קטע מדברי הכנסת
הצעת חוק רשות השידור (תיקון מס' 26), התשע"ב–2011
[מס' מ/541; "דברי הכנסת", חוברת זו, עמ' .]
(קריאה שנייה וקריאה שלישית)
היו"ר ראובן ריבלין:
אני מזמין את יושב-ראש ועדת הכלכלה לעלות לדוכן על מנת להמשיך ולהציג – הוא יכול להתחיל מאיפה שהוא רוצה, כי הדבר הפורמלי היה אתמול. אני חושב שטוב תעשה אם תיקח שתי דקות אחורה ותתחיל להציג את החוק, ותאמר רק: כפי שאתמול הבהרתי בראשית דברי, ותמשיך. בבקשה, אדוני.
אברהם מיכאלי (ש"ס):
ואם תהיה הפסקה – – –
היו"ר ראובן ריבלין:
נעצור את הדיון ב-13:30 ואנחנו נקיים את הדיון על יום הקשיש.
כרמל שאמה-הכהן (יו"ר הוועדה המשותפת):
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, אני מתכבד להציג בפניכם את הצעת חוק רשות השידור (תיקון מס' 26), התשע"ב–2011.
הצעת חוק רשות השידור (תיקון מס' 25), התשע"א–2010, שהציעה הממשלה ואושרה בקריאה הראשונה בסוף שנת 2010, כוללת הוראות שונות הנוגעות הן לשינויים מבניים ברשות השידור כחלק מהרפורמה ברשות, והן הוראות אחרות הנוגעות לפעילותה של הרשות והמתחייבות כתוצאה מהתפתחויות שחלו מאז חקיקת החוק. הדיונים בהצעת חוק זו התקיימו במהלך השנה האחרונה בוועדה המשותפת לוועדת הכלכלה ולוועדת החינוך, התרבות והספורט. הוועדה המשותפת הגיעה לשלב מתקדם בהכנתה של הצעת החוק, אך עדיין יש כמה נושאים שקיים צורך לתת עליהם את הדעת והוועדה טרם הכריעה בעניינם. בנוסף, יש להבטיח כי יעמדו המקורות הכספיים למימונה של הרפורמה.
עם זאת, כדי לאפשר התקדמות בביצוע הרפורמה, החליטה הוועדה לפצל מהצעת החוק את הסעיף שעניינו איסור העברת נכסים. התיקון המוצע בעניין זה מבקש לקבוע כי משדרים, נכסי מקרקעין או נכסים אחרים שבבעלותה של הרשות, שהשר הממונה על רשות השידור קבע בתקנות כי הם נכסים חיוניים, לא יימכרו או יועברו אלא באישור השר. באופן דומה, לא תמשכן הרשות או תשכיר לתקופה שמעל עשר שנים נכס חיוני אלא באישור השר. בנוסף, הוסרו המגבלות שהיו בחוק הקיים על מכירת נכסים אחרים שאינם נכסים חיוניים. כדי לוודא כי סעיף זה ישמש כאמצעי לקידום הרפורמה ולא ינוצל למטרות אחרות, קבעה הוועדה כי מכירת נכסי מקרקעין, לרבות העברתם בדרך אחרת או השכרתם לתקופה העולה על עשר שנים, בהתאם לסעיף זה, תיעשה רק כאשר תושלם חקיקתו של החוק הכולל את השינויים המבניים הנדרשים במסגרת הרפורמה ושהובאו, כאמור, בהצעת החוק הממשלתית.
בעת הדיונים בהצעת חוק זו הוגשו לוועדה שתי הצעות מטעם חברי כנסת לתיקונים נוספים בהצעת החוק, שלא נכללו בהצעת החוק הממשלתית ומובאים כעת לאישורה של הכנסת לאחר שהוועדה אישרה אותם.
התיקון הראשון, שהוצע על-ידי חבר הכנסת אלכס מילר, יושב-ראש ועדת החינוך, ועל-ידי, וכלול בסעיף 2 להצעת החוק, מבקש לעגן בחוק רשות השידור חובה להקצות, במסגרת התקציב השנתי של רשות השידור, סך של 8 מיליון ש"ח לשידורי הרדיו בשפה הרוסית בתחנה המיועדת לשידורים בשפות זרות לעולים חדשים – תחנה הקרויה היום רק"ע, רשת קליטת עלייה – וכן סכום של 1.6 מיליון ש"ח שיוקצה מדי שנה לשידורי רדיו בשפה האמהרית בתחנת הרדיו האמורה.
בנוסף, מונחות לפניכם שתי גרסאות לתוספת להצעה זו, בהתאם להוראות התקנון לפני תיקונו האחרון, שקבעו כי במקרה של קולות שקולים בוועדה יובאו בפני המליאה שתי גרסאות. גרסה אחת מבקשת להקצות גם סכום של 3 מיליון ש"ח חדשים לטובת שידורים בנושא מורשת ישראל, כפי שהציע חבר הכנסת ישראל אייכלר. בגרסה השנייה המונחת לפניכם לא תהיה הקצאה כאמור. חברי הכנסת ניצן הורוביץ ועינת וילף הגישו הסתייגות המבקשת למחוק סעיף זה, ואני קורא לחברי הכנסת לדחות את הסתייגותם.
הצעה נוספת לתיקון החוק, שהוגשה על-ידי חברי הכנסת זאב אלקין וציון פיניאן, מבקשת לתקן את סעיף 44ג לחוק רשות השידור שעניינו "הפקות מקומיות קנויות". על-פי ההצעה, מבוקש להאריך את התקופה שבה רשאי השר הממונה על רשות השידור להתיר לרשות השידור הפחתה בהיקף השידורים ובסכומי ההוצאה המפורטים באותו סעיף ובתוספת לחוק, כך שתקופה זו תוארך עד ליום ה' בטבת התשע"ב, 31 בדצמבר 2011.
ברצוני להדגיש כי אינני מאושר מהוראה זו, ואין לי אלא להביע צער על העיתוי לתיקון המוצע, בשלהי שנת הכספים, כשבמידה רבה מדובר במעשה עשוי. הוועדה גם היתה ערה לביקורת הקשה שנמתחה בדוח מבקר המדינה לשנת 2010 בעניין זה. למרות זאת, בנסיבות שנוצרו ברור שהיה על הוועדה לאשר את התיקון המוצע ולאפשר לשר הממונה להפחית את הדרישות החוקיות בנוגע לרכישת הפקות מקומיות לשנת 2011. הוועדה ערה לא רק למצבה הכספי הקשה של רשות השידור אלא – – –
מגלי והבה (קדימה):
מי השר היום, אדוני?
כרמל שאמה-הכהן (יו"ר הוועדה המשותפת):
בסוף הדברים אענה על כל שאלה.
הוועדה ערה לא רק למצבה הכספי הקשה של רשות השידור, אלא גם לאי-יכולתה של רשות השידור לעמוד בשלב זה בדרישות החוק בכל הנוגע להפקות מקומיות קנויות. יש לזכור שסעיף זה, כבר מעת חקיקתו בשנת 2006, לקח בחשבון את האפשרות שכל עוד הרפורמה בשידור הציבורי לא תצא לדרך, יהיה צורך בהפחתת המחויבויות בעניין סכומי ההוצאה להפקות מקומיות קנויות, ולפיכך כלל אותו סעיף גם את הסעיף הקטן, שאותו מוצע לתקן כעת, המקנה לשר הממונה – קרי, ראש הממשלה – לתקופה שנקבעה בחוק, את הסמכות להפחית את המחויבויות.
אין ספק כי מטרתו העיקרית של השידור הציבורי הינה קידום והשקעה בתכנים איכותיים וביצירה ישראלית מקורית, אך לא נוכל לעשות שקר בנפשנו ולחייב את רשות השידור, שמצבה הכספי הקשה ידוע לכול – היא עומדת בעצם על סף פשיטת רגל – לעמוד בתשלום משכורות לעובדי הרשות מחד, ומאידך לעמוד במכסת ההפקות המקומיות הקנויות שנקבעה בחוק, וכל זאת בטרם הושלמה הרפורמה, המחייבת, כפי שכבר הזכרתי, גם העמדת המקורות הכספיים לרשות רשות השידור.
היו"ר ראובן ריבלין:
יש לי, יש לי – – –
השר מיכאל איתן:
כמה כן יהיו ההוצאות על הפקה מקומית?
כרמל שאמה-הכהן (יו"ר הוועדה המשותפת):
רשות השידור מחויבת על-פי חוק בכמעט 180 מיליון ש"ח. בוצעו פחות מ-30 מיליון ש"ח, כלומר, את כל היתרה השר הממונה יצטרך להפחית עד עוד יומיים.
השר מיכאל איתן:
זה לא בגלל הרפורמה. הרפורמה יכולה להשפיע על 30 מיליון, על 20 מיליון – – –
כרמל שאמה-הכהן (יו"ר הוועדה המשותפת):
לא. גם אחרי הרפורמה הם לא יגיעו ל-180 כנראה. זה נאמר בוועדה.
השר מיכאל איתן:
העניין של הרפורמה הוא מעין תירוץ.
כרמל שאמה-הכהן (יו"ר הוועדה המשותפת):
לא. אבל התקציב – – –
השר מיכאל איתן:
הסיבה היחידה – – –
היו"ר ראובן ריבלין:
אין ספק.
השר מיכאל איתן:
– – –
היו"ר ראובן ריבלין:
כבוד השר, אדוני היושב-ראש, הציבור מאוד מתעניין לדעת. יש כמה פלטפורמות שידור מאז פסקה רשות השידור מלהיות מונופול. יש פלטפורמת השידור שאמורה להתפרנס מפרסומות, יש פלטפורמת שידור שאמורה להתפרנס ממנויים, שזה הכבלים לעומת ערוץ-2 וערוץ-10, והדברים האלה ברורים. יש ערוץ שידור אחד שהוא ערוץ ציבורי, שמתפרנס מאגרה שמשלם האזרח על מנת לקבל שירות. בניגוד לפלטפורמות שמתפרנסות מרייטינג, מה שנקרא בלעז, מהיכולת שלהן למשוך צופים, ולכן השיקולים המסחריים הם השיקולים המנחים אותם – למעט חדשות, כמובן, שהחוק הסדיר את העניין בצורה נפרדת – הרשות הציבורית תפקידה לקיים שידורים שמיועדים למיעוטים דווקא, שמיועדים לאנשים שלא יכולים לקיים את השידור הפופוליסטי או הפופולרי או הרייטינגי. להיפך, היכולת לקיים מה שנקרא באנגליה Channel 4 או בישראל את השירות הציבורי האמיתי, זו רשות השידור, שאנחנו מפרנסים אותה מאגרה המוטלת על כל אזרח ואזרח. החליטה הכנסת להפחית באגרה.
כרמל שאמה-הכהן (יו"ר הוועדה המשותפת):
לא. אני חייב לתקן אותך. הכנסת לא מפחיתה – – –. אה, באגרה?
היו"ר ראובן ריבלין:
באגרה, באגרה.
כרמל שאמה-הכהן (יו"ר הוועדה המשותפת):
כן, זו החלטה של הכנסת.
היו"ר ראובן ריבלין:
מאידך, גם הצדיקה זאת בכך שהמערכת של רשות השידור מחויבת ברפורמה, ושהדברים האלה – המשא-ומתן לגבי הרפורמה כבר מתקיים למעלה – שנותיו הוא כשנותינו בכנסת. חבר הכנסת מיכאל איתן נכנס ב-1984 ואני ב-1988, ומהיום הראשון שנכנסנו הוא כבר לימד אותי שיש בעיה של רשות השידור. הוא היה החונך שלי כשנכנסתי לכנסת. אז אני מוכרח לומר שיש פה איזשהו דבר וקושי של הציבור להבין. אם הרשות הציבורית לא נותנת לציבור את אותם דברים שהוא צריך לדעת, למרות שהוא לא רוצה לדעת, מה בכלל יש לנו ערך בשירות הציבורי? השירות הציבורי כל כולו מיועד לתת מידע, לשפוך אור באמת על נושאים כאלו או אחרים שהשידור הפופולרי לא יכול לתת להם – – –
השר מיכאל איתן:
השקעה בהפקות מקור.
היו"ר ראובן ריבלין:
ודאי. ובראש ובראשונה בהפקות מקור, הפקות תעודה, הפקות היסטוריות, הפקות אשר הן נכס לאומי במדינת ישראל, על כל מרכיביה. למשל, שידור בשפה הערבית, לא בלוויין אלא בשעה 18:30, אחר-הצהריים, כפי שנעשה במשך 50 שנה, עד אשר פסקו השידורים האלה; שידורים באנגלית, ולא ארבע דקות; שידורים באמהרית. כל הדברים האלה הם תפקידה של הרשות הציבורית, והיום באים ואומרים לנו שהולכים להפחית מהם את כל החובות. אז בשביל מה צריך אותם?
מגלי והבה (קדימה):
זו השאלה.
היו"ר ראובן ריבלין:
אם צריך אותם, צריך לאפשר להם לקיים את הייעוד שלשמו הם קיימים.
כרמל שאמה-הכהן (יו"ר הוועדה המשותפת):
מה אדוני מציע? אני לא מבין.
היו"ר ראובן ריבלין:
אני לא מציע. אני רק שואל. אולי הוועדה דנה בעניין הזה.
כרמל שאמה-הכהן (יו"ר הוועדה המשותפת):
לא, אני אגיד לך. היו ברירות.
היו"ר ראובן ריבלין:
יש קושי.
כרמל שאמה-הכהן (יו"ר הוועדה המשותפת):
לא. אי-אפשר – – –
היו"ר ראובן ריבלין:
שואל אותך השר – – –
השר מיכאל איתן:
יש לי שאלה: כאשר קבעו את החובה להפיק יצירות מקור, האם יש סנקציה אם לא מבצעים אותה? אין סנקציה.
כרמל שאמה-הכהן (יו"ר הוועדה המשותפת):
יש סנקציה שאדם לא עמד בחוק, אבל זה סוג של – – –
השר מיכאל איתן:
אז תשאיר את זה ככה. למה לתקן את החוק? יומיים לפני תום ההתחייבות אנחנו מתקנים חוק שאין בצדו סנקציה אלא רק האמירה שלא עמדת בחוק. אנחנו מתקנים רטרואקטיבית את החוק על מנת מה לעשות?
היו"ר ראובן ריבלין:
רשות השידור – – –
כרמל שאמה-הכהן (יו"ר הוועדה המשותפת):
רטרואקטיבית – זה בטוח לא. – – –
השר מיכאל איתן:
– – –
היו"ר ראובן ריבלין:
חבר הכנסת שאמה-כהן, אני ואתה, כאזרחי מדינת ישראל המשלמים אגרה – –
כרמל שאמה-הכהן (יו"ר הוועדה המשותפת):
ברור.
היו"ר ראובן ריבלין:
– – יכולים להגיש תביעה נגד זה. מה זה.
כרמל שאמה-הכהן (יו"ר הוועדה המשותפת):
אתם הרי מדברים משנת 1984.
היו"ר ראובן ריבלין:
לא. בימים ההם ובזמן הזה.
כרמל שאמה-הכהן (יו"ר הוועדה המשותפת):
ב-1984, בכל אופן, אני לא יודע על מה אתם מדברים – – –
השר מיכאל איתן:
– – – לאבותינו ולנו.
מגלי והבה (קדימה):
אל תתייחס לשנים – – – תתייחס לנושא – – –
כרמל שאמה-הכהן (יו"ר הוועדה המשותפת):
אני ב-1984 עוד שיחקתי מחבואים. אני בכלל לא יודע מה קרה כאן ב-1984. אבל אני יודע היום שיש מצב שבו התקציב של הרשות, שבנוי מאגרה, לא מאפשר לה – הרי משכורת צריך לשלם לאנשים? פנסיה צריך לשלם לאנשים שעבדו שם?
היו"ר ראובן ריבלין:
אין ספק.
כרמל שאמה-הכהן (יו"ר הוועדה המשותפת):
יש שם מבנה מאוד מנופח.
היו"ר ראובן ריבלין:
נו, הממשלה צריכה לשלם את העניין, להתחיל דף חדש.
כרמל שאמה-הכהן (יו"ר הוועדה המשותפת):
כן, אבל הממשלה והכנסת לא יכולות לאחוז את המקל – – –
היו"ר ראובן ריבלין:
אני מסכים אתך.
כרמל שאמה-הכהן (יו"ר הוועדה המשותפת):
או שמאשרים העלאת אגרה, ולזה גם הממשלה וגם הכנסת מתנגדות – – –
היו"ר ראובן ריבלין:
שמעתי אותך היטב ברדיו, וגם בשידורי הערוץ שבאו וסיקרו את הדיון. אני מתעניין בעניין זה כאדם מן הציבור, אבל הפתרון שנותנת הכנסת על-פי בקשת הממשלה הוא דבר שהופך את רשות השידור לדבר שלא מובן לציבור. הוא אומר: רגע, אם אין לנו רשות שידור, בשביל מה אנחנו צריכים לשלם אגרה? ואם אנחנו משלמים אגרה, מדוע אנחנו לא מקבלים את הפקות המקור, שהן נשמת אפו של השירות הציבורי?
