קטע מדברי הכנסת
הצעת חוק המוזיאונים (תיקון מס' 2) (החלת החוק ביהודה והשומרון), התשע"ב–2011
[רשומות (הצעות חוק, חוב' כ/423).]
(קריאה ראשונה)
היו"ר אופיר אקוניס:
אנחנו עוברים להצעת החוק הבאה, הצעת חוק המוזיאונים (תיקון מס' 2) (החלת החוק ביהודה והשומרון), של חבר הכנסת אורי אריאל – קריאה ראשונה. אדוני, אתה מוזמן להציג את החוק. לאחר מכן הדוברים ולאחר מכן הצבעה. האם גברתי תוכל להחליף אותי? אני אודה לך מאוד. תודה. בבקשה, אדוני.
אורי אריאל (האיחוד הלאומי):
גברתי היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת, אשתדל לקצר, כדי לנסות לאזן את הדיון הקודם שהתארך. מדובר על הצעת חוק המוזיאונים (תיקון מס' 2) (החלת החוק ביהודה והשומרון), התשע"ב–2011. אני אקרא את נוסח החוק, כי הוא מאוד קצר, ואחרי זה פירוט קצר: הוספת סעיף 19א – בחוק המוזיאונים – – – אחרי סעיף 19 יבוא: 19א. תחולה באזור. השר רשאי לקבוע, בצו, כי הוראות חוק זה יחולו על מוזיאונים באזור, לפי הסדרים ותיאומים שיקבע; בסעיף זה, "האזור" – כהגדרתו בחוק לתיקון ולהארכת תוקפן של תקנות שעת-חירום (יהודה והשומרון – שיפוט בעבירות ועזרה משפטית), התשס"ז–2007.
אני רוצה לתת לכם רק דוגמאות למה שקיים ביהודה ושומרון מבחינת המוזיאונים, ואני רוצה להציע לכם לבקר שם וליהנות. המוזיאון הראשון הוא המוזיאון שנמצא על אם הדרך מירושלים ליריחו, במקום שנקרא "השומרוני הטוב", ושם ריכזו, אגף העתיקות, המינהל האזרחי, משרד התיירות ואחרים, כמובן עיריית מעלה-אדומים, פסיפסים מיהודה, שומרון וחבל-עזה. אחד מהמפורסמים שבהם הוא – דוד המלך שמנגן. הפסיפס הזה נמצא בבית-הכנסת העתיק בעזה, והוא אחד הממצאים הדרמטיים, היפים ביותר באזורנו. המוזיאון נפתח לפני כשנה, הוא על אם הדרך, על הכביש הראשי, כ-2 קילומטר ממעלה-אדומים, ואני חושב שחובה על כל ילד וכל מבוגר לבקר שם וליהנות מהיצירות שהתקבצו, קובצו לשם, ונשמרות באופן המיטבי.
עוד דוגמה למוזיאון, גם הוא באזור – תשלבו את זה באותו ביקור – מוזיאון של הצייר, האמן, הפסל קסטל, שהקימה עיריית מעלה-אדומים ביחד עם גורמים נוספים. מקום לתפארת הבונים, המתכננים, ולתפארת האמן שנפטר והוריש את כל העבודות למוזיאון על שמו.
ההבדל בין המוזיאונים האלה ואחרים, כמו בקדומים, בקריית-ארבע, ששם יש מוזיאונים לארכיאולוגיה, הוא שבמקום שבו צמחה היהדות, שבו צמח עם ישראל – בגב ההר, בבית-אל, בענתות, בחברון, בירושלים – האזור הזה מופלה לרעה על-ידי מדינת ישראל. האזרחים הופלו בו לרעה ולא קיבלו את הסיוע שמקבלים בכל מקום אחר בארץ. מוזיאון בירושלים יקבל, המוזיאון במעלה-אדומים – לא. זאת היתה תשובת מדינת ישראל.
שלמה מולה (קדימה):
למה?
אורי אריאל (האיחוד הלאומי):
כי החוק לא חל, מבחינה זו, ביהודה ושומרון. כן חלה חובת תשלום המס – ואני משלם. כן חלה חובת הליכה למילואים – וכולנו הולכים.
שלמה מולה (קדימה):
זה חוק שיפוט צבאי.
אורי אריאל (האיחוד הלאומי):
כן יש חובה בכל התחומים שהם החובות האישיות עלי, על בני משפחתי ועל כל 400,000 התושבים שם. אבל כשזה מגיע לזכויות, זה נראה אחרת. לעניות דעתי – –
שלמה מולה (קדימה):
גם החינוך.
אורי אריאל (האיחוד הלאומי):
– – המדינה מחויבת לתת את הזכויות האלה לתושביה. זה לא סביר שהחובות חלות. חלק מהזכויות – כמו שציינת, חבר הכנסת מולה, כמו החינוך – חל, אבל חלק לא חל. ואין לזה סיבה אמיתית.
אני אסיים בצד המינהלי שבעניין. היה אפשר לפתור את זה בדרכים אחרות, אבל היות שמערכת הביטחון לא רוצה, או אולי, אני מקווה שזה לא נכון, אולי מתרשלת, העניין נמצא בבדיקתם יותר מעשר שנים – תקשיבו טוב, עשר שנים. לא שנה, לא שנתיים, לא שלוש ולא ארבע. עשר שנים.
מוחמד ברכה (חד"ש):
מה, אתה מקצר עכשיו?
אורי אריאל (האיחוד הלאומי):
אני אגמור. אם אתה מבקש, אני אגמור. ברכה, כדי שאתה תוכל לדבר אני אגמור. היות שמערכת הביטחון איננה עושה את המוטל עליה, זה הדרך לפתרון. והיות שאני חושב שיותר נכון לעשות את זה בחקיקה בכנסת ולא בחקיקת ביטחון, הבאתי את חוק הזה, שהוא – יש לו משמעות עיקרית אחת, וזה השוואת התנאים של האזרחים.
אני מקווה שהכנסת תאמץ את החוק הזה, תוביל אותו לאישור, ונעבור להכנתו לקריאה שנייה ושלישית בוועדת החינוך, שבראשה ידידי חבר הכנסת אלכס מילר, שבהחלט פעל לקידום החוק הזה. ואני מקווה שאחרי האישור הערב נוכל להכין אותו לקריאה שנייה ושלישית – להצביע ולסדר סוף-סוף את הזכויות שמגיעות לכל אזרח, ולא לפגוע באזרחי ישראל שנמצאים ביהודה ושומרון. תודה.
היו"ר אורלי לוי אבקסיס:
תודה רבה לחבר הכנסת אורי אריאל. באמת נשארו לו עוד ארבע דקות פלוס, אז הוא קיצר ביחס – – –
קריאה:
לא שומעים כלום.
