קטע מדברי הכנסת
הצעת חוק חנייה לנכים (תיקון – הודעת תשלום קנס בשל חנייה במקום אסור), התש"ע–2009
[הצעת חוק פ/1917/18; נספחות.]
(הצעת קבוצת חברי הכנסת)
היו"ר אורלי לוי אבקסיס:
אנחנו עוברים להצעת החוק הבאה בסדר-היום: הצעת חוק חנייה לנכים (תיקון – הודעת תשלום קנס בשל חנייה במקום אסור), התש"ע–2009, של חברי הכנסת אילן גילאון וניצן הורוביץ. חבר הכנסת אילן גילאון יעלה לנמק.
אילן גילאון (מרצ):
תודה רבה, גברתי. רבותי השרים וגברתי השרה – – –
היו"ר אורלי לוי אבקסיס:
רק רגע, חבר הכנסת אילן גילאון, פשוט אצלי עכשיו יש בעיה במחשב. לכן אני לא יכולה למדוד לך זמן. אתה יכול להתחיל.
אילן גילאון (מרצ):
גברתי, ישראל ביתנו, מרוב ציונות, כל מה שהם לוחצים יוצא כחול, אני אומר לך. אני לא מבין את זה אחרת. בכלל חשבתי, גברתי, שכאשר מציגים חוק לא חייבים לנצל את כל עשר הדקות אם לא צריכים, כלומר אפשר לדבר גם פחות.
היו"ר אורלי לוי אבקסיס:
יש כאלה שעושים את זה בלי חוק.
אילן גילאון (מרצ):
אני אשתדל, אולי אני אצליח, אבל לא בטוח.
גברתי, את ודאי, לא אחת, עושה בעצמך שיקול של חנייה כאשר את מגיעה ורוצה לארגן את עניינייך, את סידורייך. לפעמים אנחנו חושבים על אנשים שאין להם רשיון נהיגה, איזה אנשים בלתי עצמאים אלה, איך בכלל הם מצליחים להסתדר בעולם המודרני שלנו בלא תנועה. אז שווי בנפשך, גברתי, אנשים שתלויים בדבר כאילו היו אלה רגליהם. אני תמיד מציע לחברי, כדי להבין את העניין: כאשר אתם בבוקר רוצים לעשות סידורים, קשרו לרגליכם שני ארגזים כאלה, את יודעת, של שישיות, ותתחילו לעשות את הסידורים עם הדבר הזה. אולי תרגישו קצת מהו הקושי או ההתנגדות שיש לאדם מוגבל כדי לסדר את ענייניו, כי הרי כל עניין הנגישות שאנחנו מדברים עליו זה עצמאות וכבוד.
במדינת ישראל, גברתי, יש 130,000 תגי חנייה. חלקם חולקו בצורה אינפלציונית. נוצר מצב שאין הלימה בין מספר החניות הקיימות לבין התגים. חלקם זויפו. על כל פנים, זוהי מציאות שבסופו של דבר, בעיקר במקומות המרכזיים בערים הגדולות – תל-אביב, ירושלים, חיפה – מצוקת החנייה היא מצוקה אובייקטיבית לכולם, ואנשים מוגבלים מתקשים עוד יותר. ואם אמרתי רק משהו מיומנו של אדם מוגבל – אני אומר את זה פעם אחר פעם מעל הדוכן הזה: אף אחד איננו חסין מפני מוגבלות. אין אנשים מוגבלים ולא-מוגבלים; יש או מוגבלים או נשאי מוגבלות, וצריך להבין את הדברים האלה באופן הכי אוניברסלי שאנחנו יכולים לראות.
