קטע מדברי הכנסת

הצעת חוק הליכי תכנון ובנייה להאצת הבנייה למגורים (הוראת שעה), התשע"א–2011 [מס' מ/598 ; "דברי הכנסת", חוב' זו, עמ' .] (קריאה שנייה וקריאה שלישית) היו"ר ראובן ריבלין: אנחנו חוזרים להצעת חוק הליכי תכנון ובנייה להאצת הבנייה למגורים (הוראת שעה), התשע"א–2011. אנחנו נמצאים מאתמול בשלב ההסתייגויות, והבא אחרי המסתייג האחרון, שהיה אתמול בשעה 23:30, קרוב ל-24:00, הוא חבר הכנסת מאיר שטרית מקדימה, השר לשעבר, שיש לו עכשיו 35 דקות לנמק את הסתייגויותיו, ואחריו – חנא סוייד ועפו אגבאריה, לאחר מכן סדרת ההסתייגויות של קבוצת מפלגת העבודה, של איתן כבל, שלי יחימוביץ ואבישי ברוורמן. אני מוסיף לכל אחד ואחד מהם על עשר הדקות או חמש הדקות שנתנו להם חמש דקות, ואני קובע שחבר הכנסת איתן כבל, יש לו עשר דקות, מ-12:50 עד 13:00, חברת הכנסת שלי יחימוביץ מ-13:00 עד 13:10, ולאחר מכן אבישי ברוורמן מ-13:10 עד 13:20. נא לתקן. זאת אומרת, עשר דקות לכל אחד מחברי מפלגת העבודה. בבקשה. מאיר שטרית (קדימה): אדוני היושב-ראש, רבותי חברי הכנסת, אני חושב שהדרישה של המוחים, של אלה שנמצאים במחאה נגד הממשלה, לבטל את חוק הווד"לים, לא באה סתם, היא באה מתוך ראייה – תיכף אני אסביר מדוע החוק הזה הוא חוק מיותר שלא יועיל, לא יביא שום תועלת מבחינת מחירי הדירות בישראל ואלה שהביאו את הדרישה הזאת לממשלה – והממשלה, אני רואה, לא מקבלת אותה, וממשיכה בחקיקה של החוק – כנראה הבינו את הנקודה. אני מבקש, אדוני היושב-ראש, להסביר מדוע חוק הווד"לים איננו הפתרון הנכון לבעיות התכנון. כבר ראינו, כזכור, אדוני היושב-ראש, בספטמבר 2009, את רפורמת המרפסות שראש הממשלה הציג פה בכנסת. מרפורמת המרפסות לא נשארה אפילו אבן אחת. הנה, עברו שנתיים מאז הוצגה רפורמת המרפסות בכנסת, ועד היום לא קרה דבר, לא השתנה דבר. החוק עד היום נמצא בהליכי חקיקה, ועד שהוא יעבור, אם הוא יעבור, גם על-פי החוק שהממשלה הציעה, ייקח עוד חמש שנים עד שהוועדות בכלל תהיינה ערוכות להתעסק עם חוק התכנון והבנייה, זה שנקרא רפורמת המרפסות. ראינו דוגמה אחת, וגם אז, אדוני היושב-ראש, עמדתי פה על הבמה והסברתי שהדבר הזה לא יועיל, לא יסייע, לא יעזור לבעיות התכנון והבנייה. כנ"ל אני אומר היום. הנה אני עומד, אדוני היושב-ראש, ותזכור מה שאני אומר היום עוד פעם אחת: חוק הווד"לים לא רק שלא יסייע לדיור, הוא ייצור בעיות חריפות חדשות ופוגעות בהרבה אוכלוסיות שלא קשורות בכלל היום למצוקה של הדיור. מדוע? כי מה בעצם מציעה תוכנית הווד"לים? היא מציעה לעשות מסלול מהיר לאישור של תוכניות בנייה – ועדה אחת; היא תשב, היא תחליט, תוך מתן פרק זמן קצר ביותר להתנגדויות לאנשים, כך שבכלל אי-אפשר יהיה להתנגד, והתוצאה תהיה שאותה ועדה תוכל להחליט לבד, לשנות ייעוד קרקע, להגדיל אחוזי בנייה, לבנות כמה שרוצים – יותר גבוה, יותר חזק, יותר מהר. מה תהיה התוצאה של זה? האם זה באמת יעזור לצעירים שיש להם מצוקת דיור? אני אומר לכם: לא ולא. זה יעזור, כן, לקבוצת אנשים אחרים: לכל בעלי הנדל"ן, לכל הטייקונים, לכל הקבלנים זה גם יעזור. למה? כי היום הם תקועים בתהליכי התכנון, מכיוון שרבים מהבניינים שהם רוצים לבנות – כל אחד רוצה להאדיר ולהגדיל את מספר הקומות שהוא יכול לבנות על אותו מגרש, ולכן הם נלחמים בוועדות המחוזיות. הרי אילו קבלנים היו בונים על הקרקעות את מה שממילא מאושר לקרקע, זמן הביצוע היה מאוד קצר, אישור התכנון היה קצר מאוד. אלא מה, קבלן שיש לו עשר קומות, רוצה 20. מי שיש לו ארבע, רוצה שמונה, והוועדות לא ממהרות לתת את זה, כיוון שיש המון השפעות – אם אתה בונה בניין במרכז העיר במקום עשר קומות 20 קומות, אתה צריך לדאוג למקומות חנייה מתאימים, ואולי הקרקע לא מספיקה, צריך לדאוג לאספקת מים, לביוב, אתה צריך לדאוג לאיכות הסביבה, אתה צריך להקצות שטחי ציבור מתאימים, כי אם אתה מצופף אזור צריך לדאוג שיהיו גני-ילדים, מעונות-יום, בתי-ספר – הכול נמצא במסגרת השלב התכנוני, וכאשר ועדה מחוזית יושבת עליו, וועדה מקומית, הן דנות באמת בכל ההיבטים האלה, ומנחות את המתכנן מה לתקן, וזה לוקח זמן. חוק הווד"לים בא למחוק את כל מוסדות התכנון ולהגיד: לא צריך לבדוק, לא משנה אם לא תהיה חנייה, לא משנה אם לא יהיו מוסדות ציבור. אני שומע עכשיו רעיונות מטורפים לגמרי – לבנות על קרקעות חומות. מה זה לבנות על קרקעות חומות? זה לקחת את השטחים שהעירייה מפקיעה לצורכי ציבור – צורכי ציבור, פירושו פארקים ציבוריים, בתי-ספר, גני-ילדים, כל מוסדות הציבור למיניהם – ועליהם לבנות דירות. ואז, מה יהיה עם מוסדות הציבור? איפה ישימו אותם, באוויר? אני לא מבין את הראייה העקומה הזאת, שמישהו בכלל יזם או חושב שבזה אפשר לפתור את בעיות הדיור. הרי זה ישחק לידיהם של הקבלנים ואנשי נדל"ן. ונניח שבאמת תהיה להם ועדה אחת – אני לא מעז לנבא במאה אחוז, אבל לפחות יש חשש גדול שהוועדות האלה תהיינה במצב שמה שקרה ב"הולילנד" יהיה משחק ילדים לעומת היכולת של הוועדות האלה לשנות את אחוזי הבנייה ולגרום למתן הטבות ענק לבעלי נדל"ן במהירות עצומה. ואז הקבלנים האלה שעד עכשיו דרכם נתקעה בגלל בעיות תכנון כאלה, תהיה ועדה שתמחק להם את כל הבעיות, תיתן להם אישור – תבנו. אתה מאמין, אדוני היושב-ראש, שקבלן שקיבל 20 קומות במקום עשר ימכור את הדירות יותר בזול? בחלום. הוא ימכור את הדירות באותם מחירים ואף יותר, אם יש לו קונים, וכרגע יש ביקוש. עד שהממשלה תתעשת ותבנה דירות, מחירי הדירות לא ירדו; רק אם הממשלה תשנה את הבסיס של בניית הדירות – ותיכף אני אסביר כיצד אפשר לעשות את זה – אבל אם הממשלה לא תעשה את זה, אני אומר לכם שכל תוכניות הווד"לים יגרמו רק דבר אחד – מחיקת שטחים ציבוריים, מחיקת פארקים, גרימת נזק חמור ביותר לאיכות החיים של אזרחים במדינת ישראל, תוך מתן הטבה ענקית – ענקית, של עשרות ומאות מיליונים – לבעלי הקרקעות והנדל"ן, שמי הם? לא עניים, ולא מוחים, ולא המשפחות שלהם; אלה אותם אנשים שמוכרים את הדירות במחירים המופקעים והמטורפים האלה. זה מה שיקרה בתוכנית הווד"לים. לכן צודקים אנשי המחאה שדורשים מהממשלה לבטל את הווד"לים. אם לממשלה היה באמת שכל, היו צריכים למשוך את החוק הזה היום. אפילו בתום הדיון. אנחנו מוכנים לטרוח ולהמשיך לדון ולעשות פיליבסטר, אבל הממשלה יכולה למשוך את זה גם בדקה התשעים. היו דברים מעולם. אפשר למשוך את הצעת החוק ולחשוב אחרת, לשנות דיסק. אדוני היושב-ראש, אני רוצה להסביר מה באמת אפשר לעשות כדי לפתור את בעיית הדיור לצעירים. ואני אתן דוגמה אחת, שלא היתה לי הזדמנות לפרט אותה, והנה ההזדמנות לפרט אותה. אני מציע שלושה צעדים במקביל ובמשותף, בלי לטפל בחוק הווד"לים. לא צריך חוק וד"לים. שלושה צעדים: אחד, להפעיל את חוק הדירות להשכרה. היה לי הכבוד לחוקק את החוק הזה ב-2007, כשהייתי שר השיכון. מה בעצם עושה חוק הדירות להשכרה? הרעיון שעמד בבסיס החוק – וכידוע, אדוני, הכנסת הצביעה על החוק הזה פה-אחד, הוא עבר שלוש קריאות; פה-אחד, פה בכנסת. כולנו הצבענו בעדו. מדוע? כי יש היגיון בחוק הזה, שכל מה שצריך זה להפעיל אותו – עד היום, אני אומר בצער, מאז עזבתי, אחרי שעשיתי את החוק, זמן קצר אחר כך עברתי להיות שר הפנים, מי שבא אחרי לצערי נרדם בעמידה, וגם השר הנוכחי נרדם בעמידה. עד היום לא יצא אפילו מגרש אחד לדירות בהשכרה. מה החוק מציע? החוק הוא מורכב, ואני אנסה לפשט אותו להסביר אותו במלים נורא פשוטות. הרי בישראל, בעצם, אדוני היושב-ראש, אני אומר, וזה מה שאמרתי גם אז, אין בעצם שוק דירות להשכרה. אין. מה שיש זה בלוף. דירות להשכרה בארץ זה רק – אנשים שקנו דירה להשקעה ומשכירים אותה לתקופה מסוימת, עד שיצטרכו את הדירה הזאת. ברוב המקרים החוזים שעושים עם זוג צעיר הם לשנה, מקסימום עם אופציה לעוד שנה, ובאמצע מעלים להם את המחיר, אחרי כמה זמן מוציאים אותם מהבית, כי הבן חזר, הבת חזרה, רוצים את הבית, רוצים למכור את הבית. אנשים שגרים בדירות להשכרה על-ידי קבוצות שמשכירות אותן, אין להם עתיד, הם תמיד על המזוודות ובלחץ מתי יעלו להם את המחיר או מתי יוציאו אותם מהבית. חוק דירות להשכרה אומר: בואו נשנה את הפילוסופיה. אני טוען שזוג צעיר לא צריך לקנות בית. היום זוגות צעירים נאלצים לקנות דירות כי אין להם ברירה אחרת. אדוני היושב-ראש, בעולם כולו, בכל העולם – אירופה, ארצות-הברית – כולם בונים פרויקטים להשכרה ארוכת טווח. ועל בסיס מה שקורה בארצות-הברית ובאירופה – אני למדתי את מה שעושים בארצות-הברית ובאירופה, ועל בסיס זה ניסחתי את החוק, שעבר בכנסת ואושר בשלוש קריאות ב-2007. מה בעצם הרעיון של החוק? החוק אומר שזוג צעיר היום, אם הוא צריך לקנות דירה, הוא משעבד את ההורים שלו, לוקח משכנתה מעל הראש, והזוג הצעיר משלם את רוב משכורתו על ארבעה קירות כשאין לו ממה לחיות, אין לו איך לגדל את הילדים שלו. אגב, כל מה שאני אומר עכשיו – אדוני יכול לבדוק ב"דברי הכנסת" – את הכול אמרתי ב-2007 כשהעברתי את החוק פה. מה אני מציע כאלטרנטיבה? למה לשעבד, למה לחייב את הזוג הצעיר לקנות דירה, לקנות ארבעה קירות? בוא נשחרר אותו מהלחץ הזה. ניתן לו אפשרות לשכור דירה לפי אמצעיו, ארוכת טווח, לזמן ארוך, כמה שהוא חפץ – – – היו"ר ראובן ריבלין: למה כשהיתה ממשלה אחרת – אנחנו היינו בוועדת הכספים אז – שאלנו את השאלה מדוע לא – – – מאיר שטרית (קדימה): אני הרי אמרתי עכשיו שהחליף אותי שר מקדימה, זאב בוים, זיכרונו לברכה, ולצערי הרב אני אומר שלא יצאה לשוק אף דירה. אבל אי-אפשר להאשים את הממשלה הקודמת כל הזמן. היו"ר ראובן ריבלין: אני לא מאשים, אני רק אומר. מאיר שטרית (קדימה): עברו שנתיים וחצי כבר. אבל מאז אני ישבתי עם שר השיכון, כשהוא נכנס לתפקידו, והסברתי לו את כל החוק לפרטי פרטים. אמרתי לו: תעשה דבר אחד – תוציא מגרשים להשכרה. הוא לא הוציא אף מגרש אחד להשכרה עד היום הזה. תסביר לי אתה למה. היה עולה בדעתך, אדוני, שאם אני הייתי נשאר במשרד השיכון עוד חודש – – – היו"ר ראובן ריבלין: היה כנראה שר רע לשיכון. מאיר שטרית (קדימה): אדוני, היה עולה בדעתך שאם הייתי נשאר במשרד השיכון, לא היו דירות להשכרה בארץ? אני רוצה לומר לך שאחרי שאישרתי את החוק – – – היו"ר ראובן ריבלין: אנחנו תמכנו בחוק. מאיר שטרית (קדימה): אני יודע. אחרי שאישרתי את החוק, אדוני היושב-ראש, קיבלתי עוד שתי החלטות במועצת המינהל. הייתי גם ראש מועצת המינהל כשר השיכון. מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי): – – – מאיר שטרית (קדימה): החלטה ראשונה היתה להקצות קרקעות ל-13,000 דירות בכל רחבי הארץ, לדירות להשכרה. אתה יודע, אדוני היושב-ראש, אני רוצה לגלות לך שהפרויקט הראשון שהיה צריך ללכת להשכרה היה בתל-אביב – פרויקט שרונה, שאחר כך מכרו אותו ל"גינדי" במאות מיליוני שקלים, כי פקידי האוצר מתנגדים למתן קרקעות בזול. זו החלטה אחת. איתרנו במועצת המינהל, יש פרוטוקול, יש פירוט ואפשר לבדוק את זה, פירוט של קרקעות בכל רחבי הארץ, כולל 3,500 דירות בתל-אביב. ההחלטה השנייה שמועצת המינהל קיבלה פה אחד, על-פי בקשתי: להוציא את הקרקעות האלה ב-50% ממחיר שמאי כדי להוזיל את הקרקע להשכרה. מה החוק בעצם עושה? החוק אומר ליזמים: אם אתם תבנו פרויקט של דירות להשכרה ל-25 שנה לפחות – זאת אומרת, היזם לא יכול למכור אף דירה בבניין ל-25 שנה והוא חייב לאכלס לפחות 70% מהדירות כל הזמן, אחרת הוא מאבד את הטבות המס, כדי להבטיח שאם אין לו שוכרים הוא יוריד את המחיר. אם הוא עושה את זה, הוא מקבל שלוש הטבות מס: האחת – הוא יכול לבחור את רמת הפחת שלו כל שנה. הוא יכול לבחור בין 5% לשנה, 10% לשנה, 15% לשנה או 20% לשנה. ההטבה השנייה היא שאם הוא מחזיק את הפרויקט לפחות עשר שנים ברציפות ואחר כך מחליט למכור אותו לחברה אחרת שתמשיך את ההשכרה עוד 15 שנה – אם הוא מוכר את הבניין אז הבניין פטור ממסים. הטבה שלישית: אם יש לו שתי חברות שעוסקות בדירות להשכרה, הוא יכול לקזז מסים בין שתי החברות. היו"ר ראובן ריבלין: אולי תסביר לציבור מדוע בכל זאת הממשלות לא רצו ללכת – – – מאיר שטרית (קדימה): להערכתי, אדוני, ההערכה שלי היא ששרי השיכון, ואני אומר זאת בצער, גם של קדימה וגם שר השיכון הנוכחי – פקידי האוצר התגברו עליהם ואנשי המינהל טרפדו את היכולת שלהם לצאת למכרז. אתה יודע, אני לא מאשים אף פעם פקידים; אני מאשים תמיד את השרים, ולא את הפקידים. שר, בעיני, הוא האחראי למשרד שלו, הוא אחראי להוציא את הדברים לדרך ולא להשתמש בתירוצים – – – היו"ר ראובן ריבלין: האוצר התנגד בגלל שזה היה מצריך הקצבה מתקציב המדינה לצורך עניין זה. הם אמרו: אנחנו – – – מאיר שטרית (קדימה): אדוני, אני העברתי את החוק בממשלה למרות התנגדותו של האוצר וזה עבר בכנסת. מה זה האוצר התנגד? יש חוק. היו"ר ראובן ריבלין: אני לא אמרתי לך – אני רק אומר לך מה היתה הסיבה, מדוע הממשלה לא הפעילה. מאיר שטרית (קדימה): הממשלה זה תירוץ עלוב, עם כל הכבוד, כי אני אומר לך שהנזק שנגרם למדינה בגין זה הוא הרבה יותר חמור. כי אילו באמת היו פותרים את בעיות הדיור להשכרה, לא היתה קמה מחאה כזאת. בצדק קמה המחאה. אנשים לא יכולים להגיע לדירה בארץ. היו"ר ראובן ריבלין: חבר הכנסת שטרית, הרי בכל זאת, מחירי הדירות נקבעים על-ידי – – – מאיר שטרית (קדימה): היצע וביקוש. היו"ר ראובן ריבלין: נכון. מאיר שטרית (קדימה): אז אם היו בונים דירות להשכרה? היו"ר ראובן ריבלין: אם הווד”ל ישחרר היום, אני מסכים אתך שיש סכנות גדולות לדורות הבאים. יש סכנות שיחזיקו לשמה ויעשו שלא לשמה. יחד עם זה, השחרור מהליכי תכנון ובנייה לצורך שעה, רק כדי לאפשר בניית כמה שיותר דירות שיביאו לידי מצב של איזון בין הביקוש להיצע, הוא דבר חשוב מבחינת – – – מאיר שטרית (קדימה): בשביל זה לא צריך וד"לים. היו"ר ראובן ריבלין: אבל אנחנו רואים בוועדות המחוזיות שכל התנגדות יכולה לגרום למצב ששנים אתה – – – מאיר שטרית (קדימה): אדוני, כמי שהיה שר הפנים וגם אחראי לתכנון במדינת ישראל, אני אומר לך שצריך דבר הרבה יותר פשוט, שהממשלה, לצערי, לא עושה אותו, והוא לתת כלים לוועדות המחוזיות – יותר תקציב, יותר אנשים, שיזרזו את התכנון. אסביר לך למה הדברים מתעכבים. אנשים לא מכירים את המציאות ובאים עם רעיונות מעופפים, שאין להם שום קשר למציאות. אסביר לך מה קורה בוועדה המחוזית: נגיד שבוועדה המחוזית יש 100 תוכניות לדיון, ויש להם בודק תוכניות אחד. הוא עובד בבדיקה, ונגיד שהוא מצליח לבדוק בתוך חודשיים עשר תוכניות. הוועדה המחוזית מתכנסת פעם בחודש. גאלב מג'אדלה (העבודה): אבל אם הוא במילואים, הוא בחופשה – – – מאיר שטרית (קדימה): מונחות לפניה עשר תוכניות. בוא ניקח את הצד הטוב – שהוא לא הלך למילואים. היא דנה בתוכניות האלה. גמרה לדון, היא קובעת הוראה בתוכנית מסוימת: דרוש פתרון תחבורה – – היו"ר ראובן ריבלין: – – – מאיר שטרית (קדימה): – – דרוש פתרון x. היא אומרת ליזם: אדוני, אתה צריך להשלים א', ב', ג', ד', ה', ו'. קודם כול, עד שמדפיסים את הפרוטוקול לוקח חודש, כי אין להם מזכירה שתדפיס. לפני שמדפיסים את הפרוטוקול היזם לא מקבל תשובה. כמו כן, נגיד שהיזם עכשיו חוזר ואומר: אוקיי, הנה אני משלים עכשיו, הבאתי תוכנית מתוקנת. הוא צריך לחכות בתור עד ש-100 תוכניות יעברו כדי לחזור עוד פעם לדיון. אפשר לפתור את זה בקלות. איך? תן כלים לוועדה המחוזית שתתכנס לא פעם בחודש – שלוש פעמים בשבוע. תשים עוד עשר ועדות מחוזיות. תן לכל ועדה את הכלים – מתכננים, אנשים, פקידים. זה כסף קטן. אתה אומר מאיפה הכסף? אני אגיד לך מה התשובה, גם לזה יש לי תשובה. גאלב מג'אדלה (העבודה): מהכנסות. מאיר שטרית (קדימה): לא, תטיל אגרה על כל תוכנית מפורטת שמוגשת לוועדה המחוזית. אני לא מכיר יזם שלא ישמח לשלם אגרה – ככה גם נהוג בעולם – כדי שהתוכנית שלו תידון מיידית. לא צריך וד"לים, לא צריך כלום; צריך שכל, ואני לא רואה את השכל בחוק הווד”לים הזה. עכשיו נחזור להשכרה, אדוני. מי אמור לשלם את הכסף לדירות להשכרה? למה הממשלה לא עולה לה גרוש הדירות להשכרה? אני אסביר: הרעיון שלי היה שמי שיממן דירות להשכרה יהיה הקופות המוסדיות – קופות הפנסיה, קרנות הגמל, קופות ההשתלמות. זה כסף של הציבור שלילדים שלו אין דירות היום. היו"ר ראובן ריבלין: רק ערבות מדינה. מאיר שטרית (קדימה): לא צריך ערבות מדינה, לא ביקשתי ערבות מדינה. היו"ר ראובן ריבלין: אנחנו, שמשקיעים את כספנו באותן קרנות, רוצים להיות בטוחים שכאשר אנחנו ניזקק לקרנות – – – מאיר שטרית (קדימה): היום יש לך ערבות מדינה? היו"ר ראובן ריבלין: ברגע שאתה צריך לתת ביטחון, אמרנו: נבנה את כביש 6 במקום בכסף פרטי – מאותן קרנות, והמדינה תיתן ערבות. מה קרה? – – – מאיר שטרית (קדימה): לא, אדוני היושב-ראש, לא צריך ערבות, ואסביר לך למה לא צריך ערבות. תראה, ככה זה עובד בעולם, אסביר לך למה לא צריך ערבות. היו"ר ראובן ריבלין: הערבות כל כך סבירה שהיא לעולם לא תמומש. מאיר שטרית (קדימה): אדוני, לא צריך ערבות, ואסביר לך גם למה לא צריך ערבות. זה היפה בחוק ההשכרה – שאפילו את זה לא צריך. את קופות הפנסיה – אגב, אדוני, היום הקופות המוסדיות מחזיקות 1.2 טריליון שקל. בעברית פשוטה: 1,200 מיליארד שקל. קופות הפנסיה של הציבור וקרנות ההשתלמות וקופות הגמל – זה הסכום שהן מחזיקות. אני אמרתי שיעשו מה שעושים בעולם. מה עושים בעולם? קופות הפנסיה וקרנות הגמל מחפשות השקעות של נכסים מניבים ארוכי טווח. מה זה נכסים מניבים ארוכי טווח? דירות להשכרה. מה שקורה בעולם – בונים פרויקט להשכרה, קופת הפנסיה או ההשתלמות מממנת אותו, בונים את הפרויקט, משכירים אותו, מקבלים הכנסות. התשואה, לפי החוק שלי, למי שמשקיע בדירות להשכרה, אדוני, היא בין 7% ל-10% לשנה, לעומת מה שהוא יכול לקבל בבנק – 0.8%, 1% לשנה; מה הוא יכול לקבל באיגרות חוב ממשלתיות? גג 4% לשנה. היו"ר ראובן ריבלין: אין ספק. מאיר שטרית (קדימה): ובכן, הנה פתרון שרק צריך להפעיל אותו, זה הכול. היו"ר ראובן ריבלין: אדוני ישמח בוודאי לשמוע שביציע הציבור נמצאת קבוצה של אנשי חינוך מהיישוב בני-עי"ש. ברוכים הבאים לכנסת ישראל. השר לשעבר וחבר הכנסת מאיר שטרית דהיום, אולי שר להבא גם, מסביר מדוע הוא מתנגד לחוק הווד”לים. בבקשה, אדוני, תמשיך. מאיר שטרית (קדימה): בני-עי"ש זה השכנים שלי, וברוכים הבאים לכנסת. אז זה דבר אחד, אדוני. הדבר השני שאני מציע לעשות – גם כן לא צריך חוק וד"לים – הוא לפתור את הבעיה של הדיור בדרך אחרת, שהשתמשנו בה, אדוני, ואתה היית אתי בממשלה. בעצם אז לא הייתי בממשלה, אולי אתה היית בממשלה – – – היו"ר ראובן ריבלין: אתה היית שר – – – מאיר שטרית (קדימה): הייתי בסוכנות. כשהגיעו העולים החדשים ב-1990–1991 הייתי גזבר הסוכנות; כשהממשלה הפעילה, אז בראשות אריאל שרון כשר השיכון, כשהגיע גל עלייה גדול. אני אומר, אם הפעלנו את זה לטובת העולים – – היו"ר ראובן ריבלין: זה היה הוול"ל. מאיר שטרית (קדימה): אני לא מדבר על הוול"לים. – – מדוע לא נפעיל את זה לזוגות הצעירים שגדלו בארץ, עשו צבא, משרתים במילואים, עושים כל מה שמוטל עליהם? מה אני מציע לעשות, אדוני היושב-ראש? אני קורא לזה התחייבות רכישה, זה מה שבעצם אריק שרון עשה. אני משכלל את זה טיפה, תיכף אסביר. מה הרעיון שלי? הוא נורא פשוט, אגב, לא צריך חקיקה, לא צריך כלום, צריך החלטה מינהלית. מה אני מציע לעשות? אדוני, אני אנתח לך את המצב, שתי דקות, נקשיב, בטוח נבין אותו לאשורו. לבנות מטר מרובע בתל-אביב ומטר מרובע ביבנה ובדימונה עולה אותו דבר. על-פי בדיקתי, העלות לקבלן לבניית מטר מרובע של בניין היא 1,000 דולר, לא יותר. מה שאני מציע הוא, שהמדינה תיקח קרקעות שלה, המדינה תתכנן את הבתים, תקבע את הסטנדרט של הבנייה – סטנדרט טוב, אני לא מציע סלאמס חלילה, אבל לא סטנדרט של שיש איטלקי, לא "מגדלי Yoo" – תוציא כל מקבץ בנייה למכרז בין קבלנים, יזכה במכרז מי שיציע את המחיר הזול ביותר למטר מרובע. היו"ר ראובן ריבלין: מטר מרובע להשכרה או מטר מרובע לקנייה? מאיר שטרית (קדימה): למכירה. זה הדבר השני, הבנייה. עכשיו, אני אגזים ואומר שקבלן יבקש רווח קבלני של 50%, בכוונה – במקום 1,000 דולר למטר הוא יבקש 1,500 דולר. זאת אומרת, הוא צריך להציע למדינה, בעצם, הוא מציע דירות במחיר של 1,500 דולר למטר; אני בכוונה לוקח את הרף הגבוה, לדעתי זה יהיה יותר נמוך. זאת אומרת, דירה של 100 מטר תעלה – – – היו"ר ראובן ריבלין: 100,000 דולר. מאיר שטרית (קדימה): 150,000 דולר. דירה של 100 מטר תעלה 150,000 דולר. דירה של 70 מטר תעלה כמעט 100,000 דולר. זהו. מה מסבך את המחירים האלה? הקרקע. כשהמדינה לוקחת קרקע ציבורית, מוכרת אותה לקבלן במחיר מקסימלי, והקבלן מספסר בקרקע הזאת ומוכר אותה לצעירים במחיר כפול ממה שהוא קנה אותה, זה יוצר את הסיבוך של המחירים. איך אני מציע לפתור את הבעיה? אני לא מציע לתת את הקרקע לקבלנים. אתה קבלן, אדוני, ואני משרד השיכון. אני אומר לך, אדוני: הנה הקרקע, אתה זכית במכרז, תבנה פה 250 דירות לפי המחיר שלך, אני נותן לך התחייבות – זה נקרא התחייבות רכישה – נותן לך התחייבות של המדינה, זה אגב ערבות מדינה, שאומרת שכל דירה שאתה לא תמכור, אני מתחייב לקנות. אני אומר לך, תמכור את הדירות בשוק – – – היו"ר ראובן ריבלין: כל ערבות מדינה היא תקציב, אדוני שר האוצר. מאיר שטרית (קדימה): לא, זה פשוט – – – היו"ר ראובן ריבלין: כל ערבות מדינה היא תקציב. מאיר שטרית (קדימה): אדוני, אני יודע את זה – – – היו"ר ראובן ריבלין: חנא סוייד יאמר לך. כל ערבות מדינה היא תקציב. מאיר שטרית (קדימה): אדוני, אני יודע את זה, הייתי שר האוצר כידוע, וגם חבר בוועדת כספים, ואני אומר לך – – – היו"ר ראובן ריבלין: אתה המצאת את זה. מאיר שטרית (קדימה): לא נותנים פה ערבות מדינה אלא נותנים התחייבות רכישה. זאת אומרת, אם אתה לא תמכור – אני אקנה. אם אני צריך לקנות אז אני אתקצב את זה. היו"ר ראובן ריבלין: אני לא רואה בערבות מדינה דבר כל כך נורא. מאיר שטרית (קדימה): גם אני לא רואה בזה אסון. נגיד שכן, גם אז אני מסכים על זה. היו"ר ראובן ריבלין: זה מצטרף – – – מאיר שטרית (קדימה): אדוני, אני גם אז מסכים לזה, כי זה לא כסף הוצאה בעין. התחייבות של המדינה – – – שר האוצר לפי חוק – – – היו"ר ראובן ריבלין: צריך לקחת בחשבון, להשאיר רזרבה, שאם חלילה יהיה הדבר – – – מאיר שטרית (קדימה): לשר האוצר – תגיד לי אתה, מה הסיכון שלא יקנו? היו"ר ראובן ריבלין: אין לו סיכון. מאיר שטרית (קדימה): תודה רבה. היו"ר ראובן ריבלין: אין לו סיכון. מאיר שטרית (קדימה): מה הסיכון שלא יקנו את הדירות? היו"ר ראובן ריבלין: מבחינת תקציב המדינה – – – השרה לקליטת העלייה סופה לנדבר: למה מאיר לא עשה את זה? מאיר שטרית (קדימה): לא היתה בעיה. כמה זמן? כמה זמן? השרה לקליטת העלייה סופה לנדבר: 30 וכמה שנים. מאיר שטרית (קדימה): כמה זמן תאשימו את קדימה? כמה זמן? הייתי שר שיכון שנה – – – התחננו לאנשים שיקנו דירות. השרה לקליטת העלייה סופה לנדבר: אם אני אספר לך – – – מאיר שטרית (קדימה): היה היצע יותר גדול מאשר קנייה – – – ועם כל הרעש וההמולה בנו 32,000 דירות בשנה, בלי רעש, בלי המולה. בכל הארץ. אתם תטיפו לנו מוסר? אין לכם מושג על מה אתם מדברים. השרה לקליטת העלייה סופה לנדבר: – – – מאיר שטרית (קדימה): את יושבת בממשלה, את יושבת בממשלה – מפלגת העבודה – את תומכת בממשלה אנטי-חברתית. את תומכת בכל המסים של כל הציבור. את, את תומכת, את כשרה בממשלה, אז תפסיקי לחפש תירוצים ולהטיל אשמה. השרה לקליטת העלייה סופה לנדבר: – – – היו"ר ראובן ריבלין: גברתי השרה. מאיר שטרית (קדימה): תחפשי תירוצים אחרים. היו"ר ראובן ריבלין: גברתי השרה, היית חברת כנסת מצוינת, אבל כשרה את לא יכולה לקרוא קריאות ביניים. השרה לקליטת העלייה סופה לנדבר: זה לא נכון – – – היו"ר ראובן ריבלין: את רוצה לדבר? השרה לקליטת העלייה סופה לנדבר: אני אדבר. מאיר שטרית (קדימה): אדוני היושב-ראש, נמשיך את המהלך. ובכן, אם אני לא מוכר את הקרקע לקבלן, אני אומר לקבלן: אתה הקבלן, תמכור את הדירות לכל אדם חסר דירה, זכאי, של משרד השיכון – זה השוק. אני לא רוצה את הדירות האלה לבעלי נכסים כדירות להשקעה, רק לחסרי דירה זכאי משרד השיכון חסרי דירה. זאת אומרת, האיש, חסר דירה, יחתום על דירה של 70 מטר, 100 מטר, זה בין 100,000 דולר ל-150,000 דולר. אני לא מוכר לו את הקרקע. נגיד שהקרקע שווה 100,000 דולר. מה אני עושה עם הקרקע? אתה, אדוני הקבלן, מכרת דירה לזוג הצעיר, אתה מחתים אותו על חוזה חכירה ישירות מול המינהל ל-100 שנה. הוא יחזיר 1% לשנה. אם אני בכוונה מגזים ואומר שמחיר הקרקע הוא 100,000 דולר לדירה, אז הוא ישלם 1,000 דולר לשנה, זה 80 דולר לחודש. הנה, הוא קנה את הבית, יש לו קרקע שלו, אף אחד לא יכול להוציא אותו מהבית, זה בית שלו. אם הוא גר עשר שנים ורוצה למכור, הוא כבר שילם לי 10%, הוא יוכל לשלם 90% מהקרקע ולקנות. אז אין ספסרות בקרקע. הנה פתרון פשוט. לא צריך חקיקה. מותר למינהל להחכיר קרקעות לאנשים צעירים, עושים את זה כל יום, כל הזמן. לא חייבים למכור את הקרקע לקבלן. אתה מוריד את המחירים בצורה דרסטית ויוצר היצע דירות גדול. זה דבר שני. הצעד השלישי – לצערי נכשלתי בהבאתו בגלל שהממשלה מצאה לפי תקנון הכנסת שהיה חוק שנפל בכנסת ולכן שישה חודשים אי-אפשר להביא אותו – זה הורדת מסים על הדירות. תגיד לי אתה, אדוני היושב-ראש, למה צריך להטיל מס ערך מוסף על דירת יחיד ראשונה? יש הצעת חוק שקובעת, שמציעה לבטל – ואגב, הגשתי אותה לא בעקבות המחאה, כבר לפני חודשיים ושלושה – שקובעת ביטול מס ערך מוסף על דירת יחיד ראשונה. אדם שאין לו דירה וקונה דירה, לא צריך לשלם מס ערך מוסף עד סכום של מיליון וחצי שקל. למה לגבות מהזוג הצעיר מאות אלפי שקלים נוספים כשאין לו ממה לקנות את הבסיס, כשהממשלה גובה את זה כמס? הממשלה גבתה בשנה האחרונה, אדוני היושב-ראש, 5 מיליארד שקל מע"מ על נדל"ן. מתוך ה-5 מיליארד שקל – בדקתי, אדוני – אם היו עושים את ההנחה שאני מבקש, שמי שקונה דירה יחידה וראשונה יהיה פטור ממע"מ, המדינה היתה מכניסה פחות מיליארד שקל. מה האסון הגדול? הרי אומרים שיש עודף הכנסות ממסים. תן לזוגות הצעירים לנשום. דבר אחד. דבר שני – צריך לבטל את מס הרכישה. מה ההיגיון שהמדינה רואה בדירות בסיס מס? אתה קונה דירה היום, אתה משלם מס, יש היום דרגות, כמו שאתה יודע, עד מיליון ו-200,000 או מיליון ו-300,000. אתה משלם 0.5%, אחר כך זה עולה ל-3%, אחר כך – ל-5%. למה? המס הזה מיותר. הוא פשוט בסיס מס נוסף שלא צריך אותו. דבר שלישי – אם המדינה רוצה ממש להיות טובה, אני רוצה להביא לידיעתך, אדוני, שהממשלה גובה ממחיר של כמעט כל בית שנבנה בארץ 40% ממחיר הדירה, לעתים זה מסים – בין 30% ל-40%, תלוי במחיר הקרקע. המדינה יכולה להקל במיסוי הזה ולהוריד את מחירי הדירות באופן משמעותי. אז הנה שורה – שלושה צעדים שאפשר להפעיל אותם במשולב. גם דירות להשכרה. ברור לך שאם היו בונים בארץ 10,000 דירות להשכרה בשנה, זה היה מוריד את מחירי השוק של השכירות הרגילה בצורה דרסטית, כי אז, למה שילכו לשכור אצלם? עכשיו אני גם שומע שראשי ערים מתנגדים לבניית דירות קטנות. תסלח לי, מי שואל אותם? מי שמאשר תוכניות זה הוועדה המחוזית. אם המדינה מתכננת קרקעות שלה, היא צריכה לשאול את ראשי הערים מה לבנות? היא לא חייבת את אישור ראשי הערים בכלל בשביל לבנות. אתה יודע, אדוני, שוועדה מחוזית רשאית לאשר כל תוכנית בעיר על אפה וחמתה של הוועדה המקומית? לא צריך לשאול אותה בכלל. לפי תיקון 42, אם הוועדה המקומית מסרבת, לא נותנת אישור תוך 40 יום, מותר ליזם להעביר את התוכנית ישירות לוועדה המחוזית. אם המדינה תומכת בזה, הוא יכול להתנגד. למה שלא יבנו דירות של חדר אחד, שני חדרים, שלושה חדרים, וייתנו לצעירים? מי שאין לו כסף יגור בהתחלה בדירה – – – היו"ר ראובן ריבלין: ראשי ערים מפחדים מיצירת סלאמס. מאיר שטרית (קדימה): זו טעות מטומטמת. אני הייתי ראש עיר, אדוני, ומעולם לא פחדתי. הסלאמס נוצר בגללם, כי מה האלטרנטיבה של הצעירים? יותר טוב שמחלקים את הדירה לשלושה חורים קטנים עם מקלחת אחת וכל זוג צעיר משלם, כל אחד, 1,000 דולר? זה יותר טוב? זה לא סלאמס? זה האבא של הסלאמס. לא יותר מסודר לבנות דירה מסודרת, דירת סטודיו של חדר אחד לרווקים, שני חדרים לזוג, שלושה חדרים לזוג עם ילד, ארבעה חדרים לזוג עם שני ילדים? למה לא לעשות מגוון דירות, כמו שמקובל בעולם? אתה היית בארצות-הברית, ראית בנייני דירות להשכרה. יש כל המגוון של הדירות שרוצים. למה לא לעשות את זה? היו"ר ראובן ריבלין: מ-30 מטר עד 200 מטר. מאיר שטרית (קדימה): עד 500 מטר, אם אתה רוצה. תעשה "לופטים" של 500 מטר, אני מפריע למישהו? אבל צריך לתת התייחסות ותשובה, אדוני, גם לאלה שחיים בגפם. בתל-אביב נמצאים מאות – לא מאות, עשרות אלפי רווקים. איפה הם עוברים לגור? מה הם עושים היום, מסכנים? נדחפים בדירה, שניים, שלושה, ארבעה בדירה, משתפים יחד סלון ומטבח, כל כך לא פרקטי ולא מעשי. אותה דירה הרי נגזלת ממשפחה שיכולה לגור בה ברווחה. למה לא לבנות דירות לרווקים? למי זה מפריע? למי זה מפריע לבנות? אין בעיה, אדוני היושב-ראש, אני אומר לך – אין בעיה של קרקעות של המדינה לבנייה. יש היצע גדול של קרקעות ששייכות למדינה. אני שואל אותך, אדוני היושב-ראש – לקבל פרופורציה. בשנת 1979 הייתי ראש עיר, כידוע, וגם ראש ועדת תכנון ובנייה, וגם חבר ועדה מחוזית. אני מכיר את זה מבפנים, מלמטה למעלה. היו"ר ראובן ריבלין: גם שר הפנים. מאיר שטרית (קדימה): גם שר הפנים. ואני אומר לך: ב-1979, אני יזמתי בארץ, ביבנה, את תוכנית "בנה ביתך". מה היה הרעיון שלי? – שאדם יכול לקנות מגרש, לבנות את הבית שלו בעצמו. זה נקרא "בנה ביתך". אני התחלתי את הרעיון הזה. התחלתי את זה עם שכונה של 1,600 וילות. אתה יודע בכמה מכרנו את המגרשים אז, ב-1979? מגרש של חצי דונם לווילה – – היו"ר ראובן ריבלין: 30,000 שקל. מאיר שטרית (קדימה): – – כולל פיתוח עלה 10,000 דולר. היו"ר ראובן ריבלין: 30,000 שקל. מאיר שטרית (קדימה): המכרז הראשון. אתה יודע בכמה היום המינהל מוכר קרקע לדירה – לא לווילה? היו"ר ראובן ריבלין: חצי מיליון שקל. מאיר שטרית (קדימה): חצי מיליון שקל, קרקע לדירה. תגיד לי, זה לא מטורף? היו"ר ראובן ריבלין: 150,000 דולר. מאיר שטרית (קדימה): אני בחיים לא הייתי מסכים. אם הייתי ראש עיר, לא הייתי נותן להם בחיים לבנות דירה אחת במחיר הזה. אם ראש העיר צריך להתערב, שלא יהיה חכם. הוא צריך להתערב בזה שהזוגות הצעירים שגדלים אצלו בעיר יכולים להגיע לדירה. את זה ראשי הערים לא עושים. ואני אומר לזוגות הצעירים: אל תבואו בטענות רק לממשלה. יש בחירות בכל עירייה, כל כמה שנים יש בחירות. ראש עיר שלא נותן לבנות דירות קטנות, תעיפו אותו. הנה ההזדמנות שלכם לבוא לידי ביטוי, לא במחאה. מחאה לבד לא עוזרת. בסוף דרך המחאה נגמרת ואין תשובות, ואני לא בטוח עד כמה עכשיו יהיו תשובות. אבל יש יום דין למערכת הפוליטית. ממשלה, אפשר לבדוק אותה ביום בחירות; ראש עיר יכול להיבדק ביום בחירות, מה הוא עשה למען הצעירים בעיר שלו. ואם כל אנשי המחאה שיושבים ברוטשילד חושבים שראש העיר לא משרת אותם, ולא מאשר תוכניות של דירות קטנות, שיחליפו אותו. זה הכוח שלהם – לעשות. אבל סתם למחות – זה לא עוזר. צריכים ליצור מצב שיש דין ויש דיין, והדין והדיין זה הציבור. ואני אומר את זה על הממשלה, אני אומר את זה על ראשי הערים, כי – לא הפקרות. לכן, אדוני היושב-ראש, אני תמה שמישהו מסוגל לחשוב שחוק הווד"לים יפתור את בעיית הדיור. הוא לא יפתור שום דבר. לדעתי הוא רק יסבך את המצב וייצור עוד מלאי של דירות בידי הקבלנים, שימכרו אותן במחיר יקר מאוד. הדרך להוריד את מחירי הדירות היא שונה, כפי שאני הסברתי. עכשיו, ההסברים שלי לא באו כדי לנגח, הם באו כדי לסייע, ואני אמרתי כבר פעם אחת מעל הבמה הזאת, ואני אומר את זה שוב, אדוני היושב-ראש. אני העברתי לראש הממשלה את כל מה שאני אומר לך במכתב, עם ההצעות האלה, מפורטות, כיצד לדעתי צריך לפעול כדי לפתור את בעיית הדיור. ואני עושה את זה לא מתוך רצון לנגח אף אחד, אלא מתוך רצון באמת למצוא פתרון קונסטרוקטיבי, ואני אומר על סמך הניסיון שלי. יכול להיות שלאחרים יש ניסיון אחר. ממה שקראתי בעיתונות, בתוכניות של משרד השיכון – תסלח לי שאני אומר לך, אדוני היושב-ראש, אני חלילה לא רוצה להתפאר – זה לא פתרון לבעיה. אני חושב שאם יפעלו בדרך שהצעתי, שלא צריך חקיקה, צריך רק החלטה של הממשלה והחלטה של השרים הרלוונטיים, יכולים לפתור את הבעיות של הדיור. זה ייקח – לא מהר, כשבונים מהר זה לא מחר בבוקר, זה מינימום שנתיים, אולי שלוש. לבנות דירה בארץ, גם כשהתכנון מאושר, לוקח שנתיים, ואם רוצים לעשות את זה ולפתור את הבעיות צריך להפעיל את שלושת הצעדים הללו במשולב. היו"ר ראובן ריבלין: משך הבנייה ידוע, משך האישורים לא ידוע. היום רוצים בחוק הווד"ל לאפשר שהתכנון יהיה כזה שיהיה אפשר להתחיל במהירות, שנתיים. אם היו עושים את הצדק גם עם החברה הערבית, ונותנים להם על עשרה בתים – לא על 100 בתים ולא על 200 בתים, היו יכולים לפתור בעיות רבות בתוך אותה מצוקה שנמצאים גם שם. אם אנחנו עושים וד"ל, כבר צריך לעשות דבר שבאמת יאפשר את הליכי התכנון להביא לידי מצב שבו אנחנו נתחיל לבנות מייד. מאיר שטרית (קדימה): אדוני, גם פה יש קצת טעויות בהבנה. היו"ר ראובן ריבלין: יש פה סכנה גדולה. אני מסכים אתך. מאיר שטרית (קדימה): יש טעות בהבנת הנושא. אני רוצה לומר לך שוועדה מקומית שמוציאה היתר בנייה, כבר לא תוכנית מפורטת – – – היו"ר ראובן ריבלין: במסלול ירוק, יכולה כהרף עין. מאיר שטרית (קדימה): תודה רבה. אני לא מדבר על תוכניות מפורטות. היו"ר ראובן ריבלין: אני מסכים אתך. מאיר שטרית (קדימה): תנסה לבנות בירושלים, לסגור מרפסת, בסדר? כשמותר לפי חוק. שנתיים. היו"ר ראובן ריבלין: 80 שנה. מאיר שטרית (קדימה): תודה רבה. תנסה בתל-אביב לבנות משהו – על-פי חוק, שכבר מאושר, תוכנית מפורטת. לא פחות משנתיים. ככה צומחים המאכערים, והשחיתות – – היו"ר ראובן ריבלין: נכון. מאיר שטרית (קדימה): – – והרעיון הוא לקדם תוכנית. אני אומר לך, הייתי ראש עיר, אדוני, לכן אי-אפשר לספר לי את הסיפורים האלה. הייתי ראש ועדה מקומית. היו"ר ראובן ריבלין: היית – – – מאיר שטרית (קדימה): אצלנו, אדוני, אדם לא חיכה לרשיון בנייה יותר משבועיים, אם תוכנית הבנייה תואמת, והוצאתי אלפי רשיונות לאנשים. לא יותר משבועיים. מדוע? ראש העיר יכול לכנס ועדה כל יום, אם הוא רוצה. היו"ר ראובן ריבלין: היתה לך תוכנית מפורטת, מסלול ירוק, ונגמר. מאיר שטרית (קדימה): תודה רבה. נקודה. היו"ר ראובן ריבלין: מי שלא רצה יותר, היה יכול לבנות מייד. מאיר שטרית (קדימה): מה זה מסלול ירוק? ראש העיר ומהנדס העיר יכולים לאשר לבדם כל תוכנית שתואמת את תוכנית בניין הערים המפורטת. היו"ר ראובן ריבלין: ברגע שאומרים לך – אבל יש לך עוד 6%, ועוד 2% יש – – – מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי): – – – מאיר שטרית (קדימה): למי שמבקש. היו"ר ראובן ריבלין: בסדר. כן, מי שמבקש. מאיר שטרית (קדימה): זו טעות, אגב. היו"ר ראובן ריבלין: כל אחד בא ומבקש, וכל הסיפורים האלה מתחילים. מאיר שטרית (קדימה): זו טעות. אני מציע לבטל את כל ההקלות, להגיד לו: אם יש לך תוכנית, תבנה אותה, אל תבלבל את המוח. היו"ר ראובן ריבלין: והלוביסטים בתוך המערכות. מאיר שטרית (קדימה): אתה מספר לי? למה? כי אם אתה קבלן ומקבל עוד 5%, זה עוד עשרות מיליונים. אז כדאי לך להתעקש. ואתה מחכה, ומתעכב, ומעכב את התוכניות, ולא בונה. תגיד: אדוני, אין הקלות. אין. נקודה. יש תוכנית, תבנה לפי התוכנית. היו"ר ראובן ריבלין: אין הקלות ואין לוביסטים. מאיר שטרית (קדימה): נכון. דבר אחרון, אדוני – במגזר הערבי, אגב, אני רוצה להביא לך דוגמה כיצד פתרתי בעיה כזאת, כשר השיכון. יכולים להעיד חברים מהמגזר הערבי, וראשי הערים. כשבאתי למשרד השיכון הסתבר לי שהמינהל עושה מכרזים ב"בנה ביתך" גם במגזר הערבי, לדרוזים, וגם בערי הפיתוח, בשיטה שכל מי שמשלם יותר – זוכה. אגב, זה עובדה. זה לא באוויר. ואז הסתבר למשל שבאילת הוציאו 40 מגרשים למכירה של "בנה ביתך". בא קבלן אחד, הציע את המחיר הגבוה ביותר, קנה אותם, ומאותו רגע הוא נהיה המינהל. הוא קבע את המחיר. אני אמרתי: תגידו, אתם מטורפים? מה עם "בנה ביתך"? זה מה שעשינו בעבר. ושיניתי את הנהלים. הם עובדים, אגב, עד היום, לפי השינוי שעשיתי אז. מה הנוהל היום? הנוהל של היום, שבערי הפיתוח ובמגזר הערבי והדרוזי, כשיש מגרשים לבנייה, עושים הרשמה למגרשים. 50% מהמגרשים מיועדים לתושבי המקום קודם, בעדיפות ראשונה, והיתר לכל היתר, כולל אלה שנפלו בהגרלה הראשונה. עכשיו, הרעיון הוא שכל אדם נרשם, מחיר הקרקע קבוע, כן? לא מי שמשלם הכי הרבה. כל אחד יודע כמה הוא צריך לשלם. נרשמים למגרשים. נגיד שיש 20 מגרשים ונרשמים מהיישוב 20 איש ומבחוץ 20 איש. עושים הגרלה ראשונה, עשרה מהמגרשים הולכים בהגרלה ראשונה רק לתושבי המקום. נפלו עשרה מתושבי המקום, הם הולכים להגרלה השנייה. בשיטה הזאת אתה קבעת את מחיר הקרקע, אתה לא יכול לספסר בו. רבים הצליחו לבנות את הבתים. אני אומר לך, חמש שנים לפני, אף מגרש לא נבנה במגזר הערבי. בזמן היותי, בשנה הראשונה, אחרי ששיניתי את הנהלים, נבנו בבת אחת יותר מ-1,000 דירות במגזר הערבי. למה? רק בגלל השינוי המינהלי הזה. זאת אומרת, אפשר בשינויים יחסית קטנים ליצור פתרונות גדולים, וזה מה שאני מציע לממשלה לעשות אם היא לא רוצה להסתבך. כי אחרת נעמוד פה בעוד שנה, ונגיד: למה לא עשיתם? הנה, הזהרנו, התרענו, הדברים רשומים בפרוטוקול, ואתם לא עשיתם דבר. ואסור – מבחינתי זו לא הבעיה שלי עם הממשלה; כואב לי הלב לראות את הצעירים הללו, שבאמת, הם לא פוליטיקאים, ולא עומדים מאחוריהם פוליטיקאים, שבאים מכאבם לצעוק, וצריך לתת להם תשובה. אני חושב שדיברתי רק על הדיור היום. בפעם שעברה לא דיברתי. יש לי עוד הסתייגויות, בחלק השני אני אדבר על יתר הדברים, שזה לא דיור, מה צריך לעשות בתחומים האחרים – של המיסוי, של יוקר החיים, של היכולת; ואני לא בין אלה שמתלהמים ואומרים שהמדינה צריכה לשלם הכול. אני אומר לך: לא, אין מצב כזה. אם המדינה תשלם כל מה שרוצים, העסק פה יתמוטט. צריך לעשות את זה באחריות, יש דרכים לעשות את זה באחריות. כשתהיה לי הזדמנות אני אדבר עליהן. בהמשך. תודה. היו"ר ראובן ריבלין: אני מאוד מודה לחבר הכנסת מאיר שטרית, ואני מזמין את חבר הכנסת חנא סוייד לבוא ולנמק את הסתייגויותיו במשך 30 דקות תמימות. אולי גם תאמר לנו מה בסופו של דבר עומד בפני הכנסת להחליט בנושא המגזר הערבי והיכולת שלו להשתמש בווד"לים, האם תוקן החוק, או האם יש איזושהי הסתייגות שאפשר בהצבעה עליה לתקן את אותו עיוות שנעשה לגבי אותו מגזר. חנא סוייד (חד"ש): אדוני היושב-ראש, גברתי השרה, כנסת נכבדה, אולי אני אתחיל בזה, אדוני היושב-ראש, לפני שאני אגע בדברים האחרים. כשהועלתה בפעם הראשונה הצעת החוק על הווד"לים – – היו"ר ראובן ריבלין: ראש הממשלה העיר לך. חנא סוייד (חד"ש): – – אני ניצלתי את ההזדמנות ודיברתי על כך שמנקודת מבטי, ולהבנתי, התוכנית, או הצעת החוק, כפי שהוצעה, לא היתה מועילה ליהודים ולא היתה רלוונטית לערבים, במובן זה שהתנאים שלפיהם תוכנית יכולה להיכלל במסלול המהיר הזה היתה פוסחת ומחריגה את היישובים הערביים, מכיוון שהיה מדובר על שתי התניות: התניה ראשונה, שהתוכנית צריכה לכלול 200 יחידות דיור לפחות, וההתניה השנייה היא ששטח התוכנית צריך להיות – 80% מהשטח אדמה בבעלות מינהל מקרקעי ישראל. ושני התנאים האלה אינם מתאימים לאופי הבנייה ביישובים הערביים. לכן, כפי שאמרתי, ניצלתי את ההזדמנות. זה היה דיון בעקבות 40 חתימות, והעליתי את העניין בפני ראש הממשלה. אני שמח וחייב לציין שראש הממשלה מייד ביקש לטפל בעניין הזה. אני אגיד עוד משהו: לפני שהעליתי את העניין הזה בפני ראש הממשלה, העליתי את זה בדיון בוועדה המיוחדת שהוקמה כדי לקדם את החוק הזה. כשהעליתי את העניין הזה בפני חברי הכנסת מהקואליציה שהיו שם, הרגשתי ש"על מה אתה מדבר. נו, אז מה?" לכן אני מציין בחיוב רב את התגובה של ראש הממשלה, שדווקא הוא, כראש הפירמידה, ראה לנכון שצריך לטפל בדבר הזה, ולא לנפנף את זה, כפי שראיתי שניסו לעשות את זה. העיקר הוא שבסופו של התהליך הוסף סעיף מיוחד לחוק, והסעיף הזה מתקן את העיוות. עדיין מדובר ב-100 יחידות דיור, שזה סף תחתון – – – היו"ר ראובן ריבלין: ראיתי שיש הסתייגות. חנא סוייד (חד"ש): יש הסתייגות להוריד את זה. כמובן שאני תומך בהסתייגות הזאת, אבל הייתי אומר שאלה בעצם 100 יחידות דיור, וזה שיפור ניכר לעומת נקודת ההתחלה, הנקודה שהתחלנו בה. אני עוד אחזור לעניין הזה ואתן קצת ניתוח לחוק מנקודת מבט של מטלות הפיתוח והבנייה והאפיון של בעיית הדיור ביישובים הערביים ובחברה הערבית בכלל. תרשה לי, אדוני היושב-ראש, אני זוכר שלפני שבועיים, כשהעליתי את הצעת האי-אמון של הסיעה שלי, אמרתי במפורש שאינני רואה בבעיות טכניות כאלה ואחרות, שיכולות לתרום לבעיה הזאת – אבל הן לא המקור, הן לא הבסיס של בעיית הדיור. הדגשתי ואמרתי שהבעיה היא בשיטה הכלכלית, בשוק החופשי שבו הממשלה רוחצת את ידיה, היא מתרחקת מהשוק, מתרחקת ולא רוצה לטפל ולגרום לעצמה כאב ראש כביכול בלדון בבעיות של הציבור. היא נותנת את הכול לשוק החופשי – השוק חכם, השוק דטרמיניסטי, לכל דבר יש תשובה, לכל תוכנית יש מוצא ויש דרך לבצע. הממשלה לא בעניין הזה. אני חייב להצביע כאן, אדוני היושב-ראש, על ניגוד עניינים של האוצר בישראל ועל החלק שלו ביצירת הבעיה של הדיור. בסופו של דבר האוצר "מרוויח" מהעלייה המטאורית במחירי הדיור. הוא מרוויח פעמיים, אפילו יותר, אבל אני מציין שני מרכיבים עיקריים של הרווח של האוצר: אחד, לכאורי, שעלייה מטאורית במחירי הדיור גורמת לגידול ב-GDP, בתוצר הלאומי המקומי. זה גידול משמעותי. מבין ה-5% אפשר לזקוף אולי 1% ויותר מהצמיחה הכלכלית לעניין של עליית מחירי הדיור. מבחינת האוצר זה מצוין, הוא מתגאה בעלייה הזאת של ה-GDP. מצד אחר, מה שציין חבר הכנסת שטרית לפני, זה ההכנסות ממחירי הקרקע. מינהל מקרקעי ישראל, שההכנסות שלו ממכירת קרקע – הכנסות של המדינה – אלה בעצם הכנסות גדולות מאוד, הכנסות של מיליארדים. בעצם זה טוב לקופת האוצר. לכן האוצר נמצא בניגוד אינטרסים מוחלט בנושא הזה. אדוני היושב-ראש, אני חושב שבכנסת, ובממשלה הנוכחית בעיקר, העיסוק האובססיבי וריצת האמוק אחרי ארץ-ישראל גרמו שנפקיר את העם בישראל. הממשלה וחלק ניכר מחברי הכנסת חושבים שתכלית הכול זה ארץ-ישראל – זה חוקים אנטי-דמוקרטיים, ולמעשה הפקרות מוחלטת בנושאים כלכליים וחברתיים של האוכלוסייה. מסתובבים חברי כנסת – אחד רוצה להיות ראש עיר, אחד רוצה להיות אחר כך שר, כולם רוצים להבטיח את עצמם – אני מדבר על הקואליציה – לנאגלה הבאה, ומפציצים חוקים אנטי-דמוקרטיים, חוקים שאין להם כל קשר לצרכים של האוכלוסייה. הם חושבים שבעצם הם עושים מעשה גדול, הם משרתים את עם ישראל, ושבעצם החברה תסתדר לבד; הם לא אמורים ולא מתבקש שהם יטפלו בנושאים של העם ושל האוכלוסייה. לכן, הנושאים החברתיים והכלכליים טואטאו הצדה. אני רגיל לשמוע, אדוני היושב-ראש, ביקורת על חברי הכנסת הערבים – מקרב חברי הכנסת כאן, מקרב הציבור – בעצם מה עושים חברי הכנסת הערבים לאוכלוסייה שלהם. האוכלוסייה שלהם סובלת, יש בעיות דיור, יש בעיות קרקע, יש בעיות תעסוקה, יש בעיות פיתוח – וזה נכון – וחברי הכנסת הערבים מטפלים בבעיה הפלסטינית. יש בזה משהו, אבל אני רוצה לשאול: מה עושים חברי הכנסת היהודים של הקואליציה ושל האופוזיציה הראשית? מה הם עושים לאוכלוסייה שלהם, לציבור היהודי? בואו נעזוב את הערבים בצד. מה הם עושים להם? בעצם משתמשים בטענה הזאת בקנטרנות נגד חברי הכנסת הערבים. אני אומר את זה עכשיו לא בקנטרנות: בואו תראו לי. אני לא רוצה לקרוא בשמות. ניקח את יושב-ראש הקואליציה: מה אתה עושה לאוכלוסייה בישראל, מלבד להביא לכאן כל שני וחמישי – אין חמישי בכנסת – כל שני ורביעי חוקים אנטי-דמוקרטיים, אנטי-ערביים, לא יודע מה? מה אתה עושה? כאילו "ברוך שפטרנו", אני מטפל בענייני ארץ-ישראל ולא אכפת לי ממה שקורה לעם. אוקיי, ציידי שמאל, ציידי דמוקרטים, מקארתיסטים, יש לנו הרבה, אבל אנשים שיטפלו בצרכים של האוכלוסייה היהודית והערבית אין לנו הרבה. אמרתי, אדוני היושב-ראש, ששורש הרע זה השיטה הכלכלית, זה השוק החופשי, הפרטה, ריכוזיות, פערים חברתיים שמאפשרים לעשירים לקנות דירות להשקעה ולא מאפשרים לעניים לרכוש קורת גג צנועה. מצד שני, דירות להשקעה – ואנשים רגילים, עמך, רוצים קורת גג צנועה ולא יכולים. זה התוצר של השיטה הכלכלית. אני בא מתנועה פוליטית שהרימה ומרימה כל הזמן את הדגל של צדק חברתי. לא יכול להיות, אין, זה לא יעבוד ולא עבד בשום מקום בעולם, מצב שיש בו פערים כלכליים כל כך גדולים. תראו מה קרה בארצות-הברית. היום ארצות-הברית, בגלל השיטה הכלכלית שבה הקפיטליזם והשוק החופשי התפרע בשני העשורים האחרונים, היום ארצות-הברית על סף קריסה כלכלית. הם לא מסתדרים עם החוב שלהם, וגם אם יסתדרו עכשיו, באילוצים כל כך גדולים, הפרסטיז' שלהם בעולם הוא כבר – הסינים כבר מצפצפים ואומרים: מה זה, נמר של קרטון, כפי שהיה אומר מאו דזה דונג בשנות ה-60. גם הרוסים אומרים את זה, שהאמריקנים בעצם משחקים בעתיד של העולם עם כל המריבות הפוליטיות שלהם. והממשלה, במקום שתצביע ותנתח ותיתן מענה לצרכים האמיתיים, כפי שתיארתי אותם, למכלול השיטה, אז משתלחים במינהל מקרקעי ישראל, משתלחים במוסדות התכנון והבנייה, כאילו שאני – שבאופוזיציה – אחראי לפעילות של המינהל או של מוסדות התכנון. הרי זה יציר כפיכם, אתם יוצרים את המנגנונים האלה, אתם מפעילים אותם. אבל זה בעצם דרך מילוט; במקום להתקיף ולדבר ישירות על הבעיה של ריכוזיות, של היעדר תחרותיות, מזכירים את זה ככה, בחצי פה, כזה, שאין מספיק תחרותיות. בסדר, זהו, כאילו יצאו ידי חובה – אין מספיק תחרות, אבל כשמדברים על מינהל מקרקעי ישראל ועל מוסדות תכנון ובנייה, מה זה משתלחים בהם, מה זה ביורוקרטיה. מתי הם מבצעים את עבודתם נאמנה, מינהל מקרקעי ישראל ומוסדות התכנון והבנייה? כשהעניין הוא של האוכלוסייה הערבית. מישהו שישאל את שר השיכון, את שר הפנים, את השרים האחראים לנושאים של תכנון, של בנייה, של רשויות מקומיות, של מינהל מקרקעי ישראל – יוצא שיש דווקא העדפה על העדפה על העדפה מתקנת, שהמצב לגבי היישובים הערביים והאוכלוסייה הערבית הוא הכי טוב שאפשר לחשוב עליו, אבל כשמדברים על נושאים שמעניינים את האוכלוסייה היהודית, אומרים: כן, לא, יש ביורוקרטיה, ושכחנו, ולא עשינו, וכלום. אבל זה סיפור שאנחנו כבר רגילים אליו. אני חייב לציין, אדוני היושב-ראש, שזה נכון שמבחינה מקרו-כלכלית בישראל יש מין אופוריה כזאת, ובצדק. אם אתה תיקח את המאפיינים ואת האינדיקטורים המקרו-כלכליים – צמיחה 5%, מאוד מכובד; תוציא את השווקים המתעוררים, שיש שם 7% ו-8%, 5% במדינות המפותחות בעולם, זה מצוין, אבטלה נמוכה, פחות מ-6%, חוב – יחסית לתוצר – קטן, אינפלציה בשליטה – אלו כללי הזהב של ה-OECD, אבל זה לא מתבטא בבתי-האב. בתי-האב מרגישים מחנק. במקרו זה מצוין, אבל במיקרו, ברמה של משפחה, זה גרוע מאוד. משפחות לא גומרות את החודש. אז מה הסיבה? הסיבה – שכל הרווח הזה, שכל הצמיחה הזאת הולכת למגזר אחד של האוכלוסייה. רוב הציבור לא נהנה מהצמיחה הזאת ומההתפתחות ומהאופוריה הכלכלית הזאת, שבצדק, במובנים כלליים, היא במקומה והיא נכונה. אבל אני – שכבות הביניים לא נהנות מהביצועים המצוינים של הכלכלה הישראלית. ואני אומר שעם צמיחה כזאת – עם צמיחה כזאת ועם ההשלכות שלה, מי צריך אמצעי צנע? עם צמיחה כזאת, שבעצם פוגעת במרבית האוכלוסייה, למה צריך אמצעי צנע? לא, זה בסדר גמור, כי הצנע כבר מובנה בתוך השיטה הכלכלית במדינת ישראל. ואני חייב להוסיף שאנחנו מדברים על צמיחה כלכלית שמלווה בהצטמקות פוליטית ומוסרית, שבעצם כבר לא אכפת – ואני ציינתי את זה קודם – יש כבר עשירים שיכולים לקנות אנשים, מרוב שהתעשרו, ויש אנשים שכבר איבדו את האוטונומיה שלהם ומוכנים למכור את עצמם, כי אין להם בשביל להשיג את הדברים הבסיסיים בחיים. אחד הדברים, שדווקא בתקופה האחרונה אני נתקלתי בו, זה שהטייקונים – בעצם רוב הפירות של ההתפתחות הכלכלית שתיארתי, ושהם פרזיטים – לא כולם כמובן, ואני צריך לסייג – אבל יחד עם זה אני אומר שבהרבה מקרים הטייקונים, שלווים כסף מהציבור באיגרות חוב, והם, לא יודע מה, אפילו שהם שולטים בשוק, והם צריכים להחזיר את החובות, את איגרות החוב, עושים תספורת לציבור. מה זה תספורת לציבור? מה זה? אני אדם ש – רציתי להשקיע, לשמור על ערך הכסף שלי, וקניתי איגרות חוב של חברה מסוימת, של לא-יודע-מה, אז עושים לי תספורת, כלומר אני צריך לוותר על חלק מהכסף שלי. אבל הוא טייקון, יש לו לא יודע מה, כמה חברות, כמה מיליארדים, כמה אוניות בים, כמה מפעלים, ואני, האזרח הקטן, שרוצה לשמור על הכסף שלי והייתי בטוח במערכת וקניתי איגרות חוב, צריכים לספר אותי? לעשות לי תספורת? אני, אין לי מספיק שערות להסתפר, אני לא רוצה את התספורת הזאת. זה אחד הקטעים הכי ציניים בשיטה שאנחנו הגענו אליה. ואני רוצה להגיד גם, אדוני היושב-ראש, שבמקום שראש הממשלה באמת יטפל בנושאים האלה, הוא נוסע לרומניה, לבולגריה, מספסר שם בעובדים זרים מול הפלסטינים – אנחנו ניתן לכם יותר עובדים זרים ואתם לא תכירו בפלסטינים – איזה מין – הרי גם עובדים זרים זה חלק מהבעיה; זה לא רק במדינת ישראל, זה בכל העולם המערבי, הקפיטליסטי – הייבוא של עובדים זרים בא לשבור את ארגוני העובדים. והדרך האחרת זה ה-off-shoring, זה שאתה מוציא מפעלים למדינות עניות, כי אתה לא רוצה להיות תלוי בכוח העבודה שלך. אז דווקא בתקופה הזאת מספסרים בעובדים זרים, שזה חלק מהבעיה שלנו. אני כמובן לא נגד עובדים זרים. אני אומר: אלה שנמצאים כאן, צריך לתת להם את כל הזכויות, ללא ספק, האזרחיות, ותנאי עבודה, והכול. אבל להביא לכאן עובדים זרים? מספיק, לא צריך, כבר ברור שזה חלק מהמאבק בכוח העבודה, ובעובדים ובארגוני העובדים במדינה. אדוני היושב-ראש, אני רוצה להגיד שהמחאה שאנחנו ערים לה היא לא מחאה של אנרכיסטים; אני חושב שבושה וחרפה, מי שקורא ל-150,000 אנשים שבטח מייצגים הרבה חלקים באוכלוסייה – שקורא להם אנרכיסטים. פוליטיקה זה לא מקצוע מגונה. כל דבר הוא פוליטי. כל דבר. מי שחושב שאפשר להפריד בין כספים, ובין תקציבים, ובין הוצאות, ובין בעיות דיור ובין פוליטיקה – הוא טועה. הרי זה הכלכלה הפוליטית. כלכלה פוליטית זה מה אתה עושה עם הכסף שלך, ואם אנחנו מסכימים שיש הרבה כסף במדינת ישראל, וזה נכון, אז הפוליטיקה זה איך אתה מוציא את הכסף, מה אתה עושה עם הכסף הזה – למי אתה מוציא אותו, מתי אתה מוציא אותו. ולכן, ברור שזה פוליטי. אז מה? זה לא בושה בשום פנים ואופן, אבל להאשים, ולהגיד שאלו מעשני נרגילות, וזה אנרכיסטים – אני לא יודע, אני חושב שבושה וחרפה שאנחנו נגיע למצב הזה ולאמירות האלה. ואני רוצה להזהיר, אדוני היושב-ראש, שלא תהיה אחת מדרכי המילוט מלהתעמת עם הבעיה או מלמצוא פתרונות אמיתיים לבעיה, לחפש איזושהי התחממות מדינית ביטחונית באיזושהי גזרה מהגזרות, ולא חסר, כדי להנדס או ליצור מין סולם כזה לרדת מן העץ, ושכל דיירי האוהלים ילכו הביתה. ואני מקווה גם שלא יהיה איזה מרצח טיפש שיספק את הסולם הזה לממשלה לרדת בו כתחליף למציאת פתרון אמיתי לבעיה. בכמה מלים, אדוני היושב-ראש, אני אתאר את הבעיה של הדיור ביישובים הערביים, וכאן אני לא רוצה להגיד: צרת רבים חצי נחמה. כשדיברנו כל הזמן על בעיות דיור, ועל בעיות קרקע, אמרו: אתם פורעי חוק, אתם פולשים, אתם בוחרים, כאילו, לבנות ללא היתרים. אנחנו אומרים כל הזמן שזה לא ככה. התפתחות הבעיות של הדיור והשיכון ביישובים הערביים היא התפתחות אובייקטיבית, היא התפתחות שבאה מהאילוצים שהונחתו על ההתפתחות הנורמלית של היישובים הערביים. אני מציין כאן – תראו כמה אנחנו כאן מדברים על החשיבות של הקרקע, ועל המרכיב של הקרקע בבעיית הדיור בישראל. דיבר כאן השר לשעבר שטרית ואמר שבגלל המחסור בקרקע, מחירי הקרקע הגבוהים, מגרש קרקע ליחידת דיור זה חצי מיליון שקל – וזה נכון. ליישובים הערביים – – – היו"ר ראובן ריבלין: אין תכנון. חנא סוייד (חד"ש): אני אגיע לתכנון. היתה הפקעת אדמות, הפקעה מסיבית של האדמות. בעצם מה שנשאר ליישובים הערביים זה מעט מאוד מהקרקעות, כך שההפקעה של האדמות השאירה את היישובים הערביים עם מעט קרקע. בנוסף לכך, מינהל מקרקעי ישראל, אדוני היושב-ראש, רק בשנים האחרונות, רק בחמש, שש השנים האחרונות – אני עוקב אחרי זה כחוקר וכמי שעוסק בעניין הזה – רק בחמש, שש השנים האחרונות התחילו לשווק בצורה ראויה, הייתי אומר, לא 100 יחידות דיור בשנה כמו שהיה קודם אלא 1,000, 2,000 בשנים האחרונות, יחידות דיור בשנה, רק בחמש, שש השנים האחרונות. עם הזמן, כשאין קרקע וכשהקרקע שנשארה לא מתוכננת, אין תוכניות מיתאר, אין הרחבה של תחומי הבנייה, אין היצע של מגרשי בנייה מטעם מינהל מקרקעי ישראל, נוצר מחנק כזה שהפתרון היחידי – ולא מתוך בחירה, לא מתוך בחירה – זה שמי שיש לו קרקע חקלאית בקרבת השטח הבנוי הלך ובנה עליה; גם אם זה ללא היתר. זה היה בעיקר בשנות ה-80 ובשנות ה-90. יש לך ריבוי אוכלוסייה טבעי, יש לך צרכים; אין לך היצע של אדמות, לא ממינהל מקרקעי ישראל ולא על-ידי הפשרת קרקעות בבעלות פרטית. לכן נוצר הסטוק הזה של עשרות אלפי יחידות דיור שנבנו ללא היתרי בנייה ביישובים הערביים, עם כל הבעיות הנלוות לכך: צווים, צווי הריסה, קנסות כבדים, בתי-משפט, חרפה, עימות בין משטרה שבאה להרוס לבין בעלי הדירות. זה העכיר את כל האווירה. היו"ר ראובן ריבלין: האמירה של שר הפנים – שבכל מקום של רשות מקומית, בתחום קו כחול של רשות מקומית, שבה ייבנו בניינים לגובה, זאת אומרת, שהוא מוכן לתת ולאשר קידום תוכניות כאלה – היא אמירה שצריכה גם כן לבוא בחשבון מהצד של המערכת המקומית במגזר הערבי; לידי שיקול רציני ביותר. הרי בסופו של דבר אנחנו היום מבקשים לצמצם את שטח מדינת ישראל או יש כאלה. כל הדברים האלה נובעים ומביאים לצורך שבו אנחנו גם נשקול את אופי החיים גם במגזר הערבי. חנא סוייד (חד"ש): נכון. תראה, אדוני היושב-ראש, אני מסכים בהחלט לגישה הזאת. אני מאוד מקווה – – – היו"ר ראובן ריבלין: אבל כשאומר את זה השר – – – חנא סוייד (חד"ש): זה לא מתממש, אדוני היושב-ראש. היו"ר ראובן ריבלין: יש מקומות שבהם מבקשים לבנות לגובה והוא לא מקדם? שיביאו לי ראשי הערים בכל מקום – אני דיברתי אתמול עם ראש העיר אום-אל-פחם. אני מנסה שם לעזור באיזה נושא של האזור התעשייתי, בתיאום עם מנכ"ל משרד הפנים. אבל, האם יש מקומות שבהם אכן הרשות המקומית נענתה לאתגר שהציב בפניה שר הפנים ואמרה: הנה, אני מבקשת לקבל ולהביא תוכנית שבה אני נפגשת עם רצונה של המערכת הממשלתית לבנות לגובה, ודחו אותם? חנא סוייד (חד"ש): כן. היו"ר ראובן ריבלין: תביא לי. תביאו לי. יחד אתך נקיים ישיבה בלשכת יו"ר הכנסת כדי לשמוע איך הדברים מתיישבים. אני מוכרח לומר שאני באמת רואה היענות מלאה מצד שר הפנים. מעניין אותי אם זה רק מס שפתיים, או – – – חנא סוייד (חד"ש): אדוני היושב-ראש, אני אומר לך, רוב – כל. כל תוכניות הפיתוח וההרחבה ביישובים הערביים בשנים האחרונות הן תוכניות של בנייה רוויה; כולן, ללא יוצא מן הכלל. היו"ר ראובן ריבלין: אני נוסע בכביש 6, אני רואה. באמת, בטייבה, בטירה, אני רואה. חנא סוייד (חד"ש): לצערי, כשאישור התוכניות מתמהמה, או מתעכב, חלק מהבניינים האלה הם ללא היתר. אני יודע – – – היו"ר ראובן ריבלין: הווד”ל הזה יכול היום לעזור להם. חנא סוייד (חד"ש): נכון. לכן, אפילו שאני חשבתי, ואני, עדיין יש לי – – היו"ר ראובן ריבלין: תצביע נגד, אבל צריך אחרי זה להשתמש בזה. חנא סוייד (חד"ש): – – עדיין יש לי ספקות. אני לא אגלה מה אני אצביע, בינתיים, אבל אני אומר שאני טיפלתי בכמה מקרים, אדוני היושב-ראש, בבניינים של שלוש וארבע קומות, בטייבה, שיש נגדם צווי הריסה והם במסגרת תוכניות שנמצאות במגירות משרד הפנים כמה שנים ולא מאשרים אותם, אפילו שמדובר בבנייה רוויה. היו"ר ראובן ריבלין: אולי נשתמש בווד"ל לצורך זה. חנא סוייד (חד"ש): זהו, לכן אני חשבתי שהשימוש בווד"ל יכול להיות פתרון נאה, פתרון טוב דווקא ביישובים הערביים. אני אומר ומדגיש את זה. אני לא אסביר בדיוק איך – – היו"ר ראובן ריבלין: ברור לי. חנא סוייד (חד"ש): – – כי אין לי זמן, אבל דווקא ביישובים הערביים, אם יבצעו את זה, ואם יוציאו את זה לפועל בצורה שוויונית, כלומר אם יבצעו את חוק הווד”לים ביישובים הערביים בצורה שוויונית, היישובים הערביים יכולים ליהנות מהחוק הזה. אני רק, אדוני היושב-ראש, רוצה להצביע על עוד שני מרכיבים. זמני הולך ותם, אבל אני אצביע על שני דברים בחוק הווד”לים; אחד החסרונות בחוק הווד”לים הוא, בעצם, שאתה לא מאפשר לערער על החלטת ועדת המשנה. אני העליתי את הדעה המקצועית הזאת בוועדה. אני אמרתי, תראו, אם יש איזו תוכנית מסוימת שוועדת משנה, נגיד, לא אישרה אותה – היום, על-פי השיטה, אתה יכול להעביר את הדיון מוועדת המשנה למליאה, והמליאה יכולה להחליט. אז יש לך זכות ערעור. היום, כשאתה שולל את אפשרות הערעור, מה יקרה? אדם שהגיש תוכנית ולא מאשרים, אז – ילך לבית-משפט. היו"ר ראובן ריבלין: בג"ץ, או לבית-משפט מינהלי. חנא סוייד (חד"ש): עכשיו, בית-משפט מינהלי, מה יעשה? קודם כול הוא יעצור את התוכנית, יעצור את ההתקדמות, והוא ידון בעניין בצורה טכנית, לא כמוסד תכנון. כי בתי-משפט אומרים: אנחנו לא מוסדות תכנון. אם אתה מאפשר ערר בוועדת ערר – ועדת ערר היא מוסד תכנון, היא יכולה לשפוט, בסופו של דבר, והיא יכולה לשנות את התוכנית, היא יכולה לשפר את התוכנית; היא יכולה לשנות את התוכנית, כי היא מוסד תכנון. בית-משפט לא יעשה את הדבר הזה. לכן אני אמרתי שפה מחטיאים את המטרה. תאפשרו להגיש עררים. זה בסופו של דבר יותר טוב לשיטה כולה. היו"ר ראובן ריבלין: גם אתה לא צריך פעמיים לוביסטים, גם לוועדת המשנה וגם למליאה. בבית-משפט – אם עושים חוכמות, לך לבית-משפט. חנא סוייד (חד"ש): אבל תגביל. היו"ר ראובן ריבלין: אם עושים חוכמות, לך לבית-משפט. חנא סוייד (חד"ש): בסדר, אבל בית-משפט, אז אתה לא יכול – – – היו"ר ראובן ריבלין: שמע, כאשר אנחנו נמצאים במצב שבו יש מאכערים, שהם אלה שמקדמים את הדברים האלה, יכול להיות שיש היגיון גדול, שדווקא אתה הולך – במצב שבו דחו את ערעורך מנימוקים שאתה חושב שיש לך יסוד ובסיס שבית-המשפט ייתן לך מענה יותר טוב מהוועדה. כי לצערנו הרב – אני לא אומר בכל המקומות – לצערנו הרב, התופעה של מאכערים קיימת לגבי כל הוועדות שבהן אנחנו מערבים אנשי ציבור. חנא סוייד (חד"ש): אדוני היושב-ראש, אני חושב אחרת. אני חושב – – – היו"ר ראובן ריבלין: אתה באוטופיה. נו כן, גם אני חשבתי – דרך אגב, גם אני חושב כמוך, אבל זה לא עוזר לשנינו. חנא סוייד (חד"ש): לא. אני חושב שאם אתה לוקח – – – היו"ר ראובן ריבלין: אני הייתי שר, אני הייתי רק שוקל לגופו של עניין. חנא סוייד (חד"ש): אני מדבר על נושא תכנון ובנייה. אם אתה לוקח נושא – – – היו"ר ראובן ריבלין: אותו דבר. חנא סוייד (חד"ש): אם אתה לוקח נושא לבית-משפט, קודם כול, אתה לא יכול להגביל בית-משפט – מתי הוא יגמור את הטיפול בעניין הזה. היו"ר ראובן ריבלין: זה vis-a-vis. חנא סוייד (חד"ש): בוועדה, בוועדת תכנון, במוסד תכנון, אתה יכול להגביל אותו. היו"ר ראובן ריבלין: זה vis-a-vis זה – גם ידעו אלו שמבקשים את התוכניות, שאם הם לא עושים את הדבר הזה, אז השיהוי הוא לגבי שניהם. חנא סוייד (חד"ש): בסדר, אבל בסופו של דבר אנחנו לא מעוניינים בשיהוי, אנחנו מעוניינים לחתוך. ולחתוך זה – אם אתה נותן למוסד הרחב ביותר, ואתה מגביל אותו, תגיד לו: תוך חודש אתה גומר את זה, אז זהו, אתה יצאת, לדעתי, ברווח. הדבר השני שאני רוצה להגיד – זמני תם, אדוני היושב-ראש. אני קצת חושש מחוק הווד”לים, שהוא ייצר אווירה לכאורית של היצע גדול של יחידות דיור. אתה יודע מה יקרה אם תתפשט ההכרה שיש הרבה היצע – אני מאוד חושש שמה שיקרה כאן זה מה שקרה באירלנד ומה שקרה בארצות-הברית, שזה בעצם ההתפוצצות של הבועה שהיתה כל הזמן. היו"ר ראובן ריבלין: זה דווקא בא למנוע את זה. חנא סוייד (חד"ש): אדוני היושב-ראש, מי שקנה יחידת דיור כהשקעה, הוא נהנה מרווח של 17%, 18%, 20% לשנה. בשבילו זה השקעה טובה. עכשיו, אם בגלל ההיצע הגדול – – היו"ר ראובן ריבלין: פתאום יורידו – – – חנא סוייד (חד"ש): – – לא תהיה עלייה – – – היו"ר ראובן ריבלין: שווה חצי רק ממה שהוא – – – חנא סוייד (חד"ש): זהו. תראה, מי שקונה מניה, אם היא לא עולה הוא לא צריך אותה, הוא מוכר אותה. היו"ר ראובן ריבלין: דרך אגב, רוב האנשים שנמצאים במצב שהצליחו ליצור איזשהו הון קטן עלולים לאבד מחצית מהונם. חנא סוייד (חד"ש): בהחלט, ומזה אני חושש, ולכן אני חושב הטיפול בעניין לא צריך להיות טכני, כפי שאני מזהה. תודה רבה, אדוני היושב-ראש. היו"ר ראובן ריבלין: תודה רבה לחבר הכנסת חנא סוייד, שהוא גם אחד המומחים מהרשויות המקומיות ובכל הנושאים הקשורים לנושאים שאנחנו דנים. אני מזמין כמובן את חבר הכנסת עפו אגבאריה, שלרשותו 15 דקות. בבקשה. הצעת חוק הליכי תכנון ובנייה להאצת הבנייה למגורים (הוראת שעה), התשע"א–2011 (קריאה שנייה וקריאה שלישית) היו"ר ראובן ריבלין: חבר הכנסת אגבאריה, בבקשה. עפו אגבאריה (חד"ש): אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, היום ראיתי איזה מחקר על בתי-המשפט שפורסם בעיתון "הארץ", והמחקר סוקר את השנים 1996–2005. הוא מגלה: משהגיעו נאשמים ערבים לבית-המשפט, יש להם סיכוי גבוה יותר מאשר ליהודים להיות מורשעים. כאשר הם מורשעים, יש להם סיכוי גבוה יותר מיהודים שיוטל עליהם עונש חמור. בדרך כלל אנחנו חושבים "כשיש סיכוי גבוה יותר" זה לטובה. אבל פה זה כנראה גם לרעה. לפי המחקר, 48.3% מהערבים שהורשעו בעבירות אלימות, רכוש, סמים, פציעה ונשק נידונו לעונשי מאסר בפועל, לעומת 33.6% – זאת אומרת, 15% יותר מאשר יהודים. על יהודים הוטלו בממוצע תשעה חודשי מאסר וחצי, בעוד שעל הערבים הוטלו 14 חודשי מאסר. הדבר הזה כנראה משקף איזושהי אווירה כללית, וחבל מאוד שזה אפילו הגיע לבתי-המשפט. בדרך כלל אנחנו חושבים שמערכת השיפוט, שבית-המשפט בישראל אמור להיות, וצריך להיות, במדינה – – – היו"ר ראובן ריבלין: אחידות העונשים. עפו אגבאריה (חד"ש): – – – שיהיה באמת אחיד ושוויוני לכל אזרחי המדינה. אבל נראה שהאווירה הכללית, האווירה העוינת, שמשרה, אולי, המדיניות של ממשלות במדינת ישראל, גם משפיעה על השופטים. זה דבר איום ונורא, אם זה מגיע, הנגע הגזעני הזה, לבתי-המשפט. כל העניין הזה, שכאשר האנשים מגיעים – ואני ציטטתי פה שזה עבירות – שאפילו על רכוש – אומנם זו לא עבירת רכוש, אבל כשבונים בית ללא היתר, לעניין שלנו, לעניין שאנחנו דנים בו היום, של – איך האנשים בונים ומה הבעיות באמת במגזר הערבי. אני, יצא לי להיות גם אצל השובתים באוהלי המחאה, גם בתל-אביב וגם במגזר הערבי. יש שוני מסוים בין הדרישות כאן לבין הדרישות כאן. אני לא אפרט את כל הדברים, פירט אותם מספיק טוב עמיתי לסיעה חבר הכנסת חנא סוייד, אבל עצם העניין הוא שהערבים, הרי הם בונים בדרך כלל על האדמות שלהם, ולא על אדמות מדינה, כי בכל האדמות של הערבים כמעט לא נשאר על מה לבנות. והדרישה של המדינה לבנות לגובה – יש הצדקה לעניין, אבל גם זה צריך להיות שווה. למשל, ערים כמו אום-אל-פחם ועפולה, שם זה בדרך כלל שווה, אבל לא יכול להיות שידרשו גם מכפר קטן, של 2,000, 3,000 ו-5,000 תושבים, שהם גם כן יבנו לגובה, כפי שלא דורשים את זה מיישובים יהודיים קטנים. מה עוד שברוב היישובים הערביים, אפילו כשבונים לגובה, גם הבניין עצמו מוגבל לארבע או חמש קומות מקסימום. היו"ר ראובן ריבלין: – – – עפו אגבאריה (חד"ש): מה? באום-אל-פחם למשל. היו"ר ראובן ריבלין: אני יודע, ראיתי. בסדר גמור, זו בנייה לגובה. עפו אגבאריה (חד"ש): זו בנייה לגובה, חמש קומות. היו"ר ראובן ריבלין: במקום לבנות דירה אחת, אתה בונה 20 דירות. זה דבר חשוב ביותר. עפו אגבאריה (חד"ש): בדיוק. אז אתה בונה, ואם עכשיו אתה עובר – וכולם עוברים – דרך ואדי עארה, אז רואים את הבתים האלה, שהם בתים גדולים, והם לא בתים של משפחה אחת, כפי שבנו. זה בדרך כלל אב בית, שיש לו חצי דונם או דונם אדמה, והוא בונה עם הזמן, כל הזמן. הוא נותן לבנים שלו – אחד לבנות כאן, אחד לבנות כאן. הרי הוא לא יכול לבנות בבת אחת ארבע דירות על דונם אחד, כפי שמבקש – – – היו"ר ראובן ריבלין: מדינת ישראל צריכה להיערך לתכנן עיר למגזר הערבי. עיר שבה יינתן פתרון. חייבים. אני אומר לכם שזו חובה של החוויה הישראלית. אנחנו צריכים לתכנן להקצות מקום לבנות עיר שתתאים גם למגזר הערבי, כדי לתת פתרון לדור השלישי, הרביעי, החמישי. עפו אגבאריה (חד"ש): בהחלט. את הדברים האלה שמענו כבר לפני אולי יותר מ-20 שנה. היו"ר ראובן ריבלין: לא – – – עפו אגבאריה (חד"ש): אולי בזמנו של רבין, פעם ראשונה. היו"ר ראובן ריבלין: ב-1990, נכון. עפו אגבאריה (חד"ש): דיברו על זה שאולי הוא יכול לעשות איזושהי עיר ערבית. היו"ר ראובן ריבלין: גם אריק שרון דיבר. עפו אגבאריה (חד"ש): גם שרון דיבר על זה, ואני זוכר שהוא דיבר על זה, אפילו באיזה מקום כמעט. אני יודע שזה לא רחוק אפילו מאום-אל-פחם. היו"ר ראובן ריבלין: צריך לעבוד על זה. עפו אגבאריה (חד"ש): אבל עצם העובדה שהדבר הזה לא יצא לפועל עדיין, זה אומר שיש מקום לחשוב על זה בצורה אולי יותר עמוקה, באמת לעשות את הדברים כפי שצריך. כי יש לכל חברה – כמו שיש לחברה היהודית צרכים של גידול טבעי, יש גם לחברה הערבית. מה שהולך ומתרחש עכשיו, במיוחד באזור שלנו, שזה אזור ואדי עארה – אני ממשיך באותו כיוון – שהולכים לבנות שם עיר, חריש. העיר הזאת, הולכים לבנות אותה על רכס הרים וגבעות שהוא אחד המקומות היחידים עם חורש טבעי שנשארו במדינה. אין כבר הרבה מקומות. אתם זוכרים, כשהיתה השרפה בכרמל, כמה היה חבל, וכל האנשים, כל המדינה, הצטערו על זה שהחורש הטבעי בכרמל נשרף. גם באזור הזה, זה אחד המקומות היחידים שיש חורש טבעי. אני לא מבין את ההיגיון, שמביאים – הולכים לפתח עיר כזאת גדולה, של 150,000 תושבים, במקום, מבחינת הטבע, והירק, והנוף היפה – – היו"ר ראובן ריבלין: למה? חיפה. עפו אגבאריה (חד"ש): – – מקום נהדר. היו"ר ראובן ריבלין: תראה את חיפה. חיפה היא עיר בתוך החורש הטבעי, ונבנתה כמו עיר. זה בהחלט – – – עפו אגבאריה (חד"ש): כן, אבל כמה שטחים ירוקים נשארו על-יד חיפה? היו"ר ראובן ריבלין: אין לי ויכוח אתך. עפו אגבאריה (חד"ש): אז אני חושב שמן הדין היה להשאיר את השטחים הירוקים האלה בצורה שהיא באמת לנחת ולרווחת כל אזרחי המדינה. אני יודע שיש שם פארקים, שבאים, ואנשים עושים פיקניקים ונחים. היו"ר ראובן ריבלין: בכל זאת, בתוך אותם שטחים ירוקים יש שטחים פרטיים, שעליהם נבנו בתים, והיום אין רשיונות, לכן אין תאורה, והיה – בזמן האסון ביקרנו בעוספיא, ובאמת ראינו דבר, שבו יש שכונה שלמה שנבנתה – כמו בית-אורן – ללא רשיונות, ואנחנו צריכים למצוא את הפתרון לה. עפו אגבאריה (חד"ש): נכון. אז אותו דבר לגבי העיר הזאת, חריש. הרי התחילו לבנות את חריש, ובנו את שקד. אז עכשיו רוצים לאחד אותן, לבלוע את כל השטח הירוק הזה ולעשות עיר חרדית. היו"ר ראובן ריבלין: אם אתה מסכים שיהיו באזור של ג'נין – אין בעיה. כולנו חיים יחד בלאו הכי. עפו אגבאריה (חד"ש): אתה יודע מה? אני, לא מזמן – – – היו"ר ראובן ריבלין: – – – באזור של ג'נין, לחזור ל-67'. תגיד לי, אגבאריה, מה אנחנו רוצים? עפו אגבאריה (חד"ש): אני גם רוצה. אתה יודע מה? היו"ר ראובן ריבלין: באים, אומרים לך, הממשלה: אנחנו מתכנסים ל"קו הירוק" – לא טוב; אנחנו – – – אני בא ואומר: נבנה – – – עפו אגבאריה (חד"ש): לא, להיפך, אני אומר שטוב לחזור ל"קו הירוק". זה הפתרון הכי טוב שיעשו, גם לפתרון הבעיה החברתית, ותיכף אני אגיע לזה. כי – למה? לחזור לגבולות 67' – זה יפתור הרבה בעיות. בעיה אחת – לפתור את הסכסוך עם הפלסטינים, והם כבר מסכימים – הערבים כבר מסכימים לגבולות 67', אפילו עם חילופי שטחים, ומי שלא רוצה זה מדינת ישראל. היו"ר ראובן ריבלין: לגבולות 67'? הם מסכימים לגבולות 67' שיהיו הגבולות של המדינה הפלסטינית, לא של מדינת ישראל כמדינה יהודית. הם מסכימים שמשם נתחיל להתווכח. עפו אגבאריה (חד"ש): יפה, זה עיקר הבעיה. אבל אם רוצים באמת – כי אתם משקיעים – – היו"ר ראובן ריבלין: את זה אתה יכול לומר לכבל, הוא מסכים אתך, אבל לי לא יכולים לספר סיפורים. אני חי אתך יחד, חבל על הזמן. עפו אגבאריה (חד"ש): – – כי מה שמושקע בחריש זה כל כך הרבה, מה שמושקע בחריש, מה שמושקע בשטחים למתנחלים זה מיליארדים, מיליארדים של שקלים, ואני חושב שעם המיליארדים האלה, שבסופו של דבר – בסופו של דבר, אם זה לא השנה זה עוד שנה, עוד חמש, עוד עשר, לא משנה, אבל בסופו של דבר יהיה פתרון, וההתנחלויות האלה לא יהיו שם, והכסף הזה, שזורקים אותו לשם, אפשר להביא אותו לאנשי המאהלים ולפתור את בעיית הדיור בתוך מדינת ישראל. אז במקום לשפוך את כל המיליונים בשטחים, שזה באמת בזבוז, וזה לא יהיה שטחים של מדינת ישראל – – – היו"ר ראובן ריבלין: אז אלה שלא יהיו בשטחים הם ישבו בשדרות-רוטשילד, כי לא יהיה להם בית. מה אתה חושב? עפו אגבאריה (חד"ש): זה לא לגמרי ככה. יש להם. זה כמו אלה שיש להם דירות בתל-אביב והם גרים בפריס. וזה אחת הסיבות שהנדל"ן כל כך עלה, שהטייקונים השתלטו על העניין, העלו את מחירי הדירות, ואף אחד לא חושב לעצור אותם במקום. להיפך, המדיניות של הממשלה אולי רוצה לכבד את העניין של בעלי ההון. היו"ר ראובן ריבלין: אל תהיה מודאג, עפו, כל אלה שקנו דירות, אם הם לא יבואו, יבואו הילדים שלהם. אל תדאג. עפו אגבאריה (חד"ש): אני לא יודע אם הם יבואו. היו"ר ראובן ריבלין: כל היהודים יחזרו לארץ-ישראל. אל תדאג. אני רואה שאתה מודאג. אני מבטיח לך, הכול יהיה בסדר. עפו אגבאריה (חד"ש): אתה יודע מה? בשבילי, בבקשה שיחזרו כולם ואנחנו נחיה בשלום. אתה יודע מה אני חושב על זה. אני חושב שיש מקום לכולם במדינה הזאת. היו"ר ראובן ריבלין: בטוח. עפו אגבאריה (חד"ש): ויש מקום אפילו, מהמים עד המים, לעשות מדינה מתוקנת, שוות זכויות לכל אזרחיה. שלא יהיה ספק שאנחנו יכולים להיות יחד ולחיות יחד, רק אם תתחילו לחשוב שאם המחשבה הציונית, שאנחנו חושבים רק על מדינה יהודית – לדעתי זה טעות היסטורית גם לעתידו של עם ישראל. היו"ר ראובן ריבלין: אנחנו חושבים על מדינה יהודית דמוקרטית. יהיו 16 מיליון יהודים, 5 מיליון פלסטינים ישראלים, והכול יהיה בסדר. עפו אגבאריה (חד"ש): כשאתה מדבר על מדינה יהודית, אז היא לא יכולה להיות דמוקרטית. היו"ר ראובן ריבלין: הם יגיעו. הם יגיעו, ייקח עוד עשר שנים. עפו אגבאריה (חד"ש): זה כמו להגיד, למשל, מדינה קתולית – – – היו"ר ראובן ריבלין: העם היהודי הוא גם דת וגם לאום. עפו אגבאריה (חד"ש): אז זה הבעיה. היו"ר ראובן ריבלין: זאת הבעיה? מה נעשה? זאת הבעיה שלנו, הבעיה שלנו 4,000 שנה, מה נעשה? עפו אגבאריה (חד"ש): לא, זה לא בעיה של 4,000 שנה. אפשר לחיות עם זה, וחיו עם זה טוב. אני יודע שהקהילות היהודיות, גם באירופה וגם במזרח התיכון, חיו עם זה טוב, ולא היתה שום בעיה, עד שנכנס הווירוס הזה שבאו לעשות את הדבר הזה פה, שזה נקרא רק מדינה יהודית. היו"ר ראובן ריבלין: שהיהודים רוצים להיות ריבונים, כדי שלא ישמידו אותם בכל רגע שמישהו ירצה. זה שיגעון, באמת, של היהודים, אבל הוא שיגעון שלי ושל כבל יחד, אתה מבין? עפו אגבאריה (חד"ש): מה שמעניין, שכשהיהודים היו באימפריה הערבית הם היו במצב מצוין. היו"ר ראובן ריבלין: לא היתה בעיה. עפו אגבאריה (חד"ש): מצוין, הכי טוב ממה שיכול להיות בכל מקום אחר. זה שבאירופה עשו את הדברים, לא אנחנו צריכים לשלם את המחיר. היו"ר ראובן ריבלין: מאה אחוז, מאה אחוז. עפו אגבאריה (חד"ש): לא אנחנו, הערבים, האזרחים, שאנחנו חיים פה אלפי שנים, אלפי שנים, וזה לא משנה אם זה נוצרים, מוסלמים, שאנחנו נשלם מחיר כאילו אנחנו נוכרים ואין לנו פה זכות לחיות. אז זה בעיה, כי יש איזושהי תפיסה של אנשים שחושבים את המחשבה הזאת. אם היו כולם חושבים שיש ילידים של האזור הזה, ומגיע להם להיות שווי-זכויות, אני חושב שהעניין כבר היה – מסתכלים על זה בצורה אחרת, ולא בצורה הזאת. אז עובדה – עוד אחת, שכשבאים לאכלס את העיר חריש, במקום מאוכלס, לשים את הגבולות ממש על מבואות הכפרים, זה ייצור בעיה לעתיד. זה ייצור בעיה גדולה. לא מזמן היה פה מישהו מאחת המפלגות שבשלטון, אחת המפלגות הבכירות, שבא כדי למנוע את המואזין לקרוא לתפילה במקומות מסוימים, בעפולה בעיקר. אז אם הולכים ומביאים דבר כזה לחקיקה, לא ירחק היום, אם המפלגה הזאת תהיה יותר גדולה, היא תעשה עוד חקיקה יותר גזענית. אז מה יהיה בין חריש, אם היא תהיה עיר חרדית, ועל-ידה באקה-אל-ע'רביה, וברטעה, וזה? והמסגד קיים, אז זה יפריע להם. היו"ר ראובן ריבלין: לא מפריע להם – לא מפריע להם בביתר-עילית, לא מפריע להם בירושלים. עפו אגבאריה (חד"ש): אני מקווה שהדברים האלה גם כן לא יהיו מוקד לחיכוך, אבל זה גם יכול להפריע – שירצו לסגור כבישים בשבת. היו"ר ראובן ריבלין: הרוב הנורמלי בכנסת יגן על זה. עפו אגבאריה (חד"ש): אני מאוד מקווה שהכנסת תשמור על צביונה הדמוקרטי – – היו"ר ראובן ריבלין: במאה אחוז. עפו אגבאריה (חד"ש): – – ולא תחוקק את החוקים הגזעניים. ואתה יודע שחוקקו כבר חוקים כאלה גזעניים. אני יודע, אולי לך, ולכבל, ולמישהו אחר – זה לא היה לרוחם, והם לא רוצים את החקיקה הגזענית הזאת. אבל עובדה שזה נחקק, וזה באמת בעיה, בעיה גדולה. אדוני היושב-ראש, מה שאני גם רוצה להדגיש – שיש בעיה לא רק עם המגזר הערבי; הרי למה התקוממו הבחורים הצעירים האלה, גם במגזר היהודי? כנראה בגלל המתקפה הקפיטליסטית המאוד-קשה, בזמן האחרון, ובמיוחד אחרי קריסת ברית-המועצות – יש נסיגה, בכלל במערב, מכל ההישגים הסוציאליים והחברתיים שהשיגו מעמד הפועלים והאנשים, אפילו מעמד הביניים, שהם, היה להם – באותו זמן, כשהיתה עדיין ברית-המועצות, היתה להם האפשרות להילחם על זכויות חברתיות קצת יותר ממה שעכשיו, ומה שאז השיגו, וזה מה שאז הקפיטליזם היה, כדי לנגח את הסוציאליזם הוא היה מוכן לתת פה ושם הטבות. אבל ברגע שאין סוציאליזם, בצורה כמו שהוא היה, יש נסיגה. אז יש מתקפה של בעלי ההון על השלטון, להוציא ממעמד הפועלים וממעמד הביניים את ההטבות, כאלו שהיו, קצת, אולי, קצת יותר רווחה. ובפני מה אנחנו עומדים? בפני מדינת ישראל שנסוגה מרוב השירותים, שירותי הרווחה, שהיו אולי במצב קצת יותר טוב. תראה מה עם הרפואה – הפרטת הרפואה, וכל השביתה של הרופאים, שזה כבר יותר מארבעה חודשים. היו"ר ראובן ריבלין: הרפואה הציבורית בישראל בסכנה. עפו אגבאריה (חד"ש): זה הבעיה, זה הבעיה העיקרית, ולא הבעיה של המתמחים, רוצים פחות שעות – – היו"ר ראובן ריבלין: לא הבעיה של הרופאים, הבעיה של הרפואה הציבורית. עפו אגבאריה (חד"ש): – – או יותר כסף. זה הבעיה. בדיוק, שהולכים לרסק את הרפואה הציבורית. וזה הבעיה, זה המחאה של הרופאים, זה המחאה של האנשים, וזה אחת הנסיגות הגדולות, שמעודדים – כל דבר צריך להפריט, כל דבר צריך להפריט. אנחנו ראינו איך הפריטו את העניין של האחיות בבתי-הספר, שהתלמידים, הילדים, לא רק שלא מקבלים את החיסונים, וסגרו את זה כאילו רק בחיסונים, אפילו בדיקות שגרתיות הם לא מקבלים, הילדים; אפילו לא בדיקות משקל, לא בדיקת שמיעה, לא בדיקות ראייה, שזה דברים יסודיים בשביל לגדל דור יותר בריא. לכן אני חושב שעל הממשלה להתעשת, וראש הממשלה, וזו פנייה לראש הממשלה, שהוא שר-על גם לכלכלה וגם לבריאות, שיעשה משהו בעניין, ומספיק עם הסבל של החולים. אני מוריד את הכובע לפני הרופאים, שבכל השביתה הזאת עבדו ונתנו את הדברים הדחופים, מה שצריך לתת לכל בן-אדם חולה, ומי שזקוק, ולא היתה פגיעה בבריאותו של אף אחד. אז תעריכו את הדבר הזה, ואני מבקש מראש הממשלה שיתערב בעניין ויפתור את בעיית הרופאים. היו"ר ראובן ריבלין: תודה רבה. אני מצטרף אליך – – עפו אגבאריה (חד"ש): תודה. היו"ר ראובן ריבלין: – – וביקשתי גם באופן ישיר מראש הממשלה לשקול את האפשרות ש – לא צריך פרסטיז'ה, צריך ללכת ולדבר אתם באופן ישיר, מה אפשר ומה אי-אפשר. רבותי, השעה בדיוק עשרה ל-, בדיוק עשרה – לא שנתתי להאריך פה. עכשיו, אנשי מפלגת העבודה, לרשותכם עמדו 20 דקות. אני הופך את זה ל-30 דקות. לא, היה להם 20 דקות. היה לאיתן כבל עשר דקות, לשלי יחימוביץ חמש דקות, ולאבישי ברוורמן חמש דקות. לכן, אני מוסיף עשר דקות. עכשיו, אם אתה מסתפק בעשר דקות, כל אחד מהם יהיו לו עשר דקות. אם אתה רוצה פרו – לחלוקה לפי אותה מידה, אז יהיה לך 12 דקות, לשלי תשע דקות ולברוורמן תשע דקות. שלי יחימוביץ (העבודה): – – – קיבלתי עשר – – – היו"ר ראובן ריבלין: אני יודע, אני יודע. אני רוצה – – – איתן כבל (העבודה): למה את מקלקלת לעצמך? אדוני, אדוני היושב-ראש – – – היו"ר ראובן ריבלין: אתה מסתפק בעשר דקות – – איתן כבל (העבודה): תודה רבה. היו"ר ראובן ריבלין: – – ויודע שאני יודע להיות גמיש. איתן כבל (העבודה): אני הבנתי. ואנחנו, איך אומרים? זרמנו יחד עם העניין. היו"ר ראובן ריבלין: – – – עשר דקות כל אחד, כי חבר הכנסת איתן כבל מוותר. איתן כבל (העבודה): אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, גברתי השרה, בעצם הנאום הזה הוא גם נאום לפני יציאה לפגרת הקיץ, ומבחינתי זה גם סיכום של האירועים האחרונים שהם במידה רבה אירועים מאוד מכוננים, ולטעמי מייצגים במידה רבה מערכת יחסים שהיתה לנו עם ראש הממשלה בכל התקופה הזו מהקמת הממשלה. אדוני ראש הממשלה, את הלחישה האיומה ההיא שלך על כך שהשמאל שכח מה זה להיות יהודי כולנו זוכרים. אני, בניגוד אליך, לא מאמין בלחישות, הגיע הזמן לומר בקול גדול: אדוני ראש הממשלה, שכחת, לצערי, מה זה להיות ישראלי. הברית הלא-כתובה שלפיה כל אזרח שיתרום למדינה, יעבוד קשה, ישלם מסים, יזכה בתמורה לחיים בכבוד ולרשת ביטחון כלכלית, חברתית, הברית שהיא בסיס קיומה של המדינה הזו, הופרה ומופרת על-ידך בצורה גסה במשך כ-15 שנים, ועכשיו הציבור, אדוני ראש הממשלה, גובה ממך את המחיר. לא במקרה מטען הנפץ החברתי מתפוצץ דווקא במשמרת שלך. אתה, במדיניות הפרטה חזירית ומשולחת רסן בסגנון רייגן ותאצ'ר, הבאת לשבר העמוק ביותר בשדרה המרכזית של החברה הישראלית. השיטה זה אתה, ואתה זה השיטה. החצים מופנים אליך, ובצדק. מר נתניהו, אתה לקחת את הספר המכונן של הציונות, את "אלטנוילנד" של הרצל, והפכת אותו ל"חוות החיות" של ג'ורג' אורוול. הערבות ההדדית, הסולידריות ומדיניות הרווחה הפכו תחת שרביטך לשלטון חזירי. הפכת את מעמד הביניים לעבד נרצע, שכל תפקידו הוא להאביס עוד ועוד את תאבונם הבלתי נגמר של הטייקונים והסקטורים שלא תורמים דבר לחברה הישראלית. מר נתניהו, אתה זלזלת בעבר ומזלזל גם היום בעם הזה. חשבת שתסנוור אותו במספרים של צמיחה, בשקפים ובתנועות ידיים מוגזמות, ואנחנו נבלע את הכול, ועוד נבקש תוספת. הנתונים על הצמיחה, אדוני היושב-ראש, לא מרשימים אנשים שעובדים קשה ולא מסיימים את החודש. הנתונים על האבטלה לא מרשימים את מי שעובד קשה אבל לא מתפרנס בכבוד. אתה, אדוני ראש הממשלה, חשבת שתוכל להמשיך ולנהל פה חגיגה עם חבריך הטייקונים וששום דבר לא יצליח להפסיק את המסיבה שלכם. ובכן אדוני, העם הזה חזק, נבון ואמיץ יותר ממה שחשבת. זהו אינו חוט דק המקשר בין המאבק על הדלק, מחאת ה"קוטג'", שביתת הרופאים ומחאת הדיור. זהו חבל סיירים, והחבל הזה, שאותו הנחת על צווארו של הציבור, מונח עכשיו על צוואר ממשלתך ומחשב את ימיה לאחור. את פרי הבאושים הזה שטיפחת מאז התיישבת בפעם הראשונה על כיסא ראש הממשלה, תיאלץ עכשיו לאכול בעצמך. היו"ר ראובן ריבלין: חבר הכנסת כבל, רק החיבוק של הטייקונים הוא לא נחלתו רק של ראש הממשלה; נחלתם של ראשי ממשלה רבים לפניו, ושל חברי כנסת פעילים במפלגות המכונות מפלגות חברתיות. איתן כבל (העבודה): אדוני ראש הממשלה, קודם כול, אני פטור – – – היו"ר ראובן ריבלין: החיבוק הזה הוא חיבוק קשה ביותר לכולנו. איתן כבל (העבודה): אדוני היושב-ראש, קודם כול, אני באופן אישי לא אמור להתנצל על כלום – קודם כול. היו"ר ראובן ריבלין: אתה בטוח. אני – – – איתן כבל (העבודה): עכשיו, אדוני היושב-ראש – ואני אוהב, ולא רק מכבד – אני יכול לומר לך, אני לא בחשבון היסטורי, אני בהתמודדות עם ממשלה. אם אנחנו עוסקים בחשבונות היסטוריים – – – היו"ר ראובן ריבלין: לא, לא, לא. אני מדבר על חברי כנסת במיליה הזה. איתן כבל (העבודה): אתה צודק, ברור לי. העניין ברור לי. אני, דרך אגב – – – היו"ר ראובן ריבלין: אני ואתה לא נמצאים במקומות האלה, גם שלי לא נמצאת. יכול לטעון שהיו אתמול. יש חברי כנסת פה שאצל הטייקונים – בלילה אחד אצל חמישה טייקונים. אני לא יודע את זה כי אני שם, אני יודע את זה כי אשתי קוראת בעיתונים, והיא מתעניינת בעניין של מי היה אצל מי. אבל לא כי היא רוצה ללכת. אני רואה שאחד הדברים החשובים ביותר – אחד הדברים החשובים ביותר במערכת של נבחרי הציבור, זה מי יהיה יותר אצל הטייקונים. איתן כבל (העבודה): אני מרשה לעצמי להגיד – – – היו"ר ראובן ריבלין: אני גאה, למשל, שלא רק שלא הלכתי לטייקון אחד לחתונה – אני יותר גאה שלא הוזמנתי. איתן כבל (העבודה): גם אני, אדוני היושב-ראש. היו"ר ראובן ריבלין: אני יודע. תודה רבה. עכשיו אני מחזיר לך את – – – איתן כבל (העבודה): תודה, אדוני היושב-ראש. אדוני ראש הממשלה, יש לך אחת מהקואליציות החזקות שהיו כאן, קרדיט ציבורי ואופוזיציה שאיננה מצטיינת בלוחמנות יתירה. יכולת לעשות דברים גדולים עבור עם ישראל ולחקוק את שמך באותיות של זהב בספר דברי הימים שלו. אבל חוזקותיך הפכו לטרגדיה שלך ושל כולנו. קפאת על מקומך. לא יזמת, לא הובלת, לא הנהגת. במשך יותר משנתיים לא עשית דבר אחד משמעותי שאפשר לציין, לטעמי. התאהבת בכוח הפוליטי ונרדמת על ההגה. ועכשיו, כשסוף-סוף אתה מתעורר, ספינת ממשלתך תקועה כבר עמוק בתוך הקרחון. ואם כבר מזכירים את ממשלתך, אז המחאה הציבורית חשפה אותה במלוא כיעורה. בכל יום שאני פותח את העיתון אני קורא על שר אחר שידע, התריע, חשב שצריך היה לנהוג אחרת. אתם צבועים, אדוני ראש הממשלה, אני אומר לך ולממשלתך. זו בדיוק אחת מהסיבות שבגללן הציבור סולד כל כך מפוליטיקאים. מנסים ללכת עם ולהרגיש בלי. תפסיקו לזלזל בנו ובציבור. מי שידע היה צריך להפוך שולחן, מי שהתריע ולא נענה היה צריך להתפטר באותו הרגע. ואם לא די בכך, נאלצתי לקרוא את דברי ההבל ורעות הרוח של שר החוץ שכינה את המחאה מחאה של מפונקים. מר ליברמן, כשאנשים משכילים שעובדים קשה בעבודות מכובדות עסוקים כל זמנם בלשרוד, הדברים שאמרת הם חרפה והם מעידים על הניתוק הגדול שלך מן המציאות. הבת הבכורה שלי מתעניינת באקטואליה. היא ביררה אצלי אם אני אוכל לתת לה לנהל חברה כשתשתחרר מהצבא. מה לעשות שלא לכולנו יש חברות בשווי מיליונים לרשום על שם ילדינו? והמביש מכולם, כמובן, שר הביטחון שהפך למשרתם של שני האדונים, נתניהו וליברמן, וקולו נדם. ב"מגדלי אקירוב" יש זכוכית כפולה, וכנראה שמי שמתגורר שם מתקשה לשמוע את קולות המחאה ולהיחשף למראות המפגינים. ואתמול הגיע השיא. כולנו שמענו, אדוני היושב-ראש, את הקולות הצורמים שיצאו מסיעת הליכוד. חברי חברי הכנסת, עד מתי אפשר לזרוע שנאה בדברי הבל? מחאה של אוכלי סושי? של מעשני נרגילה? אוי לה לבושה שכך מבקשת ממשלה לפטור את עצמה מהתמודדות עם הבעיות האמיתיות. צאו מהחדרים שלכם, סעו למאהלים בבאר-שבע, בראש-העין, ברחובות, בקריית-שמונה ביוקנעם. עם ישראל זועק מתוך כאב, ואתם יושבים שם ומתחרים ביניכם מי יוציא לתקשורת הצהרה יותר טיפשית ומנותקת מחברו. ומה קרה לך, ידידתי מרגלית צנעני? הגם את איבדת את ראשך בריחות הסושי והנרגילות? מה האמירה הזאת, מאיפה הבאת אותה? אני מנסה, באמת, אני מקשיב לך, אוהב אותך, מכיר אותך אישית – מאיפה זה בא? היו"ר ראובן ריבלין: צריך לדבר בזכותה, היא לא כועסת עליהם. היא לא כועסת על זה שהם יושבים ומוחים, היא כועסת על זה – מדוע לא עזרו לה בזמנו. אני מוכרח לומר, אני – – – איתן כבל (העבודה): אדוני היושב-ראש, אני מאוהביה, ממכבדיה ותומכיה. היו"ר ראובן ריבלין: אני לא בן העדה, אבל יש לי נכדים מהעדה. אני מוכרח לומר. איתן כבל (העבודה): לי הכאב הוא כפול. היו"ר ראובן ריבלין: אני בדרך כלל לא מסכים עם מרגלית צנעני. אני הבנתי אתמול את מה שהיא אמרה לא כלפיהם, לא כלפי זה שהם יושבים ומוחים; למה הם לא באו לעזור בזמנו כאשר זה היה עוד – – – איתן כבל (העבודה): אדוני היושב-ראש, אם אני אגיד לך כמה חשבונות אני צריך לעשות על עדתי, על אלף ואחד דברים שקרו, ועל מערכת החינוך בראש-העין של שנות ה-60 וה-70. אתה יודע, איך אני אומר את זה, אפילו יש לנו קשר עם ספרד למרות גירוש ספרד. אני לא יכול להרשות לעצמי, כשאנחנו עסוקים כל כך בלהסתכל – אנחנו רוצים להסתכל קדימה, אנחנו חוזרים לאחור, למען השם? הרי יש כאן בעיות, יש כאן בעיות, אדוני היושב-ראש, קשות, בעיות עומק אמיתיות של חברה שסועה ומשוסעת. אבל באמת שאני לא רוצה לפתוח את זה, אני אומר את זה ופונה אליה באהבה, כי אני אוהב אותה, גם כאדם, כלוחם למען צדק, וגם כי היא תימנייה, מה יש? אני לא מתבייש להגיד את זה. לסיכום אומר: אל מול העם הנפלא שקם על רגליו ודורש את מה שמגיע לו, עומדת היום ממשלה חסרת אונים וראש ממשלה שאפילו עוד לא התחיל להבין את גודל המשבר. כדי לעזור לך, ראש הממשלה, אשתמש בפרפראזה על אמרתו של המנהיג הנערץ עליך, צ'רצ'יל: מעולם לא הרסו מעטים כל כך את סיכוייהם של רבים כל כך בזמן קצר כל כך. אני קורא מכאן למוחים להמשיך במאבק ולא לוותר. אתם מייצגים את עם ישראל ומראים אותו במלוא תפארתו. עכשיו הגעתם אל המבחן האמיתי. אני מקווה שלא יגבה לבבכם, אך שלבבכם גם לא ידע שום פחד ושום מורא. אתם התקווה האמיתית לחיים שפויים במדינה הזאת, ועליכם, חברים, להתמיד ולהעצים את המאבק עד שנצליח, אם מותר לי להוסיף בנימה פוליטית גם, בעזרת השם, את הממשלה הרעה הזאת להוריד מעלינו. תודה, אדוני היושב-ראש. יש לך עוד 31 שניות. היו"ר ראובן ריבלין: תודה רבה. אל תשכח אף פעם שבכינרת הוציאו – – – איתן כבל (העבודה): אני זוכר. אני מאלה שמכירים היטב גם את כינרת וגם את הסילואן. היו"ר ראובן ריבלין: בשביל זה מרגלית ברמה הזאת צודקת. זאת אומרת, אם הייתם אז זועקים לא היה קורה – – איתן כבל (העבודה): אני יודע היטב, האמן לי מעולם, גם מעולם לא התנכרתי. תודה. היו"ר ראובן ריבלין: תודה רבה. בבקשה, חברת הכנסת שלי יחימוביץ, שגם לה עומדות עשר דקות תמימות, ולאחריה – חבר הכנסת אבישי ברוורמן, שגם לו תעמודנה עשר דקות. לא יכולה להיות רמה של דיון כזה עם פחות מעשר דקות. שלי יחימוביץ (העבודה): אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, שמעתי את ראש הממשלה במסיבת העיתונאים מספר על מונופול זדוני ואכזרי שמחזיק בכוח בקרקעות. שאלתי את עצמי על איזה מונופול מדבר ראש הממשלה. חיש מהר התברר שכשראש הממשלה מדבר על מונופול שמחזיק בידיו את הקרקעות הוא מתכוון למדינת ישראל. איך יכול להיות ש-7 מיליון בני-אדם אזרחי מדינת ישראל שמחזיקים כריבון בקרקעות המדינה באמצעות מדינתם הם מונופול? הרי זה דבר והיפוכו. איך מדינה יכולה להיות מונופול? עוד מעט נשמע תלונות על כך שלמדינה יש מונופול על הצבא, ולמדינה יש מונופול על משפט צדק, ולמדינה יש מונופול על בריאות העם, כן, ולמדינה יש מונופול על חינוך. מה המשמעות של הדיבור על קרקעות המדינה כמונופול? קרקעות המדינה הן בבעלות העם, כחלק מהחזון הציוני; זאת הסיבה שקרקעות המדינה נמצאות בבעלות המדינה. הן חלק מחזון שהוא ציוני, לאומי, חברתי, כלכלי, סביבתי. זו תפיסה מקולקלת של מהי מדינה, מהי המהות של המדינה. מקובל לאחרונה לומר על ראש הממשלה שהוא מבצע שליפות מהמותן. אני, בניגוד לרבים אחרים, לא מזלזלת בראש הממשלה בנימין נתניהו. אני לא חושבת שהוא שולף מהמותן, אלא שיש לו משנה סדורה. מסיבת העיתונאים האומללה הזאת שבה הוכרז על חלוקה חינם של קרקעות לקבלנים וחוק הווד”לים, והפרטת הקרקעות המכונה הרפורמה במינהל מקרקעי ישראל – כל אלה הם לא שליפה מהמותן, הם חלק מתוכנית סדורה להפרטתה של המדינה וחלוקתה לבעלי הון. אבל עכשיו, אדוני היושב-ראש, אנחנו רואים הפרטה מסוג חדש. עד עכשיו ראינו הפרטות לכל המרבה במחיר, ובסופה של ההפרטה ראינו תצלום עם הצ'ק הגדול. אני זוכרת גם את אייל גבאי, בשבתו כמנכ"ל רשות החברות הממשלתיות, מסכם את המטרה, לכאורה, של כל הפרטה – להביא את הצ'ק הכי גדול שאפשר. וזה מאוד מקומם כשלעצמו. לשם כך מופרטים נכסי המדינה? להביא את הצ'ק הכי גדול שאפשר? זה חזון כל כך קצר מועד, לקבל כסף כאן ועכשיו ולחלק את נכסי המדינה לבעלי הון. אבל כאן יש לנו עליית מדרגה של ההפרטה. כבר לא נותנים את הקרקעות למי שמביא את הצ'ק הכי גדול שאפשר – אלא פשוט מחלקים אותן חינם במכירת חיסול, ולא לכל המרבה במחיר. למה בכלל? למה בכלל התוכנית הזאת, לחלק קרקעות בחינם, להפריט את קרקעות המדינה? הרי יש 160,000 דירות מתוכננות ומאושרות שאפשר להתחיל לבנות אותן עכשיו. למה אנחנו צריכים לחלק קרקעות לא מתוכננות ולא מאושרות? למה לא לנצל את התוכניות הקיימות? מה זה מצג השווא הזה, כאילו אין מספיק קרקעות ורק צריך לחלק אותן מהר במכירת חיסול? למה משקרים לנו במצח נחושה? למה צריך את החוק הזה? למה צריך את חוק הווד”לים? כדי לחלק מהר קרקעות. גם לתת אותן בחינם, וגם להאיץ את כל תהליכי התכנון והבנייה – לעקוף אותם, לקבל בנייה פרועה, לא מתוכננת, לא אחראית, בלי חזון לאומי, בלי חזון סביבתי, בלי מגבלות, איש הישר בעיניו יעשה. ובקצה – האם יהיה לנו דיור בר-השגה? מי מבטיח לנו שבקצה יהיה דיור בר-השגה? מי מבטיח לנו, למשל, שלא ייבנו כאן במהירות דירות מקלקר ומקרטון? אני מגזימה, כמובן, זאת מטאפורה. מי יפקח על כך שלא ייבנו במהירות סלאמס? בלי תשתיות, בלי תכנון מושכל. קודם הקרקעות יעברו לבעלות הקבלנים – זה כבר נעשה בהפרטת הקרקעות, בבעלות ולא בחכירה – ובאמצעות חוק הווד”לים גם נדאג שהקרקעות האלה, שניתנו במתנה לנצח נצחים לאנשים פרטיים, לקומץ, מתי-מעט שיכולים להרשות את זה לעצמם – הקרקעות האלה גם יתוכננו באופן מופקר: בלי שטחים ציבוריים, בלי גני-ילדים, בלי שום פיקוח על; זאת המשמעות של חוק הווד”לים. עכשיו, אף אחד גם לא מבטיח לנו שבסופו של דבר נקבל את הסלאמס האלה. נגיד, נגיד שיכולים להבטיח לנו שהמחיר יהיה מפוקח ושייבנו סלאמס עם דירות זולות, ושאנחנו צריכים גם להגיד תודה שבונים לנו סלאמס, כי אנו זקוקים לקורת גג מעל ראשנו. מי מבטיח לנו בכלל שעל הקרקעות האלה, שיחולקו בחינם לקבלנים, בכלל ייבנו דירות? מי מבטיח שלא תהיה כאן דגירה על הקרקעות? קיבלו קרקע בחינם, ועכשיו למה שלא ידגרו עליה ויחכו שמחירה יעלה ויתייחסו אליה כאל נכס שאפשר לספסר בו? היו"ר ראובן ריבלין: נדמה לי שהחוק מחייב אותם – בהתחלה זה היה שלוש שנים, שזה היה אבסורד, אבל היום – תוך שנתיים להתחיל את התשתיות. שלי יחימוביץ (העבודה): אז, הנה, אדוני היושב-ראש, אני אגיד לך בדיוק מה אומר החוק: "ביצועה של תוכנית לדיור לאומי יחל בתוך שנתיים וחצי מיום שאושרה". מה המשמעות? "ביצוע בפועל של 25% מכלל עבודות התשתית ייחשבו כתחילת ביצוע התוכנית." היו"ר ראובן ריבלין: הכסף עובד אצלו, אז הוא רוצה לסיים. שלי יחימוביץ (העבודה): 25% מכלל עבודות התשתית בתום שנתיים וחצי – שנתיים וחצי. עד 25% רק מהתשתית – מתי בדיוק נראה דירות? אבל אתה אומר: בסדר, נגיד שזה איזה מנגנון פיקוח, שבסופו יש סנקציה אם אין 25% מהתשתית. אז גם זה לא. הנה, תראו מה הסנקציה: "אם לא יוחל ביצוע התוכנית בתוך תקופה זו, לא יפקע תוקפה של התוכנית" – לא יפקע תוקפה של התוכנית – "אך הוועדה המחוזית תהיה רשאית לשנותה, להתלותה או לבטלה"; "רשאית", אפילו לא קבועה סנקציה בחוק למי שדוגר על הקרקעות ולא מפתח אותן. פשוט עושים מאתנו צחוק, פשוט לוקחים את הנכסים של כולנו ומחלקים אותם בחינם. שיא חדש של הפרטה. לא מקרה, לא שליפה, תוכנית ברורה, אידיאולוגית, ידועה וסדורה, שראש הממשלה מדבר עליה כבר שנים. זאת לא שליפה, הוא מתכוון לזה באמת ובתמים. לא לזלזל בו. האבסורד הוא שלא חסרות דירות. יש שפע של דירות ריקות וקרקעות זמינות שמנסים לשווק בפריפריה. אני אגלה לכם סוד, יש מספר זהה של משפחות ושל דירות בישראל. אבל כן, הרוב בפריפריה. אבל מה לעשות שאין מדינה בפריפריה? אין מדינה בפריפריה – אין מענקי איזון, אין חינוך נורמלי. למה? כי רוב ההוצאה לחינוך כבר ממומנת בידי האזרחים, ובפריפריות האזרחים לא יכולים להרשות לעצמם את ההוצאה הפרטית הזאת לחינוך, והם תלויים רק בתקציב החינוך המקוצץ שוב ושוב כדי לספק שירותי חינוך נורמליים לילדים שלהם. אין תעסוקה, אין תחבורה. אז באמת למה לחיות בפריפריה? ואיך אפשר ברוב חוצפה לשלוח את מי שרוצים לחיות במרכז, כי רק שם יש עבודה, לגור בפריפריה לפני שהם מעזים למחות על כך שאין קורת גג מעל ראשם? מה קורה עם הווד”לים? חוק הווד”לים ממוקד לקרקעות המדינה הנמצאות במרכז, לקרקעות היקרות במדינה, כך שלא יישאר מהן שריד וזכר, וכולן כולן יחולקו בזול ומהר לקבלנים. זאת לא התרופה, אדוני ראש הממשלה, זאת המחלה. ובמקום לרפא את המחלה אנחנו מקבלים עוד ועוד ממחוללי המחלה. התגובה להיעדר קורת גג – הפרטת קרקעות. לא, אדוני ראש הממשלה, ההיפך מזה. התרופה למשבר ברפואה הציבורית בחזונו של ראש הממשלה היא השר"פ – שירות רפואי פרטי לעשירים בבתי-חולים ממשלתיים שאזרחי המדינה מימנו ממסיהם. לא, זאת לא התרופה, אדוני ראש הממשלה, זאת המחלה. התרופה למחירי ה"קוטג'" היא לא פגיעה בחוליה העמלה, היצרנית, של הרפתן ששם מגפיים בבוקר והולך אל הרפת, או פתיחת השווקים והיצף של סחורה זולה ופגיעה במקומות עבודה. לא, אדוני ראש הממשלה, זה עוד מאותה מחלה, זו לא התרופה. וכשאתה נכנע ומקפיא את ההעלאה במחירי הדלק, תיקח את הכסף מהקפאת הרפורמה במס ולא בקיצוץ רוחבי שלוקח עוד מהבריאות ומהחינוך ומאלץ את מעמד הביניים לשלם עוד מכיסם. ההיפך, אדוני ראש הממשלה, ההיפך ממה שאתה עושה, ולא עוד מאותה מחלה. ולסיום אני רוצה לומר שוב: זה אומנם מאבק פוליטי. כל מאבק הוא פוליטי. פוליטיקה, הרי אנחנו כבר יודעים, אני מנסה לומר זאת כבר שנים, פוליטיקה זה לא רק עניינים מדיניים, פוליטיקה זה לא רק מה פוליטיקאי פלוני אמר לחברו, פוליטיקה זה החיים שלנו כאן. פוליטיקה זה לא רק העיסוק בגבולות, אלא גם בדבר השולי הקטן הזה שנמצא בתוך הגבולות ושמו מדינת ישראל. אז זה מאבק פוליטי, אבל לא מפלגתי. שימו לב, זה מאבק אידיאולוגי, זה מאבק בין אידיאולוגיות. לא צריך להקטין אותו ולהפוך אותו לפרסונלי. תקראו את השלטים שנישאים בידי רבבות הצעירים האלה, ולא רק צעירים, גם מבוגרים מהם; השלטים האלה אומרים: מדינת רווחה, די להפרטה, צדק חברתי. דברים מושכלים, נבונים, עמוקים, לא תובעניים, לא אני, אנוכי, עצמי, הכיס שלי, אלא החברה הישראלית כולה. זה סדר-יום סוציאל-דמוקרטי מול סדר-יום ניאו-ליברלי כלכלי ימני תאצ'ריסטי. אלה שני סדרי-היום שעומדים היום על הפרק. זה לא פרסונלי, זה אידיאולוגי, וטוב שהגענו למקום הזה, למקום האידיאולוגי, ותודה לצעירים המקסימים, החכמים והמעמיקים האלה, שבחרו לקחת את המחאה למקום שהוא אידיאולוגי וקורא תיגר על הסדר החברתי, והם לא מסתפקים בפירורים, והם לא אוכלים לוקשים. אנחנו מודים להם על כך שהם החזירו לנו את סדר-היום האידיאולוגי והחדירו אותו חזרה אל תוך הפוליטיקה. תודה רבה. היו"ר ראובן ריבלין: תודה רבה לחברת הכנסת שלי יחימוביץ. אני מזמין את חבר הכנסת אבישי ברוורמן לעלות, השר לשעבר. גם לרשות חבר הכנסת ברוורמן עשר דקות, ואחריו – רמדאן כרים – השיח' אברהים צרצור. אבישי ברוורמן (העבודה): אדוני היושב-ראש, גברתי השרה, חברי חברי הכנסת, קודם כול, גם הבן שלי הלך לישון באוהלים, והצעירים האלה ששוכבים ברוטשילד ובמקומות אחרים נותנים לנו את התקווה שמשהו יתחיל להשתנות בארץ הזאת. אבל אני רוצה באמת להסתכל, בעשר הדקות שיש לי, על שני דברים: מה הביא ב-20 השנה האחרונות לקריסת מעמד הביניים בכל רחבי העולם המערבי, ובישראל בפרט; מה הטעות ההיסטורית שנעשתה פה, מדוע ראש הממשלה אחראי והאם יש דרך של חזרה בתשובה. מגיל 18 למדתי כלכלה, אני היום בן 63, ואני רוצה בדברי להתייחס לניסיוני כפרופסור לכלכלה, ככלכלן לאורך חיי. הטעות הגדולה שקרתה עם קריסת הקומוניזם היתה בהתבוללות הבלתי מוגבלת בבצע הכסף, מכיוון שהתחרות בין קפיטליזם וקומוניזם הסתיימה בקריסת הקומוניזם, ואז לקפיטליזם קורא דרור, ולפתע הקריאה שהיתה שנים רבות לשילוב בין ממשלה שמנסה להיות הוגנת ויעילה לבין שוק, שוק תחרותי, התפרצה ללא מגבלות לאי-שוויון אדיר, לשימוש לא נכון בחיסכון לטווח ארוך. זה קרה בהפרטה של ברית-המועצות, שקבוצה קטנה של אנשים, חלקם סוכני קג"ב וחלקם עוזרים פרלמנטריים, לקחו את כל ברית-המועצות; זה קרה עם החיסכון לטווח ארוך בארצות-הברית, כאשר סכומי העתק של קרנות הפנסיה וקופות הגמל עברו באמצעות בנקי ההשקעות של "גולדמן-סאקס" ואחרים לכל מיני מקומות שבהם מעמד הביניים לא קיבל את התמורה, ועם הקריסה הוא נענש בכל מקום בעולם. מה קרה בישראל? הטעות ההיסטורית במדינת ישראל – ואדוני ראש הממשלה, לא, זה לא רק אתה; מפלגות הליכוד, קדימה והעבודה היו חלק מאותה תפיסה – היתה כאשר לפתע, עם קריסת הקומוניזם, בחגיגה הגדולה, שכחו את הדרך הישנה של האיזון. והתוצאה הגיעה, למה שהגענו עד הלום, לא רק כאן, אלא במקומות רבים, לממשלות לא יעילות, לא אפקטיביות, חלקן בעולם גם מושחתות, ושוק פרטי פרוע, שקבוצת אנשים מובילה אותו באמצעות תרבות הרייטינג, שגם היא מונעת דיון שיש בו עומק. כי כשביוון היום יש ראש ממשלה שהוא הגון והוא סוציאל-דמוקרט, אבל ממשלות מושחתות בעבר ובנקאים שלקחו את הכול, את כספי הציבור, וזרקו אותם על קרן הצבי – כשהוא מתמודד ומעמד הביניים קורס, מעמד הביניים כועס: תביא לנו תרופה. אבל אין תרופה מיידית, ולכן הסכנה היא שימין קיצוני מחד ושמאל קיצוני שלא אחראי, ללא בגרות, מאידך יכולים להחזיר את העולם לתקופות של ניאו-פאשיזם. מה קרה בישראל? בישראל, לצערי, גם הממסד של מפא"י, שהיתה בו שחיתות מסוימת ואפליות מסוימות, עד שנות ה-70 היתה לו ליבה שהיתה בה איכות אינטלקטואלית ומוסרית, שהיו בה משרתי ציבור מזרחים ואשכנזים שבאו לשרת. ואז בא המשחק הגדול. לצערי, את החיסכון לטווח ארוך, בהפרטה הגדולה, את אותן קרנות פנסיה וקופות הגמל, קבוצה קטנה – כמו בברית-המועצות – קיבלה אותה, ואומר את זה בצורה מאוד ברורה: אנחנו באנו לכאן אחרי אלפיים שנה לבנות. התיימרנו, התיימרנו, אנחנו לא כאלה, להיות אור לגויים, לבנות כלכלה הוגנת, חברה צודקת ומנהיגות מוסרית. מעולם לא ציפינו שספקולנטים וסוחרים זריזים – שיש להם מקום בכלכלה, הם חשובים, אבל לא הם יהיו מובילי האומה. כאשר זה קרה לפתע, מסביב כל הממסד, אם זה גנרלים או פקידי אוצר או כלכלנים, כולם אמרו: זאת שיטת השוק, מגיע לכולנו מאות מיליונים. ובסיפור הזה, בין החטא של אי-חלוקת הארץ, והבין את זה בן-גוריון, והבין את זה בסוף גם שרון, והבין את זה רבין והבינו אחרים, שבו סכומי עתק הלכו למקומות אחרים; בין סדר עדיפויות שבו ישראל הפכה להיות מדינה נמוכה מה-OECD, מהיורו, אפילו מארצות-הברית, בהוצאות הציבוריות, שבו השירותים לאותו מעמד בינוני – לילדים שלי כבר יהיה בית. אני זכיתי מכיוון שאמרתי – אבי זיכרונו לברכה שהיה נגר, לא היתה לו פנסיה. אמרתי: שימכור את הבית; סירב למכור. מהבית הזה אשתי הקימה – יש לי בית, ולאשתי יש, ולכן לילדים שלי יהיה בית. אבל בני החברים שלי, שגדלו אתנו ביחד, שלא קיבלו את הירושה הזאת, הם אלה שיושבים ברוטשילד ובבאר-שבע ואין להם סיכוי. איך עושים דבר כזה? איך חוזרים בתשובה? קודם כול, זה שינוי סדר העדיפויות. אני, שהייתי בממשלה, אני שנכנסתי לפוליטיקה לפני חמש שנים ושהייתי חלק מהמערכת, מסתכל ומתבונן ולפעמים מתריע. גם אני טעיתי, כי האמנתי שגם ההתבוללות הזאת, בשוליים, עדיין תביא לפתרון, להתקדמות, לתהליך שלום, לתהליך שלום שיביא אתו גם פרוספריטי כלכלי ואז תבוא הרפורמה החברתית. על שלושה חטאי ישראל ועל ארבעה לא אשיבנו. אותו ש"ש – שלום-שחיתות. ב-1967, מאז התחיל תהליך של שלום, אבל במקביל תהליך של שחיתות – ורוב השחיתות, רבותי, היא שחיתות חוקית. השחיתות הגדולה בברית-המועצות היתה חוקית. השחיתות הגדולה ביותר בעולם היא, שבאמצעות החוק קבוצה קטנה של אנשים לוקחת הכול. זאת הבעיה. זה לא שמישהו גונב כיכר לחם. ולכן, רבותי, איך חוזרים בתשובה בכל העולם מקפיטליזם שפשה קדימה, שהוא לא תחרותי, שמובל על-ידי אנשים? איך חוזרים אחורה לשילוב של ממשלה נאורה, שוק תחרותי, כאשר הממשלה גם היום רצה על הספין ועל הרייטינג? כאשר כאן, בכנסת, לצערי, הדיון העמוק בכלל בדרך כלל לא קיים, ומי שיוציא את הכותרת המדהימה הוא יקבל את הרייטינג ויוביל את הציבור בקריאה על הבסטיליה? ולכן, רבותי, זה זמן – אדוני ראש הממשלה, לך: שוחחתי אתך כמה פעמים. אמרתי לך: הטעות היא לא רק הטעות לגבי המסים העקיפים, שהיו צריכים להוריד אותם, ולבטל את כל ההפחתה במסים לעשירונים העליונים ולחברות; הסיפור האמיתי הוא בשינוי סדר העדיפויות, שבו התקציב גדל לכל המקומות האחרים. ואני, שאמון על אחריות פיסקלית – כן, נוסף לתוספות, קיצוצים; לא רוחביים, קיצוצים גם בתקציב הביטחון, כן, בתקציב הביטחון. לא בנשקים למלחמה הבאה אלא בבזבוזים של סוחרי נשק על מלחמות עברו. כי פה השאלה האמיתית. אני כבר חושש. עוד מעט יתחיל בלגן, ואז יגידו: מה מאחד את העם? כרגיל, האויב מבחוץ. ואז יישכח הכול כי האויב מבחוץ ישכיח את הנקודה שאותם צעירים – ומעמד בינוני מוביל את הכול. מעמד בינוני מוביל מהפכות, מוביל שינוי, הוא צריך להוביל גם את הקבוצות החלשות, שהן כבר אדישות, כי הן לא מאמינות יותר. הן יודעות שהפוליטיקאים תמיד יסובבו אותן. לכן, מה שקורה היום בישראל זו תחילתה של מהפכה מוסרית. היא לא תקרה היום או מחר, עוד מעט ההפגנות תיגמרנה. יבואו דברים אחרים, יבוא ספטמבר. אבל החלחול הזה, שיהיה בשנים הקרובות, יגיד: בישראל צריך פוליטיקה מסוג אחר; שבה אתה אומר את האמת, שאתה מתחבר לדרך שעליה הוקמה מדינת ישראל. כן, דיברת על ז'בוטינסקי אתמול. ז'בוטינסקי היה מתהפך בקבר. הוא דיבר על עושר? אנחנו מדברים על יוזמה פרטית שבה אנשים – מיגיע כפיהם. אנחנו לא מקנאים באנשים שמצליחים. אבל לא אנשים שלוקחים כספים שלנו, משתמשים בהם לספקולציות, והם לא בונים ומוסיפים ערך. על זה המבחן האמיתי, על חלוקת ההון, חלוקת ההכנסה וצמיחה אמיתית. אני, שמכיר הרבה מאוד מהאנשים, שמבין אותם – כי כולנו חוטאים בתאוות בצע: כשמציעים לגנרל שעוזב את הצבא עשרות מיליונים, למה שהוא לא ייקח? כשמציעים לפקיד אוצר שעוזב את האוצר עשרות מיליונים, למה שהוא לא ייקח? אומרים לו: אנחנו הטובים ביותר. לא, אנחנו לא הטובים ביותר. אנחנו עושים את זה מפני שיש תשואה לגודל וה"בלבתים" לא מוכנים. הם יודעים שלבד הם לא יכולים לקחת. המוסריות נעלמה. אמרתי שיעקב לוינסון התאבד, או אברהם עופר, ונדמה לי שהם לא עברו על דבר, אבל היה להם reference group בתקופה שהיה מוסר בישראל. לא יכלו להסתכל לחברים שלהם – לא בתל-אביב ולא בגבעתיים ולא ב– – – ולא בעיירות, והם התאבדו. הבעיה של ישראל היא מוסר. הבעיה של הקריסה, של מה שקורה היום בעולם המערבי, היא מוסר. חזרה של מוסר היא גם יצירת פוליטיקה אחרת, וזה תהליך מאוד מאוד ארוך. אדוני ראש הממשלה, אתה אחראי, זה נפל במשמרת שלך. אתה אחראי מפני שבשיחות רבות אתך טעית. טעית לחלוטין כשהאמנת שאם הולכים על קפיטליזם קיצוני הוא יביא תחרות. לא. אתה, שיושב היום בימין הרפובליקני הקיצוני ההזוי עם גלן בק ושרה פיילין ודונלד טרמפ, והם מסכנים את יציבות העולם ומדרדרים את ארצות-הברית – – – היו"ר אורלי לוי אבקסיס: משפט סיום. אבישי ברוורמן (העבודה): לא חלק לנו ולא נחלה בבן ישי. תודה. היו"ר אורלי לוי אבקסיס: תודה רבה לך, חבר הכנסת אבישי ברוורמן. הבא בתור ברשימת הדוברים – חבר הכנסת אברהים צרצור. בבקשה, חבר הכנסת צרצור. לרשותך 25 דקות. אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל): גברתי היושבת-ראש, גברתי השרה, כנסת נכבדה, אי-אפשר לדבר על מדיניות הדיור של ממשלת ישראל במנותק ממדיניותה בכל תחומי החיים. יש לי הרגשה שרוח רעה שוכנת בגופה של ממשלת ישראל, ולכן – בפני כמה נתונים בתחומים שונים של חיי היום-יום של אזרחי מדינת ישראל, שמראים ומוכיחים מעל לכל ספק שישנה בעיה קשה מאוד בראייה האסטרטגית של הממשלה הזאת, ולכן רמת החיים מידרדרת מיום ליום. בנושא הדיור, גברתי היושבת-ראש, תקציב הסיוע בדיור של משרד השיכון קוצץ בכ-56% בתוך עשור. סכום הסיוע בשכר דירה לזכאים נחתך בחצי בשנת 2003, ומאז גם נשחק ב-30%. למרות הקבוע בחוק, אף לא דירה אחת – במקרה זה הבנייה של מינהל מקרקעי ישראל – נקבעה כדיור בר-השגה או כדיור ציבורי. המדינה ממשיכה למכור קרקע ליזמים ללא כל חזון או מדיניות לגבי מה שייבנה, לא מתערבת ולעתים אף מעודדת את מגמת השוק. ומה בנושא הרווחה, גברתי היושבת-ראש? בשני העשורים האחרונים הופרט חלק גדול משירותי הרווחה – החל ממענה טלפוני, דרך מוסדות לטיפול בילדים או מבוגרים וכלה בהשמת ילדים שהוצאו מביתם. בשנת 2004 הוקצו 96% מתקציב האגף לשירותים אישיים וחברתיים ו-93% מתקציב אגף השיקום לרכישת שירותים מארגונים או מעמותות. בשירותי הרווחה, גברתי היושבת-ראש, מחסור של יותר מ-1,000 תקנים. העומס שמוטל על כתפי העובדות והעובדים הסוציאליים עצום והמשכורות, לצערי הרב, זעומות. מה בנושא החינוך? בעשור האחרון קוצצו 250,000 שעות לימוד ומתוכן הוחזרו בשנתיים האחרונות רק 100,000. ההוצאה הממוצעת לתלמיד בישראל נמוכה מהממוצע במדינות המפותחות. המימון הפרטי בתחום החינוך מגיע כבר ל-25% מההוצאות הלאומיות לחינוך, לעומת 15% במדינות ה-OECD ו-10% בלבד מאירופה. ההוצאה לתלמיד בחמישון העליון גבוהה פי 1.7 מאשר בחמישון התחתון. בלמעלה ממחצית מהרשויות המקומיות נהוגים בבתי-הספר הציבוריים מסלולי לימוד ייחודיים הכרוכים בהליך מיון ו/או בדרישות כספיות. מה בנושא המים? המצרך החיוני ביותר, גברתי היושבת-ראש. מתחילת 2010 התייקרו תעריפי המים לצרכן הביתי ב-40%–50%. הסיבות לכך – החלטת הממשלה להפסיק את התמיכה הממשלתית במשק המים והעברת התפעול של משק המים לתאגידי מים וביוב. מה בנושא הבריאות, הקשור אלינו באופן דרסטי? מאז סוף שנות ה-90 התקציב הריאלי לאספקת סל השירותים הציבורי נשחק ב-40%. ישראל נמצאת כיום במקום ה-25 מבין המדינות המפותחות בהשקעה בבריאות. במקביל לקיצוצים במימון הממשלתי של מערכת הבריאות, חלה עלייה מתמדת בשיעור ההוצאה הפרטית על שירותי הבריאות. מספר המיטות ל-1,000 נפש בבתי-החולים ירד מ-2.3 ב-1990 ל-1.9 ב-2010. מספר הרופאים ל-1,000 נפש, כבוד השר, ירד מ-3.7 ב-1995, ל-3.4 ב-2010. נתונים אלה נמוכים באופן משמעותי מהממוצע של מדינות ה-OECD. מה בנושא של העבודה? שיעור האבטלה הממוצע בישראל נמוך יחסית, יש להגיד. הבעיה טמונה בעיקר בשכרם הנמוך של העובדים ובתנאי העסקה נצלניים. ב-2008 השתכרו כ-60% מהשכירים במשק פחות מ-6,389 שקלים בחודש, שהם 75% מהשכר הממוצע במשק. 40% מהשכירים הרוויחו פחות ממחצית השכר הממוצע. שכרן הממוצע של נשים עובדות מהווה 66% מזה של העובדים הגברים. שיעור עובדי הקבלן בישראל, גברתי היושבת-ראש, נע בין 5% ל-10% מכלל העובדים. הדבר המפתיע ביותר זה שבשירות הציבורי הוא מוערך בכ-20%, לעומת כ-1.5% במדינות המפותחות. מה בקשר לרשת הביטחון החברתית? בעשור האחרון הוקשחו תנאי הזכאות לקבלת דמי אבטלה, קוצרה משמעותית תקופת הזכאות וגובה הקצבה הופחת. קצבת הבטחת הכנסה קוצצה באופן דרמטי בשנת 2003, בשיעור ממוצע של כ-30% למשפחה. נוסף על כך קוצצו או בוטלו הטבות נלוות, כגון הנחה בארנונה או בתחבורה ציבורית וסיוע בשכר דירה. תקציב שירות התעסוקה, גברתי היושבת-ראש, קוצץ עד שהגיע לרמה שבה במדינות ה-OECD הוא פי-20, דבר מפתיע מאוד. סמכויות רבות של שירות התעסוקה הועברו לחברות פרטיות, יחד עם המשאבים הממשלתיים. שירותים רבים אחרים, כגון סדנאות לחיפוש עבודה, בוטלו. אלה רק דוגמאות, גברתי היושבת-ראש, כבוד השר, כנסת נכבדה, למצב של תחומי החיים הרבים של אזרחי מדינת ישראל, לפי מה שהתפרסם לאחרונה על-ידי גופים שהם רסמיים, והנתונים, אפשר לבדוק אותם לעומק. אני חושב שאין אף אחד שיכול להכחיש את קיומם של הנתונים האלה. עכשיו, לגופו של עניין, גברתי היושבת-ראש, בנושא של המגזר ערבי. השאלה שנגזרת מכל הדיון הזה בהצעת חוק הווד”לים, הבנייה למגורים ולדיור ציבורי – האם הצעת החוק הזו עוזרת לפתרון הבעיות הבסיסיות, הבעיות הקשות ביותר, המסובכות, המורכבות ביותר של האוכלוסייה הערבית בישראל? לצערי הרב אני חייב להגיד, גברתי היושבת-ראש, כבוד השר, כנסת נכבדה, שהתשובה לשאלה הזו, לצערי הרב היא לא, ממש לא. אין בסעיפי החוק האלה, למרות התיקונים שהוכנסו במשך הדיונים השונים בוועדות השונות – לאור ההצעות שהצענו, וההסתייגויות שהגשנו להצעת החוק הזו, הוכנסו כמה תיקונים, אבל לצערי הרב אין בשורה בהצעת החוק הזו, ואין לאוכלוסייה הערבית שום תקווה שהחוק הזה יכול לעזור בפתרון הבעיות הקשות ביותר של תכנון ובנייה במגזר הערבי. איך זה בא לידי ביטוי ולמה זה ככה, ולמה התשובה שלנו היא לא? הסיבה הראשונה, גברתי היושבת-ראש, זה הנושא של הקרקעות. מחסור בקרקעות לבנייה למגורים באוכלוסייה הערבית הוא אחת הסיבות הקשות ביותר לבעיה הקשה של התכנון, לבעיה הקשה של הבנייה הבלתי-חוקית במגזר הזה, שגוררת אחריה בעיות קשות של הריסה של בתים. כפי שגברתי יודעת וכפי שכולנו יודעים, הריסת בית, גברתי היושבת-ראש, זה לא רק הריסה של בלוקים, זה הריסה של חיים שלמים, של משפחות נטולות כל יכולת, שמהחסכונות שחסכו במשך הרבה שנים בחיים שלהם, הצליחו להקים את הבית שלהם. הם רצו מאוד להקים את הבית הזה בצורה חוקית, רצו מאוד להקים את הבית שלהם, הבית של המשפחה, במסגרת של תב"ע – תוכנית בניין עיר – מאושרת, בתוקף, כפי שזה קיים במגזרים אחרים. בהיעדר מדיניות של תכנון, בהיעדר מדיניות שרואה באוכלוסייה הערבית חלק אינטגרלי מהתכנון הלאומי של מדינת ישראל, התוצאות הן פשוט מאוד הרסניות ביותר. אני חייב להגיד לגברתי היושבת-ראש, כבוד השר, שביום מן הימים גם היתה הצעת חוק, היה חוק, הוראת שעה, שנקרא ול"ל. מתוקף תפקידי כראש עיר בכפר-קאסם במשך עשר שנים, תאמינו לי, אנחנו ניסינו לקדם עניינים במסגרת חוק הוול"לים. כתוצאה מחסמים ביורוקרטיים של אלה ששולטים במילוי תפקידם ביישום החוקים האלה, פשוט נתקלנו בבעיות קשות מאוד שהאריכו את תקופת אישור התוכניות, בדיוק כאילו שלא השתנה שום דבר. דהיינו, אלה שנמצאים עכשיו בוועדות השונות, אלה שיימצאו בוועדות לפי הצעת החוק המונחת בפנינו – אני הסתכלתי על רשימת החברים בוועדות השונות, ועדות המשנה והוועדה עצמה, הבסיסית; ראיתי שכל האנשים שימונו לחברות בוועדות האלה, גברתי היושבת-ראש, הם מינויים פוליטיים. זאת אומרת, הם ממונים על-ידי גורמים ממשלתיים ולרוב על-ידי שרים. עכשיו, ניסיתי למצוא שם איזשהו מרכיב שיכול לייצג את הציבור הכללי בכלל ואת הציבור הערבי בפרט. לצערי הרב, לא מצאתי שם שום נציג של האוכלוסייה הערבית בוועדות האלה. יש כאלה שיגידו, היות שהחוק הזה מתייחס גם לתוכניות במסגרת רשויות מקומיות, ויש כאלה בישראל, לכן הנציגים של הרשויות המקומיות יהיו שם בוועדות האלה. אז התשובה שלי, גברתי היושבת-ראש, היא כך: בחוק הקיים היום, ללא הווד"לים וללא הוול"לים, יש יותר מנציג אחד של הרשות המקומית בוועדות השונות. הם יכולים לייצג את האינטרסים העליונים של תושביהם בצורה מסודרת. אבל לפי הצעת החוק המונחת לפנינו יש רק נציג אחד של הרשות המקומית שיש לו זכות לבוא ולהיות מעורב. מה זה אומר, גברתי היושבת-ראש? מה זה אומר – היעדר קרקעות לבנייה למגורים, וממה נבעה הבעיה הזאת? אני אמנה בפניכם כמה נתונים הראויים באמת לציון בנושא הזה. 1. שטח השיפוט של כלל הרשויות המקומיות הערביות כיום אינו מגיע כדי 2.5% משטחה של המדינה, למרות העובדה שהאזרחים הערבים הם כ-20% מאוכלוסיית ישראל; 2. למרות קצב הצמיחה המהיר של האוכלוסייה הערבית, שמאז 1948 גדלה פי-עשרה, הרי מאז הקמת מדינת ישראל הצטמצמו עתודות הקרקע של האוכלוסייה הזאת בכמחצית; 3. לא הוקם מאז קום מדינת ישראל אף יישוב ערבי חדש, למעט יישובים בנגב שנועדו לרכז בתוכם את הבדואים, ולפנות שטחים. זאת לעומת מאות יישובים יהודיים חדשים שהוקמו מאז. וזה מתקשר גם לנקודה אחרת, בקטע של הקרקעות; הרי כשמדברים על מחסור בקרקעות לבנייה למגורים באוכלוסייה הערבית, מדברים על הצורך בכך שהמדינה תפשיר קרקעות שבבעלות המדינה, והיו פעם, בשנות ה-60 וה-70 – לא רק מאז קום המדינה – היו בבעלות פרטית של תושבי ואזרחי מדינת ישראל, במסגרת מה שנקרא הסדרת קרקעות בשנות ה-60, ה-70 וגם – עד – שנות ה-80. חלק גדול מאוד, גברתי היושבת-ראש, מהקרקעות הפרטיות האלה, שאזרחי ישראל הערבים ירשו מאבותיהם או מסביהם במשך מאות ואלפי שנים, חלק גדול וניכר מהקרקעות האלה הופקעו על-ידי מדינת ישראל והפכו לבעלות המדינה. לצערי הרב, יותר מ-80% מהקרקעות האלה, במקום להקצות אותן לאזרחי ישראל הערבים, הן הוקצו, פשוט מאוד, הועברו מבעלותם של אזרחי המדינה הערבים, לזכותם ולשימושם של הרוב היהודי במדינת ישראל, לשימושם של היהודים, שהם הרוב במדינת ישראל. ולכן אנחנו אומרים עכשיו, שכדי לפתור את הבעיות של הדיור צריכים להקצות קרקעות. החוק של הווד"לים, לצערי הרב, לא מחייב – לא את הממשלה, לא את הרשויות הרלוונטיות, עם מינהל מקרקעי ישראל – להפשיר קרקעות ברמה הנאותה, ברמה המספקת והדרושה כדי לפתור אחת ולתמיד את הבעיות הקשות: המחסור הקשה ביותר בנושא הבנייה למגורים. אין לי שום ספק שאנחנו, גם, כאוכלוסייה ערבית, להפשיר קרקע – אנחנו מוכנים מחר בבוקר. הבעיה שלנו כאוכלוסייה ערבית זה שהמדינה לא מרשה לנו, לא מרשה לרשויות שלנו, להכין תב"עות שבמסגרתן יופשרו קרקעות חקלאיות פרטיות לבנייה למגורים. הרי מי שבונה היום על קרקע חקלאית, מצורך חיוני ומצורך דחוף שלו לבנייה, לו ולמשפחתו, האיש הזה מאוד רוצה – לו היתה הממשלה, לו היתה הרשות שלו מוצאת את הפתרון במסגרת כל ועדות התכנון השונות, בכל הרמות השונות, לו היה האזרח הפשוט מוצא לו מקום שיבנה עליו בית ברשיון, גברתי היושבת-ראש, הוא היה מאוד מעדיף לבנות בהיתר כחוק, היות שהוא יודע ומודע טוב טוב לכך שבנייה בלתי חוקית גוררת עליו אסונות; אם לא הריסת הבית שלו באופן מוחשי, תרתי משמע, אז קנסות במאות אלפי שקלים. הקנסות האחרונים, לפי מיטב ידיעתי, הגיעו עד מאות אלפי שקלים, והחוק שאושר בממשלת ישראל רק לפני תקופה קצרה מאוד, או אולי נמצא בצנרת לאישור של הכנסת, אני לא זוכר בדיוק, החוק הזה שבא לדרוש מבעל הבית שהמדינה הרסה לו את הבית, הרסה לו את החיים, פשוט הפסיקה לו את הזרם, שממילא הוא זרם שמופסק לעתים קרובות – החוק הזה בא לכפות על האדם הזה, שנהרס ביתו, שחרב עליו עולמו, גם לשלם לממשלת ישראל את הסכומים הנדרשים עבור הריסת הבית. אני אחזור גם לכמה נתונים חשובים מאוד במסגרת הדיון הזה. בעוד ששטחי השיפוט של היישובים הערביים הולכים ומצטמצמים באופן ניכר, הולכת וגדלה הצפיפות בהם. מאז קום מדינת ישראל גדלה צפיפות האוכלוסייה ביישובים הערביים פי-12. ובסוף, שיעור השטח לתעשייה מכלל השטח המפותח העירוני ביישובים הערביים הוא בממוצע 1%, לעומת 11%–14% ביישובים היהודיים. נתון זה מדגיש את היעדר הפיתוח והתשתית הכלכלית ביישובים הערביים. אני אסכם במשפטים הבאים, גברתי היושבת-ראש: כדי להמחיש את הפערים הקיימים בין האוכלוסייה הערבית לאוכלוסייה היהודית, אני אתן דוגמה שאנחנו מרבים להעלות בדיונים מהסוג הזה, וזה תחום השיפוט של המועצה האזורית משגב, כבוד חבר הכנסת מסעוד גנאים וידידי היקר מוחמד ברכה. הנתונים אומרים כך – צועקים לשמים: שטח השיפוט ב-21 היישובים הערביים המקיפים את משגב הוא 210,000 דונם, לאוכלוסייה בת 220,000 נפש. עכשיו אני מבקש מכם לשים את היד על הלב לפני שאתם תשמעו את הנתונים לגבי המועצה האזורית משגב. בעוד שבמשגב עצמה, על 200,000 דונם – על 200,000 דונם – מתגוררים רק 14,000 נפש, לעומת 200,000 נפש, שגרים ביישובים מסביב למועצה האזורית משגב, שיש להם אך ורק 200,000 דונם. זה ממחיש את ההבדלים והפערים הקשים. איך יכולים 220,000 תושבים ערבים, על 210,000 דונם, איך הם יכולים באמת לפתח את עצמם, את הרשויות שלהם? דרך אגב, גברתי היושבת-ראש, כפי שאמרתי, במסגרת תפקידי כראש עיריית כפר-קאסם במשך עשר שנים אני ניסיתי לקדם תוכניות מיתאר. אני זוכר ב-1993 – – – היו"ר אורלי לוי אבקסיס: לסיכום, כי הזמן נגמר לנו. אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל): סיכום. משפט אחרון. ב-1993 הצלחנו סוף-סוף, בשעה טובה, לקדם תוכנית מיתארית על שטח של 1,500 דונם. חילקנו את התוכנית הזאת לשבעה מבנים, ואני באופן אישי הצעתי שבמרכז כל מבנן נקים לא גורדי שחקים, אבל נקים, בניגוד לתקנונים שהרשויות אישרו לרשויות הערביות במשך 63 שנים – ניסיתי למצוא מקום במרכז כל מבנן ולהקים שם כמה בניינים גבוהים, של עשר קומות, ולא רק ארבע קומות לפי התקנון של כל התוכניות שהוועדות השונות אישרו לנו. לצערי הרב, אני אומר לך במלוא הכנות, הרשויות הרלוונטיות לא הרשו אפילו להקים את המבנים האלה בתוככי מרכזי יישובים כפריים. זאת אומרת, כנראה יש צורך באמת בשינוי, לא בהצעות כמו וד"לים וול"לים, אלא בשינוי מהותי עמוק במנטליות של הממשלה, שמתייחסת אלינו עד עכשיו כאל גוף שולי ולא כאל חלק אינטגרלי מהתכנון הלאומי של מדינת ישראל. תודה. היו"ר אורלי לוי אבקסיס: תודה רבה לך, חבר הכנסת אברהים צרצור. הבא בתור ברשימת הדוברים – חבר הכנסת מוחמד ברכה. בבקשה, חבר הכנסת ברכה. לרשותך 30 דקות. מוחמד ברכה (חד"ש): גברתי היושבת-ראש, אדוני השר, חברי הכנסת, בשעות האלה שוקדים באוהלי המחאה על גיבוש וחיבור וניסוח דרישות כדי להפוך את התנועה הספונטנית המבורכת למשהו עם דרישות תכליתיות. אני באמת רוצה לברך על התופעה, על המחאה הציבורית-החברתית הרחבה, שמחברת בתוכה כל שכבות האוכלוסייה, גם במרכז, גם בפריפריה, גם יהודים, גם ערבים, גם מעמד הביניים – בהמשך אני אתייחס גם למושג הזה – בני המעמדות העניים יותר. יש רק לברך על זה, ואני קורא מכאן לאותם אנשים שנפל בחלקם לנסות ולחבר את הדרישה החברתית האולטימטיבית של כלל החברה בישראל, לקחת בחשבון את מגוון הדרישות ומגוון הבעיות וההבדלים בכל מה שקשור לשאלות החברתיות, ובעיקר בסוגיית הדיור – גם דירות להשכרה או בנייה ודיור בר-השגה, גם לגבי בנייה ציבורית במגוון היישובים וגם מתן פתרונות, למשל כמו ביישובים הערביים, על-ידי הרחבת שטחי הבנייה והרחבת שטחי השיפוט של היישובים הערביים, שסובלים ממחנק, וגם פתרון לבעיות של האזרחים הערבים בנגב, ששם עוד לא הגיעו לא לדירה להשכרה ואפילו לא לבנייה חוקית, אלא לעצם ההכרה ביישוב שלהם. אני חושב שהניסוח של כלל הדרישות צריך לקחת בחשבון את כל הדרישות האלה, ואני חושב שזה מבחן רציני, אחרת שוב ניפול במלכודת הסקטוריאליות, פתיחת סדקים שישמשו את הממשלה על מנת לפורר את המאבק החשוב הזה. אני ער לעובדה, ולזהירות, ולפעמים להסתייגות, של מובילי המאבק מאלה מהמפלגות או הפוליטיקאים שמנסים לקחת טרמפ על המאבק הזה. אני מבין את המושג הזה, במיוחד כשמדובר באנשים שנמצאים בתוך הקואליציה של השלטון הנוכחי או שהיו בקואליציה של השלטון הקודם וקידמו פרויקטים ומדיניות שמיטיבה עם העשירים ופוגעת במעמד הביניים והעניים. היום, למשל, גברתי היושבת-ראש, בדרכי לכאן מהצפון שמעתי את המשנה לראש הממשלה חבר הכנסת סילבן שלום. הוא אמר שזה היה החלום שלו לראות תנועה חברתית כזאת. הוא לא תופס שהוא לא תנועת מחאה והוא לא חולם. הוא ישב ליד ההגה של השלטון בכמה ממשלות, הוא היה אפילו שר אוצר. הוא לא היה צריך לחלום, הוא היה צריך לעשות משהו. מה זאת אומרת לחלום? סילבן שלום חולם? על מה חולם? הוא ישב ליד ההגה, הוא היה צריך לנהוג כפי שצריך, אבל עכשיו כולם מטפסים ולוקחים טרמפ על העניין הזה. יפה מאוד, מצוין. גם השר סטס מיסז'ניקוב, שהיה יושב-ראש ועדת הכספים, אני חושב שאתה מגלה סימפתיה למפגינים באיזשהו מקום, או שלא? שר התיירות סטס מיסז'ניקוב: סימפתיה תמיד יש לי. מוחמד ברכה (חד"ש): מעבר לזה מה? היו"ר אורלי לוי אבקסיס: השר סטס – אני חייבת להגיד, מאחר ששאלת, אם יותר לי – הגיש ערר על החלטה של הממשלה להגיש הצעת חוק שבסעיף שלה, מה שיכול היה לקרות זה העלאת שכר הלימוד לילדים בגנים פרטיים. אז לכן הצלחנו לעצור את זה בינתיים. מוחמד ברכה (חד"ש): אני ישבתי בוועדת כספים כשהוא עמד בראשה, והיינו שותפים למאבקים שונים, אני לא אומר. אבל עכשיו יש אחריות קולקטיבית. כלומר, אין פה הנחות. אבל סילבן שלום, שיגיד שהוא חלם? מה חלם? מה חלמת? על מה חלמת? הוא עדיין חולם. אני גאה, גברתי היושבת-ראש, שאני נמצא במפלגה הנכונה בימים האלה, מפלגה שחרתה על דגלה את המאבק נגד ההפרטה. לא קוראים לילד בשמו. גם היום מנסים להתחמק. אומרים "כלכלת שוק" וכולם מהללים את כלכלת השוק, כאילו שזה הביטוי הנאצל והנעלה ביותר של הדמוקרטיה. מה זה כלכלת השוק? זה בעצם לפטור את המדינה ממחויבותה לצדק החברתי ולוויסות ההון החברתי הכללי. בעצם לתת לשוק לפעול כפי שהוא רוצה. זאת אומרת, זה לא כלכלת שוק, זה חוק הג'ונגל. בעצם החזק יהיה חזק יותר, העשיר יהיה עשיר יותר והעני יהיה עני יותר. אתמול נפל בחלקנו לשמוע את ראש הממשלה באזכרה לזכרו של ז'בוטינסקי, לשמוע את ראש הממשלה אומר משפט כזה, אני לא רוצה לצטט לא נכון – – – היו"ר אורלי לוי אבקסיס: בסדר, יש לך זמן. מוחמד ברכה (חד"ש): ראש הממשלה אמר משהו כזה: ז'בוטינסקי אמר שאסור להילחם בעושר. תראו, זה משפט מדליק, אסור להילחם בעושר. אבל מצד אחר הוא גוזר על עצמו לא להילחם בעוני. אומנם הוא יכול להתגאות ולעמוד כאן על הדוכן ולהגיד שאחוז האבטלה ירד; הצרה הצרורה שחלק נכבד מהאנשים שחיים מתחת לקו העוני הם אנשים עובדים, שעושים יום עבודה שלם. זוג עובד, ועל אף זאת חי מתחת לקו העוני. ראש הממשלה, על-פי מורו ורבו ז'בוטינסקי, אומר שאסור להילחם בעושר, אבל מצד שני הוא גוזר על עצמו לא להילחם בעוני. מה יוצא? בואו ניקח את הלוגיקה הזאת, הפשוטה. אני חושב שלא צריך אפילו – שנה ראשונה בפילוסופיה, בקורס ללוגיקה: אם אסור להילחם בעושר, זה אומר שהעשירים יהיו עשירים יותר. ואם הוא גוזר על עצמו לא להילחם בעוני, זאת אומרת שהעניים יהיו עניים יותר. כל הזמן השמאל אמר את זה, הפעם זה נאמר על-ידי האיש שמייצג את ההון הגדול, שיושב על כס ראש הממשלה הזאת. בעצם הוא אומר שזו המדיניות שלו, שהוא מוותר על כל תפקיד של הממשלה על מנת לייצר צדק חברתי: אסור להילחם בעושר, צריך כלכלת שוק, ומה שיוצא מכל זה שבעצם זו השיטה. לכן הדיון והוויכוח עם הממשלה – ואני אומר את זה לכמה מפלגות באופוזיציה וגם בקואליציה, וגם לכמה מהמפגינים שיושבים באוהלים – הוויכוח עם הממשלה הוא לא על תיקון סעיף זה או אחר, אלא על דרכה, על הקונספציה, על האידיאולוגיה הכלכלית-חברתית שהיא דוגלת בה. הממשלה וראש הממשלה הפכו ללוביסטים של ההון הגדול – במעמד של ראש ממשלה. מה החוק של הווד”לים אומר? לפני כמה שנים, נדמה לי שתחת שרביטו של נתניהו כשר אוצר, הועברו קרנות הפנסיה, גברתי היושבת-ראש, לשוק הפרטי. ואז קמה זעקה שזה כסף ציבורי, שזה הביטחון הסוציאלי של האנשים בעת זיקנתם, בעת מצוקתם. אבל זה עבר, ונגיד כמה עשרות מיליארדי שקלים – אם אני לא טועה, זה הסכום הכללי של קרנות הפנסיה – העבירו את זה לשוק הפרטי, שהשוק הפרטי יגלגל את זה בבורסה, יעשה כל מיני פרויקטים, יפיק את הרווחים. אומנם בתום 30 שנה הם נותנים כמה ריביות, ואנחנו יודעים מה מצבן של קרנות הפנסיה היום. אז, כשקרנות הפנסיה היו תחת חסות ציבורית, אמרו שהקרנות עלולות לפשוט את הרגל וכו' וכו', והנה פתאום זה מסתדר, ואנשים מפיקים רווח גדול מהכסף שלנו. אני אומר לכם, אני אומר לך, גברתי היושבת-ראש, אדוני השר, שהחוק הזה שהוא נושא הדיון הוא כאין וכאפס לעומת קרנות הפנסיה. מדינת ישראל פועלת לפי שיטה קפיטליסטית מאוד קיצונית, ודיברנו על הפרטה וכו' וכו'. היא בדבר אחד, זה מתוקף האידיאולוגיה הציונית רבת שנים ומצטברת – היא בדבר אחד אינה קפיטליסטית, במובן של בעלות על הקרקע. רוב הקרקע הופקעה מאזרחים ערבים, פלסטינים, או המדינה שמה את ידה על הנכסים האלה, אם זה נכסי ווקף, או נכסי נפקדים – כל האמירות האלה, ואני לא רוצה באמת לחזור על ההיסטוריה, ההיסטוריה היא מאוד מרה. אבל מתוקף העניין הזה, 93% משטח המדינה הוא בבעלות המדינה. אין לזה אח ורע בשום מדינה בעולם, אפילו במדינות שקראו לעצמן סוציאליסטיות; לא הגיעו למצב – על אחת כמה וכמה כשמדובר במדינות קפיטליסטיות – ש-93% משטח המדינה הוא בבעלות ציבורית. מה עושה עכשיו הממשלה? אומרת דבר מאוד פשוט: זה המשאב הגדול ביותר, החשוב ביותר, האסטרטגי ביותר. אנחנו נשעבד את העתיד של האנשים, של האזרחים, בידי בעלי ההון. קוראים להם קבלנים, תקראו להם איך שאתם רוצים. המדינה תעמיד לרשותם את הקרקע הזו במחירים-לא-מחירים. המבחן היחיד שעומד בפניו הקבלן הוא שהוא צריך לעשות 25% מעבודות התשתית בקרקע במשך תקופה מסוימת. חוץ מזה – שום דבר. הוא לא צריך לבנות, הוא לא צריך להיות רגיש, הוא לא מחויב למחירים. שום דבר. זו בעצם מכירה פומבית של השטח הציבורי במדינה בנזיד עדשים להון הגדול. זכותה של הממשלה לשלוט, אבל אין לה שום זכות למכור אותנו, האזרחים. ואני יודע שיכול להיות שהדברים האלה הם פרובוקטיביים לאוזן, לקונסנזוס הישראלי. אני חושב שאנחנו, האזרחים הערבים, שמאתנו הופקעה עיקר הקרקע, זכאים יותר לאותה קרקע מאשר המדינה – אין, אין לה זכות, לממשלה הזו, למכור אותה לשוק הפרטי. אבל בואו נפסח על ההיסטוריה ונאמר שיש מצוקת דיור והמדינה צריכה לחפש פתרונות. למה לא עלה בדעתם, למשל – ואני מציע זאת, אדוני השר – למה לא עלה בדעתה של הממשלה להעמיד את הקרקע לא לרשות קבלנים ובעלי הון, אלא לרשות קבוצות של אזרחים שיתאגדו לצורך בנייה פרטית? הם יתחייבו, ההתחייבות שלהם תהיה שהם יגורו שם. ובמקום שהנחה של 90% או 50% תיכנס לכיס של הקבלן, שייהנה ממנה הזוג הצעיר שיושב בשדרות-רוטשילד או באשדוד או בנצרת. כל חבר'ה של 50 או 100 אנשים שמתאגדים לצורך העניין הזה, למה שהמדינה לא תעמיד לרשותם את הקרקע באותם תנאים שהיא מעמידה לרשות ההון הגדול? עצם העלאת השאלה ועצם התשובה שקיימת בגוף החוק אומרת בפירוש שהממשלה לא הולכת לפתור בעיות של דיור, אלא הולכת באותה דרך נואלת, מכוערת, אכזרית, של מכירת ההון הציבורי לטייקונים ולהון הגדול. וכאן מתקיימת האמירה – שראש הממשלה אינו תופס את עצמו כראש ממשלת ישראל. הוא תופס את עצמו כלוביסט העיקרי של ההון הגדול בתפקיד ראש ממשלה. עוד לא קרה עיוות שלטוני כל כך מכוער, שאדמות המדינה, שאמורות לשמש את כלל הציבור וטובת הציבור, הממשלה, מתוקף היותה ממשלה כביכול שולטת, היא לא מווסתת את הכוח החברתי והכלכלי והעושר החברתי לטובת כלל הציבור, היא לא מגייסת את זכותה השלטונית על מנת לייצר צדק חברתי, היא לא פועלת על מנת שתהיה חבילת קיום בסיסית לכל אזרח שהיא מעל לקו העוני, למרבה הצער. הממשלה תופסת את עצמה כשליחת ההון הגדול, ואני אומר את זה אולי בפעם העשירית מעל לדוכן הזה מאז הבחירות האחרונות. אני עדיין זוכר מי ישב ביציע הכבוד, שם, ביום השבעת הממשלה. כל אלה שתמכו בבנימין נתניהו מבעלי ההון הגדול באו והתיישבו כאן כדי לחגוג את ניצחונו, אבל לא רק. הם לא סנטימנטליים עד כדי כך. הם באו כדי להזכיר לו כי צריך לפרוע את החוב, והוא אכן פורע את החוב בצורה פרועה. ראש הממשלה או חוגים בסביבתו אמרו לנו, או כך לפחות צוטט בתקשורת, שהמחאה תתפוגג או תסתיים, או האוהלים יפורקו לקראת ספטמבר. מה הסיפור הזה של ספטמבר? מה קורה עם ספטמבר? הכול קשור בספטמבר. מה מתכנן ראש הממשלה? הממשלה הזו תוקעת את הזכויות של האזרחים הפשוטים. היא, כפי שאמרתי, מנהלת מדיניות לטובת ההון הגדול, והיא גם תוקעת את תהליך השלום. ומי שחושב שאין חיבור בין השניים לא מבין דבר או שניים בהתנהלות של ממסד שלטוני. הרי לא יכול להיות, לא יכול להיות ששתי השאלות האלה מנותקות האחת מהשנייה. השאלה של השלום ושל הבטחת ביטחונם של האזרחים בהסכם שלום, לא במושגים של הרתעה וכוח, והבטחת ביטחונם הסוציאלי של האזרחים דרך מדיניות של צדק חברתי – הדברים קשורים, וככל שמשקיעים יותר בהתנחלויות יש פחות לחינוך ופחות לשכר המינימום. וככל שמשקיעים יותר בהתחמשות כדי ליצור מערכת של הרתעה במצב של תפיסה אחת ויחידה של הכוח, אז יהיה פחות כסף לתשתיות ולבריאות. המשוואה מאוד ברורה. הרי העוגה היא אותה עוגה. אם לוקחים ממנה לכאן, יפחת לשם. אין פה הרבה פילוסופיה ואין פה הרבה חוכמות. ובספטמבר כנראה ייפגשו שתי הסוגיות: גם הסוגיה המדינית של פניית אש"ף לאו"ם כדי שפלסטין תתקבל כמדינה חברה באו"ם, ואז מדינת ישראל תצטרך להתנהל ולשאת ולתת עם הנהגה של מדינה שמוכרת על-ידי האו"ם, וכל המשוואה תהיה אחרת, ומדינת ישראל וממשלת ישראל תהיה בבידוד מזהיר בעולם בגלל סרבנותה ללכת לכיוון של שלום, וראש הממשלה רוצה לחבר את המחאה החברתית עם העניין הזה. אבל למה הוא חושב ששם זה יסתיים? למה, מה יקרה בסוף אוגוסט? אני יודע שבסוף אוגוסט יסתיים חודש הצום, חודש הרמדאן, ולפי מיטב ידיעתי ראש הממשלה אינו צם. מה יקרה? אני מזהיר את היושבת-ראש, את הממשלה ואת העומד בראשה לבל יחשבו שאפשר לברוח מהמציאות המדינית ומהמציאות החברתית, לברוח קדימה על-ידי הסלמה, אם זה בחזית הלבנונית ואם זה בחזית עם עזה או אפילו לעשות משהו לגבי אירן. הרי ממשלות ישראל, כבר יש להן מומחיות בלייצר מוקדי תבערה על מנת לברוח משאלות אחרות. כדי לברוח משאלת השלום והמשא-והמתן והמחויבות למשא-ומתן, מסלימים ומבעירים את השטח. עכשיו מחברים את זה עם