטים ונתן להם כל מה שביקשו פלוס, הלכו צעד אחורנית ואמרו לו: אדוני, אנחנו נשארים באוהלים. וזאת הטרגדיה כאן. ולכן, אדוני ראש הממשלה, אתה ראש הממשלה גם שלי. אתה ראש הממשלה של כל העם הזה. שנינו יודעים באיזו שכונה אנחנו נמצאים. הסיכונים שלנו הם מבחוץ. המצב הקשה שמדינת ישראל נמצאת בו, בחלק ממנו אתה אשם, מפני שאתה חשבת שאתה תיצור פה דברים חדשים וכתוצאה מזה אנחנו היום נמצאים במצב שמדינות העולם מתרחקות מאתנו. אתה חשבת שאתה תצליח ליצור פה מצב שאנחנו נמשיך ונבנה, ונמשיך, וכולם יאהבו אותנו – זה לא קורה ככה. אז תוסיף מה שקורה מבחוץ למה שקורה מבפנים – ככה לא נרשמים בהיסטוריה בתור מנהיגים דגולים. ולכן, יש לך עוד זמן, אדוני ראש הממשלה. תקשיב טוב למה שמדברים במאהלים בכל הארץ. תקשיב טוב לצעירים האלה. אתה יודע מה, אדוני ראש הממשלה, הם תמימים. הם גם חסרי ניסיון. הם אמרו לך: תשמע, אנחנו רוצים לנהל אתך משא-ומתן מול המצלמות. אז המנוסים שבנו אמרו: טוב, הם לא מבינים. מה עשו הצעירים האלה? קמו אחרי כמה שעות ואמרו: אתה יודע מה, טעינו. איפה אני ראיתי פה בבניין הזה מישהו בא ואומר: טעיתי, סליחה, אני משנה את דעתי? אנשים אומרים: טעינו. תקשיב להם טוב, אדוני ראש הממשלה. אלה אנשים הגונים. הם עוד לא למדו מה שאתה פה לימדת את כולם. הם מאמינים באמת שלהם. הם מוכנים להודות כשהם טעו והם ממשיכים את המאבק. אתה לא תוכל לגמור את המאבק הזה בלי לשנות סדרי עדיפויות פה בבית הזה. אולי הם לא מומחים גדולים בסכסוכים, אולי הם לא יודעים איך לגמור דבר כזה, אבל הם יודעים איך להילחם, והמלחמה שלהם אמיתית. תקשיב טוב לקולות שעולים משם, תקשיב טוב לחוסר האמון שלהם בך ובממשלה הגדולה שלך. הם לא מאמינים לך, וכל עוד הם לא מאמינים לך הם לא יצאו מהאוהלים, והם ימשיכו הלאה את אותו מאבק שהם התחילו בו, שזקף את הגב של הרבה מאוד אנשים פה במדינת ישראל – דתיים, חילונים, חרדים, ערבים, יהודים. כל אחד הסתכל, פתאום אומר: ואללה, זה אני, זה אני. רציתי להגיד את זה כבר כל כך הרבה זמן. ואני אספר לך עוד דבר, אדוני ראש הממשלה: זה לא רק הדיור; זה יצא על הדיור, אבל זה מכלול של כל מה שהצטבר אצלם במשך שנים, אדוני ראש הממשלה. זה מה שהביא מאות אלפי אנשים לעזוב את הארץ הזאת. זה מה שמביא את הקושי שלנו היום לקבץ את העם היהודי ולהביא אותו לפה, כי אנשים לא באים לפה. אנחנו הגענו למצב שעולים חדשים כמעט לא מגיעים לפה. ויש יהודים ברחבי העולם – מיליונים, מכירים, יודעים. היום, אדוני ראש הממשלה, הם כל כך מתרחקים מאתנו; למעלה מחצי מיהדות ארצות-הברית לא באים בכלל לבקר בישראל, לא לגור, לא לעלות, לא to come on עלייה – to visit; לגשת לכותל, לגעת בכותל, לראות את הפלא הזה שקוראים לו מדינת ישראל, מה עשינו פה ב-63 שנים. ואני אומר לך, אדוני היושב-ראש, אין לנו מה להתבייש. כשהסתובבתי בקהילות יהודיות ברחבי העולם, אמרתי להם: תקשיבו טוב, אף אחד לא עשה מה שאנחנו עשינו ב-63 שנים. תבואו, תראו, תסתכלו, תראו איזה מעצמה טכנולוגית, איזה מעצמה חקלאית, לאן התקדמנו. איך יכול להיות שאלה שהניחו את היסודות למדינה הזאת, ששפכו את דמם, תרתי משמע, שעבדו כל כך קשה; כשאתה לוחץ להם את היד – אנשים מבוגרים – יש להם עוד הטורייה, אנשים שנתנו את הכול למדינה – איך יכול להיות, אדוני ראש הממשלה, שהיום 150,000 איש, ברגליים שלהם, מצביעים נגדך ונגד הממשלה שלך? כואב להם. האם אתה תאשים את כל ה-150,000? האם כולם אנשים שלא צריך להקשיב להם? לא, אדוני ראש הממשלה. תקשיב טוב, תשנה פה סדרי עדיפויות במדינת ישראל, תקשיב למה שאומרים לך, גם אם זאב בילסקי, היום חבר כנסת בקדימה ויושב בספסלי האופוזיציה – פעם ראשונה בחיים שלו, גם אליו תקשיב. לא כל העצות שאתה מקבל הן רעות. יכול להיות שדווקא המשבר הזה שעומד לפתחך עכשיו יהיה הברכה הכי גדולה שיכולה לקרות לך, יביא לכך שאתה תשנה את דרכך, שאתה תיצור פה את אותה קואליציה נכונה לעם ישראל; שאתה תביא בשורה חדשה לדור הצעיר של מדינת ישראל ותגיד לו: רבותי, אנחנו הולכים ומתרכזים באותם אנשים שאנחנו חושבים שהם האנשים שצריכים לתת להם היום את תשומת הלב. לא קואליציה. אני אסכן את ממשלתי, יכול להיות שאני אשלם מחיר, אבל כך נכנסים לאותו מקום שמשם יוצאים מנהיגי האומה. תודה רבה. יואל חסון (קדימה): אני מבקש את שלוש הדקות שלו. היו"ר גאלב מג'אדלה: תודה לחבר הכנסת זאב בילסקי. אני מזמין את חבר הכנסת יואל חסון, קדימה. 30 דקות לרשות אדוני. בבקשה. יואל חסון (קדימה): אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, אדוני השר, לפני שניגע בפרטי פרטים, במעט שנוכל, בנושא חוק הווד"לים, בואו נדבר קצת על מה שקורה ברחוב. בוא נדבר על המחאה הייחודית והמרגשת הזאת של אנשים שקמו ואמרו: עד כאן. כשאתה ממשלה, מוחים נגדך, מתנגדים לך, מפגינים לך, מעירים לך, מבקרים אותך; בוודאי כשאתה עומד בעמדת מנהיגות – ראש ממשלה, שר בממשלה, וגם חבר כנסת. אני חושב שאחד היתרונות, או הכשרון המרכזי של פוליטיקאי, זה לדעת להכיל ביקורת, לדעת להכיל מחאה. זה חלק מהמחיר שצריך לשלם כשאתה מחליט להיות בעמדת מנהיגות. אי-אפשר להתעלם, חברי חברי הכנסת, אדוני השר, מהדרך שבה הממשלה הזאת מתמודדת עם המוחים ועם המחאה. כמעט עד רמה של אנטי-דמוקרטית. איך התחילה ההתייחסות למחאה הזאת? בימיה הראשונים של המחאה הזאת – ואני מוכן שתבדקו כל מלה שאני אומר – נשלחו אנשים מטעמו של ראש הממשלה ואנשיו כדי לבדוק מי אלו האנשים המוחים. ניסו בכל דרך לאסוף מידע על האנשים האלה, מידע כזה שיפליל אותם פוליטית, שיצבע אותם בצבעים קומוניסטיים אולי כמעט, אנרכיסטיים, אנטי מדינת ישראל. בדקו, חפרו, ניסו לדעת מאיפה האנשים האלה באים, מי מניע אותם, מי משלם להם. וגילו: כלום. גילו שמה לעשות? כמה שחפרו – כי אם הם היו מגלים, תאמינו לי, לא היה נחסך מאתנו המידע הזה. אבל לא גילו. אחר כך עברו לשלב הבא. ככה מנהיגות, אדוני היושב-ראש, מטפלת במחאות. ככה מתמודדים עם מחאות בדמוקרטיה במדינת ישראל. אחר כך עבר ממשל נתניהו לשלב הבא, ואמרו: בוודאי אותם אנשים הם שלוחי קדימה; קדימה מממנת, קדימה מחזקת, קדימה עושה, הם אנשי קדימה. בדקו, חקרו, בדקו ברשימות המתפקדים של קדימה, בדקו בכל מיני מקומות וגילו שלא, אי-אפשר להאשים את אנשי המחאה האלו בחיבור ישיר לקדימה. טוב שלא הלכו וחפרו בקלפיות שלהם מה הם הצביעו, אני לא יודע. לא הצליחו. ניסו בכל כוח, ראש הממשלה ואנשיו, לצבוע את המחאה הזאת כמחאה פוליטית, ולא כמחאה אותנטית ואמיתית של אנשים שקשה להם. לא הצליחו כל המהלכים הללו והמחאה הלכה והתגברה. היא הולכת ומתגברת, הולכת ומתרחבת והופכת יותר ויותר למחאה שנתמכת באמת על-ידי רוב רובו של הציבור. ואז יום אחד התעורר ראש הממשלה וגילה, שבסקר על המחאה הזאת, הכי נמוך, תומכים לפחות 74% מאזרחי מדינת ישראל. ואז ראש ממשלתנו, שיותר משהוא מנהיג הוא קורא ספרים, אמר: אוה, משהו קורה כאן; זה משהו שאני צריך להתייחס אליו. ואז הוא כינס מסיבת עיתונאים. כינס מסיבת עיתונאים, ובמסיבת העיתונאים הזאת, מה שניסה לעשות ראש הממשלה זה דבר אחד פשוט: הפרד ומשול. הכין חבילה אמורפית, וירטואלית, שאין לה בכלל לוח זמנים, לסטודנטים. ואמר: אם אני אפרק את הסטודנטים מהמחאה הזאת, המחאה הזאת תמות. בינתיים, ראש הממשלה, כשהוא רואה ש-74% מהציבור לפחות תומכים במחאה, אמר במלים גדולות ובפומפוזיה המקובלת אצל נתניהו, כמה הוא חושב שהמחאה הזאת מוצדקת ויש לה מקום. הוא לא חשב ככה יומיים לפני זה, אבל עכשיו הוא אמר, כי הוא חייב שהציבור יקשיב. ואז הוא עשה את ההפרד ומשול. למזלנו, למזלה של מדינת ישראל, למזלו של הדור הצעיר במדינה הזאת, בראש אגודת הסטודנטים הארצית עומד אדם אמיץ, חכם – איציק שמולי – שלא קנה את הבטחות נתניהו; הבין מה נתניהו מנסה לעשות ולא קיבל את ההצעה – הווירטואלית בעיני, שאני בטוח שלא תתקיים, אבל בשביל מנהיג סטודנטים היא די מפתה. ואז המחאה הזאת הפכה להיות מחאה שעברה בכל בית, וראינו אותה ביום שבת האחרון במלוא הדרה. אנשים שמעולם, מעולם לפני זה, כף רגלם לא דרכה באיזו הפגנה, מעולם, והנה, פעם ראשונה עשו מעשה, באו להפגין; באו להפגין את עמדתם. היו"ר גאלב מג'אדלה: הם לא היו רבים, רק 150,000. יואל חסון (קדימה): הם היו רק 150,000. במושגים