קטע מדברי הכנסת

הצעת חוק השאלת ספרי לימוד (תיקון – חובת השאלת ספרי לימוד), התש"ע–2009 [הצעת חוק פ/1755/18; נספחות.] (הצעת חברת הכנסת רונית תירוש) היו"ר אופיר אקוניס: הצעת חוק השאלת ספרי לימוד (תיקון – חובת השאלת ספרי לימוד), של חברת הכנסת רונית תירוש – בבקשה. בבקשה, גברתי, עשר דקות. משיב לך שר החינוך גדעון סער. רונית תירוש (קדימה): אדוני היושב-ראש, רבותי השרים, חברי חברי הכנסת, אנחנו נדרשים לחשבון נפש, בעיקר לאחר המחאה שתפסה את כל המעמדות במדינת ישראל, גם המוחלשים, גם המעמד הבינוני, ובהקשר הזה, אגב, גם המעמד הגבוה ישמח לתת את ידו למפעל שכזה, ואני מדברת על מפעל להשאלת ספרי לימוד. אלא מאי? אני לא יודעת, השיקולים נתקעים איפשהו, וכל אדם שמוצא את עצמו רוטן וכועס מדי שנה בסוף אוגוסט, כשהוא רוכש את כל סל הספרים, רשימת הספרים שניתנה לו, והוא מוצא שהעלויות מאוד גבוהות, והוא מוצא יותר מכך, שספרים ששימשו את ילדיו שנה קודם לכן לא יכולים לשמש את ילדיו הבאים בתור, ויותר מכך – זה לא כל כך מעניין אותו, אבל אני גם מציינת את זה כאן, שחלק מהספרים אפילו לא מאושרים על-ידי משרד החינוך. אני חושבת שיש פתרון קל, נגיש וזול, שנותן את המענה על כל הבעיות שהעליתי כרגע. ואם ועדת-טרכטנברג חקרה ובדקה איך היא יכולה להוזיל את יוקר המחיה, היא במהרה מצאה גם את הנושא של תשלומי הורים, וביניהם את הנושא של השאלת ספרי לימוד, או בכלל רכישת ספרי לימוד. ועדת-טרכטנברג, יש לומר בהגינות, המליצה שמשרד החינוך יעביר את בתי-הספר ואת תלמידיו למערך של ספרים דיגיטליים, אבל עד שהחלום הזה אכן יתממש – ואני לא בטוחה שזה בדיוק חלום רצוי – אבל עד שהמהלך הזה יתממש, ואני קראתי את הכתבה של שר החינוך, הכותרת היתה "טאבלט לכל ילד – לא כל כך מהר", כלומר גם משרד החינוך מבין שיש קשיים בהעברת כל מערכת החינוך לדיגיטציה. אני, כיושבת-ראש ועדת מדע וטכנולוגיה, ניהלתי דיון לפני כשבוע ימים על הנושא של ספרים דיגיטליים, ומצאתי שיש הרבה מאוד בעיות בנושא הזה, גם בנושא של פער דיגיטלי בין הדורות – אני לא רואה את מורי ישראל מתמודדים בתקופה הקרובה עם מערכי שיעור שמחוברים לספרים דיגיטליים, אני גם לא רואה את הילדים – את המשפחות ממהרות לרכוש ספרים דיגיטליים, או את אותו טאבלט שמדברים עליו, אותו מחשב אישי שמשרת אותם לצפייה בספרים דיגיטליים; אני גם לא רואה את המו"לים ממהרים לוותר על ההכנסות שלהם וממהרים להעביר את הספרים לספרים דיגיטליים. אגב, לא כל חומרי הלמידה, לא כל מקצועות הלימוד, לא כל הדיסציפלינות, ראויים לעבור לשיטה של דיגיטציה. ומאחר שהנושא הזה לא ייפתר במהרה, אני חוזרת לנושא של ספרי לימוד. אני גם חושבת שיש בהם איזה דבר מבורך, באפשרות לדפדף בספר מעמוד לעמוד, לסמן במרקרים את מה שחשוב, לחבר את