כרמל שאמה-הכהן (יו"ר הוועדה המשותפת):
לדעתי, אדוני היושב-ראש, השורה התחתונה: אם הרפורמה באמת לא תצא בשנה הבאה, אז באמת אין טעם ברשות השידור.
היו"ר ראובן ריבלין:
אתה צודק.
כרמל שאמה-הכהן (יו"ר הוועדה המשותפת):
אז צריך לקבל החלטה קשה אחרת. אם לא מצליחים לפרוץ את הדרך לרפורמה דרך מימוש הנכסים – – –
השר מיכאל איתן:
אתה יודע כמה שנים אנחנו שומעים את ההבטחות האלה – –
כרמל שאמה-הכהן (יו"ר הוועדה המשותפת):
אני לא. אני לא ברמה של להבטיח. אני אומר מה דעתי.
השר מיכאל איתן:
– – את הבעות הדעה?
כרמל שאמה-הכהן (יו"ר הוועדה המשותפת):
יש שר ממונה שיש לו קצת השפעה בממשלה, והוא יצטרך לקבל את ההחלטה.
היו"ר ראובן ריבלין:
בכל זאת, אבל אתה מבקש ממני היום להצביע בעד הצעת חוק שאתה מביא, ואני מתקשה. אני מבין. אני יודע מה זו משמעת קואליציונית. אני גם את העניין הזה למדתי. אני רק רוצה ברמה של היושר האינטלקטואלי להבין על מה אני מצביע פה. הממשלה, הממשלה. הממשלה מביאה חוק, שהכנסת תצביע עליו. אני, כחבר הכנסת, צריך להצביע בעד. אני מוכרח לומר לך שאני לא מבין את הגיון החוק. אחת משתיים, אומרת הממשלה: אני לא יכולה עם רשות השידור – שתפרק אותה.
כרמל שאמה-הכהן (יו"ר הוועדה המשותפת):
אני מסכים אתך.
היו"ר ראובן ריבלין:
אני לא אומר שהיא תפרק. אני לא חושב שצריך. אני חושב שרשות שידור ציבורי הוא נשמת אפה – כי אני לא רוצה שירות ממלכתי ממשלתי ואני לא רוצה שירות של דוקטרינה כזאת או אחרת של זכיינים או בעלי רשיונות. הטלוויזיה והרדיו הם של הציבור. רשות השידור היא רשות ציבורית. נכון שפעמים רבות אנחנו מתקשים להבחין בשירות הציבורי, כאשר אנחנו שומעים כל מיני שדרים אשר מביעים את דעתם במקום לאפשר לציבור להביע את דעתו, אבל יש רבים מהם שגם מביעים את דעתם ונותנים את האפשרות לוויכוח שהוא ויכוח אמיתי.
אתה מבקש ממני, כיושב-ראש הוועדה, כמובן, על-פי בקשת הממשלה, לאשר איזשהו חוק שמבטל – שלא נותן לי באמת את ההבנה האינטלקטואלית מה רוצים. אומרים: אוקיי. זו הוראת שעה. עד אשר הם יעשו את הרפורמה, הממשלה צריכה לתת את הכסף, אם היא רוצה רפורמה, ולגמור את העניין. הממשלות לדורותיהן הן שקבעו שיש 1,800 עובדים ברשות השידור. אני והוא שומעים על 1,800 שצריך חצי מהם – כבר שומעים את זה 40 שנה.
כרמל שאמה-הכהן (יו"ר הוועדה המשותפת):
אדוני היושב-ראש וגם כבוד השר, אין לנו שום מחלוקת – – –
מגלי והבה (קדימה):
אדוני היושב-ראש, הייתי מציע לך: אחרי ששמעת דעות של שני אנשים שכבר מנוסים בחיים – – –
היו"ר ראובן ריבלין:
דרך אגב, חבר הכנסת מגלי, שנינו היינו בוועדת הכספים בקדנציה הקודמת כשהיתה ממשלה אחרת. את אותם דברים אני אמרתי שם.
מגלי והבה (קדימה):
לכן, מה שאני מציע לך, היושב-ראש, שוועדת הכלכלה תמשוך את הצעת החוק – – –
היו"ר ראובן ריבלין:
לא, לא. זה – – –
מגלי והבה (קדימה):
– – – תעשה שיעורי בית – – –
היו"ר ראובן ריבלין:
לא. אל תסתכל בעניין זה – – –
כרמל שאמה-הכהן (יו"ר הוועדה המשותפת):
חבר הכנסת והבה, יש לך ספק שוועדת הכלכלה עשתה שיעורי בית גם לפני שהיא הגיעה למליאה?
מגלי והבה (קדימה):
כן. היא – – –
היו"ר ראובן ריבלין:
הבעת את תמיהתך.
כרמל שאמה-הכהן (יו"ר הוועדה המשותפת):
אמרנו את זה – – –
מגלי והבה (קדימה):
כן, אבל אתה עוזר לשמר דוקטרינה מסוימת, ולא לציבור.
כרמל שאמה-הכהן (יו"ר הוועדה המשותפת):
אנחנו לא מנסים לבלבל אף אחד. אנחנו לא מבולבלים. בהצבעה – ראוי להצביע והחוק הזה יאושר. לא כבוד היושב-ראש יספר לנכדים שלו, ולא אני אספר לילדים שלי. זה מסוג הדברים – – –
היו"ר ראובן ריבלין:
עוד מעט לא יהיו לנו שידורים בערוץ הראשון, ולא יהיו לנו חדשות בערוץ-10. ערוץ-10 – הבלגנים שלו ידועים, הייתי שר התקשורת כאשר הזהרתי אותם. אבל בכל זאת אנחנו הולכים וכורתים את כל ענפי השידור שנמצאים אצלנו במדינה ואשר באמת מפתחים את – – –
כרמל שאמה-הכהן (יו"ר הוועדה המשותפת):
בכל מקרה, אם למישהו מחברי הכנסת, בין אם מהקואליציה ובין אם מהאופוזיציה, יש רעיון טוב יותר לפתרון ה"ברוך" הזה, שהובא בפנינו בדקה התשעים, אני אשמח גם למשוך את החוק, ללכת לוועדה ולתקן. לא שמעתי בכל משך הדיונים בוועדה רעיון טוב יותר. להשאיר את רשות השידור, בגלל המצוקה הכספית שלה, כעבריינית בסוף השנה הזאת – אם היה עוד זמן שהיא יכולה עוד להפיק הפקות מקור, להגדיל את הכמות, אם היו נזכרים ומתעוררים באמצע השנה – אם זה היוצרים ואם זה אנשי רשות השידור – עוד היינו יכולים להפעיל, לצורך אישור הסמכות להפחתה: תנו איזה משהו בהפקות מקור.
היו"ר ראובן ריבלין:
היה שר תקשורת אחר, בקדנציה הקודמת, אתה עוד לא זכית לשבת באופוזיציה, אבל חבר הכנסת איתן ואני, ואנחנו באנו ואמרנו: תראו, אחת משתיים, אתם, כדי לעשות רפורמה, צריכים להשקיע ברשות השידור 800 מיליון – אני לא יודע כמה, 300 – אתם צריכים, זה תפקידה של הממשלה. אתם לא יכולים? אנחנו נחליף אתכם, נעשה את זה. אבל היום אנחנו באים ועושים בדיוק מה שאמרנו להם לעשות בפעם הקודמת. זאת אומרת, הממשלה באה ואומרת: אני לא רוצה להשקיע כסף, אבל אני רוצה – לא מובן לי מה היא רוצה; אני אומר לכם את האמת, אני כמובן אצביע בעד החוק, כי לא יכולים להפקיר את רשות השידור ולהפוך את רשות השידור לעבריינית, אבל הדברים לא יכולים להימשך כך.
איתן כבל (העבודה):
לא יכולים. לא יכולים, אדוני.
היו"ר ראובן ריבלין:
בוודאי. חבר הכנסת איתן כבל, במקרה אנחנו עקביים – – –
כרמל שאמה-הכהן (יו"ר הוועדה המשותפת):
הוא היה שר ממונה.
היו"ר ראובן ריבלין:
אני יודע. היינו עקביים, הוא הופיע בפנינו, מה אתה אומר לי? הוא אמר לי שאנחנו צודקים במאה אחוז. אם הממשלה באמת רוצה לעשות רפורמה ברשות השידור, היא צריכה להשקיע – אני אמרתי 800 מיליון, יכול להיות שזה 500 מיליון, יכול להיות שזה 1.2 מיליארד.
איתן כבל (העבודה):
יושב-ראש הוועדה שמע את דעתי – בדיוק אומר את העניין הזה.
היו"ר ראובן ריבלין:
בסדר.
כרמל שאמה-הכהן (יו"ר הוועדה המשותפת):
אבל יכול להיות, אדוני היושב-ראש, שבמסגרת החקיקה של השלמת הרפורמה, שאני מקווה שתסתיים בחודש הבא, תיכנס אולי סנקציה ספציפית.
היו"ר ראובן ריבלין:
בסדר.
כרמל שאמה-הכהן (יו"ר הוועדה המשותפת):
מה קורה אם לא עומדים ב-100% הפקות המקור, אבל אם יש הפרה דרסטית כזאת אולי המנכ"ל צריך לתת הסברים מיוחדים, אולי הדירקטוריון צריך להתחלף, אני לא יודע. מישהו – – –
היו"ר ראובן ריבלין:
אני מודיע לך שאתה עוד תזכה, ודאי הרבה אחרי שאני כבר לא אהיה פה, לשמוע הרבה מנכ"לים. אנחנו שמענו, מיקי ואני, ואחר כך איתן כבל – אין – המנכ"לים לדורותיהם, כולם הסבירו לנו. מה זה עזר?
כרמל שאמה-הכהן (יו"ר הוועדה המשותפת):
לא לא לא, אני התכוונתי – – –
היו"ר ראובן ריבלין:
אין אפשרות לקיים רפורמה ברשות השידור – – –
כרמל שאמה-הכהן (יו"ר הוועדה המשותפת):
אני אמרתי במלים עדינות שמנכ"ל יצטרך ללכת הביתה.
היו"ר ראובן ריבלין:
הם הלכו, הלכו. הם הלכו.
כרמל שאמה-הכהן (יו"ר הוועדה המשותפת):
אה, הם הלכו? אז יותר מזה אין.
היו"ר ראובן ריבלין:
הם הלכו אחד אחרי השני. דרך אגב, הם הביאו את זה בחשבון. כל אחד אכל ושתה עד אשר הוא פוטר.
כרמל שאמה-הכהן (יו"ר הוועדה המשותפת):
יותר מלשלוח אדם הביתה קשה לעשות בנדון.
היו"ר ראובן ריבלין:
אבל שלחו, מה אני יכול לעשות, ביניהם חברי הטובים.
כרמל שאמה-הכהן (יו"ר הוועדה המשותפת):
היה דבר כזה?
היו"ר ראובן ריבלין:
ודאי.
איתן כבל (העבודה):
זה היה אחלה מקום, גם כשידעת שבסוף זורקים אותך.
כרמל שאמה-הכהן (יו"ר הוועדה המשותפת):
אבל אם אתה יודע שבתוך שנה זורקים אותך – זה די מהר.
היו"ר ראובן ריבלין:
אין מנכ"ל שיכול להמציא דרך שבה מגירעון – מגירעון – הוא יכול לעשות רפורמה, בלי שהממשלה תיתן את חלקה. כך עשינו ב"אל על" – –
איתן כבל (העבודה):
הם מורידים את האגרה – – –
היו"ר ראובן ריבלין:
– – כך עשינו ב"אל על" – נתנו כך וכך פיצויים, אני לא רוצה לומר כדי לא לגרות את העובדים במדינה, ויצרנו את הרפורמה בתוך "אל על". אבל ההשקעה, כדי ליצור רפורמה, היא השקעה של הממשלה, אלא אם כן הממשלה אומרת: אתה יודע מה, אנחנו נאפשר להם – במקום שנהרוג אותם נאפשר להם למות לבד.
כרמל שאמה-הכהן (יו"ר הוועדה המשותפת):
כן, זהו, רק צריך לשים לב להבדל בין – –
יוחנן פלסנר (קדימה):
השאלה היא אם זו בכלל רפורמה.
היו"ר ראובן ריבלין:
עכשיו, רבותי.
כרמל שאמה-הכהן (יו"ר הוועדה המשותפת):
– – צריך לשים לב להבדל בין – – –
היו"ר ראובן ריבלין:
אחר כך כולכם תוכלו – כולכם מסתייגים, כולכם תוכלו לעלות ולדבר.
כרמל שאמה-הכהן (יו"ר הוועדה המשותפת):
כן, כולם ביקשו זמן דיבור.
היו"ר ראובן ריבלין:
מאה אחוז.
כרמל שאמה-הכהן (יו"ר הוועדה המשותפת):
יש הבדל בין החמצת יעד של – – –
היו"ר ראובן ריבלין:
אני לא לוקח מזמן הדיבור שלך. אתה תרד מפה כשתגמור לדבר.
כרמל שאמה-הכהן (יו"ר הוועדה המשותפת):
יש הבדל בין החמצת יעד של 90% לבין החמצת יעד אפילו של 40% או 50%. 90% זה דבר שהוא בלתי מתקבל על הדעת, ולכן הגענו למצב, באמת, הלא-נעים, אפילו המביך, אבל חלק מהתפקיד שלנו זה גם לתפור תפרים לפצע שמישהו אחר גרם.
אמשיך בדברי המסודרים. להצעה זו, אדוני היושב-ראש – – –
יוחנן פלסנר (קדימה):
מדובר בערוץ שלא מבקר את ראש הממשלה כמובן.
כרמל שאמה-הכהן (יו"ר הוועדה המשותפת):
לא לא לא, בוא, אל תכניס אותנו לכל זה, וגם בכלל – – –
היו"ר ראובן ריבלין:
פלסנר, פלסנר, זה היה בקדנציה הקודמת, שהיה השר כבל והתפטר. תאמין לי, אנחנו – – –
כרמל שאמה-הכהן (יו"ר הוועדה המשותפת):
אני מבין בכלל שכל הבעיות האלה, של רשות השידור – לימדו אותי פה מלמדי – –
היו"ר ראובן ריבלין:
זה היה כשאני הייתי השר.
כרמל שאמה-הכהן (יו"ר הוועדה המשותפת):
– – זה כבר דור שלם. זה לא שנה, לא שנתיים ולא עשור.
היו"ר ראובן ריבלין:
זה היה כשפואד היה.
כרמל שאמה-הכהן (יו"ר הוועדה המשותפת):
לכן אין פה עניין של קואליציה–אופוזיציה.
היו"ר ראובן ריבלין:
אדוני עכשיו ידבר.
כרמל שאמה-הכהן (יו"ר הוועדה המשותפת):
להצעה זו הוגשה הסתייגות מטעם סיעת קדימה, המבקשת למחוק סעיף זה ולחלופין לקבוע מגבלות על הסכום שהשר הממונה יהיה רשאי להפחיתו. הסתייגות נוספת לסעיף זה הוגשה על-ידי חברת הכנסת עינת וילף, המציעה כי תיווסף לו הוראה שלפיה הרשות תוציא בכל רבעון רבע מההוצאה השנתית הקבועה בחוק.
אני תקווה כי בקרוב תשלים הוועדה את הדיונים בשאר סעיפי הצעת החוק לטובת המשך קיומו של השידור הציבורי במדינת ישראל, ואני קורא לחברי הכנסת להתנגד להסתייגויות האמורות ולאשר את הצעת החוק בקריאה שנייה ובקריאה שלישית בנוסח שהציעה הוועדה.
תוספת אחת, אדוני היושב-ראש, לפני מילות הברכה – יש שתי גרסאות לעניין רדיו "מורשת", רשת "מורשת", בגלל השוויון בקולות בהצבעה בוועדה המשותפת כלכלה וחינוך. אני לא יודע מה עמדת הקואליציה המתגבשת ביחס לזה – אני באופן אישי קורא, לקואליציה קודם כול, לקבל החלטה לתמוך בסעיף שמאפשר שוויון לרשת "מורשת" לעומת הרשתות האחרות. אני חושב שמן הדין ומן הצדק להיעתר לבקשה הזאת.
ומעבר לכך, להודות לכל חברי הוועדה, הוועדה המשותפת, גם כלכלה וגם חינוך, לשותף שלי לעשייה שם, חבר הכנסת אלכס מילר, יושב-ראש ועדת החינוך, למנהלת ועדת הכלכלה, הגברת לאה ורון, ליועצת המשפטית, עורכת-הדין אתי בנדלר, ממלאת-מקום היועץ המשפטי לכנסת, וכמובן לעורך-הדין אלקנה אפרתי, שסייע בחקיקת החוק הזה, וגם לך, אדוני היושב-ראש, על ניהול הישיבה הזאת.