של נתניהו ואנשיו אלה בודדים. איך אמר חברי רוני בר-און? 150,000 בודדים. אבל הם לא באמת בודדים, בגלל התמיכה שהם קיבלו מהבתים, מאנשים שישבו כל אחד בבית שלו, אם יש לו בית, בסלון שלו, והיו מרותקים למסך הטלוויזיה לראות את העוצמה הדמוקרטית הדרמטית הנדירה שיש היום במחוזותינו, ברחובותינו, במדינת ישראל. ומה אתה שומע היום בסיעת הליכוד? סיעת הליכוד ישבה היום כמעט חמש שעות – סליחה, הגזמתי, עד 17:00, ישבו כשלוש שעות. וכל האווירה שהיתה שם, שהציפה את ראש הממשלה בחנופה, באהבה אין קץ, ואמרו לראש הממשלה משפטים כמו: אלה אנשים מעשני נרגילות, אוכלי סושי; לא היו 150,000, זה שקר של התקשורת; זאת לא מחאה אמיתית, אלו שמאלנים, אלה עוכרי ישראל, אלה ככה, אלה אחרת. ככה מגיבים למחאה בשלטון נתניהו. דמוקרטיה בתפארתה. ככה חושב נתניהו ואנשיו שהם יצליחו להתגבר על קולות אמיתיים שבאים מן הציבור ואומרים: די, מספיק. עכשיו, נתניהו נהנה מזה. ראינו היום בכניסה וביציאה שלו לסיעת הליכוד. ראית את נתניהו, שבדרך כלל נכנס בשקט ויוצא בשקט, במסלול הכי קצר, רק לא להתחכך. כך זה נתניהו, כך הוא מתנהג. היום? ראית את נתניהו נכנס ברוגע, עובר את כל ראשי הערים, את כל הצ'פחות, לחיצות הידיים, וגם כשהוא מסיים הוא לוקח את הזמן, משוחח עם כולם, ככה – אוגר, אוגר לתוכו את החנופה ואת האהבה הזאת, שהוא כל כך כמה אליה, שהוא לא מקבל מהרחוב בימים הללו, מהציבור הישראלי בימים האלה. ונתניהו, באותה מסיבת עיתונאים, בא באמת והציג את התוכניות הווירטואליות שלו, ההיסטריות שלו. והוא אמר משפט שאי-אפשר להתעלם ממנו. הוא אמר: אני זיהיתי את הבעיה כבר לפני למעלה משלוש שנים. זיהיתי את הבעיה לפני למעלה משלוש שנים. גאון, תשמע. אני יכול להגיד הרבה דברים על בנימין נתניהו. אני כן חושב שבכלכלה הוא מבין. יש לו תפיסות אידיאולוגיות מאוד ברורות, חד-משמעיות, ואני אתייחס אליהן בהמשך. חלק מהסיבה למצב שהגענו אליו היום זה התפיסות האידיאולוגיות החד-משמעיות של נתניהו. אבל ראש הממשלה אומר לנו, אומר לציבור הישראלי: זיהיתי את הבעיה לפני שלוש שנים. נתניהו היום הוא ראש ממשלה שנתיים וארבעה חודשים. בדיוק. ממש בדיוק. היום 1 באוגוסט? ממשלתו של נתניהו הושבעה באפריל 2009. שנתיים וארבעה חודשים נתניהו ראש ממשלה, והיו צריכים לצאת 150,000 אנשים החוצה לרחובות כדי שהוא יגיד שהוא זיהה ולא עשה שום דבר. איפה היית שנתיים וארבעה חודשים? איפה היית, נתניהו? איפה היית, אדוני ראש הממשלה, שנתיים וארבעה חודשים, אם זיהית את הבעיה? אבל מנתניהו הכול זה בלחץ, הכול זה בכוח, הכול זה בהיסטריה, והכול זה כלום, בסופו של דבר. אני מצטער לומר – – – היו"ר גאלב מג'אדלה: הוא זיהה את הבעיה אבל לא מצא את הפתרון. יואל חסון (קדימה): הוא לא עשה שום דבר. אתה יודע למה הוא לא עשה שום דבר? כי הוא לא מאמין בזה. כי נתניהו הוא קפיטליסט מושלם. הוא דיבר פה על חמשת המ"מים? אותו ראש ממשלה שבכלל לא היה בבית"ר? היה ב"צופים". והוא מדבר אתנו על חמשת המ"מים של ז'בוטינסקי? אם הוא היה מבצע את התפיסה המינימליסטית החברתית של ז'בוטינסקי, לא היו 150,000 איש ביום שבת. לא היו. אבל נתניהו – ורוני בר-און חברנו ציין את זה, ודיבר בצורה ברורה וחדה – ביטל את תוכנית הפריפריה של קדימה; תוכנית אדירה, משמעותית, לא נתן לבצע. נתניהו גם לא מבצע ולא ביצע חוק שמוכן, עבר קריאה שנייה ושלישית, מחכה להתנעה, של עידוד הבנייה להשכרה, דירות להשכרה. גם את זה נתניהו לא עשה. עכשיו אתם אומרים: הוא זיהה את הבעיה. למה הוא לא עשה? למה היו צריכים לצאת 150,000 איש לרחובות? וגם עדיין הוא לא עושה והוא מתחכם. למה? כי הוא לא מאמין בזה. נתניהו לא מאמין בדברים שהיום נדרשים ממנו. הוא לא מאמין בדרך הזאת. האדם שהוליד את הטייקונים היום יוצא נגד הטייקונים. מדהים. האדם שהפריט את הכול במדינה הזאת לטובת הטייקונים – ככה הוא קורא להם היום – הוא שהיום רוצה להילחם בהם. ומה שנורא ביותר, אדוני השר – ואני מציע לך להקשיב לזה, זה יותר מעניין מהאייפון, תאמין לי, אני מכיר את האייפון על כל חלקיו. אני אומר לך, אדוני השר: הנורא מכול בסיפור הזה, שכבר מזמן אני חושב שראש הממשלה הזה בתחום המדיני אין לו שום אידיאלים. הוא כבר התנתק לגמרי מהתפיסות הבסיסיות שלו והוא מדבר על דברים שהוא לא מאמין בהם, אבל הוא גם לא מבצע אותם. זה מילא. אבל בתחום הכלכלי לנתניהו בהחלט יש משנה סדורה. ואתה רואה את נתניהו היום מוכן לוותר, והוא יתקפל והוא יוותר, בדרך הקשה, על התפיסות הכלכליות האידיאולוגיות הבסיסיות שלו כדי להישאר עוד כמה חודשים בשלטון; כדי לנסות להרגיע את האווירה הזאת בעם כלפיו. אבל נתניהו ראש ממשלה שנתיים וארבעה חודשים. הוא לא זיהה את הבעיה – הוא זיהה אותה אבל בהחלט לא טיפל בה, ומה שלא טיפלת עד עכשיו לא תטפל גם בעתיד. בצדק, הקשב של הציבור כלפי נתניהו הוא מאוד מאוד נמוך, שלא נדבר על האמון, שתמיד היה בסימן שאלה ומוגבל. לכן, מה שראש הממשלה יעשה עכשיו – אין כבר אמון. אף אחד כבר לא מאמין שהוא יעשה את הדברים הללו, ואני אגיד לכם יותר מזה, אדוני השר. גם אם תמלאו את ימיכם בממשלה הזאת, את כל התוכניות שלכם לא תספיקו ליישם. היו לכם שנתיים וארבעה חודשים, ולא עשיתם שום דבר. בשנתיים במקרה הטוב שנשארו לכם בוודאי לא תספיקו לעשות שום דבר, אתם יודעים את זה היטב. וחוק הווד"לים – לבוא היום ולקשור את חוק הווד"לים לאיזו בשורה מיידית למחאה הזאת היום ברחובות זה לעג לרש, זה זלזול באינטליגנציה של הציבור הישראלי. הוא נותן היום פתרון לדיור בר-השגה? אני הייתי בוועדה, אני ראיתי. אני ראיתי, אדוני היושב-ראש, איך הם הכניסו ברגע האחרון את המשפט הזה, "דיור בר השגה" – בלי בשר, בלי הגדרה; ככותרת. תבדקו אותי, החוק על השולחן שלכם. בלי בשר, ככותרת. כדי להרגיע את ההמונים. זה הרי מה שצריך עכשיו – להרגיע את ההמונים, להרגיע את מצביעי הליכוד. אז נשים דיור בר-השגה, נגיד שיש דיור בר-השגה. איזה דיור בר-השגה? איפה זה קיים בכלל? מה יש שם, חברת הכנסת מיכאלי? אין שם כלום, ואת יודעת את זה. אנסטסיה מיכאלי (ישראל ביתנו): מה שאני יודעת אני יודעת. תשאיר לי להחליט אם אני יודעת מה שאתה יודע. יואל חסון (קדימה): זה נשמע קצת מורכב בשבילי, אבל בסדר. ישראל חסון (קדימה): יואל, זה לא חוק וד"לים, זה חוק ונדלים. יואל חסון (קדימה): זה בעיקר איזה ונדל אחד גדול במערכת, זה בטוח. אגב, יש שיר גדול, "הוונדל", של ארקדי דוכין. אני אומר לחברת הכנסת מיכאלי, בהערכה גדולה, כמי שיושבת אתי בוועדה לענייני ביקורת המדינה ומכירה את המערכות ויודעת איך הדברים עובדים – יש בווד"לים הללו איזו בשורה של דיור בר-השגה באמת? איך אפשר להשלות את הציבור ככה? לשמחתי, באמת לשמחתי, אני ממש מתרגש מזה, החבר'ה הצעירים – – – היו"ר גאלב מג'אדלה: רואים שאתה מתרגש. יואל חסון (קדימה): אני מתרגש, אדוני, כן, מתרגש מהם. החבר'ה הצעירים שיושבים עכשיו בחום המעיק של תל-אביב, של באר-שבע, של ירושלים, של חיפה, של עיירות נוספות וערים נוספות, לא קנו את זה. ישראל חסון (קדימה): באר-שבע. יואל חסון (קדימה): אמרתי באר-שבע. ישראל חסון (קדימה): דימונה. יואל חסון (קדימה): דימונה. ישראל חסון (קדימה): גם טבעון. יואל חסון (קדימה): יש בטבעון? אתה לא מדבר על האוהל שיש אצלך בבית. ישראל חסון (קדימה): לא, לא, לא. תשמע, בטבעון יש אוכלוסייה מכל החתכים. יש שם מאהל מאוד רציני, שאני מודה ומתוודה שהציבור מאוד מזדהה אתו, משום שבאופן מפתיע – כדאי שתדע, יואל, שהיום מדינת ישראל משווקת בטבעון חצי דונם בקרוב ל-400,000 דולר. לא בכפר-שמריהו, בטבעון. דרך אגב, אם טבעון לא מספיקה לך, אז שמעת על מושב שנקרא מדרך-עוז? אנשים מהמוצא פלוס-מינוס שאתה מדבר עליו, תימנים קשי-יום. היום משווקים שם מגרשים לבנייה – זה ליד יוקנעם, אני לא מדבר אתך על רשפון – ב-350,000 דולר לחצי דונם לבנייה. אני משוכנע, אדוני היושב-ראש – – – יואל חסון (קדימה): אבל יש קונים. ישראל חסון (קדימה): הם לא מצליחים לשווק את הכול. היו"ר גאלב מג'אדלה: לא מצליחים? ישראל חסון (קדימה): לא. היו"ר גאלב מג'אדלה: מי יקנה את זה? ישראל חסון (קדימה): יפה. אדוני היושב-ראש, ככה נוצר המחסור. יואל חסון (קדימה): לשמחתי, אותם אנשים שיושבים באוהלים שציינתי, כולל