השאלה החברתית. ניצן הורוביץ, טוב שהגעת עכשיו, אולי אתה יודע דבר שפשוט נבצר מבינתי – למה בסוף החודש, או בתחילת ספטמבר, יפורקו האוהלים, לפי ראש הממשלה? ניצן הורוביץ (מרצ): אתה יודע למה. מוחמד ברכה (חד"ש): למה? למה לא באמצע אוגוסט? למה לא, אנא עארף, בתחילת אוקטובר, לקראת כינוס החורף של הכנסת, משהו, למה בספטמבר? אני חושש שהוא מתכנן משהו של הסלמה אזורית במקום כלשהו על מנת לדכא, על-ידי מושגים של קונסנזוס, את המחאה החברתית, וגם כן לנסות ולהכשיל את המאמץ באו"ם להכיר באש"ף כמדינה. אחרת למה הוא קבע את התאריך הזה – זה מעניין מאוד. גברתי היושבת-ראש, הממשלה הזו, דרך החוק הזה, מתנקשת בעצם באזרחים, מתנקשת בעתידם – גם בזכותם לשלום בר-קיימא וגם בזכותם לדיור בר-השגה וגם בזכותם להכנסה בת-קיום וגם לזכותם לחינוך ובריאות בני-חיים. הכול מתחבר ביחד, ואין מקום לדעתי לייצר תמורה של שינוי אמיתי ללא חיבור בין השאלות היסודיות שעומדות על סדר-יומנו. אי-אפשר לדעתי לדבר על צדק חברתי – אפשר בעצם, למה, אבל אני אומר, זה לא יהיה שלם לדבר על צדק חברתי בלי לחבר את זה לתפיסה של שלום אמת. אני יודע שיש סוג של, בוא נגיד, אני אבחר את המלה – של חוסר; לא לא, לא חוסר בגרות אלא של חוסר ניסיון, שאפשר לחשוב שאפשר לנתק את השאלות האלה האחת מהשנייה. באותה מידה אי-אפשר לנהל מאבק לצדק חברתי של יהודים ואי-אפשר לנהל מאבק של צדק חברתי של ערבים, וכל חברה תנהל את מאבקה בנפרד. השאלות האלה קשורות, כי אנחנו מדברים על אותה מדינה, על אותה ממשלה, על אותו תקציב, על אותם משאבים. אומנם הבעיות הן שונות בין מגזרי אוכלוסייה שונים, בין אזורים גיאוגרפיים שונים, בין יהודים לערבים, בין דתיים לחילונים, זאת אומרת גם העניין של גודל המשפחה יכול לשחק פה תפקיד על מנת לפתור את השאלות שעומדות על הפרק, אבל המאבק הזה צריך שיהיה מושתת על תפיסה דמוקרטית רחבת אופקים, שתחבר בין השלום לבין הצדק החברתי ותחבר בין השוויון לבין הצדק החברתי. אני יודע, שיח' אברהים צרצור וחברי חבר הכנסת עפו אגבאריה, שיש גורמים באוכלוסייה הערבית שרוצים לנהל את המאבק לשוויון כאילו במנותק מהמדינה. אני לא מסכים אתם. לא מסכים אתם, אבל יש כאלה – ואלה חוגים רחבים בתוך האוכלוסייה היהודית – שהמאבק הסוציאלי, יש בו אידיאולוגיה, כמעט הייתי אומר, גזענית, שרוצים צדק חברתי אבל שלא יראו ערבים יותר מדי בחזית המאבק הזה, לבל ייפגע משהו ויסרוט את הקונסנזוס. הגיע הזמן לשים את הדברים על השולחן. שאלת השלום ושאלת הצדק החברתי מחוברות, שאלת השוויון ושאלת הצדק החברתי מחוברות, שאלת השוויון ושאלת השלום ושאלת הדמוקרטיה הן שאלה אחת. אני מאוד מקווה שכל הגורמים שפועלים בזירה היום – אם זה תנועות מחאה, אם זה אנשים פוליטיים – ישכילו להפנים את העניין הזה, אבל גם אם לא, אני חושב שעצם המאבק ועצם היציאה לרחוב ועצם העמדת האתגר בפני הממשלה ועצם הערעור על קדושת הפרה הזו שנקראת הפרטה, זה דבר חשוב. ועל אף זאת, יש הבדלים. אנחנו, האוכלוסייה הערבית, מצאנו את עצמנו אחרי 63 שנים, מאז קום המדינה, חיים ביישובים ששטח השיפוט שלהם מהווה 2.5% משטח המדינה. אנחנו, כ-20% מהאזרחים, חיים על 2.5% משטח המדינה; הילדים שלנו בבתי-הספר הם 24% מהילדים, אנחנו חיים על 2.5% משטח המדינה. באחד הנאומים הראשונים שלי אחרי פרוץ גל המחאה אמרתי שאצל האזרחים הערבים אין משבר דיור, באמת שאין משבר דיור. אין לנו משבר דיור, כי אין דיור. איך יהיה לנו משבר במשהו שאין לנו? מאז קום המדינה לא נבנתה דירה ציבורית אחת ביישובים הערביים. אחת. אחת. באים בטענות לממשלה הזו שהיא לא בנתה בנייה ציבורית בקדנציה הזו, אבל אני אומר – אני בא בכתב-אישום כלפי המדינה, ב-63 שנים של קיומה. אני לא רוצה להגיד מה שאמר חברי חבר הכנסת אברהים צרצור, שלא נבנה אף יישוב ערבי אחד חדש. לא נבנתה דירה ציבורית אחת. אבל כאן לא מסתיימות הצרות של האוכלוסייה הערבית, כאן הן רק מתחילות, כי האזרח הערבי נאלץ לבנות את ביתו ללא תמיכה ציבורית אלא עם המשכנתאות הרגילות, מבלי להכיר בשום יישוב כאזור עדיפות – לא ראשון ולא שני – לצורכי שיכון. ואז הוא בונה את ביתו בידו, על קרקע פרטית שלו, והמדינה, ברוב פאר, לא באה כדי לתמוך בו מהצד. לא, היא באה ומדברת אתו בשפה אחת ויחידה, ברורה ובהירה, והיא שפת הדחפור. והפנטזיה של הגזענים לא נפסקת עם סיום עבודתו של הדחפור כשהוא הורס את הבית הערבי. כאן, בבית הזה, יש מי שהביא את ההצעה הגאונית, שהוצאות הדחפור יהיו על חשבון הבית. תגידו, אם הדברים האלה ייאמרו במקום נורמלי כלשהו בעולם, איך תיראה המדינה הזאת, איך אתם תיראו? זאת אומרת, אין בנייה ציבורית, אין הפשרת קרקע, האזרח הערבי בונה בידו, על אדמתו, ואחר כך ביתו נהרס ואחר כך הוא נדרש לשלם – על-פי הצעות חוק מבריקות – לשלם את הוצאות ההריסה, הוצאות הדחפור. איך שאומרים: הוצאות הדחפור עלינו, על הבית. וזה עוד למי שהתמזל מזלו, זה האזרח הערבי שהתמזל מזלו. לפני כמה ימים היינו באוהל מחאה בכפר ג'לג'וליה. הכפר נותר, אחרי שהיו לו 20,000 דונם ב-1948, הוא נותר עם 1,800. היום רוצים להפקיע 600 דונם מהאדמות האלה. בשביל מה? מי יכול לנחש? כדי לבנות דירות לזוגות הצעירים? כדי לבנות אזור תעשייה שישמש מקום עבודה לאנשים שם? כדי שיבנו, מכל האדמות של המדינה – המדינה, יש לה 93% משטח המדינה שהוא בבעלות המדינה, 93%, אבל רוצים את ה-500–600 דונם של ג'לג'וליה. בשביל מה? גברתי היושבת-ראש, אני אגיד לך: כדי לבנות מוסך לרכבת ישראל. יא ראבי, איפה נשמע דבר כזה? בכל המדינה, לאורכה ולרוחבה, רק 600 הדונם האלה שנותרו כריאה, אפילו תחת סימן שאלה. זה פשוט רק יכול להצביע עד כמה המדיניות מרושעת. אני אומר את מה שאנחנו אומרים במשך שנים רבות: מי שחשב שפגיעה בערבים תהיה לטובתו – ההיסטוריה הראתה שמה שמתחיל בערבים לא מסתיים שם. מה שמתחיל ממיעוט מסוים, אם זה לאומי או תרבותי או מעמדי, לא מסתיים שם. המשפט האחרון שלי, כי הבטחתי להגיד את זה – אני מסתייג מהמושג מעמד הביניים. מעמד הביניים בא לייצר כאילו דיפרנציאציה מסוימת בין מעמד הביניים לבין העניים. מעמד הביניים הם אנשים עובדים, אם זה עובד עבודה פיזית או בעט או מה שיהיה. לכן אני קורא לנו לדבר על מעמד העובדים ומעמד הפועלים לפי מיטב המסורת – כן, שלנו. לא לתת מקום לכל מיני סדקים בתוך החזית החברתית הזאת, לא לאפשר לממשלה לסדוק את המאבק ולנסות לפורר אותו, אלא לייצר חזית אחידה של כל הנפגעים ממדיניות הממשלה וממדיניות ההפרטה, ממדיניות הדיכוי החברתי, ממדיניות ההתכחשות לשלום; לאחד את כל הכוחות האלה על מנת שיהוו אלטרנטיבה. אני אומר לכם, זה המחנה הדגול במדינת ישראל. אם הוא יהיה מאוחד, הוא מסוגל לחולל נסים ונפלאות, גם בתחום השלום, גם בתחום הדמוקרטיה וגם בתחום הצדק החברתי. תודה רבה. היו"ר אורלי לוי אבקסיס: תודה רבה לך, חבר הכנסת מוחמד ברכה. הבא בתור ברשימת הדוברים – חבר הכנסת ניצן הורוביץ. לרשותך 25 דקות. ניצן הורוביץ (מרצ): תודה רבה. גברתי היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת, אני רוצה לנצל את ההזדמנות הזאת כדי לדבר אתכם על תנועת המחאה, על מה ומי שעומדים מאחוריה ועל המטרות שלה כפי שאני רואה זאת. תחילה אני חייב להגיד לכם שבזמן האחרון, וככל שהזמן עובר יותר ויותר, אני שומע המון אנשים ששואלים אותי או אומרים לי או יותר נכון מודיעים לי, באופן פרטי ובתקשורת, על כל מיני גורמים נסתרים שעומדים ומממנים ומפעילים את תנועת המחאה. בהתחלה זה שעשע אותי, אבל – – – היו"ר אורלי לוי אבקסיס: חבר הכנסת טיבי, בוא נקשיב לחברנו פה על הדוכן. ניצן הורוביץ (מרצ): כדאי לך לשמוע, אני חושב שזה יעניין אותך. אני מלווה את התנועה הזאת. הייתי שם בערך מהשעה הראשונה, כשהיו שלושה אוהלים בסביבה. אני מגיע לשם מדי יום, אני מדבר עם האנשים, שומע אותם בעיקר. אני פשוט מופתע קצת – אני בעצם לא מופתע, אני יודע מה עומד מאחורי זה, כאשר יותר ויותר בזמן האחרון אני רואה דיווחים ושומע על הגורמים הנסתרים, כביכול, שמממנים את התנועה הזאת, משלמים שם. בהתחלה כשאמרתי לאנשים שאף אחד לא מממן את זה ואף אחד לא מכוון את זה, אז אמרו לי: אוי, בחייך, איך יכולים להוציא לרחובות מאות אלפים בלי שום ארגון, בלי כסף? מה אתה מבלבל? בטוח שיש פה כוחות והם עובדים עם אסטרטג שקבע להם, כי הרי איך זה הצליח כל כך? אגב, אותם אנשים הם היו אלה שעוד ביום הראשון הם אמרו: הרי זה לא יחזיק את הלילה. למחרת הם אמרו שזה לא יחזיק את סוף השבוע. הם אמרו: הרוח הראשונה תעיף אתכם מפה, את כל האוהלים האלה, זאת מחאה של פלסטיק. הכול שמעתי. בשבועיים האלה שמעתי הכול. האמינו לי, חברי חברי הכנסת, ואני אומר לכם את זה בשיא הכנות: המחאה הזאת זה הדבר הכי לא מאורגן והכי ספונטני שהיה פה אולי אי-פעם. אתם יכולים לבטל את דברי. אין ספק, הרי מי שרוצה להאמין, והוא לא ירשה לעצמו לחשוב אחרת, שמאחורי כל דבר עומדת איזו קונספירציה – בסדר, אין בעיה. אבל אני אומר לכם את זה, ואני אומר לכם את זה באחריות. זה הצליח וזה מצליח לא בגלל שיש איזה אסטרטג שמזרים לשם מיליונים ועושה להם תוכניות נורא מתוחכמות. אם זה היה קורה, בטוח שזה לא היה מצליח יותר מיומיים. זה מצליח מפני שזה מאוד אמיתי. זה מאוד אמיתי כי זה נוגע לכל אחד בבטן. הבחורה שהתחילה את המחאה, דפני ליף, ניסתה לעשות – אגב, הרבה ניסו, הרבה ניסו. הרבה מאוד אנשים ניסו לבוא עם איזה שלט לאיזה מקום, עם איזה אוהל, עם איזה שולחן. הרי זה חלק מהחיים הציבוריים שלנו, לקיים איזו משמרת מחאה פה, איזו הפגנה שם. אנשים שואלים אותי: איך זה יכול להיות שדווקא שלה הצליח, ולמה את שלה המשיכו? אני אגיד לכם. קודם כול לא רק את שלה המשיכו ולא רק שלה הצליח. מה שקורה כאן עכשיו זה חלק מתהליך ארוך של הרבה מאבקים של הרבה אנשים. היא נפלה על נקודת זמן – גם היה לה הרבה מזל – על נקודת זמן שבה כל הדברים האלה התחברו והתלכדו והצמיחו את התנועה הזאת. אני גם חייב להגיד שלכל חשדות הקונספירציה למיניהן היה באופן אבסורדי תפקיד במהפכה, כי אנשים, נאמר מהצד הימני, כלי תקשורת מסוימים, שנורא רצו לצייר את המחאה הזאת באיזה צבעים שחורים, כל כך התקיפו את זה, שגם זה נתן לזה תשומת לב ונפח וכו' וכו'. אבל האמת היא שאם אני מדבר על רוטשילד – ואחר כך זה התרחב לכל הארץ – אם אני מדבר על הגרעין שנמצא שם, מדובר בקבוצה של כמה עשרות אנשים שקמה מדי בוקר ואין להם שום מושג מה הם הולכים לעשות ואיפה הם הולכים להתראיין. הכול שם מתגלגל מרגע לרגע. בא אדם ומביא ארגז תפוחים מאיזה מושב; באה איזו אשה ומביאה ביצים; מישהי עומדת במטבח ועושה חביתות; מושכים קו חשמל מהדירות שליד. כן, גם מגיעות תרומות – מישהו בא ונותן 100 שקלים, ראיתי את זה במו עיני; מישהו מתנדב להדפיס להם שלטים, הכול, מאה אחוז. אחד הוא ממרצ, מאה אחוז. אחד הוא מקדימה, אחד הוא משום תנועה, אחד הוא מעיריית תל-אביב, אחד הוא איזה מחסנאי מיפו. חברים, למה כל כך מתקשים להאמין שהמחאה הזאת אמיתית? כי מתקשים להתמודד עם מה שהאנשים האלה מדברים עליו. הרבה יותר נוח, במקום לענות על מה שהם שואלים ועל מה שהם מעלים, להגיד: לא, לא, אתם מנסים לעשות פה פרובוקציה, אתם רוצים להפיל את ביבי, המחאה הזאת זה שקר. המחאה הזאת זה הדבר הכי אמיתי, הכי אותנטי, הכי יפה שהיה כאן כבר שנים רבות. ולגבי כל אלה שעומדים ככה ורק מחכים שזה ייכשל כדי להגיד: הנה, זה בלון, זה לא אמיתי. הם גם עושים הרי כל מה שהם יכולים כדי לגרום לזה להיכשל, הרי כל סיכה אפשרית הם נועצים בדבר הזה. אני רק ראיתי את החגיגה אתמול כשהם ביקשו שהפגישה שלהם עם ראש הממשלה תהיה מצולמת, איזה צהלה פרצה, הנה הם הגזימו, הם עשו טעות. סוף-סוף הם עשו טעות, בוא ניכנס בהם, למה הם הזויים וסתומים ותלושים ומסטולים – במלים האלה. כן, אז הם עשו טעות, אז מה? פלא שהם לא עשו עד עכשיו אלף טעויות. הרי מי בכלל יכול לנהל מאבק כזה בלי לעשות טעויות? אגב, אני בכלל לא בטוח שזה טעות. הנה, בדיוק כמו שמצלמים אותנו עכשיו אין שום בעיה שיצלמו מפגש שלהם עם ראש הממשלה. מה הבעיה, למישהו יש משהו להסתיר? מה הבעיה? הרי זה חלק מהגישה החדשה של כל המחאה הזאת. אבל נניח. העניין פה הוא עניין שנוגע לכל כך הרבה אנשים, בדברים כל כך אמיתיים, שכל הניסיונות לצבוע את זה בכל מיני בצבעים של קונספירציה לא יעזרו. תיאוריות קונספירציה יש כמו חול על שפת הים. אבל האנשים האלה – אמר איוב קרא – זו מחאה של בודדים. אני לא יודע איפה איוב קרא היה. אני הייתי במוצאי השבת האחרונה בתל-אביב. בחיים שלי – ואני הולך כבר 30 שנה להפגנות בתל-אביב, הכי גדולות שהיו – לא היו כל כך הרבה אנשים. זהבה גלאון עמדה לידי, אי-אפשר היה – אני לא מדבר רק על רחבת המוזיאון – אי-אפשר לזוז מרוב צפיפות. ואני לא מגזים. ושבוע קודם היה אותו דבר. שר התיירות סטס מיסז'ניקוב: אתה הולך רק לתל-אביב? זהבה גלאון (מרצ): איוב קרא היה אצל מנהיגי הימין הקיצוני באירופה. איוב קרא, אנחנו יודעים למי הוא הולך – לניאו-פאשיסטים הכי גרועים באירופה, ושם הוא מייצג את ישראל. ניצן הורוביץ (מרצ): תגיד שאתה לא מסכים, תגיד שהם לא צודקים, אבל להגיד: זה מחאה של בודדים? אתה עושה צחוק מעצמך. זה – סגן שר, אני חושב שזה לא ראוי. חוץ מזה, כדאי לראות את האנשים. בתור איש שמאל, אני איש פוליטי, שהיה בהפגנות שמאל, חלקן גם ארגנתי בעצמי, אני אומר לכם – ואני אומר לכם את זה בשיא הכנות – שרוב האנשים שם – אגב, הייתי שמח, רק שיהיה ברור, אני אין לי בעיה שזה יזוהה עם השמאל – – היו"ר אורלי לוי אבקסיס: היית, בטוח, אם כולם באמת היו שמאל, היית אומר: יש תנועת שמאל. ניצן הורוביץ (מרצ): – – הייתי שמח שזה יהיה שמאל, הייתי שמח שכולם יהיו אנשי מרצ – יותר מזה אגיד לכם; אבל מה לעשות? מה לעשות, שזה ממש לא כך? רוב האנשים שם – אגב, שאלתי – אני מדבר אתכם בצורה הכי כנה – רוב האנשים שם אמרו לי שהם פשוט לא הצביעו. שאלתי אותם כי זה מעניין אותי. אני חבר כנסת, זה מעניין. בסופו של דבר, בעיני המבחן הוא בבחירות. אמרו לי: לא הצביעו. רובם, אגב, זה האירוע הראשון שהם משתתפים בו. הם לא באו עד עכשיו, אבל זה נגע בהם. זה נגע בהם. וכשאתה מדבר אתם, הם מספרים לך סיפורים מאוד מאוד דומים: סטודנטים, או אנשים שעובדים בעבודות בכל מיני מוקדי שירות בחברה סלולרית, עבודות של צעירים שמתחילים לעבוד, בשליחויות, בחנויות – שכר נמוך על עבודה קשה, שכר הדירה בלתי אפשרי. חברים, עזבו אתכם, זה לא מרצ, זה לא חד"ש, זה לא השמאל, זה לא קומוניסטים, זה דברים אמיתיים ביותר. אחד שם אומר לי שהוא היה עכשיו באוסטריה, והוא נכנס לחנות, הוא ראה שיש על המדף שמן זית ישראלי – שמיוצר בישראל. הוא ראה כמה זה עולה, וכשהוא חזר הוא הסתכל כמה עולה השמן הזה בארץ, ובארץ השמן יקר פי-שניים; אותו שמן ישראלי, שנמכר באוסטריה. לאוסטריה צריך להוביל את השמן, כן? צריך שיגיע לחנות באוסטריה, זה עולה הרבה כסף להביא אותו לשם מפה, אבל פה הוא כפול במחיר. אז הוא אומר לי: תגיד, למה זה קורה? והאמת, אין לי תשובה טובה. ואחת מדברת על זה, ואחרת מדברת על כך שיש לה אמא, והאמא קיבלה עובד זר, אבל העובד הזר, כשהוא יוצא לחופש פעם בשבוע, כי הוא לא עבד, מגיע לו יום חופש בשבוע, אין מי שיחליף אותו, ואז האמא נשארת במיטה כל היום. סיפור שלישי, על סטודנט שכל הזמן מושך את המבחנים בתואר כי אין לו זמן ללמוד, כי הוא צריך לעבוד. כאלה מין סיפורים, וכשכל הדבר הזה מתחבר למאסה אחת שצועדת ברחובות – זה הכוח של הדבר. אז אני יודע, אני מבין את זה אפילו, שלראש הממשלה קשה לקבל את זה; קשה להתמודד עם זה. זה באמת מציאות קשה. ואגב, בואו נהיה הוגנים – לא כל האשמה היא של ראש הממשלה. זה נכון, גם הממשלה הקודמת, ממשלת קדימה, המדיניות הכלכלית-חברתית שלה לא היתה שונה בהרבה. בואו לא נמציא כאן המצאות, ביבי לא הראשון שבא עם המדיניות הזאת. אבל זה נכון שהקו שהוא מייצג ושהוא מאמין בו – ואגב, זה קו לגיטימי. קו לגיטימי. בסדר, יש ימין כלכלי, זה בסדר, זה לגיטימי, לגיטימי שיהיו חילוקי דעות. אבל צריך להודות בזה – הקו שראש הממשלה מוביל הוא קו של שוק פרוע, שגרם לכל התוצאות האלה שאני סיפרתי עליהן. אגב, זה לא התחיל אצלו. שוב אני מדגיש – זה לא התחיל אצלו, התחיל הרבה לפניו. אצלו זה קיבל את הסמל, את הכותרת, בגלל, אולי, הדבקות האידיאולוגית שלו בעניין הזה. ראש הממשלה משוכנע שכשנגיד יש דבר שאפשר לעשות, מי שמגיע ראשון יכול לקחת את הכול, כי בעיני ראש הממשלה זה מצב שמעודד תחרותיות ומצוינות, וככה אנשים יותר מתאמצים להגיע – בואו נקרא לזה – לעוגה. אלא שמצב כזה, שהקודם זוכה – נכון, התאמצת; נכון, השתדלת; אז ראש הממשלה מאמין שמגיע לך הכול. הבעיה היא שמצב כזה מעודד חזירות. מדוע? במשפחה, כשיש ילדים קטנים, ואמא שמה משהו על השולחן – ממתקים, כיבוד או פירות – אז תמיד יש איזה ילד שמנסה לקחת ראשון, לחטוף. ואז אמא אומרת לו: אל תהיה חזיר, תתחלק עם האחים שלך. נכון? ככה היא אומרת לו. למה היא אומרת לו? כי – היא אומרת לו: מי שאוכל לבד נשאר לבד. אז נכון, אתה יותר זריז, אתה יותר חזק, אתה האח הבכור. דחפת אותם, הגעת לשולחן, חטפת את הממתקים, את השוקולד. אז מה, זה אומר שמגיע לך לאכול הכול? לא. תתחלק. הגעת ראשון, אולי תקבל יותר, תקבל ראשון. תאכל ראשון, בסדר, אבל תתחלק. זה מה שאנחנו אומרים ביחס למצב החברתי הכללי. בעיני ראש הממשלה – הוא רואה ערך עליון בתחרותיות, במצוינות, ביוזמה האישית, ביוזמה החופשית. אני לא שולל את הדברים האלה, אני רוצה, אבל, איזון. אני חושב שצריך לתת כבוד ליוזמה, וצריך לתת כבוד לתחרותיות ולמצוינות, ואנשים צריכים להשתדל, וטוב שיש תחרות. אבל יש גם אנשים, והרבה מאוד אנשים – היושבת-ראש יודעת, כי היא מטפלת בחלק מהמקרים האלה – שאין להם כלים להתחרות במירוץ לעוגה. לפעמים אין להם רגליים, לפעמים הם ילדים, לפעמים הם זקנים, לפעמים הם עניים, לפעמים אין להם השכלה, לפעמים הם לא יודעים את השפה, לפעמים הם לא הספיקו. אז מה זה אומר, שצריך לזרוק אותם? מה שקרה במחאה הזאת – וזה השינוי הגדול – שאם בעבר, כשהיינו מדברים על הדברים האלה – מי מגיע לו מהעוגה, והחלוקה, וזה – אז אלה שלא הצליחו להגיע, הם היו קבוצות, מה שנקרא – אני לא רוצה להגיד, כי זה לא נשמע יפה – קראו – המסכנים, המקופחים הקבועים. בעיני זה לא כך, אבל אנשים – – – זהבה גלאון (מרצ): הקבוצות המוחלשות. ניצן הורוביץ (מרצ): המוחלשים, כן. אבל קראו להם תמיד, אמרו: אתם המסכנים, אתם בוכים. עכשיו זה הרבה יותר רחב מזה. אתה רואה שם, באוהלים, נציגים של שכונות, נציגים של נכים, נציגים של הקבוצות הוותיקות במחאה, אבל לצדם גם אנשים שאתה לא רגיל לראות במחאה חברתית כזאת: סטודנטים, אמנים, כל מיני. סופרים אתה רואה שם, אתה רואה שם מהנדסים, אנשי היי-טק. אז נכון, ברגע הראשון שאתה רואה חבר'ה כאלה – אחת עם כובע, שנראית נחמדה – אתה אומר: מה, זאת סובלת? מה היא עושה פוזות? אבל כן, בשביל לסבול אתה – מה רוצים? שהיא תחלה באיזו מחלה ולא יהיה לה כסף לתרופות, ואז היא תבוא בדמעות ותתחנן פה? אז היא אומרת: לא, אני בחורה צעירה, אני בריאה, ברוך השם, אבל מה? אני חושבת שאני משלמת הרבה יותר מדי – – – היו"ר אורלי לוי אבקסיס: אתה יודע מה נראה לי הכי נורא בסיפור הזה? כמובן, כולנו גם רוצים שינוי ותיקון חברתי, אבל כאשר – איך קראת לזה? הקבוצות המוחלשות בחברה, כשהן זועקות את הזעקה, אף אחד לא באמת מתייחס אליהן. וזה צער שהוא באמת – – – ניצן הורוביץ (מרצ): אבל את מבינה? את מבינה? את בדיוק צודקת, אבל במקום להתייחס לעניין אומרים: מה אלה נדבקו להם? יעני, אנחנו רוצים שאותם מסכנים ימשיכו לצעוק בלי שנתייחס אליהם, כפי שלא התייחסנו אליהם עד עכשיו, אבל חלילה שלא יצטרפו אליהם אחרים, כי מה פתאום? מה, את לומדת באוניברסיטה, את לא מסכנה. ככה אומרים להם. אתם צפונים – אני יודע, כל המלים האלה. שמעתי – מפונקים. איזה מפונקים? כל ההתייחסות הזאת, שאתה באמת צריך להיות דפוק עד העצם מכל הכיוונים כדי שתהיה לך זכות דיבור, כי אחרת המחאה שלך לא נחשבת – תסלחו לי, זה ממש ביזיון. קרה כאן דבר מצוין. כדי ששינוי חברתי יתרחש הוא לא יכול להיות רק של האנשים עצמם במגזר מסוים שמבקשים את זה, כי אז אומרים להם: אתם סקטוריאליים. וזה גם מה שהמחאה הזאת התמודדה אתו. כי בהתחלה, אני מודה, גם לי היה קשה להתמודד. באתי אליהם, אמרתי להם: מה אתם מבקשים? אז אחד אומר לי: אהבה. אמרתי: טוב, נו, בסדר, קצת לא מפוקס. הלכתי לאחד אחר, אמרתי לו: מה אתה מבקש? אז הוא אומר לי: אני מבקש צדק. אמרתי לו: מה צדק? תגיד קונקרטי. פה יש כלכלה, צריך להגיד דברים. הוא אומר: אני לא רוצה להגיד קונקרטי, אני רוצה צדק, אני רוצה חברה צודקת. זה מה שאני רוצה. אני מודה – אותי, בהתחלה, את התקשורת, את הממשלה, זה בלבל. הם דיברו ומדברים בשפה שאנחנו לא רגילים. זה לא השטנץ הקבוע של המחאה – תוסיפו לי 200 שקל בקצבה. זה לא הדבר הזה, זה משהו אחר; זה משהו ערכי. נכון, אולי בגלל שמדובר בסטודנטים, באמנים, באנשים יותר יצירתיים, הם מדברים בצורה הזאת, אבל זה היופי שבדבר וזה החוזק שבדבר. ובגלל זה, בגלל זה, זה נמשך כבר יותר משבועיים – בגלל שהם מדברים בצורה הזאת והם לא מבקשים דרישות קונקרטיות-סקטוריאליות, בגלל שהם מדברים בשם כל החברה. אז נכון, זה קשה להתמודד עם זה. בא עופר עיני, זימן אותם, אמר: תציבו דרישות. אמרו לו: אנחנו לא רוצים להציב דרישות, אנחנו רוצים לדבר באופן כללי, אנחנו רוצים לדבר על ערכים, אנחנו רוצים לדבר על שינוי תודעתי. היו"ר אורלי לוי אבקסיס: רגע, אז למה הם רצו מצולם עם ראש הממשלה? לעשות שיחות נפש בטלוויזיה אם אין דרישות, אבל המשא-ומתן יהיה מצולם? סתם ככה, הרהורי מחשבה. ניצן הורוביץ (מרצ): קודם כול, אני רחוק מלהיות דובר שלהם. הם, אגב, מסתדרים מצוין בעצמם. אגב, אני חייב להגיד – כמה שפחות עצות ניתן להם, יותר טוב. היו"ר אורלי לוי אבקסיס: כנראה. ניצן הורוביץ (מרצ): כי הם עשו והגיעו לכאלה הישגים, אולי הרבה יותר טוב ממה שאנחנו ניסינו במשך שנים לעשות, אז קצת צניעות מצדנו, כי בכל זאת. אני חושב שקודם כול הם רצו – רוצים להיפגש עם ראש הממשלה בשביל להגיד לו בדיוק את הדברים האלה ולשמוע את תשובתו, פשוט בשביל לקיים איזשהו סוג של דו-שיח בעניין. ואני לא חושב, אגב, שאם מפגש כזה יתקיים, הוא יהיה דו-שיח של חירשים. בהכירי את החבר'ה – פחות את ראש הממשלה – אני לא חושב שזה יהיה – – – זהבה גלאון (מרצ): שיח של חירשים – הם ידברו והוא, מקסימום, יאזין. ניצן הורוביץ (מרצ): נכון, צריך לקוות. צריך לקוות שזה לא יהיה כך, כי יהיה רע מאוד אם נמשיך להסתכל על כל העניין במשקפיים פוליטיים ונחפש כל הזמן את המזימה ואת המפלגה ואת הכסף המלוכלך שעושה שם כדי להפיל את ראש הממשלה. זה יהיה דבר טרגי. המחאה הזאת, כל יום שהיא נמשכת, אנשים שואלים: נו, אז מה יהיה? נו, אז למה זה יוביל? אז מה קורה? אני לא ממש מבין את השאלות האלה. אני לא יודע למה אנשים בדיוק מצפים. אגב, הם מצפים, רובם – יש לנו איזה אופי כזה של קיטורים ונדנוד ופסימיות. אנשים מצפים שזה ייכשל. אני הייתי שם – שוב, אני אמרתי את זה בהתחלה – ביום הראשון אמרו: עד הלילה הם כולם יעופו. הרי מה, יישנו פה בלילה? בחייכם, עשיתם צחוק. בבוקר הם כבר יעופו. היה בוקר, כולם נשארו, הביאו עוד, אמרו: טוב, שבת, זה שבת, הם ממילא לא עובדים, אז הם יישארו, ביום ראשון כולם יעופו. נשארו ראשון ועוד שבוע ועוד שבוע והם עדיין שם. אני רואה, ואני את זה חייב להדגיש – אני כבר אומר לכם שהמחאה החברתית הזאת, תנועת האוהלים, היא כבר הצלחה גדולה מאוד. היא כבר הצלחה. אין מה לחכות ולא צריך לחכות לאיזשהו – אני יודע? הישג נקודתי כזה או אחר, שיגידו: הנה, קיבלתם 150 שקל לסטודנט בהנחה במשהו, אז ניצחתם, השגתם. לא, לא, לא, לא, לא. זה בדיוק אותו עניין שההוא ששאלתי אותו: מה אתה רוצה? והוא אמר לי: צדק, אז אמרתי לו: תגיד קונקרטי, אז הוא אמר: לא רוצה להגיד קונקרטי, זה מקטין את זה. מה שהם הצליחו לעשות בשבועיים וחצי האלה – הם הצליחו לגרום לשינוי תודעתי, שהוא הרבה יותר חשוב מדרישה כזאת או אחרת. מה זאת אומרת? אותם אנשים שאני סיפרתי לכם, שהם לא משום מפלגה ואף פעם לא היו בשום הפגנה ולא הצביעו בבחירות לכנסת, כי הם – לא מעניין אותם וכו', הם באו למקומות האלה וזה פגע להם בלב. פעם ראשונה הם אומרים: "העם דורש צדק חברתי", "מדינת רווחה", "תופסק ההפרטה", "כן לזקן", כל הססמאות האלה. והם, זה מה שנקרא פגע בהם. הם ספגו שם חוויה רגשית. הם פתאום התחילו להסתכל על הדברים בצורה אחרת. מה ששנים – ואני אומר, אנחנו כמפלגה, ארגונים חברתיים, ההסתדרות, הכול, כל הדבר הגדול הזה, גישה חברתית אחרת, הקטנת פערים, פריפריה, כל הדברים הגדולים האלה שבאמת עד עכשיו היו בסוג של ססמאות שלא נגעו בחבר'ה האלה, תנועת המחאה הזאת הצליחה להביא אותם לשם. והרבה אנשים, העיניים שלהם נפקחו. ולכן, אני בכלל לא רואה את זה כמשהו שצריך כל יום למדוד. יש איזה שדרן ברדיו שכל הזמן: נו, אז מה כבר הצלחתם? אז הבאתם שקל? לא הבאתם שקל? זו הסתכלות מאוד מטופשת על העניין. אף אחד עד עכשיו, אף אחד, לא הצליח להוציא מהבית פיזית כל כך הרבה אנשים, להושיב אותם במעגלי שיח, ואני ממליץ לכולם ללכת לאוהלים ולראות; כולם, ושאף אחד לא יפחד שיצעקו לו. לא יצעקו. יושבים שם במעגלים ומדברים, מדברים, מדברים. אנשים שומעים, מקשיבים, מדברים על כל מיני דברים. אנשים מכל מיני סוגים מדברים אחד עם השני, ואנשים אומרים לי שם שמבחינתם, הדבר הכי מרגש, או הדבר הכי חשוב מבחינתם בתנועה הזאת הוא שהם קיבלו קול, קול בקו"ף. קיבלו קול. פתאום איזה אחד עומד שם – שומעים אותו, מתייחסים אליו, מצלמים אותו. מי הוא היה קודם? שום דבר. מי שמע אותו בכלל? ותדעו לכם שכשאנשים מקבלים קול ופתאום מקשיבים להם, מתייחסים אליהם, הם אחר כך לא יוותרו על זה. הם לא יוותרו. הם פתאום הבינו שלקול שלהם יש כוח ושהם יש להם חוזק והם יכולים לעשות עם זה משהו, והם לא יוותרו על זה. כך שאני מציע לממשלה ולראש הממשלה לא לזלזל בזה ולא לבטל את זה ולא לקחת את זה למקום הפוליטי. זה פספוס. זה פספוס לא רק מבחינת החברה הישראלית. זה אפילו, אפילו מבחינתו – ואני לא במחנה שלו – זה פספוס. זהבה גלאון (מרצ): מפלגתי, לא פוליטי, כי זה פוליטי. שלא ייקח את זה למקום המפלגתי. ניצן הורוביץ (מרצ): זה בהחלט פוליטי, זה מאוד פוליטי. זה פוליטי עד לשד העצם במובן שכל מאבק חברתי הוא מאבק פוליטי. איך אתה מחלק את העוגה – זה הרי האלף-בית של הפוליטיקה. היו"ר אורלי לוי אבקסיס: ניצן, לסיום? ניצן הורוביץ (מרצ): לסיכום אני רוצה לומר שצריך לקחת את זה, להתחשב בזה, ללכת עם זה קדימה. זה תהליך, וכולנו, כולנו צריכים לשמוח שהעם שלנו קם והראה שיש לו קול והוא יכול להיאבק על דברים צודקים. זו מחאה נפלאה בעיני, מרגשת אותי, ואני, כשאני רואה את החבר'ה האלה, אני גאה להיות ישראלי ולהיות חלק מהדבר הגדול הזה. תודה רבה. היו"ר אורלי לוי אבקסיס: תודה רבה לך, חבר הכנסת ניצן הורוביץ. הבא בתור ברשימת הדוברים, חבר הכנסת אילן גילאון, בבקשה. אילן גילאון (מרצ): גברתי היושבת-ראש, אדוני השר, חברי חברי הכנסת, אני מתנצל מראש שאדבר רק עשר דקות. היו"ר אורלי לוי אבקסיס: עשר. אילן גילאון (מרצ): חמש. עשר, חמש. עשר – נתנו לי עשר. לא יודע – אני אומר את מה שיש לי לומר בקיצור נמרץ, אף-על-פי שיכולתי לדבר שנים. אבל אנחנו נעזוב את זה. וכל פעם אומרים לי – אני אתייחס קצת לווד"לים, גברתי, וקצת למה שמתרחש בימים אלה – ושואלים: מהם קווי יסוד? ואני אומר שקווי יסוד הם בני-האדם, שיושבים בכל מקום, שקובעים את קווי היסוד. אחת הבעיות בווד"לים הללו זה, קודם כול, בהרכב האנושי שלהם. מי נמצא בהם ומי איננו נמצא בהם. ועד כמה שדעתי מגעת, ועל בסיס העיקרון של חוסר האמון שיש היום בין הציבור למערכותיו ובין המערכות לציבור, עושה רושם שאנחנו, בסופו של דבר, גם אם הכוונה היא טובה, כאן אנחנו נשפוך את התינוק עם מי האמבטיה, זה ללא ספק. ומה שייוותר, בסופו של דבר, מול איזשהו תכנון ארוך טווח, מול איזשהו תכנון כולל שהוא חייב להיות – ואפשר גם לעשות אותו מהר, לא צריכים לעשות תכנון כולל וטוב במשך הרבה מאוד שנים; אפשר לעשות אותו הרבה יותר קצר – מה שייוותר, בסופו של דבר, בדרך הזו, זה יהיה המסווה, כדי שאנחנו באמת נחלק את האדמות של המדינה בצורה של הפרטה מפורשת נוספת, תחת המסווה הזה של המהירות, והנה אנחנו ממהרים כדי לפתור בעיות. מי שיצא נשכר זה שוב המעטים. הלוא בסרט הזה כבר היינו, גברתי. כבר היינו. אמרנו שהמערכות הציבוריות הן לא יעילות, ובואו ננסה, וניתן אותן למישהו אחר מתוך כך שאנחנו צריכים להשתחרר מאחריות. ולכן, זה שאנחנו מולידים כל שני וחמישי איזשהם שמות חדשים לדברים כמו וד"לים, ונדלים, וכל מיני דברים אחרים – הם לא משנים את המציאות, הדבר הזה. ולכן, ההרכב הוא מאוד בעייתי. הוא בעייתי מבחינת כך שכל האנשים שמייצגים את האינטרסים הציבוריים – נוטים לקרוא להם "האינטרסים הירוקים", אבל זה חשוב מאוד, האינטרסים של הקרקע הלאומית – הם לא מיוצגים ולא נמצאים שם. אגב, ועדות המשנה לבניין ערים – גם היום הם קיימים והם לא מאוישים עד הסוף, ויש כבר 160 אישורי תכנון לבנייה של דירות, רק שהמסביב שלהן לא תוכנן. את מדברת הונגרית, גברתי? את מדברת הונגרית? היו"ר אורלי לוי אבקסיס: לא, אבל – – – אילן גילאון (מרצ): אז אני אגיד לך למה הדבר דומה. כשהמציאו את השפות אז אלוהים פתח לעצמו איזה דוכן בשמים, והוא הזמין את כל העמים. באו הרוסים, אמר להם: אתם תדברו רוסית. ובאו המרוקנים והוא אמר להם: אתם תדברו מוגרבית. ובאו האיטלקים והוא אמר להם: תדברו איטלקית. ומי שלא בא זה היה ההונגרים. הם פשוט לא באו. כבר היה חצות, ההונגרים לא באו. הם היו האחרונים. בסוף בדיוק בחצות הם באו. באים לאלוהים ואומרים לו: מה אתנו? אז הוא אומר להם: מה זה? עכשיו באים? אתם לא רואים שאיחרתם? כבר סגרתי, אין יותר שפות. דברו איך שאתם רוצים. זה מה שתהיה התוצאה של הווד”לים. תדברו איך שאתם רוצים. אבל לא רק תדברו איך שאתם רוצים, כי זה עוד מילא. תדברו איך שגורם אינטרסנטי מעוניין ידבר. ולכן, מבחינת התכנון, זה דבר רע, מבחינת התכנון ההיקפי, הרי לא די – אני בא מעיר שהתכנון שלה הוא לאללה ולעילא, זה אשדוד. העיר אשדוד תוכננה בשנת 1957, גברתי, היה לה חזון שהיא הולכת להיות פריס העתידית. היא תוכננה לפי רבעים, ובכל רובע יש את כל הפונקציות של הרובע ומרכז מסחרי. וכך היא תוכננה, עם כבישים רחבים והכול. מה שיקרה היום בפועל בדבר הזה שהולכים לעשות אותו טלאי על טלאי – אוי לתכנון העתידי שהולך לקרות למדינת ישראל אם הווד”לים האלה יקרו. אבל זה עיקרון מספר אחת, הנושא של התכנון והנושא של ההרכב של הווד”לים האלה, ואלה שתי סיבות להתנגדות שלי. אני רוצה גם להמציא שם, הוא אפילו הרבה יותר קולע, כי אני רוצה לגעת בפתרון. אני רוצה לקרוא לדבר הזה ודלו"צים, שזה גם יותר נחמד. ודלו"צים, יעני ועדות לתכנון דיור ציבורי במדינת ישראל. שום פתרון לגבי קורת הגג שלא יכלול בתוכו לפחות שלושה מרכיבים אלה – ואפשר לומר גם יותר, אבל לפחות שלושה מרכיבים אלה: אחד, זה חזרה לעניין הדיור הציבורי, וצריך להשקיע כסף, אין מה לעשות. מדינת ישראל במשך שנים, ובתקופות הכי קשות שלה, הבינה את העיקרון הזה. ודווקא עכשיו, כשרווח לה, היא לא הבינה. אגב, אני בכל דבר, גברתי, מתכוון לכל אזרחי מדינת ישראל, בלי שום הבחנה ואפליה. פעם הסוכנות היתה מעורבת בדבר הזה. אני חושב שהיום משרד השיכון צריך לקחת על עצמו את הדברים הללו. לכל אזרחי מדינת ישראל: יהודים, ערבים, חרדים, ואחרים – כולם בשוויון מוחלט. העניין של מתן דיור ציבורי למי שצריך דיור ציבורי. העניין השני הוא עניין של דיור בר-השגה, ואני רוצה להבהיר מה זה אומר דיור בר-השגה: שבכל מקום שבונים מגדלים ודירות גדולות, חייבות להיות גם דירות קטנות. ואני גם בעניין הזה בא בקריאה ודורש מהרשויות המקומיות, שבדרך כלל מעוניינות שלא ייבנו דירות של שני חדרים, כי זה לא מושך כביכול אוכלוסייה חזקה, לחייב גם אותן בעניין הזה, ובכל מקום שבונים דירות גדולות ייבנו גם דירות ברות-השגה. יעני, השגה שאני יכול להשיג את זה, שאני יכול לקנות את זה, בלי לשעבד את עצמי לכל חיי בד' אמות של קבר שנקרא משכנתה, כי זה עניין של קונספציה. והדבר השלישי, וזה העיקרון אולי החשוב מכולם, זה הנושא של דיור להשכרה. יש כל מיני הצעות, BOT – אני בעדן. זאת אומרת, זה צריך להיות ברור שאנחנו מדברים על איכויות אחרות מאלה של שנות ה-50. הארכיטקטורה המודרנית היום לגבי דיור שהוא דיור להשכרה – זה צריך להיות באיכויות אחרות, באיכויות מצוינות. כל דבר כזה יש לו גם מחיר. הדבר הזה, יחד עם הגנה על הדייר יכול להביא גם לאיזושהי מציאות, איזושהי פריזמה, איזושהי תודעה – וניצן קודם דיבר על תודעה, ואני תיכף גם אדבר עוד קצת, בדקות שנותרו לי, על עניין של השינוי התודעתי שהוא הכי חשוב, שלא חייבים לקנות דירה. אתה לא מסתכן בעניין הזה שאין לך. לא כל שני וחמישי מישהו זורק אותך מהמדרגות או מכפיל לך את השכר דירה וכו', כי כאן בעניין הזה אתה גם דייר מוגן, וגם המדינה שלך דואגת לעניין הזה. עכשיו, אני בעצם אומר פה דבר מטורף. כאילו, תעצרו רגע את ההפרטה. אתמול דיברתי על עגל ההפרטה המטופש הזה, שפתאום, תראי מה שקרה: הציבור הזה, כאילו המפונק הזה, בניגוד למה שקרה עם עגל הזהב המקורי, כאן העם הולך ומנפץ אותו, והמנהיג רוצה לדחוף אותו בכל דרך. שם זה היה הפוך. אבל, טוב, יש איזה הבדל בין משה רבנו לבנימין נתניהו. זה אומנם הבדל קל, לא גדול, ובכל זאת בעניין הזה יש הבדל. ולכן בא העניין הזה של התודעה. צריכים להתחיל להפנים שאנשים לא חייבים – ולאפשר להם את העניין – לא חייבים לשעבד את עצמם, את כל הונם וכל מקורותיהם לעניין של הדירה ושל קורת הגג. ויש תפקיד למדינה להתערב. אז אני אומר: ולו"צים. למה זה? תאחדו את כל החברות המשכנות, שהיום בעצם, אני לא יודע, או שהן אוטמות דירות. גם מסתבר שיש גם הרבה דירות שהן כנראה לא במצאי, אם מישהו לא מסדר את זה – – – היו"ר אורלי לוי אבקסיס: לא. פשוט הם לא רוצים לשפץ, כי זה עולה כסף, אז הם מוכרים את זה גם ללא זכאים, ממש לספקולנטים בשוק החופשי, ואחר כך הם משפצים ומשכירים את זה לאותם זכאים, וזה האבסורד הגדול. אילן גילאון (מרצ): תראי, מדינת ישראל התמחתה בלמכור את עצמה לכל הממעיט במחיר, ובתנאי – לכל הממעיט במחיר – זה היה העיקרון של המדינה. אני אומר – צריכה לקום חברה לדיור ציבורי שמאגמת את כל החברות האחרות, שהיא לאומית. זה הוודלו"צים. ויש להשקיע תקציב, שיש לקחת אותו ממקומות ברורים. אני אוהב את החבר'ה האלה שנותנים גם לדיור, וגם למים, גם לזה. אבל גם הם רוצים לקנות עוד מטוסים של "חמקן "F-30. אני יותר ותרן, מה אני אגיד לכם, בתחום הזה, מתוך ראייה כוללת של תכנון כולל של הדברים. וכאן צריך ללכת – קודם כול, יש כסף בסיסי שבצורה, גברתי, מטומטמת – את יודעת מה הכסף של הדיור הציבורי, למה הוא משמש היום? הוא משמש את העניין הזה שאנחנו תומכים ביהודים בארצות-הברית, שיותר מסודרים מהיהודים במדינת ישראל. עיני לא צרה בהם, זה גם תפקיד של מדינת ישראל לתמוך ביהודי ארצות-הברית; אני חושב שקודם כול מדינת ישראל צריכה לתמוך באזרחיה שלה – יהודים, ערבים ואחרים. ולכן, הכסף הזה, ובעצם מדובר במיליארדים – – היו"ר אורלי לוי אבקסיס: כן. אילן גילאון (מרצ): – – בין 2 ל-3 מיליארד שקלים, שכל כולו על-פי חוק היה צריך – – – היו"ר אורלי לוי אבקסיס: היה צריך לחזור למלאי. אילן גילאון (מרצ): בוודאי. מי שיצא פה עבריין מספר אחת במדינת ישראל זה, שוב, ממשלת ישראל, וזה צריך לחזור לשם. עכשיו תראי, ניצן דיבר מקודם. אמא של ניצן פולנייה, פשוט, אז הוא אמר שמי שאוכל לבד נשאר לבד. הלוואי, ניצן. זה היה מצוין. אצלנו היו אומרים בשכונה: מי שאוכל לבד, מת לבד, פשוט. כאילו אתה כזה עדין ורך, ואמא פולנייה לא תגיד לבן שלה דבר כזה בחיים. היו"ר אורלי לוי אבקסיס: הוא עידן את זה. אילן גילאון (מרצ): אירע דבר בישראל שהוא יותר חשוב מהממשלה, הוא יותר חשוב מהמפלגה, הוא יותר חשוב אפילו מהמפלגה שלי. זאת אומרת, דבר שאנחנו, בכל אופן, מה שאתם קוראים השמאלנים האלה, המוקצים, אנחנו חלמנו עליו שנים. מה אמרנו לעצמנו? אמרנו: הלוואי שיום אחד יקום הציבור הישראלי וישאל את עצמו רק שאלה אחת: מה מגיע לי, לכל הרוחות? אולי גם לי מגיע משהו מהמשחק הזה? אולי אפשר אחרת? אולי אני רוצה להפסיק להיות תולעת שישנה על החזרת וחושבת שזה המקום הכי טוב? ואולי אני רוצה לדבר על חלוקה אחרת, ללכת בניגוד לזרם? אולי לא באמת כל מה שפרטי טוב וכל מה שציבורי גרוע? וזה מה שקרה, זה הדבר הכי חשוב. אם הממשלה – בנימין נתניהו לא יראה את הסיכוי הגדול הזה בכך שסוף-סוף יש לו עם, עם ישראל חי, שאתו הוא יכול להתחיל בעצם 100 שנות היסטוריה אחרות, עם חיבור, לדעתי, לעניין של התהליך, כי התהליך המדיני הוא המחצב העיקרי לכלכלה הישראלית, גם אחרי שהם מצאו את הגז; ומי שרואה את הדבר הזה, רואה חצי אמת. אם הוא לא ידע לנצל את ההזדמנות ולהתחיל ליזום, ולא להתחיל כל הזמן להגיב ולהתגונן – נכון שקיימות הרבה מאוד סכנות למחאה החדשה הזאת, משום שזה אנשים שהם מתנדבים, שהם מפרנסים, והקיץ חם וכו', והממשלה הרי – ממשלות, לא ממשלה, נהיה פיירים עד הסוף – בקיאה ויודעת איך להפריד ולמשול. אבל זה לא משנה, ואת זה חברי ניצן אמר כבר. הדבר החשוב ביותר קרה – לאנשים נפל האסימון. אגב, לדור הצעיר – אסימון זה מין מטבע כזה, פעם כשהיו טלפונים ציבוריים, אתם לא יודעים מה זה, מטבע עם חור באמצע, כשהוא היה נופל היתה שיחה. זהבה גלאון (מרצ): – – – ז'קלין. אילן גילאון (מרצ): מה? השיחה עם ז'קלין במספרה. והאסימון, גברתי, נפל, והשיחה מתקיימת, ואנחנו, איך אומרים? הרשות נתונה והכול בידינו. תודה רבה. היו"ר אורלי לוי אבקסיס: תודה רבה לך, חבר הכנסת אילן גילאון. הבאה בתור ברשימת הדוברים – חברת הכנסת זהבה גלאון. אני מזמינה את סגן יושב-ראש הכנסת אחמד טיבי להחליף אותי בנשיאות. היו"ר אחמד טיבי: בבקשה, גברתי. זהבה גלאון (מרצ): מכובדי, אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אחד הדברים המדהימים שאנחנו עדים להם ב-24 השעות האחרונות – אולי יותר נכון לומר המחפירים – זה מסע ההשתלחות של ראש הממשלה ושלוחיו באמצעות שרים, ראשי ערים וחברי כנסת, נגד מאהלי המחאה, נגד המפגינים במאהלי המחאה. אתם יודעים, ראש הממשלה התעשת. זה לקח לו קצת זמן. בשלב הראשון הוא עשה מצג שווא של אמפתיה, ניסיון להביע אמפתיה באמצעות PowerPoint, ואתמול ראש הממשלה חזר להיות ביבי הידוע, בנימין נתניהו שבאמצעות הסתה פרועה, ניסיון לעשות דה-לגיטימציה, שולח חצי רעל לעבר המפגינים. כל מופע האימים הזה, הזחיחות הזאת של ראש הממשלה, הוא ושר האוצר ושר החוץ, שבכלל מכנה בשמות גנאי את המפגינים ברוטשילד ובכל הארץ, מפגינים – ואמרו את זה כאן קודם חברי – שקמו באופן ספונטני, מתוך מצוקה אמיתית, מתוך, אתם יודעים מה? חרדה לגורל המדינה הזאת. לא מדובר רק בם, לא מדובר רק על החיים שלהם, לא מדובר רק על הרצון שלהם. חברי חברי הכנסת, זה הילדים שלנו. מדובר בילדים שלנו ושכמותם, שנושאים בנטל, שלומדים, שעובדים ומסתכלים איך המדינה הזאת בורחת להם מהידיים. ובמקום שראש הממשלה ינסה למצוא פתרונות הוגנים, שוויוניים, הוא משתלח בהם, הוא זורע הרס ורעל ופוגע במי שקם באופן ספונטני, כל כך אמיתי, כל כך נכון, והצליח לגבש לעצמו תפיסת עולם כוללת שמורכבת נדבכים על נדבכים על נדבכים על נדבכים, שהתוצאה הסופית שלה היא אחת. כשאנחנו צעדנו, ניצן ואני, ושבוע קודם אילן היה באשדוד ואנחנו היינו בתל-אביב, ושבוע קודם כולנו היינו בתל-אביב, ונחשולי האדם הזה צעדו וצעדו – כולם באו מתוך איזו תחושה של רוויה, של די, שנמאס. אנשים רוצים שתהיה כאן מדינה אחרת, שתהיה כאן מדינה שמשקיעה במדינה, במדינת ישראל; שתהיה כאן מדינה שאת הכסף שלה לא שופכת על כבישים עוקפים ועל מיליארדים לתקציב הביטחון בהתנחלויות, ובונה רק במחוז אחד. מי שבוחן בעשור האחרון את נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מגלה נתון מדהים: מחצית מהבנייה הממשלתית בעשור האחרון הושקעה במחוז אחד – קוראים לו מחוז השומרון. אפס השקעה ממשלתית, אפס השקעה ממשלתית במחוז תל-אביב. אז מה הפלא שהצעירים יצאו למאהלים בתל-אביב, צעירים שידם אינה משגת לשכור דירה? אני כבר לא מדברת על לקנות דירה – לשכור דירה. מה, זה מותרות לגור בתל-אביב? יש כל התפיסה הזאת שיגורו בפריפריה. גם בפריפריה לא משקיעים. איזה מדינת רווחה זה פה? מה, יש פריפריה, יש תחבורה, מנגישים את הפריפריה למרכז? אומרים להם: תעברו לעבוד בפריפריה ולגור בפריפריה. יש רק פריפריה אחת שיש בה מדינת רווחה, וקוראים לה מדינת התנחלויות. שם מדינת ישראל שופכת כסף, ובמיליארדים. ואני חוזרת ומדגישה את הקשר הזה, חברי חברי הכנסת. כל הזמן מנסים לצייר את המחאה הזאת שהיא לא פוליטית, וכל אחד בא עם העמדות שלו והדרישות שלו. חברי חברי הכנסת, זו מחאה פוליטית שהגיעה למצב הזה אחרי 44 שנים שאנחנו שולטים שם מעבר לגדר. שכחנו שזה שם, ואת התוצאה הזו אנחנו משלמים היום ביוקר המחיה ובמחיר הדיור הגבוה. זה באמת לא מקרה שהמחאה פרצה על רקע משבר הדיור, שם מתגלים כשלי השוק החופשי באופן הבולט ביותר. הזכות לקורת גג – מה, זה מופרז לחשוב שהזכות לקורת גג היא זכות יסוד? בכל מדינה מתוקנת זו היתה צריכה להיות הזכות הבסיסית שמדינה מעניקה לתושביה. במקום להתמודד עם הצרכים האמיתיים, הממשלה הזאת, עם ה"סופר-טנקר" שלה, מביאה לנו כאן לכנסת את חוק הווד”לים. ניסיתי לעבור על החוק הזה ולקרוא אותו. אני חושבת שהדבר המרכזי שעולה מקריאה בחוק הזה זה העובדה שהמדינה בעצם, לכאורה בשם הרצון להקל תהליכים וחסמים ביורוקרטיים, מתנערת מהאחריות שלה. אני חוזרת – כאילו יש כאן איזה רצון לעקוף חסמים. זה, חברי חברי הכנסת, כוסות רוח למת. זה כוסות רוח למת, כי המהלכים שחוק הווד”לים מייצר, אם הוא יעבור כאן, בעצם יפגעו באינטרסים הציבוריים. ואם אנחנו ננסה לבחון את מי באמת ישרתו הווד”לים – מה, זה ישרת את אותו ציבור שמפגין היום בתל-אביב ובכל הארץ, שמשווע לדירות, לאותם 160,000 דירות חסרות? האם זה ישרת אותם? תשכחו מזה, חברי חברי הכנסת. זה ישרת את הספסרים, את הספקולנטים, את היזמים הזריזים, לא את אותם אלה שזקוקים ל-160,000 דירות. אבל חוק הווד”לים הזה הוא משקף באופן כל כך בוטה, כל כך נכון ומדויק, הייתי אומרת, את התפיסה שמנחה את המדיניות של ממשלת ישראל, את התפיסה שדיברו עליה כאן קודם, שצריך לתת לשוק לפעול, ואם ההיצע יגדל מחירי הדירות ירדו. ובכלל גם אמרו שלא רק שירדו מחירי הדירות – אנחנו צריכים להקטין את המעורבות של המדינה. כל המדיניות הזאת, כל התפיסה הזאת, בכלל החלישה את היכולת של הגופים הממשלתיים והציבוריים לעמוד בפני הקבלנים והאינטרסים שלהם. התוצאה היום היא, חברי חברי הכנסת, שבמשך שנים אנחנו רואים איך משרד הבינוי והשיכון ומינהל מקרקעי ישראל לא הצליחו בתפקיד שלהם לספק דירות לכלל אזרחי ישראל. אנחנו ראינו עוד ניסיון – היה ניסיון רק לפני כמה חודשים, אולי קצת יותר, להפריט את מינהל מקרקעי ישראל. רצו להעביר חלק מקרקעות המדינה לבעלות פרטית, וגם, הכול מתוך אותה תפיסה שהשוק החופשי יפתור את בעיות היצע הדיור בישראל. חשבו שהיוזמה הפרטית תזרז את הליכי הבינוי. ומה קרה במקביל? במקביל בנו רק דירות גדולות, רק לאנשים שידם משגת, דירות של שישה חדרים ושבעה חדרים. אבל מה עם דירות קטנות? מה עם דירות של שלושה חדשים וארבעה חדרים לאלה שאינם יכולים לרכוש את הדירות הגדולות האלה? אנחנו יודעים שיש ציבורים גדולים – זוגות צעירים ועולים, וקבוצות מוחלשות, עניים שזקוקים לסיוע של המדינה. איך בדיוק יפתרו את הבעיות שלה באמצעות חוק הווד”לים הזה? איפה הסבסוד של המדינה בשכר דירה, במשכנתאות? הרי כל הדברים האלה ירדו בהתמדה ובעשרות אחוזים. זה בדיוק מה שיצר את הביקוש לדירות. ומי ניצל את הביקוש הזה? כל מיני משקיעי חוץ שבגלל הריבית הנמוכה של בנק ישראל קנו דירה להשקעה ולא השקיעו את הכסף שלהם בבנק, או כל מיני אנשים שקנו דירה ובכלל לא גרים בה. נוצרו כאן שכונות שלמות שהן דירות רפאים. כל הדברים האלה, חברי חברי הכנסת, מדיניות השוק החופשי של נתניהו, כל התפיסה הזאת הביאה לעליית מחירים בלי שניתן מענה הולם מטעם המדינה. חברי חברי הכנסת, נדרשת רפורמה במינהל מקרקעי ישראל, אין ספק בזה, רפורמה שתהפוך אותו לגוף יעיל, שייתן שירות מתוך שמירה על עקרונות של בעלות, מימון ואחריות ממשלתית. נדרשת רפורמה שתבטיח בנייה של דירות קטנות, שמיועדות למשפחות צעירות, לזוגות צעירים ולמשפחות קטנות, ולקחת את כל התקציב הזה שיש, תקציב שמיועד לסיוע בשכר דירה ובסבסוד משכנתאות לאוכלוסיות נזקקות, ולהשקיע אותו מחדש גם בדיור בר-השגה וגם בדיור ציבורי. אני חושבת שאם הממשלה היתה נעתרת לתוכנית הזאת או להצעות האלה בתחום הדיור – אני כרגע מתמקדת בתחום הדיור, כי אנחנו מדברים על חוק הווד”לים, אבל כמובן שהדרישה של המוחים היא הרבה יותר רחבה, ובצדק היא יותר רחבה. יש כאן בעיות של בריאות וחינוך ומסים וחלוקה לא שוויונית ונשיאה לא שוויונית בנטל, אבל אי-אפשר להתעלם, חברי חברי הכנסת, מכך שיש כאן מחאה אותנטית, מוצדקת, שיש מי שמנסה לקעקע אותה, לרסק אותה, לפגוע בה, לעשות לה דה-לגיטימציה, והמישהו הזה קוראים לו בנימין נתניהו, ראש הממשלה. ואני רוצה לומר לך: לא תעזור לך ההסתה, לא יעזור לך, זה הרבה יותר חזק ממך. יש כאן אנשים שאומרים, ואני מצטטת: "העם רוצה צדק חברתי", ואתה תצטרך להיענות לתביעה הזאת. תודה רבה. היו"ר אחמד טיבי: אני מודה לך, חברת הכנסת זהבה גלאון. חבר הכנסת אחמד טיבי מנהל את הישיבה, ולכן אני אדלג. חבר הכנסת מסעוד גנאים, תפאדל. מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל): שוכראן. היו"ר אחמד טיבי: (אומר בשפה הערבית: עשר דקות.) מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל): אדוני היושב-ראש – – – היו"ר אחמד טיבי: (אומר בשפה הערבית: יותר. 18?) מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל): (אומר בשפה הערבית: כמה הלילה? 20? ) היו"ר אחמד טיבי: (אומר בשפה הערבית: 18. פחות אין בעיה.) מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל): לא, לא צריך פה מים, כי אם אני צם אני בטעות יכול – – – שר התיירות סטס מיסז'ניקוב: – – – היו"ר אחמד טיבי: אני אתרגם לך, אחרי שנסכם. מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל): אל תפחד, אל תפחד, כבוד השר. היו"ר אחמד טיבי: השיח' אמר לו: תיזהר לא לשתות בטעות. שר התיירות סטס מיסז'ניקוב: אם לא היה הדגל, הייתי בטוח שאני במקום אחר. היו"ר אחמד טיבי: הדגל מגן עליך. מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל): אדוני היושב-ראש, כבוד השר, חברי חברי הכנסת, מה שקורה היום, המחאה הנוכחית בישראל של הנוער, של הצעירים, נכון שאנחנו כערבים שמחים, כי סוף-סוף החברה היהודית הולכת אחרינו במובן הזה שהם מחקים את מה שקורה במדינות ערב. כמו שאנחנו מקווים שמה שקרה בעולם הערבי הוא אכן אביב, ואכן יביא למשטרים שהם דמוקרטיים, ליברליים, משטרי צדק חברתי, גם פה בישראל אנחנו מקווים שגל המחאה הנוכחי ייהפך למהפכה למען הצדק החברתי. ובאמת זה מה שאנחנו דורשים, אדוני היושב-ראש. הרי מה הוויכוח שלנו עם קברניטי המדינה מאז קום המדינה? שהם מרכיבים משקפיים ביטחוניים כאשר הם מסתכלים על האוכלוסייה הערבית. אנחנו רוצים שמדינת ישראל באמת תיהפך למדינה אזרחית, דמוקרטית, שרואה בכולם אזרחי המדינה ותתייחס אליהם בצדק ובשוויון. אבל לפני זה יש כלל שהוא חשוב מאוד: אתה לא יכול להתייחס אלי בשוויון מבלי שתכיר בי כשונה. וזאת הבעיה. החברה הישראלית היא חברה פלורליסטית, משוסעת, על רקע לאומי, על רקע חברתי וכו', אז אם אנחנו היום משרים אווירה או חינוך לכיבוד האחר, הכרה באחר, זה מה שאנחנו רוצים בסוף גם כערבים. לכן מהראייה הזאת אני מאחל הצלחה למהפכת הצדק החברתי שמתחוללת היום בישראל. נכון, האוכלוסייה הערבית מתמהמהת קצת בהצטרפות, אבל היא מצטרפת; היום התבשרנו שהיתה הפגנה גם בכפר חורפיש בצפון. אבל האטיות הזאת בהצטרפות של האוכלוסייה הערבית, אולי היא מעידה על השוני שלנו, שוני המאבק שלנו – מאבק הדיור, האדמות – מהמאבק שמנהלים היום, למרות שיש בו דמיון. ומכאן, אדוני היושב-ראש, אני רוצה להתייחס גם לכלל אחר, לפני שייכנס חוק הווד”לים – ועדות הדיור הלאומי. מדינה היא לא זו שממהרת להעניש את אזרחיה כי הם עברו על החוק, והיא לא צריכה להיות שמחה על זה. אני רואה במדינת ישראל שזרועות אכיפת החוק שמחות כאשר ערבי עובר על החוק – זה קנסות, הכנסה לתקציב המדינה, זה גם ענישה, זה כלא, זה גם הריסה, ויש עבודה לכל מיני כוחות כאלה או אחרים. מדינה מתוקנת זו מדינה שלא רק מחוקקת חוקים, אלא היא דואגת שהאזרח לא יעבור על החוק. תמיד אני מביא דוגמאות מההיסטוריה הערבית המפוארת והאסלאמית שלנו, וטוב שהשר סטס מיסז'ניקוב גם ישמע את הדוגמאות האלה, שהן מההיסטוריה, מהתרבות הערבית האסלאמית של ח'ליף, שהוא לא מלך, מין מלך, עומר אבן אל-ח'טאב, שבא אליו מישהו ואמר לו: האיש הזה גנב מהפרדס שלי תפוח, אז תכרות את ידו. כך אמר לו. אמר לו הח'ליף עומר אבן אל-ח'טאב, שהוא היה השליט בזמנו – הסתכל על הבן-אדם, ראה בן-אדם פשוט, עני, ואמר לו שני משפטים. אמר לו – בערבית עכשיו, אחר כך נתרגם, כדי שלא תפחד, אדוני כבוד השר. היו"ר אחמד טיבי: הדגל פה. מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל): הדגל פה, אל תפחד. אז הוא אמר לו: אולי תואיל לחנך אותו, ללמד אותו אם הוא בור ותאכיל אותו אם הוא רעב. בהתחלה תיתן לו את כל הדברים הבסיסיים, אחר כך תעניש אותו. אם הוא עני ולא ימצא מה לאכול, מה הוא יעשה? הוא גנב בגלל שהוא עני. זה לא נותן לגיטימיות לגנבה, אבל זה מראה על אחריות המדינה. היו"ר אחמד טיבי: טיפול שורש. מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל): בהתחלה תספק לאנשים ותכין את כל התנאים כדי לא לעבור על החוק; אחר כך, מי שעובר, תעניש אותו. מה רציתי אני להגיד, אדוני היושב-ראש? רציתי להגיד שהמדינה, לצערי הרב, ולא רק הממשלה הזאת – על הממשלה הזאת, נכון, יש האחריות הגדולה, הכבדה, אבל כל ממשלות ישראל לא לקחו בחשבון את הייחוד של המיעוט הערבי במדינת ישראל, אבל בהתחלה הממשלות כולן באמת לא התחשבו בזה שרוב אדמות המדינה הופקעו מהאוכלוסייה הערבית. הממשלות גם הפקיעו את האדמות, אחת; שתיים, מסרבות להרחיב את שטחי השיפוט של כפרים וערים ערביות – ואני שואל שאלה: מתי הורחב שטח שיפוט של כפר ערבי או עיר ערבית? מתי? אני לא זוכר. אני לא זוכר מתי. כל הבקשות שהוגשו – לא מאשרים את תוכנית המיתאר. וגם אם הצעיר הערבי, שהוא במצוקה ורוצה להתחתן ורוצה לבנות בית, מתוך מצוקה רוצה ללכת לגור ביישוב קהילתי, ממילא שם לא מקבלים אותו, וגם לאור החוק החדש – ועדות הקבלה – הוא לא יתקבל, לא מקבלים אותו. אם הוא הולך לגור בכרמיאל, בנצרת-עילית, גם שם לא רואים את זה בעין יפה, וכוחות הימין רוצים לגרש אותם משם, אז מה הוא יעשה? אתה לא רוצה שהאזרח הערבי יבנה בנייה בלתי חוקית, וגם אני לא רוצה. איך נאמר? זה לא בגנים שלנו לעבור על החוק. אנחנו לא רוצים לעבור על החוק, אבל תעזרו לנו שלא נעבור על החוק. תנו לנו את התנאים ואת הכלים. תנהגו בנו בצדק ובשוויון, כדי שלא נעבור על החוק. מי שבנה את ביתו והשקיע מאות אלפי שקלים, הוא לא שמח לראות את זה נהרס, הוא לא שמח לכל מיני קנסות. אבל זה הצורך, זה כי הוא מוכרח לעשות. אין איפה לבנות. אז בסוף מענישים אותו ואומרים שיש בנייה בלתי חוקית במגזר הערבי. האם המדינה אכן, באמת, נתנה ועשתה כל דבר כדי שהאזרח הערבי באמת יבנה בנייה חוקית? אני אומר לכם: לא. מתוך סיורים, מתוך ידיעה, לא. כדוגמה לאי-התחשבות באוכלוסייה הערבית, החוק הזה, שאנחנו דנים בו היום, אדוני היושב-ראש, חוק ועדות הדיור הלאומיות, אם החוק אומר שהחוק חל על בנייה שבה אדמות המינהל והמדינה הן 80%, בטח הוא מתייחס רק למרכז. אצלנו במגזר הערבי, בפריפריה בכלל, אנחנו בונים על אדמה ועל שטח פרטי, לרוב; על שטח פרטי שלנו, לא של המינהל, לא של המדינה. יש העניין של 200 יחידות דיור או אפילו 100. סוג הבנייה הזה, הבנייה הרוויה, הבנייה בקומות, לגובה, אני יודע מה, נכון, באחד הימים זה יבוא. אבל עכשיו, כאשר אני חי, למשל, בעיר סח'נין, ויש לי אדמה פרטית ויש לנו אדמות – תנו לנו לבנות על האדמות שלנו. לא רק זה, מה שמכעיס יותר, אדוני היושב-ראש, ואת זה הזכרתי, שתמיד כאשר רוצים להתחמק, המשרדים השונים, ובמיוחד משרד הפנים ומשרד השיכון, אומרים: הבעיה בתרבות הדיור שלכם. אתם רוצים להישאר ולבנות דירה אחת, בית אחד באופן עצמי, ולא רוצים את הבנייה לגובה. שאֵלתי, ששאלתי אתמול וגם אשאל היום: למה במדינת ישראל, מאז קומה, התחשבו באורח חיים ובתרבות דיור שהיא אידיאולוגית או דתית – אם זה לחרדים, אם זה לקיבוצים, אם זה ליישובים הקהילתיים? שם מוכנים להבין אותם ולתת להם את כל התנאים הדרושים כדי לממש את חזונם ולחיות כפי שהם רוצים. אבל כשבא העניין לפתח הכפרים הערביים והערים הערביות, לא מוכנים להבין אותנו. להיפך, הם מאשימים את השיטה ואת תרבות הדיור שלנו במצוקת הדיור שפוקדת אותנו, וזו הבעיה, אדוני היושב-ראש. יש לי הרבה דוגמאות, אבל על מצוקת הדיור והאדמות בחברה הערבית נאמר הרבה וזעקנו את הזעקה הזאת, אבל לא מצאנו אוזן קשבת. לא מצאנו אוזן קשבת כי, לצערי הרב, הרוב היהודי, השלטונות, זעקתנו היא בשבילם זעקה שיש בה איום ביטחוני, פלישה. כאילו כאשר אנחנו אומרים שהאדמות האלה הופקעו מהאדמות שלנו, זה הרכוש שלנו, כאשר אומרים: תרחיבו את שטח השיפוט – אני יכול להמחיש את זה, לתת דוגמה, מאצלנו, באזור סח'נין: סח'נין זה עיר של כ-28,000, 27,000. שטח השיפוט שלה – 9,000 דונם. מתוכם, לבנייה המיתאר הוא 6,000 דונם. יש לנו אדמות פרטיות שהן אינן בשטח השיפוט של סח'נין אלא בשטח השיפוט של מועצה אזורית משגב. אני לא רוצה להשוות. נדמה לי שנעשו השוואות היום בין שטח שיפוט של מועצה אזורית משגב לבין הכול, וההשוואה זועקת לשמים באפליה שלה ומידת האפליה שם. סח'נין הגישה את תוכנית המיתאר הזאת בשנות ה-80. בשנת 1999 עיריית סח'נין הגישה בקשה להרחיב את שטח השיפוט ב-4,000 דונם. מי התנגד? שכנינו, מועצה אזורית משגב. הנימוקים שהביאו הם גם מאוד פוגעים. אני נכחתי שם, בוועדת הגבולות שמינה משרד הפנים בראשותו של פרופסור בקר. נכחנו שם ושמענו את שכנינו מהיישובים השונים של מועצה אזורית משגב. הם רואים בנו גוש אחד של הפרעה שרוצים להתפטר ממנו. אז אחת הטענות היתה – ואמרו את זה, והתווכחנו על זה – אמרו לנו: אתם עיר. למשל, יש יישוב בשם יובלים, שהוא מצפון-מערב לסח'נין. אמרו לנו: אתם עיר, ואנחנו רוצים לשמור על אורח החיים הכפרי שלנו, ולכן לא ניתן לכם להתקרב אלינו. ריבונו של עולם, כולכם הייתם בסח'נין. הערים שלנו הן ערים אבל על כפר, בתשתיות של כפר. אתה רוצה שאני אתחשב באורח החיים שלך ואתה לא נותן לי את הצורך הבסיסי, שזה לבנות. אתה רוצה למנוע ממני את זה, ועל האדמה שלי. חוץ מזה, אני לא רוצה להזכיר מי היה או מי בא אחר כך, כי זה ידוע. גם היה נימוק גם שהאד'אן, הכריזה, הקריאה לתפילה, היא מפריעה לנו; אתם רוצים להתקרב עוד יותר כדי שתפריעו לנו? אז, אדוני היושב-ראש, זאת דוגמה לאי-התחשבות ולאגרסיביות, כאשר אנחנו רוצים לזעוק את זעקתנו ולהשמיע את קולנו. אדוני היושב-ראש, בתוכנית המיתאר, בבקשת ההתרחבות של סח'נין היתה ועדת גבולות. מה ועדת הגבולות עשתה? ישבה אתנו, ישבה עם מועצה אזורית משגב, ומועצה אזורית משגב אמרה: חוץ מ-300 או 200 דונם, אנחנו לא ניתן. כאילו האדמות האלה הן שלהם. המצב שם, ואני קורא לכולם לבוא, אהלן וסהלן. תבוא, תראה בשטח מה קורה, אל תשמע רק מהתקשורת. יש לנו מחנה צבאי באזור המערבי. המחנה הצבאי הזה, שסוגר על העיר ממערב, הוקם על אדמות שהופקעו מתושבי סח'נין בשנות ה-60. יש לנו אזור תעשייה גם בצפון-מערב, שהוא – למשגב, ותושבי סח'נין לא נהנים ממנו ואין להם ממנו כל תועלת אלא הם רק ניזוקים מהלכלוך של אזור התעשייה ולא מרוויחים ממנו שום דבר. ומכל הצדדים ומכל הכיוונים של סח'נין יש יישובים של מועצה אזורית משגב. מה אתה רוצה שהתחושה של תושב סח'נין תהיה? האדמה שלו הופקעה, הקימו עליה בתי-חרושת, אזור תעשייה, מחנה צבאי, ולא נותנים לו להתרחב. אדוני היושב-ראש, אני רק רוצה לקרוא דוח שהוא דוח רשמי. ועדת-אור, ועדה שהקימה ממשלת ישראל כדי לחקור את האירועים של אוקטובר 2000, שבהם נרצחו ונהרגו 13 צעירים מצעירינו הערבים; מה אומרת ועדת-אור? ועדת-אור, לא כל דוח שלה מקובל או אנחנו מסכימים לו, אבל היא נגעה בבעיית האדמות, שהיא רגישה מאוד. מה נכתב בדוח? "בשנים הראשונות לקיומה נטלה המדינה לידיה שטחים נרחבים של אדמות ערבים. חלק הארי של שטחים אלה היה רכוש נטוש, שהועבר בשלב ראשון לידי האפוטרופוס לנכסי נפקדים. אדמות אחרות הועברו לידי המדינה במגוון של עילות משפטיות, ובכלל זה אדמות שהוכרזו כשטחים סגורים לצורכי ביטחון או אימונים צבאיים, ואדמות שהופקעו לצורכי ציבור ולצורכי פיתוח. כן הועברו לניהול המדינה נכסי ההקדש המוסלמי. "ב-50 השנים הראשונות למדינה גדלה האוכלוסייה הערבית פי שבעה לערך. במקביל, נשאר השטח המאפשר בנייה למגורים שעיקרו כמעט ללא שינוי. כתוצאה מכך גדלה הצפיפות ביישובים הערביים במידה ניכרת. מצוקת השטחים לבנייה פגעה קשות בזוגות הצעירים שחיפשו להם דיור. הבנייה הציבורית לא סייעה להם באופן משמעותי. יישובים חדשים לא קמו וקרקעות מינהל לא שוחררו בדרך כלל לבנייה ביישובים הערביים." זה מסמך רשמי, זה לא של חבר כנסת ערבי שחשוד אצל כמה מהפוליטיקאים פה כאילו הוא לא דובר אמת וכל הדברים האלה. זו ועדת-אור – – – מרינה סולודקין (קדימה): את זה תגיד לשם. מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל): כן, לשם. שם אני לא רואה אף אחד, רק את השר, עסוק. מרינה סולודקין (קדימה): – – – מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל): לא, אבל את יודעת, האמת, חברת הכנסת סולודקין, זה גם פה וגם פה, לצערי הרב. אנחנו מדברים, מאז קום המדינה, ממשלות שמאל, ממשלות ימין. עכשיו, שר השיכון הפתיע אותי אתמול בתשובתו לאי-אמון על המצוקה, כאשר דיבר על שחרור ושיווק מגרשים בכפרים הערביים ובערים הערביות. בסח'נין, למשל, אני יודע, לפני חודשיים, אלה היו שני מגרשים. רק שני מגרשים, וזה מאז, משנים, משנים. לא היה שיווק של מגרשים שם. לא רק זה, הבעיה השנייה זה שהמגרשים, שיווק המגרשים לא פותר את הבעיה. מי שאין לו, עדיין אין לו, כי רק המרבה במחיר זוכה במגרשים האלה. לכן הופתעתי אתמול כאשר השר אמר שזו הגרלה. זה היה כך, נכון. העריכו את שווי האדמה כסכום אחד, במחיר אחד, ועשו הגרלה. אבל היום אין הגרלה, המרבה במחיר הוא שזוכה, אז נשארה אותה בעיה: העני, מי שאין לו, נשאר בלי אדמה, בלי בית. מלה אחרונה. אני חושב, אדוני היושב-ראש, שהבעיה אכן היא בשיטה, היא בהשקפת עולם, היא באידיאולוגיה הקפיטליסטית החזירית, שאחד מאבותיה פה בישראל הוא ראש הממשלה בנימין נתניהו. תודה. היו"ר אחמד טיבי: אני מודה לחבר הכנסת מסעוד גנאים. חברת הכנסת מרינה סולודקין, נציגת סיעת קדימה. מרינה סולודקין. 15 דקות. הצעת חוק הליכי תכנון ובנייה להאצת הבנייה למגורים (הוראת שעה), התשע"א–2011 (קריאה שנייה וקריאה שלישית) היו"ר אחמד טיבי: בבקשה, גברתי. מרינה סולודקין (קדימה): אדוני היושב-ראש, כבוד השר, כנסת נכבדה, האירועים של השבועיים האחרונים הוכיחו שמדינת ישראל ניצבת לפני הצורך לתת פתרונות דחופים לבעיות סוציו-כלכליות בוערות, והעם שלנו לא מוכן לחכות יותר ולהסתפק באמירות כלליות או בפתרונות טכניים ביורוקרטיים. לצערי הרב, הממשלה הנוכחית טרם הפנימה שהמצב השתנה באופן דרסטי בהשוואה למה שראינו לפני שנה-שנתיים, או אפילו לפני חודשיים בלבד. לכן הממשלה עדיין מנסה לתת מענה לבעיות מהותיות באמצעות פתרונות מזויפים. כך, למשל, במקום להעלות את שכר המינימום, רוצים להרחיב את מס הכנסה השלילי לכלל שטחי המדינה. זאת למרות שהניסיון כבר הוכיח את אי-יעילותה של המערכת המסואבת הזאת. רבים מן האזרחים הזכאים למס הכנסה שלילי אינם מסוגלים להתמודד עם הביורוקרטיה הדורשת למלא שלל טפסים ומסמכים, ולכן אינם יכולים לקבל את המגיע להם על-פי חוק. מספר הזכאים שאינם יכולים ליהנות ממס הכנסה שלילי מגיע לשליש עד מחצית מכלל הזכאים. ומן הצד השני, המדינה מממנת צבא של פקידים המטפלים בנושא של מס הכנסה שלילי. דוגמה אחרת, במקום להוריד מע"מ על מוצרי ומצרכי יסוד, משתעשעת הממשלה במאבק כנגד הריכוזיות במשק והטייקונים. הממשלה לא צריכה להילחם בטייקונים, היא חייבת לפקח עליהם ולדאוג שישלמו מסים בהתאם לעושרם הרב. גם בתחום הדיור אנו רואים אותה מגמה עצובה. הצעת חוק הווד”לים לא נותנת פתרון אמיתי לבעיית הדיור. הצעת חוק זו בנויה על בסיס הנחה שגויה שמצוקת הדיור נובעת מכשל טכני-ביורוקרטי ומציעה דרך להתגבר על מכשול זה, כך לפחות רואים אותה יוזמי החוק. אבל לא מדובר כאן בכשל ביורוקרטי-טכני, מדובר כאן במדיניות שגויה שהונהגה על-ידי ממשלות ישראל במשך שני העשורים האחרונים. מדיניות זאת כללה, בין היתר, דאגה רבה לאינטרסים של בעלי דירות שרכשו דירות להשקעה, דהיינו, להשכרה תוך כדי הזנחת אינטרסים של השוכרים ושל האזרחים שרכשו דירה אחת ויחידה למגורים; הפרטת מלאי הדיור הציבורי הקיים; והפסקת כל תוכניות בניית/רכישת דיור ציבורי. המפלגה היחידה ב-20 השנים האחרונות שבנתה דיור ציבורי היתה ישראל בעלייה, והיא הצליחה לרכך את המגמה הזאת בשנים 1996–2002 על-ידי כך שסיפקה פתרונות דיור בהוסטלים ובמקבצי דיור לכ-40,000 עולים. אך לאחר היעלמותה של ישראל בעלייה מהבמה הפוליטית כתוצאה מהבחירות של 2003, כל התוכניות לבניית או לרכישת הדיור הציבורי הופסקו. את תוצאות מדיניות זו אנו רואים היום: מחסור בדיור בר-השגה לא רק במרכז הארץ אלא גם בפריפריה ועלייה דרמטית הן במחירי הדירות להשכרה והן במחירי הדירות למכירה. כל הצעדים שננקטו על-ידי הממשלה ובנק ישראל עד היום התבררו כלא משפיעים במקרה הטוב, וכמזיקים במקרה הרע. כך, הגדלת סכום ההון העצמי כתנאי לקבלת משכנתה לרכישת דירה לא הביאה להורדת מחירי הדירות ולא יכלה להביא לכך. צעד זה רק הגדיל את מספר המשפחות, בעיקר משפחות צעירות, שלא מסוגלות לרכוש דירה למגורים ולכן נאלצות לשכור דירה בשוק הפרטי. הביקוש לדירות להשכרה עלה, מחירי הדירות להשכרה עלו. ואם מחירי הדירות להשכרה עולים, אין סיכוי שמחירי הדירות למכירה ירדו. גם הצעת החוק שאנו דנים בה היום לא תביא לנו פתרון. אדרבה, אזרחים רבים חוששים, ומביעים את חששותיהם בגלוי, שאישור הצעת החוק רק יחריף את הבעיה. אישור הצעת חוק הווד”לים לא ייתן דיור בר-השגה לאלפי המשפחות הזקוקות לדיור הזה, אלא רק יגדיל את הפערים החברתיים בישראל. הפתרון חייב להיות אחר, והוא מורכב משלושה מרכיבים: דיור לסטודנטים, דיור לזוגות צעירים ודיור לשכבות החלשות. דיור לסטודנטים – אלה מעונות בקמפוסים של האוניברסיטאות והמכללות, מעונות שבהם יוכלו להתגורר לפחות שליש מהסטודנטים של אותה אוניברסיטה או אותה מכללה. זהו פתרון מוכר ומקובל בכל מדינות המערב המפותחות ויעילותו הוכחה על-ידי ניסיון רב שנים. לגבי הזוגות הצעירים. כאן חייבים לבנות דיור להשכרה ארוכת טווח. זוג צעיר, בשנים הראשונות לאחר החתונה יוכל להתגורר בדירה שכורה, לא גדולה במיוחד, ולשלם עבורה סכום שכירות סביר. זה יאפשר לו לצבור את סכום הכסף הדרוש לרכישת הדירה או לרכישת בית. כעבור כמה שנים, כשמצד אחד יהיה בידיהם הסכום הנדרש לרכישת דירה או בית, ומן הצד השני ייוולדו להם ילדים והמשפחה תזדקק לדירה גדולה יותר, הם יוכלו לרכוש דיור משלהם. גם כאן אנו מדברים על פתרון ידוע שמשתמשים בו בהצלחה במדינות רבות. המרכיב השלישי – דיור ציבורי לשכבות החלשות; פנסיונרים המתקיימים מקצבה של ביטוח לאומי בלבד, משפחות חד-הוריות ונכים. אלה קבוצות אוכלוסייה שבכל מקרה הן לא מסוגלות לרכוש דיור משלהן, ולכן, בהיעדר דיור ציבורי, הם נאלצים לשכור דירות בשוק הפרטי. בנייה או רכישה של דיור ציבורי בשבילם זוהי האפשרות היחידה להוציא אותם משוק הדיור. ובלי שהם ייצאו משוק הדיור, בלי ש-60,000 זכאי משרד הקליטה יפסיקו ללחוץ על שוק הדיור להשכרה, אין אפילו לחלום על הורדת מחירי השכירות. וכפי שכבר ציינתי, ללא הורדת מחירי השכירות, מחירי הדירות לא ירדו. זהו חוק הברזל של שוק הדיור בכלכלת שוק מפותחת. רבותי חברי הכנסת, הממשלה חייבת לקדם את הפתרונות שציינתי, ולא לעסוק במשחקים ביורוקרטיים. אך הממשלה לא מוכנה לנהוג ככה. ארבע הצעת חוק בנושא דיור ציבורי שהגשתי בכנסת הנוכחית – חלקן הגשתי יחד עם חברי כנסת מהקואליציה – נפלו בהצבעה בקריאה טרומית בגלל התנגדות הממשלה. הסתייגויות שהגשתי יחד עם חברי חבר הכנסת שלמה מולה לחוק הזה, להצעת חוק הווד”לים, מדברות על כך ש-5% מכל הדירות שייבנו על-פי תוכניות לדיור לאומי יוקצו לדיור סוציאלי, אך גם כאן הממשלה מתנגדת ומסתייגת מההסתייגויות שלנו. עמיתי חברי הכנסת, ברצוני להזכיר לכם שממשלת ישראל כבר אימצה כמה מהצעות החוק שלי שהיא התנגדה להן בתוקף רק לפני חצי שנה. ב-12 בינואר 2011 נפלה בהצבעה בקריאה טרומית הצעת חוק מס עיזבון, שעל-פיה יוטל מס זה על ירושות גדולות, מעל 10 מיליון שקל. הצעת חוק זו הגשתי יחד עם חברת הכנסת שלי יחימוביץ. גם הצעה זו נפלה בגלל התנגדות הממשלה. ועתה, אני פותחת את העיתון "ישראל היום", שזה עיתון של ממשלה, ושם ממשלת ישראל מכריזה שבכוונתה לנקוט כמה צעדים כדי לתת מענה לבעיות חברתיות-כלכליות בוערות. וראו איזה פלא – מס עיזבון, שרק בינואר ממשלת ישראל התנגדה לו בתוקף, נכלל בין הצעדים הללו. אין לנו ברירה, עמיתי חברי הכנסת, פשוט אין לנו ברירה. אם ברצוננו באמת לפתור את בעיית הדיור, אנו ניאלץ לחדש את התוכניות לבנייה או לרכישה של דיור ציבורי לשכבות החלשות, וגם לתת דיור בר-השגה לסטודנטים ולזוגות הצעירים. וכפי שכבר אמרתי, עדיף להתחיל כבר היום, ולא לחכות עוד שלושה חודשים או חצי שנה. חוק הווד”לים לא יכול להחליף את הפתרונות האמיתיים. תודה רבה לכם. היו"ר אחמד טיבי: אני מודה לך, חברת הכנסת מרינה סולודקין מסיעת קדימה. חבר הכנסת יעקב אדרי, מאותה סיעה, עם כפול זמן – 30 דקות. יעקב אדרי (קדימה): אדוני היושב-ראש, מכובדי השר, חברי חברי הכנסת, אני מאלה שלא הופתעו מהמאהלים ומההפגנות ומכל מה שאנחנו רואים היום. אני חייב לומר שהופתעתי שזה לא היה הרבה לפני כן. מי שזוכר את הצעות האי-אמון שלי פה, בשם קדימה, כשעליתי פעם אחר פעם, הודעתי, התרעתי, ויכול להעיד יושב-ראש הכנסת רובי ריבלין שהוא שמע שסיפרתי פה מעל הדוכן – היה שר השיכון פה – את מה שקורה באור-עקיבא, העיר שאני גר בה, איך המחירים איבדו כל פרופורציה. שיגעון. הייתי ראש עיר לא מעט שנים שם, ואני מכיר את הנושא, וכמובן, גם שמעתי מכל רחבי הארץ את הצעירים, את ההורים, על כל נושא הדיור. וכמובן, לזה מתווסף גם הדלק, המים, המזון, החשמל, הארנונה, וכמובן שכשהכול מתאסף ביחד אנחנו מגיעים לתוצאות מאוד מאוד קשות. אז קודם כול, לגבי המחאה הציבורית, המחאה שאנחנו רואים כמעט כל יום עכשיו בכל רחבי הארץ – צריך לומר את האמת, בפשטות: זו מחאה צודקת, ולא משנה באיזה צד של הקשת הפוליטית אנחנו נמצאים. כל אחד – זה נוגע לכל בית. אין משפחה שאין לה ילדים נשואים שמחפשים דירה, ולא נשואים, אין משפחה שאין לה רכב, ואין משפחה שלא מקבלת כל חודש או חודשיים את התשלום למים, ופתאום – איזה תשלומים, איזה מחירים. חשמל, דלק, מזון – הכול התייקר, בלי שום פרופורציות. וכמובן היום עושים השוואות מחירים ורואים שבאמת בישראל תפסנו שיאים בכל מיני נושאים – שיאים שליליים כמובן. כמובן אני, ברשותך, אדוני היושב-ראש, אתייחס לחוק עצמו, חוק הווד”לים. היו"ר אחמד טיבי: הרשות נתונה. יעקב אדרי (קדימה): הניסיון הזה, שיכול להיות שיש לו כוונות טובות – ראש הממשלה, שר השיכון, שר האוצר, מחפשים מפעם לפעם איזו תוכנית חדשה, אולי זה יושיע אותנו. כמובן, פעם זה היה, מי שזוכר, מס שבח על דירות, וכבר אז אני אמרתי שזה לא יעזור, שזה אקמול לחולה סופני. עשו מסיבת עיתונאים, לא הבנתי בשביל מה עשו את זה, וראינו מהר מאוד שזה לא פותר שום דבר, המחירים רק הולכים ומאמירים. היה עוד ניסיון, עוד מסיבת עיתונאים, וכמובן שגם זה לא עוזר. רפורמה במינהל – בואו נראה מתי הרפורמה הזו תיושם. ייקח עוד הרבה זמן. אנחנו יודעים את הבעיות במינהל, זה גוף שלא פשוט להזיז אותו. הוא שקוע מאוד מאוד בבוץ, ולהוציא אותו משם ייקח הרבה זמן. כולנו מאחלים שהרפורמה הזאת תצליח, אבל את הפירות שלה נראה רק בעוד זמן ארוך. זה לא מהיום למחר. כמובן, עכשיו בממשלה מנסים – חוק הווד”לים. לדעתי זה ניסיון מאוד מסוכן. זה ניסיון – הלוואי שאני טועה. אם הוא יצליח, מה טוב. כולנו נגיד: יופי, הצליחו. אבל, רבותי, זה ניסיון – מי שמכיר את הליכי התכנון, זה ניסיון – קודם כול, זה חוק שעוקף את כל הוועדות, ועדות התכנון המקומיות. ושוב, אני מכיר, הייתי פעם יושב-ראש ועדת תכנון ובנייה מקומית. זה עוקף את הוועדה המחוזית – והייתי גם חבר ועדה מחוזית איזה שבע שנים, ומותר לי להגיד שאני מכיר את הנושאים, וגם חברי שעסקו בנושא הזה יודעים כמה זמן לוקח לתכנן: הרבה מאוד זמן. היום באו ואמרו: בואו עם חוק אחד נפתור את כל הבעיות. זה לא פשוט, ואנחנו לאורך זמן נראה את גודל הבעיות, את החומרה של הבעיות. אנחנו שאלנו שאלות. נדמה לי שגם חברי חנא סוייד היה אתי בכמה ישיבות, ושאלנו שאלות מקצועיות, וכמובן, רבותי, לחלק גדול מהן אין תשובות. אין תשובות. מי שחושב שיש פטנטים שיכולים לפתור מהר מאוד את בעיות התכנון, לא מכיר את העניין. לעקוף את כל המערכות הקיימות זה דבר מסוכן. אני חושב – אגב, הציעו את זה לראש הממשלה, הציעו את זה לשר הפנים, שאחראי לוועדות התכנון – שאם היו מוסיפים 200 עובדים לוועדות השונות, מתכננים, אלה שמדפיסים – לפעמים אין מי שידפיס פרוטוקולים, אין מי שיזמין אנשים לוועדות ערר, ועדות התנגדויות. אם היו מוסיפים 200 עובדים לוועדות השונות בכל הארץ, תאמינו לי שזה היה יותר יעיל, זה יכול היה להיות מייד, כי אז נכנסים לוועדות קיימות והיו מזרזים את תהליכי התכנון. היו מצליחים להדביק פערים. 