היו"ר ראובן ריבלין:
תודה.
כרמל שאמה-הכהן (יו"ר הוועדה המשותפת):
נא לאשר, בבקשה, את הצעת החוק. תודה.
היו"ר ראובן ריבלין:
תודה רבה. כמובן אנחנו נשמע את המסתייגים. ראו נא, הואיל ויש שינויים בלוח הזמנים, אני לא אקריא את שמות המסתייגים, וכמובן מחליפי, ממלא-מקומי, יצחק וקנין – אנחנו נאפשר לכל אחד כשהוא יגיע, וניתן את האפשרות לאלה הנוכחים לדבר כמסתייגים. הראשונה במסתייגים – חברת הכנסת וילף, שנמצאת פה, לידה גם חבר הכנסת ניצן הורוביץ – אם הוא לא יימצא כרגע יהיה אפשר לתת לו לדבר לאחר מכן. בבקשה.
עינת וילף (העצמאות):
אני מתייחסת רק להסתייגות הזאת.
היו"ר ראובן ריבלין:
את רוצה פעמיים לעלות, או שאת רוצה פעם אחת בעשר דקות? ייתנו לך עשר דקות.
עינת וילף (העצמאות):
לי אין – – –
היו"ר ראובן ריבלין:
את רוצה פעם אחת. כל אחד שיסתייג פעם אחת במקום לעלות פעמיים יקבל בהתאם למספר ההסתייגויות שלו את הדקות. לא נפחית בדקות, אין אפשרות להפחית בדקות אם אין הסכמה. אנחנו נפעל לפי התקנון. את תסתייגי על מה שאת רוצה, אבל את לא עולה עוד פעם להסתייג. עכשיו יש לך עד עשר דקות.
עינת וילף (העצמאות):
אולי אני אעלה בסוף את ההסתייגות האחרונה שלי? טוב, לא משנה.
היו"ר ראובן ריבלין:
אני מציע, אחרת לא נסיים את הדיון גם היום.
היו"ר יצחק וקנין:
כן.
עינת וילף (העצמאות):
תודה רבה.
כבוד היושב-ראש, השר, חברי חברי הכנסת, לי היו שתי הסתייגויות במהלך הדיונים האלה. אני אקדים ואומר לפני כן: כל הדיונים על רפורמה ברשות השידור מוכיחים כי זה סבך מטורף של בעיות, ובעיקר יש לנו בעיה חמורה של ביצה ותרנגולת – כדי לממן חלק מהרפורמה צריך להעלות את האגרה; כדי להעלות את האגרה, האנשים צריכים להרגיש שהם מקבלים תמורה, כפי שנאמר בעבר, ותקופה ארוכה התחושה היא שהם אינם מקבלים את התמורה; כדי לקבל את התמורה צריך הפקות מקור, צריך רפורמה, לשם כך צריך יותר כסף, צריך להעלות את האגרה, וכן הלאה, והסיטואציה היא שבעצם אנחנו תקועים תקופה ארוכה. דובר כאן על כך שמדובר על רפורמה עוד משנות ה-80, הדבר הזה חוצה תקופות של ממשלות, מפלגות, קואליציות ואופוזיציות, ואין לי אלא לקוות שבסופו של דבר יימצא פתרון.
אני רוצה להתייחס לשתי ההסתייגויות; הראשונה מתייחסת לנושא – לקחת כסף בחקיקה ראשית ולייעד אותו למרכיבים בתוך רשות השידור; מדובר על רק"ע ושידורים בשפה האמהרית, ויש כאן עוד הצעה לרדיו "מורשת". אז קודם כול, אני חושבת שעל רקע הבעיות ברשות השידור, הצורך שלה לפחות שתהיה לה קצת גמישות בכספים – אני חושבת שלא ראוי שבחקיקה ראשית נקבע לאן הכספים מיועדים.
אני רוצה גם לספר משהו על רדיו "מורשת". על הנושא של רדיו "מורשת" יש חופש הצבעה, בגלל התיקו בוועדה, ואין עמדת קואליציה. אתמול או לפני יומיים התקשר אלי ראש הרדיו כדי לבקש ממני תמיכה לכך שהוא יקבל את הכספים, וניהלתי אתו שיחה קצרה כדי להבין במה מדובר. דיבר אתי אדם שעלי לציין – היו לו דעות מהחשוכות ביותר ששמעתי תקופה ארוכה. כך שאם תחת השם "מורשת ישראל" מסתתרת בעצם כוונה לקדם דעות חשוכות, ואנחנו בדיוק היום מדברים על מה המשמעות של קידום הדעות האלה במרחב הציבורי, אז ודאי שלא – – –
מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):
– – –
עינת וילף (העצמאות):
סליחה?
מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):
את יכולה לפרט מה זה?
עינת וילף (העצמאות):
כן, בפירוש: הוא תיאר את כל הנושא של השוויון בין נשים וגברים כדבר שהוא אינו תומך בו, דיבר על הנושא של הדרת נשים כנושא שולי ולא חשוב, דיבר על כך שתפיסתו לגבי מקומן של הנשים במרחב הציבורי – לא בדיוק מה שהייתי אומרת תפיסה מודרנית של שוויון.
יואל חסון (קדימה):
זה מנהל הרדיו, מנהל רדיו "מורשת"?
עינת וילף (העצמאות):
כן, שביקש את תמיכתי. אני באופן אישי חושבת שזה יהיה נפלא אם יהיו שידורי מקור של מורשת ישראל. יש תוכניות – – –
יואל חסון (קדימה):
מה שמו?
עינת וילף (העצמאות):
אני מודה שכרגע אני לא זוכרת. הוא הציג את שמו בתחילת השיחה ואינני זוכרת כרגע.
מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):
מי הוא זה ואי-זה הוא?
עינת וילף (העצמאות):
אינני זוכרת את שמו כרגע. הוא אמר לי בתחילת השיחה, שהתארכה. אינני זוכרת.
אני מאוד הייתי שמחה – יש תוכניות שאני אוהבת, כמו "פרשת השבוע" עם דב אלבוים, אלה שיחות נהדרות על מורשת ישראל; אם היה מדובר בכספים לדבר הזה – בהחלט. אבל מכיוון שמדובר ברדיו שלפחות מהשיחות שניהלתי לא מקדם תפיסות שיסייעו בסופו של דבר לאחדות, למודרניות, ליחס סביר לעולם היהודי, לכך שהיהדות לא תשמש תירוץ לקידום תפיסות שאינן תומכות בשוויון בין גברים לנשים, ומכיוון שיש גם חופש הצבעה קואליציוני, אני ודאי אצביע נגד.
צר לי ששוב נעשה שימוש בביטוי מורשת ישראל – שהוא ביטוי שרבים מאוד הם בעדו, ורוצים לתמוך בו, ורוצים לתמוך ביצירה עבורו – כדי בעצם לקדם תפיסות שלא ראוי לכלול אותן תחת "מורשת ישראל". אני חושבת שהדבר מבייש את מורשת ישראל, שמשתמשים בכך כדי לקדם דברים שאינם תומכים בשוויון בין נשים לגברים.
ההסתייגות שלי מתייחסת לנושא המרכזי במחלוקת, וזה בעצם המחילה על ההתחייבויות – שלא מולאו – להשקיע בהפקות מקור. עכשיו, הבעיה היא כזאת: נחקק חוק – אינני יודעת את ההקשר שבו הוא נחקק, לפני כארבע שנים – שבו נאמר שרשות השידור חייבת להשקיע בהפקות מקור. אומרים אנשים שהיו אז – – –
איתן כבל (העבודה):
זה אני, זה אני.
עינת וילף (העצמאות):
אז איתן – אומרים שכבר כשנחקק היה ברור שהם לא יוכלו לעמוד בזה.
איתן כבל (העבודה):
לא לא, ממש לא. אם יורשה לי אני אומַר לך את זה בשני משפטים.
עינת וילף (העצמאות):
אני אשמח.
איתן כבל (העבודה):
אנחנו יצאנו כחלק מתהליך – היה ברור שאם זה רק זה, אז שום דבר לא יקרה. הממשלה – ראש הממשלה דאז, אולמרט, נתן לזה גיבוי מלא, שתהיה רפורמה, ורפורמה לא תבוא ממכירת נכסים, אלא מכספי – –
עינת וילף (העצמאות):
האוצר.
איתן כבל (העבודה):
– – האוצר. יהיה חוק חדש שמוציא את הפוליטיקה – וכתבתי את החוק הזה מאל"ף ועד תי"ו – ובמקביל אמרנו שחלק מהתהליך הזה יהיה הוצאה – – –
עינת וילף (העצמאות):
אבל זה לא הותלה, כלומר לא היה מצב – הם קיבלו את ההתחייבות הזאת – –
איתן כבל (העבודה):
נכון.
עינת וילף (העצמאות):
– – שבמצב שהם קיבלו אותה הם לא היו יכולים לעמוד בה, אבל ההנחה היתה שתהיה השקעה ותהיה רפורמה.
איתן כבל (העבודה):
לכן לא אמרו להם את זה החל מעוד כמה חודשים. נקבע לוח זמנים יותר רחוק.
עינת וילף (העצמאות):
במהלך לוח הזמנים הזה לא קרו הדברים האחרים שהיו אמורים לאפשר את זה. כלומר, כל התקופה הזאת ישב בעצם בספר החוקים סעיף שבתנאים שהוא היה קיים היה ברור שאי-אפשר למלא אותו כל עוד לא מושקעים הכספים ברפורמה וכל עוד הרפורמה לא יוצאת לפועל.
ולכן אנחנו נמצאים כאן במצב שהוא גם לא רצוי מבחינתנו כחברי הכנסת: יהיו בספר החוקים סעיפים שתלויים בתהליכים אחרים, וכל עוד התהליכים האחרים האלה לא קורים, ברור שהסעיפים האלה לא יוצאים לפועל.
עכשיו, מה שקורה זה שאנחנו מקבלים היום החלטה ל-2011, אבל ב-2012 הסעיף הזה עדיין נשאר בספר החוקים, ועדיין אין ודאות שתעבור הרפורמה ויועברו הכספים. כולם רוצים, כולם מלאי כוונות טובות, אבל עדיין אין ודאות.
אז אפשרות אחת זה פשוט למחוק את הסעיף, כדי שנפסיק את ההתבזויות האלה, ונעביר את הסעיף הזה רק כשיעבור החוק ותהיה הרפורמה. זה, אגב, הפתרון האלגנטי והנקי ביותר.
אפשרות אחרת היא מה שהצעתי פה בהסתייגות, אבל גם תוך כדי חקיקת החוק אני אשמח לכל רעיון שתורם לנושא הזה. כדי שלא ניקלע למצב שבשבוע האחרון של שנת 2012 אנחנו צריכים להעביר את זה שוב, כיוון שרשות השידור לא עומדת בהתחייבויות, אנחנו לא רוצים להפוך אותה לעבריינית, כי הדברים האלה נמצאים בחקיקה ראשית. כדי שלא נעמוד במצב הזה בסוף השנה, ביקשתי שלפחות נעמיד חסמים שיבטיחו שאחת לרבעון הם יצטרכו להוציא את הסכום, ותהיה הצבעה על הנושא הזה.
אם ההסתייגות לא תעבור היום, יש בהחלט – כבר קיבלתי התחייבות ונכונות – להסכים לפחות לדיווח, שלא נגיע למצב שרק בסוף השנה מתברר שההתחייבויות לא בוצעו, אלא שלכל הפחות נדע בתדירות יותר גבוהה, ואולי כתוצאה מזה לדאוג שגם אם לא 100% ההתחייבויות ימולאו, לפחות זה יהיה הרבה יותר ממה שנעשה בעבר.
בסופו של דבר אין לי אלא להביע צער שאנחנו נקלעים כאן לחלקי חקיקה בתהליך מתמשך ואין-סופי. יכול להיות שצריך להפסיק עם שלל חלקי החקיקה האלה – אם יש איזשהו תהליך, פשוט להקפיא את הכול עד שעובר החוק, עד שעוברת הרפורמה, ואז לטפל בכל השאר, אחרת זה מעסיק את הכנסת בדברים שהם לא לכבוד תהליך החקיקה. תודה רבה.
היו"ר יצחק וקנין:
תודה לחברת הכנסת עינת וילף. אנחנו ממשיכים ברשימת המסתייגים. חברת הכנסת ציפי לבני – איננה. חבר הכנסת שאול מופז – איננו – – –
מגלי והבה (קדימה):
היושב-ראש אמר בפתיחה שתקרא למי שנמצא פה, ואם יגיעו תוך כדי דיון – – –
היו"ר יצחק וקנין:
אני לא מתכוון לעשות ככה.
כרמל שאמה-הכהן (יו"ר הוועדה המשותפת):
– – –
היו"ר יצחק וקנין:
מה זאת אומרת? אני קורא, רבותי, לפי הסדר. אני לא יכול לעשות את מה שאתה אומר לי. יש פה סדר מסתייגים.
מגלי והבה (קדימה):
אבל אני נורא מצטער – – –
היו"ר יצחק וקנין:
מי שאיננו – איננו.
מגלי והבה (קדימה):
אני נורא מצטער – היה סיכום – – –
היו"ר יצחק וקנין:
אין שום סיכום. זה – – –
מגלי והבה (קדימה):
מה זה אין סיכום? הם שינו – – –
היו"ר יצחק וקנין:
רבותי, ידידי היקר, אני מנהל את הישיבה כרגע. אני לא יכול לעשות את זה.
השר מיכאל איתן:
אבל למה תיאורטית? אם יבואו – – –
מגלי והבה (קדימה):
לא – – –
היו"ר יצחק וקנין:
חבר הכנסת מגלי, תקשיב, אני חייב ללכת לפי הסדר. אם הם יגיעו אני אאפשר להם, אבל אני חייב להקריא לפי הסדר. אני לא אתחיל להסתכל כל רגע מי נמצא ומי לא נמצא פה.
מגלי והבה (קדימה):
מי ששינה את לוחות הזמנים זה אתם – – –
היו"ר יצחק וקנין:
חבל על הזמן, ידידי, חבל על הזמן. חברת הכנסת דליה איציק – איננה. חבר הכנסת רוני בר-און – איננו. חבר הכנסת מאיר שטרית – איננו. חברת הכנסת רוחמה אברהם – איננה. חבר הכנסת אברהם דיכטר – איננו. חברת הכנסת מרינה סולודקין – איננה. חבר הכנסת יואל חסון, בבקשה.
יעקב אדרי (קדימה):
לא קראת את שמי.
היו"ר יצחק וקנין:
תיכף. אתה בדיוק עוד אחד. רבותי, אתם רואים? אתה שם לב, חבר הכנסת מגלי? אם אני מדלג על אחד שלא נמצא פה – אני הרי לא יכול לעשות את זה לפי המראה – –
מגלי והבה (קדימה):
– – –
היו"ר יצחק וקנין:
– – העיניים שלי לא ישוטטו פה כל רגע לראות מי נמצא ומי לא נמצא. אני הולך לפי הרשימה. רבותי, הסברתי את הדברים, יגיע מישהו, אני אאפשר לו.
מגלי והבה (קדימה):
– – –
היו"ר יצחק וקנין:
בואו נסכם – אי-אפשר לעשות את זה בצורה הזאת. תודה.
יואל חסון (קדימה):
אדוני היושב-ראש, אדוני השר, חברי חברי הכנסת, אי-אפשר לגעת בחוק הזה עד שלא מבינים ולא נוגעים ברקע הכללי, באווירה הכללית של השבועות האחרונים, במה שקורה למעשה בעולם התקשורת במדינת ישראל. עולם התקשורת במדינת ישראל עובר היום פיגוע. הוא עובר היום פיגוע ענק, גדול, שהולך ומתעצם בשבועות האחרונים, והיום הפיצוץ. אי-אפשר מצד אחד להתעלם מזה שלשכת ראש הממשלה – ראש ממשלת ישראל מוביל היום קמפיין לסגירתו של ערוץ-10. הדבר הזה צריך להיות ברור וחד-משמעי.
אם היתה נעשית בבית הזה הצבעה חשאית של חברי הכנסת אם להתיר או לא להתיר דחיית חובות לערוץ-10, היה פה רוב גורף – היה פה רוב גורף, בקרב כל חברי הכנסת, להעניק לערוץ-10 דחייה. אבל מכיוון שהיום העמדות של חברי הכנסת כפופות למשמעת קואליציונית, להנחיות ברורות של ראש הממשלה, ערוץ-10 לא מקבל את ההטבה הזאת.