בטבעון, לשמחתי לא קנו את מצג השווא הזה. פשוט לא קנו את זה. הם הבינו שהחוק הזה היום נועד בעיקר למטרותיו הקפיטליסטיות, החזיריות, של נתניהו, ולא יותר; לקדם פרויקטים עירוניים יוקרתיים שלא יקדמו באמת דיור בר-השגה. אין לזה מענה אמיתי. וזה לא באמת ישנה עכשיו ויקל בהינף יד את כמות הקרקעות המשווקות, ויוריד מחיר ויהפוך את זה למחירים הוגנים יותר ונורמליים יותר. אגב, הלחץ הזה שכולם פועלים בו – הרי ידחפו ישר בנייה לא מתוכננת במרכז הארץ, ושוב יזנחו את הפריפריה, ושוב לא יעשו את הדברים הנכונים שצריך לעשות ולא יחברו אותנו למדינה אחת גדולה, שאין שום היגיון שתהיה בה פריפריה. ואם מדברים באמת על מצוקת הדיור, אני חושב שהמענה האמיתי לנושא הדיור במדינת ישראל זה תשתית תחבורתית. פשוט תשתית תחבורתית יעילה ואמיתית שתקצר פה את הטווחים, שתאפשר פה מגורים במרחב הרחב יותר של המדינה הזאת. במקומות שבהם יש תשתית תחבורתית טובה ויעילה, בשנייה זורמת לשם אוכלוסייה. דיברת על מדרך-עוז. תראה מה קורה ביוקנעם מאז חובר אליה כביש 6. כל יוקנעם השתנתה מקצה לקצה. אנשים גרים ביוקנעם, עברו ממקומות מרכזיים ליוקנעם, כי קל מאוד היום להגיע מיוקנעם לתל-אביב, להרצלייה, לחיפה, לכל המקומות. קל הרבה יותר להגיע. היו"ר גאלב מג'אדלה: לזיכרון. יואל חסון (קדימה): לזיכרון, לכל המקומות, בוודאי למקומות שיש בהם מרכזי תעסוקה. ולכן, הפתרון הוא תחבורתי אמיתי. אגב, קדימה – שר התחבורה שלה שאול מופז קידם באמת הרבה מהסרטים שחותכים היום, שגוזרים היום. אלה פרויקטים תכנוניים של תקופת קדימה. מחלף לא מתכננים בשנה ולא בשנתיים, כמו שאתה יודע, אדוני היושב-ראש. אבל בסדר, זה לטובת המדינה שיגזרו סרטים. נחמד אם היו מזמינים גם את מופז, בכל זאת הוא תכנן. אבל אין, לא מחלקים קרדיט בממשלה הזאת, אין פה יתרות של קרדיט וטוב לב. יש פה בעיקר – – – היו"ר גאלב מג'אדלה: דווקא לשר התחבורה יש לב רחב. רונית תירוש (קדימה): גוף רחב. יואל חסון (קדימה): כן. בכל אופן, חברי חברי הכנסת, לסיכום, אני רוצה לומר לכם, שבעיני החוק הזה לא נותן את המענה. ינסו לשווק שהוא ייתן מענה, אבל הציבור לא קונה את זה, כי הוא לא נותן מענה. הציבור כבר הבין את זה. אנחנו נסביר את זה לציבור. אין בחוק הזה שום בשורה אמיתית. ואני מציע לראש הממשלה דבר מאוד מאוד פשוט: לעשות כמה צעדים מאוד מאוד פשוטים שישנו כאן את המציאות בתחום הדיור. קודם כול, לצערי, לפני כמה חודשים הממשלה הזאת הפילה את הצעת החוק שלי על פטור ממע"מ לדירה ראשונה. הצעתי פה בכנסת לפטור ממע"מ את מי שקונה את דירתו הראשונה עד 1.2–1.3 מיליון; לפטור אותו ממע"מ. אמרתי שהפטור לא יהיה במקום, כי אם הוא יהיה במקום – הקבלנים יעלו את המחיר. המע"מ ישולם, אבל יוחזר ישירות לנישום, למשלם המס. הצעתי את ההצעה הזאת, הצעה שיכולה לתת דחיפה משמעותית לענף הנדל"ן, אבל לצערי לא קיבלו אותה. לא קיבלו אותה כמו שלא מקבלים הצעות אחרות. את ההצעות המיידיות, אלה שיוצרות שינוי, לא באמת עושים, ולא באמת משפרים ולא נוגעים. יש כמובן הצעות נוספות, אני לא רוצה להלאות את החברים, דנו בזה מכל הכיוונים, וגם זמני הולך ומתקצר, אבל אני באמת אומר שיש פתרונות, פתרונות אמיתיים, שיכולים לתת סדר עדיפויות חדש לאנשים צעירים במדינת ישראל, להגיע לדירה בצורה הרבה יותר סבירה ובמחירים יותר הוגנים. לסיכום, אדוני היושב-ראש, אני חייב להתייחס לעובדה – אני אומר לכם את זה בכאב אמיתי ובצער – שביום רביעי ייסגרו השערים על משכן הכנסת; טעות פטאלית של מי שקיבלו את ההחלטה הזאת לצאת לפגרה. דווקא בזמן שבו לכנסת יש הזדמנות אמיתית לבטא כאן, בבית הזה, במעשים, ולהביא לידי ביטוי את רחשי הלב בציבור, דווקא ברגע הזה שהציבור מצפה שהכנסת תכיל את המחאה הזאת, תכיל את האמירות הללו, תכיל את כל האנרגיה הזאת אליה פנימה, מצפה לשינוי, למעשה – דווקא בעת הזאת התקבלה החלטה לסגור את שערי הכנסת. עצוב, עצוב, אדוני היושב-ראש. אני אומר לך, אני לא מבין את זה. היו"ר גאלב מג'אדלה: הכנסת יכולה להתכנס מתי שאנחנו רוצים. 25 חתימות ואתה מכנס אותה. 40 חתימות – אפשר לכנס אותה. קדימה סיעה גדולה, היא יכולה לכנס אותה מתי שהיא רוצה. יואל חסון (קדימה): א. תסמוך עלינו שנעשה את זה – – – היו"ר גאלב מג'אדלה: אנחנו נעזור לכם לכנס. יואל חסון (קדימה): אדוני היושב-ראש, תקשיב, בוא לא נעבוד על הציבור. בפגרה אי-אפשר לעשות חקיקה; בפגרה אי-אפשר לעשות אי-אמון; בפגרה אי-אפשר לעשות תיקוני חקיקה משמעותיים, אי-אפשר להביא הצעות חוק. אי-אפשר. ועדות הכנסת מוגבלות בפעולות שלהן. אי-אפשר באמת. עזוב. אתה אומנם ותיק ממני – אולי, אני לא זוכר. אני חמש שנים פה, את הכנסת אני מכיר. הייתי יושב-ראש קואליציה, אני יודע איך הכנסת הזאת עובדת. אין פה באמת יכולת לעבוד, וזה לא הגיוני שעשינו את זה. אני לא מבין איך התקבלה החלטה כזאת קשה לסגור את שערי הכנסת בעת הזאת, דווקא בזמן שבו אנחנו צריכים להשיב את האמון – אתה יודע מה, אני לא חושב שאין אמון – לחזק את האמון של הציבור בכנסת. היו"ר גאלב מג'אדלה: לא, הכוונה היתה לצאת לחופשה כדי לאפשר לנו לבוא למאהלים. ישראל חסון (קדימה): יואל. יואל חסון (קדימה): מה קרה? ישראל חסון (קדימה): צריכים להספיק, אין לנו זמן. רונית תירוש (קדימה): – – – לדבר. היו"ר גאלב מג'אדלה: כדי לבוא למאהלים. יואל חסון (קדימה): אה, הבנתי. אז אני אסכם במשפט אחרון, שבאמת חשוב לי להגיד בסוף גם לאנשים שמוחים. אני מסכים להרבה דברים שהאנשים שמוחים אומרים ומצהירים ומציגים. דבר אחד אני לא מסכים לו, ואני חושב שהוא טעות ביסוד, וזה האנטי הכללי שיש כלפי פוליטיקאים בעת הזאת. אני רוצה שידעו אנשים בעם ישראל, גם אלה שבאוהלים וגם אלה שיושבים בבית היום – בסוף, השינוי לא קורה ברוטשילד, לא קורה בדימונה, לא קורה בבאר-שבע, לא קורה בכל המקומות הללו. השינוי קורה פה בירושלים, בכנסת, באולם הזה. פה יכול לבוא השינוי. ואת כל הדברים האלה הכנסת והפוליטיקאים צריכים להכיל ולהביא להחלטה ולקבל לכאן או לכאן, אבל זה כאן. ושידעו כולם – וזה לא משנה, היום אני פה, מחר אחר פה, זה לא עניין אישי – הכנסת היא הריבון, הכנסת היא מקום שרק בו כל שינוי יכול לבוא לידי ביטוי. אני מציע את המחאה להניע ולהביא לכיוון של הפעלת הפוליטיקאים ושכנוע הפוליטיקאים. מעל לקואליציה ואופוזיציה – לעשות את השינוי. תודה רבה. היו"ר גאלב מג'אדלה: תודה רבה לחבר הכנסת יואל חסון. תבוא ותעלה חברת הכנסת רונית תירוש, קדימה, בבקשה. עומדות לרשותך מקסימום 20 דקות. אנסטסיה מיכאלי (ישראל ביתנו): המליאה אמורה להסתיים ב-23:00. היו"ר גאלב מג'אדלה: אנחנו החלטנו על 24:00. בשבילך. אנסטסיה מיכאלי (ישראל ביתנו): לא צריך בשבילי – – – היו"ר גאלב מג'אדלה: גם בשבילך. אנסטסיה מיכאלי (ישראל ביתנו): הבטחות של יושב-ראש הכנסת. היו"ר גאלב מג'אדלה: אני בנשיאות, את שכחת? רונית תירוש (קדימה): אדוני היושב-ראש, אדוני השר, חברי חברי הכנסת, אני אנסה לקצר על מנת לאפשר לחברים האחרים גם לומר את דברם לפני השעה 24:00 – כמו סינדרלה. אני גם אנסה לא להתלהם, ולקוות שראש הממשלה אולי ייקח – אולי הוא, אולי עוזריו – את הקלטות של השיח הזה כאן, של הנאומים כאן, וינסה באמת להפנים מאין נובעות המצוקות, ויפתחו את אוזניהם, לבם וראשיהם על מנת להביא את הפתרונות הנכונים. אני יודעת שאין פתרונות קסם ואני יודעת שכל דבר ייקח את הזמן שלו, אבל חשוב לי שבבסיס העקרונות הללו, הפתרונות הללו, יבינו באיזו מצוקה מדינת ישראל נמצאת היום. מה שצריך היום לעשות נקרא בלעז reshuffle בכל התקציב – לקחת את התקציב ולבנות אותו מחדש, שיהיה תקציב מוטה חברה וכלכלה, ולא תקציב מוטה ביטחון, כפי שאנחנו נוהגים במשך עשרות בשנים. הבעיה שלנו היא שממשלות ישראל, ובוודאי גם הממשלה הזאת, ואפילו ראש הממשלה כשר אוצר – אני זוכרת אותו כשהייתי מנכ"לית משרד החינוך – הביאה סדרה של קיצוצי flat על כל המשרדים, ונהג בהפרטה, עודד הפרטה. הדברים הללו יצרו פערים אדירים ויצרו שני מעמדות במדינה – מעמד של עניים ומעמד של עשירים בעלי הון. יתירה מזו, החליט ראש הממשלה, על-פי האידיאולוגיה שהוא נוקט – האידיאולוגיה הכלכלית – להוריד את המסים הישירים, את מס ההכנסה ואת מס החברות, בנימוק שכך הוא יעודד משקיעים להגיע