קטע מדברי הכנסת
הצעת חוק התקשורת (בזק ושידורים) (תיקון מס' 52) (איסור תשלום והפסד הטבה בשל ביטול הסכם למתן שירותי רדיו טלפון נייד), התשע"ב–2011
[רשומות (הצעות חוק, חוב' כ/426).]
(קריאה ראשונה)
היו"ר מוחמד ברכה:
אנחנו עוברים לסדרה של הצעות חוק לקריאה ראשונה. חברי הכנסת המציעים אמורים להציג את הצעות החוק האלה, והדברים כנראה ילכו מהר ממה שחושבים; אם הם יושבים בחדרים, אני מציע להם להתייצב כאן ולהיות מוכנים.
הצעת החוק הראשונה היא הצעת חוק התקשורת (בזק ושידורים) (תיקון מס' 52) (איסור תשלום והפסד הטבה בשל ביטול הסכם למתן שירותי רדיו טלפון נייד), התשע"ב–2011 – קריאה ראשונה – של חבר הכנסת כרמל שאמה-הכהן, והוא בעצמו, כמובן, יציג את הצעת החוק, בקריאה ראשונה, כאמור. סליחה, אדוני. אני לא אביך חברים שנרשמו לדיון אבל הם לא נמצאים באולם; אני לא אקרא בשמותיהם וזהו. בבקשה
כרמל שאמה-הכהן (הליכוד):
סידור טוב.
היו"ר מוחמד ברכה:
ידוע שאם מסתיימת רשימת הדוברים, אנחנו מייד עוברים להצבעה ולהצעת החוק שלאחריה. אז כולם שיהיו מוכנים, לפחות המציעים שיהיו כאן.
כרמל שאמה-הכהן (הליכוד):
אדוני היושב-ראש, כבוד השר, חברת וחברי הכנסת, אני מתכבד להציג בפניכם לקריאה ראשונה את הצעת חוק התקשורת (בזק ושידורים) (תיקון מס' 52) (איסור תשלום והפסד הטבה בשל ביטול הסכם למתן שירותי רדיו טלפון נייד), התשע"ב–2011. השם ארוך, מפוצץ. ההצעה היא דרמה בעולם התקשורת הסלולרית, שבו היום אנחנו מכירים את המצב – כולנו חיים בתוך עמנו ומקבלים תלונות בוקר, צהריים וערב על אנשים שמרגישים כבולים לחברות הסלולר.
אדם היום חייב להיות כמעט מחובר למכשיר טלפון סלולרי. מתקשר עם חברה מסוימת, מתחיל להיות צרכן. לפעמים השירות לא מוצא חן בעיניו, לפעמים איכות הקליטה לא טובה בחברה מסוימת, לפעמים חברה אחרת מוציאה שירות טכנולוגי כזה או אחר, מתקדם, ואדם רוצה לפעמים לעבור מחברה לחברה. ואז נתקלו אזרחי ישראל בשנים האחרונות בסוג שנקרא – מלה שנלקחת מעולם אחר, מעולם הפלילים, מעולם העבירות: קנסות. למה אדם צריך לשלם קנס כשהוא בסך הכול הולך לחלופה יותר טובה? ועדיין לחברת-האם היתה אפשרות להציע לו הצעה טובה יותר ולהשאיר אותו בבית, כמו שאומרים.
אבל שמו את אותם אזיקים בצורת קנסות, שהגיעו לאלפי שקלים ללקוח בודד ולעשרות אלפי שקלים למשפחה, אם כל המשפחה היא צרכנית, והיום כל משפחה, עם ילדים מגיל מסוים – כל אחד מחזיק לפחות מכשיר אחד. והממשלה עשתה נכון, ובחוק ההסדרים הקודם הביאה חוק שהקל מאוד – הוריד את רמת הקנסות ל-8% מהחשבון החודשי כפול יתרת הזמן שנשארה להתחייבות, שזה אומר בערך חודש תשלום ממוצע – החשבון הממוצע – עבור כל שנת יתרה שנותרה לך.