עכשיו, כדאי שנשים לב לתמונה הכוללת. מצד אחד, אם לא תהיינה הפתעות, ערוץ-10 הולך לסגירה; לא יהיה ערוץ-10. הדבר השני שעכשיו קורה: בהנחה שאין ערוץ-10, יישארו רק שני ערוצים שמשדרים אקטואליה – מה שנקרא ערוצים לא זרים – ערוץ-1 וערוץ-2. כשנשארים שני ערוצים, ראש הממשלה יודע שקל לו וכדאי לו להתחיל עכשיו עם ערוץ-1. לערוץ-2 הוא יגיע. אז הוא מתחיל בערוץ-1. מה זה מתחיל – הוא בתהליך; הוא בתהליך של גריסה, של שחיקה של הערוץ הזה, להשגת מטרה אחת: שליטה של 100% בערוץ הזה. כאשר אתה מגיע למצב שיש לך שני ערוצי אקטואליה מרכזיים, שבאחד מהם אתה שולט ביד רמה ובשני אתה תשלוט דרך הרגולציה, ככה השגת השתלטות מלאה על עולם התקשורת.
אני קודם כול רוצה להזהיר את עובדי רשות השידור. עובדי רשות השידור, בעיני, אחרי הציבור הישראלי, הם הקורבן. הם קורבן, כי הם חיים היום בתוך מסגרת אפלה, מלחיצה, מפחידה, שכופה עליהם התנהלות, שכופה עליהם מסרים; העיתונאים היום, ברשות השידור, אינם חופשיים, אינם יכולים לפעול על-פי שיקול דעת עיתונאי נקי מכל אינטרס, ומכל רבב, ומכל לחץ. יש שם היום שלטון של אופל, שלטון שמגיע ישירות – בקו ישיר, קו אלומיניום, נקי, ללא הפרעות, קו אלומיניום, קו תקשורת שנפתח מכאן, מקריית בן-גוריון, עד רוממה, בלי הפרעה; נקי, משודר, עובר הרבה יותר טוב מאיכות השידור של ערוץ-1. זאת האמת היום, זאת האמת שהציבור הישראלי צריך לדעת. זה מה שקורה כאן.
ואני אומר לכם, חברי חברי הכנסת, אל תתעוררו מאוחר מדי. אל תתעוררו מאוחר מדי, כשיום אחד זה יבוא נגדכם, ויום אחד תקשיבו לרדיו ותבינו שזה לא תחנת הרדיו, או תחנת הטלוויזיה, של הקואליציה המאוחדת, המגובשת, ההומוגנית, שמתגייסת היום למען ראש הממשלה; זו לא תחנת הרדיו שלכם, זו לא תחנת הטלוויזיה שלכם – זו תחנת הרדיו של שרה ובנימין נתניהו, זו טלוויזיה של שרה ובנימין נתניהו, שפעם הם יאהבו אתכם, ופעם הם פחות יאהבו אתכם. אז תזכרו את זה, ואל תבואו אחר כך בטענות, כי בתחנה של משפחת נתניהו עושים רק מה שטוב למשפחת נתניהו, גם ברדיו וגם בטלוויזיה.
אז אולי עכשיו דברי נשמעים קצת גסים, קשים, אולי חלק יגידו שאני קצת מגזים – –
היו"ר יצחק וקנין:
משפט אחרון.
יואל חסון (קדימה):
– – אבל תזכרו את מה שאמרתי: היום הקמתם תחנת רדיו ותחנת טלוויזיה, בעצם אישור החוק הזה, למשפחת נתניהו. תודה.
היו"ר יצחק וקנין:
תודה לחבר הכנסת יואל חסון. חבר הכנסת גדעון עזרא – איננו. חבר הכנסת יעקב אדרי.
יעקב אדרי (קדימה):
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אנחנו תמיד התגאינו בפלורליזם בכל הנושאים; בכל הנושאים תמיד אמרנו: מדינה דמוקרטית, יש בה – הכול פתוח. ובתקופה האחרונה אני חושב שיהיה מאוד קשה להגיד שאנחנו ממשיכים באותו תהליך, של מדינה שאנחנו אור לכל עמי האזור, מדינה שנותנת – שאומרים: אי שפוי בכל המדבר שיש מסביבנו, לפחות מבחינת המשטר.
לצערי הרב, בתקופה האחרונה אנחנו עדים למהלכים מאוד-מאוד לא נכונים, לא רצויים, מאוד מסוכנים לדמוקרטיה הישראלית. ואני יודע כמה שהשר איתן מאוד-מאוד-מאוד חרד לדמוקרטיה, והוא עושה הכול – הוא עשה בעבר, הוא עושה, וימשיך לעשות, אני מכיר אותו; ואין לי ספק – מותר לי להגיד, השר איתן, שגם אתה לא שלם עם כל העניינים, אולי. אני מרשה לעצמי להגיד את זה.
השר מיכאל איתן:
בכל מה שקשור לחרדים, מכל הסוגים, מכל המינים, צריך לגלות רגישות וזהירות.
יעקב אדרי (קדימה):
רגישות צריך שתהיה, אבל יש דברים שצריך להגיד – – –
השר מיכאל איתן:
וזהירות.
יעקב אדרי (קדימה):
כן, אני מסכים אתך, אבל יש דברים שצריך להגיד: עד כאן, ולמתוח קו ולהגיד – ואני חושב שהציבור לא יסכים; אם כבר דיברת על הנושא של החרדים, צריך לאפשר בנושאים מסוימים. הדת חשובה לכולנו, זה נושא שיקר ללבנו, אבל אני חושב שבכמה נושאים – ואני אומר את זה בזהירות, כי יש לי הרבה מאוד כבוד לדת – נחצו הקווים.
אבל תרשו לי לחזור קודם כול לנושאים של החוק, חוק רשות השידור. אתמול שמעתי שחבר הכנסת כרמל שאמה, ונדמה לי גם ידידי חבר הכנסת איתן כבל, הולכים, עושים מאמץ למצוא פתרון לערוץ-10. אז אמרתי: ואללה, יופי, כל הכבוד, אבל מי שמבין בעניינים ומי שמודע לכל הנושא הבין שזה היה עוד תרגיל, עוד איזה ניסיון, אבל מזה לא יצא הרבה. ושמעתי גם אנשים מאוד-מאוד רציניים בנושא הזה, אתמול, שאמרו: זה סתם לתקשורת כדי לקבל אולי עוד כמה נקודות, מזה לא יצא כלום, ואכן לא יצא כלום. וזה מאוד מצער, מאוד מצער שערוץ מכובד – שלא כולנו הסכמנו תמיד עם מה שנאמר שם, בזמנו היתה גם – אני חושב שראש הממשלה הקודם חטף בגדול מהערוץ הזה, אבל זה בדיוק העניין, שזה שאנחנו נמצאים במשטר דמוקרטי – ערוצים, התקשורת, זה כלי מאוד-מאוד חשוב בדמוקרטיה, ואם נסרס אותו, ואם נעשה מה שעושים, זה מאוד-מאוד מסוכן. זה פעם עובד ככה, פעם יעבוד אחרת, ואנחנו מכירים לא מעט מדינות שבהן משתלטים על התקשורת, איך זה נגמר שם. אלה המדינות, בעיקר המדינות האפלות, וצריכים להיזהר בעניין הזה.
"גלי צה"ל", שזה היה הפנינה שבכתר, גם על "גלי צה"ל" השתלטו ללא מאבק; בלי פתיחה באש השתלטו על "גלי צה"ל", ככה, בשקט, וכמובן בקרוב ימונה גם מפקד חדש.
אני מאוד מקווה שכולנו נתעשת, ואני חושב שיש היום הבנה – בקרב כולם, אגב; זה לא רק מפלגות האופוזיציה, זה לא רק קדימה, זה לא רק מפלגת העבודה. אני חושב שגם בקרב הקואליציה, בקרב שרים מסוימים, שאני שומע בשיחות בארבע עיניים, הם לא שקטים, הם לא שלמים עם מה שקורה ברשות השידור, בכל מה שקשור לתקשורת. ואני חושב שבעניין הזה טוב שנתעורר כולנו, כי שוב – איך אמר חברי יואל חסון? פעם זה פה, פעם זה שם; זה מאוד-מאוד מסוכן, בסופו של דבר, לדמוקרטיה הישראלית.
אני מאמין שבכל זאת התבונה תגבר, והחוק שהביאו היום יצא בצורה אחרת מידינו, ונתקן את מה צריך לתקן, ובא לציון גואל. תודה.
היו"ר יצחק וקנין:
תודה לחבר הכנסת יעקב אדרי.
הצעת חוק רשות השידור (תיקון מס' 26), התשע"ב–2011
(קריאה שנייה וקריאה שלישית)
היו"ר יצחק וקנין:
חבר הכנסת בילסקי, רשות הדיבור שלך. חמש דקות.
זאב בילסקי (קדימה):
תודה רבה, אדוני היושב-ראש. האמת היא שיש לי התלבטות; מצד אחד יש לי עוד מעט הצעת חוק מאוד-מאוד חשובה, שקשורה בנפגעים של פגע-וברח, שאנחנו מביאים את זה לקריאה שנייה ושלישית, ומאוד הייתי רוצה להספיק היום. מצד שני, אם כל אחד יגיד את כל זה אז אולי לא נגיע, אז אני אעשה מה שהרמב"ם תמיד המליץ, לבחור את דרך – –
היו"ר יצחק וקנין:
מחצה על מחצה.
זאב בילסקי (קדימה):
כן. – – את שביל הזהב, את דרך המיצוע, ואני אנצל את חצי מהזמן שיש לי. ואני רוצה לספר לך, אדוני היושב-ראש, תקציב רשות השידור, רק האגרה שאנחנו משלמים זה משהו כמו, אם אני לא טועה, 800 מיליון או משהו כזה לשנה. ואני פונה פה לממשלת ישראל ומציע להם פשוט: אפשר להציל את ערוץ-10, אפשר להציל את כל מה שצריך, פשוט לפטור אותנו מהאגרה הזאת. אתה יודע, נכון שצריך שירות ציבורי, אבל אני חשבתי ששידור ציבורי אפשר למצוא גם בדרכים אחרות. אפשר לבקש מהערוצים האחרים, להגיד: הנה, הממשלה משלמת לכם, יש לכם זמנים כאלה וכאלה, בואו נעשה שידורים ציבוריים, ואני חושב שהם לא ייפלו ממה שאנחנו מקבלים היום.
ולכן, ביד אחת אנחנו מוותרים על זכויות יוצרים בסכום של 300 מיליון שקל לערוץ הראשון, וביד שנייה ידידי חבר הכנסת כרמל שאמה לא מצליח, בכוחו כי רב, להציל ערוץ שהבעלים שלו השקיעו כבר מאות מיליונים, הפסידו את כל הכסף, לא יראו את זה בחזרה. ועכשיו, קצת אקט של רצון טוב, גם את זה אנחנו לא רואים.
ולכן, אני מאוד מקווה שברגע האחרון יתעשתו כולם ויאפשרו לערוץ-10 להמשיך ולהתקיים. אני חושב שהמדינה תיפגע – זכות הציבור לדעת, מקורות האינפורמציה, ייפגעו קשה מאוד אם ערוץ-10 ייסגר. ולמי שחושב שזה כמו אקורדיון – אפשר לפתוח ערוץ, לסגור ערוץ – זה לא ככה. ברגע שייסגר הערוץ, אלפי משפחות ימצאו את עצמן מחוץ למעגל העבודה.
ולכן, אני באמת פונה לממשלת ישראל ומבקש מכם: בואו, ברגע האחרון תתעשתו, תלכו לקראת ערוץ-10, ונמשיך ליהנות גם מערוץ-2, גם מערוץ-10, גם מ"גלי צה"ל", ונמשיך לשלם כולנו את האגרה כדי שיהיה לנו גם ערוץ-1.
היו"ר יצחק וקנין:
תודה לחבר הכנסת זאב בילסקי. חברת הכנסת רונית תירוש – איננה. חבר הכנסת נחמן שי – היה פה, איננו. חבר הכנסת שלמה מולה – איננו. חבר הכנסת רוברט טיבייב.
נחמן שי (קדימה):
אני פה.
היו"ר יצחק וקנין:
אני אאפשר לך מייד אחריו.
רוברט טיבייב (קדימה):
אדוני היושב-ראש, אני מוצא את עצמי במדינת ישראל, ובעיני מדינת ישראל – וכבר התייחסתי לזה – עומדת בשלושת הדברים העיקריים, מבחינתי לפחות: יהדות, ציונות ודמוקרטיה. כמו שאנחנו יודעים, לא הגעתי ממדינה שהדמוקרטיה שם היתה די כבדה. לא ידענו את כללי המשחק של הדמוקרטיה. רק פה במדינת ישראל אני מבין על מה מדובר ומקבל את כללי המשחק. ואני לא רוצה להתייחס ליהדות ולציונות, ולצערי הרב, כמו שאני מרגיש, באמת אני מרגיש את זה, מישהו לוקח את האחריות על היהדות – השאלה אם אני מקבל אותה או לא. מישהו מזייף את הציונות, אבל זה סיפור אחר.
ואנחנו, כמו שאנחנו יודעים, היום מדברים על סגירת ערוץ-10 ותהליך הסגירה, ואנחנו שומעים פה כמה דברים, שראש הממשלה לא ייתן לזה להיסגר, אבל בינתיים אנחנו בתהליך הסגירה. הדיון של היום – אנחנו נמצאים בו – שאנחנו הולכים לסגור את ערוץ-10.
כמו שאנחנו יודעים, אני לא כוכב בערוץ-10. באמת, אני לא כוכב שם. למה – זה סיפור אחר. יש לי המון טענות כלפי התקשורת בכלל וכלפי ערוץ-10 בפרט, אבל זה סיפור אחר. בעיני ערוץ-10 הוא כלי של דמוקרטיה, ואסור לתת לזה יד, ואני אומר את זה כלא-כוכב בערוץ-10, וזה כלי של הדמוקרטיה. זה בעצם מה שרציתי להגיד. תודה, אדוני היושב-ראש.
היו"ר יצחק וקנין:
תודה לחבר הכנסת רוברט טיבייב. חבר הכנסת נחמן שי, ואחריו – חבר הכנסת מגלי והבה.
נחמן שי (קדימה):
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, התקשורת הישראלית נמצאת תחת התקפה. התקשורת הישראלית נמצאת תחת אש. התקשורת הישראלית מתגוננת, והיא מתגוננת לא מפני אויבים חיצוניים שאנחנו יכולים להצביע עליהם על המפה; היא מתגוננת מפני אויבים שיושבים בבית הזה ושרוצים לסתום את פיה.
ישראל אייכלר (יהדות התורה):
התקשורת הישראלית היא האויבת. היא יורקת אש נגד אזרחים, והיא מחוללת מלחמת אזרחים – – –
היו"ר יצחק וקנין:
חבר הכנסת – – –
נחמן שי (קדימה):
לא, לא, תן לי, אני רוצה לשמוע את אייכלר.
מגלי והבה (קדימה):
– – – אבל אתה לא משיב לו.
ישראל אייכלר (יהדות התורה):
היא תגרום לשפיכות דמים ברחובות – –
נחמן שי (קדימה):
תודה. אוקיי. שמעתי.
ישראל אייכלר (יהדות התורה):
– – והעיתונאים האלה יישאו באחריות אישית למעשה. תהיה פה מלחמה בגללם.
נחמן שי (קדימה):
הנה, הזמנתי. זה היה טקסט – שקט, די, מספיק. שמעתי אותך. שמעתי אותך. זה בדיוק העניין. הנה קיבלתם, חברי, בדיוק המחשה להלוך הרוחות של הממשלה הזאת. בדיוק. ולצערי הרב, חבר הכנסת אייכלר הוא קולה של ממשלת ישראל היום.
ישראל אייכלר (יהדות התורה):
לא. לא.
נחמן שי (קדימה):
הוא קולה של ממשלת ישראל.
מגלי והבה (קדימה):
– – – בקואליציה – – –
נחמן שי (קדימה):
אתה רק אומר את זה, הם עושים את זה. אתה לא מבין?
ישראל אייכלר (יהדות התורה):
אבל אני קול העם.
נחמן שי (קדימה):
אתה לא חושש לעמוד על ראש הגג ולהגיד את זה. הם במחשכים, במרתפים, מתכננים איך לסתום את הפה של התקשורת הישראלית.
ישראל אייכלר (יהדות התורה):
אני רוצה לסתום את הפה?
נחמן שי (קדימה):
מה קרה ביום שישי האחרון בתקשורת, אותה תקשורת שאתם לא אוהבים כל כך? הלך כתב של הטלוויזיה, כתב של ערוץ-2, ובא לבית-שמש – שי גל שמו – וצילם את הסיפור של משפחת מרגוליס. אם לא היה שם צוות הטלוויזיה, לא היינו מתעסקים מאז בנושא הזה. הוא לא היה קיים. לא היה כלום. היינו ממשיכים לחיות בתוך המסדרון האפל והחשוך הזה שאליו אתה מוליך אותנו.
