קטע מדברי הכנסת

הצעת חוק הגבלת משקל בתעשיית הדוגמנות, התשע"א–2011 [רשומות (הצעות חוק, חוב' כ/384).] (קריאה ראשונה) היו"ר אורי מקלב: נעבור להצעה האחרונה בסדר-היום, הצעת חוק של חברי הכנסת רחל אדטו ודני דנון, הצעת חוק הגבלת משקל בתעשיית הדוגמנות, התשע"א–2011. בבקשה. רחל אדטו (קדימה): אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אדוני היושב-ראש, אני שמחה שדווקא אתה היושב-ראש של הישיבה הזאת, כי אני בהחלט מודה שהצעת החוק הזאת נולדה מהשתתפות בדיון בוועדה שאתה מנהל, כאשר אתה דאגת להביא לוועדה הורים לבנות שסובלות מהפרעות אכילה קשות, ואין מקום במדינת ישראל לטפל בילדות האלה במרכז הארץ, קל וחומר בצפון ובדרום. בהחלט, בעקבות מה ששמעתי בשתי הישיבות שהשתתפתי אצלך בוועדה, נולדה הצעת החוק הזאת, שתהפוך, אני מקווה, לחוק במהרה. ולכן, יש לך זכות ראשונים על החוק, למרות שאינך חתום עליו, מסיבותיך שלך, שאותן אני כמובן מבינה. היו"ר אורי מקלב: אבל מצאתי אותך מתאימה ביותר להוביל את החוק הזה, גם מתוך הידע, המעורבות שלך, הניסיון שלך והפעילות שלך בכל הנושא הזה. כולנו יודעים כמה החוק הזה חשוב, חשוב מאוד. רחל אדטו (קדימה): שמחתי לראות שאתה יושב-ראש הוועדה ולשתף אותך בזה גם כן. הצעת החוק הזאת, שזכתה בתקשורת לשם "חוק הפוטושופ" או "חוק הדוגמניות", היא לא כזאת. הצעת החוק הזאת היא הצעת חוק שנולדה מתוך מצוקה אמיתית של עשרות אלפי בני-נוער. במדינת ישראל מאובחנים מדי שנה 1,500 בני-נוער כסובלים מהפרעות אכילה. הצעת החוק הזאת אינה באה נגד דוגמניות, לא נגד פרסומאים ולא נגד פרזנטורים למיניהם. הצעת החוק הזאת יש לה מטרה אחת בלבד, והיא טובתם, בריאותם וחייהם של בני-נוער אשר רואים את הרזון הקיצוני כמודל ליופי וכסימן להצלחה; ילדים אשר רואים את הדוגמניות הרזות, הדקיקות – לא משנה אם הן הולכות על מסלול או מצולמות על שלטי חוצות בכביש איילון – רואים אותן מצולמות שם ואומרים: וואו, זו מצליחה, היא הצליחה, אני רוצה להיות כזאת, אני רוצה להיות דקה. אני אהיה אז מקובלת, אהיה נחשבת, אהיה, במלה המקובלת היום, סלב. ככה מתחיל הסיפור הזה – מתחיל בירידה של 2, 3 קילו על מנת לחקות אותן. 2, 3 הקילו האלה זה התחלת המדרון החלקלק. משיחות שאני מנהלת שנה וחצי עם בנות שסבלו מהפרעות אכילה, 99.9% מהן התחילו את המסלול הזה בדרך של דיאטה של 2, 3 קילו. הן רצו להיות קצת יותר רזות, קצת יותר רזות, עוד קצת יותר רזות, וכך הן מצאו את עצמן בסופו של דבר מבלות שנים רבות מחייהן כבנות-נוער במוסדות פסיכיאטריים, יוצאות והולכות. ורק אספר שפגשתי בחורה בת 27 ש-13 שנה מחייה היא מבלה בלך ושוב במוסדות פסיכיאטריים בגלל הפרעת אכילה. מכאן, שכל החוק הזה נועד לנתק את הקשר המוכח מדעית בין דימוי גוף עצמי שלילי בעקבות הרזון שנראה ונצפה בעזרת המדיה – כלומר, הקשר הישיר בין מדיה לבין הפרעות אכילה. רבותי, אני מודיעה לכם שהדברים האלה שאני אומרת כרגע מעוגנים במחקרים מדעיים שפורסמו באוניברסיטת חיפה על-ידי צוות של פרופסור יעל לצר, שמובילה את הנושא הזה. יש כמה מחקרים מדעיים שמוכיחים שהקשר הזה הוא משמעותי. פרסומת, ולא משנה כרגע איזה סוג של פרסומת, מביאה לכך שנערים ונערות בגילים המתאימים מפתחים הפרעות אכילה. אי-אפשר לתלות הכול במדיה; אי-אפשר לתלות הכול בפרסומת. חלק מזה – כמובן צריך איזשהו בסיס נפשי מסוים שעליו מתלבש דימוי הגוף העצמי הנמוך, ובעקבות זה מתחיל המעגל של הפרעת האכילה. הפרעת אכילה