קטע מדברי הכנסת

הצעת חוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה (תיקון מס' 30) (תגמולים ליתום משני הוריו), התשע"א–2011 [רשומות (הצעות חוק, חוב' כ/402).] (קריאה ראשונה) היו"ר מגלי והבה: אנחנו עוברים לסעיף 9 בסדר-היום: הצעת חוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה (תיקון מס' 30) (תגמולים ליתום משני הוריו), התשע"א–2011, של חבר הכנסת זבולון אורלב וחברת הכנסת דליה איציק, קריאה ראשונה. תציג לנו את החוק חברת הכנסת דליה איציק. עד שהיא תגיע לכאן, תרשו לברך את היתומים שנמצאים כאן אתנו ביציע ומכבדים אותנו בנוכחותם, ובאו לוודא שאנחנו מחוקקים את החוק הצודק הזה. ברוכים תהיו. בבקשה. דליה איציק (קדימה): אדוני היושב-ראש, אדוני השר, חברי חברי הכנסת, כל מה שאני הולכת להגיד כאן – על דעתו, ביוזמתו, בברכתו, בפועלו, בהרבה מרץ, בהרבה רחמים והרבה שכל של חברי חבר הכנסת זבולון אורלב. אדוני היושב-ראש – – – היו"ר מגלי והבה: רק רגע, גברתי. חברים בצדדים, הרעש מגיע עד לפה. דליה איציק (קדימה): חבר הכנסת יריב לוין, איך אני בטוחה שאתה רוצה להקשיב לי. יריב לוין (הליכוד): אני אפילו תומך במה שאת הולכת להגיד. היו"ר מגלי והבה: אלה בצדדים, העוזרים, לפעמים נראה לי שאנחנו צריכים להחליף אותם עם חברי הכנסת. חבר הכנסת אלכס מילר, אי-אפשר לעשות את ההתייעצות הזאת – אני מדבר אליך, חבר הכנסת מילר – אי-אפשר לקיים את ההתייעצות במקום אחר? מי זו הגברת שעומדת שם? תגידי לה שהאישור שלה לא יהיה תקף שבועיים במליאה. אלכס מילר (ישראל ביתנו): מה, מה קרה? היו"ר מגלי והבה: גם לך, אני קורא לך לסדר פעם ראשונה. זו כנסת, אדוני, או שתשב או שתצא החוצה. אלכס מילר (ישראל ביתנו): בסדר, תהיו רגועים. דליה איציק (קדימה): אדוני היושב-ראש, בהיותי יושבת-ראש הכנסת הגיעו, למזלנו אז, מנהיגים רבים מן העולם, וכמו תמיד רצינו, בצדק, להתפאר בהישגים שיש לה למדינת ישראל. אבל אני גם מאוד רציתי להראות את פניה הכואבות של מדינת ישראל, והפנים של מדינת ישראל כואבות. יום אחד התקשרתי לבחור שיושב כאן, עם כל אותן משפחות, שתיכף אדבר בהן, ובעצם אני עומדת היום לבקש סליחה: סליחה על מה שעשינו לכם, סליחה על שלא טיפלנו בכם בזמן, סליחה שהיינו אטומים, סליחה שלא הקשבנו לכם, סליחה שעשינו לכם עוול נוראי, סליחה, סליחה, סליחה. אדוני היושב-ראש, אני עוד מעט 20 שנה בכנסת, אני לא זוכרת ישיבות מן הסוג הזה. ישיבות – יושבים פה בני 22 משפחות ששני ההורים שלהם נרצחו בפיגוע. ואז התקשרתי למאיר, ששני ההורים שלו נרצחו, שלושת האחים שלו נרצחו במסעדת "סבארו" בירושלים. אני זוכרת את זה, אני ירושלמית, אני זוכרת את זה כמו היום. אני זוכרת שביקרתי את האחות שלהם ב"ביקור חולים", והיה לה שם טקסט לילדה הזאת, שזעזע אז את כל המדינה. צלצלתי אליו ואמרתי לו: תשמע, הנשיא סרקוזי מגיע ומגיעה רעייתו, אני מאוד רוצה שהם יראו אתכם. הוא דיבר אלי מאוד קשה: אני לא רוצה לשמוע, אני לא רוצה לבוא, הפקרתם אותי. לא הבנתי למה הוא מדבר אלי, אישית כמעט, ככה. הבטחתי לו שאחרי שהזוג סרקוזי לא יהיה כאן, אני אקרא להם ואקשיב להם. הקדשתי לזה רבע שעה וישבתי אתם שלוש שעות. הישיבה היתה עם מלא ממחטות ועם בכי קשה מאוד והמשפחה כמעט התפרקה לה. לאחר מכן התברר ש-22 משפחות הצטרפו אליהם. הם קוראים לעצמם "הילדים החסרים". ואז התברר שהמדינה שלנו באמת אטומה. יש פה לפעמים פקידים – יש פה פקידים מצוינים, אבל יש פה פקידים בלתי נסבלים. זה לא הפוליטיקאים, כי אנחנו לא ידענו. ואז התברר, אדוני, שאם איש נרצח, גבר נרצח, לא עלינו, בפעולת איבה, אשתו מקבלת גמלה. אם האשה נרצחת, הבעל מקבל גמלה. אבל אם שניהם נרצחים, הילדים לא מקבלים. זה פשוט מדהים. אני כבר לא מדברת על קבורה, אני לא מדברת שאין איש שמלווה אותם, אני לא מדברת על זה שאין פסיכולוגים. יותר מזה אני רוצה לספר לך: כל הילדים שיושבים פה, חלקם היו עדים לפיגוע, חלקם ראו את המחבל מרוצץ את – וישבו ככה, ועד שזה ועד שזה – דברים מזעזעים. מזעזעים. מזעזעים. עכשיו, אנחנו לא ידענו. הפקידים ידעו. איך זה קרה? אני לא האמנתי שאני שומעת את הסיפורים האלה. הילדים שלי לפעמים אומרים לי: אמא, כן, את לא יודעת כי את מנותקת, כי אתם מנותקים, כשרואים אתכם בקופת-חולים מתנהגים אחרת. התקשרתי לחבר הכנסת זבולון אורלב, הוא היה אז יושב-ראש ועדת העבודה והרווחה. אמרתי לו: זבולון, אני מבקשת שתעלה. וזבולון, כמו זבולון, מייד עולה. לא היה צריך להסביר הרבה ולא היה צריך להכביר מלים, הוא גם היה מודע לחלק מהנושאים, אבל אני חושבת שגם הוא הזדעזע מהעוצמה של הכאב, והוא התחיל לטפל בעניין כמו שהוא יודע. אמרתי לו שאני אישית ארד לוועדה, אני אטפל בזה. העברנו את זה בקריאה טרומית, ואז הגיעו הבחירות. אבל, אדוני, שלא תחשוב שמישהו מהפקידים הזדעזע נורא, שישב וראה את הכול. נכון, היו בחירות, זה עיקר את העניין, אבל אתה יודע, פקידים לפעמים רואים עוולה. אם הם באים ואומרים לשר: תקשיב, אדוני, אתה יודע, זה נורא ואיום וצריך לתקן את זה – ודאי שהיינו עושים את זה. זה לא מצדיק את מה שעשינו לכם, גם אני לא סולחת לעצמי שלא ידעתי. ואז הצלחנו לעשות משהו, וגם לי היו קשיים, והסבירו לי באוצר כמה כסף זה עולה וכמה זה קשה. הצעת החוק התקבלה, כמו שאמרתי, בסמוך לפיזור הכנסת השבע-עשרה, והכירה ביתומים עד גיל 37. אבל אתה יודע, אדוני, יש לך ילדים, שיהיו בריאים, ולכולנו יש ילדים, יש מישהו כאן בבית הזה – אני יש לי ילד בן 36, יש לי ילד בן 29 ויש לי ילדה בת 26. וכולם, אבל כולם, סמוכים על שולחני. הם לומדים באוניברסיטאות, הם עושים – מה, אנחנו לא עוזרים לילדים שלנו בגיל הזה? שמישהו העז להגיד לי: עד מתי הם יתומים? עד מתי את רוצה לזכור שהם יתומים? אני רוצה לזכור שהם יתומים עד מותם, כי אבא ואמא זה לא רק אבא ואמא, זה הכול. זה קידוש ביום שישי, זה הכול. זה גב, זה להישען. ואומרת לך את זה אשה שעומדת כאן, שיודעת מה זה חסרון אב, ולא בנסיבות הללו. ואני מזהירה את שר האוצר: לא יעזור לאף אחד, הצעת החוק הזאת תעבור. לא יעזור. זה מסוג הדברים שאסור לנו בכלל – אין צידוק לקיומה של מדינת ישראל, עד כדי כך אני אומרת, אם אנחנו לא בשביל הילדים האלה. אתם יודעים מה, אני כל כך נסערת. אתם צריכים ללמוד את העניין כדי להבין איזו ויה דולורוזה עברנו, זבולון ואני, וכמה הם עברו, שנים. לזה אני בכלל לא רוצה להתייחס. אני כבר לא מדברת על כימות של השכול. הלוואי שהיה להם כוח להעלות על הכתב את מה שהם עברו, כדי שזה יהיה כתב-אישום נגד החברים, נגד הפלסטינים הנחמדים, השכנים, הטרוריסטים שיש לנו. מי שמרים ככה יד על ילדים ועל הורים בצורה הזאת – זה לא קשור לאיתמר או למקום כזה: מי שבא לרצוח ילדים באיתמר כמו שהוא רוצח אותם, זה לא בגלל איתמר, זה בגלל שהוא רוצח. עכשיו, מזלי הטוב שהצעת החוק הזאת הגיעה לחבר הכנסת חיים כץ. עם חיים כץ לא מתעסקים, כי מי שמתעסק אתו לא נשאר בחיים. זה המזל. מסתבר שהכול כוח. זבולון ואני יודעים משהו בחיים הפוליטיים כאן, אז למדנו שאתו לא מתעסקים. גם אנחנו לא מתעסקים אתו. אבל הממשלה למדה שהיא לא מתעסקת אתו. זה לא הנושא שעלה לה בחיים. אתה יודע, זבולון, אני לא יכולה להתאפק, אני חייבת להגיד את זה. אני יודעת, ביקשת ממני לא לדבר על הממשלה, אני לא יכולה: זה רק בגלל שהם לא מתעסקים אתו. סוף-סוף – אני רוצה להגיד גם לפרח מלשכת ראש הממשלה מלה טובה. אני בטוחה שהיא גם דיברה על דעתו של ראש הממשלה. לצערי הרב, נוספה לנו עוד משפחה מאיתמר, שגם האבא וגם האמא נרצחו. רצח מזעזע. ואת זה אני אומרת גם לחברים שלי מהשמאל הקיצוני: אין לזה שום קשר לאיתמר ושום קשר למיקום. אני חוזרת ואומרת שמי שרוצח בצורה הברוטלית הזאת הוא רוצח כי הוא נבלה, ואם הוא יכול היה לרצוח בתל-אביב, הוא היה רוצח גם בתל-אביב. לא המיקום זה שהביא אותו לשם. שם זה כנראה יותר קל, וגם על זה פעם צריך לדבר. הצעת החוק הזאת עוברת, אחרי שאתם תחליטו, חברי, לידיים שלך, חבר הכנסת כץ, אדוני יושב-ראש הוועדה. אני בטוחה, ואני מבקשת ממך – אני יודעת, ראיתי איך דיברת, אני מכירה אותך לא מהיום. אני יודעת שאתה תעביר את זה הכי מהר שרק אפשר. אני רוצה שזה יעבור לפני סיום המושב. אני הבאתי אותם – לא אני, זבולון הביא אותם, אני הבאתי אותם, אנחנו בקשר אישי אתם. ראיתי אותך בישיבה הזאת, אומרים עליך שאתה בחור קשוח, ראיתי בזווית