200–300 עובדים, כשיש משימה לאומית, מסתערים עליה עם כל הכוח. עכשיו אנחנו רק בראשית הדרך. גם הווד”לים האלה שיתחילו, עד שיגבשו את הצוותים המקצועיים, עד שהשרים ימנו ועד שיהיו הסכמות – כי לפעמים צריך שני שרים, הסכמות של שר האוצר ושר הפנים – עד שימנו את כולם, עד שיגישו את התוכניות, זה יהיה מאוד לא פשוט. שוב, אני בא ממקום שהתנסה גם בנושא של בנייה בשעת חירום. ב-1990 התחילה העלייה מברית-המועצות, וכל יום הגיעו אלפים. אם הממשלה היתה עושה רק חלק ממה שעשה בזמנו אריאל שרון, שהיה שר השיכון, רק חלק מהדברים, כבר אפשר היה להביא הרבה מאוד פתרונות, לזרז ולדחוף את העגלה הזאת. הצענו – אני מעל הדוכן הזה – לא באנו רק לבקר, כי לפעמים לבקר זה דבר מאוד קל. באנו עם פתרונות, הצענו הצעות, ושוב – באנו מהשטח המעשי. זה לא תיאוריות שצריך להמציא או דברים שלא נוסו בעבר. באנו עם העניין המעשי ואמרנו שחייבים לנסות ולהפעיל דברים שהיו בעבר. רבותי, החוק הזה – כדאי לרשום. אגב, בישיבה האחרונה ביקשתי – לצערי הרב לא השתתפתי בכל הדיונים – לרשום לפרוטוקול, ושאלתי שאלה מאוד פשוטה: מי בונה את מוסדות הציבור בתוכניות הללו, בתוכנית של הווד”לים? בסוף יהיו שכונות ולא יהיו מבני ציבור – לא יהיו גני-ילדים, לא יהיו מועדונים, לא יהיו מעונות, לא יהיו בתי-ספר. ענה לי נציג משרד ראש הממשלה שהבנייה תהיה בהתאם לקריטריונים – משרד החינוך יבנה בתי-ספר, יבנו גני-ילדים. אז מי שלא מכיר את העניין, יכול להגיד: איזה יופי, משרדי ממשלה מתחייבים. אלה סיפורים, מעשיות. יש תור ארוך, משרד החינוך מחויב בפרוגרמות שלו עד שנת 2020. הוא מחויב, ורק במגזר הערבי יש פיגור עצום בבניית מוסדות ציבור. השכונות האלה, אדוני היושב-ראש, אני מבטיח לך – תזכור, ואתה פה עם הרבה ניסיון – יכול להיות שבסוף יהיו לנו שכונות, אבל לא יהיו מוסדות חינוך. יצטרכו לקחת את כל הילדים מצד אחד של העיר לצד השני. אנחנו יודעים שלמשרד החינוך יש רשימות ארוכות, התחייבויות ארוכות טווח. מי יבנה את גני-הילדים? מי יבנה את המועדונים? מי יבנה מגרשי ספורט? אולי לבתי-כנסת יהיו מהר תקציבים, ואין לי בעיה עם זה. אני חושב שבנושא הזה של מוסדות חינוך תהיה בעיה קשה מאוד. עד היום נבנות שכונות שלמות שאין בהן בכלל מוסדות ציבור. שוב, מזיזים את הילדים, מסיעים אותם באוטובוסים כל בוקר, מחזירים אותם אחרי הצהריים – סידורים מאוד קשים, מאוד בעייתיים, מה גם שהם עולים כסף. רבותי, גם לבנות מוסדות ציבור לוקח זמן – התכנון, ההרשאות הכספיות, האישורים לתקנים, כל זה לוקח זמן, ובתוכנית הווד”לים אין תשובה לעניין הזה. כתוב שמשרדי הממשלה יבנו מוסדות ציבור. שוב, אני בא משם, אני מכיר את הנושא הזה, אני אומר לכם שזו בעיה מרכזית. לא יהיו מוסדות ציבור. מי שאומר שיהיו, טועה ומטעה. הדבר הנוסף – אני שואל את עצמי, מילא שעושים את זה מהר, מעבירים את זה בשיא המהירות, את החוק הזה, אבל הייתי מצפה מהממשלה להיכנס מהר מאוד לדיאלוג עם השלטון המקומי, עם ראשי הרשויות. מי שחושב שיוכל עם החוק הזה – וכולנו צריכים לכבד את החוק – לכפות על ראש עיר לבנות שכונה בניגוד להסכמתו, לא מכיר את העסק. שוב, בעיר שלי לא היה אפשר לשים ספסל או פח אשפה בלי אישור שלי או של המנהלים שלי. מי שחושב שאפשר לבוא לראש העיר ולהגיד לו: אישרנו בחוק, אתה בונה שכונה – לא מבין את העסק. הוא לא ייתן להתחבר לתשתיות שלו, הוא לא ייתן לקבלן הבנייה לשים קרוון לעובדים שלו, לא ייתן לו להתחבר למים, הוא לא ייתן לו לשים סככה כדי לכופף את הברזלים או לשים את המלט מתחת. שום דבר. כשראש עיר לא ירצה, לא יעזור כלום. אני לא מבין את הממשלה, את שר השיכון, למה לא יושבים אתם. הרי לא יהיו שכונות באוויר, אלא שכונות שיהיו בתחומי שיפוט של יישובים שונים. איפה ראש העיר? מה, אתם חושבים שאפשר לעקוף אותו? אי-אפשר, זה דבר לא נכון ולא חכם. חייבים לעשות מייד. אני שומע את ראשי הערים אומרים: מה הם חושבים? בסדר, מצפצפים עלינו, בואו נראה אותם בונים. יופי, יאשרו תוכניות – – – שלמה מולה (קדימה): הגשנו הסתייגות – – – יהיה נציג אותה עיר באותה ועדה, או נושא שיידון, יהיה חבר – – – יעקב אדרי (קדימה): הרי גם אומרים לראש הרשות: אתה לא תהיה חבר ועדה, כפי שאומר חברי חבר הכנסת שלמה מולה. אתם רוצים לבנות אצלי בעיר – אני בתור ראש עיר לא יכול להגיד: רק רגע, אני רוצה ככה, אני רוצה ככה, אני מנהל את העיר הזאת. תאמינו לי, כמה שיעשו פה חוקים, בסוף יגיעו לראש העיר. ושוב, אני אומר לכם שאלה כללי המשחק, לא יעזור כלום. ראש עיר יכול לטרטר קבלן במשך שנה שלמה. הוא יכול להגיד לו: אדוני, אני רוצה את זה, ובהתאם לחוק עזר עירוני הוא לא ייתן לו לשים יריעת בד מסביב האתר שהוא צריך לבנות. אז איפה הממשלה בעניין הזה? אדוני השר, אני מאוד מבקש להעביר את הנושא הזה. זה שראשי הרשויות לא שותפים, השלטון המקומי לא שותף לחוק הזה, זו בעיה מאוד מאוד רצינית. אז יעבור חוק וראשי הרשויות יהיו מחוץ למשחק? זה לא ילך, זה פשוט לא ילך. לגבי מבני ציבור – אני אומר לכם שזו תהיה בכייה לדורות. יבנו שכונות, בוא נאמר שיסתדרו עם ראש העיר, יתחייבו לו שיבנו לו מוסדות ציבור, אז לא יהיו מוסדות ציבור. אולי יעשו שכונות בקצב מהיר, אבל אני לא רואה שמוסדות ציבור יהיו כל כך מהר. לא יהיו, ולאט לאט השכונות האלה יהפכו לשכונות עם הרבה בעיות, כי שכונה של 1,000 יחידות דיור או 500 או 2,000 – יש לה צרכים משלה, צרכים בסיסיים כמו מכולת, כמו בית-כנסת, כמו גן-ילדים, מעון, בית-ספר. אלה דברים אלמנטריים שהיום אי-אפשר לומר שנבנה אחרי זה, בעוד כמה שנים, מפעל הפיס ייתן, זה ייתן. בסוף לא יצא מזה כלום. בשנות ה-90 – אני חוזר – קלטו כמעט מיליון עולים, ועשו את זה. היו גם טעויות – צריך לומר את האמת – היו בעיות, אבל לא היה אפשר לקלוט כזה מספר ללא מתן פתרונות מהירים, וניתנו פתרונות. לפני שנה הגשתי הצעת חוק ש-20% במכרזים של המדינה יהיו דירות קטנות של 80 מטר. יש הרבה מאוד זוגות צעירים שהיו מסתפקים ב-80 מטר. זה פחות כסף, זה גם היה מוזיל את הדירות, אולי זה היה מקרר את השוק. המדינה היתה יכולה לומר את זה במכרזים של המינהל. אז אומרים לי שראשי הערים היו מתנגדים. גם אני בזמנו הייתי נגד. אבל הציעו לי כמה פתרונות ונתנו לי, קיבלתי סיוע מיוחד והסכמתי גם לבנות דירות קטנות. היום אפשר אותו הדבר, בהידברות עם ראשי ערים אפשר היה להביא את זה שבמכרזים יהיו 20%. היום ראשי ערים גם מבינים שהם צריכים את הדירות הקטנות לזוגות הצעירים. גדל דור של צעירים. הרבה ראשי ערים מבינים שאין עתיד ליישוב שלהם אם לא יהיה דור צעיר, אם לא יהיו ילדים. יישוב שאין בו זוגות צעירים ואין ילדים, הוא מתנוון, ואני חושב שבהידברות אפשר היה להגיע להסכמות. הידברות, ולתת כל מיני מענקים לרשויות, כל מיני צ'ופרים. יש הרבה מאוד ערים שהיו מאוד שמחות לבנות גם דיור לזוגות צעירים ובאותה הזדמנות לקבל בניית ספרייה, בניית מגרש כדורגל, כדורסל, ועוד הרבה דברים שבאפשרותה של הממשלה לתת. אז ההצעה הזו יושבת שנה שלמה, וועדת השרים אפילו לא דנה בה, ואני גם מתאר לי הם יפילו את זה, כי זה בא מספסלי האופוזיציה. ישבתי עם משרד השיכון, ישבתי עם שר האוצר. אם הוא רק היה שומע 10% ממה שאמרתי, ממה שהצעתי מהניסיון שלי, ואני מתאר לי שהוא שמע עוד לא מעט הצעות די רציניות, אז יכול להיות שהיינו בתחילתו של פתרון לנושא הדיור שהוא לא פתרון מהיום למחר. זה תהליך ארוך מאוד, תהליך של צעד אחר צעד, אבל עם מגוון של פתרונות. היינו יכולים לתת גם מענקים לקבלנים, לקבלנים שגומרים דירות בפרק זמן מהיר. עשו את זה בתקופה של אריק שרון, ידידי השר משולם, היינו יחד במפעל הפיס, אם אתה זוכר, ואנשים – אני חוזר לנושא של בנייה ציבורית. אני רוצה להזכיר לך, השר משולם, אז, כשבנו שכונות, נתנו לך כבר את ההרשאות לבנייה למוסדות ציבור. אני זוכר, קיבלנו. כל ראשי הרשויות, זימנו אותם, וכל מי שהיתה לו בנייה קיבל מעטפה חומה ובפנים כבר היו הרשאות לבניית גני-ילדים, בתי-הספר. בווד"לים, אדוני השר, ולך יש הרבה ניסיון – – – השר משולם נהרי: – – – יעקב אדרי (קדימה): אדוני השר, אני מכיר. היינו וראינו את העבודה המשותפת במפעל הפיס, וראית שהדברים נעשו בצורה שונה. כששכונה היתה צריכה להיבנות נתנו כבר את ההרשאות להתחיל לתכנן את בתי-הספר וגני-הילדים. היום, בחוק הזה אין תשובות. שאלתי אותם, ממשרד ראש הממשלה, בוועדה, בדיונים: מה עם מוסדות ציבור? מישהו חשב על זה? אומרים לי: זה יהיה בהתאם לקריטריונים. אתה יודע מה המצוקות ואיזה תור יש למבני ציבור. אתה מכיר את זה מצוין. השר משולם, אם מותר לי להעיד עליו, מכיר את זה מכל הכיוונים. ואיפה זה? זה שאלה שמתבקשת: יבנו שכונות. איפה גני-הילדים? איפה המעונות? איפה בתי-כנסת? איפה המקווה? איפה מגרש הספורט? לא יהיה כלום, כי יבנו מהר בשביל הדיור, בשביל לענות למצוקה של הדיור, אבל אנחנו יודעים שמוסדות הציבור יהיו, חוץ ממקומות חזקים שאולי יתחייבו, משרד החינוך יגיד לו: תבנה, ואני אתן לך. יש, יעשו כל מיני – אבל אני רואה, התחזית שלי היא מאוד קשה בעניין הזה. יבנו שכונות, בוא נאמר שיצליחו. אבל לא יהיו מוסדות ציבור. כבר היום יש פיגור עצום, גם במגזר החרדי, גם במגזר הערבי. יש אלפי כיתות, יש מחסור של אלפי כיתות. מישהו נותן את דעתו לעניין הזה? אני כבר לא מדבר על שצ"פים – שטחים ציבוריים פתוחים – על דברים שאולי הם בשלב האחרון. זה לא יהיה. ואפשר, יש דברים שאפשר להגיד: זה יהיה אחרי זה, אבל כאשר מדובר על גן-ילדים, להתחיל להניע את הילדים באוטובוסים, שזה גם עולה כסף, להתחיל להניע אותם ממקום למקום, זה סיפור מאוד מאוד קשה. עכשיו, אפשר לזרז את הבנייה, כמו שאמר השר משולם: מענקי מקום. בזמנו, בכל הארץ נתנו, ואמרו לקבלנים: מי שגומר תוך שנה מקבל 20,000 שקל על כל דירה. צ'ופר. והקבלנים עבדו יום ולילה. יום ולילה, כי זה היה האינטרס של כולם. הרוויחו כולם. המדינה הוציאה את כסף אבל לטווח הארוך היא הרוויחה – התקצרו לוחות הזמנים, אנשים קיבלו את הדירות שלהם לפני הזמן, זה קירר גם את מחירי השוק. כמובן, שוק זה לא פטנטים, זה דברים שנעשו. אז אני רוצה להגיד לך, השר משולם, היום היה דיון בוועדת הכספים, אפרופו ההסכם שהגיע אליו השר אטיאס עם האוצר בנושא המענקים. אז אני רוצה שתדע שהרושם שלנו, פשוט, של כל חברי הוועדה – התרשמות קשה מאוד. באו אנשי משרד השיכון להסביר לנו מה קורה, חבר הכנסת שלמה מולה – גם כדאי לשמוע מה קיבלנו היום, הסברים. הרי יצאו עם תוכנית עם בשורה – 100,000 שקל: 60,000 מענק לזוג הצעיר, ו-40,000 שקל בפיתוח. אז שאלתי: 40,000 שקל פיתוח, איפה הכסף הזה, איך הוא הולך? אז, רבותי, אני מודיע לכם שזה פשוט – אמר לנו נציג האוצר, נציג משרד השיכון, שאמרו: זה יהיה הסכם בין הקבלנים לאוצר. זה פשוט חארטה. אני ממש מצטער, זה פשוט עבודה בעיניים. זה, בכל מיני התחשבנויות על פיתוח, אז גם 40,000 שקל כביכול בפנים. זה, הזוג הצעיר לא ירוויח כלום. כלום. 60,000 שקל, אמרו: 60,000 שקל לכולם, גם, כל הזכאים. ככה נאמר. ליישובים שיש – לממשלה. מה מתברר? קודם כול, שאדם יחיד, זכאי, הוא לא מקבל עד גיל 35. הוא לא מקבל. רק מי שהוא בן 35 ומעלה. והדבר השני, הוא מקבל רק 30,000 שקל. אמרנו: הרי היתה החלטת ממשלה כולה ב-60,000 שקל, אם אני זוכר. זה התקציב שהיה. אז גם הבודד, ובוא נאמר שזו לא הבעיה הגדולה, הוא מקבל 30,000 שקל. שאלו עוד שאלות: האם זה יוכר לבן-אדם? הרי עכשיו בשביל לקחת משכנתה צריך 30% הון להביא מהבית, להביא מה שאין, אלא אם כן יש לך הורים עשירים. השר משולם נהרי: – – – לפי החלטת הנגיד. יעקב אדרי (קדימה): הנגיד, שחשב שבזה הוא הציל את מדינת ישראל, הוא עשה עוול, ואני אמרתי לו את זה בוועדת הכספים כשהוא בא להציג את זה. אמרתי לו: אדוני הנגיד, משבחים אותך, גם אני משבח אותך, אבל בעניין הזה אתה עושה טעות. לפחות על הדירה הראשונה לא. הדירה הראשונה, מה עשית? יופי, קיררת את השוק, אבל הזוגות הצעירים, הקשית עליהם את החיים. ובאמת היום לא לוקחים משכנתאות. לא לוקחים משכנתאות היום. היו שם גם מנהלי הבנקים, היום, בוועדת הכספים. הם אמרו: אנחנו לא מכירים בזה. המענק הוא לא חלק מההון שאתה מביא, הוא לא חלק מה-30% או ה-40%. הם לא מכירים בזה. למה? כי זה מענק מקום מותנה, שאתה חייב להיות שנתיים באותו מקום. למשל, אם אתה קיבלת באופקים – את זה אני יכול להבין, אבל אמרו לו: עשר שנים אתה חייב לגור באופקים, סתם כדוגמה. מה יהיה אם אחרי חמש שנים הוא יפוטר מהעבודה, כל מיני סיבות, אנחנו יודעים, החיים – והוא יצטרך לעבור למקום אחר? אז מה, מורידים לו את החלק היחסי מהמענק. את זה לא ידענו. אז מילא שאומרים: שנתיים אתה חייב לגור, אני יכול להבין את זה, הממשלה צודקת. אי-אפשר שמישהו יבוא ויגור חודשיים ויקבל מענק. אבל אם אתה גרת רק חמש שנים, חבר הכנסת אריה ביבי, יורידו לך את החלק היחסי מהמענק. זאת אומרת, מה-60,000 שקל, אם גרת רק חמש שנים, יורידו לך 30,000 שקל. תצטרך להחזיר את זה. זה כמו הלוואה מותנית, זה לא מענק. זו הלוואה מותנית. אז אני אומר לך שוב, כששמעתי את זה היום – אני לא רוצה לצטט גם את חברי הכנסת מש"ס, אני לא רוצה להיכנס לזה, אבל הם גם. הביקורת היא קשה. מזה לא תבוא הישועה. אני כבר לא מדבר על היישובים הערביים, שזה לא חל עליהם. יש יישובים שמקבלים. והם ברשימה. אף אחד לא יקבל, אין בנייה רוויה. אני מקווה, אדוני היושב-ראש, שאתה מכיר את הנושא. היו"ר אחמד טיבי: מכיר. מכיר היטב. יעקב אדרי (קדימה): כי קודם כול זה מ-250 דירות, תב"ע מאושרת מ-250 דירות ומעלה, וכמובן בנייה לגובה. ואת זה אין, אין ברשויות הערביות. הם לא יקבלו. הכניסו אותם, יופי. שיגידו: הנה, הכנסנו. זהו. וגם ביישובים, כששאלנו שוב והמשכנו לשאול שאלות ולהקשות, זה נושאים שקשורים לתוכנית הזו, שאמורה להקל על הבנייה. שלמה מולה (קדימה): ניסינו – – – יעקב אדרי (קדימה): העניין של רוב היישובים האלה – אין שום בנייה שם. ברוב היישובים שהממשלה אישרה, רשימת היישובים – 30 יישובים? לא זוכר כמה, 25–30 יישובים, אין בנייה, ויהיה מאוד מאוד קשה. אני לא יודע, גם עם הצ'ופר הזה של ה-60,000 שקלים שיקבל הזוג הצעיר והוא יבוא עם החוזה לבנק – אמר בהגינות איש משרד השיכון: אני לא רואה את הקבלנים רצים לבנות במקומות האלה. יש בעיות, לא פשוט. שלמה מולה (קדימה): אתה יודע איך – ש"ס עשו שרירים, ראש הממשלה פחד, רצה להבטיח את הכיסא שלו, נתן להם אקמול, והם קנו את – – – יעקב אדרי (קדימה): זה נגמר כששר האוצר היה אצל הרב עובדיה, והרב אמר לו: חייבים לעשות את זה, וגמרו באיזה פשרה שלדעתי היא לא נבדקה עד הסוף, אין בה הרבה. ושוב, מי שמכיר את העניינים ובודק אותם – גם כשאתה שומע את אנשי משרד השיכון ואת אנשי המקצוע, אתה רואה שזה עבודה בעיניים. ואנחנו נבדוק את זה, כי אנחנו בעוד שלושה חודשים, בעוד חצי שנה, נראה כמה אנשים לקחו מענק. יהיה מאוד קל לבדוק את זה – כמה אנשים הלכו עם החוזה לבנק בשביל לקבל מענק. בואו נראה. אפשר היה לצנן, לצנן גם מחירים. השר משולם, שוב, בגלל הניסיון שלך אני אומר לך את זה. אני הצעתי לשר השיכון, וגם לשר האוצר – לא היום, לפני שנה, לפני שנה וחצי, לפני חצי שנה – במכרזים של המדינה אתם כותבים מחיר מינימום שאין לו שום משמעות, אין לו משמעות. אבל למה לא תלכו על מחירי מקסימום? זה היה עוזר. הוא אומר: מה מחיר המקסימום? הערכת שמאי. הוגן, נכון? השר משולם נהרי: – – – יעקב אדרי (קדימה): הערכת שמאי, אתה יודע מה? הערכת שמאי, לא פחות. אמרו: ומה יהיה אם יהיו כמה קבלנים שייתנו למשל מיליון שקלים על אותו מגרש? אמרתי: בתנאי המכרז תרשום "הגרלה". מותר, כל עוד אתה כותב את זה בתנאי המכרז. או תגיד שהמינהל, משרד השיכון, שומר לעצמו את הזכות לחלק את זה בין עד שלושה קבלנים. גם את זה אפשר לרשום. כמובן שלא קיבלו את זה, וחבל, כי זה חלק מהדברים. כי מה שקרה – ואמרתי את זה גם לשר השיכון וגם לשר האוצר, אמרתי להם: קחו דוגמה את אור-עקיבא. מה לעשות? אני מכיר את היישוב הזה מצוין. 400 מטר מרובע לפני שנה וחצי עלו במכרזים של המינהל 450,000 שקלים. אחרי חצי שנה הם כבר היו 700,000. בפעם האחרונה שעליתי על הדוכן: במכרז האחרון – מיליון שקלים. אין הצדקה, זה טירוף. ומי קנה את זה? הספקולנטים. זוג צעיר מאור-עקיבא לא יכול לקנות את זה. קנו את זה ספקולנטים, והם מכרו את זה כמובן מייד ברווח של 100,000–150,000 שקלים. מי יכול לקנות? אין הצדקה. זה פשוט לא נורמלי. אז אני לא הופתעתי שפרצה המחאה. היה ברור לי שהעסק מבעבע – ואני שומע את האנשים, אני שומע את בוחרי הליכוד, הם אכלו אותה הכי הרבה. אלה, אני שומע אותם: מה עשו לנו? מכים בנו בכל הדרכים, כי רק הליכוד יכול. שלמה מולה (קדימה): עוד פעם יבחרו – – – יעקב אדרי (קדימה): באמת, היו יכולים בפריפריה. לפחות אמרו פריפריה – בואו נעזור דרום-צפון, בואו נעשה 30%, מ-0% עד 30% – גם אז זה נעשה – מ-0% עד 30% הערכת השמאי. קרקעות באזור פיתוח א' – 0%; באזור ב' – עד 30% מהערכת השמאי. זה היה מקל, זה היה נותן דחיפה. לא עשו את זה. נו, מה לעשות, חבל. בנייה להשכרה, בנייה ציבורית – אלה לא מילות גנאי, הנושא של בנייה להשכרה. היו יכולים, אפילו במינון לא גבוה – זה היה מקל, זה היה נותן. כאשר גם המדינה בונה, אתה יודע שזה גוף שבונה, יכול לבנות, נותן את זה לפי קריטריונים. זה היה מקל על סיר הלחץ. לא עשו את זה ולא שמעו, אז לא צריכים להיות מופתעים שיש מחאה. אני אמרתי לכם: אני מופתע מזה שזה התחיל מאוחר, כי ראיתי אנשים. מי יכול, איזה זוג צעיר היום יכול להסתדר? שוב, שמענו גם על המעונות ודלק ומזון – הכול התייקר, ואנשים כבר, איך אומרים, התכופפו, קרסו מכל מה שהטלנו עליהם. עוד דבר נוסף שהיה אפשר להקל – גם זה עלה היום. אמרנו, שאלנו את משרד השיכון: מכרתם דירות ציבוריות? מהדיור הציבורי שנמכר, 2.5 מיליארד שקלים הכנסות למדינה. בהסכם, בחוק, היה כתוב שזה ייועד לבניית דיור ציבורי. לא בנו שום דירה. האוצר אכל, בלע את זה, וזה חלף עם הרוח. יש החלטה שהכספים שקנו בהם את הדירות ילכו לבנייה. לא עשו עם זה כלום. השר משולם, אתה יודע על מה אני מדבר. אני אסיים את דברי, אדוני היושב-ראש, בזה שאומר שחוק הווד”לים הזה, הוא נולד – הלוואי שזה יצליח, הלוואי שאני טועה – מחוק הווד”לים בסוף יישארו רק הסקנדלים. תודה. היו"ר אחמד טיבי: אני מודה לך, חבר הכנסת אדרי. חבר הכנסת שלמה מולה, 25 דקות – מאותה סיעה, קדימה. הצעת חוק הליכי תכנון ובנייה להאצת הבנייה למגורים (הוראת שעה), התשע"א–2011 (קריאה שנייה וקריאה שלישית) היו"ר אחמד טיבי: תפאדל. שלמה מולה (קדימה): אדוני היושב-ראש, אדוני השר וחברי הכנסת, ידידי הטוב יעקב, האמת היא שאני שומע את יעקב הרבה זמן. שמעתי אותו לפני שנה וחצי באחד מדיוני הסיעה שלנו. הוא אמר: רבותי, הצונאמי החברתי עוד לפנינו. הצונאמי החברתי יבוא דווקא בגלל בעיות הדיור. כמה הוא הפציר בנו שאנחנו נבוא, נעלה את הנושא של מצוקת הדיור על סדר-יומנו. אני זוכר שיעקב דרש שתהיה אפילו הצעת אי-אמון בממשלה, מאוד ממוקדת, בנושא הדיור. הנה לך – ראש הממשלה, צוות היועצים שלו, הדוברים שלו, שליחי הספינים בעיקר, באים ואומרים: ראש הממשלה היה מודע למצוקת הדיור מיום כניסתו, מהיום הראשון שלו כראש ממשלה. אוקיי. הנה לכם, עברה שנה, עברו שנתיים וחצי. האמת היא – אני לא הסתפקתי. הרי בשנים האחרונות, מאז שראש הממשלה היה ראש ממשלה, ואחר כך יצא לגלות לתת הרצאות באמריקה – בין לבין זה בסדר גמור – בתקופה שהוא סיפר לנו שהוא אזרח מודאג, הוצאתי את השנים האלה. כשהוא חזר אלינו בחזרה כשר האוצר ב-2003, רציתי לראות את הביצועים שלו, מה הוא עשה, איזו בשורה הביא לנו. אדוני השר, אני מסתכל עליך, ואני אומר: אני רק רוצה למדוד דבר אחד – את חוק הדיור הציבורי של רן כהן, מה הוא עשה, מה היתה ההחלטה שלו ב-2003, איך הוא ריסק את הזוגות הצעירים, את מקבלי המענק, המענק המועדף, על כל סוגיו, כולל בפריפריה, ב-2003. ואז סיפרו לנו: היתה מצוקה קשה, המדינה עלולה ליפול בגלל בעיות כלכליות. הבנו. מישהו זוכר את ויקי קנפו שהלכה ברגל? ואז אני עזבתי את העניינים של החד-הוריות, הקשישים, הריסוק החברתי שהיה. הוא הרי מאמין – תפיסת עולמו היא תפיסת עולם קפיטליסטית, שבאמת מדרדרת אותנו לתהום, ללא איזשהם איזונים ובלמים. אני הלכתי בשנת 2003 – מה ראש הממשלה עשה, איזה גזירות הוא הביא לנו, מהי בסופו של דבר תוצאת הגזירות האלה. תוצאת הגזירות האלה, אדוני השר, היא שבתחום הדיור הוא תקע את היתדות, הוא שם עמוק עמוק את בעיית הדיור, תקע אותה חזק מאוד כשר האוצר, בזה שהוא לא שחרר דירות נ"ר. דירות נ"ר, דרך אגב, הן דירות נרכשות לזכאים. הקפיאו את חוק הדיור הציבורי. כשאתה מוכר דירות, אתה אמור לחסוך את אותו הכסף, בתוספת 50%, וצריך היה לייצר קופה או קרן שבה תהיה אפשרות לקנות דירות. יקנו דירות מקבלנים, יקנו דירות יד שנייה. זאת אומרת, מלאי הדיור הציבורי בעצם יהיה מלאי שלא יחסר. עכשיו בא ראש הממשלה ואומר – לא רק שהוא לא אפשר להפשיר את חוק הדיור הציבורי של רן כהן אלא הוא בא ואומר: אני לוקח אפילו את הכסף שהתקבל, אני אייעד אותו למטרות אחרות. מה נהיה בסוף? התוצאה היא שאלפי זוגות צעירים, חד-הוריות, זכאי דיור ציבורי, בעיקר מהאוכלוסיות המוחלשות, באו, אמרו לנו: אתם יכולים להגיד שלום ולהתראות לדירה שתהיה לכם. באו ואמרו: מה כן הפתרון? חשבו וחשבו ואז נתנו להם, דרך אגב, השתתפות בשכר דירה בסכום הרבה יותר גדול. בא ראש הממשלה של היום, שר האוצר אז, 2003, בא ואמר: גם את ההשתתפות בשכר הדירה של המדינה אני לוקח לכם, גוזר אותו בחצי. הגזירה הזאת של חצי בעצם הביאה באמת לתחושת מועקה של אנשים, להעמקת הפערים החברתיים, ואי-אפשר אפילו לבוא ולתאר כמה וכמה. האמת היא, אני הלכתי אחורה. אני מקבל הרבה מאוד מכתבים בנושא הדיור, בעיקר ממשפחות שהן מעוטות יכולת. ביקשתי לדעת כמה זכאי דיור נמצאים בכלל ומה תקופת ההמתנה. חבר הכנסת אדרי, אתה יודע שיש כאלה שממתינים עשר שנים? אתה יודע שיש כאלה – קשיש, זוגות קשישים, עולים – שממתינים שמונה, תשע שנים? עכשיו אני שואל: למה כשבפתחנו נמצאת מצוקה קשה כזאת אין מענה? הקימו שתי ועדות במשרד השיכון. יש ועדת דיור ציבורי עליונה, יש ועדות מחוזיות. אני אומר לך שהחברים בוועדות המחוזיות מתביישים בהחלטות שלהם. הם יודעים שהם רק אומרים: אתה זכאי, מייצרים לו ציפיות, ובסופו של דבר זה סוג של אחיזת עיניים. מה שמקבל האזרח הפשוט, הוא מקבל אישור על דיור. איפה הדירה? איפה הוא? הוא יכול להיות – גם להמתין. זאת אומרת, רשות שלטונית נותנת תשובות חיוביות אבל היא לא מתכוונת לתת לו לממש את ההתחייבות הזאת. שום דבר, אין דבר כזה, אדוני היושב-ראש. רשות שלטונית שמחויבת לתת פתרון, נותנת לו מענה, אבל היא יודעת שבעצם היא לא מתכוונת לממש. אין בזה ובין האישור ולא כלום. ואותו אזרח מודאג ממשיך להאמין לפקידים. ואז אנחנו בסוף באים ואומרים: תראו כמה האזרחים כועסים על המדינה שלהם, במיוחד על אלה שמנהלים אותה. כשהאזרחים כועסים עלינו כועסים עלינו בצדק, כי אנחנו לא ממלאים את חובתנו הציבורית על הצד הטוב ביותר. האמת היא – אני אפילו קופץ. כאנשי ציבור – חבר הכנסת יעקב אדרי דיבר ארוכות בעצם על הצורך והחובה, אפילו החיוניות, של שיתוף ראשי ערים בתהליך קבלת החלטות, בעיקר במתן פתרונות דיור לאותן אוכלוסיות. האמת היא שראשי הערים רואים אותם כל יום, ראש הממשלה לא רואה אותם. מקסימום הוא שולח להם קלטת או ספין שמגיע לטלוויזיה. אבל לראש העיר יש קבלת קהל והוא רואה אותם. אני שואל ראשון דווקא את ראש עיריית נשר. שאלתי אותו. אני רוצה לשאול אותו דווקא בשידור חי. הוא אמר אתמול שמטעים את ראש הממשלה. הוא אמר שכולם חיים על נרגילות, על סושי. הוא אמר אפילו: עגלות מלאות, אנשים, אזרחי ישראל נוסעים. מה אתה, ראש הממשלה, דואג, אפילו אין הפגנות. היו"ר אחמד טיבי: גם נרגילות, גם נרגילות. שלמה מולה (קדימה): גם נרגילות. והרחיק לכת סגן השר לפיתוח הנגב והגליל איוב קרא. ואללה, הוא אמר: אדוני, אפילו לא מפגינים. האמת היא – אני רציתי לשלוח לו קלטת שצילם הבן שלי כשלקחתי אותו להפגנה במוצאי שבת. רציתי לשלוח לו הביתה. תשמע, היה כדור פורח למעלה, והמשטרה רצתה לראות בעצם כמה אנשים מפגינים. כנראה איוב קרא הוא מנותק מהמציאות או שהוא לא רואה. האמת היא שחשבתי שאולי הוא רצה למצוא חן בעיני ראש הממשלה; אולי כדי שישדרג אותו, אולי להיות שר? השר הדרוזי הראשון אולי, משהו? זה רעיון לא רע, אגב, שיהיה שר דרוזי. אבל אתה שואל את עצמך כאיש ציבור, הציניות הזאת, של הפוליטיקה הזולה הזאת. אנשים שיושבים – אני הייתי בקריית-שמונה, הלכתי לראות את הצעירים האלה שיושבים במאהל. ישבתי אתם יותר משעה, הקשבתי להם. אני חשבתי על איוב קרא באותו זמן, איך הוא יכול לבוא ולהגיד: אני המטרה שלי לשמור על ראש הממשלה שלי. האמת, התפלאתי שראש הממשלה כנראה נהנה לשמוע אותו מאשר לשמוע את אלה שיושבים במאהל, ולא אמר כלום באותה ישיבה, לפחות על-פי הדיווחים. היו"ר אחמד טיבי: אתה האדם היחיד שבאותו זמן או באותה תקופה חשב על איוב קרא. שלמה מולה (קדימה): האמת היא, אני חשבתי, האם כשאיוב קרא אמר מה שהוא אמר, האם ראש הממשלה נהנה מזה? האם באמת הוא בא ואמר: הנה, יבוא עכשיו עוד מישהו אחר, יעלה על העגלה. כמובן אופיר אקוניס עלה על העגלה ועוד אחרים ועוד אחרים, הצדיקים מהליכוד בעצם. מה שרציתי לבוא ולומר, אדוני: אנחנו מחוקקים חוקים אבל כשמביאים לנו חוקים כמו חוק הדיור הציבורי, ודוחים את החוקים ל-2013, ל-2014, כולם מרימים ידיים. אני יכול להגיד שחברת הכנסת שלי יחימוביץ נלחמה על חוק ההסדרים; למשל, כדוגמה אני נותן. אחד הטיעונים שאני שמעתי משלי, היה הנושא של חוק הדיור הציבורי. זאת אומרת, אם אנחנו לא נבוא, אם לא יהיה לנו חוט שדרה, לא נהיה אמיצים, בגלל ההתחברות הקואליציונית הזאת, אם כל הזמן אנחנו נבוא ונגיד ולא נשמע את הציבור, אז מה הפלא שאפילו המפגינים אומרים לנו: אתם הפוליטיקאים אל תבואו אלינו למאהל, כי אנחנו לא מאמינים לכם? כי אנחנו לא ממלאים את חובתנו הציבורית. בוודאי ובוודאי התרסה – כמו איוב קרא והאדונים ראש העיר עמר ואחרים. כל מה שהם עשו, דרך אגב, הם עשו את זה בישיבת סיעת הליכוד כדי למצוא חן בעיני ראש הממשלה. האמת, זה לא כל כך יעזור להם. אם אנחנו רוצים בעצם לחזור לנושא של החוק הזה, האמת היא, קוראים לזה חוק הווד”לים. ראש הממשלה עמד פה על השולחן ואמר: זה "סופר-טנקר". הוא רצה, רצו למכור לנו ספין, הנה, פעם ראשונה ראש ממשלה בעצמו ובכבודו מביא חוק, יש לו מסר לאומה. האמת היא, הבנו, זאת היתה מסיבת עיתונאים, ללא שאלות ותשובות, הוא רק רצה לשכנע אותנו, אבל זה לא עזר. כשבעצם את הקליפה הזאת אנחנו קילפנו, הגענו למסקנה – יעקב, אתה יודע מה? זאת לא רק הבעיה של ראשי הערים. לא רק שעוקפים את המנגנונים הקיימים. ומה שהיה לנו ברור לגמרי: חוץ מלייצר עוד ג'ובים לקבוצה של אנשים לתקופה של 18 חודשים – זה בסדר שייתנו עבודה לאנשים, זה מצוין, אין שום בעיה, אבל מה יקרה בסוף, על-פי הצעת החוק הזאת? בסוף בסוף על כל החלטת הוועדה הזאת אנשים ירוצו לבית-משפט להגיש ערעור, יבקשו התערבות מינהלית. הרי אף אחד לא ימנע מהם להגיע לבג"ץ. ברגע שהדבר הזה מגיע לבג"ץ ולבתי-המשפט, כל התוכנית תקועה, לא עשינו שום דבר. זאת אומרת מה שיקרה, 160,000 יחידות הדיור שהן תקועות היום בכל מיני מקומות, פזורות, זה יהיה קטן על קטן עם החוק הזה. אני השתתפתי באופן פעיל בחקיקה הזאת. היו הרבה מאוד איגודים, אנשים, אנשי מקצוע, מתכנני ערים, אדריכלים; כל האיגודים האלה באו ואמרו שהחוק הזה הוא אסון. אני אומר לך, הוא ונדליזם, זאת מלה פשוטה אפילו, זה נורא ואיום. שלא לדבר בכלל: האם היתה מחשבה על שטח ירוק? האם היתה מחשבה לתת מענה ראוי לדיור בר-השגה? שאלנו שאלה פשוטה: אם הכנסת מחוקקת חוק, הנה לכם הזדמנות יוצאת דופן, הזדמנות מצוינת, שבה אפשר להכניס את המושג "דיור בר-השגה". אמרו לנו במשרד המשפטים: אין הגדרה לדיור בר-השגה, או אמרו: לא התמודדנו עם השאלה הזאת. אני הלכתי לממ"מ, אני ועוד כמה חברים, וביקשנו שיביאו לנו באמת ארצות, מדינות, שבהן יש דיור בר-השגה. יש מדינה כזאת – גרמניה; יש מדינה כזאת – שבדיה; יש אנגליה, ארצות-הברית, אוסטרליה. באנו ואמרנו ופירטנו גם את הטכניקות של אותן מדינות. הרי אי-אפשר להגיד שהמדינות האלה הן לא מדינות המערב המתקדמות. אם המדינות האלה מאפשרות שיהיה דיור בר-השגה, מדינת ישראל צריכה לקדש את קודש הקודשים, את הקפיטליזם? היא לא תאפשר? היא לא תסבסד? ואז אנחנו ביקשנו שתהיה הגדרה ברורה של דיור בר-השגה כדוגמת אותן מדינות. לפי דעתי, למשל, הדוגמה הטובה ביותר שהיתה יכולה להיות לנו זה אנגליה; למשל. אנגליה, דרך אגב, רק בשנות ה-80 התעוררה וגילתה שיש לה בעיות דיור ציבורי ענקיות. ואז, כל מה שהם עשו – הלכו פשוט בתקצוב בנייה, זכויות בנייה, במתן סובסידיה לקרקעות – הקרקעות האלה לאותן דירות שנבנות כדיור ציבורי או דיור בר-השגה לזוגות צעירים למכירה, וכן הלאה. נכון, גודל הדירות קובע. לא ייתנו לסבסד וילה, אבל דירה בגודל של 90 מטר מרובע, 100 מטר מרובע. אם הקרקעות האלה היו ניתנות בעצם לאותו קבלן חינם, אבל הוא בונה על-פי מטר מרובע – זאת אומרת, היום כדי לבנות בית, כל מטר מרובע זה 1,000 דולר. זאת אומרת, היום קבלן שרוצה לבנות דירה של 91 מטר מרובע, הוא בונה אותה ב-90,000 דולר. אתה יודע מה? הלכתי שהוא, נניח, לקח, ירוויח. יעשה רווח, עוד 20,000 דולר. זאת אומרת, היום יכלה היתה להיות דירה זמינה ב-120,000–115,000 דולר, 90 מטר מרובע. הנה, פתרנו את הבעיה. אנחנו ביקשנו בעצם להגדיר. הרי מה שקורה היום זה שאתה נותן את הקרקעות האלה לביקוש, להיצע וביקוש, ואתה רוצה להוציא אותן. מה שאתה עושה – אותו קבלן שמקבל את האדמות האלה קונה אותן במחיר יחסית מסובסד. המדינה כמובן מרוויחה. אבל הוא מוכר את הדירות האלה בכמעט פי-ארבעה ממה שהוא מוציא. יגידו לנו: הוא פרסם פרסום. יגידו לנו: הוא תכנן, עלה לו, וכו' וכו'. דרך אגב, כשאתה לוקח אדריכל אחד לתכנן לך מבנה, מבנה של 14 קומות, 12 קומות, הוא לא לוקח ממך על-פי מספר הדירות. אתה משלם לו כמתכנן אחד. בסופו של דבר, אני לא הצלחתי לרדת לסוף דעתם של אנשי הקואליציה. לא הבנתי למה הם התהפכו – חלקם. אני מוכרח להגיד – חבר הכנסת דודו רותם נכנס בדיוק – שלמשל נציגי ישראל ביתנו בשלב מסוים – – – רוברט טיבייב (קדימה): יש פה. שלמה מולה (קדימה): אמרתי. הוא נכנס, לכן אני מפנה אליו, לתשומת לבו. בשלב מסוים נציגי ישראל ביתנו היו אתנו. הם באו ואמרו: זה בסדר. צריך לעשות שיהיו ועדות תכנון, אבל דיור בר-השגה יכול להיכנס. אפילו הצביעו אתנו, כי יושב-ראש הוועדה נתן חופש הצבעה בסעיף מסוים. אז מה קרה? מכבש הלחצים של אלקין, שידוע כאלקין – – – רוברט טיבייב (קדימה): הם מפחדים ממנו. שלמה מולה (קדימה): הוא התחיל להפעיל את הלחצים שלו. פתאום קיבלו רגליים קרות. רוברט טיבייב (קדימה): הם מפחדים מאלקין. שלמה מולה (קדימה): בסופו של דבר, יום לפני ההצבעה – – – היו"ר אחמד טיבי: אל תקלו ראש באלקין, רבותי. יושב-ראש סיעה – – – טיבייב רוברט (קדימה): אלקין יותר חזק מישראל ביתנו. תסתכל כמה כוח יש לו. היו"ר אחמד טיבי: אותו דבר. שלמה מולה (קדימה): והם חזרו בהם, הם חזרו בהם. החוק הזה בא למרות שהם לא שלמים. תאמין לי, אני דיברתי עם פאינה קירשנבאום, כמה קשה היה לה להצביע בעד. דוד רותם (ישראל ביתנו): לא יפה ולא מקובל, שיחות שקיימת עם חבר כנסת – לצטט אותו מעל הדוכן. לא מקובל. שלמה מולה (קדימה): אני אומר מאחר שאמרתי לה את זה גם ברשות הרבים, בישיבת ועדה, ואני לא סיפרתי את כל מה שאני – – – היו"ר אחמד טיבי: אם זה נאמר בישיבת ועדה, זה בסדר. שלמה מולה (קדימה): נכון. ולכן – – – היו"ר אחמד טיבי: אם זה נאמר בארבע עיניים, אתה צודק – – שלמה מולה (קדימה): נכון, נכון. היו"ר אחמד טיבי: – – אלא אם כן הצד השני מסכים. שלמה מולה (קדימה): ומה שרציתי לומר, אדוני היושב-ראש – בסופו של דבר, כשאנחנו רוצים להיבחן, ניבחן בתוצאה של החוק הזה שיחוקק, שכנראה יעבור מחר. התוצאה שלו – שכל אחד יגיד האם אנחנו צדקנו. או שהיינו אופוזיציה לשם אופוזיציה, או שמה שאנחנו אומרים – אנחנו ביקשנו, אדוני, אדוני, לפחות לבוא ולהגיד: תשמעו את האנשים בעלי הניסיון, כמו יעקב אדרי, מאיר שטרית, אנשים שניהלו ערים, שיש להם הרבה מה להגיד. הם עסקו הרבה מאוד בבנייה, בתכנון. כאילו יש איזה מישהו שהחליט שם במשרד ראש הממשלה, הודיע: זה "סופר-טנקר" של הדיור. הנה, כולם הולכים לפיו. אני חושב שזו היתה טעות, זו היתה טעות חמורה, שאנחנו כנראה, כולנו, נשלם עליה. החוק הזה הוא סימפטום, דרך אגב, להרבה מאוד דברים שבהם אנחנו עוסקים לאחרונה. אנחנו עוסקים בהרבה מצוקות חברתיות קשות מאוד. אתה יודע, אנחנו יכולים לתת את המצוקות שישנן מכאן – תאמין לי – עד מבשרת-ציון. זה לא ייגמר כנראה. אבל בעצם הסיפור הזה של החוק הזה שאנחנו עוסקים בו – אני שאלתי שאלה, וגם נשאלה שאלה כאן על-ידי חבר הכנסת חנא סוייד. אמרו: מה עם המגזר הערבי? למה אנחנו לא יכולים ליהנות מהחוק? איך יכול להיות שאתם מביאים חוק ו-20% מאזרחי ישראל הם outside? הם לא קיימים. ראש הממשלה לוקח משקפיים, שם את המשקפיים שלו, בא ואומר: אני מבין אותך. אני מודאג מהמשפט הזה, אדוני היושב-ראש. איך יכול להיות שראש ממשלה מתהדר בחוק משמעותי מאוד, והוא בא ואומר: אני שכחתי 20% מאזרחי ישראל? הרי זה עלבון. זאת אומרת, התכנון – המחשבה בלשכת ראש הממשלה היתה אך ורק בשביל ספינים, וכן הלאה. ואז עשו טובה. דרך אגב, בוועדה – האמת היא, היתה שם מלחמת קרדיט מי לוקח את מה: האם מגלי והבה לוקח או חנא סוייד, או חמד עמאר, שנזכר פתאום? לא יודע מי. היתה מלחמת קרדיט על כמעט שום דבר אפילו. אפילו על משהו שיכתבו בחוק. הייתי אומר להם: חבר'ה, תוותרו על הקרדיט. כולכם בפנים, זה בסדר, אבל מהותית אין ולא היה שום דבר בחוק שנותן מענה לאזרחים הערבים או הדרוזים וכל אלה. מה שרציתי להגיד בעצם – כשאתה מביא הצעת חוק, גם כאשר מדובר בהוראת שעה, היא תקפה ל-18 חודשים, איך אפשר לשכוח חלק גדול מהאזרחים? האמת היא שאילו זו היתה הצעת החוק שהיתה אמורה לשרת את התושבים ביהודה ושומרון, יש לי יסוד סביר להניח שהיא היתה נופלת על אוזניים קשובות לפני שאפילו כותבים אותה. אבל, זאת כנראה מציאות שאנחנו מתמודדים אתה, וקשה לחיות אתה. אני רוצה לסכם את הדברים שלי, אדוני היושב-ראש, אני רואה שהזמן שלי אוזל והולך. אני רוצה לבוא ולהגיד: אנחנו ביקשנו לקרוא לחוק – לפחות, אני רוצה לצטט – רצינו לקרוא לחוק הזה חוק המעקף הממשלתי העצמי. ביקשנו לקרוא לחוק הזה בשם הזה. אנחנו ביקשנו לקרוא לחוק הזה לחלופין: חוק יחסי הציבור של ראש הממשלה. גם את זה ביקשנו. ביקשנו לקרוא לחוק הזה חוק הכניעה לביורוקרטיה של ראש הממשלה. האמת היא, אני רוצה להגיד למה אנחנו קראנו לזה חוק מעקף ממשלתי עצמי. זאת אומרת, יש לך מינהל מקרקעי ישראל, יש לך ועדות התכנון הקיימות. במקום להתעמת אתם, במקום להתמודד אתם, במקום להזרים כספים לוועדות המקומיות או לוועדות המחוזיות, לוועדות הארציות, לשחרר את החסמים, כולם ברחו, ברחו פשוט מלהתמודד. האמת היא, למה ברחו, אדוני, חבר הכנסת יעקב? כי חלק מהדירות, מ-160,000 יחידות דיור, תקועות בגלל חברי הממשלה. לא מדברים אחד עם השני; יושבים אחד מול השני, אבל לא מדברים. לכן 30,000–40,000 יחידות דיור בחיפה יכולות להיות תקועות. אנחנו ביקשנו לקרוא לזה חוק יחסי ציבור של ראש הממשלה. הוא רצה לקרוא לזה "סופר-טנקר" של הדיור, אבל גם זה התאדה, גם זה התנדף, והציבור לא קונה את זה. השובתים לא קונים את זה, אנשי המקצוע לא קונים את זה. שום אדם רציני שעוסק בתכנון ובבנייה לא קונה את הבלוף הזה של ראש הממשלה, שהחוק הזה הוא חוק שבא לסייע בקידום ותכנון. דוד רותם (ישראל ביתנו): חבר הכנסת מולה, הרי אתה אדם פיקח. ראש הממשלה אומר: זה יפתור את הבעיה וזו הוראת שעה ל-18 חודש. הכנסת הזאת, יש לה עוד שנתיים בערך לחיות. בעוד 18 חודש אפשר יהיה לבדוק את ראש הממשלה – אם החוק הזה עזר או לא. רוברט טיבייב (קדימה): איפה הוא היה – – – יעקב אדרי (קדימה): תתקן אותו, זה כבר שנתיים וחצי. היו"ר אחמד טיבי: אני אתן לך 13 שניות לענות, תודה רבה. תודה רבה. בבקשה, תוספת עשר שניות. שלמה מולה (קדימה): האמת היא, אם יש שנתיים וחצי או שנתיים לממשלה הזאת, אנחנו נצטרך לשאול את אביגדור ליברמן. אנחנו נצטרך לשאול אותו אי-שם בספטמבר. אם אתה רוצה לדעת למה, אז אני אדבר אתך בשיחה פרטית. דוד רותם (ישראל ביתנו): מולה, תמיד תצטרכו, גם כשאתם תהיו בשלטון וגם כשמישהו אחר בשלטון, תמיד תצטרכו לשאול את ליברמן מתי אתם נופלים. רוברט טיבייב (קדימה): זה נכון, זה נכון, הוא צודק. שלמה מולה (קדימה): אדוני, תחסוך ממני לענות לך. אבל אני רוצה בכל זאת לסכם ולהגיד, אדוני היושב-ראש – – – היו"ר אחמד טיבי: גם אתם ניסיתם לעשות קואליציה אתו, עם מכתב מפורט. רוברט טיבייב (קדימה): ולא הצליחו, לא הצליחו. היו"ר אחמד טיבי: מכתב בקשות מפורט. שלמה מולה (קדימה): אני רוצה לסכם ולומר, אנחנו לא מאמינים שהחוק הזה מקדם דיור בר-השגה, לא לזוגות צעירים ולא לסטודנטים, לא לחסרי דיור. זה חוק שמשאיר את השותפים הבכירים למאמץ, את ראשי הערים, את הארגונים האזרחיים, מאחור. לכן אנחנו נתנגד לו. תודה רבה. היו"ר אחמד טיבי: אני מודה לך, חבר הכנסת שלמה מולה. הצעת חוק הליכי תכנון ובנייה להאצת הבנייה למגורים (הוראת שעה), התשע"א–2011 (קריאה שנייה וקריאה שלישית) היו"ר אחמד טיבי: חבר הכנסת רוברט טיבייב. 20 דקות. בבקשה. רוברט טיבייב (קדימה): תודה. תודה, אדוני היושב-ראש. שלמה, מה זה החיבור הזה? אני רוצה להבין פשוט. הכול בסדר? דוד רותם (ישראל ביתנו): – – – רוברט טיבייב (קדימה): אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אדוני השר, כבר כמעט שנתיים וחצי עברו מאז שנכנסתי לראשונה לבניין הכנסת, קודם כול כעולה חדש, תושב אופקים, נציג של פריפריה וחבר כנסת. כחבר הוועדה המשותפת של כלכלה ופנים הייתי נוכח בהמון דיונים וישיבות, ואז הבנתי לאן הרוח נושבת ושמכל הרפורמות האלה לא יצא שום דבר. ואני מכיר קצת את הסוגיה, כי כשהייתי חבר מועצה באופקים הייתי גם חבר בוועדת תכנון ובנייה, אז הבנתי איפה הבעיה. דוד רותם (ישראל ביתנו): מטעם מי היית חבר? רוברט טיבייב (קדימה): מטעם ישראל ביתנו. דוד רותם (ישראל ביתנו): זה היה בתקופה שהיית חכם. רוברט טיבייב (קדימה): עכשיו אני הרבה יותר חכם. ג'מאל זחאלקה (בל"ד): – – – רוברט טיבייב (קדימה): אז הבנתי שרוב הבעיות נמצאות בוועדות התכנון והבנייה. חבר הכנסת דוד רותם, עוד פעם, שנייה, אני מחזיר לך. אתה מכיר את האופי שלי. תעשה לי טוב, אני מחזיר לך פעמיים. תעשה לי רע, המשך ידוע, כן? גם פעמיים. אז תתחיל לספור. כבר שם זיהיתי את התהום בין הממשלה ובין מעמד הביניים. נציגי הקואליציה אמרו לי אז שתעבור שנה ומחירי הדיור ירדו, יותר דירות ייבנו. מאז עברו כמעט שנתיים וחצי ואיכשהו אנשי הקואליציה כנראה צדקו, רק שהם לא ציינו שהכוונה שלהם היתה לבנות אוהלים ולא דירות. אפשר לראות את התוצאה בשדרות-רוטשילד בתל-אביב, בבאר-שבע, בקריית-שמונה, בחולון, בשדרות, בחיפה, ושמעתי אפילו שבאחת מההתנחלויות פתחו את האוהלים. מה זה אומר? אז מישהו אמר שהמחאה הזאת, מי שעומד מאחוריה אלה השמאלנים, ואנחנו רואים את התוצאה, שגם בהתנחלויות פתחו את האוהלים. דוד רותם (ישראל ביתנו): אתה לא יודע שגם בהתנחלויות יש שמאלנים? רוברט טיבייב (קדימה): לא יכול להיות. אתה מאמין בזה? דוד רותם (ישראל ביתנו): אני יודע את זה. רוברט טיבייב (קדימה): בתל-אביב יש ימנים, אתה יכול להאמין לזה? אז צדקו כנראה נציגי הקואליציה – באמת הוקצה שטח ענק למעמד הביניים כמעט בכל הערים במדינת ישראל, במרכז ובפריפריה, במקומות הכי מרכזיים, בערים הגדולות. הם רק שכחו להגיד שאלה יהיו אוהלים ולא דירות. אדוני היושב-ראש, בעצם היום אנחנו דנים על חוק הווד”לים, וגיליתי בעיה בציבור הרחב: כל יום אנחנו שומעים מאנשי ראש הממשלה: חוק הווד”לים, צריך את חוק הווד”לים, חוק הווד”לים יקל על האזרחים. כל יום אנחנו שומעים מאזרחים שחלקם לא יודעים מה זה חוק הווד”לים בכלל, שמדובר בעד או נגד, ואפילו ראש הממשלה ביקש מהסטודנטים לתמוך בחוק הווד”לים. ללא ספק, חוץ מאנשי לשכת ראש הממשלה והקואליציה, רובם לא יודעים מה זה הדבר הזה, והרוב המוחלט אמר את דברו, אדוני היושב-ראש. חוק הווד”לים הוא רע. חלק אומרים שהוא רע בגלל שהוא יוצר עוד ביורוקרטיה לא מקצועית ועוזר רק לקבלנים, והחלק השני מספיק לו לדעת כי היוזמה היא של ביבי כדי להגיד: לא, החוק הוא רע. וכמו שאמר חברי חבר הכנסת שלמה מולה, הוא אמר דבר נכון: אם בחוק לא מוגדר דיור בר-השגה, איזה חוק זה? לאיזה מטרה הוא יכול להביא לנו את החוק הזה? אבל בעצם גיליתי שלא כל אזרחי מדינת ישראל יודעים מה זה ראשי התיבות של חוק הווד”לים, ואז אני החלטתי לקחת יוזמה לעזור גם לציבור הרחב וגם לחברי הכנסת ולהסביר מה זה ראשי התיבות של חוק הווד”לים. חברי הקואליציה אמרו לש"ס שזה ועדה לדיור לאומי. אדוני היושב-ראש, ככה אנחנו מבינים את ראשי התיבות של חוק הווד”לים, אבל אחרי שקראתי את החוק והקשבתי לציבור הייתי יכול לקרוא לחוק "ועדת קומבינות לקבלנים" או "ועדת קומבינות לעסקנים", אבל זה לא מתאים לראשי התיבות. כנראה לא זה הפירוש. חשבתי אולי "ועדת דפני ליף". דפני ליף יזמה את המחאה, הקימה אוהלים. ביבי נלחץ, התחיל להזיע ושוב החליט למצוא את הקומבינה שלא אמורה לעזור תכל'ס לציבור הרחב ולמעמד הביניים, אלא כולה לעשות איזשהו מהלך קוסמטי כדי שדפני ליף וחבריה יירגעו. כנראה שזה לא קרה. האנשים שיושבים באוהלים לא כל כך מטומטמים והבינו את הקומבינות של ראש הממשלה. אני רוצה להגיד עוד דבר אחד. אני בעצם, בזמנו, כשהיה גל עלייה מברית-המועצות, בשנות ה-90, הגיעו יותר ממיליון עולים, היתה אותה דילמה, אותה בעיה של דיור, אבל היה מנהיג שקיבל החלטה. דרך אגב, מההחלטה שלו אז, מהמנהיגות שלו, אדוני היושב-ראש, אני עד עכשיו סובל. אבל הוא קיבל החלטה. הוא דפק על השולחן והחליט. הוא אמר לביורוקרטים דבר פשוט: פה אני בונה; וכל המערכת התייצבה סביב ההחלטה שלו, פשוט. הוא לא ביקש מהביורוקרטיה רשות לעקוף אותה, הוא לא ביקש ממנה רשות, הוא פשוט החליט. זה היה אריק שרון. הוא החליט לבנות את הבנייה הקלה. אני גר בבית כזה, זה לא משהו, אבל זה היה פתרון אמיתי של מנהיג ושל מדינת ישראל. כל מה שחסר לנו היום זה לא איזו הצעת חוק וד"לים, חסרה לנו מנהיגות של ראש ממשלה. ואז אמרתי לעצמי: החבר'ה הצעירים האלה הם לא טיפשים והם אמרו את דברם, אבל ביבי עדיין נלחם להעביר את חוק הווד”לים. אז כנראה יש פירוש אחר לראשי התיבות, שהוא "ועדת דיסנילנד". חשבתי שדווקא החוק הזה מאפיין הכי טוב את ממשלת ביבי – מגרש משחקים עם אשליות, כדי לנתק את הציבור באופן זמני מהבעיות הקשות והאמיתיות שעומדות על סדר-היום והממשלה אחראית להן. אתם יודעים מה? גם למגרש המשחקים הזה צריך עוד להיכנס, ולא כולם יכולים להיכנס למשחק הזה. אני אנסה להסביר את עמדתי. לפני פחות משנה בנק ישראל החליט להעלות את ההשתתפות העצמית מ-30% עד 40%. אני שואל אותך, אדוני היושב-ראש: דירה באופקים, המחיר פחות או יותר, בסדר גודל של 700,000 שקל; השתתפות עצמית של 40% זה סדר גודל של 300,000. מאיפה זוג צעיר ייקח את ה-300,000 מזומנים? אין לו מאיפה לקחת, אבל הוא יכול ללכת לשוק האפור ולשוק השחור. ומאיפה יש כסף בשוק האפור ובשוק השחור? מאותם הבנקים. זאת אומרת, הגלגול הזה, הסיבוב הזה, עוד פעם אנחנו חוזרים למערכת הבנקים ועושים קשיים לאותם זוגות צעירים. אבל אמרתי לעצמי שגם פירוש של המצב המדיני, ולא יכול, וכל כך קשה, ששום אשליה – אפילו האשליות של ביבי לא יוכלו לנתק את העם מהמציאות. ביבי, בגדול הצלחת לנתק עם האשליה שלך, את העם, למשך שנתיים וחצי, והעם סוף-סוף התעורר, וזה טוב. אדוני היושב-ראש, שאלתי את עצמי שוב: אם זה לא חוק הדיור הלאומי ולא חוק דפני ליף ולא חוק דיסנילנד, אז נשארה אופציה אחרונה, והיא האופציה האמיתית, שמאפיינת את ההתנהלות של ממשלת ישראל בשנתיים וחצי האחרונות. בעקבות ההתנהלות הזאת הגענו לשפל המדרגה בנושא המדיני. שמעתי היום בתקשורת שאנשי לשכת ראש הממשלה אומרים שכל ההפגנות הן אך ורק עד ספטמבר, כי בספטמבר תבוא עלינו מכה חדשה – מכת הכרזת מדינה פלסטינית באו"ם. שמעתי את ההאשמות, שהחבר'ה האלה שיושבים בשדרות-רוטשילד הם רק אלה שאוכלים סושי ומעשנים נרגילות, וזה קשור רק לאנשי המרכז, מרכז הארץ. זה לא נכון, אדוני היושב-ראש. אני גר באופקים, באופקים יש אותה בעיה ואין באופקים אפילו מקום לקנות סושי. אין שם דבר כזה. כל ההאשמות האלה הן האשמות שווא. שמעתי גם שהולכים לגייס הרבה כוחות מילואים בספטמבר. יפה עשה ביבי, לקח את אותו מעמד ביניים שנמצא באוהלים, בכיכרות וברחובות, והעביר אותם לאוהלים בבסיסים צבאיים ובגבולות המדינה, בגלל הכישלון המדיני שלו. אדוני היושב-ראש, אני הבנתי שביבי הולך עם החוק הזה עד הסוף. כל מה שהממשלה עשתה עד היום זה אך ורק דרדור של מדינת ישראל. ביבי באמת החליט ללכת עד הסוף והחליט להקים ועדת דרדור לאומי – וד"לים – כדי לדרדר את הביטחון, את הכלכלה ואת החברה הישראלית לתהום. אדוני היושב-ראש, עכשיו אני רוצה באמת להגיד משהו אישי ולבקש משהו מאוד אישי מראש הממשלה. אדוני היושב-ראש, אדוני ראש הממשלה, כמה מאות מטרים מפה נמצא אוהל שיושב בו ד"ר ליאוניד אידלמן. הוא שובת רעב כבר כמעט שמונה ימים. הוא מאוד חלש מבחינה פיזית, אך חזק מאוד מבחינה נפשית. אני מבקש ממך, אדוני ראש הממשלה, להיפגש אתו, להתייחס אליו, להקשיב לו – לפחות פעם אחת. עם כל הכבוד לאוהלים, לדירות ולחוק הווד”לים – שזה חוק הוונדליזם – אנחנו מדברים פה על חיי אדם ועל כבודם של אנשים שמקדישים את חייהם להצלת חיים של אנשים אחרים. המצב של הרופאים הוא בושה וחרפה לכולנו. אבל אתה, שמקבל את ההחלטות, אדוני ראש הממשלה, יש לך אפשרות לתקן את העוול שנגרם לרופאים ולהוציא את כולנו מהבושה הזאת. אני רוצה להודות גם לחברי הכנסת וגם לחברה הטובה שלי, ד"ר רחל אדטו, שמלווה אותם יום-יום במאבקם הצודק. אני באמת רוצה להתייחס לנאום של ראש הממשלה. בנאום הראשון שלו הוא התייחס רק לסטודנטים, מסיבה אחת פשוטה – כי הוא מפחד מהם, הוא מפחד מהלחץ. אני פונה לכולם, גם לאנשי המחאה: צריך להמשיך את הלחץ. ביבי לא עומד בלחצים. תודה. היו"ר אחמד טיבי: אני מודה לך מאוד, חבר הכנסת טיבייב. חבר הכנסת עפו אגבאריה, בבקשה. ג'מאל זחאלקה (בל"ד): – – – היו"ר אחמד טיבי: אצלי לא מתוקן. בבקשה, ג'מאל זחאלקה. ג'מאל זחאלקה (בל"ד): כבוד היושב-ראש, רבותי חברי הכנסת, כנראה משהו השתבש בסדרי הדיון. אתמול נקראתי לבוא ב-23:00 ובאתי לכאן, ואמרו שנגמר הזמן, תבוא מחר ב-11:00. באתי ב-11:00, אמרו: נמחק השם שלך. לכן אני הופתעתי מהשגיאה. אני בטוח שזה היה עניין מינהלי. היו"ר אחמד טיבי: אומרים לי שזה סיכום בין הסיעות על שינויים בסדר-היום. מה שהיה מונח – – – ג'מאל זחאלקה (בל"ד): בסדר, בסדר. המחאה שלי מופנית לסיעות, לאופוזיציה, על כך שמטרטרים אותנו ככה. לפני זמן קצר מישהו מצא את הפתרון לבעיית הדיור. במכתב ששלחו גאוני הדור: השר משה כחלון, השר החברתי, עלק – חברתי – שהתקשורת אוהבת לאהוב אותו, השר מיקי איתן, השר אדלשטיין, השר הרשקוביץ והשר פלד, פנו במכתב לראש הממשלה: הפתרון – לבנות במה שהם קוראים יהודה ושומרון ובירושלים. ככה אפשר לפתור את מצוקת הדיור בישראל. לדעתי, כאן יצא המרצע מן השק – שהימין ששולט בממשלה, ומדובר בשרים, לא מדובר באופוזיציה, מנסה להפנות את הזעם המוצדק של הציבור לאפיקים של שוביניזם, של לאומנות, של עימות עם הציבור הערבי בתוך ישראל ועם הציבור הפלסטיני. אי-אפשר להבין מכתב כזה בזמנים כאלה. כאשר יש בעיה חברתית, אומרים, הפתרון שלה הוא על חשבון הפלסטינים. יש מצוקת דיור, השר אלי ישי רץ אץ לאשר בנייה של 4,700 יחידות דיור בעיר הקרויה חריש, שנבנתה כדי לעצור את האפשרות של התפתחות היישובים הערביים באזור המשולש הצפוני. זו המטרה היחידה שלה. היא נבנתה בצורה דווקאית בלב של קיבוץ ערבי גדול, אזור שיש בו יישובים ערביים שמשוועים לקרקע כדי להתפתח, להרחבת תחומי שיפוט, תוכניות מיתאר, אזורי תעשייה וכו'. באים ורוצים לבנות את העיר חריש בלב האזור הזה – 150,000 מהיהודים החרדים. אני קראתי ואני שוב קורא לציבור החרדי לא ליפול בפח ולא להסכים להיות חוד החנית של תוכניות הממשלה לחנוק את היישובים הערביים. אני אומר להם, אל תשתתפו בחנק של היישובים הערביים. אז אנחנו רואים כאן מצב שבו ניסיון להפנות את הזעם לא כלפי הממשלה אלא כלפי הציבור הערבי, וזה, איך אומרים, שיטה ידועה של הימין, לא המציא אותה לא ביבי נתניהו ולא משה כחלון, שהוא גם איש ימין קיצוני, שמתהדר, לובש גלימה של חברתי. אני חושב שהיא לא מוצדקת ולא מגיעה לו. מי שקורא לבנות בשטחים הכבושים בזמנים האלה, לבנות עוד התנחלויות, הוא אדם שנמנה עם המחנה של הימין הקיצוני שמתגרה בחוק הבין-לאומי ומכריז עוינות כלפי העם הפלסטיני, לא פחות ולא יותר. ידועה דרכו של ביבי נתניהו בניצול משברים. מי שהיה כאן בכנסת כשהיה המשבר הכלכלי בשנת 2003, ראה איך ביבי נתניהו מנסה להעביר שינויים ארוכי טווח בכלכלה תוך ניצול המשבר. במחי יד, אחרי שהוא קיצץ בקצבאות הילדים, שעד היום לא חזרו להיות כמו שהיו, כשהוא קיצץ במענקי איזון לרשויות המקומיות, שגם הם לא חזרו למה שהיו, וקיצץ בתקציבים של החינוך ושל הבריאות; כמעט בכל דבר. במקביל הוא נתן הנחה של 7 מיליארד שקל למעסיקים בהורדת מס מעסיקים; בדיוק מה שהוא עושה היום – הוא מנסה מעביר את חוק הווד”לים שמטרתו לעזור לבעלי הון. ביבי נתניהו עושה זאת לא בגלל שהוא חושב שהוא איש מרושע שרוצה לדפוק את העניים ולעזור לעשירים, אלא הוא מאמין באמת ובתמים שחיזוק העשירים, מתן אפשרות לשוק חופשי דורסני, לקפיטליזם דורסני, דרוויניסטי, יביא לפריחה כלכלית שכולם ייהנו ממנה. אם העניים יסבלו אז שיסבלו. זה בעצם תמצית לא רק של תפיסת עולם כלכלית, אלא גם של תפיסת עולם מוסרית, שצריך לחזק את החזקים ולעזור לחלשים להתדרדר מטה; או אם הם מתדרדרים מטה מעלימים עין, ולפעמים העלמת עין גרועה ממעשה מכוון. ובדיוק כאן, למעשה, מתארים לנו את היתרונות של העניין, של החוק הזה ושל חוקים דומים, שהם יביאו ל-A, B, C ואנשים ישקיעו יותר והעשירים יבנו בתים וכו'. המחיר שמשלמות השכבות החלשות צריך להתעלם ממנו, זה תמצית תפיסת עולמו של ביבי נתניהו. עכשיו יש אנשים שאומרים, אנחנו רוצים צדק חברתי, רוצים שינוי בעניין הדיור ושינוי פה ושינוי שם. לא רוצים להפיל את הממשלה. זאת אומרת, הם מעלים בדעתם שאפשר להשיג צדק חברתי במסגרת ממשלתו של בנימין נתניהו. איך אומרים, זו הבדיחה האחרונה בעיר, וזו גם בדיחה גרועה מאוד. אי-אפשר, פשוט אי-אפשר, זה מנוגד לתפיסת עולמו של האיש, לתפיסתה של הממשלה. הם מוכנים לשלם מס שפתיים לצדק חברתי, לעשות הופעות בטלוויזיה, לטפל פה ושם בשוליים של עניין של תקשורת ומעבר של פלאפונים, כאילו שזה מהפכה חברתית, וזה מקבל רייטינג גבוה בתקשורת, אבל בבעיות השורש לא מטפלים. הצדק החברתי היום הוא תלוי רייטינג. יש סקסאפיל לאיזושהי הצהרה כאילו היא מביעה או משקפת צדק חברתי, אז עושים אותה, אבל בבעיות האמיתות לא מטפלים. הנה לכם ציבור גדול שפשוט מזניחים לגמרי את בעיותיו בענייני הדיור. לא רק שמזניחים את בעיותיו, אלא אנחנו מתבשרים שחלק מהפתרונות יבוא על חשבונו של הציבור הערבי, כמו הקמת העיר חריש, כמו הכוונה להקים ערים בכל מיני מקומות צמוד ליישובים הערביים כדי למנוע את התפתחותם של היישובים הערביים, כדי למנוע את הרחבת שטחי השיפוט של היישובים הערביים, וכמובן הרחבת תוכניות מיתאר והקמת אזורי תעשייה ותעסוקה מודרניים כמו שמגיע לציבור הערבי הזה. זה אחד הפתרונות של הממשלה, והוא על חשבוננו. דבר שני, הפתרונות שמציעה הממשלה כשבאים כבר לפתרון, מזניחים לגמרי את צרכיו של הציבור הערבי, את התנאים המיוחדים של הציבור הערבי, ועושים את זה בכל מיני שיטות שונות ומשונות, כי התפיסה של הסיוע ושל התכנון היא תפיסה של התנחלות, של קולוניאליזם שבו המדינה יש לה שטח – בא המסרטט, מסרטט דונם, בונה ארבע יחידות דיור על הנייר והולכים על הקרקע וזורעים את זה. את זה אפשר לעשות כשמקימים עיר, את זה אפשר לעשות כשהמדינה מתכננת, אבל לא כשיש התפתחות טבעית של אזור של יישוב, שיש בו בעלות על הקרקע, שיש בו משפחה שבונה בית כל חמש או עשר שנים, לא בבת אחת; שיש בו תפיסה אחרת לגמרי, התפתחות אחרת. והתוכניות שאנחנו רואים כאן לא נותנות תשובה לצרכיו האמיתיים של הציבור הערבי. אני חושב, כבוד היושב-ראש, אנחנו מניחים את הדרישות שלנו לא רק בפני הממשלה, אלא גם בפני ראשי ההפגנות, מנהיגי ההפגנות, בפני ראשי ההסתדרות שהצטרפו להפגנות, וכל מי שתומך בזכות לדיור הוגן, לדיור בר-השגה. ומי שאומר "העם רוצה צדק חברתי" – אז יש שטר שצריך לפרוע אותו. ולפרוע את השטר "העם רוצה צדק חברתי", שזה מושאל מכיכר תחריר האגדית, זה אומר להתנגד להרס בתים. אתה לא יכול להגיד שאתה בעד צדק חברתי ולהעלים עין מכך שהורסים בתים ביישובים הערביים. אתה לא יכול להגיד שאתה בעד צדק חברתי כאשר אתה רואה שחונקים את היישובים הערביים – אין תוכניות מיתאר ליישובים הערביים, אין עזרה בדיור ביישובים הערביים. אתה לא יכול להגיד "העם רוצה צדק חברתי" בצורה כזאת, אלא אם אתה מתכוון ליהודים בלבד. אז בבקשה, אנא, שיחליטו ראשי המפגינים, יגידו: אנחנו בעד צדק חברתי ליהודים ולא לכלל האזרחים. הגיע הזמן לאזרח כל דבר. צריך לאזרח את הדרישה לדיור הוגן, ואזרוח הדרישה הזאת אומר שהיא צריכה להיות חפה משיקולים אידיאולוגיים ופוליטיים, אלא רק שיקולים תכנוניים, שיקולים של טובת כלל התושבים, תכנון לכל האזרחים בצורה שווה, שוויונית ולויאליות לכל אזרח ואזרח. שבועת המתכנן צריכה להיות כמעט כשבועת הרופא, להיות עיוור צבעים מבחינת הזכות ולהיות עם עיניים פקוחות מבחינת התרבות והצרכים של כל אחד ואחד מאזרחי המדינה. אני חושב שהגיע הזמן לבוא עם פתרון כולל, שיכלול את היישובים הערביים. אנחנו נתקומם ואנחנו מזהירים מכל ניסיון לפתור את בעיית הדיור בישראל תוך התעלמות מהצרכים של היישובים הערביים. אנחנו דורשים פתרון לבעיית תוכניות המיתאר, כאשר הרוב המכריע של היישובים הערביים, ברובם המכריע אין תוכניות מיתאר מתאימות. אנחנו רואים שאין ביישובים הערביים הסיוע הדרוש, פיתוח התשתיות הדרוש, כדי להקים שכונות חדשות. איך אפשר? אנחנו יודעים שהמועצות המקומיות, השלטון המקומי ביישובים הערביים מתמוטט, הוא לא יכול לשאת את העניין הזה. ואם כבר וד"לים, אז בבקשה – איך אפשר היום לתכנן שכונה בסח'נין או שכונה בבית-ג'ן או שכונה באום-אל-פחם או שכונה בכפר-קרע? אנחנו רואים שאף פעם לא בא הפיתוח של הדיור או בניית הדיור אחרי פיתוח התשתיות, אלא להיפך. הפיתוח רץ אחרי ההתפתחות. כלומר, יש לך שכונה שהיא כבר בנויה, אין בה כבישים, אין בה ביוב, ואחר כך אתה מנסה, איך אומרים, ליצור טלאי על טלאי, במקום לעשות את הדבר הזה בצורה מתוכננת. היישוב טייבה – במרכז היישוב יש דרכים לא סלולות. יש לנו בעיה חמורה מאוד של דיור, אבל דיור דורש תנאים מסביבו. לא רק בניית בית, אלא שיהיה כביש שיבוא לבית, שיהיה ביוב שיצא מהבית, שיהיה בית-ספר קרוב לבית, שיהיה בית-חולים קרוב לבית. יותר מ-90%, לפי דוח של מרכז "רכאז", יותר מ-90% מבתי-האב הערביים רחוקים יותר מ-5 ק"מ מבית-החולים הקרוב. זה כמעט פי שניים או שלושה מהציבור היהודי. לבסוף אני רוצה להזכיר תוצאות של סקר שפורסם לאחרונה, של מרכז "רכאז", וזה, איך אומרים, ממצה את התמונה. לפי הסקר הזה, שנעשה בהשתתפות אלפים, יותר מ-3,000 אנשים נסקרו, 55% אמרו שהם יצטרכו דירה בעשר השנים הבאות; 47% אמרו שהם לא יכולים לעשות זאת, או בגלל היעדר קרקע לבנייה, או בגלל חוסר תקציב. יש בפנינו בעיה לכלל האזרחים. אני קורא מכאן לכל חברי הכנסת לא לתת יד למציאת פתרונות על חשבונו של הציבור הערבי או תוך התעלמות מצרכיו של ציבור זה. תודה רבה. היו"ר מגלי והבה: תודה לחבר הכנסת ג'מאל זחאלקה. אני מזמין את חבר הכנסת אחמד טיבי, סגן היושב-ראש. בבקשה. אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל): אדוני היושב-ראש, רבותי חברי הכנסת, מה שמיוחד במחאה הזאת, מחאת האוהלים, הוא ההתגייסות המהירה, הרבה, של צעירים למחאה הזאת. נכון, היא קמה במרכז, אבל האמפתיה וגם ההשתתפות וההפגנות והאוהלים קמים גם בפריפריה – גם בבאר-שבע, גם בצפון – ולכן היא מחאה אותנטית. יש בה ייחוד, מדברים על מעמד ביניים, על סוג חדש של מפגינים בנושאים החברתיים האלה, וכאן חוזקה. זאת נקודת חוזק של המחאה הזאת ולא נקודת תורפה. מנסים בממשלה, במפלגת השלטון בעיקר, לחפש נקודות תורפה, כדי להגיד: זה פוליטי, זה לא פוליטי, מדובר בצפונים תל-אביבים, נרגילות וסושי. א. זה ניסיון זול להתייחס בצורה נלוזה כזאת לציבור שלם שמוחה על נושא חברתי לגיטימי, שכואב לכולם. זה מראה על הנתק, על הדיסוננס בין מפלגת השלטון לבין הרחוב, בעיקר לגבי המפגינים האלה. אני חושב שההתכנסות אתמול של סיעת הליכוד יחד עם ראשי המועצות, אפשר לכנות אותה כנס ביזה. ההתבטאויות שהיו שם נוראיות. הזכירו קודמי את מה שאמר x על נרגילות וסושי, את מה שאמר y, שכאילו זה לא הרבה מפגינים, זה בודדים. אנשים מנותקים, או שמנתקים את עצמם מהמציאות עד כדי עלבון לאינטליגנציה הבסיסית. זה מביך. ואז אומרים בחדרי חדרים שראש הממשלה אומר כך, ראש הממשלה מתייחס אחרת, כאילו הוא מתייחס בזלזול למפגינים. אני מאמין לדיווחים האלה שהוא מתייחס אליהם בזלזול, כי היחס עד עכשיו של ראש הממשלה ושל השרים ושל הממשלה אליהם הוא יחס מזלזל. הוא יחס מזלזל. אומרים: פוליטי, לא פוליטי; יש מחאה כזאת שהיא לא פוליטית? מה זאת אומרת, מי שמקבל את ההחלטה על הדיור זה הרב הראשי של תל-אביב? זאת הממשלה. מדובר באנשים פוליטיים, ולכן המחאה היא נגד אנשים שמקבלים החלטות בנושאים חברתיים, כלכליים, ביטחוניים, לאומיים, שהם פוליטיקאים, ולכן המחאה היא פוליטית. אומנם היא לא מפלגתית, כל אחד יכול להצביע מה שהוא רוצה – יש אנשי שמאל, אנשי ימין, יש חילונים, יש דתיים, יש יותר מזה ויש יותר מהאחר – אבל המחאה היא מחאה פוליטית, כי מי שמדבר על הצורך לשנות את השיטה, זו דרישה פוליטית והיא לגיטימית. אלא מה, זו מחאה אסטרונומית? ולא צריך לחשוש מהמלה "פוליטי", וצריך לומר יותר, ולהסביר לאיפה הולך הכסף, איפה מושקע יותר. איפה הטמטום הפוליטי שגורם מצוקות חברתיות לאנשים בתוך "הקו הירוק"? ובכן, אדוני היושב-ראש, לאיפה הולך הכסף? תיאום פעולות הממשלה בשטחים – 200 מיליון שקל; המשך בניית חומת ההפרדה והתחזוקה – 850 מיליון שקל; עפו, 850 מיליון שקל. המועצה להשכלה גבוהה ביו"ש, זה הסעיף, ככה – 450,000; מימון תוכנית ההינתקות – 240 מיליון שקל – – – היו"ר מגלי והבה: אדוני, אני חושב – בתוספת מה שקיבלו אז על ההתנתקות. אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל): בדיוק. אבטחת מתנחלים בירושלים המזרחית – 70 מיליון שקל; פיתוח במעלה-אדומים – 30 מיליון שקל; פיתוח בהר-חומה ג'בל-אבו-ע'נים – 124 מיליון שקל; מיגון אוטובוסים – 10 מיליון שקל; תראה אחד חזק, חבר הכנסת עפו אגבאריה, תקשיב: פיצוי למפעלים בהתנחלויות על הפסד הקלות המס בשוק האירופי – 11 מיליון שקל. אתה מבין? 11 מיליון שקל בגלל השוק האירופי, וזה למתנחלים ולתוצרת שלהם; סבסוד באוטובוסים למתנחלים וחרדים – 31 מיליון שקל; מיגון אמצעי ביטחון למתנחלים – 316 מיליון שקל; סיוע באזורי עדיפות לאומית – 160 מיליון שקל, ועוד ועוד. יש עוד סעיפים. על סעיף אחד