שמובילה לאנורקסיה, שזה תת-משקל, זו הפרעת אכילה שאני יכולה לכנות אותה מחלה ממארת. זו מחלה שקשה מאוד לרפא אותה. במדינת ישראל כיום אין – זה לא נמצא בסל השירותים של קופות-החולים, כלומר, אנשים צריכים לממן בעצמם את הטיפול הזה. אין מקומות לטפל, אין מקומות לאשפז, וכך ילדים וילדות מוצאים את עצמם במחלקות פסיכיאטריות סגורות בעקבות סיבוכים כאילו של דיאטה. מחלה כזאת בסופו של יום גם מובילה למוות. במו-עיני ראיתי באחד המרכזים בחורה בת 27 שמשקלה 25 קילו בלבד, והיא לא מסוגלת לעמוד על רגליה, כי רגליה לא נושאות אותה. לכן, זו מחלה שהיא מחלה אמיתית, היא מחלה קשה, לא ניתן להגיד שהיא מחלת נפש בלבד. היא מחלה. מאחר שהקשר למדיה מוכח, המלחמה שלנו באמצעות החוק הזה היא לנתק את הקשר שבין התקשורת, המדיה, לבין המחלה, וכאן מקומו של החוק. החוק הזה אומר שלא ניתן יהיה לפרסם באמצעות פרזנטורים – בכוונה אני לא משתמשת בדוגמניות, כי אני לא רוצה להתנגח בדוגמניות שהולכות על המסלול, שרואות את המאבק הזה כמאבק בהן. לא, זה לא מאבק בהן; זה מאבק נגד הפרזנטורים שהולכים ומציגים – או כל מה שהם מציגים הם מציגים כשהם רזים. החובה פה תהיה גם על החברות שמעסיקות אותן להוכיח שכאשר אותה אחת מפרסמת, היא לא בתת-תזונה. יש מדד בין-לאומי. לא אני המצאתי את מודל היופי, לא אני קבעתי מה זה מודל יופי. יש מדד רפואי בין-לאומי, ואנחנו מתכוונים למדד הזה. קוראים לו BMI. קבענו שכאשר ה-BMI יהיה 18.5 ומתחת, אותה אחת לא תוכל לייצג. תעלה 2, 3 קילו – תוכל להמשיך לעבוד. הפגיעה פה היא פגיעה מידתית. הפגיעה בעיסוק של אותה בחורה היא פגיעה למען תכלית ראויה, היא פגיעה מידתית, ולכן היא גם מותרת. החוק הזה, מלבד הנגיעה בהעסקה בתת-משקל או איסור העסקה בתת-משקל, נוגע בנקודה נוספת, שזה ה"פוטושופ" או הריטוש שנעשה לתמונות. אנחנו אומרים שאם נעשה ריטוש, ובאמצעות הריטוש אותה בחורה יראו לה את הצלעות או יהפכו אותה לעוד יותר דקה ועוד יותר רזה, תהיה חובה על המפרסם לכתוב למטה שהתמונה הזאת עברה ריטוש. הדבר הזה דומה למה שקורה בסיגריות. היום חובה, כאשר מפרסמים סיגריות, לשים פתקית למטה ולכתוב שסיגריות מסוכנות לבריאות. אנחנו ביקשנו את אותו הדבר גם בהצעת החוק הזאת, ואנחנו אומרים שכאשר תמונת פרסומת עוברת ריטוש – הריטוש פה הוא למטרה אחת בלבד, רק להצרת היקפים, כלומר, לעשות מהבחורה או מהבחור הזה עוד יותר דקים, עוד יותר צרים, כלומר, הצהרת היקפים בלבד. כאשר נעשה ריטוש להצרת היקפים, יכתבו המפרסמים למטה שהתמונה הזאת עברה ריטוש, למען יראו זאת בני-הנוער ויגידו: ואללה, התמונה הזאת היא לא תמונה אמיתית, התמונה הזאת היא תמונה מעובדת, היא לא נראית ככה בחיים. לכן אני חוזרת ואומרת: אני מאמינה באמונה שלמה בחוק הזה, שיש לו מטרה ראויה, שהוא נכון. הוא לא חוק פופוליסטי, הוא לא בא לתקוף אף אחד, הוא בא לתקוף בעיה. הוא לא בא לתקוף שום קבוצה של אף אחד שמרגיש את עצמו נפגע מהחוק הזה. לכן אני מבקשת את התמיכה בהצעת החוק הזאת, את התמיכה של חברי הכנסת הנוכחים באולם, מתוך תקווה ורצון לקדם את הנושא הזה. עוד משפט אחרון, אינני חושבת שהצעת החוק הזו היא תכלית הכול. היא לא ממלאה את כל החסרים, היא לא עונה על הנושא שצריכים לחנך בני-נוער לאכול כמו שצריך, וכמו שרוצים למנוע השמנה מבני-נוער ולמנוע סמים ולמנוע שימוש באלכוהול, צריכים להתייחס גם לנושא הזה של הפרעות אכילה בבתי-הספר. לכן, זה לא בא להחליף שום דבר, זה בא רק לספק פן