הדברים – זה עדיין לא כמו להלך בנבכי הטכנולוגיה – ולעבוד בשיטות הקודמות, שלא כולן מקוללות, יש לומר. אני פניתי לשר, השר אמר לי שהמפעל הקיים היום, שהוא מפעל וולונטרי, שהוא מומלץ להורים ולבתי-הספר, כיום הוא עומד, נדמה לי, או עמד, על 90% הסכמה של ההורים. השר הוריד את אחוז ההסכמה כדי באמת לקדם את הנושא ולהביא יותר ויותר מפעלים של השאלת ספרי לימוד לבתי-הספר. אני רוצה – והשוני ביני לבין השר בהקשר הזה הוא שאני רוצה לחייב את בתי-הספר, שבכל בית-ספר יהיה מפעל כזה. מה אומר המפעל? המפעל אומר שבתי-הספר יפנו חדר מסוים שישמש מחסן לאגירה של ספרי הלימוד. מאין יבואו ספרי הלימוד? בשני אופנים: האופן האחד הוא לקחת מההורים עצמם, מהתלמידים עצמם, את הספרים שממילא יש להם כבר באמתחתם, ולתרום אותם לאותו מאגר בבית-הספר. הדרך הנוספת, המשלימה, זה לקבל ממשרד החינוך תקציב מזערי, סמלי, שיחליט עליו השר, ובגין התקציב הזה, או בזכות התקציב הזה, לעשות השלמה של הספרים החסרים. בעצם יש רגל נוספת לעניין, והיא ההורים – לקחת מההורים גם כן סכום מזערי, סמלי, שבזכות הכסף הזה משלימים את המאגר במה שחסר, וגם הכסף הזה מדי שנה ייגבה מידי ההורים – זה סכום כסף סמלי ביותר, אני אומרת – והסכום הזה ישמש לשיפוץ המאגר הקיים, דהיינו לכריכה מחדש, לחידוש ספרים שהתבלו, כלומר לתחזוקה שוטפת של אותו מאגר. כשאני מדברת על סכום סמלי, אז בניגוד ל-1,000 ומשהו שקלים שהיום משלמים מדי שנה ההורים בעבור כל ילד בכל שנתון, אני יכולה להסתדר עם סכום של 200 שקלים, 250 שקלים. על זה אני מדברת – באמת לסבר את האוזן לפרופורציות שאני מדברת עליהן. בצורה הזאת אנחנו נפתור כמה וכמה בעיות. ראשית, הסכומים שנגבים מההורים פחותים במידה משמעותית מאלה שהם נדרשים לשלם מדי שנה בגין רכישה מחודשת. הדבר השני – וזה בהחלט עונה על הפתיח של דברי, שדיברתי על איך אנחנו נענים לאותה קריאה, אותה מחאה של צדק חברתי, של יוקר מחיה – בואו נוזיל במקום שאין בריחה ממנו, זה דבר שנכפה עלינו מדי שנה בשנה. אז הסכומים יהיו קטנים בהרבה מאלו שאנחנו משלמים היום. הדבר השני שאני פותרת זה הנושא של ספרי לימוד מאושרים על-ידי משרד החינוך. הרי לא יעלה על הדעת שמנהל בית-ספר שמכין לעצמו מאגר כזה ירכוש ספרים שהם לא באישורו. אז אני גם פוטרת את המפקחים שבכל שנה מכים בהם ואומרים להם: למה לא בדקתם? שהרי באות התלונות מההורים ואז אנחנו פונים למנהלים, והמנהל פונה למפקח ואומר, לא דרשת, כן דרשת, כן המורים שלי ביקשו, לא ביקשו. כל השיח הזה ייעלם מן העולם. הדבר השלישי הוא שאנחנו לא נתמודד עם הטענה החוזרת מדי שנה, שהתקנה של משרד החינוך שלא מחליפים ספרים אלא אחת לחמש שנים הרי לא נאכפת. לא מצליחים לאכוף אותה. מדובר בהרבה מאוד ספרים, בהרבה מאוד בתי-ספר, בהרבה מאוד