קטע מדברי הכנסת

הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון – קצבת נכות), התשע"א–2010 [הצעת חוק פ/2738/18; נספחות.] (הצעת קבוצת חברי הכנסת) היו"ר אופיר אקוניס: אנחנו עוברים להצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון – קצבת נכות), של חבר הכנסת אילן גילאון וקבוצת חברי הכנסת. בבקשה, אדוני, עשר דקות. ואחר כך – הצעת חוק הביטוח הלאומי של חבר הכנסת דב חנין. שר הרווחה יענה על שתי ההצעות ביחד. עשר דקות לכל מציע? לא? חמש דקות. שלוש דקות. לפרוטוקול: השרה נוקד – כי לפי חוק-יסוד: הממשלה, עוד מעט את מפוטרת, את לא יכולה להצביע בכנסת נגד עמדת הממשלה. אבל אנחנו מודיעים שהשרה נוקד הצביעה בטעות בניגוד לעמדת הממשלה. זה יתוקן בפרוטוקול ואני מניח שלא תקבלי מכתב פיטורים בדקות הקרובות. עשר דקות, אדוני. בבקשה. אילן גילאון (מרצ): אדוני היושב-ראש, שרים ושרה נכבדים, חברי חברי הכנסת, אני מתכבד להביא בפני הכנסת את הצעת החוק של חברי הכנסת דב חנין, רחל אדטו, אורי אריאל, אריה אלדד, חיים אורון, ג'מאל זחאלקה, ניצן הורוביץ, מסעוד גנאים, אברהים צרצור, אורי אורבך, נחמן שי, עפו אגבאריה, יוחנן פלסנר, מירי רגב ואנוכי. אדוני היושב-ראש, אני אמתין לחילופי המשמרת ביניכם. היו"ר אופיר אקוניס: אתה יכול להמשיך. אילן גילאון (מרצ): לא, אני לא יכול להמשיך כשיושבי-הראש בחילופי משמרת. היו"ר אורי מקלב: בבקשה. אילן גילאון (מרצ): חשוב לי שאדוני היושב-ראש ישמע, הוא בוודאי מזדהה עם חלק מהנושא. היו"ר אורי מקלב: כן, אני שומע, אני מקשיב. גם ליושבי-ראש יש לפעמים – – – אילן גילאון (מרצ): כן, גם יושבי-ראש הם בני-אדם, וזה גם לא קורה תמיד. בוודאי ידוע לך שהתסכול הגדול ביותר, אדוני היושב-ראש, בוודאי גם אתה חש אותו לא פעם, זה שבאופן מתמיד אנחנו מנסים לתקן דברים שכלל לא היו צריכים להיות מקולקלים. עיקר זמננו מושחת על הדבר הזה, שמה שאנחנו עושים הוא שאנחנו מתקנים דברים שלא היו צריכים להיות מקולקלים. למעשה, אדוני, באותה חברה מתוקנת שגם אדוני היושב-ראש, ואני מניח שרוב חברי הכנסת מאמינים בה, הצעה כמו הצעה זו בכלל לא היתה צריכה לבוא לכלל תיקון חקיקה. זהו עדכון בסך הכול. אבל קלקולים וחוסר היכולת להביא את זה בנתיבים אחרים הם שמכריחים אותנו בסופו של דבר להביא דברים לחקיקה. יש לא מעט לזות חקיקה במקרה הזה, ובכל זאת לא נותרה ברירה, אלא לאחר השביתה האחרונה של הנכים – אדוני, כשאני אומר "שביתת הנכים", זה הרי תמיד דבר מופרך בעיני. מה זאת אומרת שביתת הנכים? מדוע בכלל נכים צריכים לשבות? מה, הנכים הם איגוד מקצועי? היו"ר אורי מקלב: מאבק הנכים. אילן גילאון (מרצ): אני מדבר על השביתה האחרונה שהתקיימה כאן, ההפגנה האחרונה שהתקיימה כאן. במדינה מתוקנת הנכים הם חלק מן התפיסה האוניברסלית של המדינה, כי הרי אין דבר כזה אנשים מוגבלים, אנשים לא מוגבלים. כולנו או מוגבלים, או נשאי מוגבלות – ואני חוזר ואחזור על כך עד שיכחילו לי הידיים: אין ציבור של נכים. הבעיה היא בעיה של כלל מדינת