כזה אפשר לפתור בעיות באופקים. דיבר כאן חבר הכנסת טיבייב לפני – אפשר לפתור בעיות באופקים. אפשר לסלול את הכביש בטייבה לאזור התעשייה? אפשר. כולה 8 מיליון שקל. אפשר להקים שכונות חדשות ביישובים נזקקים? בוודאי אפשר. אפשר באמצעות החיסכון הזה להוריד את המע"מ? אפשר. אפשר לסייע לסטודנטים, חבר הכנסת אריה ביבי? אפשר. יש כאן סדר עדיפות לקוי של הממשלה, מעוות. עכשיו נכנס לסיפור עופר עיני. כאילו בא להציל. בהתחלה אומרים שהוא יכול להפיל את הממשלה והוא יחבור למפגינים, ואז הוא מתחיל להטיף להם מוסר כאילו היה דובר ממשלת ישראל. זה יכול להתאים לו, כי הוא הקים את הממשלה הזאת. זה האיש שהקים את הממשלה הזאת, והוא בא להטיף מוסר לאנשים האלה, שרוצים להשפיל את ראש הממשלה. לא, הם לא רוצים להשפיל את ראש הממשלה, הם רוצים ללחוץ על ראש הממשלה. לא מדובר בפוליטיקאים מקצוענים כמוהו. מדובר בצעירים שזאת אולי החוויה הפוליטית או המחאתית הראשונה שלהם. באים עם מרץ – לא עם מרץ, עם תמריץ, שלא יגידו שזאת מחאה מפלגתית. באים עם תמריץ, עם טריגר. אין מפלגה בשם טריגר? אין – – – אריה ביבי (קדימה): עם רצון. אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל): יש הרבה רצון. היו"ר מגלי והבה: למה, התעייפת מהשם של המפלגה החדשה שאת מחפשת הצעות? תציע לה משהו. אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל): "עצמאות מאותגרת" או "טריגר עצמאות". אריה ביבי (קדימה): independent. אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל): ואז הוא עולה לשידור וממש קוטל אותה. אזי, אפשר להסיק שהוא לא שותף למאבק הזה. אולי הוא דואג יותר לוועדים הגדולים במשק ופחות לאזרחים הפשוטים. מאדם שהוא ראש האיגודים המקצועיים מצפים לאמפתיה מוחלטת לאנשים האלה ברוטשילד, באוהלים, בבאר-שבע. שום דבר חוץ מזה. עכשיו, אני כתבתי מאמר ב"nrgמעריב" על מצוקת הדיור וההפגנות, וקראתי לו "מהפכת ה-14 ביולי?", כי ההפגנות והמחאה התחילו ב-14 ביולי. כי יש כאלה שלמדו מהסביבה, למדו באופן חיובי, רצו להעביר סוג של מחאה גם של מעמד הביניים. במצרים, בכיכר תחריר, מי שהתחילו את המחאה הם אנשים מבוססים. לא דיברו רק על כיכר הלחם אלא דיברו על כבוד לאומי וכבוד אישי וכבוד קולקטיבי, שנמאס להם. זו בדיוק הססמה של האנשים ברוטשילד. פשוט קצה נפשם. לאנשים נמאס, רוצים מדינה אחרת, רוצים שיטה אחרת. לא רוצים להיות מושפלים. מרגישים שהממשלה שמה פס עליהם ועל הצרכים הבסיסיים שלהם כאזרחים. לכן, אני שואל, האם תנועת ה-14 ביולי בתל-אביב תהפוך להיות מהפכת ה-14 ביולי? אומרים לי שמה שהיה לפני המחאה לא יהיה אחריה. אני מקווה שזה נכון. אני לא בטוח שזה נכון, אבל אין ספק שנפל דבר. אין ספק שנפל דבר. אי-אפשר להתעלם מהמחאה הזאת. עכשיו, הספינולוגים בלשכת ראש הממשלה, בליכוד, מחפשים איך להוציא את האוויר, לתקוע להם פה, שם. מתי הם ייכשלו? מה יהיה בספטמבר? בלשכת ראש הממשלה, שחששו מספטמבר, מקווים כיום ומייחלים שספטמבר יוקדם ליולי, כי אולי כך אפשר למקד את כל התקשורת ואת אור הזרקורים במה שיקרה בדרישה להקמת מדינה פלסטינית, ולאו דווקא במחאה הצודקת והלגיטימית הזאת, שאני קורא לאנשים להצטרף אליה בכל מקום – אם לא פיזית אליה, אז במקומות אחרים, גם ביישובים יהודיים וגם ביישובים ערביים. עכשיו, למה אני אומר שסוג התביעות שונה בין יהודים וערבים – למרות שאפשר להשתתף במחאה הזאת גם אם יש תביעות שונות באותו נושא? המפגינים ברוטשילד מוחים למשל על עליית מחירי הדירות או מחירי השכירות או שלא בונים מספיק. בונים אלפי דירות, אבל לא מספיק, וצריך עשרות אלפים, אולי. בטייבה יש אוהל, גם בבקעה, גם בנצרת, גם בחורפיש, אבל שם לא זאת הדרישה. הדרישה בטייבה, למשל, היא להפסיק להרוס בתים, להרחיב את תחום השיפוט או לשדרג את תוכנית המיתאר כדי שתענה על הצרכים העתידיים של היישוב. אין שם בנייה ציבורית, ביישובים הערביים. בנייה ציבורית קיימת רק לציבור אחד – לציבור היהודי – כי תמיד הביטוי שאתה שומע בתקשורת הוא: יש עניין ציבורי בנושא x או y, כלומר: היהודים מתעניינים בנושא x או y; ציבורי זה תמיד יהודי. או הפקעה למטרות ציבור – ההפקעה תמיד היא מערבים למטרות ציבור, כלומר, לציבור היהודי. בדרך כלל אין תנועה הפוכה, אין כיוון הפוך. ולכן, התביעה היא קודם לבנות – קודם להפסיק להבטיח ואחר כך להפסיק להרוס. לתת תוכניות מיתאר. מג'ד-אל-כרום – יישוב שנחנק – עין-מאהל וכל האזורים, כל היישובים הערביים כאלה, שלא לדבר על ג'לג'וליה, בהחלט. כל יישוב שאתה תזכיר, יענה על מה שאני אומר: חנק, סטרנגולציה ממוקדת, ממוסדת, של הממשלה בגלל תכנון ובנייה מכוון. עפו אגבאריה (חד"ש): תסביר מה זה "סטרנגולציה". אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל): היתה רופאה שיצאה, היה מפקד שירות בתי-הסוהר שיצא, ושלי יודעת. שלי יחימוביץ (העבודה): לא, אני לא יודעת. אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל): סטרנגולציה זה חניקה שיכולה לגרום לאספיקסיה. עפו אגבאריה (חד"ש): – – – היו"ר מגלי והבה: זה בבחינות לסיום התואר? אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל): עברנו כבר מזמן, התמזל מזלנו שעברנו את הבחינות. אין מספיק קרקע לפיתוח, אתה מכיר את זה, אדוני, לכן צפיפות האוכלוסין ביישובים. היעדר של תשתיות מודרניות, היעדר שטחים לתעסוקה, בתי-מלאכה, אזורי תעשייה. דיברנו כבר על כביש הגישה לאזור התעשייה בטייבה? אמרנו כבר? נמשיך לומר, עד שיהיה. אגב, אין אזורים מיועדים לאזורי תעשייה ומלאכה מיוחדים, ואז נאלצים לבנות בתוך היישובים, בשכונות מגורים, וזה מפגע סביבתי, תברואתי, ממדרגה ראשונה. אמרתי, אין בנייה ציבורית אצל ערבים. אני, כשנכנסתי לכנסת ב-1999, אחד הפרויקטים הראשונים היה הרעיון של הקמת עיר ערבית חדשה. זה היה במצע שלנו כבר ב-1995, 1996, לכן הצעתי הצעת חוק: הקצאה שוויונית של קרקע כדי להקים יישוב עירוני, או במשולש או בגליל. מאז קום המדינה לא הוקם אף יישוב ערבי, לא בגליל ולא במשולש. עשרות ומאות יישובים של יהודים קמו באזורים האלה. הם גם קמו מעבר "הקו הירוק", באזור כבוש. מה, רק למתנחלים יש ריבוי טבעי? הערבים לא מתרבים? אין להם צרכים כאלה אנושיים? ולכן, התוכנית היא סיסטמטית, האפליה היא בהתאם. מובנית. שטחי השיפוט של הרשויות הערביות – שטחי השיפוט של הרשויות הערביות הם לא יותר מ-2.5% משטחה של המדינה כולה, אף-על-פי שאנחנו מהווים 20% מהאוכלוסייה. מאז 1948 גדלנו כמעט פי עשרה, אבל עתודות הקרקע הצטמצמו לפחות מחצי. השטחים המיועדים לתעשייה ביישובים הערביים, אזורי תעשייה, הם פחות מ-1%. ביישובים היהודיים – בין 12% ל-14%. עכשיו, יגידו לנו: איפה נביא לכם אדמות? יש. איפה תביאו אדמות? עמיתי אברהים צרצור הזכיר את המספרים, משגב ומסביב לה. סח'נין והאזור ההוא – 220,000 נפש, יש להם 210,000 דונם; אבל משגב, יש 14,500 יהודים ויש להם 200,000 דונם. מאיפה באו ה-200,000 דונם? הם הופקעו מהבעלים, מהאזרחים הערבים שגרים שם. יש לשקול ולפתוח את כל מה שקרוי הסכמים עם המושבים והקיבוצים ולהחזיר חלק מהאדמות האלה ליישובים הערביים הסמוכים. יש להחזיר אדמות ליישובים הערביים, כדי להתרחב באופן טבעי. איך טייבה תתרחב אם היא תישאר בלי עתודות קרקע? עם תוכנית מיתאר שלא מביטה קדימה? אזור ירוק מפה, קו משם וכדומה? בשער-אפרים יש יותר אופק. לכן, אדוני היושב-ראש, כאשר הצעתי את הנושא הזה של עיר ערבית התנגדו בממשלה. הפילו לי את החוק פעם אחר פעם. לפני כמה שנים, כאשר השר ליברמן היה שר תשתיות, או השר שטרית היה שר הפנים, פתאום אומרים: מסכימים להקים עיר ערבית. אז אמרו. היו"ר מגלי והבה: שטרית. אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל): שטרית היה שר הפנים. אמרו, אז אמרו. איפה העיר הערבית? לא קמה ולא תקום. לא קמה ולא תקום. אין עיר ערבית חדשה, אין אוניברסיטה ביישוב ערבי, שלא לדבר על אוניברסיטה ערבית. אין בית-חולים ממלכתי ביישובים הערביים. זה מקרה או לא מקרה שאת כל הדברים האלה אין? לכן, אדוני היושב-ראש, יש כאן מדיניות מכוונת כדי לחנוק את היישובים הערביים. לכן אנחנו מצפים לאמפתיה לצרכים האלה, הבסיסיים. ומה, בדרך כלל באים, שולפים אנשי ממסד או עיתונאים מטעם, או פסאודו-עיתונאים: מה עשו הח"כים הערבים למען הציבור? אתה נתקל בזה, עפו? עפו אגבאריה (חד"ש): כל יום. אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל): נגיד שבמצב פיזיקלי נתון מתאדים הח"כים הערבים, מתאדים, לא קיימים. לדעתך מצב הערבים יהיה יותר טוב או פחות טוב אחרי שאנחנו מתאדים? למשל, יקימו עיר ערבית אחרי שאני אתאדה? יהיה כביש גישה בטייבה? באום-אל-פחם התשתית תשתנה? עפו אגבאריה (חד"ש): אזור תעשייה, 20 שנה אנחנו מבקשים. אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל): אזור תעשייה? ייקלטו יותר ערבים בשירות הציבורי? אנחנו 20% מהאוכלוסייה ורק 7% בסקטור הציבורי. אתה משתתף באופן ערני, יחד עם היושב-ראש, בדיוני ועדת החקירה הפרלמנטרית. לא. ואם יבדקו את הפעילות של הח"כים הערבים בכנסת, 80%, אם לא יותר, מהפעילות שלנו, ואני מדבר על עצמי ועל עמיתי, רוב עמיתי, זה בנושאים חברתיים כלכליים. מי חוסם לנו את ההצעות שלנו בנושאים החברתיים הכלכליים אם לא הממשלה? אם לא נציגי הממשלה והממסד? לעתים גם מכאן וגם מכאן. הצעות של הצעות, מצוינות, צרכניות, חברתיות, כלכליות. לכן, אדוני היושב-ראש, חשוב שהמאבק הזה יצליח. חשוב שהמאבק הזה יהיה כלל-אזרחי, של כולם, של יהודים, של ערבים, של אנשי שמאל, של אנשי ימין גם, שהם הקורבן של מדיניות הממשלה הזו. במקום לגלות אמפתיה למפגינים האלה, אדוני היושב-ראש, הממשלה הזו עושקת את הציבור ומזלזלת במפגינים. לכן ראש הממשלה ראוי לתואר "עושק מורשה". תודה רבה. היו"ר מגלי והבה: תודה לחבר הכנסת אחמד טיבי. אנחנו ממשיכים בסדר-היום, ואני מזמין את חבר הכנסת עפו אגבאריה. יש לו 15 דקות. אחריו יהיה חבר הכנסת נחמן שי, ואחרי נחמן שי תהיה חברת הכנסת רחל אדטו. בבקשה. עפו אגבאריה (חד"ש): אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, לפני פה מנה חבר הכנסת טיבי את כל ההוצאות הגדולות והמוגזמות מאוד של הממשלה לכל מיני כיוונים, אבל לא לכיוונים החברתיים. עכשיו, הרגע יצאתי החוצה, הצטרפו גם הנכים עם דרישות. אנשים על כיסאות גלגלים, האנשים האלה שמהווים חלק מהחברה, שזה כבר עשר שנים לא עודכנה הקצבה שלהם, אף-על-פי שבעשר השנים האלה היו כל כך הרבה התייקרויות של מזון, של תרופות ושל אביזרים שהאנשים האלה באמת צריכים אותם, ולא נשאר להם בסופו של החודש אפילו הכסף כדי לקנות את התרופות שהם צורכים. זה דבר באמת מאוד מאוד מעציב. איך אפשר שממשלה תהיה אטומה לבקשות של שכבה מסוימת, של אנשים מסוימים, שהם הכי זקוקים לעזרה, ומגיעה להם העזרה בזכות ולא בחסד? אבל דבר נורא, שגם כן ראיתי – שליד משרד ראש הממשלה יש משאית לפיזור הפגנות וכמה מכוניות של מג"ב. אז באמת רציתי לשאול: האם באמת המכונית הזאת, וגם המג"בניקים, באו לפזר את המוחים ואת השובתים מול משרד ראש הממשלה? יש שני אוהלים, אוהל של הרופאים ואוהל של הנכים. מוזר שדווקא לשם באים מג"בניקים כדי לפזר את הרופאים – הרופאים ששבתו או ששובתים. כזאת שביתה אינטליגנטית, כזאת שביתה אהודה בציבור, אני לא חושב שהיתה אי-פעם. למה? כי האנשים האלה נותנים את מיטב הידע שלהם, הזמן שלהם, המצפון שלהם, לאוכלוסייה, והאוכלוסייה דורשת את זה ומעריכה את זה. רק הממשלה לא מעריכה את זה. ולידם שובתים גם הנכים, שהצטרפו למחאה ולהתקוממות החברתית. אני קורא לזה התקוממות חברתית, כי אם נוסיף את המתקוממים היום ואת המוחים היום ואת השובתים היום לשביתות הרפתנים והחלב וה"קוטג'" והסולר, וכל הדברים – באמת, איך אפשר להיות כל כך אטום לדבר שאתה רואה? אבל מה שאני רואה מנוכחות המג"ב ומנוכחות המכונה לפיזור הפגנות מעלה אצלי איזשהם סימני שאלה: האם הדברים שאנחנו רואים בליבוי המצב הביטחוני – ראינו שנהרגו רק אתמול שני פלסטינים ליד קלנדיה; המתנחלים בשטחים מתפרעים ומתנכלים לפלסטינים. אנחנו גם שמענו על תקרית בדרום-לבנון, בגבול עם לבנון. האם זה מבשר את המדיניות של הממשלה הזאת, שכדי להשתיק את ההתקוממות החברתית, את המחאה, את השביתות האלה, היא הולכת על איזשהו מהלך הרפתקני ביטחוני? אני מזהיר את הממשלה, ואני מזהיר גם את המוחים וגם את השובתים, שבל יעבדו עליכם בצורה כזאת. ואמרו את זה השובתים: מספיק להפחיד אותנו עם הגרעין האירני ועם המצב הביטחוני. מאסנו בהפחדות האלה. הגיע הזמן לשפר את המצב החברתי, ובאמת הגיע הזמן לשפר את המצב החברתי, ואל תעבדו על אנשים בעיניים. זה שאתם רוצים אולי לעשות איזושהי הרפתקה צבאית בשביל לדכא את ההתקוממות העממית החברתית, אני חושב שזה דבר שלא צריך להצליח, כי כנראה השתנה משהו בתפיסה של האדם הממוצע שרוצה לחיות את החיים שלו. אני מציע לראש הממשלה, במקום להפחיד ולהגיד שיש לנו ספטמבר, ומה שהולך לקרות בספטמבר זה ספטמבר שחור – למה שלא תעשה מספטמבר ספטמבר לבן, ספטמבר של שלום? הרי מי מסרב לשלום? ממשלת ביבי נתניהו, בנימין נתניהו. הפלסטינים והערבים וכל העולם אומרים: בבקשה, בואו תתחילו במשא-ומתן. גם אבו מאזן אמר לו שזה לא הבחירה שלנו ללכת לאומות-המאוחדות. הבחירה שלנו זה להגיע למשא-ומתן צודק, שנוכל לחיות בשלום ליד מדינת ישראל. אז למה אתה מסרב לשלום? למה שלא תעשה את הצעד שמתבקש מספטמבר, במקום להפחיד את האנשים שיש לנו צונאמי וספטמבר שחור ואני לא יודע מה, סוף העולם יהיה בספטמבר, כאילו? במקום זה בוא, תעשה שלום. ואת כל הכסף שמנית, חבר הכנסת טיבי, שזורקים אותו בשטחים, אפשר לתת לנכים, להגדיל את הקצבה שלהם, לחדש להם את עגלות הנכים, לתת להם קצת יותר בשביל עוזרת בית ועוזרת יומית, שיוכלו לחיות בכבוד. אתם יודעים שנכה, למשל, צורך פי ארבעה מים מבן-אדם רגיל? אז מדוע לא לתת לאנשים האלה את הדברים האלה? ברגע שאנחנו מדברים על זה – הנה, עובדה, הדבר האחרון שאמרת, חבר הכנסת טיבי, מה עושים חברי הכנסת הערבים. אתה דיברת על זה, כולם דיברו על זה, אני מדבר על זה, אז פתאום זה לא תופס כותרות, זה לא מעניין את אף אחד שאנחנו מדברים על הדברים האלה. כשאנחנו מבקשים בית-ספר – – – אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל): זה לא במשבצת שהם הקצו לנו. עפו אגבאריה (חד"ש): בדיוק, מה שהם הקצו לנו. אז תראה מה קורה. כנראה הממשלה הזאת, או בכלל כל המדיניות – היא רוצה מחברי הכנסת, או בכלל מכל הערבים, לא רק מחברי הכנסת – או שיהיו קיצוניים או שיהיו משת"פים. אחד משני הדברים. אבל בן-אדם שידבר לשכל הישר ויגיד: בואו נחיה ביחד, יש לנו מקום לכולם, בואו על המצע החברתי – מה יש לנו פה לחלק? אין. הרי כולם יודעים שאנחנו פה ואתם פה, ואנחנו נחיה ביחד עם עוד מלחמה אחת או פחות מלחמה. אז למה לא לחסוך דם? למה? הרי אתם יודעים שבסופו של דבר יהיה משהו פה, ואף אחד לא יכול להזיז את השני מפה. אנחנו בסופו של דבר נהיה פה ביחד. למה לעשות את הצעד הזה עם כזה מחיר גדול, גם כספי וגם חברתי וגם מחיר של דמים? הממשלה הזאת, אין לה אג'נדה חברתית. יש לה אג'נדה איך באמת לתת לטייקונים, להפריט את הרפואה, להפריט את החינוך, להפריט את הבריאות כמובן, ואת הדיור. הרי מי מרוויח מהדיור? הקבלנים הגדולים. כל ההצעות הנבובות שהציע ראש הממשלה לא נכונות, והן גם לא יהיו, ובסופו של דבר הן לא משרתות ישירות את זה שבאמת זקוק לדירה. זה שבאמת זקוק לדירה – הן לא ישרתו אותו. הוא לא ישלם פחות. מי שישלם פחות זה הקבלן שמוצע לו להפחית. אז מדוע בתל-אביב פתאום הדירה עולה מיליון וחצי שקל? כי יש הטייקונים שקונים את זה, ואז מעלים את המחיר. אבל גם בפריפריה אין. גם בפריפריה אין בנייה. לא מיותר לדבר על הבנייה במגזר הערבי. אני רוצה לקחת את הדוגמה של עראקיב. מה קורה בנגב? יש אוכלוסייה של מעל 80,000 תושבים שאין למדינה תוכנית מה לעשות אתם. והם חושבים – וכל אזרחי המדינה – שפה חברי כנסת באים ועולים לכאן ומדברים על זה שהבדואים משתלטים על אדמות מדינה. כל האדמות שהן בטאבו, באישורים, בקנייה, בהחלפה – מה שיש אצל הבדואים זה משהו כמו 5% מאדמות הנגב – לא המדינה, מאדמות המדינה זה הרבה הרבה הרבה פחות. זה כל האדמות שלהם. למרות זאת באים, ופה מתחילים לצייר לעם ישראל שכאילו הם משתלטים על אדמות המדינה, וכל יום שני וחמישי עולה מטוס ומצלם ומוצא חווה בדואית, עם אספקת מים וחשמל, וכאילו הקימו שם איזושהי חווה של מאות דונמים. בסך הכול זה כמה צריפים שהיו פה והיו שם, איפה שהאנשים האלה כבר חיים מאות שנים, ופתאום רוצים לכפות עליהם איזושהי צורת חיים אחרת. אז גם זה לא ילך. במדינה מתוקנת, שבאמת יש לה רגש לאזרחים שלה – וזה לא משנה עכשיו, אני לא מדבר רק על הערבים או רק על היהודים; אני מדבר על כל אזרח שבאמת רוצה לחיות בכבוד – לדעתי הוא לא מוצא את הדרך הנכונה, והממשלה לא דואגת לצרכים האמיתיים של החברה. מדברים על דמוקרטיה, אז בסדר, דמוקרטיה. אז כנראה הדמוקרטיה זה רק לדבר. חוץ מהדיבורים – אוקיי, אנחנו מדברים 24 שעות פה, ונדבר גם מחר, האם באמת יצא מזה שראש הממשלה, שהוא הממונה על התקציבים, הגדול, הרי הוא שר אוצר-על, ושר בריאות-על. הוא רק "על". ובשני ה"על" הוא לא יורד לשטח. כנראה הוא נשאר "על", אז הוא לא שומע, לא את מחאת הרופאים, ולא את מחאת הנכים, ולא את מחאת הדיירים, לא את מחאת הסטודנטים. אז מה קורה פה? אז כנראה זה מה שהם רוצים להגיד לאנשים: אתם תדברו, תוציאו קיטור, ואנחנו נמשיך את המדיניות שלנו. כל הדברים שהוא הציע, כנראה אלה דברים שהוא לא מתכוון באמת לעשות ולא מתכוון באמת לתת. אנחנו נשמח אם זה באמת כך, שייתן את כל ההקלות לצרכן, לסטודנט, לרופא, אבל את זה אנחנו לא רואים. זה בסופו של דבר מה שיכול להיות משביתת הרופאים. הדבר האחרון שרציתי לדבר עליו, זה העניין שהתחלת, חבר הכנסת טיבי – מדוע חברי הכנסת פה והממשלה תמיד רוצים שחברי הכנסת יטפלו רק בענייני הערבים, רק, כאילו משרדי הממשלה פתוחים בפנינו והאוצר פתוח בפנינו, ואם אני בא לאיזשהו משרד – – אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל): מחכים לך – – – עפו אגבאריה (חד"ש): – – מחכים, ואני לא לוקח את הכסף הזה. ואם אני מבקש לבנות כמה כיתות לימוד או בית-ספר באום-אל-פחם או בזלאפה למשל, או בטורעאן, כאילו הכסף הזה קיים ורק משום שאין חבר כנסת ערבי שיבוא לבקש אותו, אז אין, אתם לא מטפלים בזה. או שאם אני מבקש, כמו שאמרת, אזור תעשייה – 20 שנה אזור התעשייה באום-אל-פחם לא מאושר. תוכנית המיתאר כבר 20 שנה לא מאושרת. אז איך אפשר לחיות ולהיות אזרח – באמת, אין לנו בנייה ציבורית, כי אין לנו שטחים ציבוריים. האדמות שלנו זה אדמות פרטיות. עוד דבר שנזכרתי עכשיו, ההצעה של שר הבינוי, חבר הכנסת אטיאס – מה הוא אומר? אנחנו כללנו את המגזר הערבי, שיהיה מותר לבנות ארבע יחידות דיור על דונם אחד. יפה. הדונם הזה שייך למשפחה, ואם יש דונם ששייך למשפחה, אז האבא או הילדים, שהם בגילאים שונים, לא יכולים לבנות בבת אחת ארבע דירות. אז הוא צריך לבנות את זה אולי בעוד שנה, בעוד שלוש שנים, בעוד ארבע שנים, ואז יהיו ארבע דירות, ובסופו של דבר יכולות להיות גם חמש וגם שש דירות. אבל להתנות את זה שיבנו ביחד – הרי לא כל הילדים התחתנו ביחד, ולא כל הילדים גדלו ביחד. יש זמנים. זאת אומרת, הוא רוצה להוציא גם את זה מהמגזר הערבי. גם כל התוכנית שלו לא מתאימה לנו. תודה. היו"ר מגלי והבה: תודה לחבר הכנסת עפו אגבאריה. אנחנו ממשיכים בסדר-היום. חבר הכנסת נחמן שי, ולאחריו – חברת הכנסת רחל אדטו. אני מקווה שהיא תהיה כאן בזמן. יש לך, אדוני, חצי שעה. נחמן שי (קדימה): אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אנחנו מקיימים דיון ארוך מאוד, אבל לא מספיק ארוך כדי לדון בסוגיה שעומדת בפנינו. דרך חוק הווד"לים אפשר לראות כיצד כל הרע בשיטה הישראלית, בשיטה הפוליטית הישראלית, בא לידי ביטוי: במהירות, בחופזה, בחטף, ללא שיקול דעת, תוך כדי פגיעה עמוקה בסביבה, תוך כדי אי-התחשבות בקבוצות שונות באוכלוסייה, והכי גרוע – מבלי לתת בעצם פתרון משמעותי לבעיה שעומדת על סדר-היום. הכנסת דורסת, דורכת, זזה קדימה ומסיימת את החוק, ואנחנו יודעים שמחר הוא יאושר. אני שמח שהוא בא הנה, ואני שמח שניתן זמן גם כדי להציג באמצעותו את אותן סוגיות יסוד שדיברתי עליהן, מפני שבלעדיהן, חברי חברי הכנסת, מוטב שנבדוק איפה אנחנו עומדים ומה קורה לנו. בשבת האחרונה הלכתי להפגנה שהיתה בירושלים. בדרך כלל אני לא הולך להפגנות, אבל הפעם הרגשתי צורך. לא דיברתי, לא נאמתי אלא הלכתי עם הרבה מאוד תושבי ירושלים, כדי לראות מה קורה וגם כדי להביע הזדהות. זה היה מחזה יוצא מן הכלל, מחזה שהחזיר לי את האמון במדינה ובאנשים שחיים בה; מחזה שחידש וחיזק בי את התחושה שיש לנו עם מי לדבר, על מה לדבר, שיש פה בארץ עדיין רבים – רבים מאוד, כי באותה שעה שאנחנו צעדנו בירושלים צעדו ישראלים בערים שונות, נדמה לי שבעשר ערים בסך הכול, כ-150,000 איש שהביעו דעות דומות, מחשבות דומות, צעקו צעקות דומות, ובעיקר הביעו את הדבר הכי חשוב: אכפת להם ממה שקורה פה. הם אומרים: הגענו למסקנה שאנחנו לא רוצים לחכות יותר. אנחנו לא רוצים לשבת בבית ולקטר. אנחנו יוצאים החוצה, אנחנו צועקים, אנחנו בוכים, אנחנו אומרים: עד כאן. מרגע זה ואילך המלחמה הזאת היא שלנו ואנחנו מתכוונים להילחם בה. לא כל אחד מבין את מה שקורה פה. לא כל אחד יכול לנתח את זה. לצערי הממשלה כשלה עוד כישלון אחד בכך שלא הצליחה לפרש מה בעצם עובר היום על החברה הישראלית. יש לנו הרבה כישלונות מודיעיניים לאורך ההיסטוריה שלנו, גם בשנתיים האחרונות לא הבנו את אירן, לא הבנו את מצרים, לא הבנו את תוניסיה, לא הבנו את סוריה, עכשיו אנחנו גם לא מבינים את עצמנו, וזה אולי הכישלון המודיעיני הגדול ביותר, כי זה בתוך הבית שלנו. לא הצלחנו להבין שהציבור בארץ אומר די. כאשר לא רחוק מפה, מהבניין הזה, עמדו אלפי עובדים סוציאליים, לפני חודשיים, שלושה, ושיקפו בדיוק את מה שאנחנו רואים היום. בדיוק אותו דבר. זה היה ייצוג נאמן של החברה הישראלית: יהודים וערבים, דתיים וחילונים, תושבי מרכז ותושבי פריפריה, צעירים ומבוגרים. כל ישראל היתה. כל ישראל היתה שם, והם עמדו מול בניין האוצר, והם עמדו מול הכנסת, והם רצו לכל מיני מקומות אחרים, והם יצאו מהשביתה הזאת שבורי לב. הם איבדו – אני קראתי מה הם אומרים ושמעתי אותם, ואצלי בבית יש עובדות סוציאליות והן מדברות אתי, וראיתי את השבר הגדול והעמוק שחל באנשים הטובים האלה, אנשים שהחליטו להקדיש בסופו של דבר את החלק הכי חשוב של חייהם לעבוד ולעזור ולסייע לאחרים. הם ידעו שהם הולכים לעבוד בעבודה לא מכניסה, והם ידעו שהם יהיו בשוליים של ההכנסות לשכירים בישראל – אבל לא להיות מתחת לקו העוני ולא להידחק החוצה. השביתה הזאת הסתיימה בהישגים קטנים מאוד, והיה זה ניצחון גדול פה בקריית-הממשלה. הם אמרו: שברנו אותם. שברנו אותם. ואחריהם באו הרופאים. הם עכשיו עומדים פה לא רחוק מהבניין הזה, והיום אירחנו אותם בשדולה לבריאות של חברת הכנסת אדטו. באמת העידית שבחברה הישראלית – מבחינה אינטלקטואלית, אבל לא בשימת הלב ובנכונות של החברה לפצות אותם ולהוקיר אותם ולהעריך אותם ולתת להם להתפתח מקצועית, ולהבין שכשאנחנו משקיעים ברופאים אנחנו משקיעים בעצמנו. כשאנחנו משקיעים בעובדים הסוציאליים אנחנו משקיעים בעצמנו, אנחנו עוזרים לעצמנו, לא לאף אחד אחר. קיבלתי מסמך מהאגודה לזכויות האזרח בישראל. בטח צריך לחקור מאיפה היא מקבלת הכספים למימון פעילותה. את זה לפחות עצרנו, את החקירה הזאת. מסמך קצר, מקיף, שנוגע לכמה תחומי חיים שמשקפים את המחדל העצום שהתחולל פה בשנים האחרונות: דיור – תקציב הסיוע בדיור של משרד השיכון קוצץ ב-56% בתוך עשור; בריאות – מאז סוף שנות ה-90 התקציב הריאלי לאספקת סל השירותים הציבוריים נשחק ב-40%. ישראל נמצאת כיום במקום ה-25 מבין המדינות המפותחות בהשקעה בבריאות. מספר המיטות ל-1,000 איש בבתי-החולים ירד מ-2.3 ב-1990 ל-1.9 ב-2010. זאת אומרת, אנחנו צריכים להיות בריאים אם אנחנו רוצים או לא רוצים, כדי לא להגיע לבית-חולים. נתונים אלה נמוכים באופן משמעותי מן הממוצע של מדינות OECD. זאת אומרת, שר האוצר יכול להיות מאוד מאושר שאנחנו חברים בארגון הזה, אבל הוא כנראה לא מבין שלהיות חבר ב-OECD זה אומר שצריך גם להתיישר עם הקו שה-OECD קובע. בחינוך, בעשור האחרון קוצצו 250,000 שעות לימוד. מתוכן הוחזרו בשנתיים האחרונות רק 100,000. ההוצאה הממוצעת לתלמיד בישראל נמוכה מהממוצע במדינות המתפתחות. שירותי רווחה – מחסור של יותר מ-1,000 תקנים. העומס שמוטל על העובדים הסוציאליים והעובדות הסוציאליות, הזכרתי כרגע, עצום, המשכורות זעומות. עבודה, אחת הבושות הגדולות שאפשר לדבר עליהן – ההתמסרות הנוחה הזו של שוק העבודה בישראל לעובדי קבלן. מקבלים פחות עובדים יותר – ססמה מפוארת. שיעור עובדי הקבלן נע בין 5% ל-10% מכלל העובדים, ובשירות הציבורי הוא מוערך ב-20%, לעומת 1.5% במדינות המפותחות. רשת הביטחון החברתית – בעשור האחרון הוקשחו תנאי הזכאות לקבלת דמי אבטלה, קוצרה משמעותית תקופת הזכאות וגובה הקצבה הופחת, וכן הלאה וכן הלאה, אני עובר פה נקודה אחרי נקודה, וזה מסרטט את התמונה העלובה של מדינה שלוקחת יותר ונותנת פחות. עכשיו, יש לכישלון הזה אבא. יש לו אבא, הוא לא יתום. בניגוד למקובל, אתה יודע, שהכישלונות הם יתומים ורק להצלחות יש הרבה אבות, ראיתי פה בכנסת שכל פעם ששר האוצר מתייצב ואומר: תראו כמה הכלכלה מצליחה, אז אומרים: רגע, זה גם התחיל אצל רוני בר-און. אומרים: לא, זה גם התחיל אצל סילבן שלום. לא, זה גם התחיל בביבי נתניהו. ככה מגלגלים אחורה ואחורה ויכול להיות שיגיעו ללוי אשכול. יכול להיות, אבל הוא לא בכנסת, אז לא נזכיר אותו. יפה. אז באמת יש כמה הישגים, אני לא אבטל אותם, של הכלכלה בישראל. אני לא אבטל אותם. צריך להיות עיוור כדי לא לראות. אבל ההצלחה היא של הגדולים, והכאב והתשלום על כך הם אצל הרבים והנמוכים. עכשיו, מי האבא? מי האבא, אדוני היושב-ראש? זו לא שאלה בגינקולוגיה. לאבא קוראים בנימין נתניהו. בנימין נתניהו, אי-אפשר לבוא אליו בטענות. יש לו תפיסת עולם. יש לו תפיסת עולם, והוא מוציא אותה לפועל. ואגב, היתה לו תפיסת עולם כזו לפני שהגיע לראשות הממשלה. בכל מקום שהוא היה הוא הטיף לכלכלה קפיטליסטית, כלכלה שמקדשת את ההון, כלכלה שמצדדת בממשלה קטנה – לא במספר חברי הממשלה, כמו שאנחנו רואים כאן, היא גדולה, דווקא, אבל ממשלה קטנה במובן של מעורבות נמוכה במה שמתרחש במשק ולעומת זאת הפרטה והעברה של סמכויות ואחריות של הממשלה לידיים פרטיות. וביבי נתניהו מאמין גדול שהמנועים של הצמיחה, המנועים שמוציאים אותנו לדרך, המנועים שמניעים – אתם מכירים את התנועה הזו ככה של העלייה הזו – הם מצויים בידי אנשים פרטיים עם ההון הפרטי. אגב, אם נפתח פה סוגריים, ההון הפרטי הוא לא כל כך פרטי. אני אספר לכם סוד. עכשיו יש שני בעלי הון ישראלים, שני בעלי הון שלוו מאתנו כספים, מכל אחד שנוכח באולם הזה, אדוני היושב-ראש וגברתי, לוו מאתנו כספים, לא ישירות, באמצעות קופות שונות של הכספים שלנו, שם. הם היו נורא מהירים בלקחת את הכסף והם הרבה פחות מהירים בלהחזיר אותו. עכשיו הם מבקשים: אם אפשר, באמת, תסלחו לנו, אבל אנחנו רוצים להחזיר את זה בארבע שנים במקום בשנתיים. כל אחד מאתנו שילך לבנק וירצה להחזיר לבנק שלו את ההלוואה, במקום בארבע שנים בשנתיים, ישלחו אותו למקום שישלחו אותו, לא יסכימו. אבל כאן אפשר. אז אותם הקוסמים שיש להם כנראה יכולות בלתי רגילות, הם מנועי הצמיחה של המשק. ובנימין נתניהו שכח שמנועי הצמיחה של המשק זה העובדים במשק. זה האנשים שקמים בבוקר, שותים קפה, הולכים לעבודה, עובדים 10, 12 שעות, לפעמים יותר, עובדים גם בימי שישי, לפעמים צריכים לעבוד גם בשבת. הם מנועי הצמיחה. הם אלה שמניעים את הכלכלה הישראלית. והם אלה שנתנו לה את ההצלחות הגדולות מאוד שהיו לה בשנים האחרונות. היא כבר חברה ב-OECD, יש לה 30,000 דולר לנפש הכנסה שנתית, אבטלה נמוכה. זה הכול בגלל שהאנשים מוכנים, רוצים ועובדים, עובדים קשה בארץ הזו. אלה מנועי הצמיחה. אותם ראש הממשלה שכח בדרך. וכך הוא חילק את ההון במדינת ישראל, בדרך הזו של ההפרטה חסרת הרחמים, חסרת החמלה, ובמקרים מסוימים – חסרת ההיגיון. רק הכנסת הזו עצרה, נדמה לי שידידתי שלי יחימוביץ היתה מעורבת בזה – הפרטה של בתי-סוהר. שלי יחימוביץ (העבודה): לא, קטונתי, הכנסת לא הצליחה לעצור את זה, בית-המשפט העליון הוא זה שפסק, בהרכב של 11 שופטים. היו"ר מגלי והבה: אבל הוא מתכוון שעשית מאמצים רבים. שלי יחימוביץ (העבודה): ניסיתי, אבל בית-המשפט – – – נחמן שי (קדימה): אבל אני זוכר אותך מדברת הרבה על העניין הזה. ואמרתי לעצמי: מה זה בית-סוהר מופרט? לאן אנחנו הולכים, שכל דבר שהממשלה צריכה לעשות, מפריטים אותו? או-טו-טו, אגב, יש גם כוונה קצת להפריט את צה"ל, להוריד את שירות החובה ולהפוך את זה לצבא מקצועי. גם זה כבר חצי דרך. בקיצור, אני מקווה שהתהליך הזה באיזשהו מקום, בגדול, נעצר. אבל ראש הממשלה, עד הרגע הזה, ראש הממשלה, שיצר את מדינת הסעד הישראלית שיש בה פערים הכי גדולים בעולם המערבי – אני אומר לך שזה נתונים מוסמכים: מתחת לקו העוני של מדינת ישראל מונחת שליש מהאוכלוסייה. שליש מהילדים שגדלים בארץ ניצבים, עומדים, שוכבים, ישנים מתחת לקו העוני. הם חיים חיים שאין להם ביטחון תזונתי. מה זה מילות הקסם האלה? שהם לא בטוחים שאפשר יהיה לתת להם אוכל. ממש כך. אין רעב, תודה לאל, במדינת ישראל, אבל חלק משמעותי מאוד באוכלוסייה הישראלית – בכוונה אני אומר כל הזמן "ישראלית", כי זה כולל גם יהודים וגם ערבים, זה כולל גם חילונים וגם חרדים, זה כולל גם עולים וגם ותיקים, זה כולל גם צעירים וגם מבוגרים, קשישים, זה מתחלק יפה מאוד, העוני, על פני כולם – שליש מהם סופרים היטב כל שקל שיש להם ונלחמים על כל אגורה נוספת, כי הם חיים פה חיים מאוד קשים, במדינת ישראל. אז אני יודע שיש קסם מסוים בלהפריט, ויש קסם מסוים בלהוריד את הסמכויות מידי המדינה. אני עבדתי בשעתו בארגון אמריקני שהתפלא, או התמלא גאווה, שיש לנו בארץ 30,000 עמותות. פתאום צמחו עמותות. הם אמרו לי: תשמע, הפכתם להיות מדינה מתקדמת, שהמגזר החדש, המגזר השלישי, לוקח אחריות על תחומי הרווחה. זאת אומרת שישראלים תורמים כסף וזמן ומוכנים להשקיע. אבל זה היה שקר. זה היה שקר. ה-30,000, לא כולן, חלק גדול מהן זה עמותות שהומצאו מפני שהמדינה החליטה שהיא לא מטפלת במגזרים שלמים – או שזה קשישים, או שזה ילדים עם צרכים מיוחדים, או שזה כל מיני קבוצות חלשות, שהמדינה אמרה: הן לא מעניינות אותנו, קחו אותן מאתנו. כמה זה עולה, 2,000 שקל? 2,500 שקל? תקימו מוסדות בשבילם, תקימו עמותות, קחו את האחריות מאתנו, אנחנו לא רוצים אותם. אנחנו רוצים להיות האיש הרזה. אבל האיש הרזה חולה, אדוני ראש הממשלה, שאיננו פה. האיש הרזה חולה, הוא לא יכול לשאת את מה שעובר כרגע על החברה הישראלית. אנחנו עכשיו רואים ברחובות ישראל תופעה שאנחנו משפשפים את העיניים ושואלים את עצמנו אם זה אמיתי. לא רק הפגנה חד-פעמית, כמו שתיארתי, בשבת, ואגב, ההפגנות הולכות ונמשכות, אלא אנחנו רואים אנשים שהוציאו אותם מהבתים – שהוציאו את עצמם מהבתים שלהם – שוכבים וישנים ומבלים את זמנם בכיכרות, בשדרות, על הדשא. שלשום הייתי בכפר-סבא, נפגשתי עם כמה עשרות אנשים כאלה. אגב, עוד פעם, מכל הגילאים, מכל הקבוצות באוכלוסייה. שום דבר שאפשר לייחד אותו או שאפשר לאפיין אותו. אנחנו לא האמנו שזה עוד יקרה לנו. לא חשבנו שדבר כזה אפשרי. אני רוצה לצטט כמה דברים שהם כותבים לי, הם כותבים ודאי גם לחברי כנסת אחרים; רק שתבינו במה מדובר. אומרת ורדה ולנסי, היא אומרת: אותם הצעירים הממלאים את השדרות בחום ובלחות האכזריים של תל-אביב הם מלח הארץ, הם היסודות הקיומיים של המדינה, גם אם פה ושם יש כמה טרמפיסטים בלתי נמנעים. בלעדיהם יישארו 30 שרי הממשלה ללא עם. "אותם צעירים הם הפלח החילוני-ציוני השפוי עליו נשענת המדינה, כך שבמקום לחבק אותם ולהקשיב להם" – זה מכתב שנכתב אגב לשרת התרבות לימור לבנת – "את וכמה מחברייך בוחרים להשמיץ אותם." היו"ר מגלי והבה: חבר הכנסת שי, למען הדיוק ההיסטורי, לגבי הפרטת בתי-הסוהר, הפנו את תשומת לבי שזה היה בממשלה של אולמרט. נחמן שי (קדימה): זה עדיין לא עושה את זה טוב בעיני. היו"ר מגלי והבה: זה מה שאני רוצה להדגיש. נחמן שי (קדימה): מצוין. היו"ר מגלי והבה: זאת אומרת, גם אם עשינו טעויות – – – נחמן שי (קדימה): אני רוצה להכריז פה הכרזה, ואני מודה לך מאוד, אדוני היושב-ראש, שאתה אומר את זה. היו"ר מגלי והבה: בבקשה. נחמן שי (קדימה): אני לא באתי להגן על ממשלת אולמרט ואני לא חושב שישבו בה קוסמים, והתהליך הזה שתיארתי קודם, נפלו ברשתו ממשלה אחרי ממשלה. אמרתי, תיארתי קודם את שרי האוצר, איך הם מעבירים את השמחה הזאת מאחד לשני. היו"ר מגלי והבה: הגעת עד אשכול כמעט. נחמן שי (קדימה): הגענו לאשכול, אולי אפשר ללכת גם – מי היה שר אוצר? שרף? היו"ר מגלי והבה: ספיר. נחמן שי (קדימה): לא זוכר. ספיר, כן, כמובן, עוד. אין ספק, אני חוזר ואומר – התהליך הזה נראה באותו שלב כדבר נכון – תראו איזה פריחה, תראו איזה הצלחה. אבל באיזשהו מקום הבועה התפוצצה. פוצצו אותה הילדים האלה שיצאו מהבתים ואשר אתמול בישיבה של סיעת הליכוד פה בכנסת גינו אותם, כינו אותם, אמרו שהם "אנרכיסטים". הם אנרכיסטים? אה, סליחה, הם לבשו חולצה אדומה. אדוני היושב-ראש יודע שללבוש חולצה אדומה זה חטא גדול. היו"ר ראובן ריבלין: לא חטא אבל לא כבוד כל כך. נחמן שי (קדימה): בסדר, זה כשמדובר על קבוצות כדורגל. שלי יחימוביץ (העבודה): חולצה אדומה זה כבוד גדול. נחמן שי (קדימה): אני גם חושב כך, ואני הלכתי – – – היו"ר ראובן ריבלין: לא ב"טדי". שלי יחימוביץ (העבודה): כבוד גדול. היו"ר ראובן ריבלין: – – – נחמן שי (קדימה): כחולה עם שרוך אדום. היו"ר ראובן ריבלין: – – – נחמן שי (קדימה): אני חושב – הם לא אנרכיסטים כמובן. הם האנשים שאם מחר מדינת ישראל תצטרך לגייס x גדודים כדי לשמור על עצמה בחודש ספטמבר – שאנחנו לא יודעים מה יקרה בו – או באוקטובר, זה יהיה הם. ואני אגיד לכם משהו, זה לא סוד: הם יבואו, כי הם חושבים שכשמדינת ישראל קוראת להם, מתגייסים ומתייצבים, והם לא אומרים לא. ויכול להיות שבבוקר הם ילכו לעשות את העבודה שלהם ובערב הם יבואו לישון במאהל עם המדים שלהם, כי זה הבית שלהם, והם יגנו על הבית שלהם. אבל מי שרואה את המקום הזה כבית שלו, שומר עליו. כמו שכותבת בתיה פריד, היא אומרת – היא כותבת לחברי כנסת, לשרים, ודאי גם אלי, אל כל אחד מאתנו: "כאדם 'אנרכיסט'" – היא כותבת – "בת למשפחה שכולה 'אנרכיסטית' ואם לבן 'אנרכיסט'" – זה במירכאות – "אני מצטרפת בכל לב" – לקריאות שהיו פה – "ובתקווה לחיזוק העם במדינתו, חרף האטימות ודברי הבלע שנשמעו מסיעת הליכוד" אתמול בכנסת; ולא היו הכחשות לדיבורים האלה על האנרכיסטים למיניהם. אני רוצה לקרוא לכם עוד דברים, מפני שאני מתרגש כל פעם שאני מקבל את המכתבים האלה, מפני שאני קורא את השמות, אני רואה את האנשים, אני רואה אותם בעיני, מי הם. כותב דוד רפאלי, סטודנט בן 25: "המחאה הזאת כל כך מרגשת. צריך לעבור שם ולשמוע את השיחות של האנשים, אנשים סוף-סוף מתפכחים! (אמן...) אנשים מסבירים אחד לשני – יוצרים מודעות. עד המחאה חשבתי שאני מיעוט" – הוא אומר, דוד – "שרוב האזרחים די מרוצים משיטת הניצול, כי הם למדו טוב איך לנצל. אני מבין שטעיתי... רוב הציבור הם אזרחים טובים, שבסך הכול רוצים להתפרנס בכבוד, ליצור, לבנות ולהיבנות, מבלי לנצל ולעשוק אף אחד. רוב הציבור מואס בשיטה!" ועוד אחד כותב – אני לא אבלה את כל זמני, אבל אני חושב שאלה דברים אותנטיים, זה אנשים חיים וקיימים, זה לא אנשים שהמציאו אותם. "שלום כבוד השר" – כותב לאחד השרים תום פליישר. הוא אומר: "אני סטודנט, חלק ממקימיו של מתחם המחאה ב'גן המייסדים' בעיר רחובות – – – הלוואי שהייתי יכול לומר לך שיש לי בך אמונה מלאה. בשנים האחרונות הדגמת בפני פעם אחר פעם כי האינטרס האישי שלך נמצא בראש מעייניך. אני כאן" – אומר תום פליישר – "כדי להזכיר לך שאני החנווני, הבנקאי, המהנדס, השרברב, העצמאי, השכיר, החרדי, החילוני, הסטודנט, השמאלני, הימני, זה שנלחם ומגן על המדינה הזאת, זה שעבורו אתה עובד ושאותו בחרת לשרת – לא מרוצה. אין לי כוונה להציב בפניך אולטימטומים, אך אני, כאזרח טוב, אמלא את תפקידי ואשמור את עיני פקוחות ואדאג שתמלא את עבודתך נאמנה. במידה שלא אראה שינויים בהתנהלותך בנושאים אלו, אינני מעוניין שתשרת אותי כנבחר ציבור. אני עייף מססמאות ואמרות סרק. בדק בית יסודי והנעת מהלכים ארוכי טווח שייתכן שרק ממשלות בעתיד יקצרו עליהם שבחים צריך להיות אינטרס משותף לשנינו." אתמול נערך סקר. אתמול נערך סקר של "מאגר מוחות" על המחאה הציבורית, ובסקר הזה נשאל הציבור – סקר טלפוני, כך וכך נתונים, 521 משיבים, מדגם מייצג, טעות דגימה וכו' – האם אתה תומך במחאה, נשאל הציבור. 75% אמרו שהם תומכים במחאה, זה כלל המדגם, ובגילים 18–30 – זו נחשבת יותר למחאה של צעירים – 76%. 13% מבין הצעירים האלה, 14% מכלל המדגם, מתנגדים. זה אפילו סקר אותנטי, כי הוא נותן ציון יותר גבוה בבחירה האישית לבנימין נתניהו מאשר לציפי לבני, אז יכול להיות שזה אפילו מדייק. אז זה מרגיע את אנשי הליכוד אם הם חושבים שמישהו המציא את הסקר הזה ומכר להם איזושהי סחורה לא טובה. הם אפילו אומרים – תראה, הם אפילו אומרים שהמחאה החברתית המתחדשת כיום – האם היא תשנה או לא תשנה את החלטתך למי להצביע? לא תשנה – 48%; כן תשנה – 37%. אני הייתי צריך להסתיר את הממצאים האלה. אני לא מסתיר אותם. אני לא מסתיר אותם. אני אומר: זה משדר משהו מאוד חשוב – שהמחאה הזאת היא קודם כול ומעל לכול מחאה חברתית. התרגום הפוליטי שלה עשוי להגיע, ואולי לא יגיע. האנשים שיצאו לרחובות – זה אולי מצער אותי, כי אני הייתי שמח לשמוע דברים אחרים – כרגע לא להפיל את ראש הממשלה ולא להחליף את הממשלה. זה אולי יפריע לממשלה, כי היא מאוד רוצה להגיד שקדימה מארגנת את זה וה"אנרכיסטים" מארגנים את זה ו"החולצות האדומות" מארגנים את זה וכו' וכו'. לא. מארגנים את זה אזרחים ישראלים שבאופן טבעי ומדויק, חלקם – אולי אפילו רובם; אני לא יודע אם רובם – חלקם הצביעו בעד הממשלה הזאת, וזה הכי לגיטימי בעולם שהם דורשים מהממשלה הזאת להיענות לדרישות שלהם. הם תמכו בה. הם אומרים: תומכים במחאה – 77%, 78%, אחוז עצום, עצום, אבל הם עדיין לא יודעים אם זה ישנה או לא ישנה את ההחלטה שלהם איך להצביע. הם עוד לא יודעים. ובעיקר – הם תובעים מהממשלה ללכת לקראתם, לעשות משהו. וכאן הממשלה נתקפה באלם, ולמה? פתחתי בזה ואני קרוב לסיום, ואני אומר לך למה. כי מסתבר שאיש לא יודע לקרוא את הלכי הרוח הציבוריים. אמרנו שעברו מהפכות דומות – שונות ודומות – על מדינות במזרח התיכון. האנרגיה זורמת בהן בצורה שונה מאשר קודם, אין להן ראש, אין להם מנהיגות. הצלפים בדמשק, בסוריה, שעומדים ויורים, הם יורים על האיש הראשון שעומד בראש ההפגנה, הם לא עוצרים את ההפגנה. ההפגנות נמשכות. למה? למה? בגלל שהן צומחות מלמטה, ויש הרבה מנהיגים. למה? בשיטה הרשתית – של רשתות, כולנו בסוף מרושתים, כולל הכנסת הזאת – כל אחד יכול להיות מנהיג, כל אחד יכול להקים קבוצה, כל אחד יכול לתקשר עם החברים שלו, כל אחד יכול לבנות לעצמו רשתות, ורשת מתחברת לרשת, ואז אנחנו מקבלים איזה גוף בעל עוצמה אדירה שאין לו מפקד, אין לו ראש. כשביבי נתניהו שאל את העוזרים שלו: תגידו, עם מי אנחנו מדברים? הוא לא ידע. אמר: איך זה יכול להיות? תביאו לי את המפקד. אמרו לו: אין. הוא הביא בסוף את יושב-ראש הסתדרות הסטודנטים, שאל אותו מה הוא רוצה, נתן לו את רשימת הדרישות הכי מוגזמות שיכולות להיות, הדרישות האידיאליות. יש לך, הוא אמר, את זה. היו"ר מגלי והבה: אישר לו אותן? נחמן שי (קדימה): נתן. אתה יודע, כמו – יש משא-ומתן שיש לך איזה רגע של חסד, אתה אומר: החלון נפתח, מה אתה רוצה? נתן לו הכול. הוא יצא מהחדר, איציק שמולי, ואמר: אנחנו קיבלנו כל מה שרצינו. עוד לא היה דבר כזה בהיסטוריה. אבל הוא הסתכל ימינה ושמאלה והוא ראה שחלק מהצעירים הם לא סטודנטים, חלק מהמבוגרים אין להם עניין בנושא הזה, ופתאום הוא הבין שזה לא מלחמה של הסטודנטים בלבד – היא גם של הסטודנטים – ו-10,000 מקומות במעונות לא יפתרו את בעיית הדיור במדינת ישראל. אתה או משפחתך או מזכירת הכנסת לא ילכו עכשיו לגור במעונות הסטודנטים. ולכן התשובה שהוא נתן להם לא משיבה. אז הוא אמר: עם מי לדבר? עם מי מדברים? אנחנו לא יודעים עם מי לדבר. שלח את השרים שלו. כאן נוצרה תופעה חדשה. אני אומר לך, אדוני היושב-ראש, היא מחייבת חשיבה אחרת לגמרי – גם אותנו, לחשוב: האם אנחנו באיזה מקום יודעים לקרוא ולהבין את הציבור הזה? האם אנחנו מסוגלים לתקשר אתו? האם אנחנו מסוגלים להיענות לרצונותיו ולצרכיו? איפה אנחנו שומעים את זה ואיפה אנחנו קוראים את זה? גם זה לא בא אלינו בשיטות הרגילות. דוחפים לך פתקים כשאתה בא להופעות ציבוריות: יש לי בקשה, יש לי פנייה אליך. אתה צריך להיכנס בזה לאינטרנט, אתה צריך לעקוב אחרי התארגנויות, אתה צריך לשאול את עצמך: כמה כוח יש בהם? האם יש לזה משמעות, האם אין לזה משמעות? זה עולם חדש לגמרי. אני אומר לכם שהממשלה לא יודעת איך להתעסק עם זה. תראו מה קרה. בשבוע הראשון אמרו: חסר משמעות, תעזבו את זה, זה סתם. בשבוע השני, חיבוק גדול מכל הכיוונים, ושלחו את משה-אס-גדול-כחלון לטלוויזיה. קיבל צ'ופר, ערוץ-2. חילקו. אצל ראש הממשלה מי שהולך ל-2 יותר חשוב ממי שהולך לערוץ-10. הוא יודע, ברייטינג הוא מבין. שלח את כחלון. כחלון איש מבריק. אמר: רגע, לבי אתכם, אנחנו ביחד. מה פתאום, אני נגדכם, על מה אתם מדברים? אני אתכם, יחד נעשה את השינוי הגדול. יפה, אמרתי, חכם. עברו עוד כמה ימים, ראו שהעסק לא מתפרק, שום טכניקה לא עובדת, לא של השוטר הטוב, לא של השוטר הרע, לא קדימה לא אחורה. לא הולך שום דבר, אמרו: אוקיי, עכשיו בואו נעשה משהו אחר, נתקוף אותם. והכי הכי הכי, אתה יודע מה הממשלה הזאת רוצה, אדוני היושב-ראש? שהסיוט ייגמר. פשוט ביבי רוצה לקום בבוקר ולשאול: זה עבר? הלכו? אולי זה היה סתם חלום רע? אולי זה באמת לא קרה? כי לא יודעים איך. אז בונים על הסבלנות הישראלית הקצרה. אנחנו יודעים, אנחנו מדינה של מזון מהיר, של ספידי. אנחנו עושים הכול מהר. מוכרים מהר, הולכים מהר, עולים מהר, יורדים מהר, הכול מהר. כל סיפור בחדשות אצלנו יש לו 24 שעות של זכות קיום, אולי 48, אחר כך בא משהו חדש, מדיח אותו, עוסקים בנושא אחר. זה לא עובד, במקרה שלפנינו המחאה הזאת מחזיקה שבוע אחר שבוע. לא רק שהיא מקיימת את עצמה, היא מתרחבת ונוספים אליה סקטורים. צעדת העגלות בשבת האחרונה, בסוף השבוע שעבר וגם בתל-אביב, אחר כך בירושלים, נשים שהכניסו את הילדים שלהן – יש עם זה בעיה מסוימת, ילדים שמשתתפים בהפגנות, אנחנו יודעים, אבל ילדים שעולים או-טו-טו יותר מאשר אוניברסיטה. מה זה או-טו-טו? עולים יותר מאשר אוניברסיטה. לשלוח ילד לגן במדינת ישראל עולה יותר מאשר לתת לו חינוך אוניברסיטאי – 2,500 שקלים לחודש. אז האמהות לקחו את הילדים ויצאו לרחובות. אז זה האמהות. אחר כך באים המורים, אמרו: רק רגע, בואו נעצור את ההפרטה. לפני כן אלה היו מחוסרי הדיור, פה זה האמהות החד-הוריות. כל יום זה נוגע ופוגע בסקטור אחר. לכן התקווה הזאת, שאולי אולי זה יעבור – זה לא יעבור. אני אגיד לכם עוד משהו: אוי ואבוי אם זה יעבור. אוי ואבוי לנו אם זה יעבור. אוי ואבוי לנו אם 150,000 איש, שייצגו מאות אלפי אנשים ושיצאו לרחובות, יחזרו הביתה מתוסכלים ויגידו: איבדנו את האמון במדינה הזאת, בשיטה הפוליטית הזאת, זה כבר כנראה מגיע; איבדנו את האמון ביכולת שלנו להילחם בתוך השיטה הזאת – לא נגד השיטה הזאת. איבדנו את האמון שלנו בישראליות שבנו, בערכים של החברה שלנו, ועכשיו נישאר בבית כי כבר אין לנו מה לעשות יותר. כל עוד יש תקווה, יש עתיד. אנשים עם תקווה הם אנשים עם עתיד. ברגע שהקבוצה הנפלאה הזאת או הוריהם או חבריהם יאבדו את התקווה, יהיה הדבר הגרוע מכול. אני רוצה לסיים. אדוני היושב-ראש, האזנת לי בקשב רב, אני מאוד מודה לך, כי באולם לא ראיתי יותר מדי חברים. יש שיר מפורסם שנקרא "חורף 73'". החורף הזה הוא שיר שמייצג את הילדים של חורף 73', שמביעים תקווה לעתיד יותר טוב. ב-73' היתה מלחמה איומה, אז הם מדברים על השלום. אבל זה שיר על הבטחה ועל קיומה. אני רוצה רק לקרוא את השורות האחרונות של השיר ובזה אני אפרד מכם. הוא אומר כך, המלים האחרונות, של שמואל הספרי: "הבטחתם יונה,/ עלה של זית/ הבטחתם שלום בבית/ הבטחתם אביב ופריחות/ הבטחתם לקיים הבטחות". אני מקווה מאוד שאנחנו בכנסת הזאת, הממשלה הזאת, ואם לא הממשלה הזאת אז הממשלה שלנו שתבוא אחריה, תדע לדבר אל הילדים של קיץ 2011 ולומר להם את המלים הללו: הבטחתם לקיים הבטחות. תודה רבה. היו"ר מגלי והבה: תודה לחבר הכנסת נחמן שי. אין יותר יפה מהסיום הזה, שכולם מייחלים לו. אני מזמין את חברת הכנסת רחל אדטו. יש לך 30 דקות. אחר כך שי חרמש, גם לו יש 30 דקות. בבקשה, גברתי. רחל אדטו (קדימה): אדוני היושב-ראש, אדוני השר, אנחנו מדברים היום על חוק הווד"לים, אבל אני מניחה שכולם מדברים לא רק על החוק אלא על מה שהביא ליצירת החוק. אמא שלי וסבתא שלי עליהן השלום היו אומרות לי תמיד: החיפזון מהשטן. אני חושבת שמה שקורה לנו היום באופן קבלת ההחלטות רק מחזק את התחושה של החיפזון מהשטן. לפני שנדבר על הדברים שמסביב, בואו נדבר על החוק עצמו. מה למעשה אנחנו רוצים? למה אנחנו חושבים שהחוק הזה לא טוב? החוק הזה הוא חוק שהולך לשנות, היסטורית, את פניה של המדינה, את פניה הפיזיים של המדינה. רק לפני כמה שנים תושבי ירושלים ניהלו מלחמה עצומה על תוכנית ספדיה ועל התוכנית של הבנייה בעמק הארזים – שתי תוכניות בינוי ענקיות שהתכוונו למלא בבתים ולמלא בשכונות שלמות את הפינות הירוקות של ירושלים. לאחר מחאה אזרחית מאוד נמרצת השתכנע ראש העיר דאז, לופוליאנסקי, והטיל וטו על ההחלטה ואמר: טובת העיר ירושלים, טובת אזרחיה – הם צריכים גם, חוץ מבתים, צריכים גם ריאות ירוקות ואיכות חיים, ולכן התוכניות האלו בוטלו. היה אם יעבור חוק הווד"לים הנוכחי, אין יותר דבר כזה שתהיה מחאה אזרחית, שאנשים שגרים באזור יוכלו להביע את דעתם, אנשים שאיכות חיים חשובה להם. פשוט זה לא יהיה קיים יותר, כי אין מקום יותר לדברים האלה, כי לא יהיה מקום למחאה של תושבים. כי אם יחליטו לגלוש לכיוון חוף הים, ובאותה עת זה מה שצריך יהיה לעשות, ויבנו באזור חוף הים. או אם יצטרכו להעביר תשתיות על שטחים ירוקים ושטחים ציבוריים, יעבירו, כי לא יהיה מי שיעצור את הדברים האלה. ולכן עומדים היום הארגונים הירוקים וראשי הערים והשלטון המקומי ומתנגדים בכל כוחם לתוכניות האלה, כי הוועדות שתקומנה, שש הוועדות שתקומנה הן ועדות עוקפות ארגונים ירוקים, הן ועדות שעוקפות התנגדויות אזרחים, תושבים. הן התנגדויות שעוקפות למעשה את ראשי הערים, כי פשוט לא שואלים אותם. ולכן, כשאני אומרת כרגע: החיפזון מהשטן, זאת חקיקה שנעשית כרגע במהירות, כשיש לוח זמנים דחוף. היום זה סוף המושב, המחאה החברתית, ותאריך יעד שצריך להביא את התוצאות, צריך להביא את החוק, ולא משנה אם יש כרגע לקונות בחוק; לקונות שברבות הימים תהיינה בכייה לדורות. מה אנחנו אומרים בדבר הזה? יש הוועדות. אומרים שהאסון הכי גדול – אומר נתניהו ראש הממשלה, הוא אומר כמה פעמים: האסון הכי גדול זה מערכת התכנון. אבל למעשה לא מערכת התכנון היא האסון הכי גדול. למעשה הבעיה והפקק הגדול הם הרישוי והמימוש. אנחנו יודעים היום שיש 160,000 תוכניות בתים שקיבלו את כל האישורים. למה הבתים האלה לא נבנים? למה כרגע אנחנו עומדים עם 160,000 יחידות דיור מאושרות ולא מתחילים עכשיו לרוץ ולבנות את הבתים האלה? למה זה תקוע? זה תקוע כי חלק מהקבלנים החליטו לא לבנות את זה, וחלק החליטו לא לממש את זכותם, וחלק מהם צריכים לתאם עדיין עם התשתיות ועם הכבישים שצריכים להגיע ועם הביוב שצריך להגיע. הבתים האלה כרגע ישנם, הם יכולים להיות מוקמים. אפשר להאיץ את הבינוי שלהם, ואז לא צריך לרוץ עם תוכנית וד"לים. אפשר לבנות אותם לזוגות צעירים ואפשר לבנות אותם למשפחות מרובות ילדים – אפשר לעשות מה שרוצים, אם היו מתחילים לבנות את 160,000 הבתים האלה. אבל הבתים האלה לא נבנים. התוכניות קיימות ואנחנו רצים קדימה לתוכנית חדשה, לתוכנית חדשה שלהערכתנו תהיה בכייה לדורות. מה יקרה בתוכנית הזאת? דבר ראשון, אמר ראש הממשלה, מפשירים אדמות. מי יקנה אדמות? אתה תקנה? לא. אני אקנה? גם לא. מי שיקנה יהיו יזמים, יהיו קבלנים, יקנו את האדמות האלה במחיר זול במיוחד, יגישו תוכניות, יקבלו אישור תוך חודש וחצי לתוכניות, ואז, מאותו רגע אין שום חובה להתחיל לבנות. אין לוח זמנים מתי הבית הזה צריך להיות גמור. הדבר היחיד שאנחנו יודעים זה שהקבלנים, בתוך שנתיים וחצי צריכים להשלים 25% מהתשתיות לבנייה. מה זה אומר? הם יקבלו את האדמות בזול, יעשו 25% מהתשתיות – ואני לא יודעת מה בדיוק המשמעות של תשתיות – ואז ימתינו. למה ימתינו? כל אחד ימתין למה שהוא רוצה: ימתין לזמנים טובים יותר; ימתין לעליית מחירים; ימתין אני לא יודעת למה. מי שיחזיק את הקרקעות – ברבות הימים, בסופו של דבר מסתבר שבמדינת ישראל בדרך כלל היה טוב להחזיק קרקעות. תמיד זה השתלם. לכן, היזמים והקבלנים הם אלה שבסופו של יום יש חשש מאוד גדול שיחזיקו אדמות, לא יבנו כצפוי, כי בחוק הזה אין שום מחויבות לקבלן מה הוא צריך לבנות – לא רק כמה זמן הוא צריך לבנות אלא גם מה הוא צריך לבנות. האם הוא צריך לבנות רק דירות קטנות? האם הוא צריך לבנות דירות קטנות ודירות גדולות? שום דבר לא מוגדר, אין קריטריונים. אין בחקיקה הזאת קריטריונים, אין קריטריונים לשום דבר. עכשיו, מדברים כל הזמן על דיור בר-השגה – בואו נכניס את דיור בר-השגה בחוק. אין הגדרה של דיור בר-השגה, אז מה מכניסים לחוק? מכניסים את המלה הגדולה "דיור בר-השגה", בלי שהגדירו מה זה דיור בר-השגה, בלי שהגדירו את הקריטריונים. האם קריטריונים לדיור בר-השגה יהיו: זוג צעיר; זוג צעיר שגר בפריפריה; זוג צעיר שההורים שלו יכולים לעזור; זוג צעיר שההורים שלו לא יכולים לעזור; זוג צעיר עם ילדים; זוג צעיר בלי ילדים; יוצאי צבא; לא יוצאי צבא? האם דיור בר-השגה זה רק בפריפריה? שום דבר. אלה השאלות המהותיות, אלה השאלות הקשות, אלה השאלות שצריך לתת להן תשובה, אלה הקריטריונים שאנחנו אומרים. העיקר הכניסו פסקה: דיור בר-השגה. לכן, החוק הזה, יותר מאשר ייתן מענה הוא יעלה בעיות, הוא ייצור בעיות, והדרך לתקן את כל הדברים האלה תהיה ארוכה, קשה וכמעט בלתי אפשרית. אם התחלתי ודיברתי במשפטים הראשונים בנושא החיפזון, והזכרתי את הדוגמאות של עמק הארזים – אני לא יודעת, אולי ירדנה זוכרת, בתור תושבת ירושלים – יש פינת חמד אחת במרכז העיר הזאת: גן סאקר, אזור עמק הארזים, אזור שעדיין צבאים ממשיכים לנדוד שם בלילות. האזור הזה בחטף התמלא מגדלים, התמלא רבי-קומות, ובלי שאף אחד יש לו גם אחריות איך לחבר את הבתים ביניהם, מה הם השטחים הירוקים. כי קבלן שבונה לא יהיה חייב להתקשר לראש העיר ולשאול את ראש העיר: תגיד, מה התוכניות שלך לגבי בתי-ספר באזור? כמה גני-ילדים, אתה מעריך? לאן אתה חושב אני צריך לחבר את הביוב? אין לו שום מחויבות לדברים האלה, כי הוועדה, שתוך חודש וחצי צריכה לתת לו אישור, לא יכולה לתת לו מענה לכל הדברים האלה, וזאת הוועדה היחידה שהוא צריך לעבור. זו הוועדה שתיתן לו את האישור הזה. מה זכותו של ראש עיר, שיש לו תוכנית מיתאר עיר? אין לו שום זכות להתערב בדברים האלה, אין לו שום זכות להשפיע בתוכניות האלה. לכן, החקיקה המהירה הזאת – החוק הזה, החוק הבעייתי הזה, הוא חוק שאסור לתת לו לעבור. אולי, בגדול, צריך לתת לו את הזמן שלו, צריך להכין אותו כמו שצריך, אבל אי-אפשר לתת תוכנית "באז וגמרנו", תוך שישה שבועות. להגיד: תעבירו את החוק בכל הכוח, בכל המהירות, אין זמן לשמוע מתנגדים, אין זמן לשמוע דעות אחרות, לא נתייחס לראשי הערים, לא נתייחס לראשי המועצות. לבנות, לבנות, לבנות, להעביר את החוק וזהו. אני חושבת שהחוק הזה הוא לא ראוי. יכול להיות שהוא יהיה ראוי אם יעבדו עליו כמו שצריך. הכוונה בוודאי טובה, הכוונה לתת מענה היא בוודאי טובה. הדרך שבה היא מוגשת היא לא נכונה, היא לא טובה, וכמו שאמרתי, אני לא רואה איך אנחנו ברבות הימים ניהנה. אנחנו רק נפסיד מזה, וכל ההישגים שבעבר השיגו הארגונים הירוקים – לא לבנות ליד החופים, כי החופים שייכים לאזרחי מדינת ישראל, ואסור לבנות שם – אני רואה שהדבר הזה יתמסמס בקלי קלות עכשיו בצורה הזאת, שבה שש הוועדות תבדוקנה ותיתנה את האישורים כל כך במהירות. לכן, החוק הזה, אסור להעביר אותו בדרך הזאת, באופן ברור וחד-משמעי. יחד עם החוק הזה – כדוגמה לחיפזון בחקיקה – יחד עם החוק הזה הוגש חוק נוסף, שבא לדבר על משרדים להשכרה. יכול להיות שבאמת זה נכון שיש תופעות של משרדים במרכזי הערים, הרבה רופאי שיניים, הרבה עורכי-דין, הרבה רואי-חשבון, הרבה אנשים שהשקיעו הרבה כסף להפוך – למשל, רופאי שיניים שהשקיעו הון עתק בהפיכת המשרדים האלה למרפאות שבהן הם ישתמשו שנים. אבל יכול להיות שיש איזשהו היגיון בדבר הזה שאומר שלא נמלא את הדירות של מרכזי הערים במשרדים. למשרדים יש בנייני משרדים, יש היום הרבה בנייה חדשה למשרדים – נעביר. בסדר, אפשר לחיות עם זה, אפשר לחיות עם הדרישה הזאת. אבל מה קרה? במסגרת המהירות הזאת לקחו את החוק הזה ועטפו אותו, כמו בחוק ההסדרים, בחקיקה נוספת. מה אומרת החקיקה הנוספת שליוותה את החוק הזה? החקיקה הנוספת אמרה: לבטל את הפטור שהיה עד היום לדירת יחיד. כלומר, מי שיש לו דירת יחיד, יכול למכור את הדירה שלו אחת לארבע שנים. באותה נשימה שחיברו את העניין של המשרדים, דחפו בדלת האחורית גם את הנושא הזה של הפטור. מה הקשר? למה הכניסו אחד עם השני? אם אדם שיש לו בניין השכיר אותו למשרד ימכור עכשיו את המשרד, יפנה את המשרד ויהפוך את זה לדירת מגורים – בסדר. איך זה קשור – באותה הזדמנות נתפוס טרמפ על העניין של פטור אחת לארבע שנים? כמעט כולנו, מרביתנו, אנשים שיש להם דירת מגורים, מחליפים דירה מעת לעת. מרביתנו נהנים מהפטור הזה אחת לארבע שנים. למה בכלל עלה הרעיון הזדוני הזה, לכרוך את שני הדברים האלה ביחד ולחשוב שאף אחד בכלל לא ירגיש שבאותה הזדמנות שאנחנו הופכים את בנייני המשרדים לבנייני מגורים, באותה הזדמנות, בואו נתפוס על זה טרמפ ונבטל את הפטור? בטח אף אחד לא ירגיש. זאת ההזדמנות באמת לשבח את ועדת הכספים, בראשות חבר הכנסת גפני, שהיו ערים מספיק לדבר הזה, עלו על זה במהירות הבזק ופיצלו את החוק הזה, ונשארנו רק עם עניין המשרדים. אבל על מה זה מעיד? זה מעיד על חוסר תום לב קיצוני. כמו שחוק ההסדרים ראוי לכל גינוי בדרך שבה הוא מכניס דברים בדלת האחורית, גם הפעם הנושא של פינוי משרדים והפיכתם לדירות מגורים, ובאותו הקשר נכניס גם את העניין של ביטול הפטור לדירת יחיד – זה מראה צורת חשיבה לא נכונה, מעוותת. ההתנשאות של משרד האוצר בדברים האלה, החשיבה שרק משרד האוצר – התורה כולה והחוכמה נתונה בידיו. לכן שמחתי שהדבר לפחות בוטל, על הפיצול הזה של הפטור, ואני מקווה שזה לא יגיע לידי יישום. כאשר אנחנו מדברים על צורת חשיבה או על דרך החשיבה של – לא יודעת מי מכוון את זה, הממשלה או ראש הממשלה, לא יודעת מה. אביא עוד דוגמה, רק היום העירו את תשומת לבי: הרפתנים, שרשרת המזון, הסופרמרקט, יוקר המחירים של החלב. נאמר שאנחנו עכשיו פותחים את השוק ליבוא מתחרה של גבינות. מה הולכים להביא לארץ? חלב? לא, כי חלב אי-אפשר להביא מארץ לארץ. אז אבקת חלב. אבקת חלב – בארץ יהפכו אותה לחלב ומוצרי חלב. גבינות רכות? אי-אפשר להביא. גבינות רכות אי-אפשר להביא כי הן צריכות להיות טריות. מה יביאו? יביאו גבינות קשות. מה זה גבינות קשות? גבינות קשות זה גבינות שהן כולן עתירות שומן. גבינות קשות זה גבינות של 30% שומן ומעלה. מה אנחנו עושים עכשיו? אנחנו מצד אחד נלחמים במגפת ההשמנה; נלחמים במגפת הסוכרת; משרד הבריאות מכין תוכנית לאומית; אני הגשתי הצעת חוק אורח חיים בריא, שכל מטרתה להביא לידי שינוי בהרגלי חיים; משרד החינוך משקיע כספים בחינוך לבריאות. כל המערכות היום מבינות שאנחנו מדברים על מגפה עולמית של סוכרת והשמנה. מה עושה ראש הממשלה במשרדו עכשיו ברעיון הגדול הזה? חושף ליבוא עכשיו רק גבינות עתירות שומן. אין גבינות קשות שהן לא עתירות שומן. חושף אותנו להצפה של גבינות עתירות שומן. יד אחת לא יודעת מה שהיד השנייה עושה. איזה דבר זה? אתה משקיע כספים היום בתוכניות לבריאות וחינוך לבריאות ושינוי פניה של החברה הישראלית. אתה יודע כמה סוכרת והשמנה מעמיסים על תקציבי הבריאות. אתה יודע שהיום, רק בגלל הסוכרת – העלות של נזקי הסוכרת לשנה היא 2.5 מיליארד שקלים בתקציב הבריאות, מדי שנה, ואם לא נטפל בזה, ההערכה היא שב-2020 זה יעלה 3.5 מיליארד שקלים לשנה, רק הטיפול בנזקי הסוכרת וההשמנה. אז מה עושה עכשיו היבוא המתחרה? אומר: יאללה, חבר'ה, חופשי, תאכלו גבינה 30%, 40%, 50%. זה זול. תאכלו. על מה אנחנו מדברים? זה פשוט – זה עצוב, זה מצחיק כמה שזה עצוב. וככה נראית גם החקיקה, כי הצורך – ולכן אמרתי החיפזון מהשטן – כי הצורך להשביע רצון ולתת תשובות גורם לכך שזורקים דברים ולא חושבים עליהם. כמובן, לא יכול להיות שאני אדבר 15 דקות ואני לא אדבר על הרופאים, ולכן אני כמובן לא אוותר על זכותי. היו"ר מגלי והבה: את חייבת לדבר, גם בגלל המקצוע וגם בגלל הדאגה שלך מאז שאת פה בכנסת. רחל אדטו (קדימה): נכון. אני כמובן, כידוע, מעורבת ב-136 הימים האחרונים – 136 יום מאז החלו עיצומי הרופאים, ואני מעורבת עמוק בנושא הזה, בכל האפשרויות לתמיכה במאבק שלהם. היום קיימה שדולת הבריאות בכנסת, שאני עומדת בראשה, דיון חירום של השדולה, והנוכחים היו כ-120 רופאים מכל רחבי המדינה, מכל המקצועות. באו הרבה חברי כנסת להביע את דעתם, יושב-ראש ההסתדרות הרפואית, והיה דיון מאוד קשה, ושמענו לכאן ולכאן. מטרת הדיון היתה באמת לחשוף את חברי הכנסת לא רק דרך העיתונים, אלא לאפשר את הדו-שיח הזה ולשמוע את המועקה ואת הצרות האמיתיות, וגם מעבר ליושב-ראש ההסתדרות לשמוע את הרופאים בכל המקצועות השונים. אחד הדברים שאני חייבת – פה אני אומרת דברים בשם אומרם. אני מספרת את הסיפור שסיפר בוועדה היום חבר הכנסת אריה אלדד. אילולא שמעתי את הסיפור במו אוזני, לא הייתי מאמינה שהסיפור אמיתי. והסיפור הוא כזה: חבר הכנסת אלדד ניגש לראש הממשלה אתמול ואמר לו: אדוני ראש הממשלה, מה שאתה עושה – ואני אומרת עוד פעם, אני מספרת דברים בשם אומרם – מה שאתה עושה עכשיו בזה שאתה מסרב להיפגש עם ד"ר אידלמן, יושב-ראש ההסתדרות הרפואית, אתה יורה לעצמך ברגל, כי אם חס וחלילה יקרה משהו לד"ר אידלמן, יקרה לו משהו, הוא יאושפז, יקרה לו משהו יותר חמור מזה, כל המחאה החברתית הזאת היא כאין וכאפס, היא כאין וכאפס לעומת מה שיקרה אם יקרה משהו לד"ר אידלמן. חבר הכנסת חרמש. היו"ר מגלי והבה: חבר הכנסת חרמש, אנחנו שומעים על מליאה שקטה. שי חרמש (קדימה): ביקשו ממני להיכנס כדי שיראו אותי, אבל אם אני אצא לא יראו אותי. אני יכול לצאת. היו"ר מגלי והבה: או שתתאפק או שתדבר כמו שצריך. רחל אדטו (קדימה): אריה אלדד אומר לראש הממשלה: אם יקרה משהו לאידלמן כתוצאה מהצום הזה, אתה לא מבין את הנזק שאתה עושה לעצמך. המחאה של ה-150,000 איש היא כאין וכאפס לעומת מה שיקרה אם יקרה משהו לאידלמן כתוצאה משביתת רעב, כתוצאה מזה שאתה לא מוכן להיפגש אתו ועם ההסתדרות הרפואית. אמר אריה אלדד: דיברתי אתו, עשה רושם שראש הממשלה הבין את המסר. היו"ר מגלי והבה: נפל לו האסימון. רחל אדטו (קדימה): נפל לו האסימון, הבין את המסר. אומר: ראש הממשלה מבין תקשורת, הוא מבין מצוין תקשורת והוא בוודאי איש נבון. ולכן, הוא אומר, הרגשתי שהוא מבין מה שאני אומר. רבע שעה אחר כך ניגש אלי אחד מאנשי האוצר ואומר: תגיד, מה אמרת לראש הממשלה? אז אריה אלדד חוזר על הסיפור פעם נוספת ואומר: זה מה שאמרתי לראש הממשלה – שעברו שבעה ימים שהוא צם, וזה מתחיל להיות מסוכן אחרי שבעה ימים. אחרי כמה דקות חוזר אליו איש משרד האוצר ואומר לו: תשמע, אנחנו ביררנו, הסיבוכים לא מתחילים אחרי שבעה ימים, הסיבוכים מתחילים אחרי עשרה או 15 יום. כלומר, יש עוד זמן, לא נמהר, לא חייבים להיפגש אתו, עוד לא יקרה לו שום דבר, בוא נחכה עוד קצת, נחליש אותו עוד קצת, ואז אולי נדבר אתו. רבותי, זה סיפור אמיתי שהיום נאמר, היום הושמע. אני לא מאמינה שאפשר בכלל לנהל דבר כזה באטימות כזאת, בקהות חושים כזאת, בקהות לב כזאת. איך אפשר שמישהו בכלל יגיד את זה אפילו בתור בדיחה, את המשפט הזה? ואלה אנשי האוצר שמנהלים לנו את מערכת הבריאות לא רק 136 יום, לא רק במאבק, אלא את כל מערכת הבריאות כל הזמן. ולכן יש צורך במאבק של הרופאים. הצורך הוא לא רק במאבק הרופאים על שכרם, ומאבק על שכר זה דבר ראוי וזה דבר הוגן, והספינים שמביאים את הרופאים שמרוויחים 70,000 שקלים – גם אני אספר סיפור מהיום. ישבה פרופסור ציפי דולפין, מנהלת הפגייה בבית-החולים כפר-סבא, 30 שנה מנהלת הפגייה, הוציאה את תלוש המשכורת שלה, והראתה את התשלום שהיא מקבלת בהיותה שנתיים או שלוש לפני פנסיה – הראתה את התלוש שכר שלה כרופאה בכירה, מנהלת מחלקה, פרופסור מן המניין, אחת מהנשים המובילות בתחום הפגים במדינת ישראל. שכרה 50 שקלים לשעה. זהו. ואין לה אפשרות לעשות עבודה פרטית. רופא פגים לא רץ אחרי הצהריים לנתח באיזשהו מקום, בבית-חולים פרטי או מה. זה הסיפור, אלה הסיפורים האמיתיים. כל הספינים – הרופאים עשירים, מרוויחים 70,000 שקלים – זה עזות מצח להגיד את זה. יש קבוצה של אנשים שמרוויחה את הסכומים האלה, אבל זה הקבוצה הקטנה, זה השוליים. אבל לבוא ולנהל את המאבק כאילו כל הרופאים מרוויחים הרבה? רופא עובד וראוי שיקבל משכורת. כל בן-אדם ראוי לו לקבל משכורת, משכורת ראויה. כל מי שעובד ראוי שיקבל משכורת ראויה, וזה כלל, אלף-בית. רופא שלומד שבע שנים ומתמחה שבע שנים ואחר כך נשאר בבית-חולים 30 שנה נוספות – לא כל הרופאים יכולים לרוץ לעשות עבודה פרטית. רופאי פגים לא רצים לעשות עבודה פרטית, רופאים אפידמיולוגים לא רצים לעשות עבודה פרטית. עמדה שם רופאה פתולוגית, אומרת: אנחנו, אין לנו עבודה פרטית. צריכים לתת לאנשים אפשרות להתפרנס בכבוד. האנשים האלה מחזיקים את הרפואה הציבורית של מדינת ישראל. אסור לתת להסיט את הרפואה הציבורית לרפואה פרטית. אנחנו יודעים שההוצאה הלאומית על בריאות במדינת ישראל ירדה, אנחנו יודעים שההוצאה הפרטית של משקי הבית לרפואה פרטית בעלייה מתמדת כל הזמן, ועל זה נאבקים הרופאים. זה נכון שהם נאבקים על שכר ראוי, הם נאבקים על תנאי עבודה ראויים – זה רלוונטי, זה נכון, אבל זה לא רק זה. ולכן, לא יכול להיות שאנשי משרד האוצר יפיצו את הספינים, ירגישו שהם מיצו את המשא-ומתן. אנחנו מדברים עם אנשים שיש להם כוונות לשנות את פניה של הרפואה במדינת ישראל. מה זה להוסיף 1,000 תקנים? מה המשמעות של להוסיף 1,000 תקנים? בחורף ישבנו כאן באולם הזה בשיאה של השפעת. הכותרות בעיתונים דיברו על כך שחדרי המיון גולשים מחולים שעומדים ואין להם מיטות לאשפוז. מגפת השפעת, אין מיטות אשפוז, הזקנה במסדרון בנהרייה. מה רוצים הרופאים? הרופאים רוצים להפסיק את הסיפור הזה. הם רוצים שאם עכשיו הם יקבלו את הדרישות שלהם, לא יהיו יותר סיפורים של זקנה במסדרון בנהרייה. זאת ההזדמנות לקום ולעשות את השינוי, זאת ההזדמנות לעשות את המעשה. על מה עומד היום הפער? היום – על מה עומד הפער בין דרישות הרופאים לאוצר? על מה הוא עומד? על 150 מיליון שקל לשנה למשך שמונה השנים הקרובות. אנחנו יודעים ש-150 מיליון שקל עוברים כאן בקלות בכל מיני הסכמים קואליציוניים. בן-לילה המספרים האלה עוברים. על מה אנחנו מדברים? 