ישראל אייכלר (יהדות התורה):
מלחמת אזרחים הם רוצים – – –
היו"ר יצחק וקנין:
חבר הכנסת אייכלר. חבר הכנסת אייכלר, אמרת את דבריך.
נחמן שי (קדימה):
לא מלחמת אזרחים, אלא מלחמת – כדי לשמור על החברה האזרחית בישראל – –
היו"ר יצחק וקנין:
פעם אחת.
נחמן שי (קדימה):
– – כדי לשמור ולהגן על החברה האזרחית בישראל – –
היו"ר יצחק וקנין:
קריאת ביניים, אני – – –
נחמן שי (קדימה):
– – את זה עושה התקשורת.
ישראל אייכלר (יהדות התורה):
הם עושים את המלחמה.
היו"ר יצחק וקנין:
זה לא דו-שיח.
נחמן שי (קדימה):
ואני אומר שזו היתה הוכחה ניצחת, קטנה. כי כמו שי גל, אותו כתב, יש עשרות – עדיין יש – שעושים את עבודתם יומם ולילה, כדי שנדע בתוך ואיפה אנחנו חיים. בגלל שאם לא תהיה תקשורת, בחלק גדול מהמקרים לא נדע. הלוא כל הרעיון הוא – למה לא רוצים שתהיה תקשורת? למה לא רוצים, ידידי חבר הכנסת אייכלר? כי התקשורת מפריעה, כי התקשורת מעצבנת, כי התקשורת שמה לפני העיניים שלנו ראי, ובראי הזה, אוי ואבוי, אנחנו רואים פנים חשוכות, פנים מקומטות, פנים מזדקנות של החברה הישראלית. לא רואים, לא את הרעננות ולא את היצירתיות ולא את החדשנות. אנחנו רואים פנים חדשות בחברה הישראלית, פנים שאני מתבייש בהן – –
מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):
נחמן – – –
נחמן שי (קדימה):
– – אני מתבייש בהן. וזה לא נגד החרדים, חבר הכנסת מוזס. אל תנסו להסות אותי.
מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):
הנה קריקטורה, תראה – – –
נחמן שי (קדימה):
אני ראיתי את הקריקטורות.
מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):
תראה – – – תקשורת, נכון?
נחמן שי (קדימה):
בתקשורת יש הכול. זה כוחה של התקשורת. זה כוחה של התקשורת – –
מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):
– – –
היו"ר יצחק וקנין:
חבר הכנסת מוזס, סגן השר מוזס – – –
נחמן שי (קדימה):
– – כוחה של התקשורת הוא שהיא מגוונת – –
מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):
זה כוח, הא?
נחמן שי (קדימה):
– – היא רבת דעות ורבת עמדות – –
מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):
– – – נגד חרדים – – –
נחמן שי (קדימה):
– – ואין חברה מתפקדת ללא תקשורת. אין חברה מתפקדת ללא תקשורת. המתקפה על התקשורת שדיברתי עליה היא רב-חזיתית. היא רב-חזיתית. היא לא עוסקת רק בכלי אחד. היא אומרת: בואו נסתום את פיו של ערוץ-10, כי הוא שידר, לצערנו, לצערם הרב, כמה תחקירים שלא מצאו חן בעיני ראש הממשלה. בואו נפגע בטלוויזיה החינוכית כי, אוי ואבוי, אולי ישימו שם מנהל שלא מוצא חן בעינינו. ובכלל שהטלוויזיה החינוכית לא תעסוק באקטואליה, רק ב"קישקשתא" וב"ברבאבא", רק לזה היא מתאימה, הטלוויזיה החינוכית.
ובואו ניקח את "גלי צה"ל" – תחנת רדיו מפוארת. למרות שהיא שייכת לצבא היא יודעת לעשות את עבודתה העיתונאית במידה מקצועית בלתי רגילה – ונעמיד בראשה תת-אלוף, לובש מדים, קצין חינוך ראשי בצה"ל, כבר שבועות ארוכים, כי מישהו מתכונן להיות מפקד התחנה – אני עוד לא יודע מי הוא ואני לא יודע למה. לא היה כדבר הזה בתולדות "גלי צה"ל". לא היה.
וניגע עכשיו ברשות השידור, שחונקים אותה מכל הכיוונים. קודם כול חיבקו אותה במינויים פוליטיים, שלצערי הרב עברו את הוועדה הרלוונטית, ולצערי הרב מבקר המדינה והיועץ המשפטי לממשלה לא נכנסו בעובי הקורה, ועכשיו מכתיבים לרשות השידור גם את התקציב, גם את דרכי ההתנהלות שלה, גם את התכנים של השידורים שלה. היא כולה נמצאת תחת המגף הזה. רשות השידור, שהיא הרשות של כולנו.
כי מה הולכים לעשות בחוק הזה? הולכים למחול לרשות השידור על חובות בסדרי גודל של כמעט 200 מיליון שקל, שהיא היתה צריכה לעשות בהפקה מקומית קנויה. למה עושים את זה? קודם כול, היא לא עשתה את זה, אבל לא זה העניין. דרך העובדה שלא מוציאים את ההפקות האלה החוצה, אז מאות ואולי אלפי אנשים שפרנסתם בתחום הזה, מאבדים אותה. הם לא יוכלו לעבוד שם מחר, לא יהיה להם ממה. אבל זה ענף שהממשלה לא רוצה שהוא יתפתח – הוא מטריד אותה, הוא מעצבן אותה, הוא מרגיז אותה, ואולי הוא גם לא תומך בה פוליטית. אולי הוא לא מאנשי שלומנו.
ואני מסתכל היום על הפנים של האנשים האלה, שזו הקריירה שלהם, אלה החיים שלהם. הם בחרו להיות עיתונאים, הם בחרו להיות טכנאים, הם בחרו להיות צלמים – מחר אין להם איפה לעבוד.
מה שקורה פה, במדינת ישראל, זה שינוי מהותי באופיה, בדמותה, בדרכי התנהלותה, ואת השינוי הזה מובילה ממשלת ישראל. ודרך חור המנעול הקטן הזה – –
היו"ר יצחק וקנין:
חבר הכנסת נחמן שי – –
נחמן שי (קדימה):
– – של חוק רשות השידור – –
היו"ר יצחק וקנין:
– – אתה מדבר שבע דקות.
נחמן שי (קדימה):
– – הם עושים את המהפכה הגדולה הזאת, המהפכה האיומה הזאת. תודה.
היו"ר יצחק וקנין:
תודה לך, חבר הכנסת נחמן שי. חבר הכנסת מגלי והבה, ואחריו – חברת הכנסת רחל אדטו.
ישראל אייכלר (יהדות התורה):
אין תקשורת בעולם שהיא כל כך חד-צדדית, כל כך עוינת אוכלוסייה מסוימת. אני בעד תקשורת, אבל שהיא תראה גם את הדברים היפים וגם את הדברים הלא-יפים. לא יבואו לאיזה מועדון להראות בריון ולהגיד שכל תל-אביב – – –
היו"ר יצחק וקנין:
תודה, חבר הכנסת אייכלר.
קריאה:
אתה היית חלק – – –
מגלי והבה (קדימה):
חבר הכנסת אייכלר, אני חושב שהוויכוח לא אתנו. אתה צריך להתווכח עם הממשלה, שאתה חלק ממנה. אל תנסה, אתה רוצה, תגיד לו – הנה, מרחק מטר – שאתה עוזב אותו ונלחם על הדעות שלך, אבל אל תנסה להפיל את זה עלינו.
ישראל אייכלר (יהדות התורה):
– – –
מגלי והבה (קדימה):
אנחנו לא בקטע הזה, של המלחמה שלך עם ראש הממשלה.
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, זה לא סוד שרשות השידור והשידור הציבורי בבעיה רצינית הרבה שנים, אבל כשאנחנו – אני שמעתי את חבר הכנסת כרמל שאמה, שהציג את הצעת החוק; חבר הכנסת כרמל שאמה, יושב-ראש ועדת הכלכלה, וכל אלה שתומכים בו, מנסה להיות – חבר הכנסת נחמן שי – – –
היו"ר יצחק וקנין:
חברי הכנסת מוזס ונחמן, שבו ותדברו, אתם עומדים – – –
מגלי והבה (קדימה):
תודה. כשחבר הכנסת כרמל שאמה מוציא לפועל את מדיניות הממשלה הזאת, והוא הפך להיות המבצע, בלי להניד עפעף, בלי לשאול את עצמו מה הפלטפורמה הציבורית של השידור שהוא רוצה במדינת ישראל, כאשר אנחנו רואים בעולם כבר – סביבנו, לא רחוק – איך נלחמים ורוצים לשנות משטרים שמכתיבים לרשות השידור, ומכתיבים כל מלה שנאמרת שם, ואצלנו, ראש הממשלה – אנחנו – הרי מי היום השר הממונה? יש לו ממשלה של 30 שרים ועוד תשעה סגני שרים, אפילו את האצלת הסמכות – היה לו יולי אדלשטיין, מהר מאוד בא, שם את זה על השולחן, ואמר לו: אני לא מתעסק עם זה, ואנחנו יודעים גם מה הסיבות שהיו, ויש שרים מוכשרים אחרים – שמעתי את הוויכוח שהיה פה קודם – והוא מתעקש להחזיק את זה, להחזיק את זה ולחוקק את החוקים.
אתה רוצה פלטפורמה לשירות הציבורי? בבקשה, תשלם. כי הססמה של רשות השידור, דרך אגב, היתה כל הזמן "יש תמורה בעד האגרה". איזה תמורה יש בעד האגרה? שהרשות שוקעת בחובות שנים רבות, שלא – אני מדבר, אדוני היושב-ראש, אפילו במדינה הנאורה הזאת, כשאתה מדבר על טלוויזיה למגזר כל דוברי הערבית – למגזר הערבי אין טלוויזיה, אין רשות שידור.
ישראל אייכלר (יהדות התורה):
למה אתם שותקים על זה?
מגלי והבה (קדימה):
אנחנו לא שותקים על זה. אני אומר את זה לראש הממשלה, שהוא רוצה לעשות רפורמה, ואתה רוצה לשלוט ברפורמה הזאת, במקום שאתה מנסה להוציא, ואומר: אני רוצה להוריד חובות לרשות השידור – בסדר. אתה עושה השתלטות מהירה מאוד על רשות השידור – לא רק המינויים, גם בתקציבים, גם להכתיב איך ייראו ואיך יהיה השידור במדינת ישראל – אתה שואל את השאלות האלה את אותו ראש ממשלה, לאן הוא רוצה להגיע? ההוצאה לפועל שלו עם כרמל שאמה, עם ערוץ-10, זה סתימת פיות, וצריך להגיד את האמת, וצריך להגיד – כשאני רואה את כרמל שאמה, שרץ כל הזמן ריצת אמוק לבצע את המדיניות הזאת. לאן רוצים להגיע?
חברי קודם דיברו על "גלי צה"ל". גם שם יש השתלטות. אז בואו, אתם רוצים – בעולם, המדינות מסביב נלחמות לשנות את המשטרים הרודניים האלה, החבר'ה כאן רוצים להוביל אותנו שתהיה רשות שידור נשלטת, רשות שידור שיכתיבו לה את התוכניות, רשות שידור שיגידו לה מה לעשות, ועושים את זה בחקיקה, ועושים את זה כאשר באים ומצביעים.
מי שרוצה לעסוק בפוליטיזציה של רשות השידור, ומתנהל באופן ממש מתוכנן, כל הזמן, כיצד הוא משתלט, זה צריך להאיר לנו אור אדום גדול, שהממשלה הזאת היא מסוכנת, וההתנהלות הזאת, של ראש הממשלה, עוד יותר מסוכנת, ולנצל כל הזמן את השידור הציבורי למטרות שלו – שלא לדבר, דרך אגב – אותם מנויים, ואנחנו מכירים אותם, בהרבה מקרים אני רואה את הכתבות ואת דרך ההתבטאויות שלהם. אז מי שטען פעם שיש תמורה בעד האגרה, אני אומר היום, יש תמורה בעד המדיניות הזאת של ראש הממשלה. המדיניות שלו, שהיא לא מקובלת על רבים מאזרחי ישראל, שלא לדבר על אותם מגזרים שבכלל לא מיוצגים – אין להם שידור. ולבוא להגיד שאני עושה למען כל אזרחי ישראל ולמען השידור, זו הוכחה של הכוונות הרעות של ראש הממשלה, פשוטו כמשמעו, הוא משתלט על השידור והוא סותם פיות. אבל זה לא יעזור לו, כי האמת תצא לפועל. מה שהוא עושה ברשות השידור – –
היו"ר יצחק וקנין:
תודה.
מגלי והבה (קדימה):
– – הוא לא יישאר שם ראש ממשלה הרבה זמן, הגלגל יתהפך, ואז יראו לו מה זו דמוקרטיה אמיתית וחופש דיבור וחופש ביטוי. תודה, אדוני.
היו"ר יצחק וקנין:
תודה לחבר הכנסת מגלי והבה. תעלה חברת הכנסת רחל אדטו, ואחריה – חבר הכנסת יוחנן פלסנר.
רחל אדטו (קדימה):
תודה, אדוני היושב-ראש. הרב אייכלר, אתה קורא את "המודיע" או "יתד נאמן"?
ישראל אייכלר (יהדות התורה):
בעוונותי אני שומע את כלי התקשורת הכלליים, ואני רואה שם מסע הסתה של עדר שלם.
רחל אדטו (קדימה):
לא לא, רק תגיד לי אם זה "יתד נאמן", שאתה קורא.
ישראל אייכלר (יהדות התורה):
את שניהם.
רחל אדטו (קדימה):
את שניהם? כי יש סכנה היום ל"יתד נאמן", כי קראתי כרגע ב-Ynet, באחת מהכתבות הראשיות ב-Ynet, כי מאמר המערכת של "יתד נאמן" מהבוקר התקיף את נתניהו, שהוא בוגד בשותפיו הטבעיים, בשותפיו בקואליציה, שהוא מזניח אותם. ואכן, לנוכח מה שקורה עכשיו בערוץ-10 וברשת ב' ובעיתונות – "מעריב" – מי שמעז להגיד וללכת נגד ראש הממשלה באיזה מאמר או משהו, הוא בסכנה, ולכן גם לכם, למי שכתב את מאמר המערכת ב"יתד נאמן" נגד ראש הממשלה, תיזהרו, כי זו רוח הדברים כרגע, על זה אנחנו עומדים כאן ומלינים.
ישראל אייכלר (יהדות התורה):
אני לא מפחד ממנו. גם מעל במה זאת, שאת עומדת, אמרתי שהבוגדנות שלו ביחסו לחרדים יותר נוראה מאשר האופוזיציה, כי האופוזיציה דואגת – – –
רחל אדטו (קדימה):
כשאתה אומר את זה, הרב אייכלר, כאן, זה אחרת, אבל כשכותבים את זה בעיתון, ב"יתד נאמן", צריכים להיזהר. כי גם בערוץ-10, כשהתחילו לעשות תחקירים – ותחקירים מבוססים – ובדקו את התחקירים, ובדקו את הכתבות האלה היטב, למרות הכול, ערוץ-10 הגיע למצב שהגיע עכשיו לא בגלל החוב שיש לו בארנונה, ולא בגלל פריסת חובות, שהיה אפשר לפתור את הבעיה, אלא כולנו יודעים בדיוק למה: כי מישהו העז להאיר באור, ולהאיר מה קורה באמת, גם בבית נתניהו, וגם מה שקורה במשרד ראש הממשלה.
ולכן כשאנחנו מדברים על סתימת פיות, זאת סתימת פיות אמיתית, וערוץ-10 ייסגר בעוד שלושה ימים אם לא יימצא איזה נס חנוכה; ערוץ-10 ייסגר בדיוק כי מישהו העז להגיד מלה רעה, ולכן כשהתחלתי אמרתי, לאור מה שקראתי עכשיו ב-Ynet, תיזהרו גם אתם בלהגיד את המלה.
אנחנו נמצאים עכשיו באיזה ציד מכשפות מטורף, והיום אתה מדבר עם עיתונאים – אתה מדבר אתם והם נזהרים, אומרים: אנחנו נרתעים, אנחנו נזהרים, שלא יבולע לנו. אנשים פוחדים לפרנסתם היום. ולכן אנחנו נמצאים במצב של איזה מדרון חלקלק. אני כבר לא יודעת איפה אנחנו במדרון החלקלק, אני לא בטוחה שהגענו כבר לקצה המדרון החלקלק, אבל כשאנחנו מדברים על רשות השידור, שמשנה את פניה, והערוץ הראשון, שמשנה את פניו, סגירת ערוץ-10, התקשורת הכתובה – אנחנו במצב מדאיג אמיתי לחופש הביטוי, ליכולת שלנו להעביר ביקורת, ליכולת שלנו לראות דברים בזוויות האמיתיות שלהם.