כיתות לימוד. קשה מאוד לעקוב אחרי העניין הזה ולכן אנחנו נפטור את עצמנו – אני אומרת את עצמנו, את מערכת החינוך, את שלוחיה, את המפקחים, את המורים – מלהשיב להורים: במקרה הזה כשלנו, לא שמנו לב, אושר, זה לא בסדר, עשינו נו-נו-נו למנהל. רבותי, כל ההתנגחות הזאת וההתנהלות הלא-נעימה הזאת תיפתר מעצם העניין שמנהל בית-ספר, שזה כבר באחריותו, הרי לא ימהר בעצמו להחליף מדי שנה את הספרים, כי אז הוא יצטרך למצוא את התקציב לכך, ואין לו כל כך הרבה תקציב על מנת לחדש מדי שנה. אגב, אם הוא החליט ויש לו תקציב, שיעשה, שיבורך, אבל זה כבר בינו לבין עצמו. כשאני אומרת "בינו לבין עצמו" זה המנהל וצוות המורים שלו כשמחליטים על כך. אני חושבת שמשלושת הטעמים הללו ראוי לחייב את בתי-הספר. עכשיו, מה הבעיה של איך לחייב בתי-ספר – הרי אני לא רואה פה מצב של התנגחות אתם. אני רואה פה מצב של win-win situation . הרי גם המנהל יוצא נשכר מהעניין, גם ההורה יוצא נשכר. אני לא רואה פה מצב שכפיתי חיוב מסוים על מישהו שלא רוצה אותו. ותשאלו אותי: אם כך, למה לא נסתפק בהמלצה? אם הדברים כל כך טובים וזה win-win situation, הרי ממילא זה יקרה ב-100% של בתי-הספר. הרי ההורים – אם מסבירים להם טוב הם יבינו; המנהלים, אם מסבירים טוב – יבינו; ובלי לחייב, רק בגדר המלצה, זה יקרה מאליו. ובכל זאת זה לא קורה. אז למה זה לא קורה? תרשו לי בעניין הזה לומר: עצלות מסוימת של בתי-ספר. רבותי, זה לא קל לאסוף מדי שנה את הספרים מהילדים, לקחת מהם את הספרים, לעשות רישום, לרדוף אחרי הילד שלא החזיר את הספרים, אחר כך למיין אותם, לראות איפה יש לי בלאי, לדעת שאני צריכה ליזום כריכה של הספר הזה או רכישה מחודשת. זה בסוף שנה, זה במהלך חופשת הקיץ, ואחר כך בתחילת שנה אני צריכה לתת את הספרים לילדים על-פי הכיתות, אני צריכה להפנות לזה משאב של זמן, של מורה, או אדם שיהיה אחראי לנושא הזה. אני מודה שזה איזה כאב ראש שנוסף, אבל האמינו לי, כאב הראש הזה הוא בהחלט ראוי אל מול כל היתרונות שהצגתי, ולכן לא נורא אם נחייב. מדובר במספר קטן של בתי-ספר שבגין החיוב יצטרכו להיכנס למהלך שכולם רואים בו ברכה, ואני בטוחה שגם השר. תודה רבה. היו"ר אופיר אקוניס: תודה רבה. אני מאוד מודה לך, גברתי. בבקשה, אדוני שר החינוך גדעון סער משיב לך, ולאחר מכן נעבור להצבעה. בבקשה, אדוני. שר החינוך גדעון סער: חברת הכנסת תירוש, האם זה שייך לך? רונית תירוש (קדימה): – – – היו"ר אופיר אקוניס: איך היא תראה אחר כך? שר החינוך גדעון סער: מה ששייך לך, שייך לך. מירי רגב (הליכוד): זה הדרת נשים. היו"ר אופיר אקוניס: זה הדרת משקפיים. שר החינוך גדעון סער: אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, הצעת החוק שהעלתה חברת הכנסת רונית תירוש, שבאמת עוסקת בנושא ראוי