150 מיליון שקל לשנה? על שמונה שנים לפרוס את זה, ואנחנו לא נראה יותר זקנים במסדרון. אנחנו נראה מספיק תקנים לרופאים שגומרים את ההתמחות ויש להם מקום להישאר בו בבתי-החולים, יהיה להם מקום. היום הם מסיימים התמחות ולא תמיד יש להם מקום. להוסיף עוד רופאים למחלקות, ואז יהיה פחות נטל בתורנויות. הרי אחד המאבקים של המתמחים היה שהם לא יכולים לעשות כל כך הרבה תורנויות, לא יכולים לעשות כל כך הרבה תורנויות. יהיו מספיק רופאים, אז במקום לעשות שמונה ועשר תורנויות, הם יעשו רק שש תורנויות. לא צריך להתווכח על 18 השעות האלה, זה כבר נגמר מזמן. העניין הוא להקטין את מספר התורנויות לרופאים, ורק תוספת תקנים תוכל לאפשר את הורדת מספר התורנויות לרופאים. ולכן, הרופאים צודקים. הרופאים מנהלים מלחמה צודקת לא רק עבורם, לא רק לכיסם, אלא המלחמה שלהם היא על זכותנו כאזרחים – לאלה שיש להם הורים, להורינו, לילדינו, לנו – על עתידנו במערכת הבריאות במדינת ישראל. ולכן, לא ברור עד לרגע זה למה ראש הממשלה מתחמק מפגישה עם אנשי ההסתדרות הרפואית. אני מנסה כבר שבועיים, שלושה, להבין למה הוא לא מתערב בדבר הזה. הרי נכון שהוא לא צריך להתערב בכל סכסוך עבודה, יש מספיק שרים, יש יותר מדי שרים, וכל שר היה יכול לנסות לפתור את הבעיה הזאת. הבעיה היא שהגענו לאיזושהי נקודה שהשר הממונה, או המשרד הממונה, בין אם זה האוצר ובין אם הבריאות, לא מסוגלים לתת מענה. המענה כרגע הוא תוספת כסף. יש כל כך הרבה דם רע בתוך הסכסוך הזה, שצריך לבוא מישהו מבחוץ, ובמקרה הזה, שר הבריאות, שהוא שר-העל הכלכלי, ראש הממשלה, שהוא האחראי, הוא זה שצריך לבוא ולהגיד: רבותי – לדפוק על השולחן: רבותי, אתם מסיימים את הדיון עכשיו, אני מקצה לכם עוד x שקלים, אתם עכשיו גומרים ולא יוצאים מהחדר הזה. כי יש לו הסמכות ויש לו החובה. זה לא רק הסמכות, זה החובה שלו כראש הממשלה לעשות זאת. למרות הקריאה הנואשת – למה אידלמן בצום? למה הוא התחיל לצום לפני שמונה ימים? הוא התחיל לצום כשהם יצאו מבית-הדין לעבודה, כאשר בית-הדין לעבודה קיבל למעשה את טענות הרופאים, לא נתן למדינה להוציא צווי מניעה, לא נתן למדינה לכפות עליהם בוררות, למעשה הוא קיבל את טענתם, וזה נתן את היכולת לרופאים להגיד: עכשיו מיצינו, אין לנו פרטנר בצד השני, ראש הממשלה ייפגש אתנו ויתערב. מאחר שהוא לא מתערב, אז הצום הזה נמשך, והצום הזה נמשך שמונה ימים. זה 136 ימים יותר מדי של העיצומים הכלכליים, העיצומים והשביתה, זה שמונה ימים יותר מדי של צום, לא ברור כמה זמן יימשך, וראש הממשלה איננו, הוא לא משמיע את קולו. הוא לא מתעסק. במה הוא מתעסק? בלהביא את הגבינות השמנות מהולנד לארץ. במה הוא מתעסק? מערכת הבריאות היא לא דבר שולי, זה לא סכסוך ברשות שדות התעופה, שתוך שלוש שעות פותרים אותו, או סכסוכים אחרים. זה אפילו לא מחאת ה"קוטג'", שבה הוא הכריז – תוך יום, יומיים, שלושה, אני לא זוכרת כבר כמה, הורידו את המחירים בשקל. מערכת הבריאות היא של 7.5 מיליון אזרחי מדינת ישראל, איפה הוא? למה הוא שותק? תגיד: אני לא מתערב. תגיד, תגיד מלה. היו"ר מגלי והבה: שיגיד משהו. רחל אדטו (קדימה): שיגיד משהו, בדיוק, אבל אתה לא אומר מלה. אתה לא אומר: אני אתערב, אני לא מתערב. אתה יודע, גם אם אתה אומר: אני לא מתערב – זה מלה. גם אם אתה אומר: אני מחוץ למשא-ומתן הזה, אני, שר הבריאות בנימין נתניהו, אני, השר הממונה, לא מתערב, תפתרו את הבעיה בעצמכם – גם זה נקרא. אבל לא לתפוס צעד – שזה כמובן מאוד מאפיין אותו גם כן, לתת לדברים להסתדר מאליהם, הדברים יסתדרו, שזו גם תפיסת עולם שמאוד מאפיינת את ראש הממשלה. אבל פה אין את האפשרות הזאת לעשות את זה, ואנחנו לא מחכים לאסון שיקרה, חס וחלילה, אם יקרה משהו ליושב-ראש הסתדרות הרפואית הצם, או לחלופין אם יקרה איזשהו אסון בבתי-החולים. מה אנחנו צריכים? רק אם יקרה אסון באיזה בית-חולים כתוצאה מהשביתה ונזקי השביתה, רק אז זה יקרה? הרי נזקי השביתה האלה לא נמדדים כרגע בזמן אמת, נזקי השביתה הם לטווח קצר ונזקי השביתה הם גם לטווח הארוך, והאנשים נפגעים בטווח הקצר, ואנשים נפגעים בטווח הארוך. ואלה שנפגעים בטווח הקצר כבר יודעים שהם נפגעו מזה ארבעה חודשים – לא הגיעו לניתוח בזמן, נדחו להם הניתוחים, נדחו להם כל מיני פעולות. הרופאים מספיק אחראיים כדי שהנזק יוקטן, אבל דחיית ניתוחים היא נזק, גם אם זה בסך הכול ניתוח קטרקט או החלפת פרק ירך; אנשים נפגעים מזה, אף-על-פי שהניתוח הוא לא מציל חיים. ולכן אני חוזרת ואומרת: התחלנו בווד"לים, אבל הווד"לים זה אפיון של התנהלות, זה אפיון של החלטות בחופזה, של החלטות לא שפויות, של חוסר קבלת החלטות בכלל. ולכן הקריאה שלי כרגע היא מצד אחד: חוק הווד"לים אסור שיעבור. דיור בר-השגה הוא עומד בפני עצמו, חייב להיעשות, חייב להיות מוגדר. וכאשר אנחנו מדברים על הבריאות, ראש הממשלה היום צריך לפגוש את ד"ר אידלמן, והיום צריך להיפתר המשא-ומתן הזה. תודה רבה. היו"ר מגלי והבה: תודה לחברת הכנסת רחל אדטו. אמנם שי חרמש אמור להיות כאן, ואם הוא לא כאן, אז חבר הכנסת אריה ביבי – זהו שאומרים, תשמור על מקומך ועל זמנך. שי חרמש (קדימה): – – – היו"ר מגלי והבה: חבר הכנסת שי חרמש, כך הישיבות בקיבוץ מתנהלות? אריה ביבי (קדימה): הרבה יותר גרוע. היו"ר מגלי והבה: הרבה יותר גרוע, אז חמור מאוד. אתה היית צריך להיות עכשיו, אבל אתה מתעסק בדברים אחרים, אבל לפנים משורת הדין נסלח לך, כי יש לך קולגה שמבין. שי חרמש (קדימה): דרך אגב, זה פעם ראשונה שרב-טוראי עולה לפני רב-גונדר. היו"ר מגלי והבה: בבקשה. שי חרמש (קדימה): מכובדי, חוק הווד"לים – לא מדובר בחוק קרקעות, לדאבוני הרב, אלא בשוד קרקעות. מהלך מורכב, שבמהלכו תעבור המדינה, שטחים נרחבים, מידי האומה לידי יזמים פרטיים. הציבור הרחב, לתחושתי הקשה, לא יראה מכך אפילו גרגר או פירור. יתירה מכך, את מחיר פרי הבאושים ישלם הציבור בנזקי איכות סביבה, איכות חיים, פגיעה בתשתיות, מחסור במבנים ובשירותי ציבור בסיסיים, וכל היתר כבר ממש לא רלוונטי. מערכת התכנון, כדאי להבין זאת, היא מערכת מורכבת. אין מודעות בציבור בעצם להבדל בין רשויות התכנון למיניהן. המדרג שביניהן – ועדה מקומית, ועדה מחוזית, מועצה ארצית לתכנון ובנייה, ועדה לשמירת קרקע חקלאית ושטחים פתוחים, כל מה שמוכר הוא שאי-אפשר להזיז דבר, מסגירת מרפסת עד רשיון בניית מחסן וכל מה שבאמצע. שומר הסף, אפילו שומר הסף, הוועדה לשמירת קרקע חקלאית ושטחים פתוחים, מה שנקרא ולקחש"פ, במעמד חגיגי זה בעצם ירדה מנכסיה ואיבדה כל משמעות. הפקק הנדל"ני, לטעמי, לא התפתח בהוקוס-פוקוס. הפתרון הוא מצג שווא על גבול ההונאה, לעג לאינטליגנציה וליכולת המחשבה של האזרח הפשוט. כל מה שמוצע לנו אינו האצה של הביצוע, ובקושי ניסיון קלוש להאצה של התכנון. שש הוועדות המוקמות בחטא יוסמכו להציב דירות תחת כל עץ רענן, על כל גבעה רמה, וחמור מכול, בלבו של פארק, לחופו של ים, ועל כל מגרש המיועד אפילו לצורכי ציבור. בידיהן כתב מינוי חופשי מכל מגבלה, תכנון וחשיבה לטווח ארוך. ממש רשיון לרצח של כל מחשבה על טובת האזרח לדורות הבאים. אבל למרבית הפלא, הפקק לא נמצא כלל בתכנון, כושל ככל שיהיה, שהרי 160,000 יחידות דיור כבר אושרו ועברו את כל שלבי התכנון. האבוס הוגש גדוש מזון, הסוס איננו בא לאכול, ולמה? הממשלה יצאה מהדיור הציבורי חרף העובדה שחוקקה את אותו חוק דיור ציבורי ואף התחייבה בסעיף 10 לחוק לנצל את תמורות המזומנים ממכירות הדירות לצורך בנייה ציבורית חדשה להשכרה. רק היום דווח בדיון בוועדת הכספים, כבוד היושב-ראש, שאתה נכחת בו: 35,000 דירות נמכרו בחוק הדיור הציבורי. אני, כמי שהייתי אחראי לאגף אחר בתפקידי כגזבר הסוכנות היהודית, מכרנו את דירות "עמיגור", שבאו, כבוד השר, במבנה אחר, מכרו עשרות אלפי דירות במחירים אומנם זולים, אבל בחודש של 39,500 דולר – – – אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו): ולא כולן לזכאים. שי חרמש (קדימה): אורלי, ודאי לא כולן לזכאים, אבל מה בעצם עשו בחוק הדיור הציבורי? אם כבר שאלת, אני מכיר שר שיכון שאחראי לזה, יש לך איזושהי קרבה אליו? איזה שר שיכון שהיה גם שותף לעניין. אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו): רק שהעניין היה שהכסף היה צריך לשמש למלאי נוסף של דירות – – – שי חרמש (קדימה): אורלי, שני אנשים שותפים לעניין, אחד גר בבית-שאן ואחד התחנך בגן-שמואל. אריה ביבי (קדימה): ואתה אומר על זה שגר בבית-שאן – כשאתה אומר את שמו תעבור לדום. שי חרמש (קדימה): לא, אני אומר את זה לזכות, אורלי, לא בגלל שאת יושבת פה. אגב, אני הרבה פעמים אומר קומפלימנטים עלייך אבל זה לא מגיע אלייך, אז זה בסדר. אני אומר, מחוקקי חוק הדיור הציבורי, נדמה לי שאבא היה באותו מעמד כשר שיכון, ורן כהן היה חבר כנסת. הרעיון היה הרעיון הבא: אנשים גרו עשרות שנים בדיור הציבורי, ב"עמידר", "עמיגור" והחברות המשכנות האחרות, שילמו שכר דירה מאוד מאוד נמוך, ומשנאספו אל אבותיהם עבר הדיור למדינה. קם הדור הצעיר שגדל בדירות האלה, גם בבית-שאן, ואמר: זה שכונת הולדתי, כאן נולדתי, כאן גדלתי, כאן שירתי בצבא וחזרתי עם המדים הביתה. אני לא מכיר סביבה אחרת. והנה, אבא נפטר, אמא נפטרה, ואת הבית הזה, שהוא בסופו של דבר ביתי, לקחו ממני. באו ואמרו: למען הצדק, למען המוסר, למען ההגינות, נאפשר לדיירים האלה לקנות את דירותיהם ולהוריש אותן הלאה. הרעיון היה נפלא, אבל הסיפא היתה שהכסף שיגיע ילך לקרן לדיור ציבורי. אני מוכרח לומר פה דבר שמעטים נבחרי הציבור שיאמרו אותו: החטא לא צמח בממשלה שלכם. הקפאת חוק הדיור הציבורי נולדה ביום שנולד הדיור הציבורי, ומאותו רגע כל ממשלה אמרה: זה בסדר שמוכרים את הדירות, אבל קרן – נכון אומרים: הקרן קיימת לעולם הבא? הקרן תהיה בעולם הבא. כל אחד גלגל את זה הלאה. דווח לנו היום שמכרו 35,000 דירות בדיור הציבורי. זה לא כולל את מכירות הדירות של "עמיגור", שזאת היתה אופרה אחרת, והייתי אחראי לזה. 35,000 הדירות האלה ערכן בפדיון הוא בסכומים מאוד מאוד משמעותיים. אני לא מאמין ולא מצפה, וכבוד היושב-ראש, לא אומר: הרגע תביאו את הכסף, כי הכסף לא קיים כרגע. אם היו באים ובמקום הווד"ל הזה – ואני אתייחס לזה קצת יותר מאוחר – היו אומרים: אנחנו מודיעים שמ-2012 אנחנו מפשירים את חוק הדיור הציבורי – לא ביום אחד, לא ביומיים; בחמש שנים, בשש שנים, זה חוק כבד, זה מיליארדים, אבל נכנסים לתוך השוק הזה ומפעילים את הדיור הציבורי, ברוח החוק שממשלות ישראל חוקקו ואישרו מחדש בכל שנה, רק אמרו: את הביצוע של הקרן נעשה בהמשך – לכן הממשלה יצאה מחוק הדיור הציבורי, חרף העובדה שהיא חוקקה את חוק הדיור הציבורי, והתחייבה, כמו שאמרתי, בסעיף 10, לנצל את תמורות המזומנים ממכירות הדירות לצורך בנייה ציבורית חדשה להשכרה. חוק הדיור הציבורי, אשר כל כולו כוון לרווחת האזרחים, הפך להיות מכשלה. כפי שאמרתי, הדירות נמכרו, הקרן לא קמה, וחוק ההסדרים הקפיא אותו. נעבור ליזמים – עוד קליינטים ביוזמה הבלתי-מובנת הזאת. לנגד עיניהם – נורא נורא מוזר, וזה סוד, וטוב שאין הרבה חברי כנסת, שלא ישמעו את זה יותר מדי – פונקציית המטרה שלהם היא הרווח והתשואה, ואין בזה שום מלה גסה. להרוויח ביושר זה דבר הגון. הם יודעים היטב כי הצפת השוק תביא לירידת מחירים. הם יודעים טוב יותר מהממשלה לווסת את השוק ואת הבנייה בדרך ובאופן שרווחיהם ימוקסמו, והממשלה – זו תורמת את תרומתה הנדיבה בדמות פיגורים מתמשכים בתשתיות. מה משמעות העניין? איזו זכות – אורלי. אני רוצה את אורלי. קיבלתי. היו"ר אורלי לוי אבקסיס: אני אתך. שי חרמש (קדימה): הצליח לי. אני אתן לך, אורלי, שתי דוגמאות, ויש כאלה עשרות: בכפר-יונה עומדת תוכנית בנייה של אלפי יחידות דיור. הבעיה היחידה היא מכון טיהור שופכין. בראש-העין – לא שאני מת על בנייה במרכז הארץ, ואת דעתי על היוזמות במרכז הארץ אני אגיד עוד שנייה. בצורה די ברורה אני חושב שכל הראייה של התמרכזות בין גדרה לחדרה היא אסון אקולוגי, אסטרטגי, ביטחוני, דמוגרפי, הכול. על זה נדבר אחרי זה. יותר נכון שיבנו, העיקר שיבנו – שיבנו על הים, על ההר, על הגבעה – העיקר שיבנו. בראש-העין עומדת תוכנית של 13,000 יחידות דיור, שאני לא אוהב אותה, ומצדי טוב שלא תקום אם במקומה זה יקום דרומה לאשקלון, אבל היא לא קמה כי מע"צ לא השלים כביש עוקף. המחשבה שאין היצע דירות, הוא לא קיים – יש, ואפשר, ואם הממשלה רוצה, היא יכולה לבצע את זה. מה יעזור התכנון המואץ? האומנם הוא יוסיף עוד רבבות דירות בתכנון הקלוקל למלאי העקר ממילא של הדירות המאושרות? יש 160,000, אז יהיו 260,000. על המדף יהיו מוכנים עוד. צוואר הבקבוק קיים, אבל הוא קיים גם בתכנון. במחוזית – ניתן נתון קטן, כי הנתונים אולי מדגימים את הכול – במחוז המרכז, בוועדה המחוזית, יש פחות מעשרה מתכננים. 3,000 תוכניות מוגשות מדי שנה. מה אנחנו רוצים מעשרת המתכננים האומללים האלה? רבותי, עשרה מתכננים על 3,000 תוכניות. מה אתם רוצים מהחיים שלהם? הם יעבדו יום ולילה, שבתות וחגים, אפילו ברמדאן – למה יגיעו? בחיפה המצב יותר מעניין – שלושה מתכננים. צוואר הבקבוק הוא בכלל לא בווד"ל. תן לאנשים האלה תגבורת של כוח-אדם בנושאים האלה והם יגיעו קדימה. אני רוצה דוגמה – איך אומרים, יצאה לי כרגע, שלא קשורה לווד"לים: היה דיון בוועדת הכספים לפני חודש וחצי עם המפעל הגדול ביותר באופקים. למפעל קוראים "שניב", והוא מפעל ששייך לתעשיית נייר. הוא מתחרה ב"נייר חדרה". "נייר חדרה" – כמובן למרכז הארץ יש תמיד יתרון על פני בית-שאן – – היו"ר אורלי לוי אבקסיס: לא צריך לשנע את החומרים. שי חרמש (קדימה): – – שדרות וקיבוצים. יש פה שני קיבוצניקים על הבמה, אריה, זה לא הולך ברגל. היו"ר אורלי לוי אבקסיס: אני לא בדיוק. אני שכירה בקיבוץ ליד. שי חרמש (קדימה): זה לא שייך, את גרה שם. אל תתחמקי. היו"ר אורלי לוי אבקסיס: בקעת בית-שאן, בהחלט. מקום יפהפה. שי חרמש (קדימה): ואת שמחה גם, יפה. המפעל הזה מתחרה ב"נייר חדרה". "נייר חדרה" – מרכז הארץ, עדיפות מיידית, נגישות של גז, מקבל גז, עלות הייצור שלו נמוכה ב-8% משל "שניב". "שניב" לא עומד במאבק הזה, מחכה לגז, מחכה לגז. מתברר שצינור הגז נמצא 8 ק"מ ממנו, אבל מה? התוכניות להובלת הגז מצומת כפר-סילבר לאופקים – אמרו לו: זה עניין של שנה וחצי. הוא אומר: שנה וחצי אני לא מחזיק מעמד. אם אתם רוצים, אני סוגר את המפעל, אני אפסיד פחות, ותהיו בריאים כולכם. בעיית מגבלת התכנון, לאשר תוכניות – הרי על מה מדובר? יש גז – יש גז; צינור הגז מגיע לכפר-סילבר – הגיע לכפר-סילבר. יצא לי לנסוע משם לאופקים, זה 8 ק"מ. זה לא נוסע לא דרך מגדלים, לא דרך מנהרות, לא דרך אוטוסטרדות – במדבר הפתוח אצלנו בנגב. ועדות התכנון לא יכולות לאשר, כי צריך מומחה לגז – אגב, זה נכון – אבל מומחי הגז היחידים שישנם עוסקים בחיות הים: בלווייתנים ובתנינים ובמירה ומאירה, בזיווה – בכל הבארות בים, ואין מומחה גז אחד שאפשר להעביר אותו לוועדה המחוזית שיבדוק את התוכניות של "שניב" להובלת הגז עוד 3 ק"מ. היו"ר אורלי לוי אבקסיס: זה מה שמעכב את זה? שי חרמש (קדימה): זה מה שמעכב את זה, כרגע. זה אחד העיכובים. היו עוד כמה עיכובים. אחד העיכובים זה שאמרו לו: שמע, זה עוד ייקח זמן לאשר את התוכניות. זה נוסע, תאמיני לי, על כביש באר-שבע–נתיבות – תאמיני לי, לא עמוס, לא צפוף, אין מחלפים, אין שום מכשלות. אני אומר, אותו הקשר בא מפה. ברגע שאין לך אנשי מקצוע, מבקרי תוכניות – אם זה לשיכון, אם זה לגז, אם לכל דבר אחר – אתה יכול להגיש מה שאתה רוצה, התוכניות תקועות. אציע כי את עלות הווד"לים – ומדובר כנראה על השקעה מאוד גדולה. איך אני יודע שההשקעה היא מאוד גדולה? ועדת הכספים לא הסכימה לאשר לפני שבוע ימים 3.5 מיליון שקל ליועץ לוועדת שרון-קדמי. פשוט לא יאומן. הייעוץ לוועדת שרון-קדמי לעניין התחרותיות במשק דורש השקעה של 3.5 מיליון שקל. קם גפני, אתם מכירים את ההופעה הדרמטית, ואמר: מי שרוצה 3.5 מיליון שקל – אני מתנדב לעשות את זה בחינם. תגידו לי לאן לבוא. אז אני אומר: את מחיר הווד"לים קחו, תוסיפו, תעתיקו לוועדות הקיימות, תקבלו תוצאה מקצועית טובה יותר, מהירה יותר, זולה יותר, מעוטת כשלים וחשוכת טעויות של פזיזויות. בואו נעבור לרישוי, שזה השלטון המקומי. הבעיה לא פחות מורכבת. השלטון המקומי קצר בתקנים. אני מכיר את זה מניסיוני כ-15 שנה כראש רשות. אתה צריך להוסיף תקן, הממונה על המחוז צריך לחתום, ההוא צריך לתקצב – זה כן בתקנים, זה לא בתקנים – ואז אומרים לך: רק שכר כזה וכזה, ועם השכר הזה והזה שאתה מציע למהנדס מהמועצה, אתה הרבה פעמים לא יכול להעסיק עוזרת בית. אותן משרות מקצועיות זוכות לתגמול דל. התוצאה היא כוח-אדם בחסר, מחסור בכוח הנדסי מקצועי, רמה מקצועית חסרת ניסיון – רישוי של דלות. ובעצם, למה נזרוק את התורה שכתבנו אך לפני כמה שנים במו ידינו וקוראים לה תמ"א 35? שנים דנו מיטב המוחות, מיטב הכוחות המקצועיים. אני יודע כמה אנחנו, כראשי מועצות אזוריות, עסקנו בתמ"א הזאת – כמה יכול רישוי כפרי לגדול, ל-300 משפחות, ל-500 משפחות, האם זה על חשבון עיירות הפיתוח, לא עיירות הפיתוח – דיונים פה באמת עמוק לתוך הלילה. ותמ"א 35 היא היום – – – תוכנית מיתאר ארצית מוכרת ומאושרת לכל דבר ועניין. מיטב המוחות עבדו עליה, חיפשו את האיזון בין הפיתוח האורבני לשימור הסביבתי. תמ"א 35 שחררה 280,000 דונם לבינוי. את שתוכנן היום משליכים לפח ואומרים: מי צריך תמ"א 35? הווד"ל יקום, ישב, יום-יומיים, שבוע ואולי שבועיים. מה שנאסר ייתן, מה שניתן ייאסר, איפה שלא ייבנה, ייבנה, איפה שכן ייבנה, לא ייבנה – – – היו"ר אורלי לוי אבקסיס: רגע, אבל הבעיה של תמ"א 35 בעצם זה שחלק מהמושבים, מהקיבוצים האלה, צריכים קודם כול לקבל את ההסכמה הפנימית של החברים כדי באמת לקום. יכול להיות שזה בעצם סוג של חסם שאותו לא הצלחנו לפתוח, ולכן ישנו צורך בשחרור, דרך, אולי, הווד"לים. שי חרמש (קדימה): לא, אבל תמ"א 35 קודם כול ייעדה 265,000 דונם אדמה. זאת אומרת, יש היום כתמים על מפת מדינת ישראל שאתה יודע איפה אתה יכול לבנות. הבעיות הפנימיות בקהילות הקטנות שלנו מאוד מורכבות. אני מדבר בגדול, גרוסו מודו, בגדול, 260,000 דונם מסומנים, יש ייעוד. אמרו: פה יקום. זה מזכיר לי את זיכרונות העבר שלי, אורלי, את לא תביני על מה אני מדבר. היה שיר ששרנו פעם בשנה ביום מאוד חשוב, הוא לא היה 1 באפריל, הוא היה חודש אחרי זה. שרנו: "עולם ישן, עדי היסוד נחריבה" וכו' וכו', והסיומת היא: "לא כלום אתמול, מחר – הכול". קראו לזה "האינטרנציונל". הם משליכים, כל מה שהיה לא היה. אריה, גם אתה לא תבין כי לא גדלת בבית היוצר הזה. אריה ביבי (קדימה): אני מסכים אתך, לא. גדלתי על בית"ר. שי חרמש (קדימה): "עולם ישן, עדי היסוד נחריבה, מגב כפוף נפרוק העול, את עולמנו אז נקימה, לא כלום אתמול, מחר – הכול". מה שהיה לא שווה כלום. יאללה בית"ר, תל-חי. ומי בעצם ייהנה מהפירות הבאושים האלה? ודאי שלא שוכני האוהלים ברוטשילד, גם לא חסרי הדיור בפריפריה, שהרי בסופו של יום הרשות נתונה לקבלן הפרטי. ברצותו בונה, ברצותו ממתין לספקולציה הבאה, ובעצם אין שום סנקציה. תבדקו רגע את החוק, ואת זה – אגב, לשבחו של ד"ר דב חנין. אתה בעצם נותן שטחים לקבלן לבנות, בונה – בונה, לא בונה – לא בונה. מקסימום קוראים לו, עושים לו "נו, נו, נו", לא שוללים את התוכנית. והרי תמיד "מגדלי החוף" מניבים פרי טעים יותר מ"גבעות גורל" בבאר-שבע, את מכירה את זה, ואם לא אביא אותך לשם – – היו"ר אורלי לוי אבקסיס: מכירה. שי חרמש (קדימה): – – או "שכונת האירוסים" בירוחם. מרחבי הדיור יופרחו, שהרי פנטהאוז ודופלקס, שמות מהטרמינולוגיה הזרה, עדיפים על מלה עברית צרה וצנועה של דירה צנועה בת חדר וסלון. ומה אכפת לו לקבלן? 25% תוך שנתיים וחצי. ואם לא? אז לא. ומה טעים יותר לחכו של היזם? תאמין לי, ממש כמו הצייד: לשבת, להמתין, מלאי תחמושת בקנה, כל שנדרש הוא הרבה סבלנות להמתין לשעת רצון, להזדמנות לצוד את הציד השמן, עסיסי, הטעון בהרבה רווח, ואיש לא דוחק ואיש לא לוחץ. אלא שאת תורת העוד דונם ועוד עז, הדרך שבה הורינו בנו את הארץ, החליפו מושגים מהעולם הגדול, מושגים גלובליים. לא תכנון מקומי אלא "סופר-טנקר". מתוספת של חמישה תקנים בעיריית יבנה לוועדה המקומית, אני מניח שראש הממשלה לא יקבל כותרת. לחיזוק המערכת הקיימת, לתגמול במועצה או עיירה שכוחת אל בפינה כזאת או אחרת אין שום אפקט שיווקי ולא תופיע כותרת בעיתון. כדי להבין את גודל העוול, ראו מי היו אורחי הכנסת, וזה דבר מעניין, מי בא לבקר פה בדיונים על הווד"לים. מעניין. הסתכלתי בוועדת הכלכלה, לא הייתי יותר מדי פעיל שם כי מקומי בוועדת הכספים. חסרי דיור? לא ראיתי. מעמד הביניים מרוטשילד? לא הגיע. בעלי הון וממון, הם באו, עם הלוביסטים, עם יועצים מקצועיים, עם יועצים משפטיים, עם מומחים לכל דבר ועניין. הם היו שם בהמוניהם, ליוו את הנושא בעניין רב, הסתובבו במסדרונות, חיפשו את הח"כים, וכל מי שהיה מוכן לתת רגע תשומת לב אליהם, הם העתירו עליו שפע מידע ואינפורמציה, וכמובן אי-אפשר לומר שהיו אובייקטיביים. ומעט חזון: האומנם ארץ שלמת בטון ומלט? האומנם גוש-דן גוש בטון? עד היכן, רבותי, תגיע הצפיפות במקום הצפוף ביותר עוד מעט – לא אגיד בעולם, כי על-ידי, בעזה, יותר צפוף, אבל אין ספק, צפוף להחריד. האם לא היה ניתן להפוך את המשבר הזה למשבר של הזדמנות? האם לא היה ראוי שהקרקע בפריפריה תשווק במחיר אפס ולו כדי ליצור תמריץ להגירה למרחבים הפתוחים? ופה, גברתי היושבת-ראש, לא היתה יכולה ליפול לזכותי זכות יותר גדולה מזה שאת היושבת-ראש. ההרחבות הקהילתיות ביישובים הכפריים. מגמה שהתחילה בהצלחה רבה במושבים והגיעה לקיבוצים – את בונה בהרחבה או שאת גרה בשכירות? היו"ר אורלי לוי אבקסיס: אני עוד מחכה שהחבר'ה בקיבוץ יאשרו את העניין של ההרחבה. יש שם קצת מאבקים פנימיים, כמו שאתה יודע. אריה ביבי (קדימה): שי, אתה יכול לקצר, לא את כל הנאום שלך. שי חרמש (קדימה): קודם כול, את מוזמנת אלי, אצלי זה מסודר. לא, לא, אני לא אקצר. היו"ר אורלי לוי אבקסיס: הבעיה היא שגם בבית-שאן עוד לא הופשרו שטחים חדשים, מה שאומר שאני בשכירות. שי חרמש (קדימה): יש פה שר שעוסק בעניינים אחרים, אז לא אפריע לו. אני רוצה לספר סיפור מאתמול, שימו לב: קיבוץ משמר-הנגב נמצא על פאתי העיר רהט, העיר הבדואית הגדולה ביותר בעולם. אריה ביבי (קדימה): דרך אגב, גם הם עשו אוהלים. שי חרמש (קדימה): מי, רהט? אני אסע בשבת לבקר. אריה ביבי (קדימה): חלק גדול מהבדואים באוהלים. שי חרמש (קדימה): שימו לב, זה לא יאומן. כשהראיתי אתמול לשר אטיאס, זה כמעט הזכיר לי את הבדיחה על היהודי מהעיירה שבא לוורשה לגן החיות בפעם הראשונה, ומראים לו את הג'ירפה, והוא מסתכל ומסתכל, מסתכל ומסתכל. אחרי כמה פעמים הוא אומר לאיש שליווה אותו: אדוני היקר, אין חיה כזאת – כי הוא לא ראה בעיירה. אספר את סיפור קיבוץ משמר-הנגב, הרחבה קהילתית. הקיבוץ נמצא בנגב, ליד רהט. פונה למינהל מקרקעי ישראל, ואני רוצה שבפרוטוקול יופיע, אם אדוני שומע אותי, שיתקשר למשכן: "דורון יוסקוביץ, שמאי מקרקעין ומוסמך במינהל עסקים". אני מתבייש, כי זה גם התואר שלי, מינהל עסקים. "שמאות מקרקעין, ייעוץ כלכלי ונדל"ן, ניהול נכסים". ודורון יוסקוביץ התבקש במינהל מקרקעי ישראל לתת שמאות למגרש במשמר-הנגב. אדון יוסקוביץ קובע כדלהלן: מגרש 34, 500 מ"ר ועוד 10 מטר חצר עודפת – לא יודע מה זה – שווי המגרש: 600,000 שקל, שווי החצר העודפת – 10 מטר – 4,706. שווי ביניים – 595; שווי המגרש הכולל – 612; עלות פיתוח – 165,000, שווי המגרש – 778,000 שקל, חצי דונם. לדונם – 1,556,000 – – היו"ר אורלי לוי אבקסיס: ועוד לא בנית בית. שי חרמש (קדימה): – – וזה לא נמצא בארלוזורובה פינת דיזנגובה. זה על כביש 24, בין נתיבות, בואכה כפר-סילבר, הגעתך לבאר-שבע. היו"ר אורלי לוי אבקסיס: אולי הבעיה היא באמת אצל אותם יועצים, שהם לרגע שוכחים, אולי אנחנו מדינה קטנה, אבל הם מאמינים שהם עוד במתחם של גוש-דן. פשוט לא יאומן, מנותק. שי חרמש (קדימה): לא יאומן. אתה רואה את זה, רצתי לאטיאס, שהיה עסוק באיזה דין ושיח עם הסיעה החרדית השנייה. אמרתי לו: משה גפני, זוז הצדה. הוא אמר לי: איך אתה מדבר? אמרתי לו: זוז הצדה. אמרתי לו: תראה את זה. הוא אומר: אני לא מאמין; תיקח, תוריד את זה. אז מה אנחנו רוצים וד"לים, ונדלים, בבלדים? תגיד לי מה? בואו נגיד שהתכנון הגדול ביותר – במשמר-הנגב יש 132 יחידות דיור, חלקן מאוכלסות ובחלקן אפשר מחר בבוקר לפתור בעיה. אלא מה? צריך לקחת שמאות של 778,000 שקל. אגב, אני רוצה להיות הגון: לא דורשים 778,000 שקל. דורשים רק 31% מזה, כי זה בנגב. אבל רגע, הסיפורים שלי יכולים להימשך. אריה, את יודע מה? סע הביתה, תאכל, תן לי את החצי שעה שלך. יש לי את הסיפור הבא: ב-45 השנה האחרונות אני מתגורר בקיבוץ כפר-עזה. נמצא בקו העימות. הקהילה הקרובה ביותר להנייה. בקיבוץ כפר-עזה יש הרחבה קהילתית. 45 משפחות בחרו לבנות את ביתן 1,650 מטר מגדר המערכת. יפה. קרקע, לא להתרגש, בחינם. לא חלילה כי האוצר היה נדיב גדול אלא כי זיכרונו לברכה יורי שטרן וייבדל לחיים ארוכים סטס מיסז'ניקוב ועבדכם הנאמן שי חרמש באו לפני חמש שנים וחוקקו בכנסת חוק שדרות והנגב המערבי – קו עימות דרומי, ויש פטור אפס מהקרקע. לכאורה "בוננזה". מה אפשר לעשות יותר מלבוא ולתקוע יתד? קבלן אחד בא, בנה כמה בתים, ראה שקשה העניין, אמר: חבריה, הבנתי, הלך. קבלן שני בא, בנה כמה בתים, אמר: חבריה, הייתם נפלאים, תרמתי את חלקי לציונות, תנו לחזור לתל-אביב. קבלן שלישי בא, בנה כוכים לחשמל והסתלק ונשארנו עם התוכנית. מצאנו יזם שמוכן לבוא. אומר היזם, תשמעו, היות שהאזור קשה, אתם יודעים, לא כל יום, אבל מפעם לפעם נופל כאן פצמ"ר כזה, הפועלים שלי עובדים עם קצת "צבע אדום", צריך ל-15 שניות להתחבא, חוזרים חזרה לעבודה. הוא אומר, אני רוצה דבר אחד, אני רוצה – מגלי, תשמע סיפור – אני רוצה דבר אחד: אני רוצה 80% בנייה מרוכזת, 20% בנייה פרטית. הוא אומר: אני הולך לעשות את כל הפיתוח, את כל התשתיות, אני משקיע מיליונים, לך תרוץ יום אחרי מגלי ויום אחרי אריה ויום אחרי אורלי; תן לי את חלקי, שאתה בונה באופן עצמאי, אחד בונה – נתקע, שני התגרש מאשתו, שלישי התחרט. הוא אומר: לא בונה; רוצה? 80% תנו לי ביד. על-פי חוקי המינהל, בתנאים מיוחדים אפשר לקבל את זה. אני לא מכיר תנאים יותר מיוחדים מאשר אצלי בבית, באזור שאני גר. אנחנו כבר חצי שנה לא מצליחים להגיע להסכמה על ה-80–20. עכשיו יש סיפור נוסף, כבר בנו 45 יחידות דיור. מתנהל הוויכוח האם ה-80% יהיה מהיחידה הראשונה, שזה קבלן שכבר מזמן איננו, או מהיחידה ה-45. אומר הקבלן: אני בא מה-46, מה אתם רוצים ממני מהראשונה? הדיון הזה מתנהל ביום שלישי לפני שלושה שבועות, נקבעה ועידת פסגה בירושלים, בירת ישראל לנצח, שלא תחולק: ירון ביבי, שולה בן-צבי, יועצים משפטיים, הקבלן, ראש המועצה האזורית שער-הנגב, הקיבוצים ואני. מה לעשות, שבוע לפני זה ראש המינהל התפטר. אני מצלצל, שואל מה לעשות, אומרים לי: אתה יודע מה? חכה קצת עד שיגיע ראש המינהל הבא. אני אומר: אתם השתגעתם לגמרי, זו כבר לא שאלה של כסף, כבר לא שאלה של תוכניות, שאלה של טמטום, של אטימות, של רשעות, של עצלנות, של אנטי-ציונות. אתם יודעים מה, פשוט אין מלים. אלה חוויותי מקו העימות הדרומי, שכבר יש הכול, ישנם מטורפים שמוכנים לשים 800,000 שקל על בית צמוד קרקע מתחת לפצמ"רים, אז גם להם אומרים: חכו עד שראש המינהל יתחלף, הבא יבוא, ניפגש, ודאי גם נראה מה קורה. האם לא היה ניתן במחיר חופש הבנייה הפרוע, אשר יעשיר את כיסי העשירים, לתבוע תביעה סוציאלית, לאומית, ציונית אחת בלבד? תנאי מחייב – מה אני כבר רוצה? – לו זעום ביותר: דירות עממיות, כחלק מהמתחמים של הבנייה. לא גטאות, לא שכונות לעניים, אלא דרישה שבכל בלוק ובכל מבנה יינתנו גם דירות. לא לעניים, אני לא מדבר על עניים. דירות קטנות, לא פנטהאוזים, שני חדרים וסלון, חדר וסלון, 50 מטר, 70 מטר, 800,000 שקל, 900,000 שקל. את זה לפחות. די כבר, שחטתם, שדדתם, השתגעתם, תסלחו לי, על כל השכל עם העניין הזה. לפחות תראו מבט אחד, תגידו, אנחנו מוכנים לכפות על הקבלן שעל כל בית של 40 דירות יהיו ארבע דירות של 50 מטר. גם זה לא מופיע שם. אבל יש תשובות הרבה יותר סקסיות, מתאימות, קיבלנו הודעה על 50% הנחה לעגלות ילדים באוטובוס, 50% הנחה לסטודנטים באוטובוסים. אני כבר בגיל הקשישים כך שאם אני אגור בצפון, אולי יסדרו לי גם חימום יותר זול. אצלי באזור מספיק חם גם ככה, לא צריך לחמם. היו"ר אורלי לוי אבקסיס: גם אצלנו חם. שי חרמש (קדימה): ועוד איך. חבריה, בשורה, קרקע בחינם למעונות סטודנטים. עבדכם הנאמן עומד בראש מכללה, מכללת "ספיר" הסמוכה לשדרות. בעיר שדרות נמצא כבר 12 שנה מתחם מיועד ל-600 מיטות של מעונות סטודנטים. ראו איזה פלא, הקרקע בשדרות בחינם. היא לא בחינם בגלל ה"ונדל", היא בחינם כי יש חוק שאומר שבקו עימות קרקע בחינם. ביום שהודיעו על מעונות הסטודנטים מצלצל לי חברי ורעי כאח לי, ראש עיריית שדרות, מר דוד בוסקילה, ואומר לי, תגיד לי, אתם מטומטמים? אתם צוחקים לנו בפרצוף? אין לכם בושה? הוא אומר, מה אתה מוכר לי קרקע בחינם, יש לי קרקע בחינם, תביא את המעונות. לא נולד קבלן שמוכן היום לבנות בשדרות במחירי שכירות מעונות סטודנטים, אלא אם כן יקום מישהו ויתחייב לו רק על דבר אחד – על שכירות מלאה ל-12 חודש. אם יש מישהו פה, שיקום. היחידה שקמה זו שלי יחימוביץ. אף אחד לא קם. הוא אומר לי, איזה קבלן יבנה בשדרות אם לומדים שמונה חודשים? ארבעה חודשים זה ריק. אומרים לו, המחיר יהיה רק 300, 400 שקל. חבר'ה, אתם יודעים מה, אם זה כל כך מוצלח, תעשו את זה לבד. גם ההרפתקה הזו של מעונות סטודנטים איננה יותר מאשר תאמין לי, בחיי, בחיי, לעג לרש. ולסיום, בדקה האחרונה, לאדוני ראש הממשלה ולשר שלא מקשיב, רק כדי שיעביר אליו. המינוח שנתת "סופר-טנקר" הוא ממש מתאים. זה ממש כמו אותו "סופר-טנקר" שהבאת בממון רב מעבר לים, הספיק לבצע גיחת ראווה אחת מעל רכסי הכרמל הבוערים, נתן מכת צינון ונעלם. כך גם ה"סופר-טנקר" הנדל"ני, אלא שהוא כנראה אפילו צינון קל לא יביא ונישאר כאן כולנו עם הגחלים הלוחשות ביד. לא ל"סופר-טנקר", אדוני, אנחנו נזקקים; אנחנו נזקקים, אדוני ראש הממשלה, לאינסטלטור. לאינסטלטור פשוט עם ספירלה פרימיטיבית ופשוטה, שתדע לפתוח סתימות בצנרת, לסובב את הידית וזה פותח. משבר הנדל"ן הוא לא היי-טק. משבר הנדל"ן, אדוני ראש הממשלה, הוא לואו-טק. הסתימות הן מעשי ידי אדם, במקרה הזה מעשה ידיך ומאנשי שולחיך. חברת הנדל"ן שלך, אדוני ראש הממשלה, חברת ממ"י, ספסר הקרקעות הגדול במדינה. בנק ישראל מכביד ידו על שוק המשכנתאות. אלה נותרו עבור האמידים בלבד. ובכך מגדילים את המצוקה. לכך, הוסף, תסלחו לי, את מצוקת העובדים הזרים. בשורת בני ישראל במצרים. עם ישראל יחזור אחרי הפירמידות לבנות את הבתים. לא יקום, כף המלט, הפיגום והטיח, זה לא יצלח. היו"ר אורלי לוי אבקסיס: משפט אחרון. שי חרמש (קדימה): שוב אל המקורות, אדוני המנהיג, עשה כמנהג משה רבנו. שים לך שרי אלפים, שרי מאות, שרי עשרות, ולא, אדוני השר, שרים בממשלה. אלה הם כוח האדם הנדרש בשרשרת, הם יעשו את העבודה. פנייה אישית בשמי ובשם היושבת-ראש. מדינת ישראל קטנה מכדי להתחלק למרכז ופריפריה. את הפתרון יש לאתר בפיזור האוכלוסין. המרחקים קצרים. תן קרקע זולה, מעט סיוע, תמרוץ מורים, פריסת תשתיות תחבורה, ותראה איך הארץ הופכת לארץ אחת, יחידה שלמה ומושלמת שאיננה מתחלקת בין מדינת גוש-דן למדינה האחרת. היו"ר אורלי לוי אבקסיס: תודה. שי חרמש (קדימה): אדוני ראש הממשלה, משפט אחרון. יצחק בן-אהרון, זיכרונו לברכה, מקברניטי ההתיישבות וההסתדרות, טבע את המטבע "עוז לגבורה בטרם פורענות". הפורענות כבר לפתחך, אזור עוז ופעל בתבונה, בנחישות, ובעיקר באמצעים הנכונים. אל יהיה חוק הווד"לים, חוק הוונדלים, חוק אשר רק ימיט פורענות על כולנו. תודה רבה. היו"ר אורלי לוי אבקסיס: תודה רבה לך, חבר הכנסת שי חרמש. הצעת חוק הליכי תכנון ובנייה להאצת הבנייה למגורים (הוראת שעה), התשע"א–2011 (קריאה שנייה וקריאה שלישית) היו"ר אורלי לוי אבקסיס: אנחנו עם הבא בתור ברשימת הדוברים, חברי לנשיאות, סגן יושב-ראש הכנסת, חבר הכנסת מגלי והבה. בבקשה, חבר הכנסת מגלי, לרשותך 30 דקות. מגלי והבה (קדימה): גברתי היושבת-ראש, השר מתן וילנאי, חברי חברי הכנסת, יצא לי, גברתי, אתמול, כשיושב-ראש הכלכלה, חבר הכנסת כרמל שאמה, הציג את חוק הווד"לים, לנהל את הישיבה. כששמעתי אותו נעשיתי יותר חרד, כיוון שהוא בא והציג לנו את הצעת החוק, באומרו שזה הפתרון לבעיית הדיור במדינת ישראל, וזה הפתרון לאותם אנשים שכבר יותר משבועיים-שלושה מוחים על מה שמתרחש בסוגיה של בעיית הדיור ובעיות אחרות. כשאנחנו היום יושבים כאן ומסתכלים על עצמנו, אנחנו ככנסת, אני חושב שמי שהאזין ושמע ועקב אחרי הוועדות – לא היתה ועדה אחת ולא היתה ישיבה אחת שלא הציגו – בעיקר אנשי האופוזיציה – את הבעיות הבוערות של מדינת ישראל. ואמרנו שאנחנו מדברים על בעיות הדיור, שמה לעשות, כל הזמן הם אומרים: יש ממשלה שהיתה פה ולא עשתה כלום. אבל שנתיים וחצי – המנגינה הזאת נמאסה. ובסוף מגיעים אלינו עם הצעת חוק, אחרי שכל הבעיות האלה היו ידועות, התרענו עליהן, דיברנו עליהן, וכל זה מעשי ידיה של הממשלה הנוכחית. וכשמסתכלים על המדיניות החברתית של הממשלה הזאת, ראינו לאורך השנתיים וחצי – ואני מדבר על כל הקואליציה, אי-אפשר רק להסתכל על חלק מהקואליציה – הרימו את ידיהם לאותה מדיניות, כאשר המיסוי העקיף שמוטל על האזרחים כל הזמן קיבל את האישור של המליאה הזאת, גם בוועדות וגם כאן במליאה. כשאנחנו מדברים על העלאות המחירים, מישהו שיער שאחרי שנעלה את הבלו על הדלק זה לא ישפיע על כל המחירים ולא יביא את הבעיות הבוערות של האוכלוסייה? זה לא, אנשים, הרי התרענו ואמרנו. אני הרי יכול לדקלם את המספרים של העובדים, עובדי הציבור – 750,000 עובדים בסקטור הציבורי, גברתי היושבת-ראש – שליש מהם מקבל פחות מהמשכורת הממוצעת במשק. וכשאנחנו רואים את המטלות של אותו סקטור – וזה מה שנקרא ציבור שלא מייצג רק ציבור אחד או מגזר אחד או מקום אחד; זה ציבור שחוצה מפלגות, מייצג את כל המגזרים, מייצג את כל המקומות, אם זה המרכז ואם זה הפריפריה. ואפילו חלק מחברי הקואליציה, שדיברו בחריפות נגד הממשלה, אמרו שהבועה הזאת עוד תתפוצץ לנו בפרצוף. והיו חברי כנסת אמיצים שאמרו: אנחנו נצביע נגד כל המדיניות הזאת של הממשלה, ולצערי הרב בסופו של דבר המדיניות הזאת ממשיכה. אני לא רוצה להיכנס למהות החוק וההסתייגויות, שבכלל – היו הסתייגויות טכניות, היו הסתייגויות מהותיות שאנחנו הצגנו, ושוב היה חוק מונע מראש, לא אפשרו אפילו לקבל הסתייגות אחת. וכשאמרנו: חברים, יש הסתייגות, אנחנו מדברים על דיור בר-השגה, איך אפשר לעשות הקלות ולעשות תכנון. אנחנו לא מדברים כרגע על הנזקים של התכנון המקוצר, אלא אנחנו מדברים על תכנון מהיר שמטרתו להביא לשינוי, ושאנחנו בסופו של דבר בתוך המטרות לא נגיד שאנחנו מוכנים להתחייב על דיור בר-השגה. למי הדיור הזה בר-השגה? לאותן אוכלוסיות שזקוקות לדיור הזה. ובסוף, במשפט אחד, אמרו: דיור בהישג יד. התשובה של הממשלה הזאת לאותם אנשים, לאלה שגרים באוהלי המחאה, ומרוב בושה של הממשלה הזאת אפילו מנסים להדביק לאותם אנשים כל מיני צורות, כל מיני תיאורים שלא מתאימים לאנשים מתורבתים. לאיזה סף נמוך הגיעו הממשלה הזאת ואלה שיושבים בה? כשאני מדבר באמת על החוק הזה וצורת הקבלה שלו – גם העלינו סוגיה אחרת במסגרת חוק הווד"לים: מה קורה עם הלא-יהודים? מה קורה עם האוכלוסייה הערבית בתוך מדינת ישראל? מה, להם לא מגיע דיור? להם לא מגיע הקלות בדיור? אז אמרו: ודאי, אנחנו חייבים להתחשב בהם. דיור למיעוטים – כאשר שוב, כמו שהכניסו דיור בהישג יד, אמרו דיור למיעוטים. אנחנו יודעים שאין לנו בנייה רוויה בתוך היישובים האלה, ואפילו אם אתה רוצה לתכנן, ואמרו: עד 100 יחידות דיור. הרי בקושי הוועדות הקיימות נותנות אישור לארבע קומות או לארבע יחידות דיור, והיום דורשים מאותן רשויות להתארגן בשנה וחצי, לדברי יושב-ראש הוועדה, ולהכין תוכניות לבניית 100 יחידות דיור. כשאנחנו מדברים על הנושא הזה של החוק הזה, שהוא לדעתו של ראש הממשלה, לדעת רבים מדובריו, לדעת רבים מחבריו לאותה סיעה – הם אומרים: זה הפתרון, זה המהפכה בדיור, זה הפתרון להגיע לדיור, ואפשר מהר מאוד להוציא את החסמים, להוריד את המכשולים, ואפשר לבנות. ואתה שואל את עצמך: האם אני חי בסרט? אנחנו ראינו מנהיגים וראינו ראשי ממשלות שתמיד ידעו לשים את האצבע במקום הנכון וידעו איך לפתור בעיות. אם אני אוסיף לכל הבעיות של החוק הזה וההשלכות שלו את הסוגיה שאנחנו מתמודדים אתה, כבר הוציאו את המדינה הזאת בכל הנושא שנקרא נושא מדיני, ואני לא רוצה להיכנס אליו. היום מצבה של מדינת ישראל מבחינה מדינית הוא המצב הגרוע ביותר מאז ומתמיד. וככה, כמו שמתעלמים מהמצב המדיני, ככה מתעלמים ממחאות הציבור, ככה מתעלמים ממחאות הציבור שנמצא באוהלים. וכשאני מחבר לזה – כשאני לוקח את אותו הציבור שנמצא ברוטשילד ואני לוקח את הציבורים האחרים, פתאום ניסו לתת להם אופי ואפיון מיוחד, ושכחו שיש אנשים בקריית-שמונה במאהלים ויש אנשים בבאר-שבע ויש אנשים ברהט ויש אנשים בכל ישראל. והזלזול הזה, ולשמוע גם – אתם יודעים, בסוריה – תשמעי, חברת הכנסת יחימוביץ – היה עיתון שנקרא "תשרין", שכתב כל הזמן מה שראש הממשלה והממשלה והנשיא רצו והמפלגה, מפלגת הבעת'. יש גם בישראל עיתון מטעם, שפתאום נותן ציונים לאותם שובתים, לאותם אנשים שמביעים מחאות. הפכנו עוד מעט – המשטרים השכנים, מנסים להחליף אותם, אנחנו מנסים להידמות לאותם משטרים שיש להם עיתון מטעם, יש תשדירים מטעם, יש כתבים מטעם. אני אומר להם: תתביישו. אתם לא יודעים שהעם הזה, שהאנשים האלה, נאבקים על הקיום שלהם? שהאנשים האלה, כל רצונם זה שתהיה להם דירה ושיהיה להם איפה לגור, איפה לשים את הראש, איפה לגדל את הילדים שלהם? לצערי הרב, כשאני רואה את הפתרונות של הממשלה, אני ממש – כאחד שמלווה את הדברים, מלווה את העובדות בוועדת הכספים, אני רק יכול להשתאות ולשאול את עצמי לאן רוצים להוביל, הממשלה הזאת, לאן רוצים להוביל את העם הזה. הממשלה הזאת, לאן היא רוצה להוביל? וכל פעם, מהר מאוד, מאתרים איזה שרפה, מנסים לכבות אותה, מחוקקים את החוקים, משתמשים בכוח הדורסני, ואז כשבאים לבדוק את העובדות, רואים שאנחנו נשארים תקועים באותו מקום. הרבה דובר, גברתי, על הנושא הזה של המשברים שאנחנו מדברים עליהם, אבל אף אחד לא יינקה, אף אחד לא יטוהר שמו. אנחנו חייבים בפני הציבור, שצופה בנו ורואה אותנו כל הזמן, על כל מעשינו, על כל ההחלטות שאנחנו מקבלים כאן, ואנחנו מקבלים החלטות שהן הרות אסון לעתיד של אותו עם שרוצה לחיות במדינה הזאת. ורואים עוד מסים עקיפים, עוד העלאות מחירים. במקביל, ההכנסה לא גדלה. העשירים מתעשרים והעניים נעשים יותר עניים. זה לא אנשים שלא הולכים לעבוד, גברתי, אלה אנשים שיוצאים כל יום מהבית, כל יום לוקחים את הילדים לגן, הולכים לעבוד וחוזרים הביתה. שני בני-הזוג בבית המשותף עובדים, אבל הם לא מצליחים לסיים את החודש. אני כאן, בכנסת, גברתי, וזה ידוע כבר הרבה שנים, לא רואה את עצמי כחבר כנסת סקטוריאלי או מגזרי, אבל אני לא יכול להתעלם ממה שעושים למגזר שלי, לעדה שאני שייך לה. כשאני רואה את ההתעלמות והאטימות של הממשלה – הרי כל הזמן היו פערים. אי-אפשר לשכוח מנהיגים – כתלמיד בתיכון כשאבא שלך בא לבית-ג'ן ואמר שבית-שאן ובית-ג'ן זה אותו דבר – וממשלות עשו למען הדבר הזה, אבל מה שאנחנו רואים שנתיים וחצי, גברתי, הממשלה הזאת, עד שקיבלה תוכנית 680 מיליון שקל למגזר הדרוזי והצ'רקסי, היום אנחנו באוגוסט, אבל שקל אחד עדיין לא העבירו לרשויות ולכל מי שאמור לקבל מהתקציב הזה. ואז הבעיות מצטברות. פתאום לנו אין בעיות של דיור, של זוגות צעירים ושל חיילים משוחררים. למה אני אומר לך את הדברים האלה? כאשר אני מסתכל – אגב, את הדברים האלה יודעים כל שרי ממשלת ישראל, כולל ראש הממשלה – ועשיתי בדיקה פשוטה: בתוך 13 היישובים שלנו אין תוכנית מפורטת או תוכנית מיתאר אחת מאושרת. זאת אומרת, היום אתה רוצה לבנות בית ואתה רוצה לפעול לפי כל הכללים, ואתה עושה כל המוטל עליך כאזרח, אתה מגיע לוועדות התכנון, ואז אומרים לך: אדוני, אתה בסדר, אבל אין לך תוכנית מיתאר. היו"ר אורלי לוי אבקסיס: ומי עוצר את זה? מגלי והבה (קדימה): ועדות התכנון. היו"ר אורלי לוי אבקסיס: האם ישנה כוונה ורצון מההנהגה במקום ומי שאמור להגיש את הבקשה? מגלי והבה (קדימה): אני יכול להביא לך דוגמה אחת על תוכנית מיתאר אחת שליוויתי אותה בבית-ג'ן. מאז, שנתיים וחצי, כשבאתי ליושב-ראש הוועדה הארצית לתכנון ובנייה שמאי אסיף, הצגנו לו את העניין, הוא העיר את ההערות שלו, ואמרנו: אוקיי, נקבל על עצמנו את כל ההערות, נטפל בכול. הוגשה התוכנית, שנה וחצי היתה תקועה בוועדה המקומית, עכשיו הגיעה לוועדה המחוזית. היום – ואני אומר את זה על היישוב שלי – כשאת באה ורוצה להוציא בניין ברישוי, באישור, את לא יכולה. יש לך שתי ברירות: או שאת בונה ואז מתחילים החוקים – בעצם במקום לתקן את החוקים האלה של הענישה הכפולה והענישה המשולשת, ואחר כך איסור שימוש – למה אני אומר את הדברים האלה, מנצל את הזמן שיש לי פה? גם כדי שיירשם בפרוטוקול, וגם כדי שאלה שאוטמים את האוזניים שלהם, שיתחילו להסתכל בראי. לא יכול להיות. יושב פה שר מכובד מאוד, שר שהיה מפקד בכיר בצבא, שמכיר את בני העדה הדרוזית והצ'רקסית. אדוני השר, ביום ראשון בבית-ג'ן – ואתה מכיר את זה – רואים את האוטובוסים שעליהם עולים עשרות חיילים עם כומתה של גולני, של גבעתי, של הנח"ל ושל כל היחידות, והולכים עם הנשק ב"הצלב", ועם הקיטבג הגדול הזה. אבל תתפלא, הם חוזרים הביתה ואין להם איפה לבנות. גברתי, בבית-ג'ן עשר שנים לא חולק מגרש אחד לחייל משוחרר. בשביל שלא אחטא בלשוני, חולקו שני מגרשים – אחד לנכה צה"ל שנפצע במבצע "עופרת יצוקה" בעזה, והשני לנכה שנפצע בגבול הלבנון. לשני אלה משרד הביטחון בא ואמר שהוא לא מוכן יותר לקחת על עצמו את ההחלטות האלה, כן תוכנית מיתאר, בלי תוכנית מיתאר, אלא להביא ולבנות. ופתאום יש בנייה לשני האנשים האלה. למה אני אומר את הדברים האלה? כי בא שר הבינוי והשיכון ואמר: אני רוצה לסייע לאותם יישובים בהחלטת ממשלה, בהצעת חוק. הנה, יש לי תוכנית להציל את אלה שמגיע להם, בפריפריה או ביישובים שאנחנו נקבע, משכנתה עם מענק של 100,000 שקלים. היום היתה דרמה בוועדת הכספים. אני לא נראה לך כאחד שמזיל דמעה מהר, אבל כשראיתי את הרשימה, שחזרה על עצמה, לא נמצא יישוב דרוזי או צ'רקסי אחד לישועה. מישהו בממשלה הזאת החליט לעשות חשבון עם הדרוזים על כך שהם עושים את כל המוטל עליהם, שהם אזרחים נאמנים, שעושים את כל החובות שלהם. אבל כשאנחנו מגיעים לזכויות, אין. גברתי, כשתראי את הרשימה – התחילו להקריא את הרשימה ואומרים שזו בנייה רוויה, ויישובים מהצפון ויישובים מהדרום – אני בעד שיהיו כמה שיותר יישובים, אבל כשאת מסתכלת על רשימה ואין יישוב אחד לישועה – בוועדת הכספים קיבלנו היום החלטה – – – היו"ר אורלי לוי אבקסיס: כמה יישובים היו שם? מגלי והבה (קדימה): יש שם 30 יישובים, ישנם כמה יישובים ערביים ובדואיים, ישנם כמה יישובים בצפון ובדרום, ואין אף יישוב דרוזי. ועדת הכספים יצאה היום מגדרה ואמרה שלא מוכנים לאשר לממשלה את ההחלטה הזאת, עד שיכניסו קריטריונים לדרוזים ועד שייכנס לפחות יישוב אחד. אבל לא צריך להגיע למצב הזה. מאיפה האטימות הזאת? למה האטימות הזאת? רחל אדטו (קדימה): אישרו – – – מגלי והבה (קדימה): אישרו, אבל אני מקווה שהממשלה תכבד. היתה פנייה, לא קיבלנו את הצעת החוק הזאת ויצאה החלטה של ועדת הכספים, שהועברה לראש הממשלה, לשר האוצר ולשר השיכון, ואמרו להם: תכניסו את הדרוזים. אפילו יושב-ראש הוועדה, חבר הכנסת גפני, שמייצג מגזר כלשהו, אומר: אני מוכן שהחרדים לא יהיו פה, אבל לא יכול להיות שיתעלמו מאוכלוסייה שלמה. עד איפה האטימות, לאן אנחנו רוצים להגיע? ואז אומרים לך: הבאנו הצעת חוק שתיתן פתרון לדיור. גברתי, הרי הפערים שלנו התחילו לפני הרבה זמן. כדי לסגור אותם אמרו: אז נעשה תוכניות תלת-שנתיות וחמש-שנתיות. ממשלה הולכת וממשלה באה. למה אני אומר על הממשלה הזאת? כי שנתיים וחצי לא עשו כלום, לא עשו מאומה. ואז אמרו שאנחנו מדברים על המחאות הציבוריות שהתחילו ברוטשילד – והיום אני רוצה לברך את הדרוזים שיצאו היום, וגם אתמול וגם שלשום, אם זה בחורפיש ואם זה בירכא, ואם זה במקומות אחרים, שיצאו והקימו מאהלי מחאה. מאהלי מחאה על האפליה שממשלת ישראל לא רק שהיא דואגת שהיא תהיה אלא היא מחוקקת חוקים כדי להנציח את האפליה הזאת. הכרתי ראשי ממשלות והכרתי שרים בממשלות. לא הכרתי עוד ראש ממשלה שמפנים אליו את הבעיה, מצביעים לו עליה, והוא אומר: אוקיי; שאתה מסביר לו את זה ונותן לו נייר בסוגיית הדיור עצמו, והוא מתעלם. אז מה הם רוצים? לאן הם רוצים שנגיע? ואת זה – כשאני נמצא כאן ואומר את זה, אני מבטא את כל תחושתו של כל דרוזי וכל צ'רקסי, כי בשני המגזרים האלה, גברתי, מה ייחודי במגזרים האלה? היחידים, מאז קום המדינה, שעושים שירות צבאי חובה. לא רק זה – יושב פה שר שמכיר את הנתונים. אחוז ההתגייסות ליחידות הקרביות – יותר מהיהודים. אני לא צריך להיות חבר כנסת, סגן יושב-ראש כנסת מגזרי בשביל לדבר על המגזר שלי, אבל הממשלה הזאת מכריחה אותי להתמקד במגזר הזה, שסובל. לא דיברתי על בעיות של מי שבא ורוצה לפתור את בעיות התכנון והבנייה. דרך אגב, בשביל ההיסטוריה, רק שתדעי, גברתי היושבת-ראש, אני הגשתי אותה הצעת חוק שהממשלה אימצה ולקחה – לא בשביל וד"לים, להקים או לבנות דיור לפי הצעת החוק לדיור לאומי, אלא הצעת חוק שתפתור ותאשרר את הבנייה הבלתי-מורשית, שאחראי עליה, מי שגרם אותה, זה משרדי הממשלה, אם זה משרד הפנים ואם זה משרד השיכון, ואנחנו יודעים שאפשר היה לפתור את הבעיות. את יודעת מה אמרו לי, הממשלה? אל תביא את זה, אל תמשיך עם הצעת חוק, תהפוך את זה להצעה לסדר, נעשה סדרת דיונים ובסדרת הדיונים נגיע למסקנות איך נפתור את הבעיה. חוכמה גדולה. אנחנו, דרך אגב, יש לנו ביום ראשון הקרוב דיון פותח בוועדת הפנים, כולל השתתפות שרים. אבל הבעיה זה לא הדיונים ולא הצעות החוק. הבעיה היא יישום מדיניות ושינוי סדר העדיפויות. לא יכול להיות שסדר העדיפויות ימשיך להיות מעוות. ולהגיד לנו – מי שיושב בוועדת הכספים יודע כל שקל לאן הוא הולך. גם אנחנו יודעים את המספרים. ומי שאומר לך, גברתי, שבמדינת ישראל יש בעיה של כסף, הוא טועה ומטעה. במדינת ישראל יש בעיה של מנהיגות ממשלתית, של ממשלה שלא יודעת למשול ולא יודעת לשלוט, ויש בעיה של סדר עדיפויות. ומי שלא רואה שלהמשיך לקפח את הדרוזים והצ'רקסים זו בעיה שהולכת להיות בעיה לאומית, אז הוא בעצמו בבעיה. ואני אומר את הדברים, ואני אחראי עליהם. הממשלה לא תוכל להמשיך להתעלם מבעיות בוערות אלה. לא דיברתי עדיין על בעיות אחרות. גברתי, כידוע לך, בדאלית-אל-כרמל ועוספיא, כידוע לך, יש קרוב ל-800 בתים שלא מחוברים לחשמל. אתה שואל את עצמך, אתה שואל את המחוז – חברי אריה ביבי מסתובב במגזר בכל מיני מקומות ומכיר את העדה הדרוזית מאז היותו בן 18, מאז השתלב אתם בשירות, ומכיר את הבעיות האלה. את מגיעה לבית שהוא מחובר או דרך גנרטור או בחשמל פיראטי, ואת אומרת לאותו אזרח: בבקשה, תביא לי את הניירות שלך, אני רוצה לבדוק. ואז את רואה שהוא עשה את התוכניות שלו, הגיש את זה לוועדת התכנון והבנייה המקומית, הוועדה לקחה את הניירות שלו ואישרה לו את התוכנית שהיא בסדר, ואומרת לו: בסדר, אנחנו נדון. אבל, אדוני, אתה נמצא מחוץ לקו הכחול, תוכנית המיתאר שלך נמצאת במחוז, ועוד לא אישרו אותה. אז הוא אומר: מתי אני יכול לבנות? אז זה לוקח זמן, ואז אומרים לו: תבנה, ואנחנו נדאג תוך כדי. היו"ר אורלי לוי אבקסיס: כך אומרים. מגלי והבה (קדימה): כן. אני אומר את הדברים האלה ואני יכול להביא לך דוגמאות שלפעמים השכל הישר לא מוכן ולא יקבל אותן. כשאת מדברת – הפכו, דרך אגב, את ועדות התכנון והבנייה המקומיות, וכאן, במקום לטפל בחסמים ובפקק בשביל להכשיר את הבנייה ולהרשות אותה, הפכו אותן להיות ועדות, הפכו אותן להיות גובי כספים, כי האזרח, דרך אגב, שנשפט על עבירת בנייה, שיכולה להיות לפעמים, את יודעת, עד 100,000 ש"ח, את אומרת: אני שילמתי, אבל מה המדינה צריכה לעשות? עשיתי את כל המוטל עלי, בניתי, לא חיכיתי לתוכנית המיתאר שתאושר, ואז שפטו אותי פעם ראשונה. אחר כך חוזרים, יש פטנט – שופטים אותך עוד פעם על אותה עבירה. היו"ר אורלי לוי אבקסיס: – – – מגלי והבה (קדימה): ואז, כששופטים אותך עוד פעם את משלמת עוד קנס, יותר גדול, ויכול להיות שיוציאו לך גם צו הריסה, ויכולים גם לבקש ממך איסור שימוש, שזה מגיע לסכומים אסטרונומיים. אני לא אומר שאנחנו מסודרים בכל דבר, אבל משרדי הממשלה, בתיאום עם הרשויות, לא יכולים לקבל החלטה להקים ועדת תכנון אד-הוק שתטפל שנה, שנה וחצי לגמור את כל הסוגיה הזאת, לפתור את הבעיה הזו, ולא לשמוע את הבעיות האלה? למה אני אומר לך את הדברים האלה? כי בתוך עמי אני חי. אני רואה את הצעירים האלה כשאני חוזר הביתה. עכשיו הקימו מאהלים, ועכשיו גם הם מוחים. ועכשיו – לא רק שמזדהים. ואני, באמת, קיבלתי המון קריאות היום כששמעו על מה שקרה בוועדת הכספים, והרבה אנשים שלחו לי מילות עידוד, ואותם אנשים שניצבים במאהלים אפילו אמרו לי: אנחנו יודעים – לא דורשים מהצעירים שלכם שיבואו להיות באוהלים, אבל אנחנו מזדהים עם המאבק שלכם. וגם נגיד לראש הממשלה שכשאנחנו מדברים על פתרון דיור, לא כמו ששר השיכון עושה – מתעלם מבעיות מגזר שלם. אני מנסה לחלום – האם דוד לוי כשר בינוי ושיכון היה בא, מקבל החלטה ואומר: אני מוציא את הדרוזים והצ'רקסים, אין להם זכות כזאת להיות שם, ועוד לעשות את זה? אני אומר לך, זו קהות חושים שאין לה הסבר. שמעתי איזה מלים אמר היום יושב-ראש ועדת הכספים. הוא אמר: אני מייצג מגזר, אבל כשאני רואה ממשלה שאטמה את אוזניה, אטמה את השכל הישר ומנסה להתמודד עם הבעיות על-ידי דחיקת האנשים האלה מחוץ למשחק, על-ידי קיפוחם. ואני אומר: אלה מקבלי החלטות, והשר מתן וילנאי, עליך משימה לא פשוטה – רק להעביר, כי הם לא קוראים את הפרוטוקול: השטח בוער לא בגלל שנוח להם לעזוב את הכול ולטפל בסוגיות האלה; כי יש חוסר טיפול וחוסר מדיניות, שזה יכול – אנחנו יודעים איך זה יתחיל, אך לא יודעים איך זה ייגמר. אם אני אחזור לתפקידי כחבר כנסת שנמצא, כחבר בוועדת הכספים, שמכיר את המספרים, מכיר את הצעות החוק – הבעיה היא לא קואליציה–אופוזיציה, גברתי. הבעיה – כיצד היום אנחנו, מדינת ישראל, שכל הזמן דיברו עליה כמדינה דמוקרטית, כמדינה שמהווה מודל – איך אתם אומרים? אור לגויים. איך יכולים להמשיך להיות בה פערים חברתיים-כלכליים קשים, במקום שנהיה שווים בכול, גם בחובות, גם במטלות, נהיה שווים גם בזכויות? היום אנחנו מדברים על אותם אנשים, אותן משפחות, שלא יכולים לגמור את החודש, שלא יכולים לשלם אפילו את מחיר השכירות, שלא לדבר על דירה. ולדחות את כל הבעיות האלה – בואו נעשה עוד חוק. אם הממשלה רצתה להיות, רק טיפול אחד, גברתי, מיידי, שלא מחייב שום דבר – לפטור את הדיירים הראשונים, הזוג הצעיר שקונה דירה ראשונה ממע"מ, רק להוריד לו את המע"מ. היו"ר אורלי לוי אבקסיס: – – הצעת חוק כזאת. מגלי והבה (קדימה): הנחת הצעת חוק? אני מצטרף אליה ואני מוכן לחתום עליה, ואני אמרתי את הדברים האלה. זה להראות לאותם צעירים: הנה, אנחנו באים ונותנים כתף. אלה שמבינים – להיכנס מתחת לאלונקה. אז הנה, אנחנו מוכנים לתת כתף ולעשות הכול. מה יותר מכך? לקבל החלטות מיידיות. תעזבו את החקיקות. כשאני בא ואומר – מגיעים אלינו לוועדת הכספים, ומבקשים – חבר הכנסת ביבי, רק תקשיב – העברות תקציביות של 2.5 מיליארד, ו-3 מיליארד, להסיט או להעביר משנה לשנה. אתם לא סיימתם לכלות את הכסף הזה? תעבירו מיליארד שקל למשרד השיכון. אנחנו לא אומרים שצריך לפרוץ את מסגרות התקציב, אני מדבר מהכסף הקיים. היו"ר אורלי לוי אבקסיס: אתה מדבר על הרזרבות שקיימות בסוף שנה. מגלי והבה (קדימה): הכול קיים, הכול נמצא, אין בעיה של כסף, יש בעיה של סדרי עדיפויות. והדרך הזאת שהממשלה הזאת מוליכה אותנו, ואני אומר לך – הנה, אנחנו מדברים, נדבר כבר 24 שעות ו-48 שעות, מחר ירימו את היד, ימשיכו להתעלם, אבל יש לי מה להגיד לאותם אנשים, שלבנו אתם, נלווה אותם, ואני לא מדבר קואליציה–אופוזיציה. שמעתי חברים שאכפת להם מהקואליציה ושמעתי חברים מהאופוזיציה. חייבים לשנות את סדר העדיפויות. אדוני ראש הממשלה, תתעורר מהשיכרון הזה שאתה לא עושה כלום, כי ססמאות ומסיבות עיתונאים – הוכיחו לכולם – לא טובות למדינת ישראל. ההחלטות שלך לא טובות לצעירים, לא טובות לעדות השונות. ואני אומר לך ומטיל עליך את האחריות שהעדות הנאמנות האלה, הדרוזים והצ'רקסים, תיתן להם את השוויון. כבר שנים מדברים עליו, אז תהפוך אותו הלכה למעשה. ואני מודה לגברתי, גם על הסבלנות. אני בדרך כלל מדבר על נושאים שקשורים לכל אזרחי ישראל. אני מתנצל בפני אלה – – – היו"ר אורלי לוי אבקסיס: אתה לא צריך להתנצל על זה, אני חושבת שזו גם חובתך. מגלי והבה (קדימה): אני מאוד מודה לך, כי לפעמים את באמת מרגישה שאנחנו צריכים לטפל בכולם, בוודאי ובוודאי באותה עדה שאני מייצג. היו"ר אורלי לוי אבקסיס: בהחלט. מגלי והבה (קדימה): תודה לך, גברתי. היו"ר אורלי לוי אבקסיס: אתה צודק. תודה רבה לך, חבר הכנסת מגלי והבה. הבא בתור ברשימת הדוברים – חבר הכנסת אריה ביבי. בבקשה, חבר הכנסת אריה ביבי, גם לרשותך 30 דקות. אריה ביבי (קדימה): גברתי היושבת-ראש, אדוני השר, מכובדי חבר הכנסת מגלי, מה שטוב, אתה יודע, בשביל נואם בראשית דרכו זה טוב שהוא רואה שהכול ריק כזה. ככה לומדים לנאום. לפעמים, כשלימדו אותנו, אתה זוכר, מר וילנאי? כשלימדו אותנו תורת הנאום בפו"ם או בקורס מ"פים, קורס קצינים, אז אמרו: תעמוד מול הראי ותתחיל לדבר, וזה יעזור לך בהמשך הדרך. אני רוצה דווקא להתחיל בברכה לכל ידידינו הערבים, שיהיה להם צום קל. עכשיו הם ברמדאן, ובדיוק עכשיו יש להם המפסקת שלהם, הם מתחילים עכשיו בדיוק לאכול. מדברים על חוק הווד"לים. זה באמת חוק – את יודעת מה זה מזכיר לי? זה מזכיר לי שהיתה פעם להקה שקראו לה "בצל ירוק". אני לא יודע כמה מכם זוכרים את הלהקה הזאת. בא מבקר, אמרו לו: תגיד משהו על הלהקה הזו, אז הוא אומר: זה בצל ירוק, אבל אני חושב, זה שום ירוק, ואני חושב בכלל זה שום דבר. זה מה שהוא אמר. ואני רוצה להגיד לכם, כל הנושא הזה הוא שום דבר. זה נושא של פחדנות, זה נושא של לחץ חברתי, זה נושא של, מה אני אגיד לך, בערבית אומרים, יש פתגם בערבית שאומר, ואתם יודעים: בא יכַּחִלְהַא עָמַאהַא. זאת אומרת, הוא בא לשים לה כָּחָל בעיניים, והוא עיוור לה את העין. זה מה שקורה. זה בדיוק מה שקורה עם חוק הווד"לים. אתה יודע, אדוני, כשאדם קם בבוקר, היום, במדינת ישראל, לפני כל הבלגן שהיה, פותח את החלון, מעניין אותו באמת הפצצה האטומית באירן? אני אומר לכם, לא. גם לא מעניין אותו מה קורה בסוריה; כבר לא מעניין אותו מה קורה במצרים; לא מעניין אותו מה קורה בתוניסיה; תתפלאו לשמוע – גם לא מעניין אותו גם מה קורה עם ארצות-הברית. הבורסה של ארצות-הברית עולה או נופלת, ואם אותה "דיסקברי", או אחרת, היא עדיין משוטטת בחלל או שהיא למטה או שהשאירו אותה או שלא השאירו אותה. מה שמעניין אותו – קם בבוקר, אוכל את ארוחת הבוקר, הולך לעבודה, חוזר מהעבודה, ומסתכל, הוא אומר: ריבונו של עולם, אני עובד, מרוויח כסף; אשתי עובדת, מרוויחה כסף, ואנחנו ב"אובר", ואנחנו ב"אובר". זה פלא? אומרים גם שהכלכלה היא בעצם המניעה את גלגלי ההיסטוריה, ואנחנו בדיוק הגענו למצב שהכלכלה הניעה את גלגלי ההיסטוריה, ורק לפני כמה חודשים דיברנו על זה, והנה, אנחנו רואים את כל הבנים שאנחנו אמרנו עליהם "מפונקים", שהם לא מסוגלים, שהם יושבים על הגדר, שהם טרמפיסטים; אנחנו רואים את אותם בנים, שלא מזמן צחקנו שהם לא מסוגלים, הם אלה שהוכיחו לנו שהם כן מסוגלים. ולימדו אותנו עוד דבר אחד. לימדו אותנו את תנועות הידיים. והנה פלא, למשל דבר כזה היה ביבי מקבל? לא. היו עושים לו ככה – את יודעת מה זה, גברתי? ככה זה כל הכבוד לך. ככה – אל תדבר. ככה – שמענו אותך, אתה מדבר לא לעניין. אז היו עושים לו את התנועה הזו – שמענו אותך, אדוני, אתה לא מדבר לעניין, כן, מה שנקרא parler. parler זה "באגה באגה", זה הרבה דיבורים. הצעירים שלנו היו אומרים: דיבורים כמו חול, אין מה לאכול. זאת בדיוק הססמה המתאימה. היתה אפילו איזה קיסרית שאמרו לה שהעם, אין לו אוכל, אז היא אמרה: שיאכלו עוגות. היו"ר אורלי לוי אבקסיס: מרי אנטואנט. אריה ביבי (קדימה): כן. אמרה: שיאכלו עוגות. היו"ר אורלי לוי אבקסיס: אתה יודע איך היא גמרה בסוף. אריה ביבי (קדימה): אני רוצה לומר לך, גברתי – שיאכלו עוגות, היום וכל יום. אני יושב-ראש השדולה של השוטרים, הסוהרים והגמלאים. היו"ר אורלי לוי אבקסיס: קיבלתם בשורה השבוע. אריה ביבי (קדימה): דקה. והשוטרים, שוב פעם זרו להם חול בעיניים ואמרו להם: אתם מקבלים במקום 5,000, 7,000. אבל מה, הורידו להם בכל מיני חסכונות, רק הם לא כל כך ראו את זה. כי את יודעת, אנשי התקציב, הם יודעים לעשות את הדברים האלה, והם לא כל כך שמו לב. היו"ר אורלי לוי אבקסיס: מה זאת אומרת? אריה ביבי (קדימה): זאת אומרת שהשוטרים, שכבה של 10%, הם יקבלו את התוספת. מה קורה ליתר הנגדים? מה קורה ליתר האנשים האחרים? היו"ר אורלי לוי אבקסיס: לא לא, אבל אלה המתחילים, זאת אומרת שהשכר שלהם יגדל בהתאמה. אריה ביבי (קדימה): כן, אבל זה לא בהתאמה ליתר, וזה בעצם פוצץ את העסקה. היו אמורים לחתום מחר בשעה 12:00 על הסכם, והנה ההסכם עדיין לא קורה. אבל מעבר לכך, גברתי, את יודעת מה מצב הגמלאים? את יודעת מה מצב גמלאי המשטרה? מצב גמלאי המשטרה, אדם שעזב את המשטרה, שירת את המדינה מקום המדינה ועזב לפני 30 שנה, מצבו מאוד עגום. מצבו עגום. מצבו עגום, כי הוא מקבל 1,500–2,000 שקל. תראי לי אנשים שיכולים לחיות מ-1,500–2,000 שקל. את יודעת שבפסח הגמלאים, ואנחנו השדולה, חילקנו מעל ל-400 מנות לגמלאי משטרה שלא יכולים להתקיים, לא יכולים להתקיים? זה הגמלאים. והנה מה אנחנו רואים? פטנט חדש. זה לא חדש, זה כבר ישן. עד עכשיו לא דיברו עליו. כל הנושא הזה שנקרא עובדי קבלן. בלשון אחרת, חברות כוח-אדם. צצו להן חברות כוח-אדם, וזה פטנט. הממשלה משתמשת בהן, כל משרדי הממשלה משתמשים בהן, בתי-חולים משתמשים בהן, בתי-ספר משתמשים בהן. מה קורה בעצם? זה לעשוק אנשים בפירוש. האיש מקבל 22 שקלים או 21, או 23 שקלים, הקבלן מקבל 40 שקלים. האבסורד היותר גדול, ואת זה אמרו לי קבלנים, איך אפשר לעשות רווח יותר גדול? נניח במקום עשרה מביאים תשעה, אז הוא מרוויח פעמיים. הוא גם אומר שהביא עשרה – – – היו"ר אורלי לוי אבקסיס: אין ביקורת? אריה ביבי (קדימה): ביקורת? אנחנו בדיוק יודעים מה הביקורת. הביקורת, אז הוא הלך לשם, אז הוא הלך לפה, הוא עזר לפה, וככה הוא מרוויח פעמיים וכולם נהיו עשירים. לא ראיתי חברות כוח-אדם שפשטו רגל, דרך אגב. היו"ר אורלי לוי אבקסיס: דרך אגב, אני חושבת שכל הנושא הזה של עובדי קבלן הוא משנת 1991. אני חושבת שזה גם פאדיחה של ההסתדרות אז, שלא עמדה על הרגליים. אריה ביבי (קדימה): זה כדי לעקוף כל מיני חוקים, כל מיני תנאים שצריכים לתת לעובדים. אנחנו מדברים על זה. יש גם אחיות, כשפתאום במקום אחות בית-ספר, שאנחנו רגילים אליה, מביאים לך אחות עובדת קבלן. אחות על שמונה בתי-ספר. היו"ר אורלי לוי אבקסיס: זה קרה בממשלה שלך, אדוני. זה קרה גם בממשלה שלך, לצערי הרב. אריה ביבי (קדימה): כן, את זוכרת שדיברנו על זה? היו"ר אורלי לוי אבקסיס: נכון. יש לנו הצעת חוק לשנות את זה. היא נמצאת על דוכן הממשלה. אריה ביבי (קדימה): גברתי, אני לא מדבר על איזה ממשלה עכשיו. היו"ר אורלי לוי אבקסיס: צודק, הרבה ממשלות עשו את זה. אריה ביבי (קדימה): אני כל החיים שלי הייתי חברתי ואני ממשיך להיות בנושא הזה חברתי. היו"ר אורלי לוי אבקסיס: אני שמחה. אריה ביבי (קדימה): אני, כשהייתי ראש אכ"א, כשבחרתי אנשים לתפקידים, אמרתי, הדבר הראשון שביקשתי – אמרו לי: הוא קצין מצוין. אמרתי: אני רק רוצה לדעת אם הוא בן-אדם, אם יש לו חמלה, אם הוא אוהב אנשים. אם אין לו את זה, אני לא רוצה שהוא יתעסק עם אנשים. מסתבר שאנחנו כל הזמן שמים אנשים שאין להם טיפת חמלה, טיפת חמלה. אנחנו צריכים אנשים שיאהבו אנשים. הדוגמה הכי טובה, שחברי היקר פה מבית-ג'ן עלה פה על הדוכן ואמר: תשמעו, הדרוזים זאת פצצת זמן שאנחנו צריכים לשים אליה לב. הוא אומר כמה פעמים כבר, ואני אומר את זה. אני אומר לכם שזאת פצצת זמן, ואנחנו צריכים לשים לב. בכלל, בכל הפריפריה. גם את, גברתי, נמצאת, את מהאזורים האלה ואת יודעת. ואני לא רוצה להזכיר, אני הערצתי בן-אדם וזה אבא שלך. הוא יודע את זה, וכל פעם שאני פוגש אותו – וזה לא מהיום, שנים, וגם את הדוד שלך, זכרו לברכה. שנים שאנחנו ידידים. אם לא נביא תעסוקה לשם, אז הם פצצת זמן. אם לא נקצר את הדרכים לשם, אם לא נדאג שמי שמגיע מכיוון כרמיאל לתל-אביב או לאזורים האלה, שיהיו לו 40 דקות, כבישים מהירים, רכבות ותעסוקה באזור, הם פצצת זמן. אני אתן לך דוגמה. עבדך הנאמן בא לבית-ג'ן ושם היתה מתפרה. אמרו לי: תשמע, אנחנו רוצים שתבוא למתפרה. אני בא לשם, רואה 130 נשים עובדות. אחת מהן זאת אחותו של האיל, ידידנו, קלאן. אני שואל אותה: כמה את מרוויחה? אומרת לי: 3,200 שקלים. אני אומר: בסדר. אבל היא התחילה לבכות. אני שואל: למה את בוכה? אומרת: הולכים לסגור את המתפרה. מה מסתבר? אני אומר: ריבונו של עולם, למה הולכים לסגור את המתפרה הזאת? מה מסתבר? שהמתפרה עושה מדים לצה"ל, למשטרה ולשב"ס. שב"ס והמשטרה וצה"ל קיבלו הצעת מחיר מסין ב-40% פחות, ואז הם רוצים לסגור את המתפרה. הרמתי טלפון לידידי איציק אהרונוביץ, למפכ"ל ולנציב. הם היו בסדר, באמת לזכותם. הם אמרו: לא יהיה, אנחנו נספוג את הדבר הזה וניתן למתפרה. מגלי והבה (קדימה): עשינו חקיקה בנושא הזה. אריה ביבי (קדימה): כן, בדיוק. וניתן למתפרה להמשיך את החיים שלה, מה שנקרא. גברתי, זה אחד מני דברים. אני אתן לך עכשיו עוד דוגמה לכל מה שאנחנו רוצים לעשות בחקיקה חפוזה. כל מי שיש לו דירה, מי שיש לו דירה שנייה או שלישית, עכשיו יתחילו להטיל מס עליהן. זאת גם טעות. למה טעות? אני מכיר הרבה עצמאים שהיו עצמאים ולא ביטחו את החיים שלהם, אין להם גם פנסיה, והם קנו עוד דירה או עוד שתיים, ומזה – אני אתן לך דוגמה. יגאל ביבי, מוכר וחביב, היה ארבע קדנציות בכנסת. אמא שלו, יש לה עוד דירה בטבריה והיא חיה מהדירה הזאת. עכשיו אם יגידו דירה שנייה, יטילו עליה מסים, ואז למסכנה הזאת לא יהיה ממה לחיות. היו"ר אורלי לוי אבקסיס: לא, היא תוכל למכור ולהשתמש בכסף. אריה ביבי (קדימה): תשמעי, את הפטנטים האלה. והיא תשתמש ואחר כך מה? ואם היא תחיה עד 120? הדברים האלה הם לא קלים. ראש הממשלה דיבר על סחיבת אלונקה. אדוני השר, שנינו סחבנו אלונקה ב-890, אתה זוכר? אתה היית בפלוגה ה' אני הייתי בפלוגה א'. שנינו היינו במחזורים מקבילים, אנחנו בני אותו גיל הרי. השר להגנת העורף מתן וילנאי: – – – אריה ביבי (קדימה): כן. כזכור לך, כשסוחבים אלונקה, כמה אנשים יושבים על האלונקה? אחד. כמה אנשים סוחבים את האלונקה? ארבעה, ומתחלפים. מה קרה באמת? הוא צודק, ראש הממשלה. הוא צריך 14 עד 20 איש שיסחבו את האלונקה. אתה יודע למה? כי על האלונקה הזו ישנם לפחות חמישה או שישה איש במקום אחד. ומי סוחב? סוחב אדם אחד. סוחבים המסכנים הצעירים האלה, אלה שאין להם והם צריכים ככה: לעבוד, ללכת למילואים, לתת משכנתה, לשלם חשמל, לשלם מצרכים לבית, טיטולים לילד, גני-ילדים. אם אני עושה את כל הרשימה, הרשימה היא ארוכה מאוד. מה שנקרא, השמיכה היא קצרה. אני לא מכיר היום צעיר שיכול עם השמיכה הזו, שנקראת משכורת, לכסות את כל ההוצאות האלה. הוא מכסה את הראש, אז הרגליים. ואם הוא, אותו צעיר, שאין לו אבא – או בתנאי שהאבא שלו גם יהיה נטול משכנתה, נטול ילדים צעירים, שלא התחתן עוד פעם. אם הוא התחתן עוד פעם יש לו ילדים ואז הוא לא יכול לעזור לו, וכו' וכו', ואז בעצם יוכל לעזור לו, לצערי. שוב אביא דוגמה מהצבא, אדוני השר, למה אתה פה, אז אני – אתה זוכר, בשריון, בתרגילי שריון היה מצב כזה: כשהמפקד היה נוסע עם הטנק היו לו שני דגלים. כשהיה עושה ככה בטנק, מה היה עושה? היה אומר: תראו אותי ותעשו כמוני. כשהיה עושה ככה בדגלים – זאת אומרת: תראו אותי, אל תעשו כמוני, אני עליתי על מוקש. אני רוצה לומר לך, אדוני השר, שאתה מייצג פה את הממשלה. הממשלה הזו עולה על מוקש אחרי מוקש אחרי מוקש אחרי מוקש, כל הדרך אבל. זה לא, תגיד: עלתה על מוקש אחד והתיישרה והמשיכה, ואז אנחנו אומרים, אוקיי, זה מוקש אחד. אבל לא כל הזמן עם הדגלים ככה, עם המוקש על מוקש. כל הדברים האלה זה על גבי הצעירים. היו"ר אורלי לוי אבקסיס: אני חייבת להודות, לא נעים לי אולי, אני לא מצויה בשפה הצה"לית או באמת באיזושהי חוויה – – – אריה ביבי (קדימה): לא, אבל לעלות על מוקש זה לא צבא. זה כל אחד מבין. היו"ר אורלי לוי אבקסיס: אבל תגיד לי, מה העניין עם הדגלים? אריה ביבי (קדימה): לא, זה לא רק דגלים, זה הצעירים גם. הסברתי לך. כשעושים ככה עם היד הצעירים, מה זה אומר? הנה, היא גם יודעת. זאת אומרת, אני מבסוט ממך. ככה עושים עם היד – זאת אומרת, תשמע, תשתוק. וכשעושים ככה – אתה מדבר לא לעניין. אני מתפלא עליכם, את הדברים – – – היו"ר אורלי לוי אבקסיס: אני לא מכירה, מצטערת. אריה ביבי (קדימה): אז אתם לא הייתם ברוטשילד שמה, או שלא הייתם באוהלים. אורית זוארץ (קדימה): אני הייתי בדימונה. אריה ביבי (קדימה): בדימונה? אז התנועות האלה עוד לא הגיעו? אז בבקשה, שיראו אותי, אני אלמד אותם. אני אלמד אותם את התנועות האלה. מה קורה? יש לנו מיליון אנשים במצב סוציו-אקונומי נמוך; על המיליון הזה יש לנו 700,000 אנשים שהם בגמלאות. בנוסף להם, יש לנו עוד, על אותה אלונקה שדיברנו