העין שלך גם את הדמעה. אני מבקשת שתעביר את זה, שזה יעבור לפני סיום המושב. אומרים שליד הקדוש-ברוך-הוא יש כיסא ריק, אומרים שעוד אף אחד לא נמצא ראוי לשבת שם. אולי בזכות הצעת החוק הזאת של זבולון אורלב, ושלי ושלך ושל כל אלה שיצביעו היום, אנחנו נסתכל פעם ליתומים האלה בעיניים ונגיד: לפחות קצת, קצת, קצת, קצת, תיקנו. אני מאוד מודה לכם, חברים. היו"ר מגלי והבה: תודה לחברת הכנסת דליה איציק, שריגשה את כולנו. זו אומנם הצעת חוק, אבל חשוב לכולנו שהיא תעבור. נרשמו כמה מחברי הכנסת לדון בהצעת החוק. אני אקריא את מי שרשום אצלי: חבר הכנסת דב חנין – לא נמצא כאן. חבר הכנסת אורי אריאל, נרשמת ואתה מעוניין לדבר, אז בבקשה. חבר הכנסת זבולון אורלב יסכם בסוף את הדיון, כי הוא שותף להצעה. וכמובן יש רשימה של חברי כנסת ואנחנו נקריא לפי הסדר. בבקשה, יש לך את הזמן שלך, אדוני. אורי אריאל (האיחוד הלאומי): מה זה הזמן שלי? היו"ר מגלי והבה: שלוש דקות. זה לדיון הזה, הזמן שלך הוא ארוך מאוד. אורי אריאל (האיחוד הלאומי): אני אשאיר לך עודף. היו"ר מגלי והבה: תודה. אורי אריאל (האיחוד הלאומי): מכובדי היושב-ראש, מכובדי חברי הכנסת, השרים, זו הצעת חוק שאין ראויה ממנה. צריך להודות ליוזמים, חברת הכנסת דליה איציק, חבר הכנסת זבולון אורלב ואחרים. לעתים, כשאתה מסתכל איך זה מתגלגל ומי מתנגד ולמה, ואתה רואה את היתומים שיושבים פה אתנו בערב הזה, אתה שואל את עצמך: האם זה מגיע לנו? כעם, עכשיו אני לא מדבר עליהם. האם ההתנהלות הזאת מגיעה לנו? האם כיהודים – כשאומרים: יהודים הם רחמנים, האם לזה הם מתכוונים? כשמתווכחים על קוצה של לירה, על קוצו של שקל, ומביאים את כולנו למין מציאות: החוק כן יעבור היום או לא יעבור היום, יצטרכו ערעור כזה, ימשכו אותו, יעשו תרגיל, חבר הכנסת כץ – ידידי, שאני יושב אתו עכשיו על חוק אחר, שיודע לדחוף את הדברים – יעשה ככה או ככה. רבותי חברי הממשלה, הרף לכם. באמת, אל תניחו תמיד, בכל דבר, בעיקר לא בדברים הללו, לאחרים לנהל את זה. תכניסו את הידיים פנימה, תגידו: זה מה שצריך להיות, ככה אנחנו רוצים שיהיה, כך זה מגיע. זה יהיה יותר יפה, יותר מתאים, וזה יעשה צדק גם עם היתומים, אבל גם עם עם ישראל. תודה. היו"ר מגלי והבה: תודה לחבר הכנסת אורי אריאל. חברת הכנסת ציפי חוטובלי, ואחריה – חברי הכנסת יעקב כץ, חיים כץ, מיכאל בן-ארי, נסים זאב, אורית זוארץ, עתניאל שנלר, ואני סוגר את הרשימה להתדיינות על החוק הזה. בבקשה. ציפי חוטובלי (הליכוד): אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, הכנסת הזאת ראתה הרבה סוגים של לוביסטים, הכנסת הזאת ראתה הרבה סוגים של מחלוקות פנימיות, של ריצות כאן, ברחבי המסדרונות, לכל מיני דברי חקיקה. הכנסת הזאת, נראה לי, מעולם לא ראתה דבר אנושי כל כך, טבעי כל כך, ברור כל כך, שסביבו מתנהלים בשבועיים האחרונים ויכוחים מיותרים כל כך. לפני שבוע קיבלתי שיחת טלפון ראשונה מאדם שהוא קרוב למשפחת הורוביץ, וביקשתי ממנו להסביר לי על מה המהומה; אמרתי לו: ברור שחוק היתומים יעבור בכנסת. הוא אמר לי: זה ממש לא ברור, יש מהומה גדולה שגורמת לחוק הזה להיתקע, ואנחנו זקוקים לכל קול של חברי הכנסת כדי להעביר אותו. זאת היתה סנונית ראשונה. אני מסתובבת כאן במסדרונות, אני רואה כאן את קבוצת הנערים, ילדים, בוגרים, שאיבדו את הוריהם בפעולות טרור. מדינת ישראל משלמת מחיר כל כך כבד על עצם קיומה, בכל מקום, ואני אומרת לעצמי – יש רגעים שבהם אסור שתהיה כאן מחלוקת, ויש רגעים שבהם הדבר המובן מאליו צריך להיעשות. וחבר הכנסת זבולון אורלב וחברת הכנסת דליה איציק, אני רוצה לברך אתכם – וחברי חבר הכנסת חיים כץ – אני רוצה לברך אתכם על זה שהגשתם הצעת חוק כל כך נכונה, שגורמת לנו להרגיש שאנחנו עושים צדק, מעט צדק. אבל המהומה הגדולה הזאת היא כל כך מיותרת, כל כך מיותרת, כל כך מייצרת עלבון כמעט למושג שנקרא תקציב, כי יש דברים שאין להם שיעור. וכשהתורה מדברת על רגישות לאלמנה, לגר וליתום, זה קודם כול צריך לבוא לידי ביטוי כאן, בחקיקה בכנסת. וכשרבים אתנו על שנים, ואז כששומעים את הסכומים – על 4 מיליון שקלים, סכומים שהם באמת כסף קטן שבכסף קטן בתקציב של מדינה – כל מה שנותר לי לומר זה רק דבר אחד: ראש הממשלה ושר האוצר, מדינת ישראל חייבת לתת הכול למען הילדים האלה, שמשלמים את מחיר הקיום שלנו, ששילמו את מחיר הקיום שלנו. ומי שבאמת אכפת לו, מי שבאמת אכפת לו איך שאנחנו נראים, חייב לחסוך מהדיון הציבורי את הוויכוח הזה, חייב לומר בקול מלא: אנחנו מאשרים את הצעת החוק הזאת, בלי אבל ובלי ערעור ובלי ערר ובלי מאבקים, כי זאת הצעת חוק צודקת, שסך הכול נותנת את הגיבוי של המדינה לאותה קבוצה קטנה כל כך של 80 ילדים, של 22 משפחות. מה זה המספרים האלה, מה זה המספרים האלה. בעולם מוכה טרור ופיגועים כמו שלנו, זה דבר כל כך מתבקש ומובן מאליו. וכמו שאף אחד לא יעלה על דעתו להתחיל לנהל כאן ויכוחים על קצבאות לאלמנות צה"ל, אני חושבת שגם כאן ראוי שכולנו נזכור שיש רגעים שצריך לשים את הוויכוחים הקמעונאיים הקטנים האלה בצד, ויבואו על הברכה כל חברי הכנסת שעסקו בחקיקת החוק החשוב הזה. אנחנו, חברי הכנסת, כולנו, בעד הצעת החוק הזאת, נצביע בעד הצעת החוק הזאת, ושר האוצר – באמת, שהוא בדרך כלל מושא להרבה מאוד ביקורת – אני חושבת שיחסוך מכולנו את ההתמודדות הזאת אם פשוט יודיע שאין שום הסתייגויות להצעת החוק הזאת והיא תעבור כפשוטה, כמו שהיא עוברת היום בקריאה ראשונה. תודה. היו"ר מגלי והבה: תודה. אני מזמין את חבר הכנסת יעקב כץ, בבקשה. יעקב כץ (האיחוד הלאומי): אדוני היושב-ראש, תודה, מכובדי השר, חברי חברי הכנסת ואחי גיבורי התהילה, כשקרו המקרים ומשפחותיכם נפגעו – ולא מדובר רק בהורים, מדובר גם באחים ואחיות – כולנו היינו יתומים. אבל אתם לא רק יתומים, אתם קודם כול גיבורים. אתם נישאתם, אתם הקמתם משפחות, אתם הולכים לשליחויות, אתם משרתים בצבא, אתם הולכים ליחידות עילית של צה"ל. חברי דוד גביש, השם ייקום דמו – חברי לצוות בסיירת שקד, שנפל שם במאורע הזה באלון-מורה יחד עם אשתו, אביו ובנו, רב-סרן במטכ"ל; משפחת סחיווסחורדר, עם כל ילדיה אשר נרצחו; ביבס, נעים, הורוביץ, בושקניץ ומשפחת דיקשטיין – שני הבנים, צבי יהודה ודידי, שלומדים אצלנו: אתם גיבורים, אתם לא רק יתומים. אתם ממשיכים הלאה, ואנחנו בזכותכם חיים. והמהלך של מדינת ישראל, שיבת עם ישראל לארצו כרוכה, לצערנו הרב – אבל זו הדרך, ככה גדלנו, ככה גדל גם יושב-ראש הכנסת, בהליכתו לצבא ובשרתו את היחידה – וכולנו פה חיילים. זבולון, מקבל אות העוז; חברת הכנסת דליה איציק, עם כל המעשים הגדולים שלה – אנחנו כולנו בעצם קודש למדינת ישראל, קודש להמשך הגאולה והשיבה. ואני רוצה פה לפנות לידידנו שאנחנו כל כך אוהבים אותו, השר בוגי יעלון – נערץ, רמטכ"ל, מוסר-נפש – שצריך לדאוג קודם כול שדברים כאלה לא יקרו בעתיד: צריך מוסר השכל, הפקת לקחים, כמו שלמדנו בצבא. ומה הפקת הלקחים הראשונה? שצריך להיות זהירים, שמקרים כאלה לא יחזרו על עצמם. ולכן, דווקא פה מעל בימת הכנסת אני קורא, כשאנחנו רואים את הגיבורים האלה שממשיכים בחיים ובונים ומקימים משפחות והם לנו לדוגמה איך לבנות את מדינת ישראל – סליחה, זה מפריע – דווקא פה אני פונה אליך, השר שנמצא פה: שצריך להיות מאוד מאוד זהירים בעתיד כשמדברים, גם במקרה של גלעד שליט שכולנו רוצים לראות בשובו הביתה, אבל הכול צריך להיעשות בצורה אחראית ובחשיבה ארוכת-טווח – – נחמן שי (קדימה): מה זה קשור? יעקב כץ (האיחוד הלאומי): – – ובחשיבה יסודית, ששום דבר לא יבוא על חשבון ההרתעה והאחריות על מדינת ישראל ועל תושביה. היו"ר מגלי והבה: תודה לחבר הכנסת יעקב כץ. חבר הכנסת חיים כץ. אחריו – חבר הכנסת מיכאל בן-ארי. חיים כץ (הליכוד): אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, הפתיח, מה שאני הולך להגיד, כבר אמרתי אותו בכנסת. זה היה כשהעברנו דרך הוועדה את חוק אלמנות צה"ל. ישב פה ראש הממשלה, ואמרתי לו: אדוני ראש הממשלה, אתה זוכר את הקטע ב"מגדלי דוד", שבאתי ואמרתי לך: אני לא רוצה שר, אני רוצה להיות יושב-ראש ועדת העבודה, הרווחה והבריאות, ותעביר לי את הקטע של הפנסיה. כי אני, כאילו אני מרגיש שלא הייתי חבר כנסת אם אני לא עובר דרך הוועדה הזאת. ואז זה היה בשבילי יום חג. אני מאוד מכבד גם את דליה וגם את זבולון, שהגישו את הצעת החוק, אבל אני לא צריך לבקש