לכאן ולהשקיע במדינת ישראל – והוא הצליח, הוא הצליח במידה מסוימת, אבל הוא מיצה את הנושא הזה. כדי למלא את החסר שנוצר בקופת המדינה הוא נאלץ להטיל מסים עקיפים, ואלה המסים שפוגעים בכיס של כל אחד מהאזרחים במדינה הזאת, בעיקר של החלשים ושל מעמד הביניים, מה שנקרא מעמד ביניים, אף שהפרופיל הממוצע של אדם עני בישראל הוא דווקא לא של מובטל אלא הפך להיות זה של עובד שכיר ובעל השכלה על-תיכונית. זה פרופיל של אדם עני במדינת ישראל של שנות האלפיים. מה שצריך לעשות זה לקחת בחשבון שהשנתון של כיתות א' בשנה הזאת, וגם הצפי לשנים הבאות, הוא ש-50% מהתלמידים בכיתות א' הם תלמידים שמוגדרים לא ציונים, דהיינו או מהמגזר הערבי או מהמגזר החרדי. הדבר היחיד שמקשה עלינו הוא שאותם 50% הם אנשים שלא נושאים בנטל – חלקם שלא באשמתם, ואני מדברת על המגזר הלא-יהודי, המגזר הערבי – אנשים שלא נושאים בנטל, לא נמצאים במעגל העבודה, משום שמדינת ישראל לא השכילה לספק להם מקומות עבודה, משום שמדינת ישראל במשך שנים גם קיפחה אותם במשאבים לחינוך ראוי על מנת שיקבלו את ההשכלה הראויה ואת הכלים להשתלב בשוק העבודה. מגזר אחר, החרדי, האולטרה-חרדי, אפילו לא מכיר כמעט במדינת ישראל, אבל אלה אנשים שלא נושאים בנטל, למרות שאני חייבת לומר ולציין בברכה את אותם ניצנים שאנחנו רואים לאחרונה, בעיקר של נשים מהמגזר החרדי, שמוצאים להן דרכים לצאת ולהשתלב בשוק העבודה על מנת לסייע בפרנסת המשפחה. אם ממשלת ישראל לא תשכיל להבין שנגמרה החגיגה, שאותו זרם שלקח על עצמו – וזה המעמד הבינוני – את כל הנטל – גם מבחינה ביטחונית, מבחינת עשיית שירות המילואים, אבל לא על זה אני מדברת כרגע, אלא בעיקר על הנטל הזה שהם השתתפו בשוק העבודה, ומהמסים הרבים שהם שילמו המדינה היתה יכולה לתת קצבאות לאותם אנשים שלא נשאו בנטל, כמו קצבאות אבטלה, קצבאות לילדים, השלמת הכנסה וכו' וכו'. זה נגמר. אותו מעמד ביניים שנשא בנטל לא יכול יותר לשאת בנטל הזה ולא יכול לאפשר למדינה לתת את הקצבאות. ולכן, המדינה חייבת – לא מחר, הלילה – לקבל החלטה שמכניסים את כל המגזרים שהזכרתי לשוק העבודה. אני לא מדברת על כך שתהיה בעיה והם יצטרכו לקבל מס הכנסה שלילי או שכר מינימום, אבל לפחות להתחיל ולהכניס אותם לשוק העבודה, כי נגמרה החגיגה שיש מי שעובד ויש מי שנשען על אלה שעובדים. ואם אני אגע בדיור עצמו, יש פה מין ביצה ותרנגולת. אני מדברת על זכאי משרד השיכון. מה עושים אתם? נותנים להם סיוע נמוך – כמו גם לעולים חדשים, אגב. מה ניתן לעשות במעט כסף? לא הרבה. הם יכולים לקנות בכסף הזה או לשכור בכסף הזה דירה בשכונות עוני או בפריפריה. במקומות הללו אין תעסוקה, אז הם גם לא עובדים, אז שוב הם נזקקים למדינה שתסייע להם. משהו פה עקום בחשיבה, ולכן אני אומרת שצריך לעשות חשיבה מחדש ותקציב מחודש ומדיניות אחרת על מנת שהכול יתהפך. אני לא אופטימית. אני די מתוסכלת, משום שרק היום – ואני אתן לכם דוגמה. אני מדברת על עידוד נשים לצאת לעבודה, ואני אתייחס כרגע לאמהות עובדות. יש לי הצעת חוק שהסטטוס שלה הוא שהיא עברה קריאה ראשונה. ביקשתי להחיל על זה דין רציפות – אני מדברת על הכרה בהוצאות טיפול בילדים לצורכי מס. מה אני רוצה? שיכירו לאמא שיוצאת לעבודה וצריכה לקחת מטפלת – יכירו בהוצאות על המטפלת לצורכי מס; שיורידו את זה מהברוטו שלה וייקחו מס בהתאם. לצערי הרב, יושב-ראש הקואליציה לא אפשר לי להחיל דין רציפות ולא מאפשר לי לקדם את החקיקה הזאת ולהביא אותה לכדי מימוש סופי על מנת לסייע ולעודד נשים לצאת לעבודה. לכן אני לא אופטימית, משום שאין מי שרואה את הנולד, אין מי שמוכן לקחת על עצמו פתרונות, גם אם הכסף הזה יוּצא בסופו של דבר מקופת האוצר. היו"ר גאלב מג'אדלה: כבוד המזכיר. רונית תירוש (קדימה): כשאני מסתכלת על שביתת הרופאים – יותר מ-100 ימים – על העובדה שראש הממשלה אפילו לא פגש ולו אחד מהרופאים או נציגי הרופאים או את יושב-ראש ההסתדרות הרפואית – – היו"ר גאלב מג'אדלה: חבר הכנסת חסון, היא נשארה פה עד מאוחר בשביל שתקשיבו לה. ישראל חסון (קדימה): הקשבתי. רונית תירוש (קדימה): – – אני מרגישה תסכול היום. אני מרגישה שהממשלה נשארה באטימותה. אין להם שום כוונה לפתור בעיות. יש להם שיטה – הם מתישים את המוחים למיניהם, את המחאות למיניהן, את השובתים למיניהם. הם עשו את זה עם העובדים הסוציאליים, והם הצליחו לא רע. הם בסוף נתנו להם כסף קטן, והם פשוט נואשו אחרי כל כך הרבה ימים. הם עשו את זה למרצים באוניברסיטאות, בהשכלה הגבוהה, הם עשו את זה בשעתם לסטודנטים, הם עושים את זה עכשיו לרופאים, והם יעשו את זה – או הם חושבים לעשות את זה – לכל אנשי המחאה באוהלים. אבל אני אומרת לכם, הפעם כיכר תחריר במצרים תחוויר לעומת מה שיקרה בכיכרות מדינת ישראל, משום שהפעם המחאה הזאת חובקת עולם ומלואו. היא נוגעת לכל כך הרבה אנשים – ואגב, היחידים שעוד לא הצטרפו למחאה, כי קשה להם, ואין להם לובי, וחבר הכנסת ישראל חסון בוודאי ידבר על זה, כי שנינו דיברנו על זה ביוזמתו של חבר הכנסת חסון ישראל, שצריך להיות כאן לובי לקשישים. אותם קשישים שחיים מקצבאות זעומות, אותם אנשים קשישים שמוותרים על תרופות, כי אין להם במה לשלם. אותם קשישים שאינם מקבלים טיפולים רפואיים, מוותרים על טיפולי שיניים. קיבלתי היום נתון ש-50% מהקשישים הם חסרי שיניים. מה, אנחנו מדינת עולם שלישי? אנחנו לא מתביישים לתת לזקנים הללו, לקשישים הללו שבנו את המדינה שלנו, לסיים את ימיהם בצורה כל כך מבישה, כל כך לא מכובדת? אומרים: אל תזניחני לעת זיקנה. מה קרה לנו, איבדנו את הרגישות? איבדנו את החמלה? נעשינו אטומים, כולנו חומריים, חומרניים, מחפשים רק את הכסף ואת ההון ואת ההשקעות? רבותי, אם אנחנו לא נעצור, ונחזיר את השכל, ונחזיר את הרגישות החברתית, אנחנו נאבד את המשמעות שלנו כמדינת העם היהודי. זה לא מתאים לנו. אני מבקשת רק להציע לראש הממשלה לקחת כמה רעיונות מכינוס שאני עשיתי. בשבוע שעבר קיימתי כינוס שהצביע על פער מובנה בין רמת השכר הממוצעת של אזרח ממוצע, של משפחה ממוצעת, של משק-בית ממוצע, לבין רמת יוקר המחיה. ברור לכם שהשכר נשחק במשך עשור ולא עלה, למרות צמיחה של 30%, שממנה נהנים רק קופת האוצר ובעלי ההון במדינת ישראל. אני מציעה לשר האוצר, לראש הממשלה, לממשלה כולה, לעצור באופן מיידי את הורדת המסים הישירים ולהקטין במיידית את המסים העקיפים. אגב, אם מדברים על נשים ועל מעונות – לעצור באופן מיידי את העלאת שכר הלימוד במעונות, כדי שיותר אנשים יוכלו לשים את הילד במעון ולצאת לעבודה; לא להתבייש להגדיל את מס ההכנסה השלילי, לתקצב אותו יותר; להעלות את שכר המינימום, כאחוז מהשכר החציוני ולא מהשכר הממוצע במשק, כדי שבאמת השכר הזה, שכר מינימום, לא יהיה בושה, לא יהיה מס שפתיים, יהיה משהו שאפשר לחיות ממנו בכבוד; לאפשר הגדלת משרה בלי לפגוע בקצבה; לאפשר קצבה גם למי שלומד או מחזיק מכונית. תראו איזה דקויות, איזו קטנוניות יש לאוצר. איפה שהם יכולים להכניס את היד לכיס, הם מכניסים. מצאו שיש לאיזה קשיש רכב משנת אני לא יודעת, או נפח מנוע כזה – ישר לוקחים לו את השלמת ההכנסה שלו. למה? כי יש לו איזה רכב מקרטע – בושה וחרפה – ובודקים לו איזה רכב. איזה מדינה אנחנו? להגדיל את הקצבאות לקשישים, להעניק חינוך חינם – אני לא אומרת מגיל אפס כמו כולם. אני יודעת את העלויות, לפחות תעשו חינוך חינם לגילאי שלוש לכל העשירונים, לפחות עד מה שנקרא בלמ"ס 7, לא לעשירונים האלה שהם מבוססים, אבל אל תעצרו בעשירון הלמ"ס 2, שזה כלום. יש עוד רבים וטובים שמחכים לעזרה הזאת. להגדיל את הסבסוד במעונות; לעודד עסקים קטנים בפריפריה; לתת הכשרה מקצועית. ביטלו את ויסקונסין – לתת הכשרה מקצועית כחלופה. לפרק מונופולים; למנוע קרטלים; להקטין את הריכוזיות במשק; להוריד מסי יבוא וחסמים, ובסופו של דבר לתת את הכול בשקיפות מלאה. שמעתי היום את המוחים, את אנשי האוהלים. הם רוצים לנהל משא-ומתן עם ראש הממשלה לעין המצלמה. אני חושבת שבעניין הזה הם קצת הגזימו. אני מציעה להם לא להתפצל, ללכת יד ביד, יחד עם אגודת הסטודנטים, התאחדות הסטודנטים, כי הביחד הזה – זה מה שעושה את הכוח. הלכידות הזאת – זה מה שיגרום לכם לשרוד הרבה מעבר לציפיות האוצר, כי היום בישיבת סיעה של הליכוד הם כבר התחילו להמר כמה ימים