קטע מדברי הכנסת
הצעת חוק הבטחת הכנסה
(תיקון – זכאות להטבות הניתנות לזכאים לגמלת הבטחת הכנסה), התשע"א–2010
[הצעת חוק פ/2768/18; נספחות.]
(הצעת קבוצת חברי הכנסת)
היו"ר יצחק וקנין:
אם כן, רבותי, הצעת חוק הבטחת הכנסה (תיקון – זכאות להטבות הניתנות לזכאים לגמלת הבטחת הכנסה) – תשובה והצבעה במועד אחר. יציג את הצעת החוק חבר הכנסת אילן גילאון.
אילן גילאון (מרצ):
אדוני היושב-ראש, כבוד השר סילבן שלום, המשנה לראש הממשלה, אני רואה כיצד הקואליציה ברוב דורסני דוחה מיניה וביה את כל הצעות החקיקה שבאו עד היום בבוקר אל שולחן הכנסת, פעם אחרי פעם, ובסך הכול המשותף לכל הצעות החוק שהיו פה גם קודם, שהן רוצות להרחיב את טובה של הארץ לעיקר אזרחיה ולקחת קצת יותר אחריות.
אני אומר, אולי שפר גורלי בכך שתשובה והצבעה במועד אחר, אחרת גם החוק הזה – שהוא צודק, לפחות צודק כמו החוקים הקודמים שהוצגו כאן – היה נופל. ואני מבין מכך ששר העבודה והרווחה – אני תמיד אומר שר העבודה והרווחה, עדיין, אתה יודע, בקונספציה הזאת יש ישראלים חדשים, ואני ישראלי ישן כזה, מאמין שעבודה קשורה לרווחה עדיין, וחבל שבאמת לא חושבים ככה היום – אבל לפי בקשתו, אני הסכמתי לקבל תשובה במועד אחר, והצבעה במועד אחר, ואני אומר, אולי שפר גורלי, אף שסך הכול, אילו היה בא מישהו מממד אחר, מתוקן יותר, או ממדינה מתוקנת, הוא בכלל היה שואל מדוע צריך – למה אני פה מציע חקיקה, זה דבר אבסורדי לחלוטין.
ולכן, הצעת החוק שאני רוצה להביא היום, בשמי ובשם חברי ניצן הורוביץ, היא הצעת חוק שבאה ליישב איזו לקונה ביורוקרטית המייצרת מצב שבו אם אתה קופץ אפילו בשקל אחד, אדוני היושב-ראש, מעל רף מסוים בהכנסה שלך, גם אם היא מינימלית שבמינימלית – הנה, אני לפני שבוע יושב עם אנשים מפוני דיור מן המאהל בירושלים, ומספר לי אדם שהכנסתו היא 5,000 שקלים בחודש, יש לו שישה ילדים – – –
אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):
אשתו בהיריון.
אילן גילאון (מרצ):
אשתו בהיריון – כן, את מכירה היטב את המקרה שלו – ופשוט הוא נופל משום שהוא אדם שרוצה להתפרנס ולהשתכר, אבל משום שהוא מקבל את ההכנסה הזאת, הוא פשוט נופל מכל ההטבות האחרות שהיו מגיעות לו כדין וכחוק.
ובסופו של דבר, השלמת הכנסה ניתנת על-פי סטטוס שמורכב ממספר נפשות בבית, מההכנסה הפנויה, ואנחנו הרי רוצים – אני מקווה שמדינת ישראל רוצה לעודד עבודה, נכון, כבוד השר? כבוד השר סילבן שלום – הוא אומר לי כן, הוא מהנהן בראש שכן, אני מבין מזה שכן, הרי היא מקבלת את הדברים כאמת צרופה, ומדינת ישראל רוצה לעודד אנשים לצאת לעבודה, אבל בכל מיני הגדרות משונות, ומופקרות, הייתי אומר, היא מייצרת מצב שמעודד אנשים שלא לצאת לעבודה, אדוני.