סליחה. למה אני לא צריך לבקש סליחה? כשאני ראיתי את החוק מונח על שולחני היה ברור לי שהחוק הזה יעבור הרבה הרבה לפני שהכנסת תצא לפגרה. וגם לא הייתי מוכן להתפשר, ואני הלכתי גם לשר האוצר וגם לגורמים הממשלתיים, ואמרתי לזבולון: אל תתערב, עזוב. דיברו: נעשה סייגים, ואמרתי: לא, אנחנו את החוק הזה נעביר כמות שהוא. וזבולון אמר לי: שמע, יש בעיה תקציבית, אמרתי לו: עזוב, אנחנו נעבור את זה, גם אם ניקח את המענק ונפצל אותו, ואנחנו נעביר את החוק שהוא לא יהיה תקציבי. וכך הדבר. החוק הזה עבר כהכנה לקריאה ראשונה, היום הוא יעבור קריאה ראשונה, ביום רביעי בשעה 10:00, יום רביעי הזה, יהיה דיון הכנה, שנייה שלישית, ובשבוע הבא ביום שני, ביום שלישי, הסאגה הזאת תיגמר. הסיפור הזה הוא סיפור כל כך מיותר. אני אומר לך, דליה, זה לקח, מהרגע ששמעתי עד הרגע שזה יעבור, שבועיים ימים. את היית יושבת-ראש הכנסת, ואת יודעת שחקיקה של שבועיים ימים זה חקיקה מאוד מהירה. אין יותר מדי חוקים שעוברים בשבועיים ימים. וכל ההסתייגויות של הממשלה וכל מה שזה, הכול הלך ונעלם. גם אתמול בוועדת שרים העלו כל מיני הסתייגויות על גילאים, אחוזי פנסיה. אמרתי להם, תשמעו: אתם תצטרכו לנצח את המליאה. אתם תצטרכו לנצח את המליאה. אני הולך על הצעת החוק הזאת, גורפת, מלאה, כפי שאני חושב שזה צריך להיות. אני לא חושב שאנחנו נעשה חנות מכולת ונוריד פה פסיק ושם – אני לא שם. אני פשוט לא שם. ישבתי עם סגן השר יצחק כהן אתמול, והוא אמר לי: חיים, אני אלך אתך עד הסוף. אני אלך, ואנחנו נוריד את כל הסייגים, וזה חוק אחד מתוך שניים. יש את זה ויש ניצולי השואה, שגם משחקים שם על גמלה: אלה שמקבלים 8,000 ש"ח לא יקבלו לחיתולים – גם החוק הזה יעלה לטרומית ביום רביעי, גם ניצולי השואה יעבור טרומית ביום רביעי הזה, ועד סוף המושב, תוך שבועיים הוא יעבור שנייה ושלישית. זה פשוט לא סביר ולא נורמלי ולא ענייני. אנחנו עם רחום וחנון. יש דברים לפעמים שאנחנו לא רואים. אני שמח שאתם העליתם את הצעת החוק. אני עוד יותר שמח שזה נפל בדיוק כשאני בתפקיד יושב-ראש הוועדה. היה ברור לי שאני הולך לקרב הזה. הם כבר שילמו את המחיר, ואנחנו צריכים להקל ולו במעט. להקל כבר אי-אפשר, שום דבר אנחנו לא יודעים להחזיר, אבל את המעט שאנחנו צריכים לתת לניצולי השואה וליתומים, ששילמו רק כי הם חיים בארץ הזאת, ורק כי הם יהודים, לא בגלל שום דבר אחר – אם אנחנו לא נדע לתת להם יד ברגע של משבר, ברגע של צורך, אז אני חושב שאין לנו זכות קיום, כך אני חושב. אני מאוד שמח – אני מאוד עצוב שזה קרה, אבל אני שמח שאני, יושב-ראש ועדת העבודה והרווחה והבריאות של הכנסת, יכול לתת להם עזרה מעטה ממדינת ישראל, שהיא גדולה, ללא שום התחשבנויות קטנות. אנחנו לא חנות מכולת. אתם צריכים לקבל את התמיכה, ואמרתי בוועדה, אמרתי לכם: אתם הגעתם למקום שרוצים לעזור לכם, ואני מקווה שבשבוע הבא – קודם כול, ביום רביעי הזה בשעה 10:00 נקבע דיון. הודעתי למנהלת הוועדה שאנחנו קובעים דיון להכנה לשנייה שלישית, ואני בטוח שבשבוע הבא, לא יודע אם זה יהיה ביום שני, אני לא יודע אם זה יהיה ביום שלישי, אבל או ביום שני או ביום שלישי אנחנו, המדינה וכנסת ישראל יעזרו לכם במעט. תודה רבה. היו"ר מגלי והבה: תודה לחבר הכנסת חיים כץ, שהוכחת לכולנו שאתה מחוקק חוקים, ובמיוחד החשובים שבהם. אני מזמין את חבר הכנסת מיכאל בן-ארי. אחריו – חבר הכנסת נסים זאב. מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי): אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, יתומים, אני עומד פה מבויש שאנחנו בכלל צריכים לדון בכזה חוק. אני חייב להגיד, כשאני יושב כאן, אני חוזר עשר וחצי שנים לאחור, ה' בטבת תשס"א, בוקר יום ראשון. אני בדרכי לתפילה עם תלמידי, אני שומע בחדשות של השעה 07:00: פיגוע קשה ליד עופרה – חשש ממעשי נקמה. זה מה שעניין כנראה את מישהו, חשש ממעשי נקמה. בנו של אישיות בכירה. שישה יתומים, שכרגע לא נמצאים כאן, איבדו ברגע אחד אבא ואמא: את הרב בנימין זאב כהנא, מי שהיה לי חברותא במשך שנים – על שמו קראתי לבני בנימין; אשתו טליה – על שמה קראתי את בתי טליה. ברגע אחד ילדים איבדו כל עולמם. הילדה