קטע מדברי הכנסת

הצעת חוק בתי-המשפט (תיקון מס' 69), התשע"ב–2012 [מס' מ/521; "דברי הכנסת", מושב שני, חוב' ל"ה, עמ' ; נספחות.] (קריאה שנייה וקריאה שלישית) היו"ר אורי מקלב: אנחנו נעבור לסעיף 12 בסדר-היום: הצעת חוק בתי-המשפט (תיקון מס' 69), התשע"ב–2012, קריאה שנייה וקריאה שלישית. יציג את הצעת החוק יושב-ראש ועדת החוקה, חבר הכנסת דוד רותם. בבקשה, אדוני. ישנן הסתייגויות? דוד רותם (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): כן. אדוני היושב-ראש, רבותי השרים, חברי חברי הכנסת, בשם ועדת החוקה, חוק ומשפט אני מתכבד להביא בפניכם את הצעת חוק בתי-המשפט (תיקון מס' 69), התשע"ב–2012. זוהי הצעת חוק ממשלתית, והיא נועדה לתת לחשוד הזדמנות מעשית לבקש מבית-המשפט לאסור את פרסום פרטיו המזהים על-ידי קביעה כי ככלל לא יתפרסם שמו של חשוד שטרם הוגש נגדו כתב-אישום במשך 48 שעות מהמועד שבו הוא היה אמור להתייצב לחקירה במשטרה, וזאת למעט במספר חריגים ובהם מקרים שהפרסום דרוש לצורך חקירה או לצורך אזהרת הציבור, במקרים בהם בית-המשפט התיר את הפרסום או בהסכמת החשוד. על-פי המצב החוקי ישנה אפשרות גם כיום לאסור את פרסום שמו של חשוד. בית-המשפט יכול, על-פי בקשת החשוד, לאסור את פרסום שמו כאשר הפרסום עלול לגרום לחשוד נזק חמור ובית-המשפט סבור כי יש להעדיף את מניעת הנזק על-פני העניין הציבורי שבפרסום. ואולם, כאשר הפרסום נעשה באופן מיידי, אין בידי החשוד זמן לפנות לבית-המשפט וכך, למעשה, נשללת ממנו האפשרות למנוע את פרסום שמו. את זה באה הצעת החוק למנוע. כמו כן יש לזכור כי במקרים רבים מדובר בחשוד שהוא אדם פרטי שאינו מוכר לציבור, ולכן אין תועלת מיוחדת בחשיפת פרטיו, אך הנזק שייגרם לו בסביבתו הקרובה יהיה משמעותי וקשה. הצעת החוק מאזנת את האפשרות לאיסור פרסום כאמור על-ידי מתן אפשרות לכל גורם שמעוניין בכך, לרבות לכלי התקשורת, להגיש בקשה לבית-המשפט לבטל את איסור הפרסום, וכן בקביעה שעם הגשת כתב-האישום נגד החשוד, יפקע איסור הפרסום שעליו הורה בית-המשפט, אלא אם כן קבע בית-המשפט אחרת. על מנת להבטיח את יישום האפשרות של החשוד לבקש איסור פרסום כמפורט, מוצע לקבוע כי הרשות החוקרת תיידע את החשוד בדבר זכותו לבקש את איסור הפרסום, וכן תאפשר לו להגיש בקשה לאיסור הפרסום באמצעותה, על-פי טופס שמוצע לצרפו כתוספת לחוק. את ההסדרים האמורים מוצע לקבוע גם בחוק השיפוט הצבאי, בשינויים המחויבים. להצעת החוק יש כמה הסתייגויות, ואני מבקש מחברי הכנסת לדחות את ההסתייגויות, למעט הסתייגות אחת, של השר לביטחון פנים, שזו הסתייגות שנעשתה בהסכמה, לקבוע שאם בתוך 24 שעות החשוד מיוצג והובא בפני שופט, לא המשטרה תצטרך לבקש את איסור פרסום שמו אלא הוא יצטרך לעשות את זה באמצעות העורך-דין שלו. תודה. היו"ר מוחמד ברכה: תודה, אדוני. אנחנו עוברים להנמקת ההסתייגויות. ראשונת המנמקים – חברת הכנסת זהבה גלאון. לרשותך עד 15 דקות. זהבה גלאון (מרצ): אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, הצעת החוק לאיסור פרסום שם החשוד היא עוד הצעה שמבקשת להטיל צנזורה על חקירות וחשדות פליליים, עוד הצעה שמבקשת לסתום את הפה לעיתונות החוקרת. בשבועות האחרונים כל המדינה רעשה והתקשורת רעשה בשל חוק לשון הרע. הצעת החוק הזאת היא לא פחות דרקונית מחוק לשון הרע. הצעת החוק הזאת בעצם היא תעודת ביטוח לחיפוי וטיוח. שימו לב, תעודת ביטוח לחיפוי וטיוח. הצעת החוק הזאת תהפוך את מדינת ישראל למדינה היחידה בעולם המערבי שיש בה הצעת חוק כזאת. אני רוצה לסבר את האוזן, חברי חברי הכנסת. עד שנת 2002 הפרסום והפומביות היו הכלל, ואיסור הפרסום היה החריג לכלל. היתה סמכות לאסור פרסום שם של חשוד, אבל רק במקרים של הגנה על ביטחונו או כדי