ישראל. של כולם, כולם. זה יכול לקרות לנו באקראי, כי אחד לא קיבל מספיק חמצן בלידה, והשני לא עבר נכון את הכביש, והשלישי, כמוני, לא קיבל את החיסון בזמן, והרביעי היתה לו תאונת עבודה, וכך הלאה וכך הלאה, ואחרים סתם מזדקנים. ומבחן ההיכר של חברה זה קודם כול איך היא מתייחסת לקבוצות החלשות ביותר שלה. קצבת הבסיס נקבעה ב-2003, אדוני היושב-ראש, כאשר הצמידות שלה היתה למדד ולא לשכר הממוצע במשק. כתוצאה מכך השחיקה או הפער בין השכר הממוצע במשק לבין המדד, אדוני, הם בין 1.5 ל-1.7%. זה יוצר מצב של שחיקה, בתוך עשור בערך, של 15%, והיא עומדת היום על 2,210 שקלים. אבל לא זו בלבד, אלא שיוקר המחיה עלה בצורה כזאת שהיום – לדוגמה, רק כדי להמחיש – מקצבת ניידות לרכב, אדוני יכול למלא בחודש שלושה טנקים בלבד. שלושה מכלי דלק בלבד, שאתם אפשר לנסוע 700 קילומטרים, במקרה הטוב, 800, וזה לצורך ההמחשה. כלומר, אין שום הלימה בין הקצבה, שהיא קצבת בסיס, קצבת יסוד, שאיך שלא ניקח אותה היא לא יכולה להיות היסוד הקיומי של אדם נכה, כי לצורך כך צריך לתת את ההסדרים המתאימים, כדי שאנשים יוכלו לגשת לעבודה, ולעשות הפרדה מוחלטת בין תשלומי העברה לבין מיסוי, כי אלה שני דברים שונים לגמרי. תשלום הקצבה הבסיסית הוא לאדם, לתת לו כדי לשדרג את מצבו. מכאן הוא צריך ללכת לעבוד עד כדי הכנסה משותפת לקצבה שלו ולהכנסה מעבודה, שמגיעה לגובה של שכר מינימום, ומאותו רגע לקחת מסים. זה מבנה הגון, זה מבנה שקוף, כך היה צריך לנהוג. אבל משום שאצלנו השיטה, אדוני היושב-ראש, היא לרמות כמה שיותר אנשים כל הזמן, לפלג בין אנשים כל הזמן, לעשות חיץ בין נכים כאלה לנכים אחרים, להוליך אנשים שולל, הנה אחרי השביתה האחרונה, באמת, ראש הממשלה כינס את השובתים, את ארגוני הנכים, הם נשאו במשא-ומתן. בינתיים יש כוונות, אבל אף אחת מהכוונות האלה לא נוגעת לקצבת הנכות הבסיסית. אז יש איזו כוונה לגבי עלייה ב-15% של קצבת ילד נכה, שזה בהחלט יפה מאוד; יש – שים לב טוב – עלייה בשר"מ, בשירותים מיוחדים, בקצבה, ב-175 שקלים, אבל זה לנכים של 175%, כלומר שקל על כל 1%. כמה שזה ציני ומצמרר, זאת הציניות שאנחנו מקיימים אותה. ולכן אנחנו באים היום ואומרים: בואו נקבע בהגינות, פעם אחת, איזשהו מנגנון הצמדה אחר, מנגנון הצמדה לשכר הממוצע במשק, כי הוא הנותן, היא הנותנת, והוא הקובע – מנגנון שיביא באופן בסיסי בלימה של השחיקה. אדוני בוודאי יודע, אני יודע שעם ישראל היום מתמודד עם ה"קוטג'". בוודאי כולם שמעו ואני חושב שיש סיכוי מזהיר שהציבור הישראלי יצליח להתמודד עם מחיר ה"קוטג'" באמצעות ה"פייסבוק" והאינטרנט, אבל אני חושש מאוד שמלבד הדבר הזה, וזה לא הדבר העיקרי בחיינו, כי אנחנו אוכלים 80% מהזמן, אבל יש עוד כמה דברים, כמו הלבשה, כמו הנעלה, כמו שכר-דירה, כמו מים, חשמל. לגבי נושא המים, אדוני, אני אגיד לך משהו שכדאי שתבין אותו מצוין, בסופו של דבר, בגדול, גורנישט מיט גורנישט, נאדה, שום דבר, שום כלום. אם אנחנו רוצים לקיים מאבק לעומתי כל הזמן כלפי הקבוצות