נשארו עד שיישבר להם שם באוהלים, בחום הזה, עד שהם ירימו ידיים, עד שהם יתפרקו, עד שהם יריבו ביניהם. אל תיתנו להם ליהנות מהעובדה שאתם מפוצלים. תתאחדו, תלכו ביחד, ביד אחת, ואנחנו כאן בכנסת עומדים לרשותכם. נסייע לכם, בעיקר האופוזיציה, ואני מקווה גם אלה שיש להם שכל ישר בקואליציה. היו"ר גאלב מג'אדלה: תודה רבה. סוף-סוף חבר הכנסת שלמה מולה. בבקשה, עומדות לרשותך 20 דקות. שלמה מולה (קדימה): אדוני היושב-ראש, אדוני השר, חברי הכנסת, היה לי העונג הרב להשתתף בדיונים בוועדה שדנה בהצעת החוק הזאת, הצעת חוק הווד"לים. ראש הממשלה התגאה בחוק וסיפר לנו כאן על דוכן הכנסת כמה החוק הזה חיוני כדי להוציא את מדינת ישראל מהמצוקה שבה היא נמצאת בתחום הדיור. האמת היא שיכול להיות שראש ממשלה צודק, אבל צודק רק במלים. כשאנחנו פילחנו את החוק, בסוף הגענו למסקנה: עוד חוק ביורוקרטי; עוד חוק שבעצם, בגלל המבנה שלו, בסופו של דבר כל מי שלא תמצא חן בעיניו החלטת הוועדה יגיע לבית-המשפט. בית-המשפט יהפוך להיות הכתובת לענייני ערעורים, במקום לעסוק בעניינים מינהליים. כל מה שמגיע לבית-המשפט – אנחנו יודעים כמה זמן זה לוקח, והתוצאה היא בעצם תוצאה הפוכה ממה שראש הממשלה קיווה לעשות. האמת היא – נכון, יש מחסור בדירות. אנחנו קיימנו הרבה מאוד דיונים, אדוני היושב-ראש. יש במדינת ישראל יותר מ-160,000 יחידות דיור שאושרו על-ידי ועדות התכנון והבנייה המחוזיות, הארציות, ואני יכול לפרט לך עכשיו באיזה מקומות מדובר. אבל מה, ראש הממשלה, במקום להביא את כל השרים שלו – בעיקר חלק מהשרים. בגללם הרי העניינים תקועים, הדירות לא יוצאות למכרז, ולכן הקבלנים לא בונים, לכן הדירות לא נמכרות – ראש הממשלה מצא לו דרך מילוט הכי פשוטה. הוא בא ואמר: הנה, עכשיו יש לי ועדה, באמצעות ועדה אני אפתור את הבעיה. מה הבעיה לדפוק על השולחן, לחייב את כל המעורבים בעניין לפתוח את החסמים? כשאתה פותח את החסמים, בסופו של דבר מה שכבר אישרת – אתה מפשיר. במקום לעשות הכול עכשיו, תראה מה הולך להתחיל: יהיו ועדות תכנון, הוועדות האלה יאשרו, אחר כך ילכו ויהיה עליהן ערעור, אחר כך ימכרו אותן לקבלנים, הקבלנים יפרסמו, אחרי שיפרסמו הקבלנים יוציאו אותן לבנייה. כל הסיפור הזה בסופו של דבר – אתה חוקקת חוק בהוראת שעה של 18 חודשים. התכלית של החוק – בעצם אתה לא תראה שום תוצאה מהיום עוד שלוש שנים. נו, אז מה עשינו? ואני אומר לו, וגם לחברי הקואליציה: יש לכם 160,000 יחידות דיור שכבר עברו ועדות. מה הבעיה לבוא ולדפוק על השולחן, קודם כול לשחרר אותן דירות שכבר אושרו? בשביל מה עוד ביורוקרטיה? ישראל חסון (קדימה): למה הן תקועות היום? אמרו לי שמחזיקים אותן על מנת להעלות ערך, זה נכון? שלמה מולה (קדימה): ממש לא. אני יכול להגיד לך שחלק מהדירות, למשל באזור חיפה, וגם במקומות האחרים – רק בחיפה יש 30,000 יחידות דיור כאלה. מה הבעיה לקרוא לראש עיריית נשר, שדיבר בצורה מזוויעה היום נגד השובתים, ולראש עיריית חיפה, לכל מי שנוגע בעניין, לבוא ולהגיד: רבותי, תגידו לי איפה תקוע, אני רוצה לפתור את הבעיה. ואני אומר לך, ידידי הטוב ישראל, כל 160,000 יחידות הדיור שעברו את חוק התכנון והבנייה – הכול מאושר, ניתן לפתור את כל הבעיה. אני אומר לך. אתה יודע מה, לא יכולים את כל ה-160,000 – הם יכולים לתת לך 100,000. נניח ל-60,000 לא הצליחו לפתור את הבעיה, חלקן נניח בהליכים משפטיים בבית-המשפט וכן הלאה. מה הבעיה לשחרר את ה-100,000? תאמין לי, זה לא עניין פוליטי, לא שום דבר. היו"ר גאלב מג'אדלה: חבר הכנסת מולה, קודמך, חבר הכנסת שר האוצר לשעבר רוני בר-און, אמר ש-160,000 בכלל לא ישימות. אין שם תחבורה, אין שם – – – שלמה מולה (קדימה): אני אגיע לזה. היו"ר גאלב מג'אדלה: הן על הנייר מאושרות. שלמה מולה (קדימה): אתה יודע מה? אז בוא אני אגיד לך. אתה יודע מה? יש בעיה של תחבורה, נחבר אותם באמצעות "אגד" – – היו"ר גאלב מג'אדלה: תעסוקה. שלמה מולה (קדימה): – – או כבישים. אתה יודע מה? אני אומר לך, רוב הדירות הן במרכז הארץ, במרכזי אוכלוסין, זה בחיפה, זה במחוז מרכז, זה בתל-אביב, זה באזור באר-שבע וכו' וכו'. אתה יודע מה? לא בנו את הדירות האלה למגזר הערבי, אין שם אפילו אחת. נו, בסדר, לא דיברנו. לא אמרנו באיזה יישוב רחוק. אני אומר לך, מאחר שמדובר בעצם במרכז הארץ, כל הבעיות האלה ניתנות לפתרון. מה הבעיה? יש לך כבר תוכנית מאושרת, ואם אתה צריך לסלול כביש, תסלול כביש. אם אתה רוצה נניח לחבר אותם לביוב מרכזי, לשפד"ן – בבקשה, תעשה. היו"ר גאלב מג'אדלה: בית-ספר? שלמה מולה (קדימה): תשמע, אני רוצה בכל זאת לחזור לחוק הזה. אנחנו דיברנו על דיור בר-השגה. זאת שאלה פשוטה. אתה יודע מה? אמרו לנו למשל במשרד המשפטים: אין הגדרה לדיור בר-השגה. אמרו שאי-אפשר לחוקק חוק לדיור בר-השגה. אני הלכתי, למשל, למקומות אחרים בעולם, שאלתי למה, למשל, בגרמניה, בשבדיה, באנגליה, בארצות-הברית, באוסטרליה – אלה מדינות מפותחות – למה אצלן יש מדיניות של דיור בר-השגה? אני הלכתי לשאול איך בדיוק הן מוגדרות, מה רמת המעורבות של הממשלות, מי הגורמים השותפים להשגת המטרה וכן הלאה. למשל, גרמניה. גרמניה – מה היא עושה? היא מסבסדת לדיירים בדיור ציבורי תקציבים. מתקצבים את הדיור הציבורי בצורה כזאת. ומי הגורם המפעיל בעיקר? בעיקר המגזר הציבורי. זאת אומרת, כמו שלנו יש מה שנקרא דירות "עמידר", דירות "עמיגור", כל הדירות האלה, גרמניה מסבסדת אלפי יחידות דיור, ולכן, בסופו של דבר, מכיוון שיש שיטפון של דירות כאלה, המחירים יורדים. הלכתי לשבדיה. עד שנות ה-90 גם שבדיה ברחה מהעניין של דיור בר-השגה. מה קרה בסוף בשבדיה? הם מסבסדים קצבאות למשקי-בית, הם לא מסבסדים ליזמים. הם באים ואומרים: רבותי, אנחנו נותנים לאדם שעובד. זאת אומרת, אנשים שעובדים, אנחנו רוצים לסבסד להם בעצם את האפשרות. הם אפשרו לחברות, לעיריות למשל, לבנות. אני למדתי מזה, הבאתי את חוק דיור בר-השגה שלי. אני חשבתי שזה הדבר הנכון לעשות – בעצם לשתף את ראשי הערים בבניית דירות ציבוריות. אתה מפשיר קרקעות ואתה נותן לוועדות התכנון המקומיות. בעצם כל ראש רשות – אתה משתף אותו במציאת פתרון דיור לתושבים שלו, לזוגות צעירים, לחיילים משוחררים, לצעירים וכן הלאה, ואז כל ראש רשות – ברגע שאתה מפקיע קרקעות, אתה נותן לו לתחום השיפוט שלו, אתה גם משתף אותו. זה נכון, צריך להיזהר שהוועדות המקומיות יעבדו בשקיפות, שלא תהיה בהן השחתה ציבורית. אבל בסופו של דבר, כשאתה לוקח כל רשות – בואו נחשוב: בכל רשות ורשות בין 10,000 ל-15,000 יחידות דיור כאלה שיבנו, מה שיקרה בסופו של דבר, ראש הרשות – כמובן, מי שיקבע את הקריטריונים יהיה משרד השיכון, את הזכויות וכן הלאה. בצורה כזאת אתה פשוט פותר את כל הבעיה. המדינה שעושה את זה על הצד הטוב ביותר היא שבדיה. הלכתי לאנגליה. גם באנגליה עד שנות ה-80 היו בעיות. מה הם עשו? הם עשו בדיוק את אותו דבר: הם תקצבו, נתנו זכויות בנייה לקבלנים, אבל לא סבסדו את הקבלנים. מה שהם נתנו – נתנו את הקרקעות חינם, אמרו: אדוני, אתה בונה עכשיו יחידות דיור, כשאתה בונה יחידות דיור בסופו של דבר אתה מוציא את הדירות האלה. תמכור אותן או תיתן רק לזכאי הדיור שהמדינה תקבע. הנה לך. זאת אומרת – מצד אחד אתה משתף את הקבלנים. דרך אגב, לא צריך להמציא שום דבר. גם אצלנו בשנות ה-90, אריק שרון, כשהיה שר השיכון – היו בדיוק תוכניות כאלה. הוא בא ואמר לכל קבלן שבונה דירות: אדוני, אני אומר לך, אתה בונה דירות, 20%–30% מהדירות יהיו דירות לעולים. אם הדירות האלה לא יימכרו, אני ערב לך, אני קונה ממך את הדירות. ומה שקרה הוא שבאמת בעלייה הברוכה הזאת מחבר המדינות ומאתיופיה כל הדירות האלה נמכרו, או נקנו – העולים קנו אותן. זה נכון, נתנו משכנתאות, מענקים, עד שראש הממשלה שלנו היום, שר האוצר אז, ב-2003, ביטל את כל המענקים לעולים – לכל הגוונים, דרך אגב, לחד-הוריות. אפשר היה גם באמצעות מענקים נוספים לקנות דירות, וכתוצאה מזה בשנות ה-90 פתרו, וקלטנו 1.3 מיליון עולים כמעט. זה הפתרון. אדוני, אני הלכתי הרחק, למדינה שאנחנו מנסים להידמות לה, ארצות-הברית. איך באמריקה? הם נותנים תמריצים לכמה יזמים, הם דורשים מהם לקנות דירות מסובסדות, ומי שמפעיל את זה בעיקר אלה חברות פרטיות, אבל במעורבות של המגזר