אורי אריאל (האיחוד הלאומי):
אין לך רמקול.
היו"ר אורלי לוי אבקסיס:
עכשיו הפעלתי. אמרתי, באמת על-פי השעון, הוא באמת קיצר. אנחנו נעבור הלאה. להצעת החוק הזו נרשמו כמה דוברים. ראשון הדוברים – חבר הכנסת שלמה מולה, ומייד אחריו – חבר הכנסת מוחמד ברכה. בבקשה, חבר הכנסת מולה, לרשותך שלוש דקות.
שלמה מולה (קדימה):
גברתי היושבת-ראש, תודה רבה, אנחנו, בסיעת קדימה, החלטנו על חופש הצבעה בהצעת החוק הזו. אנחנו – האמת היא, חוק השיפוט הצבאי חל על יהודה ושומרון – – –
חיים כץ (הליכוד):
איפה החברים? נתן להם חופש ללכת. החלטתם על חופש הצבעה, אבל החברים אינם. חופש ללכת.
שלמה מולה (קדימה):
בינתיים אתה רואה את מגלי, ואני עומד, אני מדבר.
חיים כץ (הליכוד):
זה שניים, מ-27.
ציון פיניאן (הליכוד):
חופש הגעה.
היו"ר אורלי לוי אבקסיס:
חבר הכנסת חיים כץ, חופש הצבעה זה גם אומר החופש ללכת, אז חברי הכנסת כנראה בחרו שזה לא מספיק חשוב.
ציון פיניאן (הליכוד):
אז זה חופש הליכה.
חיים כץ (הליכוד):
עזוב, אני עוד לא – – –
שלמה מולה (קדימה):
חיים, האמת היא, אני מוכרח להגיד לך, אני נמצא הרבה פה במליאה, אני לא רואה אותך הרבה. כשאתה נמצא כאן, בדרך כלל אתה מפריע לי לדבר.
חיים כץ (הליכוד):
מה אתה אומר? אם אני מפריע לך, זאת אומרת שאני נמצא.
שלמה מולה (קדימה):
גברתי היושבת-ראש, הצעת החוק הזאת היא במהותה – אפשר לתמוך בה, אבל הבעיה הגדולה היא לא הנושא של המוזיאון, המסורת והתרבות, או מקומות היסטוריים חשובים או לא חשובים. על השאלה הזאת אין ויכוח בכלל. אין ויכוח בכלל. כל עוד יש תושבים ביהודה ושומרון, הם צריכים לנהל את חייהם, הם צריכים לקבל את כל הזכויות המגיעות להם כמו כל אחד אחר.
השאלה הגדולה – למה מדינת ישראל בעצם לא מתקדמת בנושא השלום, למה היא לא מסיימת בעצם את הכיבוש; זאת השאלה. זאת הבעיה העיקרית שלנו בעצם. זאת אומרת, 40 שנה השיפוט הצבאי חל על יהודה ושומרון, לכן מבחינה מוסרית יש הרבה מאוד עיוותים. ולכן, אם 40 שנה החוק הזה לא חל בעצם על תושבי יהודה ושומרון היהודים בנושאים כה חשובים, זאת אומרת, צריך לשאול את השאלה – מדוע? מדוע זה לא קרה עד היום?
דוד רותם (ישראל ביתנו):
כי מי שגר, מי שכובש, לא צריך – – –
שלמה מולה (קדימה):
עכשיו, תראה, אני רוצה להגיד לך, אני יודע – את הציניקנים, אני יודע, דודו רותם, אתם באים הרי עם נאום כתוב, לא אכפת לכם מה קורה, מה העולם חושב עלינו, האם זה טוב לציונות, האם זה טוב לדמוקרטיה, מבחינתכם זה ממש לא רלוונטי. מבחינתך, שבעצם הנושא הזה של הסכסוך שבו אנחנו נמצאים – אפילו ראש הממשלה שלך, שלי, אמר שהוא בעד שתי מדינות לשני עמים, אבל זה נשאר רק בגדר הצהרה בלבד. הוא לא מתכוון לממש באמת את כל מה שהוא אומר.
לכן, אני אומר לך, כל עוד היהודים נמצאים שם, אנחנו נתמוך בהם. אבל אנחנו נעשה הכול, לפחות אצלנו, באגף הזה, לנסות לקבוע את גבולותיה של מדינת ישראל סוף-סוף מחדש. אז אני אומר לך, כל עוד הם שם, אנחנו בעד הזכויות שלהם – –
היו"ר אורלי לוי אבקסיס:
חד-צדדי? חד-צדדי?
שלמה מולה (קדימה):
– – אבל נעשה הכול כדי שהם יחזרו הביתה. תודה רבה.
דוד רותם (ישראל ביתנו):
צודקים. חבר הכנסת מולה, תיסע גם אתה לערפאת.
היו"ר אורלי לוי אבקסיס:
תודה רבה לך, חבר הכנסת שלמה מולה. הבא בתור ברשימת הדוברים – חבר הכנסת מוחמד ברכה. ואני רק אומר ואציין שנרשמו כמה דוברים, וסגרתי את רשימת הדוברים לחוק זה. בבקשה, חבר הכנסת ברכה, לרשותך שלוש דקות.
מוחמד ברכה (חד"ש):
גברתי היושבת-ראש, כנסת נכבדה, אני מצטער שאני לא אצביע נגד החוק, לא מרוב התלהבות, אלא כי אני מקוזז עם השר איתן. אבל החוק הזה הוא באמת חוק שיכול להיות תשתית טובה לתיעוד מה שקורה – מה שקרה – בשטחים הכבושים לאורך שנות ההיסטוריה, וגם מה שקרה באותם שטחים בשנות הכיבוש.
יש מקום לתעד לא רק את הארמון של הישאם ביריחו, ולא רק מיצגים וממצאים ארכיאולוגיים, אלא גם לתעד את הפעילות האינטנסיבית של אנשי "תג מחיר", לתעד במוזיאון את הפעילות של נערי הגבעות, של עוקרי העצים, של שודדי האדמות, של רודפי הפלסטינים.
אני חושב שיש מקום; יש מקום להקים מוזיאון בשטחים הכבושים, אבל המוזיאון צריך להיות מוזיאון פלסטיני, כדי שיתעד את הפשעים של הכובשים ושל הכיבוש ושל המתנחלים ושל ההתנחלויות. זה אכן נחוץ, נחוץ בהחלט, ויום יבוא וזה יהיה.
יריב לוין (הליכוד):
זו קריאה לממשלת ירדן?
מוחמד ברכה (חד"ש):
יום אחד זה יקום וזה יהיה – – –
מירי רגב (הליכוד):
אין לך בושה, אין לך בושה.