החלשות בחברה הישראלית, בסדר גמור, אבל צריך לומר את הדברים בפרהסיה. צריך לומר את הדברים עד תום. לכן, דבר שבכלל לא היה צריך לעלות כהצעת חוק, וזה היה צריך להיות מובן מאליו כתוצאה ממדיניות ממשלתית, זו היתה צריכה להיות מדיניות של משרד הרווחה. והביטוח הלאומי, כגורם מרכזי היום בעיצוב מדיניות רווחה במדינת ישראל, איננו מקיים את תפקידו כפי שהיה צריך לקיים אותו. יש שיפורים, אני לא אומר שלא. בהחלט שיפורים, השר כחלון, אני מוכרח לומר. גם פתיחות, פתיחות אחרת, נגישות אחרת. אבל המשולש הזה, שחייב להיפתר, לצורך חיים בכבוד, המשולש של קיום – קצבת קיום; עבודה – נגישות לעבודה; ונגישות לכל מערכות החיים, חייב להתקיים, וחלקו גם עולה כסף, וכסף באופן ישיר. היות שאנחנו נמצאים היום בטכנולוגיות שמאפשרות למקד על רצף את הכול, ולא מסיבות ביורוקרטיות, כפי שקיים היום, לקפח אוכלוסיות שלמות, כי בהחלטות שרירותיות אנחנו פשוט מוציאים אותם ממצאי הזכאים, והם זכאים לגמרי, או להפסיק להפריד בין קבוצות של מוגבלים בחברה הישראלית, מתוך ראייה אוניברסלית של הדברים, אני אומר, אדוני השר: הצעד הראשון חייב להיות קודם כול ההצמדה הבסיסית של קצבת הנכות לשכר הממוצע במשק, כי אחרת אנחנו נגיע לערכים שזמנם פשוט ישנה אותם וישחק אותם לאורך כל הזמן. ולכן כאן אני מציע, בהחלט, הצעה בחוק – אתה יודע מה? קשה לקרוא לזה הצעת חוק, זו הצעת עדכון; זאת אומרת, זה מחשב עדכון, הייתי אומר. אם היה אפשר לעדכן את זה היום בביטוח הלאומי, את מה שאני אומר, בכלל לא הייתי צריך את החוק הזה, למען האמת: שהקצבה הבסיסית היום, שהיא עומדת במקסימום על 2,503 שקלים, היא תעמוד על 40% מן השכר הממוצע במשק, הווי אומר, נכון להיום, 3,560 שקלים. ואתה ודאי יודע, אני לא מחדש לך שום דבר, גם זה מענק קשה מאוד מבחינת היכולת שלנו להתקיים, לא כל שכן להתקיים בכבוד, אבל זה לפחות איזה בסיס, שאם לצדו ניצור את המנגנונים הנכונים לנגישות לעבודה – ותראה, הטכנולוגיה מאפשרת לנו היום הרבה דברים, ומי כמוך יודע, כדי לצמצם פערים, כדי להנגיש לאנשים שלפני הרבה מאוד שנים לא היתה להם יכולת לגשת לעבודה; הייתי אומר היום ש-80% מהאנשים מסוגלים לבצע 80% מהעבודות, בצורה הוגנת וצודקת. השאלה היא בהחלט שאלה ערכית: מה אנחנו רואים במדינה. אני יודע, לפי מה שאני מכיר את אדוני, שאנחנו מאוד קרובים בתפיסה הזאת שמדינה היא בסופו של דבר לכולנו, לכולנו – חברת ביטוח שהיא על בסיס לא של חסד ולא של חמלה. מדינה ריבונית, שחושבת שהיא צריכה לשלב באופן מכובד ובאופן חיוני את כל אזרחיה. ואני מאוד מבקש ממך ומציע שתימצא הדרך כדי לעשות את הדבר הזה, שממילא היה צריך להיות, כדי שלא נזדקק כל פעם לתקן דברים שלא צריכים להיות מקולקלים. כי תזכור, אדוני – אין אנשים מוגבלים ולא-מוגבלים, יש מוגבלים ונשאי מוגבלות. כולנו, בסופו של דבר, וככל שתוחלת החיים הולכת ומתארכת, למזלנו, הדבר הזה הופך לעדכני יותר ויותר. אני מאוד מודה לכולכם ולך. היו"ר אורי מקלב: תודה רבה לך, חבר הכנסת אילן גילאון.