למנוע פגיעה בחקירה. אז שינו את האיזון הזה שהיה קיים בין העניין הציבורי שבפרסום שמות חשודים לבין הזכות לפרטיות ולשם טוב, ובעצם הרחיבו את האפשרות לאסור כל פרסום בקשר לדיון בבית-משפט. התירוץ היה: אנחנו רוצים למנוע פגיעה חמורה בפרטיותו של בעל דין או כל אדם אחר ששמו הוזכר בדיון. יש הרבה דברים בגו. ההצדקה למהלך הזה היתה, שמרבית החקירות בעצם מסתיימות בסופו של דבר ללא הגשת כתב-אישום, ולחשוד נגרם נזק מפרסום שמו. אי-אפשר לזלזל בזה, אבל אני רוצה לטעון שגם מרבית המעצרים אינם מגיעים לתקשורת, לידיעת הציבור. אני מעריכה שבתקשורת מתפרסמים כעשרה שמות של חשודים ונחקרים ביום. אנחנו מדברים על עשרה חשודים ביום, שכל אחד מהם הוא עולם ומלואו, אין ספק בזה, וגם אין ספק שלחשודים יש זכויות, ולגבי כל אחד מהם – זה החיים שלו, אבל אנחנו מדברים על לא יותר מ-3% מכל החשודים שנחקרים במשטרה, ושימו לב: לרבות חשודים שנעצרו. נכון שיש תחושה כזאת שהתקשורת מפרסמת שמות של חשודים רבים. ראינו את זה לאחרונה בפרשת מרגול. כל פעם שהמשטרה מדליפה על חקירה של מפורסמים, אנחנו יודעים, התקשורת מפרסמת. אבל התקשורת מפרסמת רק שמות מועטים ביותר של חשודים שהם לא מפורסמים או שהם לא בכירים. והיום, הכנסת הזאת, כמעט עשור אחרי שהרחיבו את ההגנה על חשודים, העיתונות – שימו לב לדבר הבלתי-מתקבל על הדעת – העיתונות היא שתצטרך לבקש את הסרת איסור הפרסום. שיהיה לכם ברור, חברי חברי הכנסת, המחוקק, ועדת החוקה, הממשלה, ממש לא התכוונו להגן על שמו הטוב של האדם הפרטי. האדם הפרטי כמעט אינו נחשף. הצנזורה השרירותית בחוק הזה פועלת רק לטובתם של אנשי ציבור – אנשי ציבור שיש לגביהם עניין ציבורי – ואני חושבת, ואני מאמינה, שיש חשיבות עליונה בפרסום שמות של חשודים בכירים, קודם כול, כי אנחנו כבר יודעים: הציבור צריך לדעת ולהכיר את המעשים של הנבחרים שלו, גם את המעשים של אלה שמחזיקים בנכסים הכלכליים שלו. אם מסתירים את שמו של איש ציבור חשוד, נוצר מצב שלא רק שהציבור אינו יודע שאותו אדם חשוד בביצוע עבירה, הוא גם לא יכול לפקח באמצעות עינה הבוחנת של התקשורת על כל תהליך החקירה נגדו. קראתי לפני כמה חודשים דברים מאוד נכוחים של ניצב-משנה בדימוס מאיר גלבוע, שהתייחס להצעת החוק הזאת, והוא אדם בעל ניסיון עשיר בחקירות של אנשי ציבור. הוא כתב בבלוג שלו שאי-חשיפת שמו של איש ציבור עשויה לסייע לו ללחוץ על מערכת אכיפת החוק לסגור את התיק נגדו, ואנחנו יודעים שהיו דברים מעולם – לסגור את התיק נגדו בלי שהציבור בכלל ידע שאותו אדם היה חשוד בביצוע עבירה. אנחנו יודעים, חברי חברי הכנסת, שלאנשי ציבור בכירים שהם גם בעלי עוצמה כלכלית, יש אמצעים שאין בידי שכבות מוחלשות. הם יכולים להשפיע על אלה שמחליטים, על קציני משטרה, על בכירי הייעוץ המשפטי, על הפרקליטות, וגם על השופטים. אנחנו יודעים שזה נעשה, אנחנו יודעים שזה כבר היה, וגם אנחנו יודעים כמה הפרסום הוא חיוני. אנחנו יודעים שאנשים מוסרים עדויות נוספות, בעיקר במה שקשור בעבירות מין. תיזכרו בפרשת איציק מרדכי, בפרשת קצב. רק בגלל הפרסום נוצר אפקט דומינו, ואז הופיעו עוד מתלוננות, ובסופו של דבר שניהם הורשעו – לא בתלונה המקורית; לא איציק מרדכי ולא קצב לא הורשעו בתלונה המקורית; הם הורשעו בתלונות שהוגשו לאחר הפרסום הראשוני. חשבנו שזה הדבר שצריך להיות. באה היום ועדת החוקה אליכם למליאה, ואומר ראש הוועדה: אני מציע לכם לתמוך בהצעת חוק שמבקשת להגן על חשודים; אני מציע לכם לתמוך בהצעת חוק שתגרום להפקרת הקורבנות, שתפגע בשוויון בפני החוק, וגם תאפשר העלמת מידע מהציבור. שמעתי בדיונים בוועדת החוקה – השתתפתי במהלך הדיונים – היו כאלה שאמרו: זה קטנוני, בסך הכול מדובר באיסור פרסום ליומיים. אבל