ולכן גם מה שקורה כרגע, עם ההעדפה הברורה לחלוטין, והערוץ הראשון – עם מחיקת חובותיו מול אי-מחיקת חובותיו של ערוץ-10 – זה סימן קריאה מאוד גדול לדמוקרטיה של מדינת ישראל. תודה רבה.
היו"ר יצחק וקנין:
תודה לחברת הכנסת רחל אדטו. יעלה חבר הכנסת יוחנן פלסנר. לרשותך חמש דקות.
יוחנן פלסנר (קדימה):
אדוני היושב-ראש, תודה רבה, חברי חברי הכנסת, אולי בניגוד לרוח הדברים עד עכשיו, אני דווקא מבקש לשבח את ראש הממשלה. ראש הממשלה – הראשון שזיהה את הפוטנציאל של חיסול הערוץ הציבורי כערוץ איכותי; הראשון שיזם את הרס השידור הציבורי, שרתם את כל הגורמים הממשלתיים, הפרלמנטריים, לטובת הפרויקט הזה, שגילה מנהיגות ופגע באופן אנוש בעצמאות של השידור הציבורי, לבסוף גם – שגילה הרבה מאוד חזון ואומץ, שעשה את ההבחנה הגרוטסקית ואפשר מצד אחד לוותר על 300 מיליון שקלים לערוץ הציבורי בהפקות מקור, ומאידך – ערוץ-10, שביקש רק דחייה, לשנה או לשנתיים, הוא לא אפשר את זה. אני חושב שזה באמת חזון, זה אומץ רב, זו מנהיגות שאני חושב שאנחנו יכולים להתברך בה.
חברים, מי שמצביע היום בעד החקיקה הזאת – ואני חושב שהדבר הזה לא הודגש מספיק – מבצע פיגוע ביצירה המקומית הישראלית. לא פחות. זו מכה לתרבות, זו סנוקרת ליצירה הדרמטית בישראל, זו מהלומה ליצירה התיעודית בישראל. אתם יודעים מה ניתן לעשות ב-300 מיליון שקל? כמה סדרות, כמה יצירות, כמה סדרות היסטוריות, סדרות מקומיות. במדינה קטנה כמו שלנו יצירה כזאת חייבת סיוע ציבורי, חייבת סיוע, אנחנו לא שוק גדול של 300 מיליון, או מיליארד, שאחר כך יקנו את היצירות הללו.
התפקיד של התקשורת הזאת, הערוץ הציבורי, כמחולל שיח, כמחולל תרבות, כמתעד את ההיסטוריה המשותפת שלנו, הוא תפקיד קריטי. ומי שהפסיד פה זה התרבות הישראלית, זו היצירה הישראלית, זו התרבות הציונית. ודרך אגב, לא כולם מפסידים. משום מה, בעלי הברית של נתניהו מרוויחים. מעבירים כאן, בתיקון סעיף מיוחד, כספים – ואני בעד ההעברות הללו – מעבירים כספים לשידורים ברוסית, מעבירים כספים לשידורים באמהרית, לשידורים בנושא מורשת ישראל. כל אלה כן מרוויחים, אבל השידור הממלכתי, הציבורי, היצירה המקומית – אפס. מתוך 300 מיליון – אפס.
עכשיו, כל הדבר הזה מתחבר לחזון. היה חזון לגבי השירות הציבורי, חזון – שדרך אגב איתן כבל, שהיה השר הממונה לפני כמה שנים, ניסה להוביל אותו וליישם אותו – שעמד על שני נדבכים עיקריים: 1. עצמאות השידור הציבורי, ו-2. השידור הציבורי כבית הפקות, כמחולל תרבות מקורית. דיברנו על החשיבות של השידור הציבורי כבית הפקות, כיוצר שיח, כמלבן סוגיות, כמחזק את התרבות הדמוקרטית, כחושף פרשיות – כי הוא לא תלוי ברייטינג כזה או אחר – כגוף שיכול לעסוק בדברים רציניים. את החזון הזה מחסלים היום, מבטלים, לא צריך, לא צריך לממן.
ונושא העצמאות, בזה כבר טיפל נתניהו – במקום ערוץ שידור עצמאי, רציני, הופך את זה למאגר ג'ובים לו ולמקורביו; אפשר למנות את x, אפשר להביא את החבר מפה, את החבר משם. מאגר ג'ובים, שדרך אגב, מי שמממן אותו, לשם שינוי, הם לא החברים המיליונרים שלו מארצות-הברית אלא משלמי האגרה. משלמי האגרה הפעם צריכים לממן ג'ובים ותפקידים וכיבודים לנתניהו ולמקורביו.
אבל את נתניהו אני לא מאשים, כי אין לי שום ציפיות ממנו, הבנו עם מי יש לנו עסק. אני מאשים את החברים כאן, בקואליציה, שבאים ולא פוצים פה, ומאשרים את הדבר הציני הזה, מאשרים אותו.
ובייחוד, אני חושב שהציניות – ובכך אני אסיים – הציניות של עוד לקרוא לכך "רפורמה". הרי רפורמה – זו מכבסת המלים האורווליאנית הכי גדולה שאפשר להעלות על הדעת. הרי זה בדיוק ההיפך מרפורמה, זה הרס. לבוא ולקרוא לזה רפורמה בשירות הציבורי, בעוד שבאים ומחסלים את העתיד של השירות הציבורי?
וכשאנחנו מסתכלים על ערוץ אחר בשידור המסחרי, שהיום בא ומבקש בסך הכול דחייה של המחויבויות – לא מבקש ביטול, כמו כאן, מבטלים 300 מיליון; דחייה של המחויבויות – לא רוצים לשמוע, לא רוצים לאפשר. בעצם, מצד אחד מחסלים את היצירה המקומית ופוגעים במקומות עבודה של מאות אם לא אלפים, כשהשידור הציבורי לא מהווה בית הפקות, ומאידך, ערוץ שכן מוציא וכן מאפשר הפקות, גם את הענף הזה גודעים.
חברים, זו ממשלה מסוכנת, זה ראש ממשלה מסוכן, זה ראש ממשלה שצריך לסיים את תפקידו ומה שיותר מהר. תודה רבה.
היו"ר יצחק וקנין:
תודה לחבר הכנסת יוחנן פלסנר. חבר הכנסת שי חרמש – איננו. חבר הכנסת ישראל חסון – איננו. חבר הכנסת אריה ביבי – איננו. חבר הכנסת עתניאל שנלר – איננו. חברת הכנסת אורית זוארץ – איננה. חברת הכנסת יוליה שמאלוב-ברקוביץ – נמצאת. חמש דקות לרשותך, חברת הכנסת יוליה שמאלוב.
איתן כבל (העבודה):
מי הבא בתור?
היו"ר יצחק וקנין:
חבר הכנסת, כפי הנראה, דורון אביטל; הוא נוכח פה. ולאחריו חבר הכנסת איתן כבל. חמש דקות, יוליה.
יוליה שמאלוב-ברקוביץ (קדימה):
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, שוק התקשורת במדינת ישראל נמצא בכאוס ובשפל המדרגה זה שנים רבות. שפל מדרגה כלכלי. כל הערוצים במדינת ישראל נמצאים היום במצב שכל עובד זוטר שמגיע, או לערוץ-2, לחלק מערוץ-2, או לערוץ-10 – וכמובן, אני לא מדברת כבר על רשות השידור – לא יודע מה מחכה בעתיד. הפלטפורמות כבלים ולוויין הפסידו מיליונים, יש כאלה שאומרים אף מיליארדים. ערוץ-10 לא מפסיק להפסיד, ערוץ-9 בקושי התאזן אחרי כמעט עשר שנים.
ואני שואלת את השאלה – אני מניחה שאתם שואלים את השאלה – איך הגענו למצב הזה? ואני אסביר, הגענו למצב הזה כי שורש הבעיה, אדוני היושב-ראש, טמון ברשות השידור. רשות השידור, שהיתה אמורה להיות רשות ציבורית, ממלכתית, שמקבלת את רוב כספה מהאגרה שמשלם לה הציבור, והיום, במיוחד היום, לאור המחאה החברתית, אנחנו יודעים שלמשפחה, שמוציאה 380 שקל בשנה, זה הרבה מאוד כסף.
ונשאלת השאלה: על מה? אז אני אגיד לכם על מה. באופן עקרוני, אגרה היתה אמורה לממן שידור שהוא שידור א-פוליטי, שידור ציבורי שאמור להכין כמעט ב-150 מיליון שקל הפקות מקור, הפקות מקומיות, סדרות איכותיות וסרטים דוקומנטריים. בפועל, מה שקרה הוא שהכסף הזה הלך במשך עשרות שנים – ולא רק בממשלה הזאת, אני חייבת לציין, אלא במשך עשרות שנים – הלך למשכורות של אנשים שלא באו לעבוד אלא באו לעבודה. אז מה עשתה מדינת ישראל? אמרה שמישהו צריך לתת פתרון לאותן הפקות מקור ולאותו שוק היוצרים שקיים במדינת ישראל, והוקמו ערוצים מסחריים. באה מדינת ישראל, ממשלות ישראל לדורותיהן, ואמרו שהטלוויזיה המסחרית תשנה ותיתן את המענה במקום הטלוויזיה הציבורית, והפילו על השוק המסחרי רגולציה בלתי מתקבלת על הדעת. רגולציה, אף ערוץ נורמלי במדינות בעולם לא היה יכול לעמוד ברגולציה המטורפת הזאת שיש במדינת ישראל. הכשל הוא בטלוויזיה הציבורית, אבל מי שצריך לענות על הכשל זו דווקא הטלוויזיה המסחרית.
ואני אומרת, אדוני היושב-ראש, היום, כאן, שכשראש הממשלה, שהוא אחראי על רשות השידור, מחליט שצריך להמשיך להיניק את התינוק הזה מכספי הציבור – ואני לא מדברת על 5% עמלה, שבוטלה כרגע, או רוצים להקטין אותה – רק בגלל שזה שומר איזשהו אינטרס, אני אומרת לו: אדוני ראש הממשלה – ואני רוצה שהוא ישמע אותי – לא פוליטיזציה מעניינת אותי, מעניין אותי מה קורה עם אותן המשפחות בטלוויזיה המסחרית, שמחר הם אמורים ללכת הביתה, כי אין אף אחד שיכול להמשיך לממן את הטלוויזיה המסחרית במקומה של הטלוויזיה הציבורית.
רשות השידור צריכה להיסגר. הרדיו צריך להיות מופרד מרשות השידור, כי אין ברדיו, ברשות השידור, כשל שוק. יש להפריד ביניהם. לסגור את רשות השידור ולהתחיל להקים אותה מהתחלה, אולי מכספי התמלוגים של הטלוויזיה המסחרית, אבל להמשיך עם יצירת המקור, שכרגע, בעקבות הרפורמה המוזרה שעשו בכנסת הזאת – – –
היו"ר יצחק וקנין:
חברת הכנסת ברקוביץ, משפט אחרון.
יוליה שמאלוב-ברקוביץ (קדימה):
משפט אחרון בבקשה. ברפורמה המוזרה הזו הולכים להקטין, ברשיונות, ב-150 מיליון שקל הפקות מקור. רשות השידור כרגע לא עושה את הפקות המקור האלה, ואני שואלת: מה הולך לקרות עם שוק היצירה במדינת ישראל? מה קורה עם המשפחות האלה? לאן הם ילכו לעבוד?
דבר נוסף אני רוצה להגיד – – –
היו"ר יצחק וקנין:
משפט אחרון, ביקשתי.
יוליה שמאלוב-ברקוביץ (קדימה):
אני, מעבר לזה שאני כנראה לא אצליח להשפיע, כי החוק הזה לצערי יעבור, אני מאוד מציעה שברשות השידור כן יתייחסו, באופן מאוד-מאוד רציני, לכל הנושא של המורשת, ואני בעד להשקיע במורשת, כי זה מה שצריכה לעשות רשות השידור, והיא לא עשתה את הדבר הזה במשך שנים. אז אם רוצים לעשות שינוי, לפחות תעשו שינוי אחד קטן שם. תודה רבה.
היו"ר יצחק וקנין:
תודה לחברת הכנסת יוליה שמאלוב-ברקוביץ. חברת הכנסת נינו אבסדזה – איננה. חבר הכנסת דורון אביטל, ואחריו – אחרון הדוברים, חבר הכנסת איתן כבל. לרשותך חמש דקות.
דורון אביטל (קדימה):
אני אנצל פחות, אני מקווה. רציתי לנצל את ההזדמנות להתחיל בציטוט, תמיד מצטטים פה מחז"ל, אבל היתה גם חוכמה במקומות אחרים. המשורר, אני חושב, הבריטי או האמריקני, קיטס, יש לו ציטוט נפלא שבו, הוא אומר: "אמת ויופי אחד הם, אמת" – – –
אברהם מיכאלי (ש"ס):
להבדיל.
דורון אביטל (קדימה):
להבדיל? אני במסורת של הרמב"ם, אני מאמין בחוכמה היכן שהיא נמצאת. הוא אומר: "אמת זה יופי, יופי זה אמת, זה כל מה שאתה צריך לדעת, זה כל מה שיש". למה אני פותח בזה? במובן הזה אני ארחיב את נאום הדקה שלי מהיום, כי בנאום הדקה שלי דיברתי על התחרות הנפלאה שארגנה לבנת: 50,000 שקל למי שייצר את יצירת האמנות הציונית הטובה ביותר. חשבתי שיש טעם לפגם – למרות שאני חושב שאני ציוני לא פחות מכל אחד מהיושבים פה – לסרטט סוג כזה של תחרות. לא מזמינים באמנות את התוצאה, חירות היא תנאי להצלחה; וכך גם לגבי אמת. לנסות לסרטט מראש ערוץ שיסרטט מראש את התוצאות הנדרשות מהשלטון, הדבר הזה שקול לגמרי לסוגיית התערוכה הציונית.
אני חושב שאנחנו צריכים מאוד להיזהר בלחשוב שמודל ייחוס אחד, תמונה אחת של מציאות היא התמונה שצריך לכפות על הציבור, וזה לא משנה אם התמונה הזו, כמו שהרב אייכלר מדבר, מסורטטת על-ידי התקשורת, או התמונה הזאת מסורטטת על-ידי המשטר. התמונה של המציאות הישראלית היא תמונה מאוד מורכבת, עם פרספקטיבות שונות, ורק אם נאפשר תנאים בריאים, את אותם תנאים שאנחנו מסרטטים לאמן – לסרטט תנאים בריאים לתקשורת, לסרטט את הפרספקטיבות השונות – הרי נצליח ברגע קריטי לשלב את הפרספקטיבות האלה לתוצאה ראויה למדינת ישראל.
צריך מאוד-מאוד להיזהר לא להזמין מראש את התמונה. אני חושש שאנחנו נמצאים היום במצב עניינים שבו אנחנו מנסים לכפות תמונה אחת על הציבור הישראלי. תודה.
היו"ר יצחק וקנין:
תודה לחבר הכנסת דורון אביטל. אחרון הדוברים – חבר הכנסת איתן כבל. אחריו ידבר השר מיכאל איתן, וחבר הכנסת כרמל שאמה, יושב-ראש הוועדה, יסכם את הדיון. חמש דקות לחבר הכנסת איתן כבל.
איתן כבל (העבודה):
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אדוני השר, חברי יושב-ראש ועדת הכלכלה, האמת היא, שלא האמנתי שאני אעמוד כאן, אחרי כמה שנים, ואני אומַר שאני מתגעגע לג'ו בראל. אני לא האמנתי שאני אעמוד כאן ואומר בפעם השנייה: אני מתגעגע לג'ו בראל. געגועי לג'ו.
רוחמה אברהם-בלילא (קדימה):
רק לג'ו?
איתן כבל (העבודה):
פתאום. הדבר הכי נורא שאני יכול להגיד על הממשלה הזו – שהיא גורמת לי להתגעגע לג'ו בראל. לאיזה מצב הגענו? שפתאום ג'ו בראל, תקופתו נראית כתקופה זוהרת בשמים של רשות השידור, שהשידור הציבורי בתקופתו נראה בשיא פריחתו, כתקופת זוהר.
היו"ר יצחק וקנין:
איתן, על זה נאמר: אם ראשונים כמלאכים, אנחנו כבני-אדם.
איתן כבל (העבודה):
זה מטורף. מטורף לגמרי. זה פשוט לא ייאמן. עומד כאן לפניכם אדם שמאמין באמונה שלמה בחובה שיהיה שידור ציבורי. חבר הכנסת כרמל שאמה, חברי, ידידי, אתה יודע, רק השליחים מתחלפים ברשות השידור. כל פעם בא מישהו אחר ונהיה חותמת הכשרות, ואומרים: זו הפעם האחרונה, בפעם הבאה יהיה הרבה יותר טוב.
כרמל שאמה-הכהן (יו"ר הוועדה המשותפת):
אבל לא אומרים שזו הפעם האחרונה.