לפני כמה חודשים ניסינו להעלות את הצעת החוק הזאת. היתה התנגדות רבתי מצד הרשויות המקומיות. ביקשנו מגורמים בתוך הקואליציה, שניאותו להעלות את הצעת החוק, כי חשבנו שיהיה לזה הרבה יותר סיכוי – כעין משפט שלמה, נאמר כך, שמישהו יעביר את ההצעה, כי ככה אנחנו ניגשים לדברים. וההתנגדות מצד השלטון המקומי – והאמינו לי, אני לא זר לשלטון המקומי, אני בא משם, ואני שייך ללובי הזה – היתה התנגדות רבתי, שהיא הנותנת בעצם. ההתנגדות שלהם להצעת החוק הזאת, שאומרת: בואו ניקח את הסמכות מן הפקחים, נעביר אותה למשטרה, פקחים לא מבינים מספיק – ההתנגדות היתה כל כך רבה, כאילו באה להמחיש לנו שאת הקופה הערים המרכזיות, הערים הגדולות, עושות על חשבונם של הנכים. כאשר ההיגיון בעצם היה אומר: מה אתם מרוויחים על חשבון הנכים, הרי לכולם יש או תג חנייה או שהם מורשים, על-פי חוק. ואני רוצה לומר מה הם מורשים לעשות.
ולא הייתי מביא את ההצעה, גברתי, אלמלא אצלי בלשכה – ואני מניח שגם אצלך ואצל כל אחד מאתנו – נערמים הרים וערימות של תלונות של אנשים שנסחבים לבתי-המשפט על לא עוול בכפם. אני לא יודע איך את, גברתי; אני מחשיב את עצמי – אני יודע שאת לוחמת גדולה – אני לוחם פחות גדול ממך, ואני לוחם הרבה, אבל אני מעיד ומודה על עצמי שלא פעם אחת אמרתי לעצמי: שאני אלך לעזאזל, אני הולך ומשלם. כי אין לי כוח להתמודד עם בתי-משפט, אף שעשו לי עוול. אני מעיד כאן על משהו שאסור היה להגיד אותו ציבורית, אבל אני אומר אותו. ותארי לעצמך מה קורה לגבי אנשים אחרים שאין להם לא פה ולא מפתח ולא יכולת ולא כלום.
לכן החוק שלנו, מה שהוא בא לומר – ואני אקריא את ההסבר המדויק שלו, כי ככה אני נוהג לעשות: בהצעת החוק מוצע כי הסמכות לרשום דוחות חנייה לנכים שלא בהתאם להוראות חוק חנייה לנכים, תשנ"ד – ואני תיכף אומר מה זה חוק חנייה לנכים, תשנ"ד–1993 – תהיה נתונה לשוטרים בלבד, מאחר שהכשרתם של פקחי החנייה של הרשויות המקומיות אינה מעמיקה ויסודית כשל השוטרים.
הצעת החוק נועדה להגן על ציבור הנכים בישראל מפני חוסר בקיאותם של הפקחים לגבי הוראות החוק. אני אומר את זה בלשון המעטה – אינם בקיאים; בקיאים ועוד איך, משום שיש נקמנות מובנת של העיריות הגדולות בישראל, תל-אביב – ואני מזמין את רון חולדאי שיבוא וירים את הכפפה הזאת – וירושלים, לקחת במקומות שמותרים לאנשים נכים – ותיכף ומייד אומר איזה הם – וללכת ולדפוק להם דוחות. לדפוק להם דוחות תרתי משמע, כפי שאני אומר את זה, ואחרי זה לגרור אותם לבתי-משפט. כמה מאתנו מצליחים להגיע לבית-המשפט?
החוק קובע שבמידה שהרכב איננו חוסם ציר ראשי, אינו מפריע להולכי רגל ואינו יוצר סכנה לתנועה, אינו יוצר את כל אלה, מותר גם לחנות באדום-לבן. אבל, גברתי, אני לא צריך מקורות. אני החניתי את מכוניתי באוסישקין, תל-אביב. אתם יודעים איפה זה? זה המקום שהרסו את המגרש. אין שם שום דבר. כלום. פשוט נאדה, כלום. בשעה 19:30 נגררה מכוניתי, עם תו נכה, למגרש החנייה. אני בוש ונכלם לומר בפני הכנסת ובפני כל מי ששומע אותי כאן שהלכתי באוזלת יד, שילמתי את הדוח, ולא הצלחתי לטפל בעניין בבית-המשפט. אני, גילאון.
היו"ר אורלי לוי אבקסיס:
ושילמת גם את הגרירה.