אנחנו יודעים, חברי חברי הכנסת, שלעתים אלו בדיוק היומיים שבהם איש ציבור מפעיל את עורכי-הדין שלו, מוציא צו פרסום לאיסור שמו ופרטיו; ואנחנו יודעים – אני אומרת את זה בצער – שבתי-המשפט פעמים רבות משמשים מעין חותמת גומי ונענים לצווים האלה די בקלות. אנחנו יודעים את זה. כבר שמענו על גורמים מאוד בכירים – נבחרי ציבור, אנשי ציבור, אנשי הון – שהלכו לבית-המשפט, ביקשו צו איסור פרסום, ובתי-המשפט נענו. עכשיו באה ההצעה הזאת ובעצם מבקשת לחזק את הקשרים השליליים בין הון לשלטון. תראו מה קורה בתקשורת. חלק מהתקשורת כבר לא חופשית כבעבר, נמצאת בבעלותם של בעלי הון מקורבים לשלטון, ושיקולי הפרסום שלהם תלויים יותר בשיקולים הפרטיים של בעלי כלי התקשורת. כבר קשה לסמוך על האובייקטיביות שלהם. זה דבר שתורם להגברת השחיתות. ועכשיו באה ההצעה הזאת, שהוגשה על-ידי השר נאמן, וקודמה בוועדת החוקה של הכנסת על-ידי יושב-ראש ועדת החוקה, שאני מצטערת לומר – איך אג'נדה אישית וקואליציה דורסנית, שמחזקת את מעמד החזקים ממילא, ומחלישה את הקבוצות שידן אינה משגת לשכור פרקליטי צמרת, איך הקואליציה הזאת מביאה לכם היום להצבעה הצעת חוק שבעצם מבקשת להשתיק את העיתונות החוקרת, לטייח, לחפות. אני קוראת לכם, חברי חברי הכנסת: אל תיתנו יד להצעה הזאת, ודאי לא אחרי שתשמעו את פרוטוקול חילופי הדברים בוועדת החוקה – ואני מצטטת את הדברים בדיוק כפי שהתפרסמו בפרוטוקול, הדברים שנאמרו על-ידי יושב-ראש ועדת החוקה בהתייחס לחוק הזה. שימו לב, חברי חברי הכנסת, חבר הכנסת דוד רותם – ציטוט: "כאשר פורסם שהמשטרה חוקרת חשדות נגד יושב-ראש ועדת החוקה על זיוף מסמכים – – – אחר כך מסתבר שלא היתה חקירה והוא לא נחשד ולא נחקר, אבל זה פורסם. אחר כך אותו תיק נסגר מחוסר אשמה, אז פרסמו שוב – באותה חקירה שבה נחשד יושב-ראש ועדת החוקה, התיק נסגר. האם צריך בלי לבדוק שהשם שלי יתפרסם בעיתון?" את זה אומר יושב-ראש ועדת החוקה בוועדה. ואני עונה לו בדיון בוועדה, ואני מצטטת: "אדוני היושב-ראש, אני לא יכולה להמעיט בתחושות שאתה משקף". גם אני נחקרתי, אבל הפגיעה האישית שלנו – האם הפגיעה האישית שלנו יכולה להכתיב לנו את התפיסה הכוללת של פומביות הדיון, חופש המידע ודברים מהסוג הזה? "אני מבינה את הרגישות", אדוני יושב-ראש הוועדה, "ולא רק שאני מבינה, אני גם מזדהה אתה, אבל אני חושבת שהמקום האישי שאנחנו עומדים בו לא יכול לטשטש את שיקול הדעת כשאנחנו באים להליך חקיקה שהוא כל כך משמעותי ומורכב ויש לו השלכות כל כך מרחיקות לכת". אני מציעה לכם, חברי חברי הכנסת, שכשאתם באים להצביע על ההצעה הזאת, תזכרו את חילופי הדברים בין יושב-ראש ועדת החוקה לביני. יושב-ראש ועדת החוקה מביא לכם היום הצעה שמבקשת להטיל איפול על חקירות ב-48 השעות הראשונות, מבקשת להביא בפניכם הצעה שנובעת מאג'נדה אישית של שר המשפטים, של יושב-ראש ועדת החוקה, שמכתיבה לנו כאן היום בעצם פגיעה אנושה בשלטון החוק, בחופש העיתונות ובזכות הציבור לדעת. אני חושבת, חברי חברי הכנסת, שצריך לחזור למה שהיה פעם, כשהפרסום והפומביות היו הכלל ואיסור הפרסום היה החריג לכלל, כי, חברי חברי הכנסת, מי כמוכם יודע, הפרסום בתקשורת הוא תעודת הביטוח נגד חיפוי וטיוח. תודה רבה, אדוני. היו"ר מוחמד ברכה: תודה לך, גברתי. אני מזמין את חבר הכנסת ניצן הורוביץ לנמק את הסתייגויותיו בטווח של 15 דקות. אחריו – חבר הכנסת מולה. אתה מעוניין לנמק את ההסתייגות שלך? כן? שלמה מולה (קדימה): עשר דקות. על החוק הזה. ניצן הורוביץ (מרצ): תודה, אדוני היושב-ראש, אני מצטרף בכל לב לדברים של חברתי זהבה גלאון, שנימקה, ואני רק אוסיף, כי היא אמרה את העיקר. אני רוצה לומר לך, אדוני היושב-ראש, שאני מבין את אלה שרואים כוונה טובה