קטע מדברי הכנסת
הצעת חוק ירושלים בירת ישראל והעם היהודי, התש"ע–2010
[הצעת חוק פ/2143/18; נספחות.]
(הצעת חבר הכנסת אריה אלדד)
היו"ר יצחק וקנין:
רבותי, אנחנו ממשיכים בסדר-היום: הצעת חוק ירושלים בירת ישראל והעם היהודי, התש"ע–2010, של חבר הכנסת אריה אלדד – תשובה והצבעה במועד אחר. לרשותך עשר דקות, חבר הכנסת אלדד.
אריה אלדד (האיחוד הלאומי):
תודה רבה. התבקשתי להמתין, כי חבר הכנסת כץ חוזר בעוד דקה. תודה.
אדוני היושב-ראש, גברתי ורבותי השרים, חברי חברי הכנסת, החוק המונח בפניכם הוא חוק ירושלים בירת ישראל והעם היהודי. הגשנו הצעת חוק דומה גם במתכונת של חוק-יסוד כבר בכנסת השבע-עשרה, חברי חבר הכנסת זבולון אורלב וחברים שאינם נמנים עוד עם חברי הכנסת הזאת.
בתקופה הנוכחית, כאשר ממשלת ישראל מפוררת לכאורה דברים מובנים מאליהם של ריבונות המדינה בירושלים, למה דרושה לנו התוספת שירושלים היא גם בירת העם היהודי לתארים החוקיים של העיר? האם תוספת התארים, תוספת הכתרים, תוספת החוקים, תבצר את מעמדה של העיר, או חלילה תחליש אותו?
ירושלים היתה בירת העם היהודי עוד לפני שהיתה בירת מדינת ישראל, וגם כשפסקה מלכות בישראל, וגם כשחרב המקדש, היא נותרה עיר הבירה של העם היהודי בכל ארצות פזוריו, וגם כששלטו בירושלים זרים, העלינו אותה על ראש שמחתנו. ומעולם לא היתה בירתו של שום עם אחר, וכל הזרים ששלטו בה, בין שהחריבו אותה ובין שבנו בה, בין שטרחו לבנות בה את בתי תפילתם או התאמצו בעיקר למחות את שרידי בתי מקדשנו ממנה – מאז ימי דוד המלך היא בירתו של העם היהודי. כשזכינו, היא היתה גם בירת ממלכת יהודה. כשזכינו, היא היתה בירת מדינת היהודים. וכשלא זכינו, היא היתה עיר הבירה שנשאנו בלבנו ובחלומותינו ובתפילותינו.
את הניסיון האחרון הבין-לאומי ליטול אותה מידינו ציינו רק אתמול, ב-29 בנובמבר, בכ"ט בנובמבר, והיו אצלנו כמה חברים שאפילו התבלבלו וניסו לחגוג את התאריך הזה מחדש, ושכחו שבאותה החלטה ירושלים לא היתה בירת ישראל, היא היתה corpus separatum, גוף נפרד, עיר בשליטה בין-לאומית. גם אז כמובן לא חדלה ירושלים להיות בירתו של העם היהודי, כי שום עם אחר לא עשה אותה לבירתו.
כשניסה הרוזן ברנדוט, המתווך מטעם האו"ם, למסור אותה לידי מלך ירדן, להפסיק אפילו את המעמד הבין-לאומי שהיה לה בימי מלחמת העצמאות לכאורה, שיגרו אליו לוחמי חרות ישראל בירושלים אזהרה לסלק את ידיו מן העיר. וכשלא שעה לאזהרה, הרגו אותו לא הרחק מכאן, בתוך ירושלים העברית.
ממשלת ישראל של שלהי מלחמת העצמאות הכריזה על ירושלים כחלק ממדינת ישראל וסיפחה אותה לעיר. ממשלת ישראל של מלחמת ששת הימים הרחיבה את גבולות המדינה וכללה את כל ירושלים בתוכה. הכנסת הגדירה את מעמדה בחוקי-יסוד, שקבעו כי העיר המאוחדת היא בירת ישראל, והכנסת גם אסרה כל התערבות או סמכות זרה המתייחסת לירושלים.