אילן גילאון (מרצ):
שילמתי את הגרירה ושילמתי את הקנס. זה רשום בעיריית תל-אביב, אני יכול להוציא ולהראות לכולם. זוהי המציאות, זהו המצב.
בחיים שלי לא האמנתי שאני ארצה להעביר יתר סמכויות לשוטרים או להפקיע מפקחי העירייה ולתת את הסמכות לשוטרים. במקרה הזה יש התעמרות, התעללות, או משום שאנשים ברשויות חושבים שיש זיוף רבתי של תגי החנייה – אבל זו לא אשמתם של האנשים שחונים, ברור, אי-אפשר לנקום בהם – או משום שהם הולכים על מדיניות: אין נכים אין עיכובים. אני מכיר את המדיניות הזאת. זה מצמרר לחשוב כך. אלה אנשים שלא חושבים שהעניין של המוגבלות הוא עניין אוניברסלי, ואינם יכולים להעריך נכון מה זו חנייה לגבי אנשים נכים. הררים והררים של תלונות של אנשים אומללים ומסכנים שהושת עליהם הקנס, ואחרי זה השוטר שרשם – איך שמחה בניטה אמרה לי: רשמתי לך את הדוח, מה אני יכול עכשיו לעשות, למחוק אותו? לכי תתבררי בבית-המשפט. תיקחי עורך-דין, לכי תתייצבי. ממה? הרבה מאוד מהאנשים האלה היום, עם דמי הניידות שהם מקבלים, יכולים למלא אולי שניים או שלושה מכלים של דלק בסך הכול. הם יכולים למלא את המכלים הללו?
אני לא רואה את אותה להיטות ואותה חריצות אצל פקחי הרשויות כדי לקנוס אנשים שחונים בחניית הנכים. שם – לא, לא, לא, אנחנו לא רואים אותם אף פעם. זה בסדר. שם יכול לבוא אדם שאין לו שום בעיה ולהגיד: אני מחנה פה עד שהנכה יגיע. הנכה לא יגיע. כאשר הוא יגיע והחנייה שלו תהיה תפוסה, הוא פשוט יעשה U-turn וילך הביתה. מה מצפים ממנו? שיתחיל להבהב או לצפצף?
לכן אני לא מבין את התנגדות הממשלה, אבל אני אומר לכם, השרים וחברי הכנסת, לא ללכת ולתת תמיכה בחוק הזה זה להרע לתמימים ולהתעמר באנשים שלא ראוי היה להתעמר בהם. כאשר הגשנו בפעם הראשונה את הצעת החוק ואמרו לנו: אולי לא כדאי שתעשו את זה, כי אתם אופוזיציה, תנו לנו בקואליציה – היו הרבה מתנדבים. הנה, נשארנו שוב במציאות הזאת. הרבה אנשים הבטיחו את תמיכתם. אני לא מוכן להוריד את זה מסדר-היום ולא להפוך את זה להצעה לסדר-היום, כי אני יודע גם מה זו ועדה וגם מה זו הצעה לסדר-היום. אני מוכן להעביר את זה כהצעה טרומית ולשמוע הלאה. בבקשה.
על כן אני קורא לחברי הכנסת להצביע בעד ההצעה הזאת, ואם לא – אז תיתנו פנים עם האנשים האלה שצריכים לעשות U-turn ללכת הביתה ושצריכים להתייצב בבתי-המשפט יום-יום, משום שהרשויות הגדולות, המרכזיות, בירת ישראל ובעיקר תל-אביב, הן רשויות נקמניות, רודפות כל אדם שקשה לו מאוד ללכת ולהתנייד על רגליו. תודה רבה; אפילו לא ניצלתי את כל הדקות.
היו"ר אורלי לוי אבקסיס:
אתה צודק, נשארה לך עוד דקה. אתה יכול לנסות להמשיך לשכנע.
יוליה שמאלוב-ברקוביץ (קדימה):
לא צריך לשכנע – – – אנחנו נצביע בעד.