השלישי, עמותות מהמגזר השלישי. ואז בסופו של דבר יש הצפה של דירות, ואתה פותר את הבעיה. הנה לך, יש דוגמאות בעולם. האמת היא, אני לא הבנתי את ההתעקשות שלהם שלא להכניס דיור בר-השגה עם הגדרות ברורות. מה עשו? היתה איזו אמירה פוליטית של יושב-ראש הוועדה המשותפת של ועדת הפנים והכלכלה כרמל שאמה. הוא הוציא בכוח מראש הממשלה באיזה דיון שהתקיים בחצות הלילה, אבל גמרו, כתבו: יש דיור בר-השגה. אבל אנחנו ביקשנו לפרט את זה בפרטי פרטים בכל פרק ופרק, שיאמר בדיוק מה יהיה ומה הדברים שאמורים להיות. הנה לך. התוצאה היא, אדוני היושב-ראש, שבסוף רק נתנו לנו סמנטיקה, ללא שום דבר מעבר לזה. האמת היא שהם הכניסו את המושג "דיור בר-השגה", כדי לרצות את החבר'ה שמוחים. זאת היתה המטרה, אבל הם לא כל כך – תאמין לי, הם הרבה יותר חכמים אפילו מהצוותים של ראש הממשלה. הם זרקו את זה בהינף יד. הם ידעו שהוא מנסה לעבוד עליהם. אפילו הפנייה שלהם היום לעצור את החוק הזה, לשפר אותו ולהכניס בו שינויים, להביא את החוק – אפילו זה לא מתקבל. נו, ראש הממשלה עוסק בנושא של כיפופי ידיים במקום להיות קשוב לדבריהם של אותם צעירים שמוחים. אתה יודע מה? שמעתי גם את הספינים של ראש הממשלה. הם אמרו: אני לא שמעתי, לא ראיתי, רק הממשלה הקודמת אשמה. הוא סיפר לנו שבעצם הוא זיהה את הבעיה ביום הראשון שנכנס ללשכת ראש הממשלה. אמרו לנו: גם הופיע להם בתוכנית 100 הימים של הממשלה. בסדר. אתה יודע מה? נניח, ספגנו, הממשלה הקודמת אשמה. אני הלכתי לשאול מה ראש הממשלה אישר לנו היום. כשהיה שר האוצר, ב-2003, ב-2004, ב-2005, מה הוא עשה בנושא הזה? הרי כשל שוק שהתגלה – אמרו לנו שזה רק ב-15 השנים האחרונות. אני הלכתי לבדוק אותו. תראו כמה התחלות בנייה היו באותן שנים. בתקופת נתניהו כשר האוצר ב-2003 היו 24,159 יחידות דיור בבנייה פרטית, והיו 7,703 בדיור ציבורי. זה מה ששר האוצר אמר לנו. זאת אומרת, בסך הכול הוא תקצב לנו 7,000 יחידות דיור לזכאים. כמה אלפי זכאים נמצאים בקנה? יותר מ-95,000 זכאי דיור ציבורי. מה אתה, שר האוצר, רואה – יש לך יותר מ-90,000. אלפים ממתינים בתור – קשישים, עולים, חד-הוריות. מה אתה בונה רק 7,000? אתה מתקצב רק 7,000? ועכשיו אתה בא ואומר לנו היום: אני גיליתי את הבעיה רק היום. אתה יודע מה? הלכתי ל-2005, רציתי לראות את הביצועים של ראש הממשלה היום, שר האוצר אז, מה הוא נתן לנו. ב-2005 הוא עשה טובה, נתן 5,920. זאת אומרת, מה, אתה עושה צחוק? אבל אתה שר האוצר, אתה מתקצב בהתאם את הזכאים. אז אני אומר לראש הממשלה, וגם לנו: אל תעבוד עלינו. אדוני, תתעורר, ותגיד – האמת היא, למען ההגינות, גם בממשלה שבאה אחרי זה, המצב לא השתפר. לא השתפר. צריך גם לומר את האמת. לא השתפר בצורה דרמטית. זה נכון – התחלות בנייה, וכן הלאה. אם אני לוקח למשל את 2009 – היא תוצאה של 2008 – יש 30,244 התחלות בנייה, אבל בתחום הדיור הציבורי זה דווקא ירד – רק 4,000. זאת אומרת, בשורה התחתונה – אבל אם אני הולך לשנת 2000, דרך אגב, היו 15,000 דירות ציבוריות, זאת אומרת, שקנו, רכשו אותן. זאת אומרת, התהליך הזה הוא תהליך שנמשך. אני מציע לראש הממשלה לא להפיל, לפחות לא על הממשלה האחרונה בלבד. גם הוא צריך לקחת את האחריות. בעצם, אדוני, מחירי הדירות – באמת, דובר על זה הרבה. אני לא רוצה להרחיב, אני לא רוצה להוסיף. אבל, אי-אפשר – אבל רק רציתי לתת נתון אחד שהוא מבהיל בעיני מבחינת ההתייחסות של המדינה למדיניות הרווחה, במיוחד בתחום הדיור הציבורי. תראו, בשנת 2003, אדוני היושב-ראש, במדינת ישראל, הסיוע בשכר דירה היה 1,700 שקל למשפחה גדולה. 1,700 שקל למשפחה בת חמש נפשות, ארבע נפשות, שש נפשות; מה שהיה ב-2004 אחר כך, כתוצאה מהקיצוצים זה ירד ל-1,300 שקל לשכר דירה. נניח לא השתפר המצב. אני הלכתי, שאלתי: מה עשו ב-2009? – קפצתי – 1,300 שקל. זאת אומרת שדבר לא השתנה. אבל בינתיים מחירי השכירות בעצם עלו פי-שניים – השכירות היא פי-שניים. זאת אומרת, אתה בא ואומר לאנשים זכאים, אתה מודיע להם שהם זכאים. אבל אתה משתתף אתם רק ב-1,300 שקל. בינתיים שכר הדירה עלה פי-שלושה כמעט. מה שיכולת לשכור בשנת 2003 נניח ב-1,800 שקל או 2,000 שקל, היום זה כמעט 4,000 שקלים, באזורי הביקוש במיוחד. זאת אומרת, גם כשאתה יודע שיש בעיה – התוצאה הסופית של ההתייחסות של מדיניות הרווחה היא פשיטת רגל טוטלית. מה אנחנו באים ואומרים? אדוני, אתה מבין. אתה אומר: הם זכאים. אתה מודיע להם, מנפיק להם תעודת זכאות. אבל כשהם הולכים לממש זה בעצם כמעט לא קיים. מכאן אני רוצה לקפוץ להחלטה או לחקיקה שהיתה בעצם ב-2007, לבנות דירות לשכירות לטווח ארוך, של מאיר שטרית. עבד, משרד האוצר – היו התנגדויות וכן הלאה. מאיר שטרית כשר השיכון התחיל להוציא מכרזים. באה הממשלה הזאת ואמרה ב-2008 – כמובן כולם יודעים שזו היתה שנת בחירות – הם תקעו את הכול, הפסיקו את הכול. דחו את זה ל-2013 בחוק ההסדרים. אותו דבר, את כל המענקים שהיה אפשר לתת לזכאי הדיור, במיוחד מענקי הדיור, להגיע לדיור – גם אותם דחו. עכשיו, אם אנחנו באים ואומרים – גם אותו חוק שרוני בר-און דיבר עליו, שהפשירו אותו ב-2008, הרי בחוק הדיור הציבורי יש 2.5 מיליארד שקל; רצו להוסיף עוד 2.5 מיליארד שקל, בסך הכול 5 מיליארד שקל. אז אתה קונה דירות נ"ר. מה זה דירות נ"ר? דירות נרכשות שאתה מייעד אותן למלאי של הדיור הציבורי כדי להקל. גם זה לא קרה. לסיכום, אדוני היושב-ראש, אני רוצה לבוא ולהגיד: מצוקת הדיור היא אמיתית, אף אחד לא מתכחש לה. אבל החוק הזה שאנחנו דנים בו, אין בו שום דבר. אין בו שום בשורה. ואני אומר לך, אנחנו עכשיו מתדיינים באמצע הלילה. אבל באמת, כשאנחנו מפלחים את החוק – ואני אומר לך, לא היה חוק שהתעמקתי בו כמו החוק הזה, כי זה מאוד עניין אותי – מבחינה מהותית, כשאתה מפרק את הכול, בסופו של דבר, האם האדם הזכאי לדיור ציבורי, או האם אותו סטודנט, אותה משפחה חרדית, או אותה משפחת עולים, או אותה משפחה ערבית שגרה בלוד ומחכה לדיור ציבורי, האם הם יכולים לבוא ולהגיד באמצעות החוק הזה: אני התקדמתי קצת? לאכזבתי, אני אומר להם: רבותי, תמשיכו לחלום על דירה. תאהבו את המדינה, אבל בשורה בחוק הזה אין ואין. תודה רבה. היו"ר גאלב מג'אדלה: תודה לאדוני. יבוא ויעלה חברי לסיעה חבר הכנסת איתן כבל. ותשכיל אותנו, בבקשה. עשר דקות לאדוני. איתן כבל (העבודה): אדוני היושב-ראש, חברי השר דניאל הרשקוביץ, חברי חברי הכנסת, ידעתי שאני לא אנאם בשעה 22:00 כפי שהיה מתוכנן, אז חילקתי את הנאום שלי: היום עשר דקות ומחר עשר דקות. התלבטתי איך – – – היו"ר גאלב מג'אדלה: זה פטנט חדש. איתן כבל (העבודה): לא, מותר. ישראל חסון (קדימה): איתן, אז תסיים את הנאום ב"המשך יבוא". איתן כבל (העבודה): אוקיי. חיפשתי בעצם איזה נאום לנאום הערב, או איזה דברים לומר. אני מוכרח לומר לכם שהמסר המרכזי שלי לבנימין נתניהו, ראש הממשלה, אני בעצם אומר לו – הוא לא מבין על מה הכעס. הרי הוא בא ונותן לכאורה פתרונות לכל הבעיות, והוא לא מבין שזה לא עניין של מה הוא מניח לפתחנו, אלא שמדובר כאן בקרב של תפיסות עולם. ולכן, אדוני היושב-ראש, אני אנאם לכם את הנאום שאני חושב שראש הממשלה היה צריך לנאום, ואולי אין בו בשורה של הנה, מחר בבוקר, אבל יש בו מחשבה אחרת, שאני חושב שאילו הוא היה מביא אותה, זה היה נכנס אל הלבבות הרבה יותר מכל מסיבות העיתונאים שהוא עושה. אני רוצה לקרוא בפניכם את נאום חשבון הנפש, אדוני השר, אם יורשה לי. היו"ר גאלב מג'אדלה: אדוני השר רושם. בקשב רב. איתן כבל (העבודה): אזרחי ישראל, אני עומד מולכם היום בדחילו ורחימו ואומר: טעיתי. כבר 15 שנים שאני משרת אתכם בתפקידים בכירים, מראש ממשלה בשתי קדנציות ועד שר אוצר. השפעתי על מדיניותה הכלכלית של ישראל. השפעתי על מדיניותה הכלכלית של ישראל היתה מכרעת. ולכן, אין לי הזכות לגלגל את האחריות למצב הקשה לפתחם של אחרים – לא אל ממשלות אחרות, לא אל הטייקונים, שבסך הכול לקחו את מה שאני אפשרתי להם לקחת, לא אל פקידי האוצר, ובוודאי שלא אל הציבור. כוונותי היו טובות, חברי חברי הכנסת. ניסיתי להנהיג בישראל שוק חופשי שייצור תחרות בריאה ויטיב עם הציבור. שעטתי קדימה אל הגשמת החזון הכלכלי שלי, אבל שכחתי לעצור, להסתכל על הדרך, ובעיקר על האנשים הצועדים