שמטריד את הציבור, בצדק, נדונה בוועדת שרים לחקיקה והוחלט להתנגד לה, ואני אפרט את הטעמים לכך. ההצעה עצמה היא הצעה משנת 2009 והיא מתייחסת לנוסח חוק השאלת ספרי לימוד טרם תיקוני החקיקה, שכפי שאמרה המציעה, אני הובלתי בשנה שעברה, אם אינני טועה, ב-2010, והכנסת אישרה, ושבעצם ביטלו את הצורך ברף מאוד גבוה של הסכמת הורים לכניסה לאותו מפעל של השאלת ספרים – זה היה רף של 90% – והורידו אותו להסכמה של 60% מקולות ההורים בלבד כדי להיכלל בתוכנית. אגב, במקביל, בעקבות התיקון לחוק, הגדלנו את התקציב שמיועד לפרויקט באופן משמעותי. בעצם הכפלנו אותו פי-שלושה, מ-2 מיליון שקלים בשנת הלימודים תשס"ט ל-6 מיליון שקלים בשנת הלימודים תשע"א. כיום התוכנית של ההשאלה פועלת בכ-1,100 בתי-ספר בארץ. זה עדיין מיעוט של בתי-הספר, כרבע ממוסדות החינוך, פחות או יותר. כמובן שבכל הרחבה של המהלך נצטרך גם להגדיל בהתאמה את התקצוב. המטרה של התיקון של שנת 2010 באשר לאחוז ההסכמה היתה הרחבת ההנגשה לפרויקט ההשאלה, במטרה להקל את נטל העלות של ספרי הלימוד. במסגרת התיקון, בשעתו נשקלו מכלול ההיבטים המקצועיים והמעשיים כדי להגיע להפעלה יותר נכונה ורחבה של התוכנית. כמו שאמרתי, גם המסגרת התקציבית הורחבה באופן משמעותי. אני רוצה להוסיף שבדוח-טרכטנברג יש התייחסות גם לסוגיה הזאת. וכמו שהמציעה יודעת, היום – – – שלמה מולה (קדימה): יש דבר כזה דוח-טרכטנברג? מסמסתם אותו, הוא לא קיים, הוא מת. שר החינוך גדעון סער: אני יכול להבטיח לחבר הכנסת מולה שמכלול הנושאים שנוגעים לחינוך שאני הובלתי מול ועדת-טרכטנברג – – – שלמה מולה (קדימה): גם לגיל הרך? שר החינוך גדעון סער: בנושא סבסוד גני-ילדים בגיל שלוש-ארבע, בנושא בינוי גנים ציבוריים, בנושא הקלת הנטל על תשלומי הורים לשכבות החלשות – – רונית תירוש (קדימה): תבורך. שר החינוך גדעון סער: – – בנושא ספרי לימוד ודיגיטציה – אני מתכוון להיאבק עליהם בממשלה – – רונית תירוש (קדימה): אנחנו נעזור לך – – – שר החינוך גדעון סער: – – כדי שייושמו, כי אני חושב שהם חיוניים. יוחנן פלסנר (קדימה): להיאבק זה יפה, השאלה מה יהיה. שלמה מולה (קדימה): – – – שר החינוך גדעון סער: בדרך כלל כשאני נאבק, חבר הכנסת פלסנר – אני לא יודע אם כמוך, כן, בדרך כלל כשאני נאבק, יש לזה תוצאות. יוחנן פלסנר (קדימה): לא צריך להיתלות באילנות גבוהים. שר החינוך גדעון סער: ואני אתן לך גם רמז – כל הנקודות האלה שאומצו על-ידי ועדת-טרכטנברג, הוצגו על-ידי לוועדת-טרכטנברג, הוצגו על-ידי קודם לכן גם לראש אגף התקציבים, גם לראש הממשלה, גם לשר האוצר. רוני בר-און (קדימה): אני, ואני, ואני, ואני. שר החינוך גדעון סער: לא, חבר הכנסת בר-און, אתה. אתה. אתה. אתה יודע מה – – – רוני בר-און (קדימה): – – – שר החינוך גדעון סער: אבל