הגדולה בת 12, יהודית, אספה את האחיות, הבן במקרה לא היה ברכב, הם הורידו אותו כבר בתלמוד-תורה שלו בבית-אל. האחות צביה נפצעה קשה, היתה מאושפזת כשהוריה הובאו למנוחות, באחת הלוויות הקשות שידעה ירושלים, היתה עדיין בטיפול נמרץ. אנחנו נמצאים כאן עכשיו, שנים ארוכות אחרי שהיתומים האלה מתמודדים התמודדויות בלתי נסבלת. אחרי שאני טיפ-טיפה התאוששתי מהבשורות הקשות, הגעתי לבית-החולים, ראיתי את הבן מאיר דוד, נכדו של הרב מאיר כהנא, השם ייקום דמו. ראיתי את העיניים האבודות, שעד היום מחפשות את עצמן. קצה קצה של הבנה של ילדים שאין להם כבר שום אחיזה בעולם. הילדים האלה, גם אלה וגם אלה, קיבלו חיבוקים חמים מכל הסביבה, מאחים, מדודים, מהאחים של ההורים אני מתכוון, הדודים, מהסבים ומהסבתות, למי שהיה, אבל זה לעולם לא מחזיר. אני תוהה, האם ההתנגדות או ההצטעצעות בתוך הכיסא של האוצר נובעת מכך שהיא לא עושה את מה שביקש חבר הכנסת – שלא יהיו כאלה ילדים יותר? הרי זה היה ברור. יחד עם בנימין כהנא, שהיה לי חברותא, הפגנו ואמרנו: אל תיתנו להם רובים. נתנו להם רובים, אמרו: יהיה הסכם שלום, הסכם אוסלו; עכשיו מקימים פה רשעות פלסטינית, מחמשים אותה. אז כדאי שהתקציב הזה, שאנחנו מקציבים עכשיו לילדים האלה, יהיה אחרון, וכדי שזה יהיה אחרון, כדאי שנפיק את הלקח, כדאי שנלמד שעם המחבלים הרצחניים האלה אין שלום: אני שלום אדבר והמה למלחמה, לרצח אכזרי. והחוק הזה, שאני אומר שוב: הוא מביש – אני מודה לך, חברת הכנסת דליה איציק, אני מודה לך, חבר הכנסת זבולון אורלב, אבל הוא מביש. מביש שאנחנו בכלל צריכים לחוק ושהדברים הם לא מובנים מאליהם. תודה רבה. היו"ר מגלי והבה: חבר הכנסת נסים זאב. אחריו – חברת הכנסת אורית זוארץ. אחרון הדוברים מחברי הכנסת, לפני שיסכם חבר הכנסת אורלב, יהיה חבר הכנסת עתניאל שנלר. לאחר מכן נעבור להצבעה. נסים זאב (ש"ס): אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, "כי אבי ואמי עזבוני וה' יאספני". כשמדובר ברצח כפול של הורים, אב ואם, הטרגדיה הנוראה, במשך כל ימי חייהם של אותם יתומים, גם כאשר חולפות שנים, הפגיעה הנפשית והסבל והכאב – אי-אפשר לתאר. ולכן, אני חושב שאין חוק יותר מוסרי, אנושי, מהחוק הזה. ואני חושב שזה חוק שבכלל לא שנוי במחלוקת. אני גם לא חושב שזה נכון ליצור איזה מין אווירה כזאת שהיה מישהו בעד, והיה נגד, והיה אולי איזה רצון של מישהו לא להצביע בעד. אני מבין שהאוצר תמיד מתנגד לכל דבר חדש שמעלים, אבל בסופו של דבר, עד שזה מגיע למצב של דיונים ושל הצבעה, ובדיוק על חוק כזה שהוא כל כך אנושי, ודאי שהאוצר לא יכול להתנגד לו. צריך תמיד לזכור שאסור לנו לשכוח את הטרור שסובב אותנו, אויבים מבית ומבחוץ, כאשר אוטובוסים התפוצצו לנו ועשרות הרוגים של משפחות שלמות שנטבחו ונרצחו. הייתי רק מבקש, אדוני היושב-ראש, צריכים פה לתקן: יתום משני הוריו, שנפטרו. משום מה זה נראה איזה מין פטירה אחרי 120 שנה. צריכים לתקן: שנרצחו. הרי מדובר פה ברצח, מדובר פה ברוצחים שבאו ורצחו את אותם הורים. אני מאוד שמח לשמוע שדליה איציק אמרה שמבחינה גיאוגרפית זה לא משנה אם זה באיתמר או בכל מקום אחר. ומשפחת פוגל זו דוגמה שהורים נרצחו בירושלים, והורים נרצחו באיתמר. אז אני רוצה לומר לכם שאותו עיקרון חל גם בכל הנושא של החרם. כשבאים להחרים דברים שקשורים לציפור נפשה של מדינת ישראל, ולכלכלה של מדינת ישראל, צריך לזכור שמבחינה גיאוגרפית אי-אפשר להחרים חלק אחד ולומר: פה זה אפשר, ופה אי-אפשר; פה מותר להחרים, ופה אי-אפשר להחרים. לכן, אני רוצה לומר שכל החוק הזה של החרם – וזו הזדמנות לדבר על זה – זה בעצם לא חרם. זה לעצור את החרם של אנשים שרוצים לבטל את מדינת ישראל ולא לאפשר לנו להתקיים במדינה הזאת. היו"ר מגלי והבה: תודה לחבר הכנסת נסים זאב. חברת הכנסת אורית זוארץ. אורית זוארץ (קדימה): כבוד היושב-ראש, כבוד השר, חברי וחברותי חברי הכנסת, ילדים יקרים, אני בעיקר מרגישה בושה שמדינת ישראל לא מצאה פתרון במסגרת מינהלית כזאת או אחרת כדי לחסוך – – – אנסטסיה מיכאלי (ישראל ביתנו): איזה בושות? לא מצאו פתרון. יושבים כאן בשביל לשמוע. היו"ר מגלי והבה: חברת הכנסת אנסטסיה, מה