מוחמד ברכה (חד"ש):
מה זה? מה זה? מה זה? היושבת-ראש, זה לא – – –
מירי רגב (הליכוד):
אין לך בושה.
היו"ר אורלי לוי אבקסיס:
חברי הכנסת, לא לא, קריאת ביניים אחת – תחלקו את זה ביניכם. ככה נעשה בצורה הכי – – –
מוחמד ברכה (חד"ש):
ולא לא, מה – על זה מוציאים מהאולם, גברת רגב.
היו"ר אורלי לוי אבקסיס:
אני הזזתי אנשים. כן, אדוני, אתה יכול להמשיך.
אורי אריאל (האיחוד הלאומי):
– – – בין הסגנים על מה מוציאים, איך מוציאים – – –
מוחמד ברכה (חד"ש):
לא, אני – באמת, אני לא אתערב בעבודתה של עמיתתי, היא יודעת למלא את תפקידה כראוי.
יום יבוא, זאת אומרת, היום הזה עוד יבוא, והמוזיאון לפשעי הכיבוש לדורותיו יוקם בפלסטין, אבל אני חושב שגם יוקם בישראל. ישראל אחרת, לא ישראל שפרצופה נע בין ביבי נתניהו לבין אורי אריאל לבין דוד רותם, אלא ישראל אחרת, שוחרת שלום, שחיה קודם כול בשלום עם עצמה ועם שכנותיה.
החוק הזה בא להחיל דבר אזרחי במקום שהוא לא אזרחי, שחל בו המשפט הצבאי, במקום שהוא לא חלק ממדינת ישראל, אפילו על-פי מדינת ישראל עצמה. יש פה ניסיון להפוך את ההתנחלויות, שלא נראות משהו לגיטימי בשום מקום בעולם, למשהו לגיטימי. זה בעצם מין סיפוח זוחל, אורי אריאל. כל הכבוד, אתה עושה את העבודה שלך כמו שצריך, אבל יום אחד אנשים ישלמו על זה. ישלמו. אני מקווה שהתשלום יהיה הזול ביותר, ואני מקווה שהתשלום לא יהיה בדם, אלא התשלום יהיה דרך לעקור את כל הקוצים האלה, הרעילים, שזרעתם בשטחים הפלסטיניים הכבושים. מוזיאון, עוד מוזיאון ועוד אוניברסיטה, ועוד אריאל, ועוד התנחלות – הכול זמני – –
היו"ר אורלי לוי אבקסיס:
תודה.
מוחמד ברכה (חד"ש):
– – אדוני, הכול זמני. הכול זמני.
היו"ר אורלי לוי אבקסיס:
משפט אחרון.
מוחמד ברכה (חד"ש):
המפעל הזה, שאתם באים לדבר בשבחו ולהללו, הוא מפעל זמני.
היו"ר אורלי לוי אבקסיס:
תודה רבה לך, חבר הכנסת מוחמד ברכה. הבא בתור ברשימת הדוברים – חבר הכנסת חנא סוייד.
מירי רגב (הליכוד):
אתה זמני. אתה זמני.
דוד רותם (ישראל ביתנו):
לא תצליחו לגבות את – – –
אורי אריאל (האיחוד הלאומי):
– – – אנחנו נעביר תקציבים, ואתם – – –
היו"ר אורלי לוי אבקסיס:
אני נותנת לכם לדבר כל עוד לא עלה חבר הכנסת לשאת את דבריו. אני מקווה שתתאפקו כאשר חבר הכנסת נושא דברים כאן. בבקשה, חבר הכנסת חנא סוייד, לרשותך שלוש דקות.
מוחמד ברכה (חד"ש):
מי מכם? מי זמני פה? את או היא?
חנא סוייד (חד"ש):
גברתי היושבת-ראש, כנסת נכבדה, שם יפה – –
חיים כץ (הליכוד):
כולנו זמניים פה, ל-120 שנה – – –
מוחמד ברכה (חד"ש):
– – –
אורי אריאל (האיחוד הלאומי):
תגיד, אתה יכול לא להפריע לו?
חנא סוייד (חד"ש):
– – שם יפה ומתוק מצאו לשטחים הכבושים: האזור. הכוונה של החוק הזה היא להחיל את חוק המוזיאונים על האזור.
חיים כץ (הליכוד):
כולנו זמניים ל-120 שנה. כולנו זמניים ל-120 שנה.
היו"ר אורלי לוי אבקסיס:
אתה אופטימי. עד 120 שנה?
חיים כץ (הליכוד):
100 מספיק.
מוחמד ברכה (חד"ש):
120 אני קונה.
דוד רותם (ישראל ביתנו):
לא לא לא, לא זמני – – –
מוחמד ברכה (חד"ש):
הכול זמני.
דוד רותם (ישראל ביתנו):
לא זמני.
היו"ר אורלי לוי אבקסיס:
זהו, אנחנו ממשיכים את רשות הדיבור. בבקשה, ואם צריך אני גם אוסיף לך.
מוחמד ברכה (חד"ש):
אתה הדבר הכי זמני פה.
דוד רותם (ישראל ביתנו):
אני בוודאי זמני.
היו"ר אורלי לוי אבקסיס:
טוב, חברים, יש פה דובר, אם לא שמתם לב. בוא ניתן לו לומר את דבריו.
חיים כץ (הליכוד):
גם זמני ל-120 שנה.
היו"ר אורלי לוי אבקסיס:
במקרה הטוב אנחנו נהיה פה 120 שנה.
חנא סוייד (חד"ש):
תודה, גברתי היושבת-ראש. אז האזור הזה, שמדברים עליו ורוצים להחיל עליו את חוק המוזיאונים, הוא השטחים הכבושים, השטחים הפלסטיניים הכבושים שסופם להשתחרר ובהם תקום מדינה פלסטינית עצמאית שתהווה את הזכות הלגיטימית של העם הפלסטיני לביטוי עצמי ולעצמאות.
יריב לוין (הליכוד):
– – – ששחטו עד לאחרון. תגיד את האמת, חבר הכנסת סוייד.
חנא סוייד (חד"ש):
מה זה?
היו"ר אורלי לוי אבקסיס:
תודה, חבר הכנסת לוין. אתה לא חייב לענות.
יריב לוין (הליכוד):
– – – חייהם של הנוצרים היו לא מזהירים, בלשון עדינה.
חנא סוייד (חד"ש):
אני לא חושב שאתה מגן הנוצרים הטוב ביותר. הנוצרים מסתדרים יפה מאוד עם – זה לא הנושא שלנו, אדוני.