בהצעת החוק הזאת, כביכול לשמור על פרטיות של עצורים או חשודים, אבל אני גם רואה את הצד השני. אני רואה את אותם אנשים שדווקא האינטרס הציבורי, אפילו האינטרס האישי שלהם, מחייב את פרסום המעצר. והיו לא מעט מקרים במדינת ישראל שבהם למזלו של העצור פורסם דבר המעצר, וכך נמנעה ממנו טרגדיה גדולה של חקירה במחשכים, הרחק מעין הציבור. זה בסופו של דבר האינטרס שצריך לעמוד לנגד עינינו. לא מדובר ב"זכות הציבור לדעת" באיזו פוזיציה מציצנית כזאת של רכילות, של חדירה לפרטיות של כל מיני אנשי ציבור, של הכפשת שם טוב. להיפך, אדוני. אני בא לכאן בהתנגדות להצעת החוק מתוך הגנה על הזכות הבסיסית של בן-אדם לחירות, על הצורך שלנו למנוע מצב שיעשו מעצרים במחשכים וחקירות במחשכים. היום, גם היום – הרי אנחנו יודעים שכאשר המשטרה, או החשוד, או גורמים אחרים, רוצים למנוע את הפרסום, מוציאים צו איסור פרסום – ויש לי, אגב, ביקורת על האינפלציה בצווי איסור פרסום שמוציאה המשטרה. כאן הופכים את העניין הזה לנורמה. כשאתה תרצה לגלות את המעצר, לחשוף אותו, תצטרך לבקש אישור. זאת אומרת, זה המצב ההפוך, ולכך אני מתנגד באופן נחרץ. גם העיתונות ומועצת העיתונות מתנגדות לעניין הזה באופן נחרץ. חבל לי שהדברים הגיעו לכדי כך שאנחנו מתמודדים כאן היום בכנסת עם הצעת חוק גורפת, הצעת חוק שיש בה פגיעה בחירויות היסוד ויש בה פגיעה בחופש העיתונות. אגב, זה לא רק חופש העיתונות. אני רוצה כאן להסביר. לא מדובר רק בחופש של איזה כתב לדווח; מדובר בחופש של אותו אדם שבו אנחנו מדברים. היה דימוי יפה ביחס להצעת החוק הזאת, שאם עד עכשיו דיברנו מבחינת הסיקור על שטח מואר שבו יש כמה כתמי צל, עכשיו נדבר על שטח חשוך שבו יהיו כמה כתמי אור. זאת אומרת, אנחנו מדברים כאן על היפוך המציאות, וזה דבר שאנחנו לא צריכים לתת לו יד. גם כך – ואדוני יודע את זה היטב – יש בידי הרשויות השונות אמצעים, ואפילו אמצעים דרסטיים, למנוע פרסום, ואפילו לאורך זמן רב מאוד; לא רק בידי המשטרה, גם בידי גופים אחרים. היום במדינת ישראל אפשר להחזיק בן-אדם במשך תקופה ארוכה מאוד, ארוכה אפילו מאוד מאוד, בלי שהשם שלו מגיע לידיעת הציבור. אבל אלה בכל זאת המצבים החריגים. אני לא רוצה שנגיע דרך הצעת החוק הזאת למצב שזאת תהיה הנורמה, שאפשר יהיה לעצור אדם והנורמה תהיה שלא מפרסמים את שמו, אלא אם כן הוא מבקש, או גורם אחר, ויש נסיבות, וצריך לשכנע וכו'. זו לא דרך ראויה. זו הצעת חוק שלא מתאימה למשטר דמוקרטי. זו הצעת חוק שלא מתאימה למדינה עם חופש עיתונות. זו הצעת חוק שלא מתאימה למדינה שיש בה זכויות אדם ואזרח שאנחנו חייבים להגן עליהן. צר לי שהממשלה מביאה את הצעת החוק הזאת. בעניין הזה אני מצטרף בכל לבי לדברים של זהבה גלאון. זו לא הצעת חוק ראשונה מסוגה. זה חלק ממסכת שלמה של הצעות חוק שיורדות על הכנסת הזאת ושמגבילות את מה שאנחנו קוראים לו "המרחב הדמוקרטי". זה אולי נשמע לכם משפט קצת מופשט, אבל כשאתה מתרגם אותו לפעולות הממשליות והשלטוניות, יש לו ביטוי מאוד מוגדר. הוא מדבר על עבודת המשטרה, ועל עבודת בתי-המשפט, ועל העבודה של מערכת אכיפת החוק, ועל העבודה של ארגונים ועל העבודה של חוקרים – על כל מכלול הדברים שמרכיבים את החיים שלנו במרחב דמוקרטי חופשי. והממשלה הזאת, דרך הצעות חוק בדיוק מהסוג הזה – ואגב, הצעת החוק הדרקונית באמת תגיע בהמשך הערב, מה שנקרא "החוק למניעת הסתננות", שבה, לפי הצעת החוק הזאת – אני חייב להזכיר, כי זה מתקשר – אפשר יהיה להכניס בן-אדם לכלא לשלוש שנים לפחות בלי משפט. רק שנבין את העניין. היו"ר מוחמד ברכה: זה לא כלא. ניצן הורוביץ (מרצ): לכלא, לכלא. איך זה ייראה? על זה נדבר בהמשך. פשוט חייבים להבין, כשאנחנו מדברים על צמצום המרחב הדמוקרטי, אנחנו