קטע מדברי הכנסת
הצעת חוק ציון יום רצח העם הארמני, התשע"א–2011
[הצעת חוק פ/2912/18; נספחות.]
(הצעת חבר הכנסת אריה אלדד)
היו"ר ראובן ריבלין:
רבותי חברי הכנסת, אנחנו ממשיכים, ולפנינו הצעת חוק ציון יום רצח העם הארמני, התשע"א–2011, של חבר הכנסת אריה אלדד. בבקשה, עשר דקות עומדות – ישיב השר לנדאו בשם שר החוץ.
אריה אלדד (האיחוד הלאומי):
אדוני היושב-ראש, תודה, גברתי ורבותי השרים, חברי חברי הכנסת – – –
היו"ר ראובן ריבלין:
בהחלט מצוין, אדוני הציע את הצעת החוק הזאת כאשר פרלמנטרים יהודים מכל העולם יושבים פה.
אריה אלדד (האיחוד הלאומי):
אדוני יושב-ראש הכנסת, כשהייתי ילד הייתי נוהג בימות הקיץ לבקר במקום שאני בטוח שגם אתה ביקרת בו, בבית-אהרונסון בזיכרון-יעקב.
היו"ר ראובן ריבלין:
ניל"י.
אריה אלדד (האיחוד הלאומי):
ובבית-אהרונסון, בביתה של רשת הריגול היהודית שקמה בארץ כדי לרגל נגד הטורקים, להקל את כיבוש הארץ בידי הבריטים, פגשתי את רבקה אהרונסון, הנצר האחרון לבית אהרונסון, שחיה כשאני הייתי ילד. ושם שמעתי את הסיפורים שלה על אהרן, ועל אבשלום פיינברג, ועל יוסף לישנסקי, וגם על אחותה שרה.
ושם שמעתי לראשונה על רצח העם הארמני. שרה אהרונסון היתה נשואה ליהודי טורקי, וכשפרצה מלחמת העולם הראשונה היתה באיסטנבול, ובטורקיה היתה עדה למעשי הטבח ההמוניים, הגירוש, צעדות המוות של האוכלוסייה האזרחית הארמנית. מרבקה שמעתי ששרה תיארה בפניה פסי רכבת שהיו דורסים בהם המוני ארמנים תוך הסעת הרכבת על אלפי אנשים כפותים.
שרה אהרונסון החליטה למנוע גורל דומה מיהודי ארץ-ישראל, חזרה לארץ והחליטה יחד עם אחיה אהרן להקים את מחתרת ניל"י. וכשגדלתי, אדוני היושב-ראש, קראתי ספר – שוב, אני בטוח שקראת.
היו"ר ראובן ריבלין:
מחתרת ניל"י לבני-הנוער, שהיא "נצח ישראל לא ישקר".
אריה אלדד (האיחוד הלאומי):
אכן, ניל"י – "נצח ישראל לא ישקר". וכשגדלתי קראתי ספר שאני משוכנע שגם אתה, אדוני היושב-ראש, קראת, את פרנץ ורפל, "ארבעים הימים של מוסא דאג", והוא שחתם את יחסי האישי אל הפרשה הנוראה הזאת בתולדות האנושות, של רצח העם הארמני. ויש אומרים שדי בשתי חוויות ילדות ונערות כאלה כדי לחתום יחס, כדי לדעת מה צריך – מה נכון – לעשות.
אבל כשגדלתי קראתי עוד, על אדישות העולם כולו ביחס לרצח העם הארמני, ולמדתי שהיחס הזה של העולם היה אחד השיקולים של אדולף היטלר – כאשר הוא נשאל ב-1939 מה יגיד העולם אם נבצע את תוכנית ההשמדה נגד היהודים, הוא ענה: מי זוכר היום את רצח העם הארמני?
ולכאורה, די בכל הדברים הללו כדי שישראל תצטרף ל-22 המדינות שכבר הכירו ב-24 באפריל 1915 כיום הזיכרון לרצח העם הארמני. ביום הזה אספו הטורקים 250 אינטלקטואלים, אנשי ציבור ארמנים, ורצחו אותם עוד באותו ערב, ואחר כך התחילה המאסה הגדולה של הגירוש, ההגליות, צעדות מוות, בלי אוכל, בלי מים, לכיוון סוריה, לכיוון חאלב.
ואם מישהו זוכר את השם דיר-א-זור, דווקא מההיסטוריה הקרובה שלנו, כמקום שבו עמד מתקן גרעיני סורי, אז דיר-א-זור נזכר לפני כן בהיסטוריה האנושית כמקום שבו נרצחו כנראה רבבות רבבות של ארמנים במלחמת העולם הראשונה.