מדובר כאן בחוק שהכוונה שלו זה החלה זוחלת של החוק והמשפט הישראליים על שטחים כבושים, בניגוד לאמנות ולחוקים בין-לאומיים. מדובר בסיפוח זוחל של השטחים הכבושים. זה מזכיר לי את העניין של מוזיאון הסובלנות בירושלים. מכל המקומות בירושלים מצאו להקים את מוזיאון הסובלנות על בית-קברות מוסלמי באמצע ירושלים.
קריאה:
בטעות.
חנא סוייד (חד"ש):
זה בעצם המקבילה של הקמת מוזיאון הסובלנות על בית-קברות מוסלמי באמצע ירושלים, בלב ירושלים, במרכז ירושלים – זה להחיל את חוק המוזיאונים על השטחים הכבושים. יש כאן בעיה, צריך לחשוב עליה.
תראו, חבר'ה, מספרים, על-פי ההיסטוריה, העם היהודי היה בין הנילוס לבין הפרת, וכאילו בכל המקומות האלו יש נקודות ויש מקומות קדושים עבור העם היהודי. האם המשמעות של הדבר הזה שבסופו של דבר הריבונות הישראלית והחוקים הישראליים, אתם רוצים להחיל אותם על כל השטח הזה? מה זה, השתגעתם? סין, עם מיליארד וחצי אנשים, לא יכולה לעשות את הדבר הזה ולטעון שהיא יכולה לעשות את הדבר הזה. עם כמה מיליונים, עם כל הכבוד, אי-אפשר לקיים ולכלכל את המפעל הזה. לפרוס ולהתפרס, ועוד ריבונות, ועוד שטח, ועוד שטח.
חבר'ה, זה לא יצלח. צריך להבין שבמזרח התיכון אפשר להפריד, וצריך לכבד את כל המקומות הקדושים וההיסטוריים של כל עם, אבל אי-אפשר להחיל את הריבונות של העם היהודי ושל מדינת ישראל על כל המקומות שלכאורה הם היסטוריים וקדושים במזרח התיכון. זה חלק מהדברים שידידי ועמיתי מוחמד ברכה אמר שזה זמני. זה לא יכול – זה לא sustainable, זה לא יכול להתקיים לאורך זמן.
היו"ר אורלי לוי אבקסיס:
תודה רבה.
חנא סוייד (חד"ש):
תודה רבה.
היו"ר אורלי לוי אבקסיס:
תודה רבה לך, חבר הכנסת חנא סוייד. הבא בתור ברשימת הדוברים – חבר הכנסת דב חנין, ואחריו – חבר הכנסת מסעוד גנאים. בבקשה, חבר הכנסת דב חנין. לרשותך שלוש דקות.
דב חנין (חד"ש):
גברתי היושבת-ראש, עמיתי חברי הכנסת, אני מצטרף, כמובן, לדברי חברי חברי הכנסת מוחמד ברכה וחנא סוייד. החוק הזה מלמד שבימין הישראלי, חבר הכנסת לוין, יש כאלה שלמדו ממפא"י ההיסטורית. לא כולם הולכים בדרך של התנגשות בכל קיר. יש כאלה שלמדו משיטות מפא"י ההיסטורית של דונם ועוד דונם, עז ועוד עז. והנה, מכניסים לנו פה כמה עזים ביחד. חבר הכנסת אריאל עבר על רשימת חלק מהעזים. אגב, לא כולן.
המהלך הזה הוא מהלך מדאיג ומסוכן למי שחושב שהכיבוש הוא מדאיג ומסוכן. ואני נמצא במקום הזה, עמיתי חברי הכנסת. אני נמצא במקום הזה של מי שמאמין שמציאות הכיבוש היא מציאות של אסון לא רק לפלסטינים שסובלים ממנה היום, אלא גם לישראלים. אני חושב שהמהלך הזה, המהלכים האלה שאתם מקדמים של הסיפוח הזוחל, הם מהלכים שבסופו של דבר פוגעים לא רק בהווה ובעתיד של הפלסטינים, הם פוגעים גם בהווה ובעתיד של הישראלים.
המציאות הזו שאתם מייצרים פה היא מציאות של שליטה על עם אחר שלעולם לא ישלים, לעולם לא יסכים, לעולם לא יקבל את השליטה הזרה עליו. ובצדק הוא לא יקבל את השליטה הזאת, כי כל עם בעולם שואף להיות חופשי. כל עם שואף להיות בזכות עצמו, כל עם שואף שתהיה לו מדינה משלו, וגם הפלסטינים שואפים שתהיה להם מדינה משלהם, וטוב שהם שואפים שתהיה להם מדינה משלהם. והניסיון להמשיך לשלוט בפלסטינים, ולהמשיך לספח אותם בדרכים הדרגתיות יותר והדרגתיות פחות, הם מהלכים שבסופו של דבר לא חותרים נגד הפלסטינים. הם חותרים תחת העתיד של כולנו באזור הזה.
עמיתי חברי הכנסת, כשאנחנו מנסים לראות את העתיד ושואלים את עצמנו באיזה עתיד אנחנו רוצים לחיות, אנחנו לא רוצים לחיות בעתיד הזה של שליטה על עם אחר ומלחמה אין-סופית בעם האחר ובכל העמים האחרים שנמצאים באזור שלנו. אנחנו רוצים וחייבים, עמיתי חברי הכנסת, לחתור למציאות אחרת, לחתור למציאות של פלסטין עצמאית בצד ישראל, ושתי מדינות שחיות בשלום, ויצירת חיים אחרים ועתיד אחר של יחסים בינינו לבין העולם הערבי.
אנחנו, עמיתי חברי הכנסת, רצים נגד הזמן. אנחנו רצים נגד הזמן. האזור הזה נעשה אזור מתוח, מסוכן. כלי נשק חדשים נכנסים לאזור הזה מכל הכיוונים. ואתם, במקום לראות את המציאות הקשה שאתם מובילים אליה גם את העם הזה, הולכים למקום הזה בעיניים פקוחות ובחיוך. תודה רבה.
היו"ר אורלי לוי אבקסיס:
תודה רבה לך, חבר הכנסת דב חנין. עכשיו אני מזמינה את חבר הכנסת מסעוד גנאים, ומייד אחריו – חבר הכנסת אברהים צרצור; אינם. הבא בתור, חבר הכנסת אחמד טיבי – גם הוא איננו. חבר הכנסת טלב אלסאנע, בבקשה. מייד אחריו – שידעו – חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה. לרשותך, שלוש דקות.
טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):
גברתי היושבת-ראש, חברי הכנסת, כאשר ראש הממשלה דיבר על שתי מדינות, אז אכן הוא צדק. אבל לא מדינה פלסטינית ומדינת ישראל, אלא מדינת מתנחלים ומדינת ישראל. שתי מדינות ליהודים, מדינה כאן ומדינה שם. ואם בהתחלה חשבנו שמדינת ישראל תספח את ההתנחלויות, ההתנחלויות מספחות את מדינת ישראל, והן מכתיבות את המדיניות ומכתיבות את המגמה החקיקתית של החוקים שהכנסת מובילה. ואנחנו יודעים מי מוביל את החוקים האלה ומה המטרה שלו. החוקים האלה מכוונים לתת לגיטימציה מוחלטת גם להתנחלויות וליצור סיפוח מבחינת החוק – לתת מעמד משפטי לאותן התנחלויות שהן בפועל כחלק ממדינת ישראל, כאשר כל העולם יודע שהשטחים האלה הם שטחים כבושים, שההתנחלויות האלה הן התנחלויות בלתי חוקתיות ובניגוד לחוק הבין-לאומי. אבל יש כאלה שבאופן – – –
דוד רותם (ישראל ביתנו):
אפשר לשאול שאלה?
טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):
כן.
דוד רותם (ישראל ביתנו):
אתה יכול להסביר לי ממי זה כבוש?
טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):
איך?
דוד רותם (ישראל ביתנו):
ממי זה כבוש? שטח כבוש – פירושו שהיה שם מישהו אחר שזה היה שלו וכבשת ממנו. ממי כבשנו?
טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):
ברגע שאתה לא היית כאן, היה עם שנלחם כאן כדי לשמור על המקום הזה ועצמאותו. נלחם נגד הצלבנים, נלחם נגד הטטרים, נלחם נגד המונגולים, ונלחם כדי לשמור על עצמאותו. זה העם הפלסטיני.
מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):
– – –
טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):
ולכן, העם הזה כשאתם לא הייתם כאן, ויש לי ספק אם בכלל הייתם כאן – –
מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):
– – –
היו"ר אורלי לוי אבקסיס:
חבר הכנסת בן-ארי.
טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):
– – ואני בספק רב אם מעולם הייתם כאן.
קריאה:
לא היינו.
טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):
ויש זיקה אולי דתית, אבל אין זיקה היסטורית, גיאוגרפית, לאזור הזה. אז העם הזה נלחם, העם הזה נלחם והקריב קורבנות.
דוד רותם (ישראל ביתנו):
– – – לא היינו פה, לא היינו פה – – –
מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):
– – – אתם משכתבים את ההיסטוריה – – –
היו"ר אורלי לוי אבקסיס:
זו דעתו. איננו חייבים להסכים עמה, ואיננו חייבים – – –
מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):
– – – לא כולם מטומטמים – – – לא כולם.
טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):
– – – לשמור על עצמאותו כאן, לשמור על עצמאותו. אתם לא הייתם אלפיים שנה לפי הגרסה שלכם. אז במרוצת אלפיים שנה לא היו אנשים כאן? לא היה עם שנלחם כאן? לא היה שום דבר כאן?
היו"ר אורלי לוי אבקסיס:
חבר הכנסת טלב אלסאנע. חבר הכנסת, רק, רק – – –
טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):
– – – לרותם שיבוא כאן. הנה, אז הכול התחיל מבראשית.
היו"ר אורלי לוי אבקסיס:
מאז ומתמיד היה יישוב יהודי בגודל כזה או אחר. השאלה – אתה גם לא חייב לענות.
מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):
– – –
טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):
מאז ומתמיד, מאז ומתמיד היו יהודים כאן. מאז ומתמיד היו יהודים כאן. אף אחד לא מטיל ספק בזה. היהודים הם חלק מהמזרח התיכון. אבל מדינת ישראל לא היתה מאז ומתמיד, ויש מדינה פלסטינית שהיא היתה והיא תהיה כאן. ויש עם פלסטיני שהיה ויהיה כאן.
מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):
מה – – – של המדינה הפלסטינית? מה – – – של המדינה הפלסטינית? מתי היתה פה מדינה פלסטינית? – – –
היו"ר אורלי לוי אבקסיס:
חברי הכנסת, זו זכות דיבור שלו.
דוד רותם (ישראל ביתנו):
– – – לא, לא.
טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):
כאשר, כאשר מלך – – –
מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):
מתי היתה פה מדינה פלסטינית? – – – מתי היתה פה מדינה פלסטינית? – – –
טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):
– – – כאשר מלך שלם היה כאן – – –
מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):
מה אתה אומר?
טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):
– – וכאשר היבוסים היו כאן – –
מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):
– – היבוסים, היבוסים.
טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):
– – וכאשר אורסלם היה כאן – הפלסטינים היו כאן.
היו"ר אורלי לוי אבקסיס:
חבר הכנסת מיכאל בן-ארי, גם אתה רשום כדובר.
קריאה:
– – –
טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):
ההיסטוריה הפלסטינית – – – הכנענים שהיו, וכאשר משה רבנו רצה להיכנס ליריחו, נגד מי הלך להילחם, והתכוון להילחם? וכאשר אברהם אבינו הגיע לחברון, ממי קנה את מערת המכפלה? אז היו אנשים כאן, והאנשים האלה – קוראים להם העם הפלסטיני.
דוד רותם (ישראל ביתנו):
רגע, רגע. אברהם לא קנה מהם את הקבר של חברון?
טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):
חלקת אדמה, לא מולדת – – –
דוד רותם (ישראל ביתנו):
– – – שלכם.
טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):
אף אחד לא אומר. אבל אברהם אבינו, אברהם אבינו – – –
היו"ר אורלי לוי אבקסיס:
השאלה – אם הם היו פלסטינים.
טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):
אתם לא היורש. אברהם אבינו – אתם לא היורש היחיד שלו.
היו"ר אורלי לוי אבקסיס:
נכון. תודה רבה לך, חבר הכנסת. משפט אחרון.
טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):
אנחנו גם הבנים שלו – אז מגיעים לנו 50% מכל נחלה או ירושה שהוא השאיר בתור בניו.
עכשיו, אני רוצה להגיד שהחקיקה הזאת מאוד מסוכנת. היא מעניקה לגיטימציה לדבר שהוא לא לגיטימי. היא מספחת באופן מעשי, משפטי וחוקי את השטחים בגדה המערבית.
היו"ר אורלי לוי אבקסיס:
זה המשפט האחרון.
טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):
ולכן, ההצעה הזאת היא פסולה. היא מנוגדת לחוק הבין-לאומי, ואנחנו מתנגדים לה.
היו"ר אורלי לוי אבקסיס:
תודה רבה לך, חבר הכנסת טלב אלסאנע. חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה, תורך. מייד אחריו – חבר הכנסת ישראל אייכלר.
דוד רותם (ישראל ביתנו):
– – – הפלסטינים או הבדואים?
טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):
זו השאלה.
דוד רותם (ישראל ביתנו):
אני שואל אותך.
טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל):
מיהו בדואי, מיהו יהודי ומיהו פלסטיני?
קריאה:
מיכאל, אתה עכשיו לא מדבר? – – –
מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):
בוודאי. בוודאי, אדוני היושב-ראש.
היו"ר אורלי לוי אבקסיס:
בבקשה, חבר הכנסת זחאלקה. לרשותך שלוש דקות.
ג'מאל זחאלקה (בל"ד):
היושבת-ראש, רבותי חברי הכנסת, פעם הצעת חוק כזאת היתה מעוררת סערה רבתי, התקשורת היתה מתעניינת, היה מתעורר ויכוח חריף בציבור. והנה באה הצעת החוק, העניין בה הוא דל, עוד הצעת חוק, יש כאן עניין של נורמליזציה של מצב הכיבוש, נורמליזציה של הניצחון המוחלט של המתנחלים, השתלטותם על השיח הציבורי – הם בעצם – –
אורי אריאל (האיחוד הלאומי):
אתה מוכן להרחיב קצת?
ג'מאל זחאלקה (בל"ד):
סליחה?
אורי אריאל (האיחוד הלאומי):
אתה מוכן להרחיב קצת על הצלחתם של המתנחלים?
ג'מאל זחאלקה (בל"ד):
– – השתלטותם על השיח הציבורי; לא רק שהם כבשו את האדמות מהפלסטינים, הם כבשו את המלים מהישראלים, והתנחלו בתוך השפה, ולא רק על הקרקע.
החלת החוק הישראלי, חוק המוזיאונים יחול בגדה המערבית. קודם כול, יש כאן צפצוף על החוק הבין-לאומי. פשוט מצפצפים. החוק הבין-לאומי כאילו לא קיים, ואחר כך מתלוננים שחלק מאומות העולם מגנות את ישראל על מעשיה. אני חושב שהחוק הזה בא לקבוע שמדינת ישראל היא מדינה עבריינית, ואפשר למנות עשרות חוקים בחוק הבין-לאומי ועשרות החלטות של האו"ם שהחוק הזה מפר בצורה סיטונית, אבל למי זה אכפת?
מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):
לך לסוריה בשביל לשמור על הזכויות.
ג'מאל זחאלקה (בל"ד):
אם אדם עושה עבירה ועוד עבירה ועוד עבירה – קוראים לו עבריין, אבל אם מדינה עושה עבירה ועוד עבירה ועוד עבירה – גם היא עבריינית.
עכשיו, החוק הזה בא בתמיכת הממשלה, זה ממשלה – יש כאלה שאומרים: יש ימין קיצוני בארץ – ימין קיצוני זה הממשלה. זה הימין הכי קיצוני שאפשר לתאר, במעשיה, בדבקותה בהתנחלות, בשבירת כל תהליך השלום, כל המשא-ומתן, לא תהליך השלום, לא היה תהליך שלום, היה משא-ומתן, רק בגלל העניין הזה של שמירה על ההתנחלות.
אני חושב שיכול להיות שביום מן הימים תהיה לנו נחמה פורתא, אולי נחמה רצינית, שהמתנחלים יבנו בניינים כאלה שהפלסטינים יהיו יכולים להשתמש בהם לאחר פינוי כל ההתנחלויות. תודה רבה.
היו"ר אורלי לוי אבקסיס:
תודה רבה לך, חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה. הבא בתור ברשימת הדוברים – חבר הכנסת ישראל אייכלר, ומייד אחריו – חבר הכנסת מיכאל בן-ארי. אני כבר אקריא את הרשימה עד סופה, כי לא נשאר הרבה. מייד לאחר חבר הכנסת ישראל אייכלר – חבר הכנסת מיכאל בן-ארי, חבר הכנסת דודו רותם, וסוגר את הרשימה חבר הכנסת זאב אלקין. בבקשה, חבר הכנסת אייכלר, לרשותך שלוש דקות.
ישראל אייכלר (יהדות התורה):
גברתי היושבת-ראש, השרה, חברי הכנסת, התפתח פה דיון מאוד מעניין, בין יהודים לערבים, למי שייכת הארץ הזאת. המדינה הזאת. סליחה, על איזו מדינה אתם מדברים? אתם מדברים על המדינה שבה חברת כנסת עמדה היום ודיברה על רבנות חזירית, מדינה שבה עמדה חברת כנסת ששולטת – או המיליה שלה שולט – בבית-המשפט העליון ובכל המערכת התקשורתית, ודיברה על החיילים הדתיים בצבא, לא על החרדים, על החיילים הדתיים בצבא, כעל גוף זר ועוין למדינת ישראל. על המדינה הזאת התווכחתם עם זחאלקה ועם חברי הכנסת הערבים, על אברהם אבינו? אותם חברי כנסת שאינם מאמינים שיש בורא לעולם והיתה פעם איזו תורה מסיני, והם שולטים במדינה הזאת, זאת המדינה עליה אנחנו מתווכחים עם הערבים?
אני יושב ושומע שרוצה חבר הכנסת אורי אריאל, ידידי היקר, חוק מוזיאונים ביהודה ושומרון. לא העליתי על דעתי שעד היום משרד התרבות, שמממן את רוב ההסתה הישראלית בעולם נגד מדינת היהודים, עם סרטים ומחזות שנעשים בתל-אביב, לא מממן מוזיאונים ביהודה ושומרון אם רוצים לעשות מוזיאון יהודי. אומר לי אורי אריאל: כן, כך החוק. אני לא יודע איך זה בנוי. כבישים אפשר לבנות, חשמל אפשר לעשות, רק מוזיאונים אי-אפשר לעשות?
האמת היא שמוזיאונים זה דבר חשוב מאוד, אבל זה חשוב לעם שרוצה לשמר את עברו. זה לא חשוב לעם שרוצה לעקור את עברו, עם שרואה ברבנות ובדת ובהלכה פרימיטיביות; עם שמוציא לעולם כולו את דיבת הארץ רעה, ומספרים לגברת קלינטון, בפורום של מתבולל שמחזיק פה כלי תקשורת, שמדינת ישראל היא אירן, כשנשיאת בית-המשפט העליון משווה את חברי הכנסת ואת השרים לנאצים?
אתה היית עורך-דין, מותר לספר בפומבי?
דוד רותם (ישראל ביתנו):
ספר מה שאתה רוצה.
ישראל אייכלר (יהדות התורה):
אז דודי רותם היה פעם עורך-דין של עיתונאי שנשפט בבית-המשפט על רמז שהוא רמז על איזו הסתה, שזאת אנטישמיות, והיה איזה רמז של השוואה לנאציזם, וקנסו את העיתונאי הזה ב-180,000 שקל, העיתונאי היחיד במשך 60 שנה שמדינת ישראל – – –
היו"ר אורלי לוי אבקסיס:
חבר הכנסת אייכלר, רק כדי לשים את הדברים על דיוקם, כי גם בנשיאות דיברנו על כך שדברים יוצאים מהקשרם; אתה בטוח שנשיאת בית-המשפט העליון, השופטת בייניש, השוותה חברי הכנסת לנאצים?