מדברים על הצעות חוק מהסוג הזה, שמגבילות את זכויות הבסיס הדמוקרטיות. אנחנו משמיעים את הביטוי הזה הרבה, מפני שהממשלה מאלצת אותנו לכך, ואז לפעמים זה נשחק. אבל ברגע שמגיעה הצעת חוק מהסוג הזה אל הכנסת, אפשר לראות בדיוק את הביטוי המעשי של מה שנקרא הגבלת או הצרת המרחב הדמוקרטי. אני אפילו נזכר ברצח רחל הלר, נדמה לי – דודו רותם, תקן אותי אם אני טועה – מי זה היה? יורם ביכונסקי, כמדומני, שהמשטרה עצרה, ואילולא היה השם מתפרסם, האיש היה נמק שם בחקירות אני לא יודע כמה זמן, והוברר שהיה חף מפשע. עצם הפרסום חילץ אותו מהעניין, ויש הרבה דוגמאות כאלה. נכון שאלה מקרים נדירים, אבל אני טוען שהם מקרים נדירים מפני שקיימת העין הזאת על המעצרים, מפני שהמשטרה יודעת שהדברים עשויים להתפרסם, מפני שגופים אחרים יודעים שדברים עשויים להתפרסם. צדקה זהבה גלאון כשאמרה שבסך הכול הפרסומים האלה, המיותרים או הרכלניים, הם מיעוט שבמיעוט של הדברים. הרי רוב המעצרים בכלל לא מתפרסמים. לטענה הזאת שכאילו התקשורת לוקחת כל מעצר ומנפחת אין על מה לסמוך, זה מיעוט שבמיעוט. אנחנו רוצים להגן על אותם מעצרים שבהם ללא הפרסום עלולה להיות פגיעה ממשית ורצינית בזכויות העצור. כמו שנאמר לגבי הרבה דברים במשפט, לפעמים, נכון, עלול פרסום מסוים לפגוע בבן-אדם, להכפיש את שמו, אבל בעיני, מאה מקרים כאלה לא שקולים למקרה אחד של מעצר שווא שבו אדם נשללת חירותו, והוא מבלה במעצר ימים על ימים, בלי שיודעים על גורלו, בלי שבני משפחתו שומעים ובלי שהקהילה שומעת. לכן אני אומר, אנחנו, בדברים כאלה של שלילת חירות, של זכויות עצורים, של מה שנקרא צדק בהליך הפלילי, חייבים להיות מאוד זהירים. לכן, אדוני היושב-ראש, אני קורא לכנסת לדחות את הצעת החוק הזאת ולהגיד לממשלה שזו מדינה דמוקרטית, וכאן שומרים על זכויות עצורים, והמשטרה יודעת לעבוד עם ההגבלות האלה. המשטרה יודעת. זה לא משהו שבאמת מפריע למשטרה. אם הבעיה היא אותם מעצרים מציצניים, בסגנון דודו טופז, שמזמינים את הצוותים – הרי מי מזמין את הצוותים? המשטרה מזמינה את הצוותים כדי שיצלמו את המעצר. אז אם המשטרה או אם המדינה ורשויותיה חרדות לפגיעה בשמו הטוב של העצור, הן לא חייבות להדליף את זה לעיתונאים, ולא לארגן את השואו הזה סביב המעצרים המתוקשרים האלה. אבל אני, ואני מדגיש את זה, חרד למקרים שבהם האי-פרסום או ההסתרה עלולים לגרום עיוות, ועיוות צדק חמור ביותר. לכן יש לנו עוד ערב ארוך, ואני חייב להגיד – ערב מאוד עגום, כי החוק שיבוא הוא חוק נוראי בעיני, חוק דרקוני. אדוני, עכשיו זה הספתח לחוק האיום שתיכף נדבר עליו. יש הסתייגויות לחוק הזה. ההסתייגויות הן מידתיות, שקולות, ראויות ואמיתיות. אני קורא לכם לקבל את ההסתייגויות ולתקן את המצב שהצעת החוק הזאת עלולה ליצור. תודה רבה. היו"ר מוחמד ברכה: תודה, אדוני. חבר הכנסת שלמה מולה, בבקשה. נמק את ההסתייגויות שלך. עשר דקות. שלמה מולה (קדימה): אדוני, רבותי השרים, אני רוצה להביא זווית אחרת בחוק הזה. זה נכון, ואני לא מזלזל ברציונל של המחשבה שיש להגן על זכותו של החשוד שלא יתפרסם שמו לשווא. זה ברור שצריכה להיות איזו מידת זהירות. אבל במדינה שבה יש כלי תקשורת, תחרות בין אתרי אינטרנט לבין כלי התקשורת, אך ורק לא לפרסם את שמו – להיפך, היא מעצימה את הרחש-בחש סביב אותו מקרה. אדוני היושב-ראש, אתן דוגמה: אם יבואו ויגידו – תן עבירה כלשהי, אני לא רוצה לתאר סוג של עבירה – יש באזור מסוים בצפון הארץ, בדרום הארץ או במרכז הארץ, בהכללה, נעצר ראש עיר, או נעצר איש ציבור או איש עסקים מוכר כלשהו, ואז יתארו בדיוק באיזה אזור הוא נמצא, איפה הוא גר ובאיזו סביבה הוא גר. אם מדובר בראש עיר, יגידו ראש עיר. זאת אומרת, לוקחים ומכתימים קבוצה שלמה