יעקב אדרי (קדימה):
אם כך, מה החוק הזה?
אריה אלדד (האיחוד הלאומי):
זאת בדיוק היתה ההקדמה שלי, האם יש צורך בחיזוק נוסף של מעמדה של ירושלים.
יעקב אדרי (קדימה):
ומה החיזוק, אם יש כל החוקים שעכשיו דנים בהם?
אריה אלדד (האיחוד הלאומי):
מייד אגיע לזה, תודה על השאלה. מייד אגיע לשאלה.
יעקב אדרי (קדימה):
לא, כי אני רואה כי הליכוד מתלבט ודוחה את ההחלטה. זה גם נראה לי – – –
אריה אלדד (האיחוד הלאומי):
לכאורה, אדם לא צריך גם חגורה – – –
דוד רותם (ישראל ביתנו):
מה אתה לומד מזה?
יעקב אדרי (קדימה):
אני לומד כמה דברים.
אריה אלדד (האיחוד הלאומי):
לכאורה, אדם לא צריך גם כתפיות, גם חגורה וגם שלייקעס, אלא אם נופלים לו המכנסיים, ולהערכתי, מדינת ישראל נמצאת במצב שהיא כל הזמן מושכת מחדש את המכנסיים, כי היא לא בטוחה שירושלים היא לא corpus separatum. היא לא מתייחסת אליה כאל שטח ריבוני בלעדי, היא מרשה – בניגוד למה שכתוב בחוקי-היסוד שהכנסת הזאת חוקקה – התערבות זרה בירושלים, היא מאפשרת את ההתערבות הזאת. הלוא כתוב במפורש בחוק-יסוד שהכנסת חוקקה וחיזקה, והוסיפה עליו שלייקעס של משאל עם, רוב מיוחד של 81 חברי כנסת או משאל עם.
יעקב אדרי (קדימה):
ובכל זאת – – –
אריה אלדד (האיחוד הלאומי):
ובכל זאת, לו היתה איזו מדינה זרה מנסה לומר שאסור למדינת ישראל לבנות באשדוד, היו דוחים בנימוס או בחוסר נימוס את ההתערבות הזאת, תלוי במעמד ובהשפעה של המדינה הפונה. אבל כשיש מדינות זרות שאומרות לירושלים, למדינת ישראל, לא לבנות בירושלים, מדינת ישראל נכנעת, ולאחר שהיא כבר מפסיקה להיכנע ומתחילה לבנות, היא עושה את זה בדחילו ורחימו, כי מי שפעם אחת נתן למישהו להתערב בענייניו, הוא כל הזמן מציץ אם הוא לא מתכוון לעשות את זה שוב. כיוון שפעם אחת כבר הכירו בזכותו של מישהו זר להתערב בבנייה בירושלים, אולי הוא ירצה שוב, כאשר – – –
יעקב אדרי (קדימה):
והם לא יעשו את זה אחרי החוק הזה? הם לא יגידו את זה עוד פעם אם הם ירצו, לשיטתך?
אריה אלדד (האיחוד הלאומי):
אתה אומר שהחוק הזה הוא חוק הכרזתי ולא חוק מעשי. זה נכון. אבל יש לפעמים מצבים שבהם המציאות משנה את התודעה, ובהדרגה נוצרה במדינת ישראל מציאות שמשנה את התודעה שלנו; מציאות שבה הטורקים יכולים לשלוח משלחת סקר כדי לבדוק אם אנחנו חופרים כהלכה ברחבת הכותל המערבי; מציאות שבה האמריקנים מתערבים אם בונים בירושלים או לא בונים בירושלים; מציאות שבה המלך עבדאללה, שסבא שלו נטש את ירושלים וברח ממנה ואבא של סבא שלו נרצח בהר-הבית ונקבר בה, והיום נותנים למלך עבדאללה להחליט אם מדינת ישראל תבנה גשר בשער המוגרבים או לא תבנה גשר בשער המוגרבים.