קרה? אורית זוארץ (קדימה): יש נושאים מינהליים, חברת הכנסת אנסטסיה, שאפשר למצוא פתרון במסגרת מינהלית, לא צריך – – – אנסטסיה מיכאלי (ישראל ביתנו): – – – היו"ר מגלי והבה: רגע, רגע. תן לי. אורית זוארץ (קדימה): – – – לבית הזה ולבזות ככה את כולם, כמו עניים בפתח. יש לנו אחריות, והמדינה צריכה לקחת אחריות על יתומיה. לא הכול כסף. יתמות היא לא רנטבילית – וזה לאוצר – כמו שהביטחון של מדינת ישראל הוא לא רנטבילי, ואף אחד לא בוחן את סוגיית הביטחון של מדינת ישראל דרך החור בגרוש. גם את יתומי מדינת ישראל אסור לבחון דרך החור שבגרוש. זה המבחן שלנו כשליחי ציבור, כנבחרי ציבור. אני רוצה להודות לחברת הכנסת דליה איציק ולחבר הכנסת זבולון אורלב, שהם באמת העלו את הסוגיה הזאת על סדר-היום והם מקדמים אותה בחקיקה, יחד עם חבר הכנסת חיים כץ. אני חושבת שזה לא לעזור לכם, הצעת החוק הזאת, זה לעזור לעצמנו; לעזור לעצמנו למחות את הביזיון הזה ואת הרגעים האלה שבהם אנחנו נמצאים. ולאוצר – בלי הסתייגויות, ובלי להתבזות, ולתת מענה. אני מקווה מאוד, חברת הכנסת דליה איציק, שהחוק הזה ייתן מענה גם ליתומים שהוריהם נרצחו בחו"ל בגלל יהדותם, והם אזרחי מדינת ישראל, והיו לנו גם מקרים כאלה. המכנה המשותף של כל היתומים שיושבים כאן זה שהם יהודים, והם בחרו לחיות במדינת ישראל, והם משלמים את המחיר. ולכן, כבוד השר, אני מצפה שבמסגרת התקציב יינתן מענה מלא ושלם, לא מוגבל בגיל, ולא מוגבל בשום נושא אחר. תודה. היו"ר מגלי והבה: תודה לחברת הכנסת אורית זוארץ. חבר הכנסת עתניאל שנלר. עתניאל שנלר (קדימה): תודה. אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, ראשית – תודה; תודה לחברת הכנסת דליה איציק ולחבר הכנסת אורלב וחבר הכנסת כץ. זו דוגמה למהות אמרת חז"ל: כל ישראל ערבים זה לזה. אם זו לא ערבות, אינני יודע מהי ערבות. זה הנשמה של הערבות ההדדית. כאן מתגלה דבר מדהים היום, הערב הזה, בבניין החשוב הזה, בכנסת ישראל. הנשמה היהודית מדברת מכל אחד ואחד, ומי ששמע את כל הדוברים – דיבר לא רק מהראש, אלא מתוך הנשמה היהודית שלו; ואלה שאינם יהודים, מתוך אותה נשמה של האדם שבו. בעיני, זה הביטוי "כל ישראל ערבים זה לזה". הסכמה מקיר אל קיר. לא ויכוח פוליטי, לא ויכוח רעיוני, לא ויכוח מדעי. אתם יודעים מה? פשוט לא ויכוח, ותודה לכם על כך. שאלת הדמים – האם היא יקרה, או לא יקרה, מעל 5 מיליון, מתחת ל-5 מיליון – זה לא חשוב. קול דמי אחיך צועקים אליך מן האדמה – זה המהות של "דמי אחיך". הדם של לשלם בו בדם, בדמים אחרים. אלו ששילמו בדם הוריהם, נשלם אנחנו בדמי המדינה שלנו. כמה יפה השעה הזאת, שעת הכנסת, שהיא הבית של כל העם, הבית שלא רואה הבדל בין בניו, ורואה את האחריות כלפי כלל בניו ללא שום הבדל. נדמה לי שהחלטת הכנסת היום – בעזרת השם במהלך השבוע הבא – היא הביטחון והאחריות של הכנסת כהורים כלפי ילדיהם, כלפי בניהם, כלפי עתיד נכדיהם. הוריכם מביטים מלמעלה, אנחנו נצביע מלמטה, ונאמר לכולם: זו שעתה היפה של כנסת ישראל, המבטאת את מאמר חז"ל, והאחריות שחז"ל לימדו אותנו: כל ישראל ערבים זה לזה. תודה רבה. היו"ר מגלי והבה: תודה לחבר הכנסת עתניאל שנלר. יסכם את הדיון אחד מחברי הכנסת היוזמים, חבר הכנסת זבולון אורלב. זבולון אורלב (הבית היהודי): אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, מכובדי השר, חברי וידידי כאחים לי, כבנים לי – היתומים, אדוני היושב-ראש, רק כדי להדגים במה אנחנו עוסקים, אני ביקשתי מהיתומים להשתתף אתנו היום בדיון, כמו שביקשה גם חברת הכנסת דליה איציק. הגיע לשער פולומבו גם אחד היתומים, שהוא בן 15. תשמעי, דליה, הגיע אחד היתומים, בן 15, בניה, עם החולצה השחורה, בניה דיקשטיין, הבן של הרב יוסי וחנה דיקשטיין. הרב יוסי היה מוכר לי, חבר בתנועתנו, חבר טוב. באותה פעולת רצח בתשס"ב נרצח גם הבן שובאל. ולבניה אין תעודת זהות, ואין לו אבא, ואין לו אמא. הוא לא רשום בשום תעודת זהות. אז איך הוא ייכנס לכנסת? היו צריכים ללכת לזהות אותו, וכך הוא נכנס לכנסת. דוגמית קטנה. דוגמה מהחיים, שאומרים: יתומים מאבא ואמא, מפעולת טרור חבלנית, שהמדינה אחראית לה. המדינה צריכה להיות האבא