של אנשים באופן כוללני. אם יגידו, למשל, נעצר חבר כנסת או חשוד חבר כנסת, אז יבואו ויגידו: אולי כמעט את ראש המפלגה. זאת אומרת, כל הרחש-בחש הזה סביב אדם אחד – אתה עלול למצוא את עצמך עם קבוצה גדולה של אנשים שגם הם בעצם נאשמים או חשודים לכאורה. עכשיו, מה הדבר הנכון לעשות במקרה שכזה? להיפך, ברגע שאתה נותן מידע מדויק, אתה אומר במי מדובר, אתה מאפשר, א. בהחלט, לציבור להיות הרבה יותר רגוע. לא מדובר באיזה 20 ראשי ערים או 20 חברי כנסת או אישי ציבור. אתה לפחות ממקד את הסיפור סביב החשוד עצמו, ואתה לא יוצר צל של חשודים רבים. למה הדבר הזה חשוב בעיני? גם במתן אינפורמציה מדויקת לציבור שרוצה לדעת. אולי דבר המעצר הוא בכלל לא חשוב. אולי הוא לא כזה מפליל יתר על המידה. אולי זה לא חשוב. מה שקורה בעיקר באי-מתן מידע מדויק או באי-פרסום הוא שיש מין העצמה של האירוע עצמו על לא עוול בכפו של אדם מסוים. עכשיו, אני רוצה לבוא ולהגיד: זה נכון. לפעמים, אם התקשורת היתה מפרסמת פרסום נכון, בסופו של דבר, כשהבן-אדם משתחרר, או אירוע מעקב, באותו סדר-גודל, באותה עוצמה כפי שהיא פרסמה את שמו, את מעשיו, בהתחלה, במה הוא חשוד לכאורה, יכול להיות שהאיזון הזה לא היה נדרש, ויכול להיות שלא היינו נזקקים להצעת החוק הזאת. אבל, אדוני היושב-ראש, במיוחד כשמדובר באישי ציבור, באנשים ידועים, אני חושב שזה אינטרס שלהם, כדי לנקות את עצמם, שהחשד בהם הוא חשד שווא. אולי מישהו רוצה להעליל עליהם; אולי מישהו רוצה לפגוע בהם דווקא בשל התחרות, למשל כשמדובר ביריבים פוליטיים שרוצים לפגוע בהם. אז בסופו של דבר, אתה מייצר לו הגנה נכונה כדי להתמודד עם הבעיה, ואתה לא מעצים אותה. בכנסת הזאת אנחנו דיברנו – הרי על הכנסת הזאת דובר הרבה. נאמר עליה הכול, ואפילו היום ראינו את הדבר המביש ביותר בין כותלי הכנסת. זה בלתי אפשרי. אבל במיוחד הקואליציה הזאת – הרי מה רוצים להביא לנו בהשראתו של שר המשפטים? הם מביאים לנו את הדיקטטורה השיפוטית. מה שמבחינתו של שר המשפטים, במשך כל השנים אולי הוא רצה, חלם לעשות, הוא מביא לנו עכשיו אוטוסטרדה בהשראתם של כמה חברי כנסת, וזה עוד חוק שבא לפגוע בזכות הציבור לדעת, בחופש הביטוי, בדמוקרטיה. יש כאלה שכנראה היו מעדיפים שאנחנו נחזור לאיזו דיקטטורת חיים, ולא באמת מדינה שיש בה חופש, חירות, ביטוי וכן הלאה. מה שקורה כאן – אדוני היושב-ראש, הצעת החוק הזאת שאנחנו דנים בה היא עוד הצעת חוק מבית-מדרשם של אביגדור ליברמן ונאמן. זה נורא פשוט. זה מפריע להם, לכן הם מכרסמים עוד פרסום ועוד פרסום ועוד פרסום, והעיקר שהם יגיעו להצלחה ולנחלה, ואחר כך יבוא ויגידו: הנה, אנחנו הצלחנו. אני חושב שגם אדם שלא רוצים שיפרסמו את שמו, זכותו המלאה ללכת ולבקש מבית-המשפט סעד שלא יפרסמו את שמו. דוד רותם (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): – – – פניה קירשנבאום (ישראל ביתנו): השעון. שלמה מולה (קדימה): הרי אם בית-המשפט ישתכנע שיש עילה צודקת, חוקית, ושהוא עלול להיפגע – בזכויותיו הבסיסיות כאדם הוא עלול להיפגע – בית-המשפט יוציא צו שלא לפרסם את שמו. לכן, אדוני היושב-ראש, אני רוצה לבוא ולסכם: אני חושב שדווקא כדאי להימנע מהכללה מיותרת של אנשים. מתן מידע מדויק, וגם על אותו חשוד עד שיגיע לבית-משפט – הוא יגיע לבית-משפט וכן הלאה, אולי יהיה נכון שלא יעצרו או שלא יבזו אותו בזה שיאמרו את שמו – יכול להיות שאנחנו חוסכים לו הרבה מאשר שהוא ימשיך להיות חשוד או בצל של חשד. היו"ר מוחמד ברכה: בכלל, אם יש הצדקה – – שלמה מולה (קדימה): נכון. היו"ר מוחמד ברכה: – – יש כלים לאיסור פרסום. שלמה מולה (קדימה): נכון, נכון. אני אמרתי. לכן, אם יש הצדקה באמת, אפשר ללכת לבית-המשפט ולבקש סעד שלא יפרסמו