איתן כבל (העבודה):
זה נכון. ואנחנו, ואתה עושה את הדברים כשליח מצווה אמיתי. אני אומר לך, שאשר עשית היום ואנחנו עושים, אתה תבקש למחוק זאת מהרזומה שלך, שהוא רזומה מרשים.
כרמל שאמה-הכהן (יו"ר הוועדה המשותפת):
אני לא רושם אותו.
איתן כבל (העבודה):
אני מציע לך כבר עכשיו.
כרמל שאמה-הכהן (יו"ר הוועדה המשותפת):
לא רושם מראש.
איתן כבל (העבודה):
מציע לך לראות זאת כחובה שהוטלה עליך, כי אחרת יבולע לך.
כרמל שאמה-הכהן (יו"ר הוועדה המשותפת):
לא, לא יבולע לי – – –
איתן כבל (העבודה):
אני אמרתי. אני אמרתי. לא אתה, אני אמרתי. הרי איך אפשר? איך אפשר לדבר בכלכלה, כשיד אחת מורידה אגרה, יד אחת לא עושה את הרפורמה כמו שצריך, יד נוספת את החוק מבקשת לגדוע?
הרי מה היה המרכיב המרכזי בהבראת רשות השידור? רגל אחת דיברה על חוק שמוציא את הפוליטיקה מתוך רשות השידור; רגל שנייה דיברה על רפורמה כספית שמדינת ישראל נותנת אותה, לא ממכירת נכסים. באותו יום שבאו ודיברו שהרפורמה תהיה ממכירת נכסים, הבנו שצריך לקבוע כבר "יארצייט" לרשות השידור.
רק, רשות השידור היא גוף כל כך חזק, שקשה לעקור אותו. מגיעים כל פעם, מתחלפים רק. דרך אגב, רק מתחלפים פה. כל עוד מבטאים את שמו של ראש הממשלה כמו שצריך באותה קדנציה הוא אומר: חברים, סעו, הכול יהיה בסדר. אבל זו כבר בדיחה. כמה אפשר להתעורר בשתיים, שלוש לפנות בוקר ולראות עוד פעם את אותו שידור חוזר. כבר נגמרו להם השידורים החוזרים, למען השם. כמה אפשר לראות את "פרפר נחמד" וכמה אפשר לראות את "השירים בעמק"? זו בושה וחרפה. בשביל זה אנחנו משלמים אגרה? ועומד כאן אדם שמאמין באמונה שלמה בחובה שיהיה שידור ציבורי.
ולא זו אף זו, כמאמר הגמרא. אני אומר לך, אדוני היושב-ראש, הימים האלה מזכירים לי את הספר של חאלד חוסייני "רודף העפיפונים". כך זה מתחיל בדיוק. זה מתחיל בתקשורת. זה מתחיל על-ידי קבוצה קטנה, חבר הכנסת אייכלר, שמדברת ומטפלת בנושאים דתיים, זה מתחיל שם. זה מעולם לא התחיל מכל העם. זה מתחיל מקבוצה קטנה, כשהרוב דומם ולא קם וזועק וצועק ועוצר אותם. אתה חושב שזה לא יגיע אליך, ובוקר אחד אתה מתעורר ובעיניהם אתה כבר לא כשיר.
האבסורד במקומות כאלה, שהקיצוני של האתמול הוא המתון של היום. כי קמה קבוצה אחרת, שכבר רואה בו לא כשיר, מתון מדי. ואז זה כבר לא "נשות טליבאן" וזו לא השתלטות רק על המסך וזו תחרות בלתי נגמרת, שאנחנו, כחברה בישראל – – –
היו"ר ראובן ריבלין:
אני הגעתי, ואני נותן לך עוד שתי דקות.
איתן כבל (העבודה):
תודה, אדוני. אנחנו כחברה בישראל לא יכולים להרשות זאת לעצמנו. אי-אפשר שנמשיך כך. לכן, אדוני היושב-ראש, אתה מכיר מה זה רשות השידור, דיברנו על זה. אני זוכר את היום שבו היה ויכוח אמיתי – ואני מאלה שבאמת ובתמים נלחמו לא לסגור את רשות השידור. האמנתי, כמו תמים, אמרתי: אני אשים את הרגל, ככה בדלת, אולי נצליח בכל זאת לבנות שידור ציבורי. כי עד אז, כולל היום, לצערי, ערוץ-1 מגיעים אליו, אתם יודעים איך? כשרוצים להגיע ל-10. יותר קל לעשות 11 ולרדת אחד. זה עצוב. אני רוצה שתבינו, שידור ציבורי איננו רק טלוויזיה, הוא גם רדיו. ורשת ב', שהיתה פאר היצירה, תחנת הרדיו 88, שבאמת אני הייתי ממאזיניה הקבועים. ורשות השידור בכללותה טיפחה וניסתה לדבר אל קהלים גדולים ורחבים – – –
היו"ר ראובן ריבלין:
88 לא שינו את המוזיקה.
איתן כבל (העבודה):
לא לא, אני יודע שלא. לפחות את זה עוד לא. אולי, אתה יודע, אולי גם זה יגיע.
ויש באמת מרשת "מורשת" ועד רשתות אחרות – – –
היו"ר ראובן ריבלין:
יכול להיות שאם אני אהיה השר לענייני רשות השידור אני אשים מוזיקה רק שאני אוהב.
איתן כבל (העבודה):
כן, הכול יכול להיות. בוודאי.
לכן, אדוני היושב-ראש, אני עומד כאן לפניכם – הרי נעביר את זה, ברור. איך אמרתי? אתם זוכרים את הנאום שלי? הסוס של קליגולה, הסוס של נתניהו – למה קליגולה מינה את הסוס שלו לסנטור? כי הוא היה יכול? גם נתניהו עושה הכול כי הוא יכול. מה ההבדל?
לכן, אדוני היושב-ראש, אני, למרות כל מה שאמרתי, עדיין מאמין בשידור הציבורי, אבל האופן – אתה יודע, על זה נאמר כמאמר "הכוזרי", אולי כוונותיך רצויות – המעשים של הממשלה הזאת אינם רצויים. תודה.
היו"ר ראובן ריבלין:
תודה רבה לחבר הכנסת איתן כבל. אדוני השר רצה להתערב בדיון? אם כן, אז בבקשה.
השר מיכאל איתן:
– – –
היו"ר ראובן ריבלין:
אדוני, אני לא אכריח אותך. אם אדוני חושב שהוא צריך לעלות, מסיבה זו או אחרת, הוא ודאי יעלה וידבר. אין ספק שכאשר הממשלה תהיה של מפלגה זו או אחרת – כל ממשלה שרוצה לעשות רפורמה ברשות השידור צריכה לדעת שהדבר עולה כסף. לא יכול להיות מצב שבו גם לא ניתן כסף וגם נאמר להם, עשו רדיו ציבורי. אין, הדברים האלה הם בלתי אפשריים. רדיו או תקשורת ציבורית.
השר מיכאל איתן:
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, נכון, אני מקבל את ההנחה הזאת, שאם אנחנו רוצים שידור ציבורי אנחנו צריכים להקצות כספים כדי לקיים את המטרה הזאת, ומתייחסים לשידור הציבורי כאל מוצר ציבורי, מוצר שצריך לבוא מכוח הציבור, מאחר שיש לו ערך מיוחד, ואת הערך המיוחד הזה אי-אפשר לספק אך ורק על-פי דרישות של העולם המסחרי, של מימון בעזרת הרייטינג שממומן בעזרת פרסומות וכל מה שקשור בזה.
אני חושב שכשאנחנו ניגשים לבעיה הזאת, של השידור הציבורי, אנחנו צריכים בראש ובראשונה לצאת מנקודת מוצא של בירור היחס בין התשומות שאנחנו משקיעים בשידור הציבורי לבין התפוקות, כי אחת הבעיות הקשות של ארגונים ציבוריים, שאין ספק בחשיבות קיומם, היא שברגע נתון מסוים, מאחר שהם בנויים על תקציב קבוע, כל אלמנט ההתייעלות וכל האלמנט של חישוב מה התפוקות ומה התשומות, והאם הן עומדות אחת ביחס לשנייה, מתחיל להתערער, ואז אתה מגיע למצב שבו אנחנו נמצאים היום מול השידור הציבורי. כי אנחנו אומרים, השידור הציבורי עולה מאות מיליונים למשלמי האגרה, מקבל את הכסף – השאלה האם אנחנו יכולים ואיך אנחנו מודדים, האם יש תמורה לאגרה; האם באמת שווה המאמץ הזה שעושים אזרחי ישראל – הרוב המכריע שלהם מחויבים, מכוח החוק, לעשות אותו ולממן את הערוץ הציבורי.
אז נתחיל בכך שאביא את דעתי האישית, שצריך לחפש דרך למדוד נכון את התפוקות של הערוץ הציבורי. אני אתן דוגמה – אין לי מודל ברור, אבל אני אתן דוגמה: נניח שאנחנו מודדים היום רייטינג בערוץ המסחרי – סופרים אנשים. והמון אנשים רואים, נגיד, שידור מסוים, נגיד – מיליון איש רואים שידור מסוים, אומרים, זה שיא השיאים. למה? כי זה תואם את מספר האנשים שיראו את הפרסומת לאחר מכן. לעומת זאת, בשידור הציבורי הרייטינג צריך אולי להימדד אחרת לגמרי – לא על-ידי מספר הצופים בהכרח, אלא מין מכפלה של מספר צופים בכמות או באיזשהו מדד או מקדם של שיעור ההנאה שלהם וההערכה שלהם את מה שהם ראו. נניח שיש מצד אחד מיליון איש שאחרי שראו תוכנית מסוימת מעריכים את התרומה של התוכנית הזאת ב-1, בממוצע. אז יש מיליון כפול 1; לעומת זאת בשידור הציבורי יכול להיות שראו רק 200,000, אבל הם העריכו את התועלת האישית שכל אחד מהם קיבל ב-6, לעומת הממוצע הקודם – 1. אז יש לנו פתאום איזושהי מכפלה של תפוקה שהיא קטנה במספר הצופים שרואים באותו רגע את השידור, אבל במכפלה הזאת, של כמות ההנאה שכל אחד ואחד מהמיעוטים האלה מקבל מהשידור, היא הרבה יותר גדולה, והיא חשובה, וזה המקום שבו הערוץ הציבורי יכול לתת להם את התמורה על כך שהם באים, כי הם לא נמדדים על-פי כמות האנשים.
השידור המסחרי נמדד כל הזמן לפי כמות האנשים, אז הוא יכול להביא למכנים הנמוכים, והוא חייב להיות צמוד למכנים משותפים הרבה יותר נמוכים. אבל אם אנחנו אומרים שהתפקיד של השידור הציבורי הוא בין השאר לא רק ללכת לכמויות גדולות של אנשים, אלא גם לכמויות קטנות של אנשים, אבל לתת להם שיעור תוספת שולית שאין להם בשום מקום אחר, אז כל הבדיקה וכל המדידה וכל המחשבה – – –
היו"ר ראובן ריבלין:
זאת הדרך היחידה של מיעוטים לקבל את הדבר שהם רוצים; אנשים שמתעניינים בהיסטוריה, אנשים שמתעניינים במוזיקה – –
השר מיכאל איתן:
אני יכול לתת דוגמה – –
היו"ר ראובן ריבלין:
– – לראות את התזמורת הפילהרמונית.
השר מיכאל איתן:
– – אנשים שאוהבים מוזיקה אנדלוסית – –
היו"ר ראובן ריבלין:
נכון.
השר מיכאל איתן:
– – אין להם היום איפה לראות את זה בטלוויזיה, כי אין מספיק אנשים שילכו לראות את זה, או במקביל, או בתוספת, נקרא לזה כך, אנשים שאוהבים אופרה קלאסית. לא יהיה לזה כנראה רייטינג. אבל אותם אנשים שיוכלו, או שירצו, או שמתעניינים – אם הם במספרים סבירים; זה לא כל עשרה או חמישה אנשים, אבל גם שם יש חשיבות למספר, אבל כל אחד מהם יבוא ויאמר לאחר מכן: זה העשיר אותי, זה נתן ביטוי למאוויים שלי, אני חסיד של התוכנית הזאת, ובאים לתוכנית הזאת רק עשרות אלפים, ולא מאות אלפים, עדיין זה מצדיק שאת זה יעשה השידור הציבורי.
אני לא מביא הנה איזשהו דבר בדוק וגמור, אלא רעיון ומחשבה איך אנחנו צריכים להתייחס מראש לערוץ הזה. הוא לא צריך להתחרות, למשל, בתוכניות מיובאות מחו"ל; הוא לא צריך להתחרות אפילו בתוכניות שגורפות אולי ציבורים גדולים מאוד ואין בהן ערך מוסף שכל אחד מהאנשים יכול לבוא ולומר שזה תרם לו תרומה מאוד חשובה. אני חושב שזה אחד הדברים שממנו צריך לצאת כנקודת מוצא לא רק לבדיקה, אלא גם להיערכות של השידור הציבורי.
אני שמעתי היום את ההערה של חבר הכנסת בילסקי בעניין תקציבי עתק שמשרד הביטחון מוציא לחברת "מקינזי" בדבר הצורך בהתייעלות מערכת הביטחון, ונזכרתי, כאשר עלה הנושא של רשות השידור, בהון עתק שבמשך השנים פעם אחר פעם הוציאה רשות השידור על שכירת יועצים שיבצעו הצעות לרפורמה. אני יכול להגיד לכם שגם – ככה אני מעריך – שאם יאספו את כל הסכומים שרשות השידור הוציאה לצורך קבלת הצעות להתייעלות, ושלא בוצע מהן שום דבר, או שבוצע אחוז קטן מאוד מההמלצות, יהיה אפשר לקיים את רשות השידור גם ללא התייעלות עוד שנה או שנתיים רק בכספים האלה, אם אפשר לקבל אותם בחזרה – על אחת כמה וכמה אם הדבר היה נעשה.
לכן, כאשר אני שומע פה את יושב-ראש ועדת הכלכלה, שאני מאוד מעריך ומכבד את הנמרצות, את ההיגיון שיש לו, ואת הדברים שהוא אומר, ואני גם לא יכול לסתור אותם כהוא זה, כי כשאני הייתי במקביל – לך אחורה לאותן שנים – גם אני הייתי מאוד אופטימי כל פעם שבאו תוכניות הבראה, ואמרתי לעצמי: נו, הפעם זה ילך. וזה לא הלך. אז אני לא יכול – מכיוון שאני אומר שתוכניות הבראה שהוצאו עליהן סכומי כסף גדולים לא עבדו, אני לא יכול לבוא ולהגיד היום: טוב, אז לא נעשה שום דבר.
להיפך, אני אומר את הדברים האלה מתוך תחושה מסוימת של סקפטיות, אבל מתוך רצון לעודד את הנחישות של הממשלה לבצע רפורמה בתוך השידור הציבורי, כדי שהרפורמה הזאת תצליח לפתור את הבעיה. ואם אנחנו ניכשל, וזה יצטרף לעוד סדרה, לאותה סדרה ארוכה של כישלונות לבצע רפורמות, אני חושב שאנחנו בזה עלולים להוביל לכך שהשידור הציבורי יקבל מכה עוד יותר קשה.
אני לא אומר שהשידור הציבורי ייעלם לגמרי, אני לא רוצה לאיים, כי צריך שידור ציבורי, וכולנו מודעים, אבל מה שיש לנו היום זה שידור ציבורי שאיננו ממלא את ייעודו, על דעת כולם, וצריך את השינויים. ולכן אני אומר שהדבר הזה צריך לעבור בדיקה, ונחישות ברצון לבצע את הרפורמה הזאת על הצד הטוב ביותר.
אני רוצה להתייחס – – –
גאלב מג'אדלה (העבודה):
כבוד השר, ברגע זה השתכנענו. ברגע זה השתכנענו.
השר מיכאל איתן:
טוב, אני מבין שהשתכנעת עם בואו של ראש הממשלה. הוא שכנע אותך. עצם הופעתו שכנעה אותך.
גאלב מג'אדלה (העבודה):
– – – השתכנענו.
השר מיכאל איתן:
אני רוצה לומר בהקשר של הדברים שנאמרו כאן – קודם היה לנו איזשהו ויכוח – יש אילוצים, אני לא מציע לאף אחד לחשוב שההפרה של החובה של רשות השידור כלפי ההפקות הקנויות היא חובה שאם הממשלה או רשות השידור לא ממלאת אותה היא הופכת אותה לעבריינית. לכן אני רוצה לקבל את דבריו של יושב-ראש הכנסת, שאמר קודם שאנחנו לא רוצים להפוך את רשות השידור, בגלל סבך בעיותיה וקשייה, לעבריינית, בגלל העובדה שהיא לא קיימה את ההתחייבות שלה להוציא 180 מיליון שקל – –
היו"ר ראובן ריבלין:
להפקות מקור.