היו"ר אורלי לוי אבקסיס:
תודה רבה לך, חבר הכנסת אילן גילאון. נזמין עכשיו את השר מיכאל איתן, שיענה בשם שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ.
השר מיכאל איתן:
גברתי היושבת-ראש, כנסת נכבדה, התבקשתי על-ידי שר התחבורה להביא את תשובת המשרד ואת תשובת הממשלה, ואני אקריא אותה כלשונה. לאחר מכן אוסיף כמה מלים משלי.
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה – כך אומר השר – הצעת החוק שבנדון מציעה לבטל את סמכותם של פקחי הרשויות המקומיות למסור הודעת תשלום קנס לרכב בעל תג נכה החונה בניגוד לחוק חנייה לנכים, ואת הענקת הסמכות הזאת לשוטר בלבד.
דברי ההסבר להצעת החוק מפרטים כי הצורך בהצעת החוק קם לאור חוסר בקיאותם של פקחי החנייה של הרשויות המקומיות בהוראות חוק חנייה לנכים, התשנ"ד–1993. אכיפת חוק החנייה לנכים מבוצעת כיום לרוב על-ידי פקחי החנייה של הרשויות המקומיות. ביטול סמכותם של אלה למסור הודעת תשלום קנס עלולה לגרום לפגיעה בזכויות הנכים עצמם.
במידה שפקחי הרשויות המקומיות אינם מספיק בקיאים באכיפת החוק, חוק החנייה לנכים, יש להכשירם בִמקום לבטל את סמכותם לאכוף את החוק. כמו כן, משטרת ישראל לא עוסקת באכיפת חוק החנייה לנכים והוספת סמכות זו לתפקידה תצריך את הגדלת כוח-האדם במשטרה. בהיבט הכלכלי, הכשרת פקחי העירייה לאכיפת חוק החנייה לנכים עדיפה על פני הגדלת היקף כוח-האדם במשטרה.
רוחמה אברהם-בלילא (קדימה):
כבוד השר, אז מה הבעיה להעביר את החוק הזה בקריאה טרומית ותוך כדי לשנות – – –
השר מיכאל איתן:
אני אשיב לך עוד מעט. עמדת הממשלה הינה להתנגד להצעת החוק. אשר על כן, אבקש להתנגד להצעת החוק. זאת תגובתו – –
רוחמה אברהם-בלילא (קדימה):
של שר התחבורה, ועכשיו תגובתך – – –
השר מיכאל איתן:
– – של השר, ואמרתי שאני אוסיף מלים מספר משל עצמי.
אי-אפשר להתעלם מהזעקה של חבר הכנסת אילן גילאון, ואני מניח שהוא מביא את הניסיון האישי שלו, אבל אנחנו לא תופסים את הבעיה כבעיה אישית של אילן גילאון, אלא בהיותו – – –
אילן גילאון (מרצ):
אדוני השר, אני מבטיח לך שאני לא אחנה, אני מוותר על תג נכה.
השר מיכאל איתן:
זה ברור, אני לא אומר את זה מתוך – לפעמים אנחנו אומרים כל מיני דברים – – –
אילן גילאון (מרצ):
אם יש חשש לניגוד אינטרסים, אז הנה אני – – –
השר מיכאל איתן:
לא, חס וחלילה. להיפך, אני מנקה אותך – – –
היו"ר אורלי לוי אבקסיס:
לא צריך לוותר על מה שהחוק נותן לך.
השר מיכאל איתן:
אני רוצה לומר שמי שהקשיב לך, אנחנו מקשיבים האחד לשני, ושמעתי את הדברים שלך, והרגשתי עד כמה אתה מביא את הדברים ממש מתוך המיית נפשך. הקפדתי להוסיף שההתרשמות שלי וההבנה שלי היו, תוך כדי זה שחשבתי על הדברים וחשבתי על צורת הביטוי שלך, שהיא אולי נובעת מאיזה ניסיון אישי, אבל לא באה משום עניין אישי אלא מהיותך מי שמייצג את הציבור הזה ואת בעיותיו כאן בכנסת, ושליחות שאני צריך להקשיב לה כאילו עומד כאן חבר כנסת שמביא בעיה של ציבור רחב של אנשים, בעיה ספציפית. אני חושב שצריך להיות עם לב של אבן לא להיות אמפתי מאוד לדברים שאמרת.