דיווח טורקי רשמי מ-1919, לאחר מלחמת העולם הראשונה, אמר כי 800,000 איש נרצחו, אם כי היום שלטונות טורקיה מדברים רק על 300,000, מספר שאין לו ביסוס בשום מקור היסטורי. דווקא הגרמנים, בעלי-בריתם של הטורקים במלחמת העולם הראשונה, הגישו את הדוח הרחב ביותר, וראש המודיעין הגרמני, ב-1916, מדווח על 1.5 מיליון ארמנים שנרצחו.
כאמור, 22 מדינות בעולם כבר הכירו – ובהן צרפת, קנדה וארצות-הברית – הכירו ברצח העם הארמני. ישראל הרשמית מתחמקת; מתחמקת "בגלל החשש לפגוע במרקם היחסים העדין שבין ישראל וטורקיה".
חברי הכנסת, נניח שזה היה פעם נכון; נניח שבשביל למכור נשק ולהתאמן בשמי טורקיה, וכדי לזכות בתמיכה שלהם במזרח התיכון, שכל כך קשה לחיות בו – נניח שבשביל זה היינו מוכנים להקריב ערכים וצדק היסטורי. פוליטיקה, אתם זוכרים, היא אמנות האפשרי. אבל כתמורה להימנעות הזאת שלנו תקפה טורקיה את ישראל שוב ושוב בארסיות שלא היו לה מתחרים רבים בכל זירה בין-לאומית, ותחת הסיוע המוסרי שהתבקשנו להגיש לארמנים, ולא הגשנו, קיבלנו את הסיוע של הטורקים ל"חמאס" בדמות המשט שעתה זה מלאה לו שנה.
ה-IHH, ארגון טרור שיש אומרים שאפילו ממומן באופן חלקי על-ידי ממשלת טורקיה, לא רק נתמך ארגונית, ומי שמטיל ספק במידת השליטה שיש לטורקיה ב-IHH יכול לראות שהיום, כשהם רוצים קצת, אז ה-IHH לא משתתף כל כך, כארגון, במשט, וה"מרמרה" לא יוצאת. אז הנה, שוב יש לנו רגישות, אחרי ששנה התמונות של אותם פעילי ה-IHH, מה שהם עשו בחיילי צה"ל, חרותות בזיכרוננו, והרגישות הידועה עם טורקיה כאילו נעלמה, אז בימים האחרונים שוב אנחנו סובלים מאיזה רגישות יתר במערכת היחסים הזאת.
חברי הכנסת, אי-אפשר לרתום עניינים ערכיים, מוסריים, של צדק היסטורי, לתועלת יחסית רגעית כזאת או אחרת, שגם היא מתפוצצת לנו בפנים. בדילמה שמטילים בפנינו, אם להיות צודק או להיות חכם, אני אומר שעשיית צדק היסטורי עם העם הארמני בסוגיה הזאת היא גם להיות צודק וגם להיות חכם – לא זה או זה.
על כל פנים, לאחר שהבנתי שוועדת השרים לחקיקה התנגדה לחוק הזה, ולאחר שהבנתי שגם קדימה, מהאופוזיציה – – –
ישראל חסון (קדימה):
אריה, יכול להיות שיש חופש הצבעה.
אריה אלדד (האיחוד הלאומי):
אני הבנתי שיש התנגדות לחוק.
על כל פנים, כיוון שהבנתי שהחוק ייפול, ולא רציתי שייפול, אני נעניתי ברצון להצעה להפוך אותו להצעה לסדר-היום ולדון בו בוועדת החינוך. אני מקווה שלפני שימלאו 100 שנים לרצח העם הארמני, העם היהודי במדינת ישראל יהיה מספיק חזק מוסרית כדי להכיר בפשע ההיסטורי הזה.
היו"ר ראובן ריבלין:
תודה רבה. חברת הכנסת זהבה גלאון ביקשה ממני להזכיר שביציע יושבים אנשי הנציגות הארמנית בישראל והפטריארכיה. יש לי כבוד גדול אליהם. יחד עם זה אינני מזכיר שהם נמצאים באולם, אף שאני מקדם אותם בברכה, משום שהעניין אינו נוגע לארמנים, הוא נוגע לעם בישראל, לעם היהודי. אנחנו באים לשאול אם אנחנו יכולים להתעלם מרצח עם שנגרם לעם אחר, כיהודים. לכן אני חושב שלא צריך להזכיר שהמשלחת הארמנית נמצאת פה, כאילו היא מפקחת עלינו למענם. אנחנו כאן באים להצביע על רצח עם באותו יום שהוכר על-ידיהם. אנחנו מכבדים אותם. גם היום אנחנו מכבדים אותם, אבל נדמה לי שהיום הוא עניין לעם היהודי.