הלוא בסך הכול, לו הבינה מדינת ישראל את העיקרון שמתן עבודה לאדם הוא בעצם מכסה על עניין של מתן קצבה, אבל ללא העלבון וללא הפגיעה וללא ההשפלה, לו היתה אחראית באמת לביטחון הסוציאלי של אזרחיה, היא לא היתה מייצרת מצבים. אומרים לפעמים: גברתי החד-הורית, אם יש ברשותך מכונית שהיא ממודל 1995 ומעלה לדוגמה, אינך זכאית; או: גברתי הזכאית לדיור, אם פעם לפני שנפרדת מבעלך היתה ברשותכם דירה, לדוגמה, והיום את נמצאת בסטטוס אחר לחלוטין, את זכאית אבל בעצם את לא זכאית כי את רשומה ברשימה השחורה של מישהו שפעם היתה לו דירה כלשהי באיזה מקום – פסולה.
אתה יודע, יש לנו פסולי חיתון, יש לנו פסולי – ומה שהצעת החוק הזאת אומרת, ואני אומר, זוהי הצעת חוק אחת בתוך מבנה כולל, שאני מקווה שיום אחד יהיה הכוח הפוליטי לקבל אותו, אני שנים שוקד על הכנתו, שנקרא "החוק השקוף", של הפרדת העילות באופן מוחלט. מדינה מגדירה מהו בדיוק הבסיס הקיומי של אזרח במדינה, שמפרידה את כל העילות וממסה רק כסף. יש לי גם רעיונות טובים מאוד, כמובן, איך למסות כסף.
כך שאני – אתה יודע, אני לא נמנה עם חברי הכנסת האלה שאומרים שצריך לשלם לזה וגם לזה וגם לזה וגם לזה, ובכלל לא משנה מאיפה מביאים את הכסף. להיפך. אני חושב שצריך להבין קודם כול מאיפה מביאים את הכסף, ולכן אני חושב שצריכות להיקבע דרגות מס אחרות. אני חושב למשל שצריך לאחד את כל מערכות המסים ביחד, להקנות לביטוח הלאומי מעמד בחוק שבו הוא פוסק להיות גובה מסים, ואת כל המסים – מס הכנסה, ביטוח לאומי ומס בריאות – מאחדים למס אחד, ואנשים מקבלים על-פי הסטטוס שלהם את מה שמגיע להם על-פי מצבם היחסי המוגדר בטכנולוגיה המודרנית, כבוד השר.
נורא קל להגדיר דברים, אתה יודע, אפשר להגדיר בן-אדם מרגע שחסרה לו ציפורן או זרת, ועד בכלל, עד באמת מוגבלות מאוד קשה, וכו'.
אני רוצה גם להזכיר לכם שאדם שהוא קשיש למשל, אדוני היושב-ראש, אם הוא היה נכה לפני כן, ברגע שהוא הופך לקשיש הוא לא פוסק להיות נכה. יש מין תפיסת עולם, אדוני השר, במדינת ישראל, ובביטוח הלאומי במדינת ישראל – אבל הביטוח הלאומי הוא כמובן לא ארגון עצמאי בפני עצמו, למה לנו להלין עליו – שאדם שמגיע לגיל 67, גבר, והיה כל חייו נכה, בגיל 67 הופך לאצן אולימפי. הוא נוסע ללונדון לאולימפיאדה למקצה של ריצות קלות או ריצות מעל משוכות, ולא כך היא.
אדם נכה שמגיע לגיל 67, אדוני, הופך לאדם נכה וקשיש, וצרכיו – שצריך להבין אותם אם מבינים אותם באופן אמיתי – עולים, אם לא בטור הנדסי, לפחות בטור חשבוני. ולכן, החלוקה צריכה להיות הוגנת. היא גם צריכה להיות שקופה כדי שאנשים יבינו מה הם צריכים לשלם ומה מגיע להם.