אבל עדיין, בעת חקיקת ההסדרה של הכבלים, הלוויין והאינטרנט, גם שם בא משרד התקשורת והציע את אותו מסלול של הטבה של 8% – קנס שמוגבל ל-8%. היתה הצעה שלי אז בוועדת הכלכלה לבטל לגמרי את הקנסות, ואז קמו חברות yes, "הוט", הכבלים, הלוויין, חברות הטלפון הסלולרי, ואמרו: אל תבטל את אחוז הקנסות. אז כשאנחנו יודעים שיש לנו קנס של 8%, אנחנו נותנים תמורת זה הטבות, מתנות.
וידוע הרי שמתנות אין חינם ואין ארוחות חינם ושונא מתנות יחיה. אמרתי: אתם רוצים לתת מתנות – תיתנו, תיתנו בלי קשר לקנסות. הרי אם קנס זה מתנה לצרכן – אתם רואים את זה, אמרתי אז למי שתמך בגישה הזו, אז בוא נשים קנסות של 50%, אז יהיו מתנות גדולות יותר.
זה לא מתנות. זה סך הכול לקשור אדם ולמנוע ממנו את הזכות לבחור ממי לקבל את השירות. ולכן באותה חקיקה הורדנו כבר ואיפסנו – אין יותר קנסות, לא ב-yes לא ב"הוט". היום אדם רוצה לעבור מכאן לשם – ספקי גישה, אינטרנט, תשתית – עובר חופשי.
ואז הן צעקו, אותן חברות, אמרו: אתם מפלים אותנו. אנחנו חיים באותו עולם תקשורת – חברות הסלולר עדיין יכולות לגבות קנסות של 8%; אנחנו, איפסתם אותנו. אמרנו להם: אל תדאגו, הכנסת תדאג, ועדת הכלכלה תדאג ליישר את המצב. שוויון, אנחנו מאמינים בעקרון השוויון, נכון, חבר הכנסת מג'אדלה?
גאלב מג'אדלה (העבודה):
מאה אחוז.
כרמל שאמה-הכהן (הליכוד):
ולכן אני עומד בהבטחתי והעליתי הצעת חוק לממשלה ויש תמיכה ממשלתית ותמיכה של השר כחלון, שהוא כמובן אביר המהפכה הזו. וההצעה הזו אומרת דברים פשוטים: לא יהיו קנסות גם בסלולר. כמו שאין ב-yes ואין ב"הוט" בחודשים האחרונים, גם לקוח סלולר לא ישלם אפילו חשבון אחד. גם 1,000 שקל קנס או 500 שקל קנס זה קנס מיותר. משחררים את הכול לתחרות.
במסגרת הדיונים בהכנה לקריאה ראשונה עלינו על סוגיות נוספות, שכרגע עוד לא הכנסנו אותן בסעיפים, אבל הכנסנו בסעיפי ההסבר, בדברי ההסבר, וחשוב לי להציג אותן כדי שלא יטענו על נושא חדש, או טענות פרוצדורליות אחרות.
מה עשו חברות הסלולר? סתמנו להן את הפרצה של קנסות דרך המסלולים – אין יותר, אתה יכול לעבור מסלולים כמה שאתה רוצה – העבירו את כל משקל הקנסות כמעט לתוך המכשירים. היום אתם רואים מודעות, נותנים מכשיר הכי חדיש – "אייפון", "גלקסי" – אומרים: בוא תיקח בחינם, אפס תשלום. למטה, באותיות קטנות, כתוב: שווי ההטבה 5,000 ש"ח. את אותו מכשיר אתה קונה בחנות ממול ב-2,500 ש"ח. אז מה קורה? אתה באותו רגע אומר: אפס, קיבלתי חינם. מתי אתה מרגיש את ה-5,000? שוב פעם, כשאתה רוצה לבדוק אופציה של חלופה ולעבור חברה. זה קנס כמו פצצה מתקתקת שמונח לרגע שתרצה לעבור.
לכן אנחנו שוקלים או להכניס כאן תיקון לחוק שיעסוק בפיקוח על ההטבה הזו, או, יש מחשבה, שאנחנו בוחנים יחד עם משרד התקשורת, לנתק כל זיקה – לא תהיה זיקה בין מכשיר לדקות שיחה. בכלל, חברות הסלולר קיבלו רשיון למכור זמן אוויר ו-data, לא קיבלו רשיון מהמדינה למכור מכשירים. היום, כל הפרסומים שלהן שאתם רואים זה רק על מכשירים, וסוחבים את האנשים, מושכים אותם: בואו תיקחו עוד מכשיר ותשדרגו ותשתעבדו לדבר הזה, ויהיה לכם, כל אחד, חובות של משכנתה של מכשירים.