עליה. התאהבתי במספרים המחמיאים, התבשמתי מריחם המשכר, התמכרתי אליהם, אבל בעיוורוני כי רב הפסקתי לראות את האנשים העומדים מאחוריהם. גם האיש השמן והאיש הרזה שבהם השתמשתי על מנת להסביר לכם את ההיגיון מאחורי מדיניותי הם בסופו של דבר אנשים; ואת העובדה הבסיסית הזאת לא הצלחתי להפנים לאורך השנים. טעיתי, כי בין כל המצגות והשקפים, אדוני השר הרשקוביץ, לא הצלחתי להבין שבמדינת ישראל אי-אפשר להתקיים ללא חמלה בסיסית וערבות הדדית. כבנו של היסטוריון הייתי צריך להתחשב הרבה יותר בהיסטוריה הקצרה של מדינת ישראל, שהוכיחה פעם אחר פעם שמה ששמר אותנו כאן מאוחדים, חבר הכנסת מולה, זה הסולידריות שבין המדינה לאזרחיה ושבין איש לרעהו. אני מודה, יש לי לא מעט חברים הנמנים עם האלפיון העליון בישראל. אין בכך שום פסול, אדוני היושב-ראש, אך כאיש ציבור הייתי חייב לשמור על קשר גם עם 999 האחרים. הם הציבור האמיתי, ואותו זנחתי, וברגע שזנחתי את המעמד הבינוני ואת האוכלוסיות החלשות, הפרתי את הברית הקדושה והבלתי-כתובה שכרתה ישראל עם אזרחיה לפני 63 שנה, הברית שלפיה כל אדם בישראל שמוכן לעבוד קשה, לתרום לחברה ולשלם מסים, יקבל בתמורה רשת הגנה חברתית שתאפשר לו לחיות בכבוד. סמכתי על כך שבמקום שבו מתעוררת מצוקה תחליף היד הנעלמה את הממשלה ותפתור את הבעיה. זוהי התורה הכלכלית שעליה התחנכתי, אך לצערי, חברי חברי הכנסת, במקום יד נעלמה קיבלתי מעמד שלם של אנשים שכמעט נעלם תחת הנטל הכבד שהפלתי על כתפיו. במקום לדבוק בתורתה של מרגרט תאצ'ר, הייתי צריך לחזור אל חמשת המ"מים של ז'בוטינסקי, שרק היום נאמנו כאן לזכרו: מזון, מעון, מלבוש, מורה ומרפא. אך לא עשיתי זאת, ועכשיו עלי לשלם את המחיר. מוחים יקרים, חברי חברי הכנסת, אני רוצה להודות לכם. מחאתכם האדירה השוטפת את הארץ הצליחה להחזיר גם אלי את הערכים ששכחתי לאורך השנים. עם ישראל המתגלה עכשיו במלוא תפארתו הוא השעון המעורר שלי. הרחקתי לכת. בגדתי בשליחותי האמיתית, ועכשיו הגיע הזמן לתקן. וכשאני אומר "לתקן", אדוני היושב-ראש, אינני מתכוון לעוד שליפה מהמותן, לעוד מסיבת עיתונאים חלולה; אני מתכוון לשינוי תפיסתי עמוק ומהותי שחייב לבוא לידי ביטוי במדיניות כלכלית המשלבת תחרות אמיתית עם חמלה חברתית. עלי להיות כן. השינוי לא יתרחש בתוך יום וגם לא בתוך שנה. אך מרגע שהתודעה משתנה, חברי חברי הכנסת, אדוני השר, השינוי בשטח בוא יבוא. ישראל זקוקה ל"ניו דיל", ואני מבקש מכם, אזרחים יקרים, את ההזדמנות הזאת לעשות זאת. תודה לכם. היו"ר גאלב מג'אדלה: תודה, אדוני, חבר הכנסת איתן כבל. יעלה ויבוא חברי חבר הכנסת ישראל חסון, ואם הוא איננו, אנחנו נועלים את הישיבה. ישנו? איתן כבל (העבודה): היו לי עוד שתי דקות. היו"ר גאלב מג'אדלה: אתה רוצה להשתמש בהן? איתן כבל (העבודה): לא, רק שאני לא בסדר. היו"ר גאלב מג'אדלה: בבקשה, חברי חבר הכנסת ישראל חסון, קדימה. בבקשה. ישראל חסון (קדימה): תודה רבה. אדוני היושב-ראש, אדוני השר, חברי חברי הכנסת, קודם כול, אני חושב שזה המקום והזמן לאחל לאחינו המוסלמים רמדאן כרים. היו"ר גאלב מג'אדלה: תודה רבה. ישראל חסון (קדימה): מחכה לכם חודש לא פשוט, ואני מקווה שתצלחו אותו עם כל המהומות שיש מסביב. היו"ר גאלב מג'אדלה: אינשאללה. ישראל חסון (קדימה): אדוני השר, אני הפעם מפנה את זה אליך, ואני בטוח שאני אמצא אצלך אוזן קשבת, שתעביר את זה לראש הממשלה, כי הוא לא יקבל את זה מאף אחד אחר. אני חושב שמה שעובר עלינו כרגע זה שמרוב עצים אנחנו לא רואים את היער. אנחנו הפסקנו לחשוב בראייה תהליכית מה קורה לנו, ואני שואל את עצמי: מה עבר עלינו? מפעל מפואר בן 63 שנים, שאין לו אח ורע, לטעמי, בתולדות האנושות המתחדשת, ותראה לאן הגענו ומה קורה לנו. אני שואל את עצמי: לאן פנתה הגאווה, הגאווה הזאת, הישראלית? לאן הלכה הרעות, הסולידריות, הערבות ההדדית? ולפי דעתי, אחד הדברים החשובים זה – איפה התקווה והאמונה? אני חושב שמה שקרה לנו בתהליך הזה זה שהפוליטיקה הרעה – אני קורא לזה ה"כיסאולוגיה" – טרפה אותה, ולא נודע כי בא אל קרבה. איזה הישגים יש לנו? כמעט בכל דבר ועניין. אגב, בכל המגזרים. כמה שאנחנו לא צועקים וכועסים ורבים ותולשים, כמעט אין אח ורע בהשוואה למה שמתפתח פה בכל מגזר במדינה הזאת. בעבר הרוב נשא בנטל הזה, ואפילו עם כל האיומים וכל הסכנות, המלחמות, הקורבנות, הטרור, הסכסוכים הפנימיים, הרעות והערבות ההדדית היו נר לרגלינו; הם פיצו ושמרו לנו על התקווה והאמונה. עד שהתחילה הפוליטיקה לנגוס בכל חלקה טובה. היו"ר גאלב מג'אדלה: פרופסור הרשקוביץ, כבוד השר, אומר: גם התורה שמרה עליך. ישראל חסון (קדימה): בוודאי, אין לזה קשר. כל אחד הביא את זה ממקום כלשהו. יש אחד שנשען על התורה ואחד שנשען על סוציאליזם ואחד שנשען על רוויזיוניזם. זה לא משנה. אבל היתה לכידות, והיה משהו שהסתכלנו עליו ביחד וחיפשנו אותו ביחד. אני אומר לך, אדוני היושב-ראש, גם בדיון הפנימי הקשה של המיעוט הלא-יהודי בארץ-ישראל, במדינת ישראל, אני חושב שאנשים שהשקיעו – וכשאתה מסתכל על החברה הערבית – מגזרים שלמים שהשקיעו בחינוך, חינוך ועוד פעם חינוך, והשקיעו בדברים הללו, זכו להישגים שאין להם אח ורע. ואם מסתכלים על זה – זכו. אפשר היה יותר, אפשר היה פחות. מה שטרף לנו את הקלפים, גם בדיון הזה, זה הפוליטיקה הרעה, של מי ששיקר, אחד ששיקר לשני. ואני אומר לכם, הפוליטיקה הזאת ידעה לעשות דבר אחד – היא שחקה כל מרכיב של יחד, היא פיצלה אותנו לשבטים, לקבוצות לחץ ולתתי-קבוצות. וכשאני יושב פה בבניין הזה ומסתכל, אני רואה את תתי-הקבוצות הללו, וברור לי לחלוטין – ואני חושב, אדוני השר, שאתה יודע לצטט את זה יותר טוב ממני – באין חזון ייפרע עם. אנחנו זקוקים לחזון, ולא לפנטזיה, כי התהליך שהפסקנו להסתכל עליו, שהחברה הזאת נמצאת בו, הוא תהליך הרסני, ואני לא מחלק את זה כרגע לקואליציה–אופוזיציה; התהליך הזה הוא תהליך הרסני. ואני אתן דוגמה קטנה. כמה שנים ניהלנו את משק המים שלנו ב"שיטת הטוטו" של מה יהיה מפלס הכינרת, כאילו לא ידענו שכמות המים היא נתונה, והצריכה תלך ותעלה. ולאן הגענו? באשמת כולנו, אין פה אחד שחף מהאשמה הזאת. לאן הגענו? הגענו למצב שהיום כולנו נאנקים תחת כישלון המדיניות שהפסיקה לראות תהליך, שהפסיקה להתייחס לתהליך. אני אומר לכם שהמחאה של היום, שמציפה המון טרדות – בעיני כולנו כאן מתייחסים לטרדות, כולנו כאן מתייחסים לעצים, אנחנו לא רואים את היער. אוזנינו טחו כבר מלשמוע ועינינו מלראות את התהליך הזה. אני אומר לכם, הגרעין שנושא על כתפיו את משא המדינה הזאת, המחאה הזאת, בעיני, אומר לנו בעצם: תנו לנו ערכים, תנו לנו סדר אזרחי חדש, תנו לנו את הגאווה, תנו לנו את הערבות, תנו לנו את הרעות, ובעיקר – את התקווה. זה מה שהם אומרים. הם אומרים את זה בדיור, הם אומרים את זה ב"קוטג'", הם אומרים את זה בעשרות דברים, אבל מה המסר שעומד מאחורי כל הדבר הזה? יש פה מסר שהם לא אומרים אותו. אנחנו צריכים לשמוע אותו, לראות אותו, להבין אותו וללכת אתו, אחרת אנחנו בתהליך ההרסני הזה. אני חושב שכל מי שמתווכח אתם על הפרטים, טועה. הם מדברים על אובדן הדרך. רבותי, הם מדברים על אובדן הדרך. על זה הם מדברים. גם אם הם לא יודעים לומר את זה כפי שאני אומר את זה כרגע, על זה הם מדברים. אדוני השר, אנחנו היום, שנה שמינית ברציפות – בוא נראה מה התהליך – בספטמבר הזה, שנה שמינית ש-52% מכיתות א' שנפתחות הן בחינוך הלא-ציוני. מה עושים עם זה? מי אמור להתייחס לזה? אנחנו אמורים לפגוש את זה כמו את בעיית המים, בעוד ארבע, חמש, שש שנים, במצב של שבר? על מי נשית את זה? 40% – – – שר המדע והטכנולוגיה דניאל הרשקוביץ: נקטין את הילודה? ישראל חסון (קדימה): לא, סליחה. אני מדבר על סדר אזרחי חדש. אני מדבר על טרמינולוגיה חדשה. אני מדבר על ערכים חדשים. ותיכף אני אקשר את זה לחוק הווד"לים, אני לא מתכוון להתחמק מזה. תיכף, אני מייד מגיע לזה. כש-40% מהבנות החילוניות משתמטות משירות – זה לא כולל את החרדיות, זה לא כולל את הציונות הדתית, זה לא כולל את אלה – 40% משתמטות מטעמי דת, מה הממשלה הזאת עושה עם זה? לערבות ההדדית הזאת – מה היא עושה עם זה? מה היא עושה עם הנתון הזה? היא מחכה שזה יהיה 60%? מה האחוז? שר המדע והטכנולוגיה דניאל הרשקוביץ: זה לא