יש עובדה. יש עובדה, אנחנו באים לכנסת, הרי שאנחנו תיקנו את חוק ספרי לימוד – – רוני בר-און (קדימה): – – – כמו בניטו – – – שר החינוך גדעון סער: – – בשנת 2010, עוד לפני המחאה. אני מציע לך, חבר הכנסת בר-און – – – רוני בר-און (קדימה): אני מקבל את ההצעה, אני הולך. שר החינוך גדעון סער: לא, אני מציע לך לחזור בך מדבריך שנקלטו בפרוטוקול – – רוני בר-און (קדימה): תגיש תלונה לוועדת האתיקה. שר החינוך גדעון סער: – – שבהם השווית את ראש ממשלת ישראל לשליט מתקופה אחרת. אני משוכנע שגם אתה, שמתנגד לראש הממשלה, לא עומד מאחורי הדברים שאמרת. רוני בר-און (קדימה): – – – זה רק הדמיון שלך, אבל במקרה הוא דמיון שמקובל עלי . היו"ר אופיר אקוניס: חבר הכנסת בר-און, נדמה לי שגם אני – אולי לא שמעתי טוב? רוני בר-און (קדימה): עוד מלחך פנכה. היו"ר אופיר אקוניס: לא, מלחך מה שאתה רוצה, אבל נדמה לי ששר החינוך ואני שמענו את אותו הדבר. נדמה לי. רוני בר-און (קדימה): – – – שר החינוך גדעון סער: אני רוצה לאפשר לחבר הכנסת בר-און, אני לא יכול לכפות עליו – – היו"ר אופיר אקוניס: לא, לא, נדמה לי, אינני יודע. שר החינוך גדעון סער: – – אני לא יכול להכריח אותך, אני יכול להציע לך לחזור בך מדבריך. לפי דעתי זאת הצעה שמשרתת גם אותך. רוני בר-און (קדימה): הצעתך נדחית. שר החינוך גדעון סער: נדחית. בסדר גמור. היו"ר אופיר אקוניס: טוב, מאה אחוז, תודה. תודה רבה. שר החינוך גדעון סער: הרי אנחנו לא יכולים למנוע מכם לעשות את כל מכלול השטויות שאתם עושים כאן ומחוץ לכנסת בשל תסכול, שניתן להבין אותו, על המשך השירות שלכם באופוזיציה. אבל גם באופוזיציה – – – יואל חסון (קדימה): – – – הממשלה – – – שר החינוך גדעון סער: אבל גם באופוזיציה, חבר הכנסת חסון – – היו"ר אופיר אקוניס: תודה, חבר הכנסת חסון. שר החינוך גדעון סער: – – צריך לנהוג בצורה סבירה. להשוות את ראש ממשלת ישראל לבניטו מוסוליני – – קריאה: – – – שר החינוך גדעון סער: – – אלה דברים שלא עשינו מעולם, לא ירדנו לשפל הזה שלכם. ואם היו ביניכם כמה אנשים הגונים, הם היו נזעקים ומציעים לחבר הכנסת בר-און לחזור בו מדבריו, כדי שהכתם הזה לא יהיה עליכם. אבל אתם איבדתם את שיקול הדעת, אתם מולכים על-ידי שנאה, על-ידי תסכול. כל אלה רגשות אנושיים, אבל אי-אפשר להפוך אותם למדיניות, לא את השנאה ולא את התסכול – אי-אפשר להפוך למדיניות. יוחנן פלסנר (קדימה): ממשלת חוקי הנאמנות, אתה מדבר עלינו? מאיר שטרית (קדימה): הוא לא אמר בניטו, הוא אמר דה-ויטו. שר החינוך גדעון סער: הוא אמר דה-ויטו. זאת אומרת הוא – אני מבין, זה המנהיג שהוא – אני שמעתי משהו מסוים, אתה קרוב לחבר הכנסת רוני בר-און, אני מוכן שייהנה מחמת הספק. מאיר שטרית (קדימה): הוא אמר דה-ויטו, תבדוק עם הפרוטוקול. שר