עליה יש לנו עוד כל מיני מגזרים שאנחנו צריכים – וזה הולך, ואנחנו הולכים ועושים פירמידה בדיוק הפוכה, פירמידה שהבסיס שלה הוא בעצם יתד, והפירמידה עצמה היא באוויר. זאת אומרת, היסודות לאט-לאט מתחילים להישמט, ובמקום שהיסודות יהיו למטה, היסודות מתחילים להיות למעלה, והפירמידה הזו לא יכולה להתקיים לאורך זמן. אלא מה? חייבים להיות, ופה אמר חברי קודם ואמרו גם לפניו: סדרי העדיפויות הם לא סדרי עדיפויות כמו שאנחנו היינו רוצים או כמו שחברה מתוקנת רוצה. לא ייתכן שבן-אדם עובד 12 שנה – ותעשו חשבון – בן-אדם עובד 12 שנה, והוא מרוויח מה שבן-אדם עובד אחר מרוויח בחודש אחד. רק הוא, התמזל מזלו ועובד 12 שנה כפקיד בממשלה או כצעיר בכל מיני עבודות, והשני התמזל מזלו להיות מנכ"ל באחת מהחברות של הטייקונים. אורית זוארץ (קדימה): איפה השר? מרוב שרים לא רואים את היער. אריה ביבי (קדימה): תשמעי, הם לא נמצאים פה אבל הרוח שלהם, הרוח שלהם נמצאת בכל מיני, תיכף אני אגיד לך איפה. היו"ר אורלי לוי אבקסיס: נכון שזה לא פופולרי היום, אבל תנו לי לסנגר על השר, שהוא באמת שר רציני. הוא קיבל איזה טלפון, ומאחר שהוא גם בתפקיד ביטחוני, יכול להיות שזה משהו דחוף. אבל בהחלט אתה יכול לדרוש לעצור את השעון ולהמתין, זה בידיך. אריה ביבי (קדימה): לא, לא, לא, זה בסדר. לצערנו, וזה לא מזמן – – – היו"ר אורלי לוי אבקסיס: הנה, השר חזר. אריה ביבי (קדימה): לא, זה בסדר. עם וילנאי אני מתקזז, מסתדר. אנחנו גם חברים לא מהיום. הוא יכול לצאת, להיכנס. הוא יודע שאני בסדר. אני אומר, אדוני השר, אנשים עובדים 12 שנה, עם משכורות של 12 שנה, ואדם עובד חודש. חודש אחד, כאשר האחר עובד 12 שנה. מה אנחנו גילינו בתקופה האחרונה? גילינו דבר אחד, שם חדש. אני לא זוכר, כשאני הייתי בצנחנים – וגם לא במשמר הגבול – לא זוכר שהיה שם כזה, טייקונים. מתי זה התחיל, מר וילנאי? הטייקונים, השם הזה, מתי זה התחיל? אני לא זוכר את זה. פתאום אנחנו מדברים: טייקונים, טייקונים, טייקונים. אבל מה? השם מוכיח את עצמו, באמת יש טייקונים. ומה קורה עם הטייקונים? מסתבר שאותם טייקונים לא מתעסקים בדבר אחד. נניח, בזמנו היה חייט, התעסק בחייטות; סנדלר, התעסק בנעליים. אבל הטייקונים, הם מתעסקים בכל הדברים של החיים שלנו. טייקון אחד יכול להיות אחראי על כל התקשורת, אבל אותו טייקון גם אחראי על כל הבנקים, ואותו טייקון גם אחראי על הכבישים, ואותו טייקון – בשום מדינה מתוקנת לא יכול להיות אדם שמשתלט במסלול כזה לאורך כל החיים. היו מדינות כאלה. יוון, למשל, ואנחנו רואים איפה היא; ספרד, למשל, ואנחנו רואים איפה היא; פורטוגל, למשל, ואנחנו רואים איפה היא. אנחנו במקומות האלה נהיה אם אנחנו לא נדע איך לקחת. אני לא אומר, צריכים להיות עשירים, כי אחרת לא תהיה תעסוקה לאנשים. אבל צריכה להיות גם פרופורציה, ואין פרופורציה. צריכה להיות פרופורציה כזו שאדם שעובד, לא ייתכן שיעבוד 12 שנה כאשר השני עובד בסך הכול חודש. וגילינו עוד דבר אחד, שנקרא "שוק חופשי". זה פטנט. שוק חופשי עם הרבה הפרטות. אני רוצה לומר שחלק מההפרטות גם אני מכיר. כשהייתי נציב באו אלי ואמרו לי: שמע, בוא תעשה הפרטות של בתי-סוהר. אמרתי להם: אין בעיה, בוא נעשה הפרטות של צה"ל, ונעשה עוד הפרטות כאלה, וזה בסדר. אבל אותם אנשים – שמונעים על-ידי טייקונים, שדיברנו עליהם קודם – יופי יודעים לעשות את ההפרטות. ומי מרוויח מכל ההפרטות? אנחנו בדיוק יודעים. ההפרטות לא באו לתקן; הן באו לחרבש. וזאת ססמה שאנחנו שומעים אותה בכל דבר ועניין, כאילו שהפרטה זאת מילת קסם. אז אני אומר כאן: נא לבדוק את כל ההפרטות. לא ייתכן שאדם שמתווך מרוויח יותר מאדם יוצר. לא ייתכן. אם תשאלו את שי חרמש, שדיבר לפני, הוא יגיד לכם שלא ייתכן שאדם רפתן מרוויח על החלב רק 40% ממחיר התוצרת, וכל ה-60% הולכים למתווכים בדרך. ועוד – אתם מתחלפים? תתחלפו, בינתיים הפז"מ דופק. היו"ר אורלי לוי אבקסיס: רוצה שאני אעצור את השעון? אריה ביבי (קדימה): לא, זה בסדר. היו"ר מגלי והבה: בבקשה, אדוני. אריה ביבי (קדימה): אדוני, אני באמת אקצר. אני גם רוצה לומר שנוצר במדינת ישראל חינוך לעשירים, נוצרו רפואה לעשירים, אוכל לעשירים, וגם תוחלת חיים לעשירים. זה כבר לא נשמע. אתה יודע, אדוני, אני שמעתי סיפור לפני איזה חודש מאחד החברים שלי, שסיפר לי: שמע, הטייקון הזה, כשרצה לאכול, הוא שלח מטוס ללונדון להביא לו אוכל. תתפלא לשמוע, יש גם דבר כזה. היו"ר מגלי והבה: פה בישראל? אריה ביבי (קדימה): פה בישראל. שלח מטוס ללונדון להביא לו אוכל. אדוני יודע מה זה? עתניאל שנלר (קדימה): – – – כשרות מיוחדת. אריה ביבי (קדימה): אני לא מדבר על קבוצת כדורגל, שעם מטוסים לבד וכו' וכו'. איזה חלום אנחנו רוצים לתת לילדים שלנו? איזה? איזה חלום? להגיד להם תהיה מה? תהיה ילד שלא תהיה לך דירה? תהיה ילד שלא יוכל לגמור את החודש? מה תיתן לו? ובכלל, היות שאני רואה את השעון, ויש לי הרבה מה לדבר בכל הנושא של הווד"לים, אני חוזר לתחילת דברי. אתה, עתניאל, לא שמעת. אמרתי שהיתה פעם להקה שקראו לה "בצל ירוק", אז היה מבקר שאמר עליה: זה בעצם לא בצל ירוק; זה שום ירוק. אבל מה, זה לא שום ירוק – זה שום דבר. אז כל הווד"לים, לצערי, זה שום דבר. היו"ר מגלי והבה: תודה לחבר הכנסת אריה ביבי. אני מזמין את חבר הכנסת עתניאל שנלר, שהוא הבא בתור. יש לך, אדוני, חצי שעה. אחריו – חברת הכנסת אורית זוארץ. בבקשה, אדוני. עתניאל שנלר (קדימה): אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, אדוני השר, זה עשר שנים ויותר אני חווה חוויה אישית מאוד מעניינת בנושא של קידום בנייה, שינוי תוכניות, אישורי תוכניות. ובכן, היה לי – לא יודע אם הייתי קורא לזה מזל, אבל זכיתי לרעיה מבנות עקרון, מזכרת-בתיה הוותיקה. לציבור שפחות בקי – אחת המושבות הראשונות, 1882, הברון רוטשילד, 11 משפחות עוברות מרוסיה ומקימות את תחילת החקלאות, עבודת האדמה. והנה, זכינו לנסות לקדם בנייה באותם חלקים בחצר, באותם 2.5 דונם הנמצאים בכל משק חקלאי, במקום שמיועד לכך. ובכן, המועצה עשתה את כל מה שנדרש בשינוי תוכניות, תב"עות, הפקדות, אישורים, רישומים – טוב, כל זה נגמר לפני עשר שנים. זה עשר שנים אנחנו מנסים לממש את מה שהחליטו הוועדות האזוריות. יש שם איזו ועדה – לא אזכיר אנשים, אבל את הוועדה אני לא יכול שלא להזכיר. קוראים לה "זמורה" ברחובות. היא זומרת וגוזמת כל אפשרות לפתוח, לפתח, להרחיב, בכל מיני ביורוקרטיות, ואני לא מצליח להבין איך הגיעו להיקף הביורוקרטיות הקיימות. אז אמרנו ככה: התוכניות הקיימות כבר לא עוזרות, כי אף אחד לא מתייחס אליהן; התוכניות החדשות נתקעות, כל פעם בטענה אחרת; חוות הדעת לעולם לא מספקות. גם אם מדובר בחוות דעת בתחום איכות סביבה, שימור אתרים – דברים חשובים – תמיד יגידו לך לתת עוד חוות דעת. אז הבנו שגם הכסף כבר לא שייך בין אף אחד, כי כשאתה רב על דבר כזה עשר שנים, ואתה מציע חוות דעת כאלה וחוות דעת אחרות, הכסף יוצא. ואני שואל: אם אנשים כמונו לא מצליחים להתגבר על הביורוקרטיה, באמת, אזרחי ישראל האחרים כן יכולים להתגבר על הביורוקרטיה? ואז התגלה לי דבר שלא ידעתי מעולם – מקצוע חדש במסגרת הרצון לרסן את האבטלה ולהוסיף מקומות תעסוקה. הסכיתו ושמעו, כנסת נכבדה. הבנו ששום דבר לא עוזר. הפנו אותנו לבעל מקצוע חדש, הוא נקרא: מתווך ביורוקרטי. כל שאתה צריך לעשות – לתת לו כסף, והרבה כסף, מתוך, אני מניח, כי זה עולה – אני לא יודע בדיוק למה, אבל בעולם של מדינה שלישית מתווך צריך הרבה כסף, וההבטחה היא שאם המתווך יקבל מספיק כסף, מהר מאוד הביורוקרטיה תסתיים. בטח סיפרתי סיפור על עלי בבא, שמעתי את זה השבוע באיזה נאום של מישהו, בטח זה מין סיפור שלא ראוי למדינת חוק – ואנחנו מדינת חוק; לא ראוי למדינה מתקדמת – ואנחנו מדינה מתקדמת. אנחנו צריכים לתת כסף לתיווך על ביורוקרטיה? לכן, נדמה לי שהמסקנה הראשונה מהדיון כאן צריכה להיות חיסול מקצוע המתווך, שתדלן לביורוקרטיה, שהוא בעצם – כל הביורוקרטיה נועדה לשרת את האזרח, ולא שהאזרח ישרת אותה, אולי ישלם לה. הדיון שלנו, אדוני היושב-ראש, כבוד השר, הוא דיון רציני, גם אם יש לו גוון פוליטי. הוא כל כך רציני, שהוא חייב לחצות את כל מפלגות הבית הזה, כי הוא לא דיון המדבר על חוק הווד"לים, אלא הוא בעצם דיון שמדבר על דמותה החברתית-כלכלית של המדינה לטווח ארוך. הממשלה, ראש הממשלה הודיע ושריו הודיעו – ואני מקבל את ההודעה הזאת, אני מקבל את ההודעה הזאת באהבה, בשמחה – שבדעתו לפתוח את הפלומבה – אני משתמש במונח של ראש הממשלה כאן אתמול, כמדומני – לפתוח את הפלומבה בשני המקומות על מנת שהחסמים יוכלו לצאת החוצה. ואז הציעו מגוון חוקים. אני עדיין מקבל את זה בהמון תקווה וציפייה. אבל באמת, כששמעתי היום את הסכנה מחוק הווד"לים, העליתי כמה תהיות לעצמי: האם באמת הווד"לים יגרמו לכך שבוועדות הזריזות יבנו יותר דירות קטנות, של שלושה חדרים, או ששוב זה קיצור ביורוקרטיה בשביל העשירונים העליונים? האם קיצור הביורוקרטיה יוריד את מחיר הקרקע, או יוריד את מחיר הביורוקרטיה שעליה דיברתי בראשית דברי, והאם באמת נוכל לראות דירות לזוגות צעירים, בנות-השגה, או שמא זה שוב דירות ארבעה-חמישה, קוטג'ים תרתי משמע וכו'? האם באמת יצליחו שמי שהיה יזם לעניין יהיה פחות רעב להרוויח עוד? האם יהיו חסמים, כן, בצד שמוטל על הציבור? חסם לגובה ערך קרקע, חסם לגובה מרווח רווחים או עלויות בנייה ומרחב הרווחים, חסם בגודל הדירה, חסם לבעלי זכויות לרכוש את הבית – בעלי דירות שנייה, שלישית, בעלי דיור לטובת ספקולציות. האם יסירו בפלומבה הזאת, שעליה הממשלה מדברת, מצד אחד חסמים ביורוקרטיים אבל יעשו חסמים למה שמכונה טייקונים, בעלי ההון או בעלי השליטה והממון? עבור מי? עבור העם ללא קשר מה דעתו הפוליטית, כי זה ממש לא חשוב. זאת תהיה בחינת הדרך, אדוני השר, של הממשלה בעניין הזה – פתיחת חסמים, ולשים בצד השני את הסייגים, על מנת שהדברים יגיעו לעם ולא לאף אחד אחר. וכאן ניכנס למערכת גדולה של בחינה. תהיה בחינה של הממשלה ברצינות החלטותיה, וכפי שהכנסת יודעת, אני מסוג חברי הכנסת שנותן קרדיט תמיד לכל ממשלה, ובלבד שההחלטות תהיינה ראויות לכלל הציבור. יש כאן אבן בוחן של השרים הממונים על כך ושל היכולת שלהם לנהל דו-שיח ראוי, אמיתי, כן ובלי שטיקים ובלי טריקים עם אלה שבשעות האלה ממש יושבים לנסח את אותן אמות מידה של פני החברה בהקשר הכלכלי-חברתי, פניה לעתיד. שמעתי בדרכי לכאן בתקשורת על הטיוטות של הדברים. חלק נראה סביר וראוי. צריכים להכניס את הדברים לפרופורציות, על מנת שאנחנו נוכל להמשיך את המומנטום הכלכלי. אני אדבר על זה עוד כמה דקות במלה אחת או שתיים. יש כאן אבן בוחן של יושרה. נוהגים לומר אינטגריטי, שהיא יושרה. האם באמת הפתרונות – הזכרתי את זה מקודם – יהיו פתרונות אמיתיים של אותן דירות לאלה שמיועדות להם הדירות, כפי שהזכרתי מקודם? יש כאן היבט אחר נוסף, אבן בוחן עצומה לתהליך הביורוקרטי הפנים-ממשלתי בתחום הייעוץ המשפטי. אותו הדבר אני גם אומר בתחום הביקורת. האם בעת חירום שכזאת ימצאו היועצים המשפטים את הדרך איך כן לקדם את הדברים? לא להעמיד חסמים משפטיים של שלייקעס על שלייקעס, ואני אומר את זה מתוך רצון ומתוך קריאה ליועצים משפטיים – תחפשו איך כן לקדם, לא איך לא לקדם. אני זוכר ששימשתי במשרד התחבורה, וחברי סגן יושב-ראש הכנסת והבה מגלי, עבדנו יחד כמה וכמה שנים, וכמה היה לנו קשה עם החסמים הביורוקרטיים הפנימיים. זה היה יועצים משפטיים, חשבים. כמה שעות הקדשנו לזה. אתם נולדתם לתת למערכת תשובות איך לעשות, לא איך לא לעשות. אני גם אפנה מעל הבמה הזאת למבקר המדינה. היו"ר מגלי והבה: זה היה מדובר בסכנות ובחיי נפשות. עתניאל שנלר (קדימה): מדובר על בטיחות בדרכים, על חיי אדם. הסבירו לנו למה עדיף לעשות הכול לפי בית שמאי, על בית שמאי, על בית שמאי, לחומרה, ובלבד – אז טוב, אז יהיו תאונות דרכים. ואני אומר עכשיו: אל תלכו לי לחומרה כאשר אנשים שוכבים ברחוב או סטודנטים אין להם מקום לגור או – אני פגשתי בשבוע האחרון שתי משפחות המתגוררות ביחד בדירה של ארבעה חדרים. זוגות צעירים, בלי ילדים. אבל, למען השם, התחתנתם עכשיו, רוצים לגור לבד, למה אתם צריכים שותפים? בשביל מה? הם אפילו לא מדברים אחד עם השני. פשוט אין להם ברירה, כי זה מה יש. אני אומר את הדברים ואני קורא מכאן גם למבקר המדינה: כמעט כל דבר שאתה נוגע בו, וכחבר הוועדה לביקורת המדינה אנחנו רואים את זה יום-יום, שלפעמים הממשלה – אוחז בהם איזה פחד. אז ביקורת כן, על-פי הנהלים כן, אבל גם דין; אתם יודעים, העולם לא נידון רק על הדין, גם על הרחמים, והדין יש לו עוד היבטים ולא הכול על הצ'ופצ'יק של הדין. לכן צריכים גם בביורוקרטיה הפנימית לקרוא לגמישות ככל שניתן. אבל זה לא מספיק. יש גם אבן בוחן בלקרוא לארגונים האזרחיים. חלק מהארגונים האזרחיים עושים עבודה נפלאה, למשל הארגונים הירוקים. ואוי לנו אם לא היו לנו ארגונים ירוקים, אבל האם במאמץ הלאומי הרחב נגלה גם גמישות שם? שוב, אני נאלץ לקחת דוגמאות מהיותי במשרד התחבורה. אתם יודעים כמה שנים, רבותי חברי הכנסת, כבוד השר, אתם יודעים כמה שנים לקח לעשות את כביש עוקף צפת דרום? עוקף צפת דרום, ששינה את כל מרכז הגליל עכשיו, העוקף הזה לקח עשרות שנים. אתם יודעים למה? כי היתה שאלה חשובה, באמת חשובה, של מעבר בעלי-החיים מצד אחד של הכביש לצד שני, עם גשרים וכו'. זה דבר אמיתי. אתם יודעים כמה התנגדו לכביש חוצה-שומרון בטענות חשובות, אמיתית חשובות? אז המדינה השקיעה יותר באיכות הסביבה והיום הכביש הזה פועל. ואני רוצה לראות אותנו היום, במדינת ישראל, בשנת 2011 בלי כביש 6. אני רוצה לראות מה היה נוסע כאן. דיברו אז על פיזור אוכלוסייה, נגב, דרום. רכבת לירושלים – כמה עצרו את המסילה? חודשים, כמעט שנים, על ואדי מסוים. בצדק נלחמו על הוואדי. מצד שני, קבוצה אחרת בצדק נלחמה על האבק שהחפירות עושות כשחופרים את המנהרה. לכן, כשמדובר על ויתור של כולם, מדובר גם על פחות מ-100% בנושאים אחרים, ואני מאוד ירוק. הוא הדין לזכויות האזרח. צריכים לזכור שהאינטרס הציבורי הוא תמיד לפני האינטרס הפרטי, ולא משנה איך אתה צובע את האינטרס הפרטי, על-ידי מי. אנחנו נולדנו לבנות מדינה, נולדנו לבנות חברה. אני התחנכתי בקיבוץ, התחנכתי בחברה שוויונית, סוציאליסטית. התחנכתי על ערבות הדדית, ואי-אפשר להעמיד תמיד את הפרט לפני הצורך של הכלל. ואני אומר את זה גם למפגינים. וזו שעת מבחן. אני לא כל כך אוהב שהמבחן הזה בשטח היום נצבע בצבע פוליטי כזה או אחר. כמה שמחתי היום אחרי הצהריים לראות שחברי המתנחלים ומועצת יש"ע הצטרפו לתהליך, להפגנות, למחאה. זה לא מאבק פוליטי של מפלגה, וביום שזה יהיה מאבק פוליטי של מפלגה, לא תהיה למאבק הזה שום משמעות; ואז נוכל לשאת כאן עוד נאום, פחות נאום – אין לזה שום משמעות. ואז אני אומר בפירוש: מבחינתי, אין משבר ברגע שזה פוליטי, אלא אם כן זה אמיתי. ואם זה אמיתי, זה גם מבחן שלנו כאופוזיציה. המבחן שלנו כאופוזיציה ברגע של משבר – להושיט יד קונקרטית לממשלה בהקשר הזה. אני לא מדבר על ממשלת אחדות ולא על שום שינוי מבני, אבל אם הממשלה הולכת לצעדים אמיתיים, לגבות אותם צעדים – בהנחה שהם מקובלים גם עלינו. זה יהיה המבחן שלנו, מבחן לא פשוט. אדוני היושב-ראש, השר, חברי הכנסת, אנחנו בימים מיוחדים, אנחנו בימים שנקראים ימי בין המצרים, ימים שבהם נפרצה חומת העיר ירושלים ובית-המקדש חרב – בתשעה באב. אנחנו היום בב' בחודש אב ובעוד שבוע ימים בשעה הזאת יהיה ליל תשעה באב. ומי שיודע על מה חרב בית-המקדש ועל מה חרבה ירושלים מבין שאנחנו בעצם – לא על וד"לים ולא על מצוקות, הוא חרב רק על דבר אחד, על שנאת חינם. העם הזה לא השכיל ברגעי משבר להתגבר על היצר הרע של כל אחד ואחד, וזה לא על שנאת חינם רק בין היהודים לבין עצמם, זה שנאת חינם בהגדרה הפנימית. זה צעקות, זה ביזוי, זה מתח. לא הבנו את הערך של האדם באשר הוא אדם. וכשאנחנו נמצאים ברגע של מחלוקת על עניין לאומי, אהבת חינם היא חלק מהפתרון. ולכן, אדוני השר, כל צעד שהממשלה הזאת תעשה מתוך הושטת יד, ראוי שהיא תיענה בהושטת יד גם שלנו באופוזיציה. והדיון, כל עוד הוא יהיה ענייני, מתוך דאגה לציבור, מתוך אהבת חינם, סופו להתקיים. כי ויכוח שלא מתוך אהבת חינם אלא מתוך שנאת חינם, סופו שלא יתקיים, כך אומרים חז"ל. אני רוצה לומר – והפתקה שנתתי, אדוני היושב-ראש, היא מצוינת – שגם הפורום לשוויון בנטל, אנשי המילואים, הצטרף למאבק, ואני מברך אותם. אני מברך אותם, וזה לא סוד שכל היושבים כאן, ונדמה לי שגם השר, גם אדוני היושב-ראש וגם אנוכי, כולנו קצינים בכירים בצבא שעושים, עשינו, והלוואי וייתנו לנו לשרת עד גיל 120, כי זה חלק מהשייכות שלנו. ולכן הנדרשים, הנזקקים, במקום זה או אחר, בכל הארץ, מצפון לדרום, החיילים, והרופאים, והסטודנטים ומועצת יש"ע וכולם כאחד – זו מחאתנו. אבל כאשר אני רואה שעיתונאי מאוד חשוב – עכשיו אני לוקח סיכון, פוליטיקאי אומר ביקורת על עיתונאים. כשאני רואה עיתונאי מאוד חשוב, מאוד מוערך, נחמיה שטרסלר, כותב: בואו, ניקח את הכסף מיהודה ושומרון, נפתור את הבעיות – באמת, אדוני השר, מישהו משקיע ביהודה ושומרון היום? כך בונים ביחד הסכמה לצאת ביחד לתיקון? עוד פעם, אותם אנשים שלוקחים מטבעות לשון שחוקות – ההתנחלויות על חשבון ערי פיתוח, שמעתי השבוע. שמעתי עכשיו: עולים חדשים דפקו את הסטודנטים. כך לא נבנה כלום. שנאת חינם. כשאני רואה באמת דמגוגיה של כתב מאוד מוערך, אברמוביץ, שמשתלח במתנחלים – נו, באמת, אין בזה כלום, זה נזק לעניין עצמו. זה יוצר קרע, ודאי וודאי קורע את היכולת ליצור הזדהות מקיר אל קיר. אז אני מבין, יש להם דעות פוליטיות, ואני רוצה להזכיר לאלה שאני מבקר עכשיו שאני בקדימה ואני בעד היפרדות, וכולם יודעים את דעתי. אבל לבנות דרך רמיסה, דרך ביקורת לא ראויה, בשביל קידום אינטרסים – לא יצליח המאבק. מי שדופק את המאבק – סליחה על הביטוי הזה – זה אלה שהופכים את זה לפוליטי, רוצים להכניס טריז בתוך החברה הישראלית. הם יחסלו את המאבק הזה. שותפות היא כלי להצלחה. בוא נחשוב הפוך, אדוני השר. לו יצויר שהיתה מחאת ימין נגד הממשלה, אין לי ספק שהממשלה היתה מוציאה יותר כלים, יותר פתרונות, כי זה נותן פתרונות למה שהיא מבינה. לו יצויר הפוך, שההפגנה והמחאה היתה של השמאל נגד הממשלה, היו באים בביקורת על ישיבת סיעה של הליכוד אתמול – כזאת, אחרת, אני לא הייתי שם, לא יכול להעיד, ואני גם לא חושב שזה כל כך חשוב. החשוב הוא שאם רוצים לעשות מחאה אמיתית צריכים לחפש את הביחד ולא את הנפרד. אין לי ספק שאם הימין היה מוביל את המחאות, הפתרונות היו יותר דרמטיים – או אחרת, לו לא היו אומרים תקפיאו את ההתנחלויות. נו, אז הנה, מועצת יש"ע מצטרפת להפגנה; עושים ביחד. במלים אחרות, צריכים להיות הרבה יותר חכמים גם כשמבקרים. לבקר בחוכמה – החוכמה היא, מחלוקת לשם שמים סופה להתקיים, לא שנאת חינם של ערב תשעה באב. חתמנו על מכתב לראש הממשלה, היינו כמה חברים בקדימה, נדמה לי חמישה חברים בקדימה, יחד עם עוד כ-50 חברי כנסת, שחלק מהפתרונות לבנייה יהיו גם – אני אומר במדויק עכשיו – גם באזורים המוסכמים ביהודה ושומרון. אני לא שם עכשיו את הצד המדיני, הוא מורכב מאוד, קשה מאוד, זה לא כל כך פשוט, זה לא אמרה כל כך פשוטה, אבל למה זה נועד? זה נועד להגיד: כן, נמצא פתרונות מתוך הביחד ולא מתוך הנפרד. אתמול היתה ישיבת ועדת חוץ וביטחון במליאתה. לא אומרים דברים מתוך הישיבה. אני רק אומר – זה היה עם ראש הממשלה – שתי התבטאויות שהיו, ואני מקווה שאני לא עובר על משהו ואומר משהו שלא צריך להגיד. שני חברי כנסת מאוד חשובים, משום כבודם – ודיברתי על אהבת חינם – אני לא אזכיר את שמותיהם, באמת חשובים, פנו אל ראש הממשלה ואמרו לו: אדוני ראש הממשלה, תקפיא את ההתנחלויות – הכול ייפתר. השם ישמור, בלי קשר עכשיו לכל הוויכוח הזה. אנחנו רוצים לקדם את הצד המדיני, רוצים לקדם את הצד הכלכלי, את הצד החברתי. האם באמת אפשר להתקדם מדינית בדיוק כמו בנושא החברתי, להתקדם מדינית כאשר 50% מהעם מתנגד לתהליך מדיני? אנחנו רציניים? המפתח להתקדם מדינית זה שאותם שני חברי כנסת חשובים ורציניים מאוד היו באים ואומרים: בואו נחבק את המתיישבים ויחד נחשוב איך אנחנו יכולים לקדם את האינטרס המדיני על מנת למנוע מדינה דו-לאומית. לזה היינו מתחברים כולנו. אבל אנחנו רגילים למשהו אחר – איך להכניס איזה תקיעה, איזה חרב, וכל מי שקצת יותר חריף בלשונו, קצת יותר מעליב, קצת יותר מתלהם, הוא פופולרי רגע. זה לא שווה כלום, לא שווה את הנייר, לא שווה את המלה. כל מי שמנסה לדבר אמיתית – זה נקלט, לא יעזור. ולכן אני סבור – ואני קורא באמת לכל הבית הזה: הבעיה היא לא פוליטית; הבעיה היא בעיה חברתית של תפיסת עולם פוליטית, ואנחנו כולם צריכים לעזור לשנות את תפיסת העולם הפוליטית הזאת. ואני אומר את זה כי אני מצד אחד גדלתי בקיבוץ, ומצד שני אני כן מאמין במשק חופשי. אבל דע כל מידה נכונה, אמרו חז"ל, כמעט בכל דבר, אין שחור ללא לבן. איך אומרת יושבת-ראש התנועה שלי? היא אומרת הרבה דברים חשובים, ואחד הדברים שהיא אומרת – ואני מציין את זה לשבח בהרבה מקומות – שהאפור הוא לא פשרה, הוא מלכתחילה. העולם הוא לא שחור–לבן, גם לא הנאומים חוצבי הלהבות שלנו, ולא כל הצדק בוודאי לא אתי, אבל לא עם כל אחד ואחד. העולם הוא יותר מורכב. אם אתה רוצה לשכנע בדברים שלך, אתה צריך הרבה פעמים להסתכל ולהיכנס לעורו של הצד השני של המטבע, ואז תראה את הדברים יותר מאוזנים. לכן אני חושב שכל אלה שבמשך 30 שנה הסבירו לנו – אני אומר לנו כמתנחל – שבגללכם אין שלום, בגללכם המצב הכלכלי רע, בינתיים לא הביאו אותנו לשום דבר. אין שלום, וביידיש: כולו כלאם פאד'י. וכולו כלאם פאד'י בגלל שלקחו צד אחד של המטבע וניסו לכופף את העם ברוב כזה או אחר. אני רוצה לקרוא לך, אדוני השר, כי אתה מייצג את הממשלה, ומשום שאתה אחד השרים היותר ערכיים שאני מכיר, ומשום שבתוך דמך יש ציונות יותר מחמצן, ואהבת הארץ יותר מצבע אדום, ואהבת העם כעם יותר מכל דבר אחר, אתה אולי מתחבר למה שאני אומר, שביחד עם הממשלה, אנחנו צריכים לתמוך בכל צד שייתן פתרון אמיתי לאיזון הראוי במדיניות החברתית-כלכלית. אני רוצה לציין כמה דברים קטנים בדקות שנותרו לי. אני רוצה להציב שלושה דברים מרכזיים. היעד האחד – ביטול הביורוקרטיה מול האזרח, ביטול הביורוקרטיה בתוך בעלי זכויות הווטו, בעלי זכויות הווטו והביורוקרטיה הממשלתית. אני אומר את זה אחרי הרבה שנים שניהלתי מערכות גדולות בחברה הישראלית בשירות הממשלתי. זה זכות הווטו המשפטית, זכות הווטו של החשב, זכות הווטו של מבקר המדינה – לא לוותר עליהם, אבל לחפש בהם גמישות. הדבר השני – כן לחזור במידה ראויה, במידה הנכונה, לבקרה ופיקוח על המחירים באותם מצרכי יסוד, בקרה ופיקוח על התנהלות על-פי החוק בכל מה שקשור לשכבות הנמוכות, הבינוניות, קרי, שכר מינימום, זכויות עובדים. כך צריך לעשות במדינה שהיא מדינה יהודית – כמו מדינה לא יהודית, אבל ודאי מדינה יהודית, שאתה צריך לחוס על הגר, על העני, על הדל ועל אלה שבמצוקה, וכמובן לייצר דיור בר-השגה. יהיה לזה מחיר. המחיר יהיה אולי עוד אחוז אבטלה, המחיר יהיה אולי ירידת רמת החיים לחלק מאתנו. המחיר יהיה אולי בהיקף הצמיחה לטווח קצר, אבל החוסן הפנימי יגדל, ואת המחיר שלו אני מוכן לשלם. את המחיר של החוסן הפנימי חייבים לשלם. אני אתמול הזהרתי בוועדת החוץ והביטחון בשאלה הזאת, ואמרתי שהיום יש רוח ברחוב, רוח של ים סוער. נדמה לי, כאיש ציבור הרבה שנים, וגם קצת כמפקד – אני קורא לשר: אדוני המפקד, כשהים סוער לא מנסים לחתור נגד הגלים או רק עם הגלים. קודם כול מנסים לייצב את הספינה, לא להיבהל. נכון, המצב קשה, ואני רוצה להזהיר אותם לקחת מאוד ברצינות את הגלים הללו, לא לזלזל בזה, ולקחת אותם בקור רוח, במחשבה. ייקח עוד שבוע – עוד שבוע, אבל החלטות נכונות. לא לאבד את האינטרסים הלאומיים ארוכי הטווח שלנו, גם אם ברגע זה נראה לנו שאנחנו צריכים להפליג לאיזה כיוון; לא ללכת עם הרוח הנושבת, לצד לקיחתה בחשבון. שמעתי הרבה אנשים מדברים השבוע, היום, אתמול: אפשר לקחת מתקציב הביטחון לטובת הדברים האחרים. אולי כן, אולי לא. יש שאלות מאוד מאוד מרכזיות. אני רק רוצה לומר שגם אם עכשיו הרוח נושבת לכיוון x וכולנו מזדהים עם הרוח הזאת – אני מקווה שכולם מזדהים עם הרוח הזאת – צריכים לדעת לנווט אותה נכון, כי אם אנחנו נוותר על ההרתעה של מדינת ישראל, אני לא בטוח שיהיה למי לדאוג לשנים רבות; אם אנחנו נוותר על יכולת ההכרעה שלנו, אני לא בטוח שיהיה ביטחון לשוכני הדירות העתידיות שנבנה; אם נוותר על העורף, אני לא בטוח שתהיה תחושת ביטחון, שהיא חלק מהחוסן הלאומי; ואם נוותר על היכולת המודיעינית שלנו, בוודאי שלא תהיה רגיעה ושלווה בחיי היום-יום. ולכן אני פונה אליך, אדוני. אתה שר לביטחון – ביטחון העורף. יש שצריכים לשנות סדרי עולם בנושא החברתי-כלכלי – מדוד, באורח רוח, באחריות, עם הרוח לנווט את הרוח. לפני שאני אסיים אני אספר איזה סיפור קצר. היה איזה איכר שרצה להסיט את מי הנהר על מנת להשקות את שדותיו. איכר צעיר בא ובנה סכר. הירוקים באו ואמרו לו: הסכר מקלקל את הנוף. אמר: אין בעיה. לקח זכוכית משוריינת, מצובה כנראה, ועשה סכר גדול לנחל. עמד על-ידו הזקן ואמר: יא אבני, מה, סכר מזכוכית? לא עושים ככה סכר. בוא נשתול קנים של סוף בנחל, יגדלו, לאט-לאט יסיטו את הנחל. מה בוער לך? הרי בסוף אתה רוצה להשקות את השדות. אמר לו לזקן: אתה זקן, מה אתה יודע, העולם המודרני. בעיה? מייד קיר זכוכית משוריין – סכר. הגיע צונאמי, הצונאמי ריסק את הזכוכית ולא היה יותר סכר. אדוני השר, המים הורידו את הקנים, ואחרי שהצונאמי עבר חזרו המים, והמים הלכו למקום שלהם. אנחנו נמצאים בצונאמי, והממשלה צריכה לשתול קנים. ייקח יותר זמן, אבל פתרון אמיתי; פתרון אמיתי שייתן בונוס לטווח ארוך. המאבק צודק, אם לא תהיה פוליטיקה. אמר מי שאמר: מטרתה של ממשלה גם בשלום וגם במלחמה אינה לזכות בתהילת השליטים, כי אם באושרם של האנשים הפשוטים. ואני אומר את הדברים גם לממשלה הזאת. אסיים במה שאמרתי באמצע דברי. זאת הזדמנות בלתי רגילה של הממשלה והעם הזה דווקא השבוע, שבוע של בין המצרים, שבוע שחל בו תשעה באב, להראות לדור הבא ולנו במראה מהי אהבת חינם. ממשלת ישראל היא אומנם קואליציה ואני באופוזיציה, ובאופוזיציה רוצים להחליף את השלטון. כשיש משבר חברתי או מלחמתי או מאבק לשלום, כוחה של ממשלה, של חברה, של עם, להיות ביחד. אני חושב שהמבחן שלנו, של הממשלה – בעשייה נכונה; כל השאר – לתמוך ולהגן על החלטות נכונות. כי אמרו חז"ל, בפרקי אבות: כל מחלוקת שהיא לא לשם שמים, כמחלוקת קורח ועדתו – סופה שלא תתקיים. ומחלוקת שהיא לשם שמים, כשל הלל ושמאי – סופה להתקיים. יש כאן משימה משותפת – מחלוקת על האיך, לא על המה. אני מתפלל שבמוצאי תשעה באב, עד אז ייגמרו המחלוקות ונהיה אגודה אחת מתוך מחלוקת שהיא לשם שמים. נדמה לי שזאת האווירה הנכונה להיכנס לתשעה באב, ליום שבו נתפלל לבניינה של ירושלים, בניין הארץ ובניין החברה הישראלית. תודה רבה. היו"ר אורי מקלב: תודה רבה גם לך. ובתוך הנחמה הזאת גם תהיה לך נחמה אישית על מות אביך, זיכרונו לברכה. אם כך, נעבור לדוברת הבאה. חברת הכנסת אורית זוארץ, בבקשה. כפי שוודאי את יודעת – 30 דקות. אורית זוארץ (קדימה): כבוד היושב-ראש, כבוד השר, חברי חבר הכנסת, ברגעים אלה ממש, כבוד השר, עומדים מאות מפגינים ומפגינות מחוץ לבית הזה. אנחנו לא שומעים את קולם, את זעקתם, את התופים שהם הביאו כדי לעורר את אמות הספים בבית הזה, בתוך הבית האטום, הסגור והמנותק, שלא רואה את מצוקתם. כבוד השר, הייתי שמחה להפסיק את דברי ולצאת יחד אתך אל אותם צעירים וצעירות שהתקבצו הנה מכל הארץ ועומדים בחוץ וזועקים את זעקתם, ואף אחד לא יוצא אליהם, ואף אחד לא מקשיב ואף אחד לא רואה ולא שומע. אנחנו שומעים כאן את ראש הממשלה עומד בכל שבוע מחדש, זחוח, מלא הערכה עצמית על כל הפעילות שלו, כשמגדל הקלפים הווירטואלי שהוא בנה מתמוטט על ראשיהם של אלפי הצעירים והצעירות שיושבים באוהלים בתל-אביב, בראשון, בחיפה, בדימונה, בירושלים – בכל הארץ. הזחיחות הזאת רק מחזקת את אוטם שריר הלב, את האטימות, את חוסר הרגישות של ראש הממשלה לנושאים החברתיים הבוערים. יש בידי מכתב ממרס 2011, עוד לפני שהתחילו כל ההפגנות, עוד לפני שהצעירים יצאו ומחו את מחאתם בתוך האוהלים ועם העגלות, ברחבי הערים, בכל הארץ, ואני חושבת שהמחאה הזאת הפכה להיות מחאה אזרחית כוללת. אני יכולה רק לברך על כך שהקואליציה האטומה והממשלה האטומה הזאת לא הצליחו לסתום את הפיות שלנו, של האזרחים ושל נציגי הארגונים שפועלים בכל יום מחדש כדי לדאוג לצרכים האמיתיים של האזרחים. יש כאן מסמך שהועבר לראש הממשלה וגם אליך, אל השרים, של האגודה לזכויות האזרח בישראל, של ארגון "במקום" ושל "האגודה לצדק חלוקתי", שמאירים בפנסים ענקיים – אני מדברת על מרס 2011 – את כל הכשלים והמחדלים שעולים וצפים היום, כשהמגדל הזה מתמוטט על ראשיהם של האזרחים והאזרחיות שעומדים כאן בחוץ. אבל הבית הזה סגור, האקווריום הזה אטום מכל חלקיו, אנחנו לא שומעים מה קורה שם. אבל אי-אפשר להתעלם מהזעקה הזאת, ובטח החלטה כל כך נמהרת של קידום והקמה של ועדות לדיור לאומי, שאמורות כביכול לפתור את כל הבעיות, ושרק מעצימות את הקשיים ואת הבעיות, ולא יביאו לשום פתרון. כבוד השר, כבוד היושב-ראש, אני חייבת לשתף אתכם בחוויה אישית מהשבוע, ממפגש מאוד מרגש שהיה לי. אני חברה בוועדת החוץ והביטחון ועומדת בראש צוות שמפקח על העברת הבסיסים לדרום, שזו סוגיה בפני עצמה, אבל מתוקף תפקידי אני מסיירת ומגיעה גם לדרום. השבוע הגעתי לדימונה – – – היו"ר אורי מקלב: אני מכיר את העבודה החשובה שאת עושה במסגרת – – – אורית זוארץ (קדימה): כבוד היושב-ראש הוא חבר בצוות והוא שותף פעיל. היו"ר אורי מקלב: אנחנו מכירים את העבודה החשובה. באמת עבודה חשובה ומקיפה. אורית זוארץ (קדימה): בעיקר בכל מה שקשור לגיוס של חיילים מהחברה החרדית לפרויקטים האלה – אנחנו מדברים על שני פרויקטים שבהם יש שילוב מאוד מאוד מוגבר של חרדים – וסיוע בדיור גם לחיילים החרדים שיבואו ויתגוררו בדרום וגם לחיילים ולחיילות שיגיעו לגור בדרום שהם לא חרדים, ויש כאן פרויקט לאומי שבאמת אפשר למנף אותו. בתוקף תפקידי הגעתי לדימונה, הגעתי לירוחם, ביקרתי, סיירתי, נפגשתי עם ראש המועצה. הגעתי גם לדימונה. בדימונה, אחרי המפגש שהתקיים, ביקשו ממני לצאת לעיר האוהלים בדימונה. אמרתי, אבל עיר האוהלים היא בתל-אביב וההפגנות מתרכזות במרכז ובערים נוספות, ופתאום הסתבר לי שבעיר דימונה, שבה כביכול יוקר המחיה אמור להיות נמוך יותר, זוג צעיר, ידם אינה משגת. אנחנו מדברים על פרויקט לאומי של מדינת ישראל. אני בטוחה שהשר מכיר את פרויקט "איילים", של כפרי סטודנטים, ואחד הכפרים, לצורך העניין, נמצא בדימונה, והסטודנטים הצעירים מגיעים לדימונה, לומדים שם, סטודנטים וסטודנטיות, מתגוררים שם בתקופת הלימודים שלהם ולשמחתי הרבה הם גם רוצים להישאר שם לאחר שהם סיימו את הלימודים, כשהם מצאו מקומות תעסוקה. יש כאן הרבה מאוד מקומות תעסוקה לאותם צעירים באזור הזה, במרחב הזה, הם רוצים להישאר. זו היתה המטרה המרכזית כשהקימו את אותם כפרי צעירים, שישתלבו בדרום, שישתלבו בפריפריה, והגיל של האזרחים והאזרחיות בעצם יהיה צעיר יותר, יהיה דור עתיד של מתיישבים שיגורו שם. ובאמת הגעתי לגבעה, לא ביהודה ושומרון, לגבעה, לגבעה חשופה, שעליה העמידו קרוונים. הוקם שם גרעין של צעירים שסיימו ללמוד ורוצים לגור. ישבתי אתם ושמעתי את זעקתם. ואתם, בממשלה האטומה הזו, מנסים להשתיק אותם. מנסים להפוך את המאבק הזה למעין מאבק תל-אביבי, ושמעתי כל מיני אמירות: אלה שלא ירשו דירה בבאזל. כבוד השר, כבוד היושב-ראש, מדובר בצעירים, יהודים, ציונים, ערכיים, שלמדו בדרום, למדו בנגב ורוצים להמשיך להתגורר שם. מדובר במשפחות צעירות, עם ילדים, שרוצים להמשיך לחיות ולהפריח את השממה; את השממה ואת האטימות של הממשלה הזו. שמעתי שהם לא מצליחים לקנות שם דירה. מדובר גם בבני המקום הצעירים שחוזרים לשמחתנו. אחת הבעיות המרכזיות ביישובים האלה – מדובר בהגירה שלילית. צעירים שעוברים ללמוד בירושלים, בתל-אביב, באזורים אחרים ומוצאים שם את ביתם החדש, בונים את ביתם, שוכרים שם דירות במחירים מופקעים ולא חוזרים לגור בדרום או בצפון. כאן מדובר בקבוצה ערכית, וזו רק דוגמה אחת מני רבות. עשרות צעירים פרוסים בנגב ובגליל, מבקשים לרכוש דירה, והפתרונות שאתם מציעים הם פתרונות שלא ייתנו מענה אף לא לאחד מאותם צעירים. לכן מכאן אני רוצה לחזק גם את המפגינים והמפגינות שעומדים מחוץ לבית הזה וזועקים את זעקתם. אני מנסה להעביר את קולם כאן, מעל הבימה הזו, במקום שניתנה לי רשות הדיבור, וגם את זעקתם של מאות הצעירים, בוגרי כפרי הצעירים והסטודנטים, שרוצים לחיות בפריפריה והפתרונות שאתם מציעים לא ייתנו להם מענה. הפשרות ובינוי באזור המרכז, פתח-תקווה, לא ייתנו להם מענה. ההיפך הוא הנכון, הם ידחקו אותם לשוליים, כי גם שם, לא רק שאין דירות. מעט הדירות שנשארו הן במחירים מופקעים. לכן מדובר כאן לא באיזשהו פתרון קסם. הווד"לים, הקמת הווד"לים, הוועדות לדיור לאומי, כבוד השר, כבוד היושב-ראש, לא יחזירו את המנהיגות. כי כשאין מנהיגות ואין מדיניות ואין דרך ברורה, בכל פעם מתרומם כאן איזשהו "סופר-טנקר" מעל ראשנו ומנסים לכבות את השרפות באיזשהו מהלך מזורז והזוי, לא פותרים את הבעיות האמיתיות. במקרה הזה מדובר בממשלה ללא מנהיג, ללא מצביא, ללא מוביל, ללא דרך. הראיה לכך היא שכל אחד בממשלה הזו אומר מה שהוא רוצה, מתי שהוא רוצה, איך שהוא רוצה וכמה שהוא רוצה, גם בנושאים החברתיים, שלא לדבר על הנושאים המדיניים. יש לנו דוגמאות קלאסיות להיעדר מנהיגות, להיעדר דרך. לכן כל ה"סופר-טנקר" הזה שמנסה להוביל נתניהו מעל ראשנו, הוא בלוף אחד גדול והוא לא ייתן שום מענה ושום פתרון. מדובר פה בסדרה של נאומים של ראש הממשלה, ערב רב של מלים והצהרות חסרות תוכן וחסרות טעם, כשאין שום מעשים. אנחנו שומעים על 50,000 יחידות דיור שאתם מדברים עליהן בצורה יותר אינטנסיבית כבר שנתיים. אנחנו יכולים להעלות מחדש את כל הסרטים ואת כל הנאומים, גם של ראש הממשלה וגם של שריו על 50,000 יחידות. איפה הייתם שנתיים? למה לא התרתם את כל מסכת הביורוקרטיה? הכלים בידיים שלכם. אתם בהצעת מחליטים אחת, כזו או אחרת, יכולים לשנות את כל המארג הזה ולהוביל לפתרון אמיתי. נרדמתם בשמירה, דאגתם לכיסאות שלכם, כי זה הדבר היחידי שמעסיק אתכם. לכן לבכם ואוזניכם אטומים לחלוטין לצורכיהם של האזרחים. עכשיו אני אתייחס בצורה קצת יותר ממוקדת לתוכנית ולרעיון האווילי להקים ועדות לדיור לאומי. מדובר פה בתהליך ובמהלך שלא ייתן מענה לצרכים הציבוריים. כל ההתייחסות שלכם בהקמת הוועדות לדיור לאומי היא רק לסוגיית הדיור, לסוגיה הנקודתית והמצומצמת. כבוד השר, כבוד היושב-ראש, לאיזה בתי-ספר ילכו הילדים? לאיזה בתי-ספר ילכו הילדים? באיזה מרפאות הם יקבלו שירותים? מדובר על אלפי יחידות בנייה. לאיזה מרפאה ילכו האזרחים והאזרחיות? היו"ר אורי מקלב: לאיזה מעונות הם ישלחו? אורית זוארץ (קדימה): באיזה מעונות? תיכף אני אגיע גם למעונות-היום. היו לנו שלושה דיונים אתמול. היו"ר אורי מקלב: ידעתי שאת – – – אורית זוארץ (קדימה): היו לנו שלושה דיונים אתמול, אני גם אתייחס לסוגיה הזו. אנחנו מדברים על מבני ציבור, על שטחים ציבוריים, על שטחים פתוחים. אנחנו מדברים על מבנים שייתנו מענה, בתי-ספר, גני-ילדים, מעונות, מרכז קניות. אנחנו מדברים על מרפאות. כי אי-אפשר להנחית תושבים כמו מהחלל החיצון לאיזושהי שכונה, באיזושהי עיר – וראיתי בחטף את רשימת הערים, ששם אתם מתכננים להנחית שכונות, אותן ערים ויישובים שהם חסרים ממילא. כל אותם ערים ויישובים שציינתם בדרום, אין שם תשתיות, לא לחינוך, מספק, תשתיות לאזרחים שחיים שם – יש, אבל מהעבודה שלנו בוועדה, עם העברת הבסיסים לדרום והסיורים, אין שם תשתיות לקלוט אלפי אזרחים נוספים; בטח לא בהליך מזורז כזה או אחר. מה תעשו? ילמדו בקרוונים? יגורו בקרוונים? מה תעשו? איזה פתרונות אתם מציעים? זה נושא שלא קיבל מענה. אנחנו מדברים על היעדר תשתיות פיזיות, כבוד השר, וכבוד היושב-ראש, שהיה סגן ראש מועצה פה בירושלים, יודע שכשמקימים שכונה צריכים תשתיות פיזיות. לא ראינו שום תוכנית לתשתיות פיזיות באותם אזורים שאתם מייעדים לבנייה מואצת. בואו נטפל קודם כול בתשתיות הפיזיות באותם יישובים, כי בחלק לא מבוטל מהיישובים התשתיות הפיזיות קורסות. אנחנו מדברים על מערכת כבישים, אנחנו מדברים על תשתיות תחתיות ועיליות, על חשמל, תאורה, כבישים, מדרכות, ביוב, מט"ש, מים. אי-אפשר לקדם כאלה תוכניות בלי לתת את הדעת. אבל בממשלת נתניהו כמו בממשלת נתניהו, מעבירים "סופר-טנקר", הוא עושה הרבה מאוד רעש, כולם חושבים שהוא מביא זקיקים של פתרונות ומתנות, וכשחופרים פנימה קצת יותר לעומק, אין שם שום פתרון. אז גם היעדר תשתיות ציבוריות וגם היעדר תשתיות פיזיות. זו לא שכונה שאפשר לבנות אותה באופן וירטואלי ואנשים יעופו באוויר. כשאנחנו מדברים על פגיעה אנושה בפריפריה וחיסול מדיניות פיזור האוכלוסין – מצד אחד ראש הממשלה וחברי ממשלתו מצהירים חדשות לבקרים שהמטרה שלהם באמת לפזר אוכלוסייה בפריפריה, לחזק את הפריפריה, ומצד שני יש כאן איזשהו נתון שממש מדהים אותי: 80% מתוך 50,000 היחידות שיועברו לאישור הווד"לים יהיו באזורי הביקוש במרכז. אזורי הביקוש במרכז זה אזור פתח-תקווה, ואנחנו בעד לפתח את פתח-תקווה, אבל לא במקום הפריפריה, או גליל-ים, או הרצלייה. וכולנו יודעים בסופו של יום, שאותם אזרחים שיוכלו לרכוש את הבתים שם, באזורים האלה, ולא בפריפריה – שכולם כל כך מצהירים שהם רוצים לחזק – לא יוכלו לחזק אותם והם לא יוכלו לקנות את הבתים והדירות האלה. כולנו יודעים שכשיזמים בונים במהירות ובבזק, הם גם משווקים ומוכרים לבעלי המאה. אותם צעירים וצעירות שעומדים ברחובות וחיים היום באוהלים לא יוכלו לעמוד במחירים האלה. אנחנו מדברים על נתון נוסף. ההצעה שלכם מתעלמת לחלוטין מהגורם העיקרי לעליית מחירי הדיור בישראל, ואנחנו מדברים על השטחים שהם בניהול מינהל מקרקעי ישראל, ואנחנו מדברים על מכרזים שהמינהל מפרסם והזוכה הוא זה שנותן יותר כספים. ובמקרה הזה אנחנו כולנו יודעים שאותם צעירים וצעירות ידם אינה משגת, ולכן צריך לשנות את המדיניות כך שהאופן שבו יזכה הקבלן יהיה דווקא על המחיר הנמוך ביותר, ולא על המחיר הגבוה ביותר; המחיר הנמוך ביותר למשתכן. אגב, אני חייבת לומר שבזכותו של אריק שרון לנו יש בית. אנחנו קנינו בית באחד משבעת הכוכבים שהוקמו על-ידי אריק שרון, ובאמת המחיר היה מחיר שידנו היתה משגת. יכולנו לרכוש את הבית, יכולנו להשתמש בחסכונות ולקחת הלוואות ולשלם אותן ולהמשיך לחיות בכבוד; תיכף אני אגיע גם ללחיות בכבוד. ולכן, ההתמקדות בקיצור הליכי האישור של התוכניות יוצרת רושם מוטעה, כאילו זאת הסיבה העיקרית למחסור בדיור ולעליית מחירי הנדל"ן בישראל. בפועל קיימות – כבוד השר, כבוד היושב-ראש, אתם בוודאי יודעים – קיימות עשרות ואף מאות יחידות דיור בתוכניות מאושרות שטרם מומשו. תממשו תוכניות קיימות. במקום ליצור הליכים עוקפים של תכנון באמצעות וד"לים, הממשלה צריכה לבחון לעומק את הסיבות לכך שאותן יחידות דיור לא מומשו, שהתוכניות האלה לא מומשו ולא מקודמות, ולנקוט את כל האמצעים המעשיים, לא הדיבוריים, להבטחת המימוש שלהן. בעיקר על-ידי ביטול הזכייה של יזמים במכרזי מינהל מקרקעי ישראל, בעיקר כשהם לא מתחילים לבנות בפרק זמן מסוים וקבוע, כי גם אנחנו, שזכינו במכרז וקנינו את הבית שלנו ביישוב קהילתי באזור השרון – זה היה אחד מהפרויקטים של אריק שרון – באמת יכולנו לעמוד בתנאים, וגם יכולנו, בסכום שעמד לרשותנו, לבנות בקצב מאוד מאוד אינטנסיבי ומואץ, ותוך כמה שנים לסיים את הבנייה. נכון להיום זה לא כך. אנשים זוכים במכרזים, מקפיאים את האדמות, מחכים שהמחירים יעלו, ואז הם עושים את הקופה שלהם על חשבון הציבור ועל חשבון משלם המסים. הנושא הנוסף שאני רוצה להתייחס אליו, ברשותכם, כבוד היושב-ראש, כבוד השר, זה הציר הנוסף. הציר האחד הוא באמת דיור בר-השגה, והפתרון שאתם מציעים לא ייתן מענה; הציר השני, ואולי, כבוד השר, תוכל להעביר לראש הממשלה, להתחיל לחמם את המנועים של ה"סופר-טנקר", שייתן מענה לצרכים של הורים עם ילדים צעירים, ה"סופר-טנקר" של מעונות-היום, ה"סופר-טנקר" של סבסוד והשתתפות של המדינה והממשלה בחינוך הילדים בגיל הרך וגם בגיל היסוד. כבוד השר, כבוד היושב-ראש, אתמול התקיימו שלוש ישיבות. הישיבה הראשונה היתה ישיבה שמטרתה היתה להסדיר את הרישוי והפיקוח על מעונות-היום וגני-הילדים. עלות ההתאמה של מעונות-היום, גני-הילדים הפרטיים וגני-הילדים שהם בפיקוח של התמ"ת עומדת על משהו כמו 800 מיליון בשנה. הממשלה הם חכמים, הם מנסים לקדם הצעת חוק, ומציעים פתרונות לרישוי ופיקוח, ואנחנו בעד. חשוב מאוד. אבל, אליה וקוץ בה. מי יממן את עלות ההתאמות? 800 מיליון שקלים בשנה, להתאים את המערכות. מי יממן? מגלגלים את זה. האוצר לא בא עם פתרון תקציבי, זרקו, ככה, איזה פירורים: במקום 800 מיליון בשנה, נתנו מיליארד לשבע שנים. לכו תחפשו את הכסף, בלי שום התחייבות על הנייר, כי אנחנו כבר לא מאמינים לכם, בלי שום התחייבות בבסיס התקציב, אלא איזושהי אמירה. למזלנו הרב בסופו של דבר זה לא הסתייע. הצעת החוק לא הגיעה להצבעה. אבל מה היה קורה אם חלילה הצעת החוק הזו היתה מקודמת ועוברת עם הקואליציה הדורסנית הזאת? לשמחתי הרבה יש כאן כמה אנשים אחראיים באופוזיציה, אחד מהם הוא סגן יושב-ראש, שהוא יושב-ראש הוועדה לפניות הציבור, שקיים את הדיון הנוסף באותו היום. כי עברנו על "סופר-טנקר" אחד, זה שכל העלויות יחולו ויושתו על ההורים. ה"סופר-טנקר" השני זה עוד משהו שאנחנו סוחבים מהשנה שעברה. יש ההחלטה לסבסד את מעונות-היום על-ידי המדינה. החלטה מבורכת. באמת, הקצו לכך משהו כמו 180 מיליון שקלים, השתמשו בכ-60 מיליון שקלים. 120–130 מיליון שקלים נשארו בקופה הציבורית. למה נשארו בקופה הציבורית? בגלל הליכי הביורוקרטיה שהתמ"ת השית על ההורים. ישבנו אתמול בוועדה לפניות הציבור, ונציגת התמ"ת הוציאה חוברת, שהיא חוברת בעובי של הכנה לפסיכומטרי. אגב, החוברת היתה רק בעברית. מה יעשו אמהות לילדים ממשפחות ברוכות ילדים, נניח מהחברה האתיופית, שהן עוד לא קוראות עברית, או הרוסית, שלא קוראות עברית לפעמים? או הערבית, שגם במקרה הזה יש הרבה מאוד נשים שלא קוראות, או בני-זוגן לא קוראים בעברית? זה הונגש בחוברת כזו עבת כרס, והטענה של התמ"ת לאי-שימוש בתקציב ואי-העברת הסבסוד להורים זה שהם לא הגישו את הערכות. הרגשתי לרגע כמו באיזשהו הליך רישום לאוניברסיטה, שהסטודנט צריך להגיש את הערכה. בזמנו, כשהילדים שלי היו בגנים והם היו במעונות-היום, הגשנו טופס אחד. מילאנו את הטופס, צירפנו לטופס תלושים, צירפנו איזשהו מכתב התחייבות של המעסיק על מספר השעות שעבדתי, ובזה נגמר העניין. היום יש ערכה. אז, כבוד השר, תתחילו לחמם את המנועים של ה"סופר-טנקר". הציר הנוסף שעלה בדיון בוועדה – ישב שם מנכ"ל משרד התמ"ת, ואת זה ההורים צריכים לשמוע. בשנת הלימודים הקרובה – אנחנו מדברים על ספטמבר, בעוד כמה חודשים – – – היו"ר אורי מקלב: בעוד חודש. אורית זוארץ (קדימה): בעוד חודש. המחירים וההשתתפות של ההורים בגין שכר הלימוד יעלו. זה לא רק שחיטה, זה גם רמייה. כי בפברואר, אחרי שהם העבירו את הליך הרישום מהמעונות והוועדות של ארגוני הנשים שמפעילים את המעונות – העבירו את זה לגוף חיצוני. כשהמעונות והארגונים עשו את כל הליך הרישום, העלות היתה 5 מיליון. נכון להיום עלות ההקמה היתה 15 מיליון, ועלות התפעול של המערכת הזו היא 10 מיליון. אז איפה ההתייעלות? לא רק שפוגעים בהורים עם אותן ערכות עבות כרס, אלא גם העלויות הולכות וגדלות. אני לא מבינה את ההיגיון הזה. ולכן, גם במקרה הזה הודיע מנכ"ל התמ"ת שהוא לא יכול להתחייב שהמחיר לא יעלה. מה הוא אומר, במלים אחרות? המחיר יעלה. הורים, תכינו את עצמכם. עגלות? עכשיו צריך להעמיס על העגלות את כל הילדים ולצאת, לא רק במרכז הארץ, בכל הארץ, להפגנות של עגלות, מהצפון ועד לדרום. אנחנו מדברים כאן על עלייה בשכר הלימוד שתחול על ההורים כבר בחודש ספטמבר. אז אנחנו מדברים על מחירי מעונות שעולים. אנחנו מדברים על 130 מיליון שקלים שהוקצו לסבסוד מעונות-היום, לסבסוד הורים עובדים. ובשנה שעברה, כשישבנו ודיברו על סבסוד מעונות-היום כחלופה לחוק הכרה בהוצאות טיפול בילדים, אמרו שזה ייתן פתרון, כי יפרסו את הקריטריונים ויותר הורים יקבלו. אז לא רק שלא יותר הורים יקבלו, גם לא ישתמשו בכל התקציב. 130 מיליון שקלים חוזרים. עכשיו, מה עושים בתמ"ת כדי לא להחזיר את זה לאוצר? אמרתי את זה גם אתמול ואני חוזרת על דברי: במאפיה בדרום איטליה, כשרוצים להעלים מישהו ושלא ימצאו אותו לעולם – אני בטוחה שאתם מכירים את הסרטים ואת הסיפורים – קוברים אותו בבטון. זה מה שהולכים לעשות: לקבור 130 מיליון שקלים, סבסוד של מעונות-יום להורים עובדים, בבטון. למה בבטון? כי במקביל לסבסוד הציעו ציר נוסף של בנייה, ולציר של הבינוי הוסיפו עוד משהו כמו 230 מיליון שקלים, אני לא זוכרת בדיוק. שנתיים ימים הכסף הזה שוכב כאבן שאין לה הופכין, ועכשיו לוקחים עוד 130 מיליון מהסבסוד, גורעים אותו ומעבירים לבטון, לבינוי. קוברים אותו לעולמים. אנחנו כבר לא נראה מעונות וגנים חדשים, כי בדרך יש חוברת עבת כרס שאותם מעונות צריכים למלא ולעמוד בקריטריונים הזויים ומוטרפים, אבל גם הכסף שהוקצה לסבסוד ייגרע, ואותם הורים שאמורים לקבל את הסיוע ואת ההשתתפות של המדינה, את הפרוטות, את הפירורים, לא יוכלו לקבל את זה. לכן אני מדברת על הבלוף הגדול, על "סופר-טנקר" אחד גדול שהולך ומרסס כאן את כולנו. מנסים פה להשתיק את כולם, לדבר על איזושהי מחאה פוליטית. אני מאוד שמחה שאנחנו לא בתוך לב המחאה, ברמת האופוזיציה לפחות, ושנותנים לעם לזעוק את זעקתו. אני חושבת שזה אחד הדברים החשובים והנכונים שקרו כאן בשנה האחרונה, ושאותם ארגונים אזרחיים פועלים ימים ולילות כדי שהעם יזעק את זעקתו. על כך אני יכולה רק לברך. לסיכום דברי, יש לי סיפור קצר, כבוד היושב-ראש, כבוד השר. ואגב, מר נתניהו, אני רוצה רק משפט אחד אליך, אתה בטח תשמע את זה מתישהו: מדינת ישראל זה לא השולחן ממשחק ה"מונופול" שכולנו מכירים מהיותנו ילדים. אנחנו אזרחים, לא איזה שחקנים על המפה. אי-אפשר להזיז אותנו ימינה ושמאלה, לקנות מלון, לקנות שטח, להקים בית. אתה מכיר את המשחק, כבוד היושב-ראש? בתור ילדים שיחקנו אותו, דמיינו שאנחנו בונים וקונים. היו"ר אורי מקלב: אני מקווה שהיום אנחנו לא משחקים בזה. אורית זוארץ (קדימה): לדעתי מר נתניהו עוד נשאר איפשהו בגיל הרך, הוא עוד לא ממש התפתח והבין שמדינת ישראל זה לא משחק "מונופול". ועכשיו, לסיכום דברי, יש לי סיפור קצר ששמעתי כשהתחלתי לכהן כסגנית ראש מועצה. בא מישהו ודיבר על אופוזיציה, קואליציה, וסיפר את הסיפור. היו"ר אורי מקלב: בעצם את חייבת לאריק שרון לא רק את הדירה שלכם, אלא בזכות זה נהיית סגנית ראש מועצה ומזה הגעת לכנסת. בעצם אם היית גרה בתל-אביב, דרכך לא היתה קלה להיות סגנית. אורית זוארץ (קדימה): היתה לי הזדמנות, כן, ואני באה מתוך החברה האזרחית – – – היו"ר אורי מקלב: את רואה איך שמגלגלים את הדברים. אורית זוארץ (קדימה): כן, ובסוף אני כאן בקדימה. אני חושבת שבמידה מסוימת אנחנו גם נושאים את דברו, אף-על-פי שלא גדלתי על ברכי ז'בוטינסקי, אלא על הצד השני של המפה הפוליטית. אבל קדימה מרכזת את כולנו ומלכדת אותנו, את כל העם, את כל האזרחים, את כל המאוויים והרצונות. אני מאמינה באמונה שלמה שעוד נחזור, נחזור בגדול, כי זעקתם של האזרחים מגיעה לשמים, אבל הבית, הממשלה הזאת אטומה. הסיפור נורא פשוט: ראש רשות – ובמקרה הזה ניקח את נתניהו, ראש הממשלה הנבחר – כשנכנס לתפקיד שלו, התיישב ליד השולחן, ועל השולחן הניח לו קודמו שלוש מעטפות. הבדיחה היא על ראש רשות. הניח לו שלוש מעטפות. אמר לו: תקשיב, אם לא הולך לך אחרי חצי שנה, תפתח את המעטפה הראשונה. אם לא הולך לך אחרי שנה, שנה וקצת, תפתח את המעטפה השנייה. אם לא הולך לך אחרי שנתיים, תפתח את המעטפה השלישית. ראש המועצה נכנס לתפקידו, הוא לא כל כך הצליח, הוא בא מארץ הדמיון, מ"לה-לה לנד" – זה מזכיר מאוד את מר נתניהו, שחי ב"מונופול" שלו – ואחרי חצי שנה הוא היה מאוד סקרן, ואמר: לא הולך לי, מה אני אעשה, מה אני אעשה? פתח את המעטפה, היה כתוב במעטפה: תאשים את זה שהיה קודם. ואכן, עשה את זה – לאורך כל הדרך האשים את זה שהיה קודם. ובאמת, הוא הרגיש שהוא קצת חוזר לנשום, יש לו אוויר, והוא אומר: כל הכשלים – קודמי. זה מאוד דומה למה שקורה פה ביום שני, באי-אמון. כל פעם שעולה מישהו מהקואליציה: בזה אתם אשמים. שנתיים – אתם אשמים. קודמי. באמת, ככה – רווחה, ויכול היה להמשיך. אחרי שנה וקצת הוא הרגיש שהוא נכשל, באמת, "לה-לה לנד", "מונופול", משחק, לא מצליח, על גבם של האזרחים. עוד פעם קמה זעקה ציבורית, לא מרוצים, מכתבי ביקורת, שולחים למשרד הפנים להחליף את ראש המועצה. ואז הוא אמר: טוב, אין לי ברירה, ופותח את המעטפה השנייה. פותח את המעטפה השנייה, אומרים לו: תאשים את האופוזיציה שלך. את האופוזיציה שלך. באמת, הוא לא הצליח להרכיב קואליציה עם כל החברים, ואתה יודע שברשות המקומית זה לא כל כך פשוט. תאשים את האופוזיציה. והוא התחיל להגיד: זה האופוזיציה, והם לא נותנים לי לעשות, והם לא נותנים לי לעבוד, הם לא נרתמים לעמוד לצדי, ואני רוצה לקדם ואני לא מצליח. אתה יודע, "לה-לה לנד", משחק ה"מונופול", חשב שהוא יכול לשחק עם כולם. אחרי שנתיים, די, כלו כל הקצים, לא עזר לו שהוא האשים את קודמיו, לא עזר לו שהוא האשים את האופוזיציה; זה כל כך מזכיר לי את מה שקורה היום. הוא לא יכול היה להתאפק והוא פתח את המעטפה השלישית. ומה היה כתוב במעטפה השלישית, חברים וחברות יקרים? – "כתוב שלושה מכתבים לזה שיבוא אחריך". מר נתניהו, אנחנו לא ב"לה-לה לנד", אנחנו לא על לוח משחק "מונופול". שנתיים עברו, כלו כל הקצים. האשמת את קודמיך, את הממשלה הקודמת, את מה שהשאירו לך השרים. אחרי זה לקחת מהלך והתחלת להאשים את כל האופוזיציה שהם לא מתגייסים לטובתך, ואתה עדיין שבוי באותו "סופר-טנקר" אטום ומרחף מעלינו. הגיע הזמן לכתוב שלושה מכתבים, להניח את העט ולפנות את הדרך למי שיבוא אחריך. שלושת המכתבים, נתניהו, מעידים על כך שנכשלת. קח את ה"סופר-טנקר" וטוס הביתה. היו"ר אורי מקלב: תודה רבה לחברת הכנסת זוארץ. חברת הכנסת יוליה שמאלוב-ברקוביץ, בבקשה. רק מעניין מה השאיר ראש האופוזיציה הקודם, שלושה מכתבים, לראש האופוזיציה העכשווי. אורית זוארץ (קדימה): לא לראש האופוזיציה – – – היו"ר אורי מקלב: אבל צריך לראות איזה מכתבים משאיר ראש אופוזיציה. זה הסיפור הבא. אורית זוארץ (קדימה): כמו שראינו, זה לא ממש נשאר שום דבר – – – היו"ר אורי מקלב: בבקשה, גברתי. יוליה שמאלוב-ברקוביץ (קדימה): אדוני היושב-ראש, אדוני השר, חברי חברי הכנסת, אני שמחה שאתה כעת ממלא את תפקיד היושב-ראש, חברי היקר, ואני אדבר יותר על נאום שאני מניחה שבעיקר הקואליציה צריכה לקחת את מה שאני אומרת, אבל באיזושהי דרך הוא מדבר על כולנו. עם כניסתי לכנסת עמדתי כאן נרגשת וחדורת תחושת שליחות ציבורית ראשונה במעלה, תחת ההנחה שיש בידי הכוח לשנות ויש בידי הכוח להשפיע. עברו מעל שנתיים מאז נאום הבכורה שלי שנשאתי כאן. עמדתי על במה זו, והיום נאומי מקבל משנה תוקף לנוכח המציאות הטופחת ואף מכה בפנינו. העם התעורר, העם זועק, אדוני היושב-ראש – – – היו"ר אורי מקלב: הוא זוכר את הנאום, שדיברת על האבא שנישק את האדמה כשהגיע לארץ. זה מה שדיברת בנאום הראשון. יוליה שמאלוב-ברקוביץ (קדימה): נכון, עשיתי קצת תיקונים, כי חשבתי שאז, בתור חברת כנסת חדשה, שבאה ודיברה על כל הבעיות שאנחנו רואים כרגע – זאת אומרת, מה שדיברתי לפני שנתיים היו בדיוק הדברים שהיו אמורים, אם לא היו מתקנים, ולא תיקנו אותם, להוביל למחאה שאנחנו רואים כרגע. לכן החלטתי שאולי ההתייחסות אלי קצת שונה, כי אני בכל מקרה כבר שנתיים בכנסת, ואולי דברי יישמעו קצת יותר חזק. החלטתי לבוא ולחזור על חלק מהדברים. ובחרתי לנצל את הבמה שניתנה לי היום כדי לשוב ולשאת את דברי מאז, שכן עושה רושם, אדוני היושב-ראש, שדבר לא השתנה. בפתח דברי אקדים ואומר, כפי שאמרתי אז – הכול מתחיל מכאן. בסוף השבוע האחרון סיימתי לקרוא – סליחה, זה כבר היה לפני שנתיים, סוף השבוע האחרון – סיימתי לקרוא את "אלטנוילנד", ספרו מעורר ההשראה של חוזה המדינה, תיאודור בנימין זאב הרצל, והתחושות, תחושות מעורבות הן. מחד גיסא, נתמלאתי תחושת גאווה על האופן שבו הצליחה החברה היהודית בישראל, בשיתוף אזרחיה הדרוזים, הבדואים, הערבים ואחרים, להגשים במידה רבה את חזון תקומת העם היהודי בארצו ומולדתו, בארץ-ישראל. יחד בנינו כאן חברה יהודית ודמוקרטית, ערכית ומתקדמת, משכילה ופורצת דרך, חזקה ושוויונית. הצלחנו והלכנו כברת דרך מכרעת. מאידך גיסא, חשבתי לעצמי – האומנם כך הדבר? בתחילת הדרך חתרנו מאוחדים אל המטרה, פעלנו יחדיו – אני מדברת בתחילת הדרך, גם בהקמה וגם בחלומותיו של חוזה המדינה – פעלנו יחדיו למען ביסוס המולדת הצעירה והדהמנו את העולם עם הפרחת הנגב והשממה, ייבוש הביצות ופיתוח אמצעים טכנולוגיים וצבאיים מתקדמים. בעשורים האחרונים נדמה שהתפנינו לנוח על זרי הדפנה הווירטואליים, אדוני היושב-ראש. הפסקנו להשקיע בחינוך לערכים יהודיים וציוניים; הפסקנו להשקיע במערכת ההשכלה הגבוהה, שתשאיר את הצעירים בארץ ותשמש קטר לכלכלה; הפסקנו לדאוג באמת לעולים, לבני גיל הזהב, לאמהות החד-הוריות, לנכים, לסטודנטים, לחולים, ואפילו לשכנים שלנו בדלת ממול. נוצרה תחושה קשה של חוסר אמון, היעדר תקווה, תוך שימת דגש על אינדיבידואליזם קיצוני. איש לענייניו ילך לו, ולעצמו יעשה. ובתוך האפלה הזאת קמות להן התארגנויות נפלאות כמו "אחרי", "אם תרצו", "אור משימות" ו"נפש בנפש" – ארגונים אשר מאסו בחוסר האונים של השלטון המרכזי בישראל, הסיאוב הביורוקרטי, השירות הקלוקל מצד הרשויות, חוסר השוויון, גודש המסים, רמת השכר, מערכת החינוך הקלוקלת, התגברות האלימות, האיום הקיומי המתמיד, הטרור הפלסטיני, ויותר מכול – הצפצוף המתמשך של האזרחים, אדוני היושב-ראש, עובדי הציבור, ואפילו של לובשי המדים, על חוקי המדינה וערכי המוסר, ההופכים את אקט הירידה מהארץ לטרנד של ממש. הצעירים עוזבים לניו-יורק, ברלין, סידני, והתור להוצאת דרכון אירופי מתארך – אני אומרת את זה בכאב עצום. גם רוסיה, שמכירה באיכותם וחיוניותם של העולים מברית-המועצות לשעבר, מנהלת מבצעי החזרה של יהודים שעלו לישראל או היגרו לאמריקה. ומה אתנו, אדוני היושב-ראש? מה אנו עושים כדי לעצור את הסחף? מוציאים הודעה לתקשורת על עוד תוכנית גרנדיוזית שלעולם, אדוני השר בממשלה הזאת, לא תמומש. השלטונות, הרואים תמיד באזרח שרלטן ועבריין, מערכת בתי-המשפט, הרואה באזרח כשקרן, סכסוכי השכנים, נוקשות הצבא, מלחמות היהודים, טרור העבריינים, התפרעויות החרדים, פריקת העול של המתנחלים, ההשתמטות והחתרנות של השמאלנים, גחמות אבירי שלטון החוק – כולם מאיימים על כולם וחשים מאוימים על-ידי כולם, וחוק הג'ונגל שולט במדינת ישראל. כל אדם בטוח שיועד לנהל את האחר, והפרובוקציה הצהובה היא הדרך להנעת תהליכים פוליטיים, באמצעות התקשורת כמובן. אין אדם בישראל, חברי חברי הכנסת, יושבי-ראש, שרים – אני אדבר ברבים, שיחשבו שיש פה הרבה אנשים – – – היו"ר אורי מקלב: חבר, כמו שניים. דורון אביטל (קדימה): שניים זה רבים. יוליה שמאלוב-ברקוביץ (קדימה): שלא חש על בשרו את הנוקשות והקירות הביורוקרטיים שמולם ניצב כל אזרח. במקום לעודד מוסר תשלומים נכון, כופה למשל מס הכנסה על הישראלים תהליך ביורוקרטי סבוך על מנת לקבל את החזר מס ההכנסה המגיע להם על-פי חוק. במקום לעצור פושעים וגנבים, מעדיפה המשטרה להנפיק ניירת, כדי שיהיה לאזרח אישור משטרתי על הנזק כשיבוא לתבוע את הביטוח. זה כל מה שהם עושים. במקום להבטיח שוויון בנטל השירות, מעדיפה המדינה לפטור את החרדים, הערבים והנשים הדתיות משירות בצה"ל, ובכך להפוך את צבא העם לצבא חצי העם, במקרה הטוב. במקום להבטיח סיוע לזוגות צעירים עם המשכנתה, גידול ילדים ורכישת השכלה אקדמית, דוחקות רשויות השלטון את טובי בנינו למוסדות להשכלה גבוהה אשר מעבר לים. במקום לתמרץ צעירים המבקשים להתמודד על משרות במגזר הציבורי, על אף התנאים והשכר הלא גבוהים, נתקלים בחומה בצורה של קומבינות ומכרזים מכורים. ספקים מתקשים להתקבל ל"רשימות הסגורות" שמנהלי רכש תאבי בצע קובעים על דעת עצמם, ומטעמים מובנים, שלא לדבר על מאבקי דון-קישוט חסרי התקווה של כל כך הרבה אזרחים אל מול המוסד לביטוח לאומי, ועליו אני ארחיב, אם יהיה לי זמן, אדוני היושב-ראש, בהמשך. אפילו שרים, חברי הכנסת ונשיאים בעבר ידעו במדינת היהודים להעביר לנשים צעירות מסר כי הקידום בקריירה מותנה בחריצות, נאמנות ודיסקרטיות – בין הסדינים כמובן. ואם באון נבחרינו עסקינן, הרי שלא רק גברים אימפוטנטים מובילים תרבות ניהול והנהגה קלוקלת בישראל. כולנו כאן – ואני מבקשת את סליחת אותם חברי כנסת או מי שלא חושב כך או מרגיש כך – כולנו כאן, חברי הכנסת, מרגישים לעתים אימפוטנטים הלכה למעשה. כוחה של הכנסת, אדוני היושב-ראש, החלוש ממילא, נדמה כי מעולם לא היה חלש יותר. שעה שעשרות שרים וסגני השרים, אדוני השר, מכלים את כספי הציבור בלשכותיהם המהודרות, מתיימרים חברי הכנסת, ללא כל הצלחה, לחלק ביניהם את יתרת העומס – ואתה מבין, אדוני היושב-ראש, את העומס בוועדות, הדיונים, השדולות והמפגשים. כך נגלה לפנינו מחזה מביש, שבמסגרתו נראים חברי כנסת הרצים מוועדה לוועדה, מפגישה למליאה, מאירוע פוליטי לסיור בצפון, ובסופו של יום – כל שעושה הכנסת הנכבדה הוא לתת כיסוי דמוקרטי להחלטות הממשלה שבה אתה שר, אדוני השר. חברי הקואליציה, הכפופים למשמעת, ממלאים לרוב בצייתנות עיוורת אחר החלטות ראש הממשלה. ובאופוזיציה – אני אומרת את האמת – אותו הדבר, רק הפוך. האם לשם כך נבחרנו כנציגי העם, כדי להיות אומרי ההן של ראש הממשלה או יו"ר הסיעה? האם לא נבחרנו לשמש רשות נפרדת, הבוחנת נאמנה את טובת הציבור? כיצד יכול חבר כנסת אשר כפוף מינהלית ליו"ר הרשות המבצעת לבצע את תפקידו נאמנה כנציג ציבור? אני שואלת, אדוני היושב-ראש. צריך לומר לציבור ביושר, ואני אומרת את זה גם בכאב רב: הכנסת היא לא יותר ממוסד חסר שיניים מלא כוונות טובות לכל היותר. הגיע הזמן להפוך את הפירמידה, שחברי הכנסת ייצגו נאמנה את הציבור וייתנו לציבור, ולציבור בלבד, את הדין על אופי ואיכות תפקידם כחברי הכנסת, תוך שאנו מכתיבים – אנו, חברי הכנסת – מכתיבים את סדר-היום הציבורי, ולא התקשורת או פקידי האוצר. הגיע הזמן שהשרים ייצגו נאמנה את צורכי משרדיהם וייתנו דין-וחשבון רק, אבל אך ורק, ליו"ר הרשות המבצעת, שאליו הם כפופים ישירות, ושבין שני הגופים, הכנסת והרשות המבצעת, תהיה סוף-סוף הפרדה. על ראש הממשלה לדעת כי הכנסת היא הדירקטוריון. אולי, בימים אלה, שאנחנו מדברים הרבה מאוד על חברות ועל טייקונים, אז החלטתי להביא דוגמה ולהראות שעל ראש הממשלה לדעת כי הכנסת היא הדירקטוריון האחראי בפני הציבור, שהוא בעלי המניות, האזרחים של המדינה. בשום פנים ואופן לא לאפשר את המציאות שבה הדירקטוריון כפוף למנכ"ל החברה. חברה עסקית אינה יכולה לעבוד כך. נכון הדבר שבעתיים גם לגבי מדינת ישראל כמדינת העם היהודי. הגיעה העת והשעה כי החוקים הרבים, רבים מדי, המועברים בכנסת, לא יהיו חוקים יחצניים ותו לא. יש להבטיח כי האינטרס הציבורי האמיתי הוא שיעמוד לנגד עינינו בהרימנו את ידנו על כל החלטה והצעה שעל הפרק. וגם אני, דרך אגב, כמו כולם כאן, חוטאת מדי פעם בחטא הזה, לצערי הרב. עלינו לוודא כי כל אזרח במדינת ישראל יזכה לחסות החוק ומשפט הצדק ושעינוי הדין ייפסק; שאזרחינו הדרוזים, כמו גם הבדואים, המשרתים בצה"ל ובכוחות הביטחון יזכו לשוויון זכויות והזדמנויות מלא; שהתורמים לחוסנה הביטחוני, הכלכלי והחינוכי של מדינת ישראל יזכו להטבות מפליגות ושכלל האזרחים לא יסבלו עוד מהתעמרות השלטונות בחסות החוק המפלה והמקפח אזרחים ללא הפסק. אני קוראת לכנסת להכריע ולכפות על ממשלת ישראל והממשלה הזאת, שאליה אני מכוונת את דברי: הגיע הזמן שכנסת ישראל תכפה על ממשלת ישראל את האחריות לגורל הציבור ואיכות חייו. לא ייתכן כי 30,000 עמותות שונות, 30,000 עמותות שונות, מאות חברות אבטחה פרטיות וארגונים פרטיים כאלה ואחרים ימלאו את מקומה של המדינה בשלל הנושאים, החל מאבטחה, רפואה, סיוע סוציאלי לנזקקים ואפילו הסברה לאומית. הדברים נכונים שבעתיים במציאות שבה מספר השרים וסגניהם בכנסת, אדוני השר, הינו גדול יותר מבמרבית המדינות ברחבי התבל, חלקן גדולות אף באוכלוסייתן עשרות מונים. אדוני ממלא-מקום יו"ר הכנסת. אדוני השר, אני מבינה שאתה לא מקשיב לי אבל אני מקווה שמשהו מדברי מחלחל. משהו קטן זה גם אור בקצה המנהרה. חברי הכנסת יקרים, מספיק. הגיע הזמן להפסיק את המשחק ב"נדמה לי" ולהתחיל לעשות את הדרוש על מנת לחזור לעצמנו. בילדותי חונכתי, אדוני היושב-ראש, וגדלתי על הערכים הציוניים, הדבקות במסורת ישראל, ערכי הקרבה, הגאווה הלאומית, האמונה בצדקת הדרך והביטחון בחוסנה הצבאי, כמו גם המוסרי, של מדינת ישראל. האמונה הזאת עדיין קיימת בקרבי, אך אני שמה לב כי היא דועכת בקרב רבים מאזרחי ישראל היקרים. עלינו כאן מוטלות הזכות והחובה להשיב את קרונות הרכבת הציונית, שהתהפכה לה אי-שם בדרך, אל מסלולה. מדינת ישראל, אדוני היושב-ראש, מדינת היהודים. חייבת להיות המקום הטוב ביותר ליהודים לחיות בו. זאת תוך כבוד והערכה ושוויון זכויות לכלל האזרחים החיים כאן, ובלבד שימלאו נאמנה אחר מחויבותם האזרחית. היישוב היהודי קם בארץ-ישראל זמן רב בטרם התרחש האסון הגדול ביותר בתולדות העם היהודי במחצית הראשונה של המאה ה-20. דור המייסדים שפעל להגשמת חזונו של הרצל ביקש לבנות כאן חברה אזרחית מתורבתת, מערבית, הומנית ושוויונית, הדוגלת בעבודה קשה אך מקפידה על מספיק זמן ומשאבים לקידום התרבות, חברים, לקידום התרבות, הספרות, המוזיקה והיצירה היהודית הישראלית. המקום, לדעתי, בעולם, שבו התקציב הכי נמוך לתרבות, זה מדינת ישראל. אני לא זוכרת, זה פחות מפרומיל, אני כבר לא זוכרת אפילו את המספר. יותר מכול ביקשו ראשי הציונות בשנותיה הראשונות ליצור כאן חברה הפורסת זרועותיה לכל יהודי באשר הוא יהודי בעולם, ובמקביל באהבה גם לגר. אני חוזרת ומקבלת באהבה גם את הגר ואת הזר, הניאות לחיות עמנו בהתאם לחוקינו וכללינו הייחודיים, השורשיים, של היותנו עם נבחר, עם יהודי. אני מאמינה כי ל-120 חברי הכנסת היושבים בה כיום יש המון כוח ועוצמה אבל חסר, חסר לנו האומץ. חסר לנו האומץ לעשות את השינוי הנדרש. הגיעה העת לשנות את שיטת הממשל, לייצג באמת את הציבור. להעניק יותר כוח לכנסת ולמוסדותיה ולהעמיד את הרשות המבצעת במקומה, אדוני השר. עלינו להיות נגישים יותר, זמינים יותר, קשובים יותר לצרכים של העם, ולעשות את כל מה שבאפשרותנו על מנת להבטיח שעוולות מטעם השלטונות כלפי האזרחים חסרי האונים תיפסקנה לאלתר. אני חושבת שכולם יסכימו אתי שאנו המיקרוקוסמוס של החברה הישראלית, ואם נמשיך להתקוטט בתוכנו, להתעסק בזוטות ולתקוע מקלות בגלגלים של אנשי הסיעה הפועלים לצדנו, אל לנו להתפלא כי הציבור נוהג בהתאמה. היושר והשקיפות, האחריות האישית וההקרבה מתחילים כאן, בבית-המחוקקים הישראלי. חברי חברי הכנסת, בואו נתאחד, בואו נעשה לעם ישראל הכי טוב שאפשר. בואו נעשה זאת יחד. "שים שלום, טובה וברכה, חיים, חן וחסד ורחמים". שים שלום, טובה וברכה עלינו, עמך. אני מתנצלת. אני אמרתי שאני אעבור לדבר בהמשך על המוסד לביטוח לאומי, שהוא בעיני פגע רע בחברה הישראלית, שהוא בדיוק ההיפך מכל מה שמדינת היהודים אמורה להביע, אדוני היושב-ראש. אתה, כיושב-ראש הוועדה לפניות הציבור, וסיימת, לצערי הרב, את תפקידך היום, אם אני לא טועה, עשית עבודה יוצאת מן הכלל והיית קשוב לתלונות של הציבור, וניסית בכל דרך לנסות לשנות. היו"ר אורי מקלב: תודה רבה. אני יודע שזה הרבה בעזרתך, בשיתוף הפעולה. יוליה שמאלוב-ברקוביץ (קדימה): אבל אני בטוחה, אדוני היושב-ראש, שאם הכנסת לא היתה אימפוטנטית, כפי שאמרתי קודם, היית עושה הרבה יותר. אם הכנסת היתה נותנת לך את הכוח, אז אזרחי המדינה לא היו זועקים היום בכל הארץ וצועקים שנמאס להם. כשהגעתי לכנסת שמתי בפני מטרה לטפל בביטוח הלאומי, ואחר כך ראיתי – מי אני? עשרות שנים יושבים פה אנשים ומנסים לטפל – בתיקון חוק כזה, בתיקון חוק כזה – וכולם מתעסקים בביטוח לאומי. ופתאום הגעתי למסקנה, אדוני, שקטונתי בשביל לטפל בבעיה כזאת גדולה. אבל עברו שנתיים מאז שאני בכנסת והגעתי למסקנה – מבלי לפגוע באף אחד שעשה רבות כדי לשנות את התמונה, הגעתי למסקנה שאף אחד, אבל אף אחד, באמת לא יטפל במוסד האכזרי הזה, מוסד שמשפיל את אזרחיו יום-יום, שעה-שעה, דקה-דקה, עד כדי כך שאזרחים הזקוקים לעזרה ופונים