אני מודה לחבר הכנסת אריה אלדד – אני מדבר ברמה האישית, לא ברמת הכנסת, אני מודה לו על הנאום שלו, אני מזדהה עם כל מלה. תודה רבה.
כמובן, אם אתה הסכמת להעביר את זה כהצעה לסדר-היום שתידון בוועדת הכנסת, אנחנו בכל מקרה נצביע בעד. בבקשה, אדוני השר עוזי לנדאו, אשר יביע את עמדת הממשלה בשם שר החוץ.
שר התשתיות הלאומיות עוזי לנדאו:
אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, חבר הכנסת אלדד, אני אביא בפניך את עמדת משרד החוץ כפי שהוכנה לקראת הדיון הזה: כיהודים וכישראלים יש לנו רגישות מיוחדת ואף חובה מוסרית להזכיר טרגדיות אנושיות, בהן את מעשי הטבח באוכלוסייה הארמנית שאירעו במהלך מלחמת העולם הראשונה בשנים 1915–1916, שנותיה האחרונות של האימפריה העות'מאנית. מדינת ישראל מעולם לא הכחישה אירועים נוראים אלו. אדרבה, אנו מבינים את עוצמת הרגשות הקשורים, בהתחשב במספר הקורבנות הגדול ובסבל הקשה שעבר על העם הארמני.
עם זאת, במהלך השנים הפך הנושא, שלא בטובתו, לנושא פוליטי טעון בין הארמנים לטורקים, וכל צד מנסה להוכיח את צדקת טיעוניו באשר לאירועים ההיסטוריים שהתרחשו באותה עת. לחקר האירועים בסוגיה רגישה זו יש להגיע תוך דיון פתוח המבוסס על נתונים ועובדות ולא על-ידי החלטות או הצהרות פוליטיות. מדינת ישראל מבקשת, לפיכך, שלא לקבוע מוסכמות לאשר אירע, שכן אלו הינן בחזקת צידוד בעמדות פוליטיות של אחד הצדדים.
אנו מקווים ששתי המדינות המצויות כרגע בעיצומו של דיאלוג ביניהן במאמץ להגיע לפיוס היסטורי, ואף הגיעו להסכם בנושא, שעדיין לא אושרר על-ידי בתי הפרלמנט בשתי המדינות, תקיימנה דיאלוג פתוח ומעמיק אשר יאפשר להן להבריא פצעים שנותרו פתוחים עשרות שנים.
לאור זאת אני מצטרף להצעת חבר הכנסת אריה אלדד לדון בנושא הזה כהצעה לסדר-היום בוועדת החינוך של הכנסת. תודה רבה, אדוני היושב-ראש.
היו"ר ראובן ריבלין:
גם מסע של אלף קילומטרים מתחיל בצעד הראשון. אנחנו כבר עשינו אותו כמה פעמים, ואנחנו מתקדמים בצעד נוסף. אני מודה לך, חבר הכנסת אלדד.
אנחנו עוברים להצבעה בנושא זה. ההצעה הפכה להיות הצעה לסדר-היום. לכן הממשלה עצמה גם היא מסכימה לדון בכנסת ישראל ברצח העם הארמני, ואינה מבקשת להסיר את הנושא מסדר-היום. הדבר הזה הוא בהחלט התקדמות לקראת אותו רגע שבו אנחנו, כעם יהודי, שהוא חלק מהעם בישראל, ונדמה לי שגם הערבי היושב בישראל חושב באותה דרך ובאותה צורה לגבי אותו נושא.
אני מזמין את חברי הכנסת להצביע. מי שמצביע בעד – מצביע בעד העברת הנושא לדיון בוועדת החינוך כהצעה לסדר-היום; מי שמצביע נגד מבקש להסיר מסדר-היום. נא להצביע, רבותי.
הצבעה מס' 3
בעד ההצעה להעביר את הנושא לוועדה – 25
נגד – 1
נמנעים – אין
ההצעה להעביר את הנושא לוועדת החינוך, התרבות והספורט נתקבלה.
היו"ר ראובן ריבלין:
בעד – 25, נגד – 1, אין נמנעים.
לפני שנמשיך בסעיף הבא בסדר-היום נפסיק לדקות מספר את החקיקה ונקבל את פניהם של הפרלמנטרים היהודים אשר באו לכנס פרלמנטרים יהודים בישראל, הנערך מדי פעם בפעם.