החינוך גדעון סער: אני מוכן לאמץ את הגרסה שלך. היו"ר אופיר אקוניס: בניטו ודוצ'ה. מאיר שטרית (קדימה): הוא אמר דה-ויטו, לא בניטו. שר החינוך גדעון סער: לדה-ויטו, שהוא שחקן מעולה, מעולם לא הוצמד הכינוי "הדוצ'ה". רוני בר-און (קדימה): אני ואני ואני ואני ואני. היו"ר אופיר אקוניס: אבל קיבלנו את עמדתך שאתה לא חוזר בך, חבר הכנסת בר-און. רוני בר-און (קדימה): אתך אני בכלל לא מדבר. היו"ר אופיר אקוניס: לא, אתי אתה תדבר. אתה לא תדבר אתי, ואני אדבר אתך, ואני מבקש ממך לצאת עכשיו. אני מנהל את הישיבה עכשיו, צא עכשיו. רוני בר-און (קדימה): מה אתה אומר? היו"ר אופיר אקוניס: צא, תעזוב, כי אני מנהל את הישיבה, ותקשיב למה שאני אומר, ואתה לא תגיד לי למי אתה לא מקשיב. על-פי תקנון הכנסת, אתה מקשיב לראש הישיבה. על-פי תקנון הכנסת אתה מקשיב לראש הישיבה. יואל חסון (קדימה): מה זה הדיבור הזה? איזה סגנון זה? היו"ר אופיר אקוניס: מה לעשות, זה תקנון הכנסת, אתה רוצה, תשנה אותו. אתה מקשיב לראש הישיבה. על-פי תקנון הכנסת, אתה מקשיב לראש הישיבה. עכשיו שב במקום או תצא. רוני בר-און (קדימה): לא זה ולא זה. היו"ר אופיר אקוניס: אתה מקשיב לראש הישיבה. אני קורא אותך לסדר בפעם הראשונה. יואל חסון (קדימה): מה זה הדיבור הזה, אדוני היושב-ראש? איזה סגנון זה? היו"ר אופיר אקוניס: אדוני, אני קורא אותך לסדר פעם שנייה. יואל חסון (קדימה): אדוני, מה הדיבור הזה? אורית זוארץ (קדימה): ככה נראית החוכמה של הליכוד. היו"ר אופיר אקוניס: אני קורא אותך לסדר פעם שלישית, נא לעזוב. תודה. לפי תקנון הכנסת – הכול לפי התקנון – אומר חבר כנסת ליושב-ראש: לך אני לא מקשיב, ואני מצטט מתקנון הכנסת: "חברי הכנסת יפעלו לפי ניהול הישיבה של היושב-ראש". בבקשה, אדוני. נא לעזוב. (חבר הכנסת רוני בר-און יוצא מאולם המליאה.) שר החינוך גדעון סער: אדוני היושב-ראש, אני עובר לנושא עצמו. דוח ועדת-טרכטנברג הציע להגמיש את הקריטריונים להרחבת הפרויקט – – – יואל חסון (קדימה): ישיבה כזאת לא יכולה להתנהל גם בשלטון החשוך שלכם. זה שלטון חשוך ולא דמוקרטי. היו"ר אופיר אקוניס: תחזרו על האמירות הפבלוביות שלכם, תחזרו עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם. יואל חסון (קדימה): אתה מנהל את הישיבה הזאת בצורה לא מכובדת. זה לא מכובד. ככה לא מנהלים דיון. היו"ר אופיר אקוניס: תפסיקו עם ההצגות שלכם. שב במקום, אנחנו לא מתרגשים מההצגות שלכם. יואל חסון (קדימה): יש דמוקרטיה. בושה. תתרגל לדמוקרטיה. בושה איך אתם מתנהלים. היו"ר אופיר אקוניס: שב במקום. חבר הכנסת חסון, שב במקום. ההצגות שלכם כבר לא מרשימות אף אחד. הן אפילו די מאוסות, ההצגות שלכם. בבקשה, אדוני. שר החינוך גדעון סער: אדוני היושב-ראש, חיוב מנהלים, אני לא משוכנע שמצריך, גם