לביטוח לאומי לא מסוגלים לגשת לשם, כי ההשפלה שלהם כשהם ניגשים לביטוח לאומי היא קשה הרבה יותר מאשר להרגיש רעב, מאשר להרגיש חלש. והגעתי למסקנה – שלום, אדוני היושב-ראש החדש. אני נאמתי כל כך הרבה שכבר החליפו שני יושבי-ראש. ברשותך, אני אמשיך. היו"ר יצחק וקנין: כן, יש לך עוד שלוש דקות, ארבע דקות. יוליה שמאלוב-ברקוביץ (קדימה): אני אשתדל להגיד את המסר בצורה מאוד-מאוד ממוקדת. המוסד לביטוח לאומי, חברי היקרים, אמור להיות מאגר החמלה האנושית הגדול במדינה. מנכ"לית המוסד, ויושב-ראש הוועדה לפניות הציבור בוודאי ובוודאי יסכים אתי, אמורה להיות – סליחה שאני לוקחת דוגמאות לא מהדת שלנו – אבל האחות תרזה, ואני מתכוונת לזה. ומה אנו מוצאים? אנו מוצאים אטימות, חוסר רגישות, זלזול באזרח, יוהרה שלטונית, כוחניות – כל מה שלא היינו צריכים למצוא ברשות ציבורית, על אחת כמה וכמה בגוף – אדוני השר, אני מאוד שמחה שאתה נמצא כאן, כי אני חושבת שהנושא שאני מדברת עליו קשור בעיקר למשרד שאתה אמון עליו. אף-על-פי שיש לנו שר רווחה – אבל אני חושבת שהבעיות כאן הן בעיות יותר ערכיות ויותר שירותיות, ולכן אני אשמח שאתה תהיה קשוב אלי, בבקשה, בדקה – שתיים וחצי דקות שנשארו לי. השר מיכאל איתן: אם לא אני, יש לך אלטרנטיבות? יוליה שמאלוב-ברקוביץ (קדימה): האמת, אין לי אלטרנטיבה. ומה אני אגיד לך? אומרים שכשאין דגים, גם סרטן דג. אז אנחנו נקבל אותך בברכה. אנו מוצאים שאין בנמצא בביטוח לאומי ועדות ערר בלתי תלויות לעניין פגיעה בקצבאות קיומיות. אנו מוצאים כי ביטוח לאומי עובד ועושה שיקולים תקציביים-פיננסיים, ולא התייחסות אל בני-האדם. אני מוצאים התנשאות במקום הקשבה וחמלה. אנו מוצאים שחברות פרטיות, אדוני השר, ממלאות את תפקידי העזר לאזרח תמורת תשלום נכבד, במקום פקידי המוסד, כי הרי הם שם בקביעות; אי-אפשר לפטר את העובד, כי הוא בקביעות. אז מה פטנט מצאה מדינת היהודים? הפטנט שלה, להוציא להפרטה, או לקחת חברה חיצונית, לשלם את המשכורת לעובדים הקבועים וגם לשלם כסף לחברה חיצונית. ואז אנחנו עומדים ברוטשילד, בהרצלייה, בדימונה, בקריית-שמונה, בבאר-שבע ובבירת ישראל ירושלים, ושומעים שאומרים לאזרחי המדינה: אין כסף. אין כסף למעונות, אין כסף לקנות דיור, אין כסף להוריד את המס העקיף. בטח שאין כסף, כי בכל משרד ממשלה משלמים פעמיים: פעם אחת על אלה שאי-אפשר לגעת בהם, פעם שנייה לאלה, כשהוצאנו את זה החוצה. ואני פונה מכאן לעיני: מה דעתו על העניין הזה, בדיוק פה, עכשיו, בזמן הזה, של מחאות גדולות במדינת ישראל? ואני אומרת לכם שאני יודעת לעשות הבחנה בין הערבוב של מניעים פוליטיים בהפגנות האלה לבין הזעקה האמיתית של עם ישראל, הזעקה האמיתית של אזרחי מדינת ישראל. היו"ר יצחק וקנין: תודה. יוליה שמאלוב-ברקוביץ (קדימה): אתה לא נותן לי לסיים? מה יש לך לעשות? כל הלילה לפנינו. אתה תיתן לי? עוד 20 דקות – סתם. היו"ר יצחק וקנין: עוד דקה אני מוכן לאפשר לך, לא יותר מזה. יוליה שמאלוב-ברקוביץ (קדימה): אוקיי. אני אגיד לכם, אני לא אפרט את כל העוולות שיש בביטוח לאומי. כל זה, זה עוולות של ביטוח לאומי. ייקח לי בערך שתי דקות לסיים את זה. אני לא אגיד – אולי אני אגיד, שהמוסד לביטוח לאומי אינו יכול להמשיך להתנהל כמדינה בתוך מדינה, ואנו כאן, חברי הכנסת, השרים וראש הממשלה, נותנים למוסד המחליא הזה להרוס את חייהם של נזקקים במדינת ישראל. אני מבקשת שיצטרפו אלי כל מי שחפצים בטובתם של אזרחי המדינה, להפוך את המוסד לביטוח לאומי למוסד לביטוח לאומי, ולא לזרוע מבצעת של משרד האוצר, כדי שנעשה את הרפורמה הבאמת דרושה במדינת ישראל, כדי להפוך אותו למקום שאדם שמגיע לשם עם יד מושטת, לבקש עזרה, לא יתבייש לעשות את זה. תודה רבה. היו"ר יצחק וקנין: תודה לחברת הכנסת יוליה שמאלוב-ברקוביץ. תעלה חברת הכנסת נינו אבסדזה – איננה. חבר הכנסת דורון אביטל. הצעת חוק הליכי תכנון ובנייה להאצת הבנייה למגורים (הוראת שעה), התשע"א–2011 (קריאה שנייה וקריאה שלישית) היו"ר יצחק וקנין: אדוני יכול להתחיל. אדוני, זה הנאום הראשון שלך? דורון אביטל (קדימה): לא. היו"ר יצחק וקנין: בכל אופן, אני מברך אותך – לפחות כשאני יושב, זו הפעם הראשונה, והרבה הצלחה. דורון אביטל (קדימה): זה בכל זאת נאום החצי-שעה הראשון שלי, או כמה שזה לא ייקח. באמת הרגשה מוזרה, איך אומרים – גן ריק, או להיות מול אולם ריק. זו, כמובן, לא תלונה – זה מצב העניינים בקצב כזה של נאומים. תודה לשר שנמצא פה. הנושא הוא חוק הווד"לים, אבל הייתי רוצה קצת להרחיב את היריעה ולשאול את עצמנו, באיזו מידה אנחנו מרגישים שמה שמתרחש בעולם הזה אכן יש לו קשר או הוא אחוז במה שקורה ברחובות ובכיכרות של ערינו, והתחושה היא, לפחות של אנשים בכיכרות, שאולי נוצר פה פער או נתק, שחייב להיות מאוחה, וזה לא נתק שצעדים טכניים מקומיים יכולים לשדך במהירות. בניסויי פסיכולוגיה לפעמים עושים ניסוי שבו אנשים צופים בחדר מסוים, והם צריכים לדווח על מה שקורה בחדר. אומרים להם איך לדווח – יש המלים, יש השפה, כמו שלנו יש שפה פה בכנסת, ואנחנו מדווחים על מה שאנחנו רואים, ולפתע נכנסת גורילה לחדר, ומתברר שככל שאנשים מזהים באדיקות ובדבקות את מה שקורה בחדר, הם לא מזהים את הגורילה כשהיא נכנסת לחדר. אני חושב שלכל אחד ברור שמה שמתרחש במדינת ישראל בשבועות האחרונים זו גורילה בחדר – משהו השתנה דרמטית. יש פה זעקה שאומרת שמודל שלם הוא שבור, המודל הזה לא מתקיים, והמודל הזה, או הטענה שהמודל הזה הוא שבור, זה לא טענה שנשמעת רק ברחובות של מדינת ישראל; זה נמצא ברחובות של הערים הערביות, זה נמצא ברחובות של מדינות ספרדיות בספרד, זה נמצא במקומות רבים אחרים. אנחנו מוצאים פתאום חתני פרס נובל לכלכלה, כמו שטיגליץ באוניברסיטת קולומביה, שרץ לספרד ואומר למוחים עצמם: המודל שבור. והתחושה שלי היא שאנחנו לא מנהלים פה דיון אמיתי, לעומקו של השבר של המודל, והחוק הזה שפה מונח לפתחנו הוא ניסיון לפתור בעיה טכנית מקומית על-ידי מעקף מקומי, בלי להתייחס למכניזם כולו, והסיכון הגדול הוא, כמובן, שלא רק שהוא לא יתקן משהו במכניזם אלא הוא עלול גם לרסק את גלגלי המכניזם של תכנון במדינת ישראל, כפי שהוא מנוסח היום. אני חושב שתנועת קדימה בהתנגדות שלה, או מערכת ההסתייגויות שהכניסה לתוך החוק, זה בדיוק החשש: שאותם גלגלי שיניים, אותן ועדות – לקהל שלא יודע, אותן ועדות מזרזות, גלגלי שיניים מזרזים – לא יזרזו תהליך אלא ירסקו מכניזם שלם, עובד, שאולי צריך רפורמה, אבל לא בדרך הזאת. ככלל, יש לנו נטייה, כשאנחנו נתקלים בבעיה, לעשות zoom in: לרדת לתוך הבעיה, לנסות לטפל בה, ואנחנו חוזרים ל-zoom out, לתמונה, אבל כשהתמונה היא דינמית, היא אמיתית, היא רצה, כשאנחנו כבר חוזרים, התמונה כבר זזה למקום אחר, וחוק הווד"לים הוא באמת חוק מהסוג הזה. אז מה שניסיתי להגיד בפתיחת דברי – שייתכן שאנחנו צריכים לשאול את עצמנו: האם אין נתק אמיתי בין מה שמתרחש באולם הריק הזה, וגם כשהוא מלא, לצורך העניין, לבין מה שמתרחש ברחובות מדינת ישראל? כשראיתי בשידורי הטלוויזיה את חלק ממנהיגי המחאה משוחחים, חשתי שאין להם רצון רב מדי לדבר עם הפוליטיקאים. כלומר יש פה משבר אמון אמיתי, ואל תוך המשבר הזה אנחנו צריכים להסתכל נכוחה. אני מזכיר לכולנו את מלחמת לבנון 2006. כולנו דיברנו על הפער הגדול – מצגי הפלזמה דיברו על זה – בין מה שקורה בשטח, כלומר בין הריאליה של הלוחם בשדה הקרב לבין תמונת הקרב שיש לאוגדונר או לגנרל. ואנחנו צריכים לשאול את עצמנו אם זה לא מה שקורה עכשיו, שיש פער או נתק בין הריאליה שמתרחשת ברחובות לבין מה שהמצגים והמצגות של אנשי הכלכלה משדרים. כשנוצר פער כזה הקברניטים, כשהם רוצים לקבל החלטות, והם חושבים שהידיים שלהם על ההגאים – הם יגלו שהנתק הזה לא מאפשר להם לשלוט במציאות. הם מזיזים את ההגה שמאלה, והספינה נעה ימינה, ואני חושב שזה מצב העניינים שאנחנו כעת נמצאים בו, ואני אומר בכנות גם לצופים בבית – יש כמה חברים שלי שצופים – שאני לא בטוח שיש לי את התשובה, אבל אני כן יודע שבניתוח המצב זהו המצב: נתק אמיתי בין תמונת הקרב הכלכלית והחברתית לבין מצב העניינים. דוגמה מסברת אוזניים לקהל שנמצא פה זה שהיה דיון מאוד רציני בכנסת, בוועדת הכלכלה, אני חושב, לגבי גיל הפרישה לנשים – זה דוגמה מרתקת. האוצר הצביע, והסביר לנו בחישובים רבי-תוקף, שהגיל צריך להיות 67; הדרישה לשוויון של נשים תורגמה באופן הכי מיידי לכך שיושווה גיל הפרישה שלהן עם הגברים. ואפילו אנשים מהקואליציה בסוף התנגדו. ולמה זה כל כך מעניין? כי כשאחת מנושאות מחאת העגלות, אחת האמהות, הציגה מצב עניינים שבו נמצאת אם צעירה, ואמרה, אם צעירה – שלושה חודשים חופשת לידה, זה חופשת לידה קצרצרה. אני חושב שאם היינו חושבים באמת על העתיד של המולדת הזאת, אז חופשת לידה של חצי שנה זה מינימום, ועוד חצי שנה לפחות רשות היתה מינימום, ובאמת היינו חושבים על העתיד, עשר, 20 שנה קדימה; לא מחר או לא הרבעון של מחרתיים. אבל הנה, שלושה חודשים. אחרי שלושה חודשים היא צריכה, כמובן, לממן את הגן, היא צריכה לממן את החיתולים – אני לא מומחה בזה, יש לי ילד בן חמש, אני פחות בקי בנתונים הללו, אבל התברר שהמספרים מצטברים. ואז אומרת אותה אם: אוקיי, אבל חלק מהאמהות הן בנות מזל, כי הסבתות שלהן יכולות לעזור. ואז חשבתי שמשרד האוצר הסביר לנו רק לפני רגע שהגיל צריך לעלות מ-62 ל-67, כלומר על-פי החישובים המלומדים שלהם, אותה אם לצעירה היתה צריכה לחכות עוד חמש שנים, אדוני היושב-ראש, כדי להיות כשירה להיות בייביסיטר לבתה. כלומר, במובן הזה, ברגע הזה, כשהחוק הזה נדון בכזאת רצינות, בכזה כובד ראש לפני כמה שבועות, היה ברור, זה היה צריך להיות איתות ראשון שיש פה נתק אמיתי בין המצגות ותמונת הקרב החברתית-הכלכלית לבין המציאות החברתית-הכלכלית של מדינת ישראל. אני, כמובן, שמח לומר לכולם, ואני מניח שכולם מבינים, שבתחום המדיני-ביטחוני העמדה של תנועתי היא ברורה: אותו נתק מתקיים גם שם. תמונת הקרב שיושבת לפני עיניהם של השרים או של הקואליציה, שנמצאת או לא נמצאת פה, משמאלי או מימיני, זה לא משנה, לא מסונכרנת יותר עם המציאות באזורנו, וכעת היא לא מסונכרנת עם הרחובות בתל-אביב ובערים של מדינת ישראל. יש פה מצב אמיתי של נתק, ולאותה הנהגה אין אפילו התחלת השפה לנסות לגשר על פני הנתק הזה. אז זו ההבחנה הראשונה שאתה אני רוצה להתחיל. חוק הווד"לים, סתם בחיוך, מזכיר לי, כשמפלגות פוליטיות רצו להשתלט על צבאות או לנהל צבאות, הן נהגו למקם – אני חושב שהסובייטים עשו את זה – ועדות פוליטיות. נניח, מעל המג"ד ישב איזה נציג פוליטי, מעל המח"ט עוד ועדה פוליטית, ואלה הוועדות שהיו אמורות לזרז את הפעולות של הצבא. וכמובן, צבא שמנוהל על-ידי מנגנוני זירוז פוליטיים לא יגיע רחוק. מהבחינה הזו, המבנה של חוק הווד"לים יש לו אותו מבנה. בעניין הזה אין לי צל של ספק: המעקפים האלה לא יעבדו. הניסיון של הקואליציה – או הניסיון, הייתי אומר, של ראש הממשלה – לומר בעצם לציבור שאלמלא הוא היה אחוז בתוך הממשלה הנוכחית עם השרים הללו, עם המוסדות האלה, עם מינהל מקרקעי ישראל, עם כל המנגנונים הקיימים, אם רק היו נותנים לו לעשות את זה בכוחות ידיו, עם לשכתו המצומצמת, הוא היה עושה את זה טוב יותר – אני חושב שזה ילדותי. אני חושב שמ"פ, מפקד, צריך לעבוד עם אנשיו, ואנשיו הם השרים – שר הפנים לצורך העניין. אנשיו זה המסגרות הקיימות. הניסיון להגיד, כל הזמן לשדר לציבור: תראו, אני מאוד פיקח, אני הייתי יכול לעשות את זה אחרת, אבל פשוט אני חסום על-ידי ממשלתי שלי, זה לא עמדה בוגרת של הנהגה בוגרת של מדינת ישראל. את המלחמה אתה צריך לעשות עם קציניך ולא לשדר כל הזמן שקציניך לא מספיק טובים ואתה פשוט נאלץ איכשהו לעבוד אתם. עכשיו מלה על המחאה. המחאה הזאת מילאה את החזות של ישראלים רבים בגאווה רבה. אני אמרתי – אני הייתי במחאה בתל-אביב, הייתי עם בני הקטן על כתפי, ואני התרשמתי מהדור הצעיר הזה. אני ראיתי שם – עבורי זה היה תזכורת על ישראלים מדורות אחרים. אני אולי ראיתי את זה, פגשתי יותר את הישראלים האלה שאהבתי, הערצתי, הערכתי, בשדות הקרב ובשדות המלחמה, אבל זיהיתי ישראליות של פעם, שמתחדשת ומוצאת אפיקי ביטוי חדשים ומוצאת את עצמה נאלצת להתעמת בחזית חדשה, והיא החזית הכלכלית-חברתית, ואני לא חושב שהחזית הזאת אין לה, כמובן, נגיעה לחזית הרחבה יותר של אזורנו. אני זוכר שכשרק נכנסתי לכנסת, לפני כמה חודשים – אני הרי צעיר פה – ועמד פה ישראל אייכלר, ומאוד מאוד התרשמתי מהדברים שהוא אמר. וישראל אייכלר, כמעט כמו נביא, אמר: תקשיבו, מה שמתרחש באזורנו יגיע לפה. זה היה לפני שבועות מספר. זה נראה מוזר אז, וזה קורה עכשיו. משהו מתרחש. היו"ר יצחק וקנין: אני אמרתי את זה לפני שנה וחצי לא פעם אחת. אמרתי עשרות פעמים בנושא הדיור. דורון אביטל (קדימה): כן, אבל אני חושב שהנושא יותר רחב. היו"ר יצחק וקנין: בנושא הדיור הערתי ואמרתי שלדעתי יש פה איזה ניתוק מהמציאות האמיתית ומהשוק. דורון אביטל (קדימה): בדיוק. היו"ר יצחק וקנין: אמרתי את זה גם לראש הממשלה בשיחה בארבע עיניים, אמרתי לשר האוצר עשרות פעמים, אמרתי בישיבה של ועדת הכספים, כשנכחו נגיד בנק ישראל, שר הבינוי והשיכון ושר האוצר, אמרתי להם: רבותי, מה שקורה בתוניס – עוד לא היה במצרים, דרך אגב – יקרה פה, וכשיתחיל, אל תגידו שלא אמרנו. לצערי, ראיתי את הדברים האלה. אין ספק שהנושא הזה הוא נושא כאוב מאוד. דורון אביטל (קדימה): כן, אני מסכים אתך לחלוטין. היו"ר יצחק וקנין: ולא כמו שכמה אנשים רוצים להציג שיש פה איזה הצגה או תנועת מרי פוליטית. יש בזה גם סממנים לא נקיים, אומר את האמת, אבל בגדול, הכאב הוא אמיתי. יש פה משבר גדול מאוד בנושא הדיור, ואני חושב שיכלו לפתור אותו. אמרתי אז לראש הממשלה: הכסף שאתה תשקיע אחר כך יהיה הרבה יותר גדול, בגלל שאתה תרצה לכבות את השרפה. מה שאתה יכול היום לעשות בנחת, אתה תעשה ברגע מסוים לא בנחת, ואז אתה תעשה צעדים פזיזים ותשקיע כסף בצורה לא נכונה. דורון אביטל (קדימה): אני מצטרף לתיאור של חוק הווד"לים בתור צעד פזיז. אני לא יודע אם כיוונת לכך. אני חושב שהוא סוג של צעד פזיז. אני חושב שהוא צעד של מישהו – – – היו"ר יצחק וקנין: לא, לא התכוונתי לחוק הווד"לים. דורון אביטל (קדימה): לא, אני יודע שלא התכוונת, אני פשוט משתמש בדבריך. היו"ר יצחק וקנין: התכוונתי יותר לבעיה שהוא צריך לבנות בתים. הממשלה צריכה לבנות דיור ציבורי. אין ברירה, אין ברירה. דורון אביטל (קדימה): כן, אני משתמש בדבריך, כבוד היושב-ראש, ורק ממשיך אותם. אני חושב שזה צעד פזיז, אבל אני חושב שהחזית יותר רחבה מתחום הדיור. אני חושב שהאזרחים, כמו התיאור של אותה אם צעירה, תומרנו לסד אילוצים בלתי סביר. מרחב התמרון שלהם הצטמצם. בהתחלה כל אחד מהם, כמונו כשהיינו צעירים, חשב, אמר: אולי זה חוסר הכשרון שלי, אולי אם הייתי מוכשר כמו שכני אז הייתי היום מנכ"ל בהיי-טק והייתי מתעשר. אני פשוט לא מוכשר. אולי אני עצל, אולי אני מפונק. ואז יש רגע כזה, כשמחליפים מבטים, ופתאום מתברר לכולם: או-או, כולנו באותה סירה. ברגע הזה נפרץ מחסום הבושה, וזה מה שקרה. אנשים יוצאים לרחובות, זה לא משנה מה מצית את זה – או כן משנה מה מצית את זה; בדרך כלל יחיד אמיץ, כמו הבחורה הזאת דפני ליף, או סתיו שפיר, ששמעתי אותה ונהניתי מאוד מדבריה. הצעירים הללו פתאום מתעוררים, יש צעיר אמיץ, ופתאום כולם לא מתביישים יותר וכולם פתאום חזית אחת. אני חושב, דרך אגב, שצורת המחאה היא יפהפייה. כשאני רואה את האוהלים האלה, ואני רואה את זה גם עם חברים שבאים מחו"ל ואומרים: איזה בגרות פוליטית בהפגנת המחאה, איזה – אפילו הייתי אומר עדינות. ואני רוצה לומר לכם, גם בעצרת עצמה במוצאי שבת הרגשתי מאוד בטוח. הרגשתי שיש פה אנשים שרוצים להביע את דעתם, אבל מאוד זהירים בכבודם ובכבוד האנשים סביבם. זה מאוד מאוד מעניין. מדינת ישראל, או הצעירים הללו – שהם צעירים מאתנו, צעירים מחברי הכנסת – מפגינים לטעמי בגרות פוליטית שאולי לנו פה, חברי הכנסת, אין, וכדאי אולי שנמצא אותה אצלנו ונמצא אותה תוך כדי ניסיון ליצור אתם שפה משותפת ולהבין על מה הם מדברים. כמובן, לנו יש מה לתרום. מדינה זה מכניזם מסובך מאוד, מורכב מאוד, ואם הצעירים חושבים שכמה הגדרות צעירות מדי אולי ואולי לא בשלות – אתן אפשר לפתור את הבעיות האלה, זה יהיה כמובן לא נכון. אבל אם ייווצר דיאלוג אמיתי – הם דיברו על שקוף. שקוף זה יפה. אני לא יודע מה זה שקוף, אני לא יודע אם שקוף זה בתוך אקווריום שקוף, אבל שקוף – אז יכול להיות שייווצר פה איזה מפנה חדש ותנועה חדשה במדינת ישראל. זה הכרחי. במובן מסוים, מי שעכשיו עשה stepping-in או נכנס לסיטואציה הזאת של המחאה זה אנשים שבשנים האחרונות לא היית מדמיין אותם בכלל נכנסים לתחום של מחאה חברתית, ולפתע הם הסתכלו אחד בעיני רעהו והחליטו שזה הרגע שהם צריכים לפעול. ואני מצדיע, כמו הרבה ישראלים אחרים, להם ולישראליות הכל-כך בוגרת ואחראית שהם מראים. רק השלטים, כבוד היושב-ראש, שהם משתמשים בהם, חלקם הם נפלאים. אני חושב שהשלט – שלום, ירדנה – השלט שאולי כבש את עיני יותר מכול, זה השלט הנפלא הזה: "אנשים, לא רווחים". אם הייתי חושב מה הם רוצים לומר, הם רוצים להגיד לתרבות כלכלית שלמה, שלא הופרעה על-ידי הפוליטי – הפוליטי נתן לתרבות הזאת להתפרע ב-10–20 שנה האחרונות, לא רק פה, אלא במערב; הם רוצים להגיד: רווחים מן הדין שישרתו אנשים ולא אנשים שישרתו את הרווחים. לציבור הצעיר יותר שעוקב אחרי שידור הלילה הזה, אז אתם ודאי זוכרים את הסרט "מטריקס" – ראיתי אפילו כתב זריז שדיבר על זה – שבו אנשים הם לצורך העניין מצברי האנרגיה של הכלכלה. ובכן, אנשים צריכים שרווחים ישרתו אותם ולא ההיפך, ואין לי צל ספק שהיה פה איזה בלבול בשם של איזה יעילות נוראית, שמשרתת אני לא בטוח איזה מטרה. נדרסו אנשים, נזרקו אנשים, ואיבדנו – החלפנו בין אמצעי למטרה. זה ברור. בסוף מה שיש זה אנשים, וכל מה שאנחנו רוצים זה שאנשים יהיו שותפים ביצירה של איזה פרויקט משותף אחד שקוראים לו מדינת ישראל. הפסיפס הזה שקוראים לו מדינת ישראל הוא לא פשוט; יש בו חתכים שונים ויש בו ויכוח אמיתי, אבל הפסיפס הזה צריך לעבוד ביחד והרווחים, אם יש רווחים, מן הדין שישרתו את האנשים. דיבר פה ראש הממשלה אתמול ותפס אותי לפחות משפט אחד שנראה לי מוזר. הוא אמר משהו כמו: הסקטור הפרטי הרי מפרנס את כולם, מפרנס את הביטחון. וחשבתי כמה זה מוזר. זה הזכיר לי ויכוח בין בעל לאשה, כשהבעל חוזר עם המשכורת ואומר לאשתו: הרי אני מפרנס, והאשה בדרך כלל זועמת כשהבעל אומר את הדבר הזה. ולמה היא מתכוונת? היא מתכוונת: זה שאתה מפרנס זה בסך הכול אומר שיש מספר על המשכורת שאתה מביא הביתה. אין מספר על אהבת האם שאני משקיעה בילדינו, אין מספר לשעות העבודה שלי בבית, למאמץ שלי בחינוך הילדים. כמו שאני רוצה להגיד לראש הממשלה: אין מספר לאומץ הלב בקרב. זה שאנשי עסקים, לצורך העניין, יש להם מספרים, הם יכולים להציג מספרים ברזומה שלהם, זה לא עושה אותם יותר חשובים מאנשי ביטחון שנלחמים ומגינים בגופם על המולדת. ואני רוצה לומר לכם שב-2006, אני, בתור מי שהיה פעם בצבא, הבנתי את אותם חיילים שלא היה להם ברור שהם צריכים ללכת להגן על המולדת. להגן על מי? להגן על הרבעונים של מי? על המספרים בטורים הפיננסיים של מי? זה אבסורד בלתי נתפס. עכשיו, שראש ממשלה יהיה מסוגל להגיד משפט כזה – הסקטור הפרטי מפרנס את הביטחון – זה אומר שהוא באמת בסוג של נתק אמיתי ממה שקורה במדינה הזאת. זה טירוף. זה מעולם לא היה. אף ראש ממשלה לפני ראש הממשלה הנוכחי לא היה מעז להגיד משפט כזה. בתור איש שהיה במערכות הביטחון אני לא הייתי איש שנותן שירותים לאנשי הפיננסים או לסקטור הפרטי של מדינת ישראל. לא נתתי שירותים. הייתי לוחם, קצין, מפקד במדינת ישראל. זאת חוצפה. אז אני אומר – מודל שלם מתרסק וצריך להיות מודל חדש. נחזק את הנקודה הזאת. מנכ"ל "טויוטה" – כדי להרחיק קצת את הדיון מהאמוציות שאולי נסחפתי בהן – הרי אתם יודעים שחברת "טויוטה" נכנסה למשבר מאוד רציני. הברקסים במכוניות הפסיקו לעבוד, היו דברים קשים. ומנכ"ל "טויוטה", שהוא בן למשפחת טויוטה, התחיל לחשוב ברצינות. הוא שאל את עצמו: מה קרה? מה קרה לחברה שלי? ואז הוא אומר משפט נפלא, ואני מציע – כבוד השר, המשפט הזה אולי ימצא חן בעיניך. אני רואה שכבוד השר עסוק, אני לא אפריע. היו"ר יצחק וקנין: הוא מקשיב. מיקי יודע להקשיב. דורון אביטל (קדימה): לא, אני שמעתי שכבוד השר דיבר פעם עשר שעות רצופות. היו"ר יצחק וקנין: אני מכיר אותו שנים. הוא מסוגל גם להקשיב וגם – – – דורון אביטל (קדימה): אבל הוא אמר שורה נפלאה – בוא נדבר אל הצופים בבית. הרי בסך הכול אנחנו רוצים לדבר אל הציבור בבית ולא אל האנשים פה. לאנשים פה כמובן, אבל הציבור בבית הוא כעת חשוב יותר, לדעתי, כי הוא עכשיו נושא את גל המחאה ונושא את התנועה קדימה. והוא אמר: הפכנו מחברה שמייצרת מכוניות לחברה שמייצרת כסף. זה מבריק, מה שהוא אמר. ברגע שהחברות – גם חברות התקשורת הישראליות – הן לא מייצרות שירות, הן מייצרות כסף. הקריטריון שלהם הוא בפני ה"בורדים" שלהם, לא בפני הלקוחות שלהם. חל פה בלבול דרמטי, היפוך. הוא לא חל רק במדינת ישראל, הוא חל בכל מקום, ומי שלא יהיה ער להיפוך הזה, יאבד את האזרחים. ואזרחים – אני רוצה להזכיר לכולם – הם לא לקוחות, הם אזרחים. לכן אמרתי גם בפעמים קודמות: צריך פה מודל חברתי, כלכלי, אזרחי חדש. היו"ר יצחק וקנין: במקורות יש חלוקה של 6,000 שנים ושל "ועלמא". זאת אומרת, 6,000 ואחרי כן עולם הבא. כתוב "זעם", "עד יעבור זעם", מה זה זעם? זעם – ז' – שבאלפיים הראשונות היתה בהן זנות, כך מובא; אלפיים השניות – עבודה זרה; אלפיים אחרונות – זה הממון. הממון, הממון, כמו שאתה אומר. אתה צודק. הכסף לפני הכול. דורון אביטל (קדימה): אני חושב שכולם מבינים שההבחנה בין ערך לרווח התרסקה, כי מורה בקריית-מלאכי, או מורה למתמטיקה בירושלים, כמו בבית-ספר "לוריא", שבזכותה דורות של מתמטיקאים אחר כך אולי יהיו מנכ"לי היי-טק ויעשו כסף – אף אחד לא יכול למדוד את הערך, את מה שהיא תרמה לירושלים. אותם דור של מורים – גם אמי, שהיתה פה מורה אגדית להיסטוריה, אף אחד לא יכול לשים מספר על הערך שהם נתנו, לכן נוצר הבלבול, כי מי שהיה יכול לתת מספר, שורת רווח, פתאום הרגיש מאוד חזק בחברה הזאת. אני רוצה לומר גם לחברי שם – הדבר הזה קרה בקבוצת הגיל שלי. הדור שלנו, בני ה-50, 50 פלוס, זה הדור שנכנס לחיים כשהאתוס הוא האתוס של מולדת, ביטחון, ועשה טרנספורמציה לאתוס כלכלי-טכנולוגי. אני לא רוצה להמעיט מגודל ההישגים הטכנולוגיים הכלליים של מדינת ישראל, לרגע לא רוצה להמעיט, ואני מצדיע לחברי שהגיעו להישגים בתחומים האלה. אבל ברגע מסוים חל פה בלבול, ברגע מסוים נתחלפו היוצרות, וברגע מסוים הם הפכו להיות אזרחים שנמצאים באיזה פרויקט משותף שבו כולנו שותפים והתחילו לחשוב על עצמם בתור מייצרי רווח, וגם הדימוי שלהם את עצמם, את מקומם בחברה – הם התחילו להתבלבל ביחס לדבר הזה. היו"ר יצחק וקנין: כל המערכת הפכה למתגמלת לפי רווח. אתה לוקח מנכ"ל, אתה אומר לו: שמע, אם אתה משיג הישג כזה, התגמול שלך הוא כך. הרצון של המנכ"ל להצליח, הוא בכלל, לפעמים גם כשהוא עושה דברים שהם קשים מאוד כלפי הציבור בכל מיני עניינים – ציינת את חברות הפלאפון. אפשר לקחת את זה לכל הכיוונים, אין תחום כמעט. דורון אביטל (קדימה): ברגע שרווח מתחלף בערך – ברגע שערך, מתבלבלים בין ערך לרווח, כמובן מתחילה פגיעה תשתיתית בתשתית. הכול נעשה קצר טווח, וכמובן כל השיקולים ארוכי הטווח מתרסקים. פה, דרך אגב, על המעמד הפוליטי, הפוליטיקאים להיכנס. הם היו צריכים להתערב. אבל היה רגע שהיתה פה אשליה שפשוט לא צריך את ההנהגה הפוליטית. אז אם יש משהו יפה שאני רואה אצל אנשי המחאה, שהם מבינים שפוליטיקה במובן הרחב והבריא שלה, השתתפות אחראית בניהול של ענייני המדינה והחברה, היא נדרשת. לכן אני קורא לאנשים הללו, הצעירים שם, לבוא ולהשתתף אתנו בבנייה של המכניזם החדש שנדרש פה; בבנייה של החברה והמדינה הזאת מחדש. זה נדרש, כי את המקום הזה צריך לבנות מחדש. אותם אנשי רווח ולא ערך – הם גם שכחו שהאפשרות שלהם לייצר רווח ישבה על תשתיות שהמדינה בנתה, תשתיות שצה"ל בנה, תשתיות שמערכת החינוך בנתה. אז ברור, בתהליך מאוד אטי אנחנו גדענו את הענף שעליו אנחנו יושבים. ראו גם את המשבר שתעשיית הטכנולוגיה המתקדמת שלנו עברה. אנחנו לאט-לאט, בתהליך אטי, העדפנו שיקולי רווח קצרי טווח על שיקולי ערך ארוכי טווח. התשתית נדרסה, התשתית עכשיו צועקת הצילו, והתשתית רוצה – התשתית מובלת על-ידי אותם שחקנים שאנחנו רואים ברחובות, ורוצה להיות שותפה בייצוב של הפרק חדש של מדינת ישראל. ישב פה ראש הממשלה ודיבר פה על צדק חברתי, ואמר משהו כמו: אני אספק לעם צדק חברתי. ואני אומר לכם שכמו שהוא דיבר על צדק חברתי – הוא איננו מבין מה זה צדק חברתי. צדק חברתי איננו מוצר צריכה. זה לא משהו שעכשיו אני מספק לציבור; זה תמונה חדשה, זה הבנה חדשה של המציאות הפוליטית והכלכלית שלנו. אומר כך: מדינת ישראל צריכה פרק חדש. היא חייבת לנסח פרק חדש. אנחנו בסיומו של פרק אחד, הפרק הראשון, הוא הפרק של המלחמה הקרה, שהסתיים עם מותו, הירצחו של יצחק רבין. בפרק הזה היינו אומה מפוארת – – – היו"ר יצחק וקנין: בשנים האחרונות אנחנו איבדנו פרופורציות. אני יכול להגיד נקודה, אדוני – אתה מדבר לעניין. אם נותנים למנכ"ל – לא אגיד של איזה בנק, אחד הבנקים – משכורת של מיליון וחצי שקל בשנה, אין ספק שמי שמשלם את זה – – – השר מיכאל איתן: כמה? היו"ר יצחק וקנין: מיליון וחצי שקל, מיליון וחצי במצב המינימלי. השר מיכאל איתן: – – – אופציות – – – היו"ר יצחק וקנין: חוץ מהאופציות והכול. אני בכוונה לקחתי את המנכ"ל הכי צנוע מכל המנכ"לים. כן, זה מנכ"ל צנוע. מיליון וחצי, השר מיקי איתן – אני משלם את זה בעמלות, זה לא בא מהשמים, זה לא איזה דבר שמישהו פה עשה איזו תוכנית פיננסית גדולה. אני משלם את זה בעמלות, ואני אומר לך – – – השר מיכאל איתן: אם יורשה לי להסביר – יכול להיות שבאותה שנה הבנק בכלל הפסיד הפסדים גדולים, והמנכ"ל הזה, היה לו ביצוע כושל. כל בעלי המניות, אם תשאל אותם, כולם לא רק שלא היו מוכנים לתת לו את השכר הזה – היו רוצים להוריד, כי כל בעלי המניות זה הציבור הרחב, המוסדיים, בכל אופן, זה פועל בדיוק הפוך. זה המנגנון שאתו אנחנו חיים. היו"ר יצחק וקנין: אין ספק. המצב הזה, דרך אגב, הוא בכל החברות. בכל החברות רואים את השכר של המנכ"לים. יכול להיות שמנכ"ל מרוויח 200,000 שקל בחודש והעובד שלו בשכר מינימום. זאת אומרת, אנחנו באיבוד רסן בנושא הזה. אין פרופורציה בכלל. לצערי הרב, אמרתי, כשדיברתי עם ראש הממשלה: תשמע, אני רואה את ההתפרצות הזאת. זה לא יעזור לה, אמרתי לו את זה. דורון אביטל (קדימה): אני חושב שרבים מאתנו חשים שקרה דבר, נפל דבר בישראל. נפל דבר, אני אומר, לא רק בישראל – בעולם מודל שלם נשבר; מודל חדש – צריך להקים אותו. אני לא אגיד שיש לי את התשובות לגבי המודל החדש. יש לי רעיונות, אבל צריך להתחיל לחשוב ביחד איך בונים מודל חדש למערכת הזאת. אני רוצה רק להזכיר לנו בתור אומה, שבמה שאני קורא הפרק הראשון של מדינת ישראל, ואני מסמן אותו איכשהו בהירצחו של רבין, המדינה הזאת רשמה פרקים מפוארים בהיסטוריה של העולם. ולכן, כשאני אומר הפרק החדש הזה, כשאני רואה את הישראלים האלה, את הישראלים של הרחובות ואיך שהם מדברים, איך שהם מדברים כשהם פוגשים נניח את נשיא המדינה, אני חש שאולי עם האנשים הללו אפשר לכתוב פרק חדש, מפואר לא פחות. אני לא יודע אם החזית חייבת להיות צבאית, אני מקווה שהחזית יכולה להיות בתחומים של חברה וכלכלה, וכמובן הושטת יד נדיבה, בזה אין צל של ספק. זו עמדתי החד-משמעית – הושטת יד נדיבה, ובקרוב, אל שכנינו הפלסטינים. אסור לנו להתמהמה, זה עכשיו. מי שלא מבין שזה עכשיו, לדעתי זו טעות, אבל לא ניכנס, זה לא הנושא בדיוק – זה צריך לקרות עכשיו. אפשר לנסח פה פרק חדש, צריך לנסח, ואולי אני רק לסיום אקרא כמה שורות שנשאתי בנאום אחר ואתן אני פשוט אסיים, משהו על הישראלים. אקרא כעת, ובזה אסיים את נאום חצי השעה, או כמה שזה לא יהיה. המחאה היא עדות לקולם של הישראלים המתעוררים וקוראים: ישראלים אנו. הממשלה הנוכחית, לטעמי, והרוח שהציפה בה את הארץ לפחות בחודשים האחרונים, המעיטה בכוחם וחשיבותם של הישראלים, כאילו – ואני אומר את זה בכנות – המושג הזה, ישראלים, ישראליות, שייך לדור של אנשים שאיבדו את החוט ההיסטורי המקשר בינם ובין האתוס של הקמת הארץ הזאת. ההיפך הוא הנכון. כשעמדתי במוצאי שבת בכיכר מוזיאון תל-אביב עם בני הצעיר על כתפי, חשתי מחדש תחושת גאווה גדולה מהסוג שחשתי כששבנו ממבצע צבאי מוצלח במיוחד או ממלחמה; גאווה על כך שבני הארץ הזאת יכולים להיות מחדשים, חלוצים ומובילים, גם בחתירה לצדק חברתי וגם בחתירה לחיי חברה וכלכלה הוגנים החפים מניצול. וגם הושטת יד נדיבה לשכנינו הפלסטינים. הדור הצעיר והלא-צעיר שאני פוגש במחאה הזאת מזכיר לי דור של ישראלים מזמנים אחרים; דור שאולי גמגם את מילות ההמנון וזייף את הלחן, אבל לא זייף בשדה הקרב ולא במבחן הסולידריות החברתית. דור, שתסלחו לי, לא הבין מה זה חינוך לערכים, ולבטח היה מנפנף בציניות את מה שהוא היה קורא לו "השטויות הדביקות האלה", אבל זה דור שכל פעולה שלו במלחמה או בחיים החברתיים היה הדגמת אמת של הערכים שהביאו לחברה הישראלית את הישגיה הגדולים ביותר. לטעמי, הישראלים הללו מתעוררים כעת בכיכרות, והם ידרשו במוקדם או במאוחר את ההחלפה של ההנהגה הנוכחית של המדינה לטובת שינוי מן היסוד בחשיבה ובהתנהלות שלנו בכל תחומי החיים והחזיתות שאותן נפגוש. תודה רבה. היו"ר יצחק וקנין: אני מודה לחבר הכנסת דורון אביטל. יעלה חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה – איננו. יעלה חבר הכנסת טלב אלסאנע. טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל): אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, כבוד השר, אני רוצה לברך את הצעירים שמובילים את המהפכה האמיתית, שחוצה את המטרות שאנו מדברים עליהן, כאילו אך ורק דיור או צדק חברתי, אלא שהן מחייבות שינוי תפיסה לגבי הקשר בין הממשלה לבין העם. הנבחרים – ובמיוחד הממשלה כנראה שכחה שהיא השלוחה של הריבון האמיתי, השלוחה של העם, שהיא אמורה לבטא את רצונו של העם ולא את רצונה היא. יש לה שליחות, יש לה תפקיד. האדון של הממשלה הוא העם. הם מקבלים את המנדט ממנו כדי לקיים את השליחות הזאת, אבל מה שקורה בעצם – אחרי שהם קיבלו את המנדט מהעם הם אומרים שהעם יכול ללכת לעזאזל. מי זה העם? הריבון שלנו זה הטייקון. הריבון שלנו זה הרב, הוא השולט. אנחנו צריכים לרצות אותו ולא לדאוג לאותם אזרחים שהצביעו, ובאותו פתק שהם שלשלו לקלפי הם בעצם נתנו ייפוי כוח לממשלה למשול. זה מנדט שיש לו הגדרה לשרת את היעדים שהציבו. הם רצו שהממשלה תשרת אותם, שהממשלה תציב את האזרח בראש סולם העדיפויות, ולא שהאזרח יהפוך להיות איזה בורג קטן במכונה של המדינה שבאה לשרת את הממשלה. יש תחושה כאן, לקואליציה הזאת, שהם האדונים, הם האלוהים, והעם הם העבדים שאמורים לשרת אותם. היו מדינות ענקיות כאלה – היתה ברית-המועצות, שחשבה שהאזרח אמור לשרת את המכונה של המדינה, האזרח הוא הבורג הקטן במכונה. מדינה שהיתה מעצמת-על, היה לה ארסנל של נשק קונבנציונלי ולא קונבנציונלי, אבל היא התמוטטה כאילו לא היתה, בגלל שהיא לא דאגה לשרת את האזרח. לפני כמה חודשים, כאשר היו המהפכות בתוניסיה ובמצרים, העם יצא לכיכרות ואמרו: (אומר בשפה הערבית: העם רוצה להפיל את השלטון.) העם רוצה, העם דורש, יש רצון לעם, והשלטון מתעלם מרצונו של העם. ורצון העם הוא שיקבע – אמרתי שהדבר הזה גם יגיע למדינת ישראל. יש כאלה שזלזלו. הרי מה הוציא את העם בתוניסיה להפגנות, למחאות? זה היה צעיר בשם מוחמד בועזיזי, שלמד, היה בוגר אוניברסיטה, חסר תעסוקה, חסר פרנסה, גם השפילו אותו, ובסוף הוא הלך והצית את עצמו. זה הדבר שהוא היה יכול לעשות כדי למחות כנגד העוול. אז מצוקה, ומצד שני שחיתות שלטונית, ומצד שלישי גם הפערים הענקיים, העצומים, בין אנשים שיש להם הכול לבין אלה שאין להם כלום. אותו דבר יש כאן – יש גם הפערים הקשים. במרוצת 20 השנים האחרונות מדינת ישראל הפכה מהמדינה הכי שוויונית בעולם המערבי למדינה שיש בה הפערים הכי גדולים בין שכבות גדולות, עשירות לעניות, וזה לא מקרי. זו תוצאה של מדיניות שיטתית, קפיטליזם אכזרי, שמתאכזר לעניים, כאילו העניים הם האויב שצריך להילחם בו או להכות בו. הממשלה הזאת חיבקה את הטייקונים ושחקה את מעמדה של שכבת הביניים באופן שיטתי. היו אלה שבהתחלה אמרו: ממשלה שמתעלמת מערבים, זה טוב. זו ממשלה של היהודים. התעלמו מהאוכלוסייה הערבית, הפכו את היישובים הערביים למוקד מוכה עוני, אבטלה, מצוקת דיור, וכאשר הציבור הערבי יצא לזעוק את זעקתו, היה קל להאשים אותם: הם נגד המדינה, לא שהם נגד מדיניות הממשלה. הם הפכו אותם מייד למי שבאים לערער את יסודות המדינה, או שהם פולשים, מסיגי גבול, כאשר הם אנשים שאין להם בית. לא אנשים שמתלוננים על מחירי דירות, שהמחירים מופקעים, מחירים שאי-אפשר לקבל ולשלם, אלא אנשים שאין להם בית בכלל. לא מדברים על מצוקת דיור, מדברים על היעדר דיור בכלל. וכאשר יצאו למחות, לא הטו אוזן, לא הקשיבו לצעקה, לא התמודדו. אמרו מיידית את הדבר הקל ביותר – להאשים אותם שהם נגד הממשלה – ומצאו כאן להקה של אלה שכל הזמן מסיתים ומנהלים מחול שדים נגד הציבור הערבי: הערבים נגד. אבל ברגע שיצאה הצעקה של הציבור היהודי, הצודקת מאוד, שאנחנו תומכים בה, והיא בנושאים מהותיים – שהממשלה הזאת מנותקת מהעם, הממשלה הזאת עושה את רצונה ולא את רצון העם, הממשלה הזאת מקפחת ומדכאה את העם, היא הופכת את העם לאויב שלה – אז כולם אמרו: וואו, יש כאן נושא שצריך להתייחס אליו ברצינות. אז למה הצעקה הראשונה לא וכאן כן? מה שמתחיל נגד הערבים, בסוף הוא ימשיך ליהודים. הממשלה הזאת שירתה אך ורק סקטור אחד, והוא המתנחלים. להם צריך לבנות, יש להם ריבוי טבעי, כל אחד מביא ילדים – לא בתוך שנה ילד, כל חודש יש ילד – אז מקימים התנחלויות מדי שבוע, בונים שכונות, וכל המדינה צריכה לשרת את הייעוד הזה של קבוצה קטנה של הליברמנים, של אורי אריאל והקבוצה הזאת. הם הפכו להיות השליטים, והממשלה עושה את רצונם. אבל מי משלם את המחיר? אין ואקום, יש מישהו שצריך לשלם את המחיר. החברה, החברה כולה משלמת את המחיר הזה. הדבר הזה הגיע, ואכן מביאים לנו היום את הצעת חוק, זה ה"סופר-טנקר" שצריך. ראינו את ה"סופר-טנקר". הוא בא אחרי שנגמר היער בכרמל, לא היה מה לכבות בכלל. מביאים כדי לפתור את הבעיה. זה שטויות, זה בלוף, זה שקר, זו אשליה. כמו שקדאפי, כאשר יצאו נגדו, מה הוא אמר? הוא אמר: אלה שהתקוממו נגדי הם מקבלי כדורי הזיות, אקסטזי. אלה אנשים לא שפויים. כמו שאלה אומרים: אלה שיוצאים בהפגנות, אלה מוסתים, יש להם אג'נדה פוליטית. כל הזמן מנסים לעשות להם דה-לגיטימציה. בסוריה היום אומרים: אלה אנשים – – – הם לא חלק מהעם בכלל, ואפשר לפתור את הבעיה על-ידי כל מיני הצהרות או הכרזות. אי-אפשר לפתור על-ידי אקמול בעיות אמיתיות שמחייבות ניתוח כירורגי אמיתי. אי-אפשר. אי-אפשר על-ידי ססמאות – שהססמאות יהיו תחליף למדיניות. אי-אפשר שאנשים שאין להם קורת גג – על-ידי הכרזה או הצהרה, מחר יש להם איפה לגור. אין דבר כזה. ולכן צריך מי שיהיה אחראי לקבל אחריות על מעשיו. באים לכאן כדי להגיד לנו: בחוק הווד"לים אנחנו משנים את חוק התכנון והבנייה. הרי כולנו יודעים שיש 160,000 דירות, אפילו יותר. יש 160,000 דירות שיש לגביהן תוכניות שאפשר לבצע. אבל מי מחזיק את הקרקעות? מי אמור לבצע? הקבלנים, ואז הם מחכים שהמחיר יעלה ועוד יעלה. הם יתעשרו, ואלה יסבלו. וגם החוק שמונח בפנינו – מה הוא יגרום? לקיצורי דרך, לקיצורי זמן? שני דברים: א. יהיו להם תוכניות זמינות, אבל הם לא חייבים לבנות. אנשים לא יכולים להתגורר בתוכניות, אנשים צריכים דירות. והדבר השני – הליכי התכנון המקוצרים, אומנם הם יסיימו את התכנון בזמן קצר, אבל לטווח ארוך כולנו נצטער. היו הרבה תוכניות כאלה, וראינו מה התוצאות לטווח ארוך. ולכן, רבותי, העניין הוא שינוי מדיניות. יש כמה בעיות אמיתיות שהחברה חייבת להתמודד אתן: א. המונופול של מינהל מקרקעי ישראל. לא יכול להיות שיש גוף מונופוליסטי אחד שהוא המשווק של הקרקעות, והוא משווק אותן דרך מכרז. כולנו יודעים מה המכרז גורם. הוא גורם לעלייה, כי יש תחרות. מי שמשלם יותר – זוכה. וזה שזוכה יגלגל את המחיר. למי? לצרכן בסופו של דבר. אבל הוא יגרום לעלייה לא פרופורציונלית, לא סבירה, של אותו מוצר, של אותו נכס, שהוא המקרקעין. אין מדינה בעולם – אולי סין – שמחזיקה 93% מקרקעותיה. המדינה צריכה לחלק את הנכס הזה לאזרחיה, שהם יפתחו אותו. המדינה מתעסקת כמו מתווך קרקעות. זה משאב שצריך לחלק לאזרחים של המדינה. את העניין של המכרזים צריך להוריד. צריך לקבוע מחירים סבירים שכל אזרח יכול לקבל, כי במצב הקיים, כאשר מפשירים קרקעות, מי יכול להתחרות? אתה, אזרח אחר? לא. מי שיש לו – הקבלנים. והם יזכו והם יחזיקו את הקרקעות ויחכו שהמחירים יעלו, ואז תהיה גם עלייה נוספת, לא בגלל חוסר זמינות, אלא בגלל משחקים במחירים, וירוויחו עוד על-ידי לחץ על השוק ועל הצרכנים. הדבר הנוסף הוא התחבורה הציבורית. אין שום היגיון בכך שלמשל בסין אפשר להריץ, להקים רכבת, מסילת רכבת מהירה תוך שנה וחצי, בתאילנד תוך שנתיים, ובישראל לא מקימים. ואם מקימים, למשל בבאר-שבע, את תחנת הרכבת הם שמים בסוף העולם. צריך עוד רכבת להגיע לתחנת הרכבת. מה ההיגיון בדבר הזה? כאשר יש תחבורה ציבורית, גם הנתיבים של אוטובוסים – למה לא עושים נתיב מיוחד, נתיב מהיר לאוטובוס ואז אתה רואה שכדאי לעלות באוטובוס? אז אוטובוסים תקועים בפקקים עם הרכבים הפרטיים, ואנשים רואים שיש חוסר כדאיות בתחבורה הציבורית. וזה לא מקרי, כי אתה יודע, חבר הכנסת נסים זאב, המדינה מרוויחה מתשלומי המסים על הרכבים הפרטיים 20 מיליארד שקל מדי שנה, אז כדאי לה, זה עסק משתלם. נסים זאב (ש"ס): – – – טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל): משלמת למתנחלים, משלמת למתנחלים – – – היו"ר יצחק וקנין: חבר הכנסת טלב אלסאנע – – – טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל): לא מפתחת תחבורה, לא מפתחת תשתית תחבורתית. היו"ר יצחק וקנין: ראשית כול, המתנחלים הם אזרחי מדינת ישראל, זה דבר ראשון. טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל): זו המציאות. אנחנו לא מתעסקים באזרחים או לא אזרחים. אני רוצה שכל האזרחים יקבלו את מה שהם מקבלים. היו"ר יצחק וקנין: אני לא חושב שהם מקבלים יותר מאשר – – – טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל): מקבלים, מה זה לא מקבלים? מקבלים ועוד איך. עכשיו, לוקחים את הכסף הזה, אם היו לוקחים את ה-20 מיליארד שקל, משקיעים בתשתית תחבורתית – מצוין. אבל את זה לא עושים. אני אגיד לך מה יותר גרוע – ההוצאות העקיפות, על תשתית וכל מיני, לאזרחים, וגם המפגע הסביבתי עולים בערך 40 מיליארד שקל, ולאדם שמחזיק את הרכב הפרטי, ביטוח ודלק עולה 60 מיליארד. המדינה מרוויחה, אבל התוצאה העקיפה היא שהאזרחים מפסידים. אילו היתה תחבורה ציבורית, רכבת מהירה, אוטובוסים עם נתיבים מיוחדים, שיכולים לא להיתקע בפקקים, גם לקרב ולעשות נגישות וסבירות, זה משנה את הגישה. הדבר האבסורדי ביותר הוא עניין תוכניות המיתאר. אני לא מבין. אני מבקר ביישובים הערביים. תוכניות מיתאר תקועות 20 שנה. מה יש? הרי ילד בן שנה – בעוד 20 שנה הוא יהיה בן 20, והתוכנית לא תהיה רלוונטית. צריך תוכנית חדשה כאשר מאשרים אותה. תארו לעצמכם, רבותי, שבמגזר היהודי יש מצוקת דיור. במגזר היהודי, מאז קום המדינה ועד היום הוקמו יותר מ-800 יישובים – קיבוצים, מושבים, יישובים קהילתיים, מצפים, כל מיני. אז מה המצב במגזר הערבי, שמאז קום המדינה עד היום לא הוקם אפילו יישוב אחד. מה יהיה המצב? על-פי הנתונים, האוכלוסייה הערבית, שמונה 1.5 מיליון תושבים, זקוקה מדי שנה ל-11,000 דירות. כמה בונים מדי שנה בערך? הנתון שיש לי הוא 6,000 דירות מדי שנה. ואז, מה התוצאה? שיש מחסור של 5,000 דירות מדי שנה. אז מצד אחד מקימים יישובים שאסור לערבים לגור בהם, מצד שני יש את המצוקה הזאת, ואנשים נאלצים לבנות בצורה לא חוקית. מי אחראי למצב של הבנייה הלא-חוקית? הקימו את ועדת-מרקוביץ בשנת 1980 כדי לפתור את הבעיה שהממשלה יצרה, ולאחר מכן הקימו את ועדת-גזית, ולאחר מכן מקימים עוד ועדות. אבל דבר אחד פשוט לא עושים – לא מרחיבים את תוכניות המיתאר, לא מאשרים תוכניות מיתאר בצורה סבירה, לא מתקצבים ומממנים את כל גורם התכנון כדי לעזור לתושבים לבנות. אין שום היגיון ואין שום סיבה שכל הבנייה תהיה על הקרקעות הפרטיות. אין סיבה. אם אנחנו היום יודעים שרוב השטחים של התושבים הערבים הם בקרקעות פרטיות, שאנחנו יודעים שיש בעייתיות לפתח ולבנות, אז מדוע לא מתכננים על אדמות של המינהל? מדוע לא מקימים היום עיר אחת בגליל, עיר במשולש, ופותרים את הבעיה של היישובים הלא-מוכרים בנגב? תושבים שנמצאים מאז קום המדינה, עוד לפני כן, ולא מכירים ביישובים שלהם. אילו היו באותם יישובים יהודים, אתם מתארים לעצמכם שהם לא היו זוכים להכרה? אין לי ספק שהיו. אם מכירים כיישוב בחווה של מתיישב בודד בנגב – אנחנו כאן בכנסת, הקואליציה אישרה חוק מיוחד ל-51 מתיישבים בודדים. בגלל מה? בגלל שהם יהודים. אז 51 חוות למתיישבים בודדים על 80,000 דונם זה כן, לספק להם חשמל, מים, הכול מצוין, ו-100,000 תושבים שנמצאים ב-45 יישובים לא? איפה דבר כזה קורה? מי שמתאכזר לערבים, סופו שיתאכזר ליהודים. מי שמדכא ערבים, סופו שידכא יהודים. אל תשמחו. בהזדמנות הזאת אני רוצה לציין את השמות של אותם יישובים. אנחנו מדברים על יישובים ויש כאלה שאומרים: מה אתם, היום, אתמול, שלשום נחתו מהירח. אלה שהגיעו לנגב, נחתו מהירח, או הגיעו בספינות, עולים חדשים מאתיופיה או ממרוקו או מעירק. לא, הם היו שם, כל הזמן היו שם. הם לא נחתו משום מקום, הם נולדו שם. אבל המדיניות המפלה שוללת מהילדים, מהנשים, מהזקנים, את הזכות הבסיסית לקורת גג, שיהיה להם יישוב מאושר, שיבנו בצורה חוקית, וזו התעללות. אנחנו שוקלים להגיש תביעה נגד מדינת ישראל על קיפוח ואפליה במשך 60 שנה. חבר הכנסת רוצה לקבל פיצויים בגין הפליטים היהודים ממדינות ערב. אז אנחנו אזרחי המדינה, אנחנו לא פליטים משום מקום, ואם אנחנו, הילדים שלנו, לא מקבלים את המגיע להם והאזרחים לא מקבלים את הזכויות האזרחיות שלהם – כי יש מחויבות של המדינה לאזרחיה, לא רק מחויבות של האזרח למדינתו. אנחנו שוקלים להגיש תביעה ייצוגית על כל העוול והקיפוח המתמשך במשך 60 שנה. למשל היישוב אום-נמילה בנגב, שמתגוררים בו השבטים זיאדנה והוזייל, זה 2,000 תושבים; אל-מסאעדיה, יישוב לא מוכר שמתגוררים בו בני שבט אל-אסד, זה 1,200 תושבים; עוג'אן – יש בו 2,000 תושבים; סעוה – 1,500 תושבים; ח'רבת-אל-וטן – 1,600 תושבים. זה לא יישוב של שניים, שלושה, 30, 40, כמו המאחזים שאנחנו מדברים עליהם. אלה יישובים של אלפי אנשים שמתגוררים שם. עתיר – 1,600 תושבים; אל-באט – 1,700 תושבים; אל-חומרה – 1,500 תושבים; תל-אל-מלח – 1,500 תושבים; אל-בחירה – 1,600 תושבים; ע'זה – 1,500 תושבים; תל-ערד – 2,500 תושבים, כולל בית-ספר יסודי שנמצא שם; א-סרה – 1,500 תושבים; א-זערורה – 3,000 תושבים; אל-פורעה – 4,500 תושבים, וביישוב הזה יש שני בתי-ספר יסודיים, שיש בהם ביחד יותר מ-1,000 תלמידים, והיישוב לא מוכר; ביר-אל-חמאם – 1,600 תושבים, וגם ביישוב הזה יש בית-ספר יסודי; א-זרנוק – 1,600 תושבים; ביר-אל-משאש – 1,500 תושבים; סויוין – 1,500 תושבים; אל-מד'בח – 1,700 תושבים; ח'שם-זנה – 3,000 תושבים; ואדי-אל-משאש – 1,500 תושבים; א-סר – 3,000 תושבים; ואדי-אל-נעם – 3,500 תושבים; אל-מזרעה – 1,500 תושבים; אום-רתאם – 1,600 תושבים; עבדה – 2,500 תושבים. לכן, כאשר אנחנו מדברים על יישוב, רבותי, אנחנו מדברים על אזרחים. אנחנו לא מדברים על מאות – אנחנו מדברים על אלפים. אנחנו לא מדברים על אוהל על כל גבעה, כמו שמנסים לרמות, לשקר, לסלף ולבלף. אנחנו מדברים על אוכלוסייה, על קהילה שקיימת שנים, ולכן זו אחת הבעיות שהיא תוצאה של מדיניות מפלה ומקפחת של הממשלה הזאת, וגם ממשלות קודמות. הדבר המעניין, רבותי חברי הכנסת – – היו"ר יצחק וקנין: משפט אחרון. טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל): – – שהיום גם מתברר לנו נתון מאוד מזעזע – שהאפליה הגיעה גם לבתי-המשפט. זה קודש הקודשים, אדוני היושב-ראש. במחקר שהתפרסם היום נאמר שערבים מופלים לרעה בענישה. מחקר שסקר את השנים 1996­–2005 מגלה, שמשהגיעו נאשמים ערבים לבית-המשפט, יש להם סיכוי גבוה יותר מאשר ליהודים להיות מורשעים. כאשר הם מורשעים, יש להם סיכוי גבוה יותר מיהודים שיוטל עליהם עונש חמור. על זה, רבותי, אמר המשורר ג'ובראן ח'ליל ג'ובראן: "ואַל-עַדְלֻ פִי אל-אַרְצִ' יֻבְּכִּי אל-גִ'ן לַוּ סַמִעוּ/ בִּהִ וַיַסְתַצְ'חִכֻּ אל-אַמְוַאת לַוּ נַטַ'רוּ/ פַסַארִקֻ אל-זַהְר מַדְ'מוּם וַמֻחְתַקַר/ וַסַארִקֻ אל-חַקְלִ יֻדְעַא אל-בַּאסֵל אל-חַ'טִרֻ/ וַקַאתִלֻ אל-גִ'סְם מַקְתוּלֻ בִּפִעְלַתִהִ/ וַקַאתִלֻ אל-רוּחִ לַא תַדְרִי בִּהִ אל-בַּשַר." (להלן תרגום הדברים לעברית: "הצדק עלי אדמות היה מביא את השדים לידי בכי, לו היו שומעים אודותיו,/ והיה מביא את המתים לידי צחוק, לו ראו./ גנב הפרחים – מבוזה ומושפל/ וגנב השדה – מכונה 'הגיבור הנעלה.'/ רוצח הגוף – נופל שדוד במעשהו/ ורוצח הנשמה – בני האדם לא יודעים אודותיו.") מי שגנב מולדת, מי שגנב מיליוני דונמים של האוכלוסייה הערבית, מי שחיסל כפרים, נקרא גיבור; אבל מי שמנסה לבנות קורת גג נקרא עבריין ופושע. ולכן, זה צדק שלדעתי מעורר סלידה. אי-לכך אנחנו נצביע נגד הצעת החוק, שהיא בגדר אשליה, ואיננה התמודדות אמיתית עם הבעיה. תודה רבה. היו"ר יצחק וקנין: תודה לחבר הכנסת טלב אלסאנע. יעלה חבר הכנסת הרב ישראל אייכלר. יש לנו עוד אחד. לפי מה שאני רואה ברשימה לא נמצאים פה שאר הדוברים. נסים זאב הוא אחרון. ישראל אייכלר (יהדות התורה): אדוני היושב-ראש, אדוני השר, חברי הכנסת, הרב נסים זאב, אנחנו התכנסנו כאן לכאורה בשביל לדון באיזה חוק טכני של תכנון ובנייה. במדינה נורמלית זה היה צריך לקחת עוד פחות זמן מחוק הווד"לים, עם כל התכנונים, ולא היינו צריכים את כל החוקים האלה, וזה היה ברור מאליו שוועדות התכנון והבנייה עובדות בקצב רגיל, כמו בני-אדם – כמו בני-אדם שרוצים לבנות, ולא כמו בני-אדם שרוצים לשים מכשולים על כל לבנה ולבנה, עשרה מכשולים ואבנים, כדי למנוע את הבנייה. אז גם אם עושים איזה תיקון כזה, צריך לעשות על זה ימים ולילות, כמו בחלם, שבעה ימים ושבעה לילות, לשבת ולדון? אבל כנראה, רבותי, שהקדוש-ברוך-הוא רצה שבימים האלה, תשעת הימים שאנחנו מתאבלים בהם על חורבן בית-המקדש, שאנחנו נתבונן במצב שעם ישראל נמצא בו, במצב של חורבן, בדרך של בניין. כל הנושא של התכנון והבנייה – היה מספיק לדבר עליו אולי שלוש דקות לכל אחד. זה מספיק. אני אקדיש לזה כמה דקות, כמובן, אבל אמרתי שזה ממש ביטול תורה ובזבוז זמן להעסיק כל כך הרבה אנשים שעובדים פה בכנסת כדי לקיים את הדיון הזה, ואנשים שמעבירים את השידור אל הציבור, ולא להזכיר ולא לדבר על המהות של החורבן הזה והבניין הזה. עמד פה עכשיו חבר הכנסת טלב אלסאנע ואמר משפט בערבית, והוא תרגם אותו לעברית: מי שגונב מולדת הוא אולי גיבור, אבל מי שבונה שם קורת גג הוא פושע. אני רוצה שיבוא מישהו ויסביר לי שטלב אלסאנע לא צודק, אם אין בורא לעולם ואם הוא לא בחר באברהם אבינו והוא לא נתן את ארץ-ישראל לעם ישראל במעמד ברית בין הבתרים, והוא לא מאמין שהיה מעמד הר-סיני, והוא חושב שכל התורה נכתבה בידי בני-אדם. אם זה כך, אז – טלב אלסאנע, אתה צודק. הארץ היא שלך ולא של אף אחד מהמהגרים שהגיעו לכאן מאירופה ומארצות ערב. אתה לא צודק, כי אנחנו כן מאמינים שארץ-ישראל היא ארץ הקודש עוד לפני שראשון הבדואים הגיע לכאן. ולמה? כי כך נתן הבורא לאברהם אבינו, למרות שהוא הגיע מעבר הנהר, והוא אמר לו: לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך. והקדוש-ברוך-הוא ברא את האדם מאדמת אבן השתייה של מקום המקדש בהר-הבית. משם הוא לקח את החומר של האדם, את העפר ממנו – מעפר באת ואל עפר תשוב. וזה המקום אשר בחר ה' אלוקי ישראל למקדש ולשכון שמו שם, ומשם יורדת ההשפעה מן השמים על כל העולם כולו, על עם ישראל וגם על אומות העולם. ולכן, כשהיה בית-המקדש קיים הקרבנו 70 פרים בחג הסוכות, לטובת כל העמים. כתוב בחז"ל – אדוני היושב-ראש בוודאי יודע את זה כתלמיד חכם – שאם אומות העולם היו יודעים איזה שפע יורד עליהם מעבודת המקדש, הם היו מעמידים שומרים לשמור על בית-המקדש, שחס וחלילה לא ייחרב. ומאז נחרב בית-המקדש השפע התפזר וכל הניצוצות התפזרו בכל העולם, ודווקא ארץ-ישראל נמצאת בשממה, כמו שכתוב בתוכחה: "והשִמֹתי אני את הארץ ושממו עליה אֹיביכם". כתוב ב"תורת כהנים", אדוני היושב-ראש, שזאת ברכה, "ושממו עליה איביכם". אלפיים שנה הארץ הזאת לא נבנתה. הגיעו הצלבנים והגיעו הממלוכים והגיעו כולם, והיא לא נבנתה, כדי שכשישובו בני-ישראל, כשתהיה הנבואה "ושבו בנים לגבולם", מה שנאמר לרחל אמנו. הארץ תהיה שוממה כדי שבני ישראל יוכלו לבנות את הארץ הזאת. ולכן אני אומר גם לאויבים שיצאו מזרע ישראל, שגם הערב עומדים ומדברים סרה ביהודים המאמינים, החרדים והמתנחלים, שהם אשמים בבעיית הדיור, ומקימים מאהל מחאה על זה שהולכים להקים עיר ואם בישראל בחריש – המקום שאף אחד מהאוכלוסייה החילונית לא רצה בו, לא שוטרים ולא קצינים שרצו לתת להם את זה במשך 15 שנה והם לא רצו ליישב אותה, כי זה ליד אום-אל-פחם, ליד ואדי-עארה. עכשיו, כשהחרדים גורשו לשם מירושלים, מבני-ברק, בגלל יוקר הדיור, מקימים מאהל. הם מעדיפים שתהיה שממה בארץ הזאת, ולא ישבו ילדים יהודים וילמדו תורה. גם להם אני אומר: אתם כמו טלב אלסאנע, ולא לחינם אתם הלכתם – אותו רשע שאמר היום שהחרדים מגדלים בורים ובטלנים ואנשים שהם אויבי המדינה. "בוז למדינה", הוא אמר; הוא האיש ששלח ספר שלו לברגותי המרצח. תגיד לי, הרב נסים זאב, כמה יהודים נרצחו על-ידי ברגותי, שיושב שם חמישה מאסרי עולם? על כמה יהודים – על 20 יהודים שהוא הרג? דמו של אותו סופר מהולל, דמם של אותם האנשים היהודים שנהרגו בידיו של אותו סופר מהולל, שמתחבר עם ברגותי, מעודד את ברגותי, ויש לו חוצפה לדבר נגד היהודים החרדים, שבלעדיהם אין לו שום זכות ושום תשובה אמיתית מוסרית לטלב אלסאנע. ואותו דבר אותו אדם שיצא השבוע כאשר ראינו את ההתעוררות של מחאת האוהלים – ואני טוען שאת המחאה הזאת היו צריכים לעשות הראש וראשון הרב יצחק וקנין, שעמד פה שנתיים וזעק שפה יהיה כיכר תחריר. כך אמרת. ניבאת, וידעת מה ניבאת. אתם, בוחרי ש"ס; אתם, בוחרי הליכוד; אתם, בוחרי יהדות התורה – אתם האנשים הנפגעים ממצוקת הדיור, אתם האנשים שנגדכם פועלות כל הגזירות, וגם העולים החדשים של בוחרי ליברמן. כל הגזירות של יוקר המחיה, כל הגזירות של האוצר, כל הפיכת המדינה ממדינת רווחה לעסק כלכלי, לקבוצות שונות של משקיעים מחוץ-לארץ. אני לא חלוץ, אני לא שמאלני, אני לא סוציאליסט, אבל למסור את "תנובה" לחברה גויית חיצונית מחו"ל, זה כמו שיבוא הרב נסים זאב וימכור את "נוות ישראל" לאיזו כנסייה נוצרית, להבדיל אלף אלפי הבדלות – שאתה בנית במו ידיך. הרי החלוצים האלה בנו את "תנובה", והלכו ומכרו את זה לחברה גויית. עכשיו רוצים לייבא חלב ולפגוע ברפתנים שנשארו קצת חקלאים בארץ הזאת. הם הרי איבדו את כל הערכים שהם עצמם חשבו שאלה תהיו חלופה ליהדות. אנחנו נישאר פה הציונים האחרונים, הרב נסים זאב, תדע לך. ישב כצל'ה, שיהיה בריא, השבת בבעלז, בחסידות בעלז, הוא התארח אצלנו. והוא ישב בליל-שבת ב"טיש" והוא שמע איך הרעבע אומר כל הזמן לשיר עוד ניגון ועוד ניגון ועוד ניגון, וכל הניגונים היו על ימי בין-המצרים, על התקווה והשאיפה והתפילה לבניין ציון וירושלים. אומר לי כצל'ה: תגיד לי, אתם הלא-ציונים? אתם הרי הציונים הגדולים ביותר. באיזה ארגון ציוני שרים היום את שירי ציון ואהבת ציון מדברי הנביאים ומדברי חז"ל וכל התפילות וכל הפסוקים? יש חוצפה לאנשים להסיט את כל האיבה הזאת והזעם שיש לציבור על הגזירות שגזרו עליהם, להטות את זה ולהסיט את זה, בטי"ת ובתי"ו, אל הציבור החרדי ואל המתנחלים. היו"ר יצחק וקנין: אתה מכיר את המשל של האריה והחיות – על הרעב? אתה מכיר? ישראל אייכלר (יהדות התורה): שהכבשה אשמה – – היו"ר יצחק וקנין: שהכבשה אשמה. ישראל אייכלר (יהדות התורה): – – בכל הגזירות ביער. אבל אתה יודע, שם, אצל האריות, הם באמת חשבו שהכבשה אשמה, כי מדרך הטורפים לטרוף, והכבשה לא הצליחה לטרוף. החבר'ה האלה, המסיתים האלה – ואני חייב לציין שהם בודדים – הם רוצים להטות. הרי הם היו אבי הקפיטליזם האכזרי הזה. אותם עיתונאים, באותו עיתון אנטישמי, שמסית כבר 50 שנה נגד היהדות החרדית, ששולל את זכותם של ילדים חרדים להיוולד בארץ-ישראל, הם הרי שכנעו שהעניים אשמים בעוניים, החולים אשמים בזה שיש מחסור ברפואה, והמובטלים אשמים בזה שאין להם עבודה, והחרדים אשמים בזה שלא נותנים להם להיכנס לשום מקום עבודה, ולכן צריך לקחת מהעניים ולתת לעשירים. עכשיו, כשיש זעם כזה, הם מבינים שהזעם הוא נגדם, אז הם מטים את הציבור לכיוון החרדים והמתנחלים. אני רוצה לשבח כאן את אנשי המאהלים והמארגנים, שלמרות שהמניעים שלהם הם די שמאלניים, ולמרות שהם רוצים להפיל את ממשלת נתניהו – וזו לא מטרת העם, כי העם כן בחר בו, ולו בגלל שאין לו אלטרנטיבה – אבל למרות הכול הם לא מרשים לאותם מסיתים להפוך את המחאה הזאת למלחמה בחרדים ובמתנחלים. דיברתי אתמול עם דב חנין, שהיה קומוניסט בודד במדינה הזאת והפך לחצי ראש ממשלה היום. הוא היום הפופולרי ביותר באוהלים האלה. הוא איש הסביבה והוא מאוד מאוד פופולרי בקרב הצעירים. אמרתי לו: דב, אל תיתן לחבר'ה האלה להסיט את המחאה החברתית הזאת, את המהפכה הזאת, את הרצון לשנות את סדרי העדיפויות, למלחמה נגד חרדים ומתנחלים, כי זה יזיק לכל הרעיונות הערכיים שיש לך לגבי חברה סוציאליסטית. והוא אמר לי שאכן הם לא מרשים לערב שום פוליטיקה מפלגתית במאבק, כמה שיש להם השפעה, והם באמת רוצים שהמהפכה – הם קוראים לזה מהפכה – המחאה הזאת תהיה מהפכה חברתית שנוגעת לכולם, כי יוקר המחיה ויוקר הדיור – לקחת משאבים ממי שאין להם ולתת למי שיש להם – זה חוצה דתות, מפלגות, יהודים, ערבים, חילונים ודתיים. אני משבח אותם על כך ואני מקווה שהם ימשיכו בדרך הזאת. השר מיכאל איתן: – – – הרבה חצרות, הרבה חסידויות, והוא אחד קטן. ישראל אייכלר (יהדות התורה): אבל גם המארגנים, ראיתי שהם נזהרים מאוד – גם סתיו שפיר ואחרות – שזה לא יהפוך למאבק נגד חרדים ומתנחלים. השר מיכאל איתן: הוא לא אחראי – – – ישראל אייכלר (יהדות התורה): לא, הוא לא אחראי, אבל כשבא ערוץ-2 ומזמין אדם פוליטי, שונא חרדים מוצהר, שמטיף נגד לידת ילדים חרדים בארץ-ישראל, מזמינים אותו כפרשן כלכלי על המחאה הזאת שהיא כולה נגדו ונגד התזה שלו, מה הוא אומר? יש פתרון כלכלי: צריך לקחת מהחרדים ומהמתנחלים. והוא מתחיל לספר לעם, למדורת השבט, שהחרדים יש להם דירות ברבע מחיר, אין להם בעיה במחירי מזון כי הם מקבלים הכול חינם, והם הבעיה, כל המיליארדים של המדינה הולכים לציבור הזה. צורר כזה לא היה יכול לצאת מהאולפן אם הוא היה אומר את זה על הרוסים, על הערבים, על המרוקנים, אפילו על הבדואים – לא על הבדואים, אפילו על המסתננים אם היה אומר את זה, הוא היה צריך לשלם מחיר אישי על זה. אבל כשהוא אומר את זה על חרדים ומתנחלים, הוא יוזמן עוד פעם. אני מקווה שמנהלי ערוץ החדשות, ערוץ-2, שומעים אותי: רבותי, אם אתם תזמינו פרשנים כאלה, תגידו לציבור שהם אנשים פוליטיים, דעה פוליטית. מולו תביאו את מיכאל איתן, ויפה שהבאתם אותו יום קודם, שיביע דעה אחרת. אבל להזמין אדם כפרשן כלכלי, זה עוול לצופים שלכם ועוול לציבור, ואני מקווה ששוב לא תעשו את הדבר הזה, כי אתם פשוט הופכים לכלי הסתה שעלולים לגרום למה שהביא לחורבן בית-המקדש. חשבתי שיהיה לי הרבה זמן לדבר על העניין של חורבן בית-המקדש אבל כנראה שלא נשאר זמן. אני רואה שהשעון בכל זאת רץ, אז אני רוצה רק לסכם את הדברים לעצם עניין הווד"לים. פנו אלי סטודנטים: וד"לים, וד"לים, וד"לים. אמרתי להם: סליחה, פגשתי אתכם בשדרות-רוטשילד, ואמרתם שאתם רוצים דיור. מה רוצים עכשיו? אנחנו רוצים דירות, אבל שלא יפגעו בסביבה. אמרתי: בסדר. כמובן שאף אחד לא רוצה שיבנו פה כמו בעזה, אבל לפחות להעדיף את האדם על פני השממה. זה מה שחייבים, חייבים. אז אומרים לי: לא. נתנו לי פתק: איך בונים מהר יותר ומשקיעים בציבור ולא בבעלי ההון. עשיתי לי "וי" על כל סעיף וסעיף ואני מסכים עם כל הסעיפים האלה: שייתנו לאנשים, השקעה בציבור ולא ביזמים, שיהיה פה חוק לדיור בר-השגה. באמת, הרב וקנין יודע שדרשנו שיהיו שם דירות של 75 מטרים. הרי בגללנו עשו ראשי הערים דירות גדולות, כדי שהחרדים לא יבואו. חשבתם שזה יפגע רק בחרדים והסכמתם כולכם. היום אתם צועקים: דיור בר-השגה, כי אתם מבינים שרוב הציבור לא יכולים להגיע לדירות "אקירוב" של 200 מטר ו-300 מטר. אז זה יהיה, בעזרת השם, אני מקווה, בחוק. הכנסתם את זה, הרב וקנין, נכון? יהיה 75 מטרים בכל פרויקט, יהיו דירות להשכרה. ובעזרת השם, אם החוק הזה יעבור, ורק אם הוא יעבור, נוכל לעקוף את הסיבוב שהיום צריך לקחת עשר שנים להעביר תוכנית, וזה ייקח רק ארבע שנים. היו"ר יצחק וקנין: תודה. ישראל אייכלר (יהדות התורה): תודה רבה לאדוני היושב-ראש על הזמן שנתן לי. חבל שלא יכולנו לדבר יותר. אם הייתי יודע הייתי מגיש יותר הסתייגויות, כדי שנוכל לדבר גם על תשעת הימים. יהי רצון שהימים האלה יהפכו לימי אחדות, לימי נחמה ולבניין בית-המקדש עוד השנה, במהרה בימינו אמן. תודה. היו"ר יצחק וקנין: אמן. תודה לחבר הכנסת הרב ישראל אייכלר. יעלה חבר הכנסת נסים זאב. אחריו – חברת הכנסת מירי רגב. אם היא לא תהיה – אורי מקלב אחרון הדוברים. נסים זאב (ש"ס): ואם הוא לא יהיה? היו"ר יצחק וקנין: אם הוא לא יהיה אז אנחנו ננעל את הישיבה. השר מיכאל איתן: הוא חשב שתציע לו את הזמן של אורי מקלב. היו"ר יצחק וקנין: אני לא מציע. לנסים זאב יש חמש דקות, ואני אשתדל להתחשב בו אם הוא ירצה עוד דקה או שתיים. אם הנאום שלו ימצא חן בעיני, אני אאריך לו עוד טיפה. השר מיכאל איתן: – – – נסים זאב (ש"ס): הנביא אומר, אדוני היושב-ראש: "והכלבים עזי נפש לא ידעו שבעה והמה רֹעים לא ידעו הבין כֻלם לדרכם פנו איש לבצעו מקצהו". כמה עזות מצח צריכה להיות לאותו סופר דגול שהזכיר אותו הרב אייכלר. בטקס חנוכת המרכז לפלורליזם יהודי הוא קרא לצאת למאבק תרבותי על דמותה של מדינת ישראל, קרא לקחת חלק במאבק בין הכוחות הדוגלים בגטו מתנחלי, חרדי, ערלי לב, לבין אלה הדוגלים בישראל פתוחה ופלורליסטית ברוח חזון הנביאים. המאבק הקשה ביותר זה בהמשך דבריו – – – ישראל אייכלר (יהדות התורה): הוא הזכיר את הנביאים? הרי הנביאים ניבאו נגדו. נסים זאב (ש"ס): בוודאי. אבל יש גם נביאי שקר שכנראה הוא נאחז בהם, והוא מנסה להביא את הנביאים שלו ואת הנבואה שלו. אני רוצה לומר שבנוסף הוא אומר שהמאבק הקשה ביותר הם הכוחות האלה שהם בירושלים, ואיש מאתנו איננו פטור מלהשתתף בו. תבינו, הוא קורא למרד של חלקים בתוך עם ישראל – "ונלחמו איש באחיו". נבל כזה. הנבל הזה הוא סופר, הוא קיבל פרס ישראל. והחצוף הזה מתווה דרך. אז אם אלה לא שייכים לקבוצת הכלבים, שהם "עזי נפש המה", אז מי נחשב בקבוצה הזאת? אני רוצה לומר לך, אדוני היושב-ראש, ואני רוצה לדבר לגופו של עניין עכשיו – הבעיה שלנו, כאשר לפני כעשר שנים הביאו את חוק הדיור הציבורי פה, וכולם תמכו, כי זה היה מאוד פופוליסטי, והמדינה, הממשלה, החליטה להתנתק, למכור את נכסיה, איזה מין bargain עשו. מכירה בזול, שכל מי שהיתה לו דירה והיה נחשב כזכאי, רשאי עכשיו לקנות באפס או ב-10% או ב-15% את הדירה שלו. אבל במקביל, הממשלה התחייבה קודם כול שאת הכסף הזה היא תעמיד לרשות משרד השיכון כדי שיקנה דירות אחרות, וייתנו כך דירות חדשות לאותם זכאים. גם אם נצא מתוך הנחה שהם לוקחים את כל הכספים האלה וקונים בהם דירות חדשות, איך אפשר למשל למכור בירושלים 2,500 דירות ולקבל אולי את ה-20%? אז במשך עשר שנים, אם יש לך מלאי של אלפי דירות ויש לך בסופו של דבר תקציב שהוא בקושי מגיע ל-20%, ובעליית המחיר של הדיור זה הגיע אולי ל-10%, הכספים שנגבו על-ידי אותם זכאים שקנו את הדירות, איך אפשר לתת מענה למצוקות האמיתיות? פה הבעיה – המדיניות – שזה לא היה בתקופת ראש הממשלה הנוכחי, אדוני היושב-ראש. מנסים פה לעשות מסע נגד הממשלה הזאת, מנצלים את העובדה שכרגע הציבור מתארגן, וכאילו כל מה שקורה היום במדינה זה על ראשה של הממשלה הזאת. צריך לומר את האמת – שהממשלה הזאת עושה מה שממשלות אחרות לא עשו קודם לכן בנושא הדיור, בנושא המזון. וכשמדברים על דיור בר-השגה, אני רוצה לומר שזה דיור ובר להשגה. "ויצבור יוסף בר כחול הים", בר זה מזון. הססמה צריכה להיות דיור ובר להשגה. לא יכול להיות שהמחירים של מוצרי היסוד יהיו כל כך יקרים. אני הבוקר הלכתי לקנות לנכד שלי שוקו ולחמנייה, ובקבוק השוקו – – – היו"ר יצחק וקנין: אתה רוצה עוד דקה? נסים זאב (ש"ס): לא, קצת יותר. היו"ר יצחק וקנין: אני נותן לך עוד שתי דקות. נסים זאב (ש"ס): אדוני היושב-ראש, לא תאמין. תרגמתי את זה לדולרים, זה יצא 3 דולרים – שוקו ולחמנייה. כמה זה עולה בארצות-הברית? אני אומר לך, פחות. איך יכול להיות שבמדינת ישראל מוצרים בסיסיים עולים כל כך הרבה? ולכן, כשמדברים על אותן אמהות שבאו עם העגלות להפגין – בצדק. זה לא רק העגלה, זה כל מה שקשור מסביב לעגלה הזאת. והממשלה חייבת – וכפי שראש הממשלה בא ואמר, ושיעמוד בדיבורו ושלא יפחד ממסע ההשמצות ומהגיטרות שמנגנים היום במאהלים האלה. הוא הבטיח – – – ישראל אייכלר (יהדות התורה): נסים, אם הוא לא יפחד הוא לא יעשה כלום. נסים זאב (ש"ס): לא לא, הוא צריך לעשות, אני מדבר. הוא צריך לעשות, אני אמרתי את המלה הזאת, ואז לא לפחד. הוא צריך לעמוד מאחורי הדיבור שלו על הפחתת מע"מ ב-3%; הגדלת שכר נטו למשתכרים, אלה שמרוויחים בין 14,000 ל-19,000 שקלים; הקלות במיסוי על דירה ראשונה; הורדה של המכס על יבוא מוצרי חשמל, אלקטרוניקה. ואני רוצה לומר לך, אדוני היושב-ראש, במדינות רבות בעולם יש סבסוד של מוצרי יסוד. כל מדינה קובעת לעצמה איזה מוצרים בסדר העדיפויות שלה ללכת לקראת האזרחים. הגיע הזמן שגם הממשלה הזאת תעשה סדר. אני רק רוצה לומר משהו – – היו"ר יצחק וקנין: משפט אחרון. נסים זאב (ש"ס): אני אסיים. – – על דברי הבלע ששמענו פה מהבדואי חבר הכנסת טלב אלסאנע. הוא מדבר והביא את אותו המשורר שמדבר על מי שגוזל מדינה. אני רוצה לומר לך – הבדואים כל שנה באים לאו"ם ומסיתים נגד מדינת ישראל. יש להם שם קבוצות שלמות, ומה שהוא אמר פה שהם יוצאים בתביעה ייצוגית – זה חלק ממסע ההשמצות שלהם נגד המדינה. ואם אנחנו פה לא נוכל לענות להם כמו שצריך ולתת תשובות מתאימות, ונשאיר את הזירה של ההסברה – – היו"ר יצחק וקנין: תודה. נסים זאב (ש"ס): – – ושל ההסתה נגד עם ישראל ונגד מדינת ישראל בידי אויבי ישראל, שהם גם נציגי מדינת ישראל, אז אבוי לנו. הגיע הזמן שאנחנו נשיב בעצמנו, שמערכת ההסברה והתשובות שלנו – גם באו"ם, גם לקוורטט, גם לארצות-הברית, גם פה במדינת ישראל – ניתן תשובות ראויות ומשכנעות, ויש לנו מה להשיב. וכשהרב אייכלר בא ואמר – – – היו"ר יצחק וקנין: תודה. נסים זאב (ש"ס): אני אסיים כבר, אדוני היושב-ראש. – – – כשבא ואמר שמדינת ישראל ניתנה לעם היהודי, והביא את הפסוקים וציטט מאברהם, יצחק ויעקב, צריך לומר להם, לכל אלה שמתכחשים למדינת היהודים, למדינת ישראל ולהשתייכות שלנו כעם היהודי לארץ-ישראל, צריך להזכיר לכולם את חורבן בית ראשון, חורבן בית שני. ההיסטוריה של עם ישראל לא התחילה מהצהרת בלפור ב-1917 ולא מהקמת המדינה ב-1948. עם ישראל ישב פה בארץ-ישראל במשך אלפי שנים – – היו"ר יצחק וקנין: תודה. נסים זאב (ש"ס): – – מעבר להבטחות. עם ישראל היה בארץ-ישראל, כל היישובים האלה של יהודה ושומרון, הזכויות ההיסטוריות שלנו – אסור לנו לשכוח אותן, ולהביע אותן בכל הזדמנות. היו"ר יצחק וקנין: תודה. נסים זאב (ש"ס): אני מודה לך, אדוני היושב-ראש, שהארכת לי, נתת לי עוד שתי דקות. היו"ר יצחק וקנין: נתתי לך עוד ארבע דקות. נסים זאב (ש"ס): אבל אני רוצה לומר לך שאני פשוט פספסתי את ההסתייגות הקודמת שלי, ואני מודה לך על שנתת לי בהזדמנות הזאת להשלים. היו"ר יצחק וקנין: ברוחב לב נתתי לך. נסים זאב (ש"ס): תודה, אדוני. היו"ר יצחק וקנין: תודה לחבר הכנסת נסים זאב. חבר הכנסת אורי מקלב – איננו. אם כן, רבותי, תמו הדוברים. אנחנו סיימנו את סדר-היום. תם סדר-היום. הישיבה הבאה תתקיים ביום רביעי, ג' באב התשע"א, 3 באוגוסט 2011, בשעה 11:00. ישיבה זו נעולה. תודה.