אבל אני רוצה שנפעיל גם את הראש. אני יכול לומר שהיית הגון מאוד ואמרת: חברים, לא מדובר כאן רק בחוסר בקיאות. מדובר כאן במשהו הרבה יותר מקומם. מדובר בעניין של מדיניות, של מדיניות שמתוכה – זה נאמר גם בדברי ההסבר: יש מדיניות ברשויות המקומיות לצבור כספים כמה שאפשר יותר מנושא החנייה הבלתי-מורשית. ולכן אולי זה מתעמר גם במי שאינם נכים במדיניות אכיפת חוק מאוד מאוד תקיפה של הרשויות, אבל מאחר שלגבי בעלי תו נכה יש הכרה חוקית ביכולתם לחנות גם כאשר באופן דווקני יש איסור, אתה אומר: הפקחים לא מוכנים להפעיל את חובתם על-פי החוק להתחשב בנסיבות – ככה אני הבנתי – והם לא הולכים לקולא במקום שהחוק מחייב אותם ללכת לקולא, והם אומרים: אנחנו ראש קטן, רוצים להביא כמה שיותר רפורטים, לא מוכנים.
ואז, מה אתה אומר? צריך להעביר את זה לגורם שיהיה, אני אומר לכאורה, יותר אובייקטיבי, והגורם הזה, על שיקול דעתו ניתן יהיה יותר לסמוך וזה ייצור פחות תקלות. ומוסיף ואומר: ושלא תהיה הבעיה הזאת קלה בעיניכם לגבי אותו ציבור שאני מדבר בשמו. זה לא נושא פשוט. זה לא רק עניין שקורה לאדם שמקבל רפורט חנייה פעם בכמה זמן, שאומר: אין לי ברירה, אני חייב להחנות גם במקום אסור; זה קורה למי שצריך את החנייה הזאת, והוא נכה, לעתים פי כמה וכמה יותר קרובות, ולכן הנזק הרבה הרבה יותר חמור.
עד כאן אני אומר את הפרשנות שלי למה שהבנתי מהדברים שלך, ואני אומר עוד פעם, כמי שצריך להוסיף את הדברים: באופן מעשי – אני שמעתי גם את הערת האזהרה שלך, שאמרת בעצם אלי, כי אני אעלה כאן אחרי דבריך: מיכאל איתן, אל תציע לי להעביר את זה לוועדה, כי אני לא אסתפק בזה, אני לא מסכים לזה ואני מעדיף ליפול פה בהצבעה מאשר ללכת עוד פעם להצעה לסדר-היום שלא תצמח ממנה תועלת.
אבל אני, למרות הדברים האלה ודווקא על רקע האמפתיה שיש לי לעניין, אני באמת לא רוצה – אני אישית לא רוצה להצביע נגד, אני לא רוצה שהממשלה תצביע נגד, שהכנסת תצביע נגד, ויחד עם זאת, יש לנו, ויש לי, גם, השגה לגבי צורת הפתרון. כי אתה מניח כאן הנחה, אני אומר: את הבעיה הזאת צריך לפתור, בוא נתחיל מהסוף. צורת הפתרון אינה בשלה, ואתה יכול להגיד לי: מיכאל איתן, לשם כך יש הצעה לסדר-היום, תעביר אותה בטרומית, נחשוב ונתקן את כל הדברים, אני מוכן לתאם עם הממשלה – זה מה שאתה תגיד לי.
ועל כך אני אענה לך: יש החלטה של ועדת השרים לענייני חקיקה, שהיא מחייבת את הממשלה. אין לי שום סמכות ואני גם לא יכול להצביע נגד החלטות ועדות השרים; על אחת כמה וכמה אני לא יכול לשנות אותן ואני לא יכול מהדוכן כאן לחייב את הממשלה בהחלטה כשוועדת השרים החליטה ההיפך.