אם היינו מגיעים למסקנה שחברת הכנסת תירוש מציעה, אני לא משוכנע שצריך להגיע אליה בדרך של חקיקה. אלכס מילר (ישראל ביתנו): שכנעת אותנו. שר החינוך גדעון סער: בקיצור, אדוני היושב-ראש, בימים האלה אנחנו עוסקים בנושא של המלצות דוח-טרכטנברג, אשר עוסקות בכל ההיבטים, גם בנושא של דיגיטציה, גם בנושא של השאלת ספרי לימוד, אנחנו מתכננים מהלך רחב של הוזלת ספרי לימוד ושל הגברת הפיקוח והאכיפה בנושא של שימוש בספרי לימוד מאושרים. הנושא חשוב, אנחנו גם העברנו בשבוע שעבר הצעת חוק פרטית של חבר הכנסת אריאל, שהוא מהאופוזיציה, בנושא הזה, כפלטפורמה לדבר שאני רוצה לעשות בנושא העברה מוחלטת של האחריות למשרד החינוך. אינני חושב שאנחנו צריכים עוד הצעת חוק פרטית בעניין זה כדי לקדמו. תודה. היו"ר אופיר אקוניס: תודה. בבקשה, גברתי. רונית תירוש (קדימה): אדוני שר החינוך, אני פונה אליך, אתה שר חינוך טוב, מי מבטיח לי שאתה תהיה מספיק שנים או כל השנים שר החינוך? אתה עושה דברים נהדרים, אני לא יכולה לסמוך על זה. אני מדברת בשיא הרצינות, לא בציניות. אני חושבת שהנושא הזה הוא נושא ראוי, אין לך ולו טיעון אחד נגדו. להפוך את זה לחובה – זה מבטיח את מה שאתה רוצה לקיים ממילא. אתה הרי אומר, ככל שגדל מספר בתי-הספר שמוכנים להיכנס למפעל, אני מגדיל את התקציב. זאת אומרת, אין לי אפילו ויכוח אתך על תקציב, אבל אני דואגת לדורות הבאים, אני אומרת בשיא הרצינות. אתה כן מבין, ואתה כן רגיש, ואתה מודע, ואתה פועל ועושה, אבל אף אחד לא מבטיח לי שזה יישאר לדורות. וזה מסוג הדברים שגם אתה היית רוצה שיובטח גם לילדים בדורות הבאים. אני רוצה באמת לבקש – בוא לא נצביע עכשיו על ההצעה הזאת, אני לא רצה לחוקק כל דבר, אני לא מחוקקת את עצמי לדעת, ובטח לא בנושאי חינוך, אבל זה דבר – אני נשארתי פה, אף-על-פי שכל קדימה יצאו, באמת לשמוע מה הטיעונים שבגינם אתה מתנגד לחקיקה. ואני אומרת לך, החקיקה הזאת תבטיח את מה שאתה פועל לעשות, ואני מברכת על זה, אבל אני רוצה להבטיח שגם הדורות הבאים יזכו לאותו מפעל, ולא נימצא במצב שאנחנו משאירים את זה לרצונו הטוב של מנהל בית-ספר שמוכן או לא מוכן לעשות את המפעל. ותאמין לי, הסיבה היחידה שהם לא מוכנים – עובדה שיש רק רבע היום – – – שר החינוך גדעון סער: גברתי, ברשותך, אני הסברתי – יכול להיות שבמהומה זה קצת נבלע – אני הסברתי שאנחנו הולכים למהלך רחב בתחום של ספרי לימוד, מהלך של רכישה מרוכזת; הולכים למשהו רחב. אני מוכן לא להצביע כרגע, אין לי בעיה עם זה עכשיו – – – רונית תירוש (קדימה): אז יהיה לי הזמן לשבת אתך ולנסות לשכנע אותך, אדוני השר. אני מאוד מודה לך. היו"ר אופיר אקוניס: אם כך, את מסכימה שלא נצביע. ובכן, אנחנו לא מצביעים על הצעת חוק השאלת ספרי לימוד, של חברת הכנסת רונית תירוש.