השר מיכאל איתן:
– – להפקות קנויות. אז אני רוצה לדייק, ואולי לתקן במשהו; אני חושב שהביטוי "עברייני" הוא לא למי שאינו מקיים כל הוראת חוק שהיא, או התחייבות כלשהי, שהממשלה נותנת במסגרת חוק שקיים – –
היו"ר ראובן ריבלין:
הוא לא עבריין רק במובן שאין סנקציה, אבל הוא עבריין.
השר מיכאל איתן:
נכון, בדיוק.
היו"ר ראובן ריבלין:
כל מי שעובר על החוק הוא עבריין.
השר מיכאל איתן:
נכון. אני חושב שעבריין הוא מי שעובר על חוק פלילי, לא מי שלא יכול למלא את תוצאת החוק, אבל עכשיו – –
זאב אלקין (הליכוד):
– – –
השר מיכאל איתן:
– – תראה – – –
היו"ר ראובן ריבלין:
אבל עכשיו הוא מדבר לעניין, יושב-ראש הקואליציה.
השר מיכאל איתן:
תראה, תראה, חבר הכנסת אלקין, אני חייב לומר לך משהו: כשאתה מעלה אותי לדוכן – –
היו"ר ראובן ריבלין:
אתה לא יכול לדעת מתי הוא ירד.
השר מיכאל איתן:
– – אתה מבקש ממני לדבר, אתה לוקח סיכון מסוים. בפעם השנייה תחשוב על זה פעמיים.
היו"ר ראובן ריבלין:
ברור. הוא נוגע גם בשאלה מאוד רצינית.
השר מיכאל איתן:
אני לא אסיים לפני שאני אומר את מה שיש לי לומר, ואני אקצר.
העובדה, אדוני היושב-ראש, היא – ראשית, אני רוצה לומר שזה לא עניין של עבריינות, אלא עניין של עמידה בהתחייבות מסוימת. זה לא הופך אדם לעבריין. זה לא הופך את הממשלה או את רשות השידור לעבריינית, גם אם היא לא היתה, בשל אילוציה, יכולה לעמוד בהתחייבויות, כי בניהול שוטף יש לפעמים מצבים שאתה צריך להכריע בסדרי עדיפויות ואתה אומר לעצמך: אני יכול – עוד לא ביצעתי רפורמה, אני צריך לשלם תשלומי שכר, אז אני לא אשלם ואני אהיה בהלנת שכר בעבריינות, או אני אהיה – זאת לא עבריינות, אני חושב. זה נכון, זה מהלך שלא צריך להתקיים, זה אי-עמידה בהתחייבויות ובדרישות החוק, אבל זה עדיין לא הופך מישהו לעבריין, ואף אחד גם לא ייתבע לדין על אי-ביצוע של הדבר הזה, גם אם יש חומרה מבחינה ציבורית בזה שהממשלה אינה מקיימת את החוק.
יחד עם זאת, אני חושב שהפטור מהסנקציה הציבורית לא יבוא בגין איזשהו תרגיל מזהיר, שיומיים לפני תום השנה, כשברור שהממשלה לא יכולה ממילא לבצע, הממשלה תבטל את החוק או את החיוב שלה מכוח החוק. מה המשמעות שאנחנו מבטלים את החיוב הזה מכוח החוק? מה המשמעות? מה אנחנו אומרים בעצם לציבור? שכל אדם בישראל שיש לו התחייבות ולא מילא אותה – אז אין לו ברירה, הוא צריך למלא את ההתחייבות, אבל אנחנו גם לא מילאנו את ההתחייבות, אבל יש לנו פטנט להיות צודקים ומוסריים. איך? נכנס את הכנסת – כלי בלעדי שיש לנו בו רוב – ואנחנו נבטל את החיוב שלנו.
אני חושב שזה לא מנגנון ראוי. אני הייתי מעדיף שנודה שעשינו טעות, שלא נערכנו, ועוד יומיים השנה מסתיימת, זה לא מעלה ולא מוריד, ואנחנו לוקחים את הדברים לתשומת לבנו כדי שבשנה הבאה זה לא יקרה. היכולת שלנו לשנות את זה בחקיקה צריכה להיות אולי מלווה גם ביכולת שלנו לבוא ולהגיד שגם בשנה הבאה לא נבצע את זה, אבל אני בעד שנבצע בשנה הבאה. ועל כך, אני חושב, שגם העתירה של היוצרים לבג"ץ היא לא במקומה, משום שלא חשוב כרגע, היומיים האלה, שבהם המהלך הזה שאנחנו כרגע מבטלים את חובת הממשלה לרכוש הפקות קנויות. מה שחשוב יותר מהסמנטיקה הזאת של היומיים – שאנחנו, לקראת השנה הבאה, נעשה את כל המאמצים כדי שנוכל לבצע את ההתחייבות הזאת, שאף אחד לא מטיל בה דופי, ספק, או שולל אותה.
ולכן אני חושב שהדרך, בסופו של דבר, היא לקבל את החוק, שמאפשר גם מכירת נכסים לצורך הרפורמה, שמאפשר צביעת כסף – אפרופו צביעת כסף, היה אפשר לצבוע כסף גם להפקות קנויות, וזה לא נעשה כאן – צביעת כסף לשידורים באמהרית וברוסית, ולקוות שאכן אנחנו מניחים את הכלים ואת היסוד לביצוע רפורמות, ולא נזדקק לתרגילים של חקיקת בזק ביומיים האחרונים של שנת 2012 כדי להכשיר, עוד פעם, איזשהו מחדל שאנחנו אחראים לו.
היו"ר ראובן ריבלין:
תודה רבה לשר איתן. יושב-ראש ועדת הכלכלה, האם אדוני רוצה לסכם, או אתה מוותר?
כרמל שאמה-הכהן (יו"ר הוועדה המשותפת):
– – –
היו"ר ראובן ריבלין:
אין לך תשובות, אתה חוזר על בקשתך לאשר על-פי הצעת הוועדה ולדחות את כל ההסתייגויות. ובכל זאת, גם אם אנחנו נצביע, ושכנעת אותנו לגבי ההצבעה, יש הרבה נושאים שאנחנו לא מבינים איך אנחנו נחיה אחרי שנאשר את הצעת החוק, גם אלה שיתמכו בך. כדאי לשים לב: אם אנחנו רוצים רדיו ציבורי, אנחנו צריכים לתת את דעתנו שאנחנו צריכים לשמור על צביונו, על כל אותן מטרות שלשמן אנחנו יצרנו את חוק רשות השידור. תודה רבה.
רבותי, אנחנו עוברים – – –
נסים זאב (ש"ס):
– – –
היו"ר ראובן ריבלין:
לא הבנתי, חבר הכנסת נסים זאב. אתה רוצה לדבר? אם היתה לי פרוצדורה שנקראת "נסים זאב", אני מייד הייתי נותן לך. רק – אני מציע לאדוני להצטרף לממשלה, ואז, כשר, תוכל להתערב בכל שלב משלבי הדיון. אני אעביר את משאת נפשה של הכנסת לראש הממשלה, כדי שישקול את העניין, אבל כך אתה לא יכול לדבר. מה אני יכול לעשות?
רבותי, אנחנו עוברים להצבעות. ההצבעה היא די מורכבת. ובכן, לשם החוק ולסעיף 1 אין הסתייגויות, ולכן אנחנו נצביע על שם החוק וסעיף 1, מקשה אחת, בקריאה שנייה, ללא הסתייגויות, על-פי הצעת הוועדה. רבותי, נא להצביע. שם החוק וסעיף 1 לפי הצעת הוועדה – נא להצביע. מי בעד? מי נגד? מי נמנע?
קריאות:
– – –
היו"ר ראובן ריבלין:
לא להפריע בזמן ההצבעה. לא להפריע בזמן ההצבעה.
הצבעה מס' 1
בעד סעיף 1 – 35
נגד – 18
נמנעים – אין
סעיף 1 נתקבל.
היו"ר ראובן ריבלין:
35 בעד, 18 נגד, אין נמנעים. אני קובע ששם החוק וסעיף 1 נתקבלו בהתאם להצעת הוועדה.
אנחנו עוברים לסעיף 2. בסעיף 2 יש שתי גרסאות: גרסה א' וגרסה ב'. כל מי שהוא בעד גרסה א' מצביע בעד, וכל מי שהוא בעד גרסה ב' מצביע נגד. אני אומר: אנחנו מצביעים גרסה מול גרסה. האם יש מישהו שמערער? כך מצביעים. אנחנו מצביעים: מי שבעד גרסה א' מצביע בעד, ומי שהוא בעד גרסה ב' מצביע נגד. נא להצביע. גרסה א' – מי בעד? מי נגד? נא להצביע.
משה גפני (יהדות התורה):
מה מעניין אותי – – –?
קריאה:
תצביע נגד, מה אכפת לך?
משה גפני (יהדות התורה):
משמיצים אותנו. בשביל מה אני – – –
הצבעה מס' 2
בעד גרסה א' לסעיף 2 – אין
בעד גרסה ב' לסעיף 2 – 51
נמנעים – 1
סעיף 2, כהצעת הוועדה בגרסה ב', נתקבל.
היו"ר ראובן ריבלין:
נגד – 51, כלומר בעד גרסה ב'. לכן – נגד הוא בעד גרסה ב'. אין בעד גרסה א', ויש נמנע אחד. אני קובע רק שגרסה ב' נתקבלה.
אנחנו עוברים להסתייגות של חברת הכנסת עינת וילף, שמבקשת הסתייגות לנושא.
עינת וילף (העצמאות):
– – –
היו"ר ראובן ריבלין:
מושכת אותה. אז אין הסתייגות. יפה.
יואל חסון (קדימה):
מה את מושכת?
מגלי והבה (קדימה):
מה הדיבורים שלך פה?
קריאות:
– – –
היו"ר ראובן ריבלין:
תודה רבה. חבר הכנסת מגלי והבה. עוד 20 שניות לקריאות לחברת הכנסת וילף.
קריאות:
– – –
נחמן שי (קדימה):
למצוא חן בעיני – – –
היו"ר ראובן ריבלין:
תמו 20 השניות, הפסיקו הזעקות. חברת הכנסת וילף, את משכת את הסתייגותך.
לכן אנחנו מצביעים על סעיף 2 לפי גרסת הוועדה, על-פי גרסה ב'.
איתן כבל (העבודה):
תקשיבו לאלקין.
היו"ר ראובן ריבלין:
לא להפריע בזמן ההצבעה.
זאב אלקין (הליכוד):
– – –
יואל חסון (קדימה):
לא, אל תגיד – – –
נסים זאב (ש"ס):
חבר'ה, אתם בשידור. תהיו קצת רציניים.
הצבעה מס' 3
בעד סעיף 2 – 34
נגד – 17
נמנעים – 1
סעיף 2, לפי גרסה ב' שנתקבלה, נתקבל.
היו"ר ראובן ריבלין:
34 בעד סעיף 2 לפי גרסה ב', 17 מתנגדים, אחד נמנע. אני קובע שהצעת גרסה ב' התקבלה כסעיף 2. תודה רבה.
לסעיף 3 יש לנו הסתייגויות של כל חברי סיעת קדימה, המבקשים קודם כול לקבוע כי הסעיף יימחק. מי בעד ההסתייגות ומי נגד? נא להצביע.
הצבעה מס' 4
בעד ההסתייגות – 17
נגד – 35
נמנעים – 1
ההסתייגות של קבוצת סיעת קדימה לסעיף 3 לא נתקבלה.
משה גפני (יהדות התורה):
– – – כל שבוע אני משתתף – – –
היו"ר ראובן ריבלין:
חבר הכנסת גפני, לא להפריע.
35 נגד, 17 בעד, נמנע אחד. אני קובע שההסתייגות הראשונה לסעיף 3 לא נתקבלה.
אנחנו נצביע על לחלופין א' להסתייגות הראשונה, אלא אם כן חזרו בהם. אנחנו מצביעים על ההסתייגות לחלופין. מי בעד החלופין? מי נגד?
הצבעה מס' 5
בעד ההסתייגות – 17
נגד – 35
נמנעים – אין
ההסתייגות לחלופין א' של קבוצת סיעת קדימה לסעיף 3 לא נתקבלה.
היו"ר ראובן ריבלין:
17 בעד, 35 נגד ואין נמנעים. אני קובע שהחלופין א' גם הוא לא נתקבל.
אנחנו עוברים לחלופין ב'. רבותי חברי הכנסת, נא להצביע, מי בעד ומי נגד לחלופין ב' בסעיף 3?
הצבעה מס' 6
בעד ההסתייגות – 17
נגד – 34
נמנעים – 1
ההסתייגות לחלופין ב' של קבוצת סיעת קדימה לסעיף 3 לא נתקבלה.
היו"ר ראובן ריבלין:
17 בעד החלופין ב', 34 נגד, אחד נמנע. אני קובע שחלופין ב' גם הוא לא נתקבל.
אנחנו עוברים על ההסתייגות לחלופין ג'. נא להצביע. מי בעד? מי נגד? מי נמנע? נא להצביע.
הצבעה מס' 7
בעד ההסתייגות – 17
נגד – 34
נמנעים – 1
ההסתייגות לחלופין ג' של קבוצת סיעת קדימה לסעיף 3 לא נתקבלה.
היו"ר ראובן ריבלין:
בעד חלופין ג' בסעיף 3 הצביעו 17, אחד נמנע, ו-34 הצביעו נגד. החלופין גם הוא לא נתקבל, לכן לא נותרו הסתייגויות להצבעה.
קריאה:
– – –
היו"ר ראובן ריבלין:
סליחה. לא, זה לסעיף 4.
זאב אלקין (הליכוד):
זה לסעיף הזה – – –
היו"ר ראובן ריבלין:
הבנתי. חברת הכנסת וילף, האם את מבקשת להצביע, או שאת מושכת את ההסתייגות?
עינת וילף (העצמאות):
מושכת.
מגלי והבה (קדימה):
הצעת פשרה.
היו"ר ראובן ריבלין:
זו הסתייגות 4 לסעיף 3. האם גברתי מבקשת להצביע?
עינת וילף (העצמאות):
מושכת.
היו"ר ראובן ריבלין:
מושכת את ההסתייגות. לכן – לא נותרו לנו הסתייגויות. לעומת זאת אין לנו הסתייגויות גם לסעיף 4, ולכן נצביע על סעיפים 3 ו-4 לפי הצעת הוועדה.
נא להצביע. מי בעד? מי נגד? מי נמנע?
הצבעה מס' 8
בעד סעיפים 3–4, כהצעת הוועדה – 35
נגד – 18
נמנעים – אין
סעיפים 3–4, כהצעת הוועדה, נתקבלו.
היו"ר ראובן ריבלין:
בעד סעיפים 3 ו-4 לפי הצעת הוועדה הצביעו 35 חברים, 18 התנגדו, ואין נמנעים. אני קובע שסעיפים 3–4 בהצעת החוק עברו, והחוק כולו עבר בקריאה שנייה.
עכשיו אני פונה ליושב-ראש ועדת הכלכלה, האם אתה שוקל אם להצביע, או שאתה מבקש להצביע?
איתן כבל (העבודה):
תמשוך, תמשוך.
כרמל שאמה-הכהן (יו"ר הוועדה המשותפת):
מה שבא לך.
היו"ר ראובן ריבלין:
מה שבא לי? אני נטול שיקול דעת בעניין זה. אני יכול לנחש מה שבא לך, ולהצביע.
כרמל שאמה-הכהן (יו"ר הוועדה המשותפת):
– – –
היו"ר ראובן ריבלין:
זאת אומרת להצביע?
כרמל שאמה-הכהן (יו"ר הוועדה המשותפת):
– – –
היו"ר ראובן ריבלין:
להצביע. תודה רבה.
אנחנו עוברים להצביע על הצעת חוק רשות השידור (תיקון מס' 26), התשע"ב–2011, בקריאה שלישית. נא להצביע.
הצבעה מס' 9
בעד החוק – 35
נגד – 18
נמנעים – אין
חוק רשות השידור (תיקון מס' 26), התשע"ב–2011, נתקבל.
משה גפני (יהדות התורה):
– – – אלי ישי.
היו"ר ראובן ריבלין:
35 בעד, 18 נגד, ואין נמנעים. אני קובע שחוק רשות השידור (תיקון מס' 26), התשע"ב–2011, עבר בקריאה שלישית וייכנס לספר החוקים של מדינת ישראל.
רבותי, זה החוק הראשון של הממשלה שעובר ביום שלישי במושב זה של הכנסת. יכולים להעביר חוקים ביום שלישי, אתה רואה, אדוני יושב-ראש הקואליציה? אין בעיה. אפילו ראש הממשלה בא להצביע. תודה רבה. אנחנו ממשיכים בסדר-היום.
יואל חסון (קדימה):
– – – התחנה שלו. לא יבוא?