לכן, אם הנושא הזה יעלה אנחנו ניאלץ להצביע נגד, אבל אני בכל אופן פונה אליך ואומר: אני מחפש את הדרך, כי אתה – תשמע, אתה אומר פה את הדברים שהם, יש בהם האשמה כבדה מאוד לגבי מדיניות של רשויות מקומיות, שעל-פי טענתך הן מורות, או מביאות את העובדים שלהן להפר את החוק תמורת בצע כסף, מכוון במיוחד נגד ציבור הנכים.
קריאות:
– – –
היו"ר אורלי לוי אבקסיס:
אסור להשתתף ביציע, אף-על-פי שאני יודעת שהנושא הזה נוגע ללבכם. התאזרו בסבלנות ותשתדלו להקשיב בלי להגיב. תודה רבה. בבקשה, כבוד השר.
יעקב אדרי (קדימה):
הם אלה שמשלמים בסוף.
היו"ר אורלי לוי אבקסיס:
אין ספק, אבל הוראות זה הוראות, אתה יודע, חבר הכנסת יעקב אדרי.
השר מיכאל איתן:
זאת האשמה שאי-אפשר שלא לתת למי שהיא מופנית כלפיו גם את היכולת להתגונן. אי-אפשר שלא נקיים איזה תהליך שבמסגרתו נעשה גם תהליך של הידברות וניסיונות לחפש פשרה.
המשטרה לא בנויה ולא יכולה לקחת על עצמה את הטיפול בעניין הזה. הוא דורש התערבות של כנסת, של אנשי ציבור, של נציגי ממשלה, מתוך כוונה למצוא פתרון, כי ההצעה עצמה אינה בשלה, זה לא הפתרון. הבעיה קיימת, אתה יכול בצדק לבוא ולומר לי: מיכאל איתן, אם אתה מכיר בבעיה, תמצא לי פתרון. ואני אומר: הפתרון יכול לבוא כתוצאה מהידברות של כל הגורמים. הפתרון שאתם מציעים, להשליך את הכדור הזה לכיוון המשטרה, לא יכול להתקיים, כי המשטרה אומרת: אנחנו לא בנויים לטפל בזה.
לכן, כשאני אוסף את כל הדברים, אני יכול לנצל רק את הנכונות שלי לתת יד על מנת לקדם יחד אתך דיון בוועדה, להשתתף בו, לעזור שיבואו ראשי הרשויות, שיבואו הגורמים השונים, שיבואו יועצים משפטיים, על מנת שנוכל לחפש לסוגיה הזאת – כי על הפתרון אין מחלוקת. אם המצב הוא כמו שאתה מתאר, אין שום מחלוקת שאנחנו חייבים מהיום למחר להתקדם על מנת למצוא פתרון. ואיזה פתרון? בוא תן לנו איזו הזדמנות לנסות ולגבש אותו ביחד.
את כל זה אני אומר גם על דעתו – אני לוקח את האחריות על עצמי – של שר התחבורה, שגם הוא ישמח מאוד לתת יד לתהליך שיניב פתרון שאפשר יהיה ליישם אותו, לא פתרון שאי-אפשר ליישם אותו. ואם אתה תמצא איזו דרך, אני אשמח מאוד.
היו"ר אורלי לוי אבקסיס:
תודה רבה, כבוד השר. חבר הכנסת אילן גילאון, אתה מוזמן לעלות ולהשיב.
אילן גילאון (מרצ):
רבותי השרים, גברתי היושבת-ראש, את סולחת לי שבשוך הסערה דווקא רציתי, אדוני השר, לומר מה בכל זאת – בתוך החוק, החוק שנקבע – מותר לנכים לעשות, ועל החוק הזה באופן שיטתי יש עבריינות של רשויות מקומיות, שאנחנו נבין. זאת אומרת, אין פה עבירה של הנכה, כי יש חוק. יש פה עבריינות של רשויות עירוניות, וגם אומר לרגע עוד מעט מדוע זה הפתרון היחיד.