חברות סלולר צריכות להתמקצע ולהתייעל במכירת זמן אוויר, במכירת data לגלישה, במכירה של שירותים מתקדמים; שם הם צריכים להרוויח את הכסף. כל עוד הם יתסכלו לקוחות בזה שהם קושרים אותם – הם יקבלו תגובות כאלה, גם מהרגולציה, וגם, אנחנו רואים את הדוחות הכספיים שלהם היום.
ולכן אני ממליץ לחברי הכנסת לאשר את הצעת החוק.
היו"ר מוחמד ברכה:
אני מציע לך, אדוני יושב-ראש הוועדה – לא כמציע החוק – כשזה יעבור אליך, לוודא שביטול הקנס לא ישליך על איכות השירות וטיב השירות השוטף, כי אני מתרשם – ואני לא בדקתי לעומק אלא התרשמות כקליינט – שטיב השירות ירד על מנת לחפות על ה"הפסדים" של הקנסות.
כרמל שאמה-הכהן (הליכוד):
היו, היו כמה טענות כאלה מצד חברות הסלולר. נניח, זמן ההמתנה במרכזי השירות עלה כמעט לשעה בחלק מחברות הסלולר – 40 דקות, 30 דקות, זמני המתנה מטורפים. אנחנו לא אדישים, אנחנו ערים. ברוך השם, החברה הישראלית, הצרכן הישראלי, ער ורגיש מאוד לכל מה שקורה עם חברות הסלולר. הוא מציף מייד את חברי הכנסת, את ועדת הכלכלה, בעשרות תלונות. אנחנו מייד מתרגמים את זה לדיונים, להצעות חוק, וסותמים פרצה-פרצה.
תראה, חברות הסלולר הן סוג של "ברבאבא". הם משנים צורה, הם כל פעם עוברים מוטציה. זו מלחמה שלא תיגמר כנראה, עד שהם יפנימו שנגמרה החגיגה בשוק הזה, ומרוויחים כסף בדרך שצריך להרוויח את הכסף. תודה רבה, אדוני היושב-ראש.
היו"ר מוחמד ברכה:
תודה, אדוני. אנחנו עוברים לרשימת הדוברים. חבר הכנסת אייכלר – הדובר הראשון. מבין הנוכחים במליאה, הדובר השני – חבר הכנסת נסים זאב.
מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):
אני גם במליאה.
היו"ר מוחמד ברכה:
כן, כן, בסדר. אני שמתי לב.
ישראל אייכלר (יהדות התורה):
אדוני היושב-ראש, אני רוצה לברך את יושב-ראש ועדת הכלכלה, חבר הכנסת כרמל שאמה – –
היו"ר מוחמד ברכה:
שלוש דקות.
ישראל אייכלר (יהדות התורה):
– – שעושה עבודה נפלאה בדברים האלה, וחברות הסלולר באמת, כמו שסיפרת, עושות את הטריקים שלהן ואתה צריך לעמוד על המשמר. וגם הבנקים אותו דבר. כל מה שחסכנו בעמלות הבנקים וכל הסיפורים שהיו, מאבק של ועדת הכלכלה, הם מכניסים לנו את זה – איך זה נקרא? טוב שאני לא זוכר, למרות שאנחנו סובלים מזה יום-יום – בהקצאת אשראי. כל פעם שמגיע צ'ק ויש אוברדרפט, הם מגדילים לך את האשראי – כי לא רוצים להחזיר לך צ'ק, אתה אדם מכובד – אבל אתה משלם כל פעם מחדש על הקצאת האשראי. כך שהם מוצאים תמיד את הדרכים איך לעשוק את האזרח, ועל כך אתה מופקד, אדוני חבר הכנסת כרמל שאמה, בוועדת הכלכלה ובכנסת, לפקח ולעזור לאזרחים.
אבל אני רוצה לנצל את הדקות האלה לסיפור. היה היה יהודי בשם תיאודור הרצל. הוא לא ידע הרבה על יהדות אבל הוא רצה להקים מדינה יהודית בארץ-ישראל. והיה לו חבר בשם ד"ר מקס נורדאו, וד"ר מקס נורדאו חשב שזה רעיון מטורף. הוא היה בצרפת, התבולל, נשא נוכרייה, והיה רופא ילדים, ולא רצה להצטרף לתנועה הציונית.