ישראל אייכלר (יהדות התורה):
אני מצטט ממה שכתוב בעיתונים ובתקשורת.
נחמן שי (קדימה):
בחיים היא לא אמרה את זה.
ישראל אייכלר (יהדות התורה):
והיא אמרה שישנם שרים וחברי כנסת – – –
היו"ר אורלי לוי אבקסיס:
שמסיתים.
ישראל אייכלר (יהדות התורה):
לא רק שמסיתים, שמביאים למצב – היא השוותה אותם למצב שהיה בגרמניה הנאצית. אם התקשורת לא מדייקת, שהיא תצא ותבהיר את זה בבקשה. בית-המשפט הזה שפט עיתונאי על רמז ב-180,000 שקל, והוצאה לפועל באה לקחת ממנו בבית את כלי הכסף.
נחמן שי (קדימה):
אתה לא מכיר בבית-המשפט.
ישראל אייכלר (יהדות התורה):
בית-משפט כזה יהודי יכול להכיר? יש להם זכות להתקיים בארץ הקודש? בית-משפט שנלחם נגד תורת ישראל?
נחמן שי (קדימה):
מה אתה מדבר?
ישראל אייכלר (יהדות התורה):
בית-משפט שיהודי חרדי אין לו סיכוי לקבל שם משפט צדק?
נחמן שי (קדימה):
כן.
ישראל אייכלר (יהדות התורה):
כן? אז אני אומר לך שעורכי-דין אומרים ליהודי חרדי, אל תבוא עם הזקן שלך אפילו במשפט אזרחי, כי אין לך סיכוי אצל – רבים מן השופטים, לא כל השופטים חס וחלילה.
היו"ר אורלי לוי אבקסיס:
תודה רבה לך, חבר הכנסת ישראל אייכלר.
ישראל אייכלר (יהדות התורה):
אז אני רוצה לומר כמשפט סיום – –
היו"ר אורלי לוי אבקסיס:
משפט אחרון, אוקיי.
ישראל אייכלר (יהדות התורה):
– – שהמוזיאונים, זה מאוד חשוב לשמר את היהדות של ארץ-ישראל, כי רוב עם ישראל איננו אותו מיעוט קטן ששולט בו. רוב עם ישראל רוצה להתחבר לעברו, ולכן תבורכו עם החוק הזה, תביאו כמה שיותר הוכחות ומוצגים מוזיאוניים כדי לחבר את הדורות הבאים עם הדורות הקודמים. תודה רבה.
היו"ר אורלי לוי אבקסיס:
תודה רבה לך, חבר הכנסת ישראל אייכלר. חבר הכנסת מיכאל בן-ארי, לך זכות הדיבור. מייד אחריך – חבר הכנסת דודו רותם.
מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):
גברתי היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת, הרב צבי יהודה הכהן קוק היה מספר על סבתא שלו, כשהיא עלתה לארץ – מן הסתם אורי מכיר את הסיפור הזה – כשהיא עלתה לארץ, הסבתא, היא עלתה באונייה, ובאונייה היתה צליינית, אשה שעלתה לרגל לעשות פה ביקורים באתרים המקודשים לנצרות. אז שואלת הנוצרייה את אמו של הרב קוק, של הרב אברהם יצחק הכהן – שואלת אותה: לאן את עולה? לאן את הולכת? היא אומרת לה: אני עולה לארץ-ישראל. אומרת לה: למה את עולה? אז היא שואלת את הנוצרייה: למה את עולה? הנוצרייה אומרת: מה זאת אומרת? האלוהים שלנו קבור שם – היא הולכת לכנסיית הקבר. עונה לה אמו של הרב קוק: אלוקים שלנו חי שם.
רבותי, זו התשובה שלנו לעניין הזה של המוזיאונים. המוזיאון, כשהוא רק מוזיאון של איזו שמורת טבע, כמו לדוגמה פעם יקרה לסיעת מרצ שיצטרכו מוזיאון – הם הולכים ומתכווצים, ופעם צריך לזכור שהיו הוזי שלום, מסוממי שלום, שהביאו לנו עוד מלחמות ועוד מלחמות. נצטרך פעם מוזיאון כזה של משהו שהיה וזהו. זה סיפור הזוי שהיה שייך לפעם. יכול להיות.
אבל לעומת זה, מוזיאונים ביהודה ושומרון, גברתי היושבת-ראש, מעידים על החיים. תיקחו את המוזיאון שנמצא בכפר-עציון, את המקום שבו התבצרו היהודים האחרונים אחרי שנטבחו כל השאר ונלחמו בחירוף נפש נגד הלגיונות הירדניים, אלו שהיו פה, אלה שרצו למחוק פה את ההתיישבות. זה מוזיאון של משהו שמראה גבורה ומראה גם את השיבה למקום, שעם ישראל חזר לארצו. לכו לתל-שילה. תל-שילה, המקום שבו היה משכן שילה, המוזיאון הזה עומד ממש ליד עמק שילה. עמק שילה – מי שבא עכשיו ורואה שם את שבות-רחל, ורואה שם את אש-קודש, ורואה שם את עדי-עד, וכל העמק מלא כרמים, ורואה איך אפשר לחולל בכרמים, רואה איך מחובר המוזיאון אל החיים, איך אנחנו מחברים עבר ועתיד, איך אנחנו בעצם חזרנו לארץ שלנו כדי לא להתחלק בה עם אף אחד.
בקשר ל"גורנישט" הזה, לשטויות שדיבר פה קודם חבר הכנסת אלסאנע, יבוסי, יבוסי, כל פעם אני שואל אותו: תגיד מלה אחת ביבוסית. הרי היבוסים היו עובדי אלילים, מעניין. תגיד מלה אחת ביבוסית או איזה מנהג יבוסי.
ולגבי הירושה המשותפת – נכון, אברהם אבינו, כשאמרה שרה: "לא ירש בן האמה עם בני" – זה היה רע בעיניו, אבל הקדוש-ברוך-הוא פסק: "כל אשר תאמר אליך שרה, שמע בקולה". את ישמעאל שלחו, הארץ הזאת היא ליצחק – "כי ביצחק יקרא לך זרע". יצחק הוא יורשו של אברהם ולא כל החלומות של אף אחד.
חוץ מזה, מתי היתה פה מדינה פלסטינית? אולי מישהו יגיד לי, אני למדתי קצת היסטוריה, אני דוקטור להיסטוריה. בספרי ההיסטוריה שאני מכיר אין השכתוב והשקר הזה.