את שמו. בית-המשפט ישתכנע – יעשה כן. אני חושב שהצעת החוק הזאת תעצים את הבעיה. היא לא תפתור את הבעיה. להיפך. כלי תקשורת מסוימים ימשיכו לחפש ולתת רמזים ועוד רמזים, החוש של הציבור ילך ויתחדד – לייצר אווירת פניקה מיותרת ולא בצדק. לכן, בעיני, הצעת החוק היא הצעת חוק מאוד בעייתית. היו"ר מוחמד ברכה: תודה, אדוני. אני מזמין את השר עוזי לנדאו לנמק את ההסתייגות של השר לביטחון פנים. יש לו הסתייגות אחת, לסעיף 2. לרשותך, אדוני, חמש דקות. שר התשתיות הלאומיות עוזי לנדאו: אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, ההסתייגות היא בשמו של השר אהרונוביץ, השר לביטחון פנים. בפסקה (3)(ב)(2), במקום "את החשוד", יבוא "חשוד שהוא עצור ואינו מיוצג", ובסופה יבוא "לא יאוחר מ-24 שעות מעת מעצרו או לפני שהובא בפני שופט – המוקדם מביניהם; לעניין זה לא יובאו שבתות ומועדים במניין השעות". אם תתקבל הסתייגות זו מתחייב תיקון זה בחוק השיפוט הצבאי כדלקמן: בסעיף 5(1)(ג)(2), בפסקה (2) המוצעת, במקום "את החשוד" יבוא "חשוד שהוא עצור ואינו מיוצג", ובסופה יבוא "לא יאוחר מ-24 שעות מעת מעצרו לפני שהובא בפני שופט – המוקדם מביניהם; לעניין זה לא יובאו שבתות ומועדים במניין השעות". תודה רבה, אדוני היושב-ראש. היו"ר מוחמד ברכה: תודה, אדוני השר. אני מזמין את יושב-ראש הוועדה חבר הכנסת רותם לסכם את הדיון, או את הנמקת ההסתייגויות, ואחר כך נעבור להצבעה. דוד רותם (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): אדוני היושב-ראש, אדוני השר, חברי חברי הכנסת, חופש העיתונות וזכות הציבור לדעת הפכו להיות הדבר הכי חשוב בעולם. מותר להגיד שבתי-המשפט הפכו להיות חותמת גומי באיסור פרסום שמות של עשירים ושל בעלי הון, וזה בסדר. העיקר – חופש העיתונות וזכות הציבור לדעת. לא, בתי-המשפט לא הפכו לחותמת גומי. בתי-המשפט בודקים כל תיק, וכאשר הם מחליטים לאסור פרסום, יש לכך הצדקות משפטיות נכונות. עכשיו, רבותי, על מה החוק הזה מדבר? חבר הכנסת ניצן הורוביץ, החוק הזה איננו מדבר על אדם שנעצר ואוסרים את פרסום שמו; החוק הזה מדבר על אדם שהוזמן לחקירה, עוד לא חקרו אותו, עוד לא יודעים כלום, וכבר מפרסמים את שמו ואת פרטיו. לאיש הזה יש גם ילדים, ואחר כך מתברר שלא היה כלום. אבל השם שלו כבר פורסם. ניצן הורוביץ (מרצ): – – – דוד רותם (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): לא, לא. עברו 48 שעות, או שהאיש הובא בפני שופט – אפשר לפרסם אוטומטית, המוקדם מבין השניים. יותר מזה, כאשר יש צורך ציבורי כי רוצים שיבואו עוד מתלוננות, כאשר רוצים שאנשים באזור מסוים ייזהרו מפני העבריין הזה, אפשר לפרסם. וגם אפשר לפנות לבית-המשפט ולהגיד: אדוני, בנסיבות אלה, תן לנו אישור פרסום. עכשיו, נכון, חברת הכנסת גלאון, פורסם שמי בלי שניתנה לי הזדמנות להתגונן, ואילו הייתי יודע הייתי פונה לבית-המשפט ומבקש איסור פרסום. אלא שהעיתון, בדרכו הלא-הגונה, גם לא ביקש תגובה. אדוני, ההסתייגות של השר לביטחון פנים שאומרת שאם האיש הובא בפני שופט בתוך 24 שעות אז לא יהיה צורך בפעילות המשטרה, היא הסתייגות נכונה, לכן אני מוכן שהיא תתקבל. זה בעצם הסתייגות שאומרת שאם – הרי אנחנו מטילים על המשטרה את החובה – – – היו"ר מוחמד ברכה: את זה כבר אמרת בהתחלה. דוד רותם (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): אז אני אומר, מכיוון שההסתייגות הזאת, יש בה – האיש מיוצג על-ידי עורך-דין, לא המשטרה צריכה לטפל בו, ולכן אנחנו מסכימים. לכן אני מבקש לדחות את כל ההסתייגויות, למעט ההסתייגות של השר לביטחון פנים, ולהצביע על החוק בקריאה שנייה ושלישית. תודה. היו"ר מוחמד ברכה: תודה, אדוני. רבותי, אנחנו עוברים להצבעה בקריאה