הרצל ניסה לשכנע אותו, הוא לא השתכנע. עד שהגיע אליו ילד בפריס, ילד חולה עם אמא שלו, ילד של תלמוד-תורה, של "חדר". בדק אותו ואמר לאמא: איפה לומד הילד הזה? אמרה: ב"חדר", בתלמוד-תורה. מה? את מביאה פה לפריס? שילך לאוניברסיטה, שילך לבית-ספר כללי, שילמד משהו. מה הוא יודע? מה הם לומדים שם? אז הוא אומר לו: ילד, מה אתה לומד שמה ב"חדר"? זה היה בפרשת ויחי, פרשת השבוע הזה.
אז הילד התחיל לזמר איך שהמורה מספר לו שיעקב אבינו אומר ליוסף הצדיק שיקבור אותו בארץ-ישראל: "ואני בבאי מפדן מתה עלי רחל בארץ כנען בדרך בעוד כברת ארץ לבא אפרתה ואקברה שם". ויעקב אבינו אומר ליוסף: אני יודע שאתה כועס עלי, למה לא הכנסתי את אמא שלך לתוך העיר, למקום קבורה יפה, וקברתי אותה באמצע הדרך, אבל תדע לך שזה ברוח הקודש. הקדוש-ברוך-הוא ידע שכשנבוזראדן יגלה את בני-ישראל מארץ ישראל לגלות, והיו עוברים דרך שם, יוצאת רחל על קברה ובוכה ומבקשת עליהם רחמים, שנאמר: "קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים רחל מבכה על בניה – – – כי איננו" וכו', והקדוש-ברוך-הוא משיבה: "יש שכר לפעלתך נאם ה' – – – ושבו בנים לגבולם".
והילד מספר את זה לד"ר מקס נורדאו בכזאת חיות, כאילו זה קורה עכשיו. אז הוא אמר: עם שיכול, אחרי אלפי שנים, להכניס לילדים את התחושה הזאת של "ושבו בנים לגבולם" בכזאת אהבה – זה עם שישוב למולדתו. והוא הלך והצטרף לתנועה הציונית.
ולא זו בלבד אלא שהוא סיפר את הסיפור בקונגרס הציוני השני, ואחר כך, נדמה לי שהוא היה יורשו של הרצל בראשות התנועה הציונית, ד"ר מקס נורדאו, לא? וולפסון היה. לא, וולפסון. אבל ד"ר מקס נורדאו סיפר. אני קראתי את זה אצל דוד תמר – – –
השר מיכאל איתן:
היה סגנו של בר-כוכבא, ככה תמיד אמרו.
ישראל אייכלר (יהדות התורה):
כן. הסיפור הזה מלמד אותנו שאם מישהו רוצה להשאיר ולהנציח את נצח ישראל – צריך להמשיך ולשיר את שירת היהדות, שירת התורה, ולהעביר אותן לדורי-דורות. תודה רבה.
היו"ר מוחמד ברכה:
תודה, אדוני, תישאר. אנחנו נשתדל לקיים את המסורת שאתה תהיה הדובר האחרון. חבר הכנסת בן-ארי, אחריו – חבר הכנסת מג'אדלה, ואחרון הדוברים – נסים זאב. בבקשה, חבר הכנסת בן-ארי.
קריאה:
– – –
היו"ר מוחמד ברכה:
נשתדל, זאת אומרת. לא תמיד זה מסתדר.
קריאות:
– – –
היו"ר מוחמד ברכה:
צריך להכניס את זה לתקנון, אני חושב.
קריאות:
שיהיה כתוב בתקנון.
גאלב מג'אדלה (העבודה):
איזה תקנון? של ש"ס?
מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):
של עצמאות, של עצמאות.
גאלב מג'אדלה (העבודה):
אתה מחדש לי. אני בתור סגן יושב-ראש לא ראיתי את זה בתקנון.
קריאה:
תבוא לוועדת הכנסת, תראה.
קריאה:
– – – בחקיקה ראשית – – – נסים זאב.
מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):
היושב-ראש, חברי הכנסת, אדוני השר, אני מברך את חבר הכנסת כרמל שאמה, יושב-ראש ועדת הכלכלה, על החוק המאוד-מאוד חשוב הזה, ואני רוצה לדבר, ברשותכם, על הצד השני של החברות.