אבל אני רוצה לקרוא את החוק כפי שהוא חוקק בשנת 1993, תשנ"ד: "חנייה במקום שאין החנייה מותרת בו. (א) נכה רשאי להחנות את רכבו הנושא תג נכה (להלן – הרכב), במקום שאין החנייה מותרת בו אם התקיימו כל אלה: (1) בסמוך למקום האמור אין מקום חנייה מוסדר לנכים או שהוא לא היה פנוי בזמן החנייה; (2) בסמוך למקום האמור לא מצוי מקום אחר שהחנייה בו מותרת או שהוא לא היה פנוי בזמן החנייה; (3) החנייה נעשית באופן שאין בה סיכון לעוברי דרך ואין היא מונעת מעבר חופשי להולכי רגל, לעגלות ילדים או לעגלות נכים; (4) החנייה אינה גורמת להפרעה ממשית לתנועה. (ב) הוראות סעיף קטן (א) יחולו גם על אדם המתלווה אל הנכה", וכו'.
"סייג לרשות חנייה – מבלי לגרוע מן האמור" לעיל, "(1) בתוך צומת או בתחום 12 מטרים ממנו, פרט לקטע שסימנה רשות תמרור, בתמרור או בסימון על אבני השפה, שמותר לחנות בו; (2) במקום כניסה לשטח המיועד לחניית כלי-רכב; (3) בתוך מעבר חצייה או בתחום 12 מטרים לפניו; (4) בנתיב שמיועד לתחבורה ציבורית ובתחום תחנת אוטובוסים המוגדר על-ידי סימון על פני הכביש, ובאין סימון כאמור, בתוך 20 מטרים לפני תמרור 'תחנת אוטובוסים' ו-20 מטרים" – וכך הלאה.
מדוע, אדוני, זה הפתרון, ואני אומר: אלה הן אינן בעיות חנייה כפי שנוטים להבין, אלה הן בעיות תעבורה, אדוני שר השיכון – אם תוכל לתת לי, בבקשה, אדוני שר השיכון.
שר הבינוי והשיכון אריאל אטיאס:
אני מנסה לעזור לך. תמשיך לדבר.
אילן גילאון (מרצ):
טוב. מדוע הדבר איננו בכלל – – –
רוחמה אברהם-בלילא (קדימה):
אולי בא לציון גואל משר השיכון.
אילן גילאון (מרצ):
לא מדובר בכלל בבעיית חנייה, מדובר בבעיית תעבורה. הרי בדיוק מה שציינתי כאן, אלה הם דברים שאם הם קורים, רק משטרת ישראל מתערבת בהם, ולא פקחות חנייה.
אני לא ביקשתי לאסור על פקחי הרשויות לתת דוחות למי שמחנה בחניית נכים. להיפך. אני בא ואומר לכם כאן שאם אנחנו נמדוד מה כמות הדוחות שניתנו לנכים ברשויות המקומיות לעומת כמות הדוחות שניתנו לאנשים שחנו בחניית נכים, אתם תראו מה עולה על מה, ולכן הדבר זה חייב להיפסק. אלה אינן בעיות חנייה, אלה בעיות של נכים, בעיות של חניית נכים.
לכן, אדוני, אני לא רואה פתרון אחר. אני אגיד לך מה, אני מוכן שנדחה את ההצבעה. אני מוכן שנדחה את ההצבעה למועד אחר, בבקשה.
רוחמה אברהם-בלילא (קדימה):
לא, אבל לקבוע זמן.
אילן גילאון (מרצ):
אני מוכן לדחות למועד אחר, אבל היא צודקת. תראו, אני אדם מבוגר כבר, בן 55. אתם יודעים, אנשים כאלה היום הם פה מחר לא. לכן, שבועיים.
שר הבינוי והשיכון אריאל אטיאס:
שבועיים. לפני הפגרה.
אילן גילאון (מרצ):
שבועיים? קיבלתי, תודה רבה. שבועיים מתאים לי.
שר הבינוי והשיכון אריאל אטיאס:
תתחיל לעבוד ועד סוף המושב – – –
אילן גילאון (מרצ):
תודה רבה, בסדר גמור. גברתי, אני לא יודע מה הפרוצדורה כרגע. אנחנו נצביע במועד אחר.