לכן, צריך ללכת אל מבנה כזה – ואני אומר שזו הצעת חוק ראשונה. היא ירייה קטנה, משום שאני יודע שהסיכויים להעביר את מה שבאמת הייתי רוצה להעביר באותה מדינה אידיאלית שאני רוצה אותה, שהיא אחראית, שהיא תעודת ביטוח לאזרחיה – אני לא אצליח. היא אומרת שגם אם הכנסתך, אדוני, קצת יותר גבוהה מאשר ההכנסה הראויה לקבלת קצבת השלמת הכנסה – קצת יותר גבוהה במקרה של החוק הזה זה ב-8%. באמת, זה דבר גדול, פתאום השכר השעתי יכול לעלות בעוד 3 שקלים, אני מקווה, ופתאום זה משנה לך את כל הסטטוס – גם אז אתה עדיין זכאי לאותן הטבות, לאותן קצבאות, ועדיין אתה נשאר במעגל העבודה, כדי לצבור לעצמך איזושהי פנסיה קטנה, לדוגמה, אם אנחנו באמת חפצים שאנשים יצאו לעבודה.
גם אחרי תיקוני ועדת-לרון, דרך אגב, שהיא קשורה לנושא של מוגבלים במקרה הזה – אני מדבר באופן פלורליסטי על סך כל האוכלוסיות הנאנקות היום תחת העול הקשה מאוד של ההוצאות ותחת הכנסות, ובסך הכול ההכנסות הן מצוינות, חברת הכנסת לוי, הבעיה שהן לא מגיעות לכסות את ההוצאות. הכנסות טובות מאוד. אין לי בעיה עם ההכנסות, הבעיה היא עם ההוצאות. את יודעת את זה, ראיתיך היום בבוקר מדברת על "ישראכרט", ועל כל חברות האשראי. שם הבעיה, בהוצאות.
ההוצאות הן כבדות מנשוא לגבי אוכלוסיות כאלה, ולכן אסור לקפחן בשל איזה אילוץ, שהוא אילוץ ביורוקרטי, שאתה פתאום קופץ מתוך קבוצה, משום שאתה משתכר פתאום עוד 18 שקלים בחודש, או 180 שקלים לחודש לצורך העניין הזה. ודילגת קבוצה, ופתאום אתה הופך לעני יותר. אתה מבין שהקושי הכי גדול היום, באופן פרדוקסלי, הוא לאנשים שעובדים. בסופו של דבר, אם האמונה שלנו היא שאנשים עובדים יכולים להביא לתשואה מכובדת וגבוהה יותר לילדיהם, לבני-משפחתם, מסתבר שלא כך, שהם יוצאים לא נשכרים, שהם יוצאים מפסידים.
היתה ועדת-לרון – רק כדי להמחיש, וכך אני אסיים, כי הסתיים זמני – שקבעה איזה מדרג מסוים, ואנשים קצת יוצאים לעבודה, אבל גם כן לא יותר מדי.
אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):
עדיין הם חוששים.
אילן גילאון (מרצ):
כן, בוודאי. הרי הדבר הכי טוב מה היה? אדם, לך תעבוד, קבל – אתה לא מפסיד שום דבר מהקצבה שלך, אני רוצה למסות לך את הכול. אני בעד מיסוי כסף, בעד מיסוי של קצבה, בעד מיסוי של משכורת, בעד מיסוי של השכרת האופניים שלך, הדירה שלך, הפיצויים שלך וכל דבר אחר. זה היה הוגן, זה היה פייר. אבל אם אנחנו באילוצים ביורוקרטיים, שרובם מובילים רק למצב אחד: לשלם כמה שפחות לכמה שיותר – אנחנו בעצם נמצאים במצב לעומתי מול אזרחינו שלנו.
תודה רבה, אדוני. אני מבקש – בעצם אני לא מבקש, כי אני מבין שהשר יענה לי בהזדמנות אחרת. אני מכיר את דעות השר, אין לי הרבה מחלוקות עם השר הזה, לצערי יש לי הרבה מחלוקות עם ממשלתו. אני מקווה שבאמת התשובה של השר ושל ועדת השרים לענייני חקיקה תהיה חיובית לעניין הזה, כי זה רק צודק. תודה.
היו"ר יצחק וקנין:
תודה לחבר הכנסת אילן גילאון. רבותי, כאמור, תשובה והצבעה במועד אחר.