אותו דבר, כי משתמטים עוברים על החוק. אבל כשדיברת על 52% מהילדים שבכיתות א' – שהם לא נשארים, אתה מתכוון כמובן למיעוטים ולחרדים, נכון? ישראל חסון (קדימה): כן. שר המדע והטכנולוגיה דניאל הרשקוביץ: יפה. עכשיו, זו דמוגרפיה. מה, תהפוך את החרדים לציונים? ישראל חסון (קדימה): לא. אדוני השר, אגיד לך מה, אני חושב שהשיח שלנו צריך להשתנות. אנחנו צריכים לשבת ולראות מהם אותם מרכיבים בשיח שאנחנו צריכים לשנות כדי להביא ליכולת קיום של האורגן הזה שנקרא מדינת ישראל, עם הרכב האוכלוסייה הזה, ב-20–30 השנים הקרובות. אני אחכה לשבר? אני חייב לקיים את הדיון הזה. אם אני לא אקיים את הדיון הזה, אז הילדים והנכדים של אדוני היושב-ראש פה לא ידעו איך לשבת ולעשות את זה יחד אתי, ואני רוצה לעשות את זה יחד אתם. לא ידעו. אני אחכה לשבר? זה בדיוק הראייה התהליכית, שאתה רואה לאן אתה הולך, אתה מבין מה אתה עתיד לפגוש, ואנחנו מתעסקים עם הפרטים. במה אנחנו מתעסקים, עם ועדות חקירה? במה אנחנו מתעסקים, עם חוק הנכבה? זו הבעיה? היו"ר גאלב מג'אדלה: נאמנות ואזרחות. ישראל חסון (קדימה): נאמנות ואזרחות. כשאני שואל מה זה נאמנות – שיעמדו אלה שמדברים על נאמנות ויספרו לי מה הנאמנות שלהם. אני מצטער שאנסטסיה כרגע איננה, היא עומדת פה ומרצה לנו שאנחנו צריכים להיות פטריוטים. אני פשוט לא מבין את הדיון הזה. אני לא מבין מה הפוליטיקה הזאת, לאן היא אמורה לקחת אותנו, לפיצול הרב הזה? ואני אמשיך. כמה אנשים משלמי מס – לא מס אמת – יש במדינה? מה האחוז? אני לא מדבר על מס אמת. מה עשינו? השתנו מסים עקיפים. למה השתנו מסים עקיפים? כדי להשית את המס, לכאורה, על כל האזרחים. אבל את המס העקיף הערמנו על הגב של אלה שמשלמים מס, של אלה שסוחבים. זה מה שעשינו בתהליך. לאן הבאנו אותם? אבי ייסר אתכם בשוטים, אני אייסר אתכם בעקרבים. זה התהליך. אני רוצה לתת דוגמה – את מחאת ה"קוטג'". בואו ניתן דוגמה קטנה, את מחאת ה"קוטג'", בכוונה כחלק מהקונספט, מהתהליך. אתה יודע, יש בערבית פתגם שאומר שמי שלא מסוגל להתגבר על הגמל, נושך את הרסן שלו. נכון? אִלְלִי מַא בִּיקְדַר עַלְ-גַ'מַל בִּיעִצְ' אלבַּרְדַעַה. נכון? היו"ר גאלב מג'אדלה: כן. ישראל חסון (קדימה): לקחנו את הרפתנים, את החקלאים, לקחנו אותם – דרך אגב, לפני שלושה חודשים, כשגמרנו לחוקק, שר המסחר והתעשייה, שהיה אז שר החקלאות, נלחם בחירוף נפש לא להגדיל לרפתות הקטנות את המכסות; נלחם בחירוף נפש נגד יבוא. היום הוא מוביל את ההצעה להגדיל את המכסות. אחרי חמש שנות דיונים על חוק – בתוך שלושה חודשים התהפך, התהפכה המדיניות. מי יהיו היבואנים החדשים, מי יהיו – הרפתנים? לא. אותן רשתות, אותם גורמים שיוצרים את המרווח הגדול הזה. מה אני בא לרפתן ואומר לו? אומר לו את הדבר הבא: מי זה הרפתנים החקלאיים? הם יום-יום, לילה-לילה, קיץ, חורף, 365 יום אין להם יום אחד מנוחה, דואגים לדבר הזה. פתחו מפעל שהוא המוביל בעולם, עמל של 70 שנה. לוקחים, באים אליהם, אל טובי בנינו. הם משלמים מס אמת. הבנים שלהם, לפי כל פילוח, הם מתנדבים ולא משתמטים, במקומות הכי מפוארים שיש. אנחנו באים אליהם ואומרים: רבותי, בואו, אנחנו הולכים לשחוט עוד ערך, אנחנו הולכים לחסל עוד נדבך מפואר שבנינו בעמל רב. מה זה יתרום? איזה מסר זה בתהליך? לאן זה לוקח אותנו, הדבר הזה? אני אומר לכם – אנחנו, לאן אנחנו מוליכים? אנחנו מוליכים את זה קורבן למולך של הפוליטיקה הרעה, הקטנה, המפצלת. זה מה שאנחנו עושים. כשמסתכלים על זה בתהליך, זה תהליך הרסני של פוליטיקה רעה, שאני אומר לך, כולנו צריכים להתעורר ממנה, אבל בפרט מי שהיום היה צריך לשבת פה. הפוליטיקה הזאת לוקחת את האנשים שנושאים בנטל כמובן מאליו, והיא יודעת שהיא יכולה לשים עליהם ולשים עליהם. הפוליטיקה הזאת מקבלת כמובן מאליו שהאנשים האלה ישמרו על הערכים של הרעות, של הערבות, של התרומה ושימור התקווה. זה מה שהיא עושה. ואני אומר לך, זו בעיני הזעקה של משתכני האוהלים; זו בעיני הזעקה של המילואימניקים; זו בעיני הזעקה של הרופאים. זו הזעקה: תנו לנו להמשיך לשאת בנטל, שמרו על הגאווה, שמרו על הערבות, ותנו לנו להמשיך לטפח את התקווה לכולכם. מי לא זועק? אדוני השר, מי לא זועק? שמת לב מי לא זועק בכל המחאה הזאת? אלה האנשים שיושבים על האלונקה, לא האנשים שנושאים את האלונקה. אלה שיושבים על האלונקה, בכל המחאה הזאת לא שומעים אותם. ומה יהיה לנו עכשיו עם חוק הוונדליזם? לא וד"ליזם, זה ונדליזם החוק הזה. הוא ישחרר את הסתימות ויאיץ את האתנן שאנחנו נשלם לאנשים שיושבים על האלונקה, כי אף אחד פה לא מתייחס ל-52%, כי אף אחד פה לא מוכן להתייחס ל-40% משתמטים, כי אף אחד לא מוכן להתייחס לרמת המיסוי המטורפת, אף אחד. אנחנו מחכים שזה יפגוש אותנו במכה. זה התהליך, ואף אחד לא מתייחס לתהליך. אתה יודע, אדוני השר, אני בתחילת המחאה הזאת אמרתי שיש 100,000 איש במדינה הזאת שלא יכולים להגיע לאוהלים, אבל אם הם היו יכולים להגיע לאוהלים, הם היו ישנים שם. 100,000 קשישים במדינה הזאת חיים מ-2,800 שקל לחודש – לא נתונים שלי, נתונים שקיבלתי. 100,000 קשישים – 2,800 שקל לחודש. היו"ר גאלב מג'אדלה: מה אפשר לעשות בזה? ישראל חסון (קדימה): מה אפשר לעשות בזה? חלוקה שונה. היו"ר גאלב מג'אדלה: לא, איך הוא יכול להתקיים מ-2,800? ישראל חסון (קדימה): דרך אגב, למה אנחנו לא שואלים? כי הוא לא יכול להגיע לאוהל, כי הקשיש לא יכול להגיע לאוהל, אז על מי הוא נופל כנטל בזיקנתו במקום לשבת בגאווה ובכבוד? על מי? על בניו, על ילדיו, עליהם הוא נופל; על נכדיו, שלא יכולים בכל התהליך הזה לסחוב. שלמה מולה (קדימה): אתה יודע מה הדבר הכי עצוב? כשאתה שואל את השאלה – זאת המדינה שאני בניתי? – – – ישראל חסון (קדימה): אתה יודע, אני רוצה להגיד לך משהו. אני אומר לך: גם את זה הוא יכול להגיד, אבל בעיני, גם כשיגיע עולה חדש קשיש, מגיע לו לקבל מהמדינה הזאת, שבנינו אותה כדי שנוכל לתת את הדבר הזה. ואף אחד לא שואל את השאלה. דרך אגב, אני שאלתי את השאלה מישהו – אני לא רוצה לומר כרגע מי, את אחד השרים – והוא ענה: בסדר, תשמע, אנחנו נותנים להם הנחה באגרות, אנחנו נותנים להם הנחה בנסיעות, גם זה שווה ערך כספי. נותנים לך 2,800 שקל, אומרים לך: תחיה עם זה ותזמין פעם בחודש את הילדים שלך לארוחה, את הילדים והנכדים. מותר לאדם מבוגר להזמין את ילדיו ואת נכדיו לארוחת יום שישי? אתה מסוגל לעמוד בזה? אני אומר לך, אדוני השר – – – היו"ר גאלב מג'אדלה: סלח לי אם אני אקלקל לך, אני לא בטוח שהם ימצאו מי שיזמין אותם לארוחה. אנחנו יודעים גם כמה אנשים, כמה עשרות אלפים כאלה – אין אפילו מי שידברו אתם, לצערנו. ישראל חסון (קדימה): יכול להיות, יכול להיות, יכול להיות, אבל דבר אחד ברור, אדוני השר: אנחנו לא יכולים להמשיך לחלק את המשאבים שלנו באופן שאנחנו מחלקים, דרך התהליך של הפוליטיקה הרעה הזאת. אי-אפשר, אי-אפשר יותר. אלה שיושבים על האלונקות מתרבים ונהנים בשל פוליטיקה רעה, ונושאי האלונקות – אין להם ייצוג, הם לא באים לידי ביטוי. אין אמון, יש משבר אמון, ואני אומר לך שהעובדה שאף אחד מאתנו לא יכול ללכת לאותם מקומות ולייצר דו-שיח – זה משבר אמון שאי-אפשר לעבור על-ידו, אסור לעבור לידו, וחייבים לטפל בו. אבל מה שנדרש בעת הזאת זה גדלות רוח, זה איזה – אני זוכר מאמר פנטסטי של ברל כצנלסון, "בזכות המבוכה ובגנות הטיוח". על זה בנינו מדינה; דרך אמירה כזאת הצלחנו לבנות מדינה, לא דרך מריחה, לא דרך טיוח. האם דיון כזה מתקיים? לא, ממש לא. למה הוא לא מתקיים? בזכות הפוליטיקה המכוערת הזאת. ואני אומר לך, אם אנחנו לא נתעורר מהר, עכשיו – ובגלל זה לטעמי לא היה צריך להוציא את הכנסת לפגרה, והיה צריך לקיים את הדיונים האלה, משום שאם אנחנו לא נקיים אותם עכשיו, אנחנו נפגוש בשלושת החודשים, ארבעת החודשים הקרובים, בשנים הקרובות, מציאות שמחיר התיקון שלה יהיה עצום. והכי גרועה זו השאלה לאן אנחנו מובילים את החרפה הזאת, ואני מצטער שככה אני מסכם את הדיון הלילי הזה. אני מקווה שזה יגיע לאוזניו של ראש הממשלה. תודה לך. היו"ר גאלב מג'אדלה: תודה לחבר הכנסת ישראל חסון. תם סדר-היום, הישיבה הבאה תתקיים מחר, יום שלישי, ב' באב התשע"א, 2 באוגוסט 2011, בשעה 11:00. הישיבה נעולה. הישיבה ננעלה בשעה 00:06.