בצד השני של החברות נמצאים אנחנו הצרכנים. והגיע הזמן – אני שמעתי אותו אומר שהצרכנות היא נבונה ומייד מקבלים את המחאות. מקבלים את המחאות של אלה שיודעים למחות, אבל הנגזלים העיקריים אלו התמימים. היום קיבלתי שיחת טלפון, הציעו לי כרטיס אשראי "אמריקן אקספרס", לא יודע מה, שאני יכול לקנות פה ושם ובחו"ל. אבל אני לא נוסע לחו"ל אף פעם. לא, לא, אז תוכל לעשות בזה ככה. אבל גם אשתי לא נוסעת לחו"ל.
דוד רותם (ישראל ביתנו):
אתה לא נוסע לחו"ל כי האמריקנים לא נותנים לך כניסה.
מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):
נכון. אני לא נסעתי לחו"ל מימי, כמו שאתה יודע, ולא בגלל שהאמריקנים לא נתנו לי לנסוע לחו"ל, אלא כי – –
קריאה:
שומר מצוות.
מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):
– – אני אוחז בארץ הזאת, משתדל לאחוז בארץ הזאת. לעת עתה לא נסעתי לחו"ל. ומכל מקום – – –
קריאה:
אתה נוסע לחו"ל, רותם, כשאתה נוסע לחו"ל אתה לא אוחז בארץ.
מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):
אם אפשר, ברשותכם. חבר הכנסת גאלב מג'אדלה, האמירה שלי היתה מאוד מאוד ברורה, ובכל זאת, תנו לי לגשת לעניין.
אמרתי לה, לגברת, שכשאני לא צריך משהו – והיא הסבירה לי: זה חצי שנה חינם, אחרי כמה דקות היא עברה לשלוש שנים חינם; אמרתי לה: כשאני לא צריך משהו, גם אם תשלמי לי, אני לא לוקח. אני בא לסופרמרקט, קניתי את מה שאני צריך. אני מגיע לקופה, אומרים לי: זה וזה במבצע – במקום אחד, אתה מקבל שניים במחיר של אחד. אני אומר להם: רבותי, זה לא ברשימה. גם בחינם אני לא לוקח. אני לא צריך. מתי נלמד אנחנו הצרכנים להגיד: אנחנו לא צריכים? לא תמורת דמי משלוח ולא בחינם. הבתים שלנו מלאים, לא בכל טוב, בכל – אני לא רוצה להשתמש – בכל אשפה אפשרית, כי יש איזה מוכר אגרסיבי, חינני, נדיב, שדחף לנו את זה, ולאחר מכן – – – "הלך החבל אחר הדלי".
אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):
אתה יודע מה קורה עם יולדות? אתה יודע?
מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):
כן, כן, כן. הרי אשתי ילדה כמה פעמים, כמו שאת יודעת.
אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):
אז כמה טלפונים קיבלת מסוכני ביטוח – – –
מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):
יפה, אבל אחרי – – –
אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):
– – –
מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):
אחרי הלידה השנייה למדנו שאם מישהו רוצה לתת לנו מתנה, אנחנו לא נותנים את מספר הטלפון שלנו, או שאנחנו נותנים את הטלפון של מישהו שאנחנו לא אוהבים. אבל – סתם, סתם.
למדנו היטב היטב את הפטנט הזה, ומה שאני רוצה לומר: חשובה הצעת החוק הזאת מאוד מאוד. אבל אנחנו נעצור אותם מפה, אם נהיה טיפשים, הם יגזלו אותנו מפה. נלמד להגיד: לא צריכים. תודה רבה.
היו"ר מוחמד ברכה:
רשות הדיבור לחבר הכנסת גאלב מג'אדלה. אחריו – אחרון הדוברים, חבר הכנסת נסים זאב.
גאלב מג'אדלה (העבודה):
אדוני היושב-ראש, מכובדי השר, מצאתי את עצמי מברך את חבר הכנסת הכהן על יוזמתו – יחד עם חברים נוספים – על הצעת החוק הזאת. היא באה באיחור – מוטב מאוחר מאשר בכלל לא – היא באה באיחור של לפחות שלוש, ארבע שנים, כשהזעקה של הצרכנים הולכת וגוברת, והמוטיבציה מהצד השני הולכת וגוברת עוד יותר, כדי להפיל אותנו, את הצרכנים.
