קטע מדברי הכנסת

הצעת חוק מבקר הפרקליטות, התשע"א–2011 [הצעת חוק פ/3449/18; נספחות.] (הצעת חבר הכנסת מיכאל בן-ארי) היו"ר ראובן ריבלין: אני מזמין את חבר הכנסת בן-ארי. חבר הכנסת בן-ארי גם הוא הסכים שתשובה והצבעה יהיו במועד אחר. לרשותו עשר דקות, וכמה שיחסוך יקבל בפעם הבאה, כדי שנדע על מה אנחנו מצביעים. אנחנו מדברים על הצעת חוק מבקר הפרקליטות, התשע"א–2011. בבקשה, אדוני. איך נדע בפעם הבאה, כאשר תבוא התשובה, ונגיד שהיא תהיה בעוד ארבעה שבועות – איך יזכרו אנשים על מה הם מצביעים? בבקשה, אדוני. מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי): אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, הנושא שאני הולך לדבר עליו הוא נושא שיש עליו הסכמה בבית הזה, אני חושב, מקיר לקיר, וכך גם היה בישיבת הוועדה לביקורת המדינה, שהיתה לפני כשבועיים, בניהולו וניצוחו של יושב-ראש הוועדה, חבר הכנסת רוני בר-און. החוק הזה לא נועד לבקר את הפרקליטות ברמה של לעמוד לה על הראש, לא ברמה של לפגוע בה, אלא, כפי שתיכף אני אסביר – להאדיר את כוחה. אחד הדברים שמאוד צרם לי בדיון הזה בוועדה – בא פרקליט המדינה, ענה לחברי הכנסת בצורה שאני לא הייתי מצפה שאיש פקידות – והוא איש של פקידות – יענה. פוליטיקאים בדרך כלל מתנצחים, מקניטים וכן הלאה. כשמגיע איש של פקידות, אני מצפה שהתשובה תהיה עניינית, שהתשובה תהיה לא אפולוגטית, לא תהיה מתנצחת, ולצערי, לא היו הדברים כך. ואני רוצה לענות פה לעורך-דין משה לדור, שאין בכוונתו של אף אחד לפגוע, חס ושלום, בפרקליטות; הכוונה היא להעצים את כוחה. היום במדינת ישראל כל גוף וגוף נמצא בסוג של ביקורת. הכנסת והממשלה, יש להן בג"ץ. גם לשופטים יש סוג של ביקורת. אין כמעט גוף במדינה שאין עליו גוף מבקר כלשהו. גוף אחד הוא עצמאי לחלוטין, הוא לא נתון לשום ביקורת – זה הגוף של התביעות, של פרקליט המדינה. שם אין מישהו שיאמר להם: רבותי, אחרי שנה, אחרי שנתיים, בדקנו מקרים כאלה ואחרים, יש אחד, שניים, שלושה, ארבעה עניינים שהם לקויים. יכול להיות שינזפו במישהו, יכול להיות שאולי ידיחו מישהו, אבל בעיקר מה שיהיה – תהיה התייעלות של המערכת, שדברים לא יחזרו על עצמם. ותוך כדי שאני מכין את הדברים נזכרתי באירוע שהייתי עד לו לפני כ-20 שנה. יש לי הרבה דברים ענייניים לומר, אבל אני רוצה לומר מאיפה זה נובע. יש לי חבר שנתפס על-ידי המשטרה והואשם באיזו פעולה – לא בפגיעה בבן-אדם אלא, נדמה לי, זה היה משהו כמו הצתה, דבר חמור מאוד. הוא נעצר, במקרה הוא גם נפצע תוך כדי, וחלק מהזמן הוא היה אזוק ברגליו בבית-החולים עם שוטר צמוד אליו, כמה שזה היה חמור. הוא הבין שמצבו קשה, לקח עורך-דין שפעם היה בפרקליטות, אומר לו: תשמע, יש לי אליבי מוצק. יש לי אליבי מוצק. אומר לו עורך-הדין: אתה לא מציג את האליבי שלך. אומר לו: אני אשב. אומר לו: כדאי לך לשבת. היתה השופטת, עליה השלום, רות אור – אני ליוויתי את המשפט הזה לכל אורכו – נולדה לו בת תוך כדי, לבחור הזה. אמר: אני אציג את האליבי, אני אצא הביתה. אמר לו: אתה לא תציג, עד שהתביעה לא תציג את כל הדברים שלה והיא תגמור – לא תציג את האליבי, וכך במשך חמישה חודשים וחצי הבחור ישב, והם אמרו את כל התביעה והביאו את כל העדויות וההאשמה ממש – כל המערכת גויסה, הבחור הזה מבחינתם היה צריך לשבת בכלא הרבה שנים. זו היתה התפיסה. אחרי הכול, זה היה יום שישי אחד, אני זוכר את הדיון – – – היו"ר ראובן ריבלין: הפרקליט שלו אמר לו לא להציג? מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי): כן. היו"ר ראובן ריבלין: טענת אליבי צריך להציג בהזדמנות הראשונה, אחרת אין לה ערך. מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי): יפה. יפה. אבל הפרקליט אמר לו: אתה לא מציג, כי אז הם היו תופרים את כל התיק – ותיכף נדבר על תפירת תיקים – דבר קשה מאוד, תפירת תיקים – היו תופרים את כל התיק לפי האליבי. הוא נתן להם לגמור את כל העדויות, היו שם אין-ספור עדויות, זה משפט שהתארך המון זמן. המון זמן. אני זוכר שהשופטת אומרת, באותו יום שישי, כשהתברר לה שהתביעה תפרה את כל התיק מתחילתו ועד סופו – אומרת: אני מצטערת לשחרר את החשוד הזה עכשיו, כי במשך חודשים ראיתי איך הבת שלו גדלה – אשתו היתה מביאה כל פעם את הילדה לבית-המשפט, אז ראיתי איך הילדה גדלה; אני כבר לא אראה אותה גדלה. לא היה מי שיחתום ערבות. היא הפכה עולמות כדי לשחרר אותו באותו הרגע. לולא עצתו הטובה של מישהו שהיה פעם בפרקליטות וידע את דרך התנהלותם, הבחור היה יושב כמה שנים בכלא על דבר שהוא לא עשה. דבר שהבאתי פה כמה פעמים: היה רצח לפני כשמונה שנים, רצח מזעזע של חייל בשם אולג שייחט. החייל הזה נרצח; נתפסו הרוצחים. אדוני היושב-ראש, זה סיפור שאני מספר אותו פעם רביעית. נתפסו הרוצחים; שחזרו את הרצח. אני מזמין אתכם לחפש היום ב"רב גוגל". תכתבו "אולג שייחט" ותראו את הפרשה המזעזעת הזאת. נתפסו הרוצחים, שלושה ערבים מהגליל; הם שחזרו את הרצח. רק היתה טעות קטנה: הם אמרו שהם ירו בראש, והוא נורה בבטן. אבל מה זה משנה? הם התבלבלו. מה זה משנה? אחרי שמונה חודשים, אדוני היושב-ראש, בשקט בשקט פתחו את הדלתות של הכלא ואמרו להם: לכו מהר הביתה. אתה יודע מה קרה? תפסו את הרוצחים האמיתיים. אתה מתאר לעצמך, אדוני היושב-ראש, איך השמש זורחת בבוקר כשאנשים חפים מפשע יושבים בכלא? איך השמש יכולה לזרוח בבוקר? איך יכול להיות כזה דבר? מה שמעניין, שבאותו רגע ששלחו אותם הביתה, לא שלחו כמה אנשים נוספים הביתה; שהתיק הזה נתפר בלי שום שאלה; העדויות שלו פוברקו בלי שום שאלה. זה בכלל לא עניין של ערבים–יהודים. לא יכול להיות משפט מעוקל; לא יכול להיות, זה אינטרס מקצה של קצה של כל מי שהוא בן-אנוש. משפט מעוקל גורם לכך שהשמש לא תזרח בבוקר. יש אין-ספור סיבות ונימוקים למה צריך את הגוף הזה: זה יעצים את הפרקליטות, זה ייעל אותה, זה יגרום לכך שהאמון של הציבור בפרקליטות – אני רק רוצה להזכיר במשפט אחרון: היה לפני זמן מה המעצר המתוקשר של הזמרת, אשה בת 60 – היא גם זמרת אבל גם אשה בת 60 – מרגלית צנעני. איזה רעש, איזו אימה, איזה סחיטה באיומים. היתה עצורה שבועות. איזה הדלפות מחדרי החקירות – מבישות. אחרי הכול, בקול ענות חלושה, היא הולכת לרצות בעסקת טיעון חצי שנה של עבודות שירות. משהו פה לקוי, או במעצר המתוקשר ובחקירה המטורפת, או שזה היה נכון והעונש הוא לא נכון. מישהו צריך לבקר את זה. מישהו צריך לתת דין-וחשבון. מני מזוז, מה היו הנימוקים שלו כשהוא החליט לא להעמיד לדין את קצב והציע לו עסקת טיעון? מה גרם לאחר מכן לשינוי? אנחנו רוצים לדעת. איש מאתנו לא יודע. אם יהיה מבקר לפרקליטות, אנחנו נדע. אני מאוד מקווה שהחוק הזה יקרום עור וגידים, יונח על שולחן הכנסת, ונעצים את הדמוקרטיה הישראלית. תודה רבה. היו"ר ראובן ריבלין: תודה רבה. תשובה והצבעה במועד אחר.