היו"ר אורלי לוי אבקסיס:
ישנה פה הצעה – אני חושבת שהצלחת לרגש את כולנו, גם החברים ביציע, וגם קשה לנו שלא לנסות, כי אם זה יעלה וייפול, גם חצי שנה לא נוכל לדון בהצעת החוק הזאת. יש פה הצעה באמת שתיתן לנו קצת זמן; לא שתוותר, אלא הצבעה במועד מאוחר יותר, ואני חושבת שזה מה שמתכוונת הממשלה, אם אתה מוכן לכך.
אילן גילאון (מרצ):
זה בדיוק מה שאמרתי, שלהצבעה במועד אחר אני מוכן, ושהזמן יהיה קריב, כמובן. השר אמר שמדובר בשבועיים עד שהממשלה תיתן תשובה.
היו"ר אורלי לוי אבקסיס:
ובזמן – – –
אילן גילאון (מרצ):
לא לגבי הצבעה, אבל שזה יהיה לפני היציאה. זה לגבי הצעה טרומית; כל התיקונים האחרים, תוכלו לעשות אותם גם אחר כך.
היו"ר אורלי לוי אבקסיס:
אדוני השר.
השר מיכאל איתן:
– – – תהיה לך אפשרות להביא את ההצעה מתי שאתה רוצה. תן לי את הזמן לבדוק. אתה תביא מתי שאתה רוצה.
אילן גילאון (מרצ):
מקובל עלי. גברתי, הסיכום מקובל עלייך? עלי הוא מקובל.
היו"ר אורלי לוי אבקסיס:
אז באמת, בהתאם לתקנון הכנסת, אז יש סמכות – – –
זהבה גלאון (מרצ):
תגיד את הסיכום לפרוטוקול.
אילן גילאון (מרצ):
הסיכום הוא שמותר לי להעלות את ההצעה כל אימת שאחפוץ במושב הזה, ושאני אהיה אמור לתת לממשלה שהות – – –
השר מיכאל איתן:
הסיכום הוא שאני יוצא לדרך – –
זהבה גלאון (מרצ):
לפרוטוקול, אדוני, לפרוטוקול.
השר מיכאל איתן:
– – על מנת לחפש פתרון שיהיה מקובל גם על הממשלה. אתה תוכל להעלות מתי שתחפוץ.
זהבה גלאון (מרצ):
אילן, תחזור על זה לפרוטוקול.
אילן גילאון (מרצ):
אחזור לפרוטוקול כדי שיהיה ברור: א. אני לא מוריד את ההצעה ולא הופך אותה להצעה לסדר-היום; ב. אני נותן שהות, יחד עם השר איתן, כפי שכאן דיברנו, לצאת לדרך ולראות איזה פתרון אנחנו מוצאים כדי שנוכל להעביר הצעה, הצעת החלטה שבסופו של דבר תביא לפתרון הבעיה. אני בהחלט מודה לכם. אני סמוך ובטוח שאנחנו נצליח למצוא את הפתרון. זאת הצעה שאני לא יכול לסרב לה.
השר מיכאל איתן:
אני אחזור על מה שאמרתי. אתה תוכל להביא את זה ככל שתרצה או במושב הזה. אם נתקדם, יכול להיות שזה יימשך למושב הבא.
אילן גילאון (מרצ):
אם תהיה התקדמות, כן. אני אחליט על המועד. תודה רבה.
היו"ר אורלי לוי אבקסיס:
תודה רבה לך, חבר הכנסת אילן גילאון. למען הסר ספק, אני אודיע שבהתאם לתקנון, לפי סעיף 35(א), בהתאם להסכמת הממשלה וחבר הכנסת המציע, אני מחליטה לדחות את ההצבעה למועד מאוחר יותר, תוך הסכמה שבפרק זמן הזה תגיע הממשלה, יחד עם המציעים, להסדר שיפתור את הבעיה שהציף המציע בהצעת החוק שלו. תישמר לחבר הכנסת אילן גילאון הזכות להעלות בכל רגע נתון שיחפוץ בכך את ההצעה להצבעה. תודה רבה.