יעקב אדרי (קדימה):
חבר הכנסת אלדד, אני מצטער, אבל בחוק הזה שעכשיו אתה מציע, אני רואה פה החלטה שלא מחליטים. זה עושה נזק לירושלים עוד יותר – שלא מחליטים ומצביעים על זה. זה עוד יותר נזק, כי הקואליציה לא נמצאת פה, והיא אומרת: בפעם הבאה נצביע על העניין של ירושלים.
היו"ר יצחק וקנין:
חבר הכנסת אדרי, ידידי סגן יושב-ראש הכנסת, שאלת את השאלה כל כך יפה פעם אחת, לא צריך עוד פעם ועוד פעם, הבנו.
אריה אלדד (האיחוד הלאומי):
חבר הכנסת אדרי, אתה יודע שאני רופא, וכרופא אני יכול להגיד לך שזה ממש לא טוב לשים מלח על הפצעים, זה ממש לא מומלץ, למה אתה עושה לי את זה?
יעקב אדרי (קדימה):
באמת, כוונותי טובות.
אריה אלדד (האיחוד הלאומי):
הבנתי, אז תקטין את מינון המלח, כי הפצעים פתוחים. בימים אלה, כאשר בשבוע שעבר ידענו שעומדים סוף-סוף להניח את הגשר לשער המוגרבים, גשר ברזל במקום פיגום עץ שהולך ונרקב כבר כמה שנים, שוב נתנו למלך עבדאללה להתערב בענייני העיר. ולפיכך, חברי חברי הכנסת – – –
היו"ר יצחק וקנין:
חבר הכנסת אלדד, חבר הכנסת אדרי כל כך מקשיב לך, תאפשר לו את ההערות.
אריה אלדד (האיחוד הלאומי):
זאת שעת שאלות לאופוזיציה, בסדר.
יעקב אדרי (קדימה):
תרשה לי – – – לחזק את הדברים שלך בנושא מעלה-המוגרבים. כשר לענייני ירושלים לשעבר, היתה הסכמה בעניין הזה עם כל הגורמים הנוגעים בדבר, מבלי להיכנס לפירוט של העניין.
אריה אלדד (האיחוד הלאומי):
יכול להיות שעצם ההסכמה לא טוב, כי מדינת ישראל לא צריכה להגיע להסכמה עם ממשלת ירדן, אם היא בונה גשר בירושלים.
יעקב אדרי (קדימה):
היתה הסכמה עם כולם.
אריה אלדד (האיחוד הלאומי):
על כל פנים, אני מקווה שהחוק הזה יחזק את מה שדרוש חיזוק, משום שאם המציאות שבהדרגה החלנו על עצמנו שינתה את התודעה, החוק הזה שהוא חוק הכרזתי מתכוון להיות תודעה שמשנה מציאות.
הדבר הקשה ביותר הוא שבחוקי-היסוד שחוקקנו והחלנו על ירושלים, כשמדברים על חופש הפולחן לכל העמים, לכל הדתות, חופש הפולחן של העם היהודי בהר-הבית נפגע, איש אינו מתייחס אליו. ממשלת ישראל קיבלה עליה לשמור על המקומות הקדושים מפני חילול, מפני הרס. נתנו לווקף לחפור בהר-הבית, לחצוב בו, לחפור בו, לכתוש לאבק את שרידי בתי-המקדש – –
היו"ר יצחק וקנין:
לא, לא.
אריה אלדד (האיחוד הלאומי):
– – הפרנו את חוקי-היסוד שאנחנו חוקקנו, ולפיכך יש צורך גם בחוק הזה, שהוא בבחינת תודעה שתשנה מציאות, אם המציאות העגומה שתיארתי בפניכם הולכת ומשנה לאטה את התודעה. ועדיין לגבי חלקים מאתנו ירושלים היא בבחינת corpus separatum, בבחינת גוף נפרד ולא חלק ריבוני ממדינת ישראל, וודאי לא בירתו של כל העם היהודי באשר הוא. תודה רבה.
היו"ר יצחק וקנין:
תודה לחבר הכנסת אריה אלדד.