אני רוצה לומר לך, אתה יודע שאני באתי אחרי 32 שנה בהסתדרות. ושם יש גוף, הרשות להגנת הצרכן, מאוד רציני, והם תמיד דגלו בלהציע לחברינו בכנסת חוקים מסוג אלה, כי זו באמת דאגה אמיתית, ישירה, לצרכן, לכיסו ולמשפחתו.
אני מברך אותך, יחד עם החברים שיזמו את זה. סוף-סוף הממשלה זוכה גם לאיזו מלה טובה, אם היא תומכת בהצעת החוק שלך, לפחות באיזון להצעות החוק, לא עלינו, של כבודו וחבריו, ומפלגתו, והמוביל הלאומי שלהם. תודה רבה.
היו"ר מוחמד ברכה:
תודה. חבר הכנסת נסים זאב, אחרון הדוברים. אחר כך אנחנו – – –
כרמל שאמה-הכהן (הליכוד):
דודו, אתה צריך להגיב.
היו"ר מוחמד ברכה:
לא, תעזוב, תעזוב.
גאלב מג'אדלה (העבודה):
הצבעתי, לא הזכרתי את השם שלו.
היו"ר מוחמד ברכה:
כרמל, אתה רוצה להשיב לו?
כרמל שאמה-הכהן (הליכוד):
לא.
היו"ר מוחמד ברכה:
להצביע. הוא לא יכול להשיב, כרמל.
כרמל שאמה-הכהן (הליכוד):
– – –
היו"ר מוחמד ברכה:
הוא לא יכול. לא הוזכר השם שלו.
כרמל שאמה-הכהן (הליכוד):
הוא הצביע עליו.
היו"ר מוחמד ברכה:
השם שלו לא הוזכר.
דוד רותם (ישראל ביתנו):
– – – אני צריך להגיב עליו?
נסים זאב (ש"ס):
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, הלוואי שהחוק הזה יפעל, וקודם כול בכנסת ישראל. אתה יודע שהיום אלה שמחזיקים את הפלאפון – העובדים של הכנסת – רוצים להחליף את המכשיר. יש להם עם מי לדבר? עם ה"למפה", אני אומר לך. המכשיר לא עובד, לא טוב – יש חוזה לשלוש שנים. מה זה? תגיד לי, אפילו חוזה בנישואים לא עושים לשלוש שנים. עם מכשיר הפלאפון – זה לכל החיים.
קריאה:
– – –
נסים זאב (ש"ס):
טוב, אני אומר: לא עושים לשלוש שנים.
עתניאל שנלר (קדימה):
השאלה היא לא חוזה הנישואים, השאלה היא תהליך הגירושים.
נסים זאב (ש"ס):
לכל אחד שמבין – – –
עתניאל שנלר (קדימה):
הבעיה היא הגירושים, אם אתה יכול להתפטר מהטלפון.
נסים זאב (ש"ס):
כל אחד איך שהוא מבין. אני אומר – אבל לא עושים חוזה לתקופות כאלה ארוכות. או שכן, או שלא. אבל לחייב אותנו? שאנחנו נתחתן עם מכשיר הפלאפון שלנו? אני חושב שזה דבר שבאף חברה מסחרית, אגב, אין דבר כזה. ההפקרות שקיימת היום בחברות הפלאפון – שכל דאלים גבר, גנבות, שחיתויות – אין דבר כזה.
ואני רוצה לומר לך: תגיד לי, מה אכפת לי, כל פעם שולחים לי על הקפה שמופק מאיזה מקום, לא יודע; "המשחק ממשיך – תענו לי", "תודה שצרכת שירות זה" – לא יודע על איזה שירות מדברים. אחר כך "הטיפ לחיים". אני מקבל את הכול, תאמינו לי. ועל כל זה מחייבים; הכנסת משלמת, אז לא כל כך אכפת לי. אבל אני רוצה לומר לכם: למה הכנסת לא עוצרת את זה? אם אכפת לכנסת מהכספים שלה, מהבזבוזים, וכל כך דואגים שחברי הכנסת ייכנסו למסגרת שמחייבת אותנו, אז קודם כול לעצור את כל המותרות האלה, ומי שאחראי על זה.