אז אני מברך אותך, חבר הכנסת אורי אריאל, על החוק החשוב הזה. המוזיאון הוא מוזיאון החיים, הוא המוזיאון שאומר: יונקים מן העבר והולכים אל העתיד, זה עם ישראל חי. תודה.
היו"ר אורלי לוי אבקסיס:
תודה רבה לך, חבר הכנסת מיכאל בן ארי. ברגע שתפנה – יעלה גם חבר הכנסת דודו רותם. יסכם את הדיון, אחרון הדוברים, כמובן, חבר הכנסת אלקין, מייד לאחר חבר הכנסת רותם. בבקשה חבר הכנסת רותם, לרשותך שלוש דקות.
דוד רותם (ישראל ביתנו):
גברתי היושבת-ראש, גברתי השרה, חברי חברי הכנסת, אפשר לדבר על כל נושא שבעולם. רק כדאי שכאשר מדברים, נדע את העובדות ונדע לענות על השאלות שנובעות מהעובדות שאנחנו טוענים.
עמד פה חבר הכנסת טלב אלסאנע, דיבר על המשפט הבין-לאומי, על שטחים כבושים. רבותי, ממי נכבש השטח שנקרא יהודה ושומרון? מי החזיק בו ב-1967? ממלכת ירדן.
מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):
פיקציה.
דוד רותם (ישראל ביתנו):
האם ממלכת ירדן – מי הכיר בכיבוש שלה על שטחי יהודה ושומרון? שתי מדינות בעולם – תימן ואנגליה. זה הכול. אז זה לא שטח כבוש, כי הוא אף פעם לא היה שטח של הפלסטינים, כי לא היו פלסטינים. החלטת האומות המאוחדות, עוד כשזה היה לפני האו"ם – חבר הלאומים – החליטו על מדינה יהודית וערבית ולא מדינה יהודית ופלסטינית. מדינה ערבית הוקמה מעבר לירדן – בתיקון של כתב המנדט ב-1922 הוקמה מדינה ערבית.
ממתי החליטו שצריכה להיות מדינה לפלסטינים? זו המצאה פוליטית שאין לה קשר למציאות. לכן אל תדברו על שטחים כבושים, כי כדי שהמשפט הבין-לאומי יחול שם, צריך שזה יהיה שטח כבוש – וזה לא שטח כבוש, כי הוא לא היה שייך לאף אחד קודם. מי שניסה לכבוש את השטח הזה היו הירדנים בהסכם שהם עשו עם השליטים הערבים והבדואים שהיו באזור יריחו ב-1950 בכינוס יריחו הגדול. אז קיבלו עליהם השבטים האלה את שלטונו של המלך חוסיין. אבל זה לא שטח כבוש. מי שפתח במלחמה היו הירדנים, ומי שמפסיד במלחמה מפסיד גם את השטחים שלו.
ולכן, בואו לא נדבר על שטחים כבושים כי המשפט הזה לא נכון, החוק הבין-לאומי לא חל כאן, ובואו נדבר על מציאות. לא תגרשו אותנו. חבל לכם על הזמן. ואנחנו לאט-לאט נחיל את המשפט הישראלי על יהודה ושומרון.
ישראל אייכלר (יהדות התורה):
– – –
דוד רותם (ישראל ביתנו):
תודה רבה.
היו"ר אורלי לוי אבקסיס:
תודה רבה לך, חבר הכנסת דודו רותם. אחרון הדוברים – חבר הכנסת זאב אלקין. איזה עיתוי. בדיוק אני מקריאה את שמך, חבר הכנסת – – –
זאב אלקין (הליכוד):
– – –
היו"ר אורלי לוי אבקסיס:
אתה מוריד, מוותר. אז יש הזכות לחבר הכנסת אורי אריאל – – –
אורי אריאל (האיחוד הלאומי):
– – –
היו"ר אורלי לוי אבקסיס:
אז אנחנו עוברים להצבעה.
אורי אריאל (האיחוד הלאומי):
אני רק רוצה להודות לחברי הכנסת, ולהצבעה.
היו"ר אורלי לוי אבקסיס:
להצבעה. אז כמו שאמרת, אנחנו עוברים להצבעה על הצעת חוק המוזיאונים (תיקון מס' 2) (החלת החוק ביהודה והשומרון), התשע"ב–2011 – קריאה ראשונה. בבקשה.
הצבעה מס' 8
בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 19
נגד – 3
נמנעים – אין
ההצעה להעביר את הצעת חוק המוזיאונים (תיקון מס' 2) (החלת החוק ביהודה והשומרון),
התשע"ב–2011, לוועדת החינוך, התרבות והספורט נתקבלה.
היו"ר אורלי לוי אבקסיס:
נעבור לתוצאות: בעד – 19, שלושה מתנגדים, אין נמנעים. אין – – –
עפו אגבאריה (חד"ש):
ועוד שלושה, זה יהיה שישה – – –
היו"ר אורלי לוי אבקסיס:
אנחנו לא נשנה את ההצבעה, אבל נודיע לפרוטוקול שחבר הכנסת עפו אגבאריה וחבר הכנסת טלב אלסאנע – –
עפו אגבאריה (חד"ש):
– – ושלמה מולה.
היו"ר אורלי לוי אבקסיס:
– – וחבר הכנסת שלמה מולה פספסו את ההצבעה והצהירו על כך.
אני קובעת שהצעת חוק המוזיאונים (תיקון מס' 2) (החלת החוק ביהודה ושומרון) עברה את הקריאה הראשונה וחוזרת לדיון בוועדת החינוך, התרבות והספורט לשם הכנתה לקריאה שנייה ושלישית.
אנחנו עוברים לנושא הבא בסדר-היום: הצעת חוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה) (תיקון מס' 8) (ייחוד עילה לנפגעי פעולות איבה), התשע"ב–2011 – קריאה ראשונה. יציג את הצעת החוק שר המשפטים יעקב נאמן – רשום לי פה. אבל מאחר שהוא איננו כאן, מי יציג את החוק? חבר הכנסת מולה.
שלמה מולה (קדימה):
מה?
היו"ר אורלי לוי אבקסיס:
לא, זה ממשלתי.
קריאה:
זה ממשלתי, זה ממשלתי.
קריאה:
אין מתנדבים.
היו"ר אורלי לוי אבקסיס:
השרה סופה לנדבר, אולי יש לך דברים שמסר שר המשפטים לומר בשמו על הצעת החוק?
השרה לקליטת העלייה סופה לנדבר:
– – –
היו"ר אורלי לוי אבקסיס:
אז אנחנו נעבור לנושא הבא בסדר-היום.