שנייה על הצעת חוק בתי-המשפט (תיקון מס' 69), התשע"ב–2012. אני ממתין, כמובן, ליושב-ראש הוועדה עד שיגיע למקומו. אנחנו נערוך את ההצבעה הראשונה על הסעיף הראשון. שם אין הסתייגויות. לכן אנחנו מצביעים על הסעיף הראשון, על שם החוק, על-פי הצעת הוועדה. שלי יחימוביץ (העבודה): אדוני היושב-ראש, אפשר להוסיף גם אותי? היו"ר מוחמד ברכה: כן, את לא צריכה לרוץ. הצבעה מס' 37 בעד שם החוק סעיף 1 – 21 נגד – 8 נמנעים – אין סעיף 1 נתקבל. היו"ר מוחמד ברכה: 21 בעד, נגד – 9, כולל קולה של חברת הכנסת יחימוביץ, ללא נמנעים. שם החוק אושר, על-פי הצעת הוועדה, בקריאה שנייה. אנחנו עוברים לסעיף 2 – הסתייגותם של חברי הכנסת זהבה גלאון, אילן גילאון, ניצן הורוביץ, נחמן שי ושלמה מולה שמציעים שהפסקה הראשונה תימחק. למען הפרוטוקול, שם החוק וסעיף 1 התקבלו כהצעת הוועדה. על סעיף 2 אנחנו מתחילים את ההצבעה. בבקשה, רבותי. הצבעה מס' 38 בעד ההסתייגות – 7 נגד – 22 נמנעים – אין ההסתייגות (1) של חברי הכנסת זהבה גלאון, אילן גילאון, ניצן הורוביץ, נחמן שי ושלמה מולה לסעיף 2 לא נתקבלה. היו"ר מוחמד ברכה: ההסתייגות (1) לסעיף 2 לא נתקבלה ברוב של 22 מתנגדים מול שבעה תומכים. אנחנו עוברים להסתייגות הבאה, הסתייגות מס' 5, לפי הנוסח המונח בפניכם – ההסתייגות של חברי הכנסת גלאון, גילאון, הורוביץ, נחמן שי ושלמה מולה. אנחנו מצביעים – מי בעד? מי נגד ההסתייגות? הצבעה מס' 39 בעד ההסתייגות – 8 נגד – 22 נמנעים – אין ההסתייגות (5) של חברי הכנסת זהבה גלאון, אילן גילאון, ניצן הורוביץ, נחמן שי ושלמה מולה לסעיף 2 לא נתקבלה. היו"ר מוחמד ברכה: ההסתייגות לא התקבלה. 22 הצביעו נגדה, שמונה – בעדה. אנחנו עוברים להסתייגות מס' 7 בנוסח המונח לפניכם, של חברי הכנסת גלאון, גילאון, הורוביץ, נחמן שי ושלמה מולה. נא להצביע על ההסתייגות. מי בעד? מי נגד? הצבעה מס' 40 בעד ההסתייגות – 8 נגד – 21 נמנעים – אין ההסתייגות (7) של חברי הכנסת זהבה גלאון, אילן גילאון, ניצן הורוביץ, נחמן שי ושלמה מולה לסעיף 2 לא נתקבלה. היו"ר מוחמד ברכה: 21 התנגדו להסתייגות, שמונה תמכו. לכן, הסתייגות מס' 7 לא התקבלה. אנחנו עוברים להסתייגות מס' 9 בנוסח המונח לפניכם, שזו ההסתייגות של השר לביטחון פנים. מי בעד? מי נגד? שלמה מולה (קדימה): אנחנו מורידים את כל ההסתייגויות. היו"ר מוחמד ברכה: טוב. הצבעה מס' 41 בעד ההסתייגות – 22 נגד – 6 נמנעים – אין ההסתייגות (9) של השר לביטחון פנים לסעיף 2 נתקבלה. היו"ר מוחמד ברכה: ברוב של 22 תומכים ושישה מתנגדים ההסתייגות של השר לביטחון הפנים התקבלה. על כן, היות שכל ההסתייגויות הורדו – זה גם על דעתם של חברי מרצ? זהבה גלאון (מרצ): כן. היו"ר מוחמד ברכה: כל ההסתייגויות ירדו, לכן אנחנו מצביעים בקריאה שנייה על סעיפים 2 – כולל הסתייגות השר – 3 ו-4 עד 6, מקשה אחת. מי בעד הסעיפים על-פי הצעת הוועדה ומי נגד? הצבעה מס' 42 בעד סעיפים 2–6, כהצעת הוועדה ועם ההסתייגות שנתקבלה – 21 נגד – 8 נמנעים – אין סעיפים 2–6, כהצעת הוועדה ועם ההסתייגות שנתקבלה, נתקבלו. היו"ר מוחמד ברכה: הסעיפים האמורים התקבלו ברוב של 21 תומכים מול שמונה מתנגדים. לפני שאנחנו עוברים להצבעה על החוק בקריאה שלישית אני פונה ליושב-ראש הוועדה, היות שהתקבלה הסתייגות – אתה מבקש להצביע בקריאה שלישית? רבותי, אנחנו מצביעים על הצעת חוק בתי-המשפט (תיקון מס' 69), התשע"ב–2012, בקריאה שלישית. מי בעד? מי נגד? מי נמנע? קריאה: כולל ההסתייגות. היו"ר מוחמד ברכה: כולל ההסתייגות, כמובן. הצבעה מס' 43 בעד החוק – 21 נגד – 8 נמנעים – אין חוק בתי-המשפט (תיקון מס' 69), התשע"ב–2012, נתקבל. היו"ר מוחמד ברכה: החוק התקבל בקריאה שלישית ברוב של 21 תומכים מול שמונה מתנגדים.