אז קודם כול, בחברות ממשלתיות, אדוני היושב-ראש, צריכים לדעת שלא יכול להיות שחברה ממשלתית תעשה את ההסכם עם החברה, ובסופו של דבר העובדים בכנסת או העובדים בכל מוסד ממשלתי אחר – הם ישלמו את המחיר.
אני רוצה לומר לכם עוד דבר, סיפור מעניין שהיה לי. דרך בית-ספרי, לא משנה, הזמנו כמה מכשירי פלאפון על שם המוסד. פתאום התברר שאותו נציג-סוכן – שהוא היה רמאי וזייפן ושועל גדול – הוא הלך, במקום שלושה, ארבעה פלאפונים, הוא שם 40 פלאפונים על שם אותו המוסד. החברה היא גדולה, לחברת "נוות ישראל" יש 40 או 60 פלאפונים. בסוף התברר שכל החשבונות מגיעים אלינו. איך זה הגיע, אני לא יודע. ביקשנו להפסיק, ואנחנו ביקשנו: כל הפלאפונים האלה לא שייכים לנו. אז בסדר, אז מי קיבל את הפלאפון? אתה לא יודע. מי הנוכל הזה שהעביר לאותם 40 אנשים? לך תחפש אותם. בינתיים החברה שולחת לך כל חודש – תשלם, אדוני. מה זה? אתה, יש לך 40 פלאפונים. עכשיו, מי שלח את הנוכל הזה? החברה עצמה. תסתכלו איזו מערכת של נוכלים. ואין לך עם מי לדבר.
היו"ר מוחמד ברכה:
תודה.
נסים זאב (ש"ס):
איזו חוצפה. לכן אני אומר לך, אדוני היושב-ראש, צריך להבין עוד דבר אחד נוסף, ואני אומר: לקחת את זה בחשבון בוועדה; אני מאוד רציני. לא יכול להיות שחברה תשלח נוכל, שהוא הסוכן שלהם, ובסוף יגידו: אנחנו לא יודעים מה הוא עשה, כי זה לא שייך לנו, הוא פוטר על-ידי החברה, וימשיכו לחייב את כל ה – איך אומרים?
אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):
נהנים מהפרי האסור.
נסים זאב (ש"ס):
מה?
אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):
הם נהנים מפרי אסור.
נסים זאב (ש"ס):
נכון, אז לא יכול להיות שהחברה יכולה להתנער מאנשים, מהסוכנים שלה. וצריך לקחת את זה בחשבון.
היו"ר מוחמד ברכה:
תודה לחבר הכנסת – –
נסים זאב (ש"ס):
יש לי הרבה מה לומר בעניין הזה – –
היו"ר מוחמד ברכה:
– – נסים – – –
נסים זאב (ש"ס):
– – אבל אני חושב שעברתי את שלוש הדקות, לא?
היו"ר מוחמד ברכה:
עברת את החמש.
נסים זאב (ש"ס):
טוב, תודה, אדוני, שלום.
היו"ר מוחמד ברכה:
תודה. הדברים שלך על הכנסת לא היו מדויקים, אגב. הכנסת מתקשרת עם זכיין, והוא זכיין של החשב הכללי.
נסים זאב (ש"ס):
החשב הכללי לא יכול להיות – – –
אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):
– – –
היו"ר מוחמד ברכה:
מה?
אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):
– – –
היו"ר מוחמד ברכה:
אז בבקשה. אתה לא רשום, אבל אהלן וסהלן.
אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):
אבל ביקשתי רשות.
קריאה:
ביקש, ביקש.
נסים זאב (ש"ס):
אדוני היושב-ראש, אני מסכים אתך – – – ואני חושב שזה אבסורד, זה לא משנה מי. החשב הכללי לא יכול להכתיב פה לכל עובדי הכנסת עם מי להיות משודך במשך שלוש שנים.
אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):
אדוני היושב-ראש, אני מודה לך על שאפשרת לי לעלות לדוכן, כי חשוב לי להודות לחבר הכנסת כרמל שאמה על הצעת חוק צרכנית חשובה, שיש בה הקשבה לצרכים של הציבור. שוק התקשורת הסלולרי הוא אחד הנושאים המדאיגים, לעתים המקוממים ביותר, את האזרח, ולכן חשוב להתיר את הקשר הגורדי הזה בין חברות הסלולר לבין הצרכן, שנוצר על-ידי מלים קטנות בהסכם משפטי מסובך. יש לעשות הכול. אני מבקש ממך, חבר הכנסת כרמל שאמה, בתפקידך החשוב כיושב-ראש ועדת הכלכלה, להמשיך בכיוון הזה של הקלות לצרכן והגבלות על חברות הסלולר. הציבור זקוק לזה, והחוק הזה הוא אחד החוקים בכיוון הנכון.
הנושא השני שכדאי שתעסוק בו בעניין חברות הסלולר – לעתים הן מתקשות, החברות, להגיע לחלק מהיישובים הערביים. פעם התקשרנו מהלשכה שלי בטייבה, אדוני היושב-ראש, כדי לבוא לתקן, אז הם ענו לנו: אנחנו לא מגיעים לשטחים. לא מגיעים לשטחים, אמרו.
כרמל שאמה-הכהן (הליכוד):
אבל ועדת הכלכלה הגיעה.
אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):
ועדת הכלכלה. ולכן אני אומר, חשוב, אתה הגעת, ובעקבות הביקור הזה – – –
עתניאל שנלר (קדימה):
במפה יש ארבעה יישובים בשם טייבה, גם ליד רמאללה ובמקומות אחרים.
אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):
נכון, כן. אבל בתוך "הקו הירוק" – – –
היו"ר מוחמד ברכה:
אתה לא אומר שזו הסיבה.
השר מיכאל איתן:
יש גם טייבה בגליל, נכון?
אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):
יש טייבה אל-זועבי, ויש טייבה שלנו, ויש טייבה ליד רמאללה, ויש אחת בלבנון, אחת באלג'יר, אחת במצרים.
אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):
אז הם לא ידעו לאן להגיע.
השר מיכאל איתן:
והכול שייך למשפחת טיבי?
אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):
הלוואי. לא הייתי מתנגד. לא הייתי מתנגד.
דוד רותם (ישראל ביתנו):
באיזו טייבה אתה?
אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):
במשולש.
דוד רותם (ישראל ביתנו):
איך זה נקרא?
אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):
א-טייבה.
דוד רותם (ישראל ביתנו):
א-טייבה. אז זה בסדר, כי אתה יודע, בחוק – אנחנו מגישים הרי חוק יחד, כמו ששופט לא יכול להיות ממקומות מסוימים, גם חברי כנסת לא יוכלו להיות ממקומות מסוימים.
אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):
חברי כנסת מטייבה לא יכולים להיות חברי כנסת, לפי ההצעה?
דוד רותם (ישראל ביתנו):
לא.
אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):
אתה מקורי, חבר הכנסת רותם. אתה מקורי.
דוד רותם (ישראל ביתנו):
לא, אני לא מקורי בכלל. קיבלתי את הרעיון הזה מחוק שלך.
היו"ר מוחמד ברכה:
החוק שלו מדבר על חברי כנסת שגרים בחוץ-לארץ.
אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):
בחוץ-לארץ. טייבה היא פה.
דוד רותם (ישראל ביתנו):
בינתיים.
אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):
בינתיים? טייבה קבועה ואתה זמני. תודה רבה.
דוד רותם (ישראל ביתנו):
זה שאני זמני זה נכון.
היו"ר מוחמד ברכה:
אנחנו סיימנו את רשימת הדוברים, רבותי.
עוברים להצבעה בקריאה ראשונה על הצעת חוק התקשורת (בזק ושידורים) (תיקון מס' 52) (איסור תשלום והפסד הטבה בשל ביטול הסכם למתן שירותי רדיו טלפון נייד), התשע"ב–2011. נא להצביע. בבקשה, רבותי.
הצבעה מס' 2
בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 12
נגד – אין
נמנעים – אין
ההצעה להעביר את הצעת חוק התקשורת (בזק ושידורים) (תיקון מס' 52) (איסור תשלום והפסד הטבה בשל ביטול הסכם למתן שירותי רדיו טלפון נייד), התשע"ב–2011, לוועדת הכלכלה נתקבלה.
היו"ר מוחמד ברכה:
הצעת החוק התקבלה בקריאה ראשונה ברוב של 12 תומכים, ללא מתנגדים וללא נמנעים.