והאמא של היתומים האלה. ואני אומר ליתומים: ברוך השם, יש כנסת ויש ממשלה בירושלים, שיודעים לחבק אתכם, גם אם באיחור, ויודעים לקחת אחריות לעתידכם במקום אבא ואמא שנרצחו בידי מחבלים, טרוריסטים בני עוולה. וגם אם חבלי הלידה היו קצת ארוכים, קשים וכואבים, בסוף תלד הכנסת חוק שימלא את הצרכים וייתן מענה הולם וראוי ליתומים. חברי חברי הכנסת, איש מאתנו לא רשאי לדון את היתומים בבקשתם. איש מאתנו. אנחנו אומרים: אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו. ואני מתפלל שאיש מאתנו, חס וחלילה, לא יגיע למקומם. ואני אומר לכל הפקידות המקצועית – ותיכף אומר משהו לגבי הדרג המדיני – אני אומר משהו לאנשי הדרג המקצועי בביטוח הלאומי, לדוגמה: זאת לא החלטה כלכלית, זאת החלטה מוסרית. זאת לא החלטה מקצועית, זאת החלטה אנושית. מותר לנו. מותר לנו כמדינה – ואין עוד מדינה כזאת בעולם שצריכה להתמודד עם חיות-אדם, חיות טרף, שרוצחות בדם קר משפחות שלמות. זאת החלטה של חוסן לאומי, זאת החלטה של אחריות לאומית, ומותר לנו להעניק ביד רחבה ל-80 יתומים מ-25 משפחות. בהצעה המונחת לפניכם כתוב שהצעת החוק היא תקציבית. פנינו אל ראש הממשלה ואל שר האוצר – ואני מודה לך, שר האוצר, שהגעת אלינו, אני מבין שגם ראש הממשלה צפוי להיכנס – ואני רוצה להודות לכם על הרגישות הגבוהה, ועל כך שקיבלנו מכתב מרכז ביטוח לאומי – רווחה וקליטה באגף התקציבים במשרד האוצר, דב בארי, שבשלב זה של הקריאה הראשונה הממשלה לא תתנגד להעברת התיקון לקריאה הראשונה בנוסח הנוכחי, ולכן הצעת החוק איננה תקציבית. חיים כץ (הליכוד): אחרת לא היינו מצביעים עליה. זבולון אורלב (הבית היהודי): אנחנו אמרנו מראש שנצביע, ואם יהיה צורך, יהיו 50. אבל ברוך השם, כמו שאמרתי בתחילת דברי, יש גם כנסת וגם ממשלה בירושלים, ואני חושב שהתעלינו על עצמנו, ואני מודה לכם, גם לראש הממשלה וגם לשר האוצר, על גילוי הרגישות, וגם לשר הרווחה משה כחלון. עמיתתי חברת הכנסת דליה איציק, מה אני אכביר מלים? היא הנשמה, הנשמה שעומדת מאחורי העניין. וכמובן, יחד עם יושב-ראש ועדת העבודה והרווחה חיים כץ, שאני חושב שיש רגעים שהוא מלמד את כולנו, למרות שחלקנו ותיקים ממנו, פרק באחריות אנושית, בערבות הדדית, כמו שציינו כאן. אני רוצה גם לומר מלה טובה לצביקה ברוט מ"ידיעות אחרונות", שיש לו חלק נכבד בעניין הזה. ואני מקווה מאוד שגם בקריאה השנייה והשלישית – וההכנה תהיה, כמו שהכריז יושב-ראש הוועדה, ביום רביעי – נוכל להעביר את החוק בתמיכת הממשלה, ולא נצטרך אפילו להמתין לוועדת השרים ביום ראשון. אדוני ראש הממשלה, כולנו מודעים לכך שטרחת ונשארת עד עכשיו, וגם שר האוצר נשאר עד עכשיו, כדי לבוא במיוחד להצביע על החוק הזה. אני רוצה לנצל את הבמה ולהודות לך על הרגישות האנושית – אתה אח שכול; אנחנו לא יודעים לעמוד במקום הזה – וגם להודות לשר האוצר על האחריות הגדולה ועל הנכונות לראות בחוק הזה לא חוק כלכלי, אלא חוק מוסרי. אני מאוד מקווה שההצבעה שלכם אתנו כאן היום תסמן את הדרך ונוכל להעביר את החוק בקריאה שנייה ושלישית כבר בשבוע הבא. תודה לכולכם, ונצביע כולנו כאחד. היו"ר מגלי והבה: תודה לחבר הכנסת זבולון אורלב. אני חושב שאתה ביטאת את עמדת כל מי שנמצא ויושב, אני מקווה, בבית הזה. חברי חברי הכנסת, אנחנו עוברים להצבעה על הצעת חוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה (תיקון מס' 30) (תגמולים ליתום משני הוריו), התשע"א–2011, בקריאה ראשונה. נאפשר לחבר הכנסת אורלב להגיע למקומו, ואנחנו נעבור להצבעה. הצבעה מס' 13 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 41 נגד – אין נמנעים – אין ההצעה להעביר את הצעת חוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה (תיקון מס' 30) (תגמולים ליתום משני הוריו), התשע"א–2011, לוועדת העבודה, הרווחה והבריאות נתקבלה. היו"ר מגלי והבה: בעד – 41, אין מתנגדים, אין נמנעים. אם כך, הצעת חוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה (תיקון מס' 30) (תגמולים ליתום משני הוריו) עברה בקריאה ראשונה ותעבור לוועדת העבודה, הרווחה והבריאות להכנתה לקריאה שנייה ולקריאה שלישית. אני מאוד מודה לכם.