אחד, שעד עכשיו לא היתה התייחסות אליו בכלל. תודה רבה. היו"ר אורי מקלב: תודה רבה לחברת הכנסת רחל אדטו. באמת נכון, אנחנו גם נתמוך בך, את מבקשת את התמיכה, ואנחנו גם רוצים לחזק אותך. גם אם מתקיפים, זה לא אומר שלא עושים דברים טובים, עושים דברים מצוינים. מטבע הדברים, יש חוקים שיש אנשים שלא מוצא חן בעיניהם, אבל כפי שאמרת, זה חוק של פיקוח נפש – אם אני לא טועה, מה שנאמר גם בוועדה, שזאת אחת המחלות שאחוז התמותה בהן הוא מאוד מאוד גבוה. אחוז התמותה ממחלות אנורקסיה כאלה ואחרות הוא אחוז מאוד גבוה, ככה שזה באמת חוק שמציל וחוק של פיקוח נפש. בבקשה, חבר הכנסת בן-ארי. מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי): אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, גברתי חברת הכנסת רחל אדטו, אני מברך אותך על החוק המאוד-מאוד חשוב הזה, שנלחם בנורמות מקולקלות, נפסדות, שפוגעות במיטב הנוער שלנו. אני חושב שזה יכול להיות חוק שהוא פתיחה לשורה של חוקים שנצטרך לחוקק פה כדי למנוע ריקבון חברתי בתחומים נוספים. אבל, אדוני היושב-ראש, בהזדמנות הזו אני רוצה להזכיר שמות של שני נערים צעירים, בני 13 ו-14. אחד קוראים לו קובי מנדל והשני קוראים לו יוסף אישרן, שלפני מעט יותר מעשר שנים, ערב ל"ג בעומר, בט"ו באייר תשס"א, כדרכם של ילדים – אני מכיר את הילדים שלי בגיל הזה: ליד הבית ביישוב יש נחל, יש מים. לוקחים בתיק קצת מזון, אולי איזה חטיף, אולי בגד ים, זו עונה נהדרת, והולכים, שוחים במרחבי ארץ-ישראל, ומבלים. שני הילדים האלה עשו בצורה הזו, הלכו ברגליהם, בלבם האוהב את הארץ הזו, וכשהם הגיעו לוואדי תקוע, סמוך לביתם, ממש מתחת לביתם, הם נתקלו כנראה בכמה פורעים, שביצעו בהם רצח נוראי באבנים. רצחו אותם באבנים. אני מקריא לכם, אני מצטער שאני מקריא לכם, אבל הדברים הם חשובים, כי לפעמים צריך לזכור עם מי שיש לנו עסק. בעדויות של מי שמצא את הילדים האלה – את הילדים האלה חיפשו במשך הערב והלילה, כל הלילה, ורק לפנות בוקר מצאו אותם: "הרוצחים רוצצו את ראשי הילדים באבנים, טבלו את ידיהם בדם ומרחו את קירות המערה בדם". הם לא הסתפקו ברצח האכזרי ובהשחתת הגופות לחלוטין, אלא בהתרברבות של מריחת הדם על המערה, דבר שמאוד מזכיר את אותו לינץ' נורא ברמאללה של שני חיילים שלנו. על חגיגה של שפיכת הדם, על השמחה, על הצהלה של רצחנו חיילים יהודים, ובמקרה הזה – רצחנו ילדים יהודים. בשעה הזו, אולי בדקות האלה, עומד ראש הממשלה שלנו ומדבר על הקמת מדינה פלסטינית. הקמת מדינה פלסטינית שלה שני ראשי מפלצת, אחד קוראים לו אבו מאזן והשני קוראים לו אסמאעיל הנייה. אחד מתחפש בתחפושת של מתון כביכול, בינתיים לא שמענו שום דבר – הוא יודע לשתוק, כמו משא-ומתן מזרחי נהדר: תשתוק, תן לשני לדבר, שייתן וייתן וייתן וייתן, ואתה תהיה מוכן בינתיים להגיד שאתה לא מסכים, אבל מה שהוא נתן כבר לקחת. ומהצד השני, מי שאומר בפה מלא שהוא רוצה להשמיד אותנו. רבותי, זה מה שהם מתכננים, זה מה שהם אומרים, אלו האנשים שיש לנו אתם עסק. מי שרוצה להשלות את עצמו שאם הוא יתמסר הוא יקבל משהו שדומה לשלום, שייזכר בבקשה בקובי מנדל ויוסף אישרן. תודה רבה. היו"ר אורי מקלב: תודה רבה, חבר הכנסת נסים זאב, בבקשה; אחרון הדוברים. נסים זאב (ש"ס): אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, אני מצטרף לברכות לחברת הכנסת רחל אדטו. החוק הזה מאוד חשוב. אני זוכר שלפני כשנתיים אמרה לי איזו אמא שלבת שלה יש בעיה קשה. חשבתי, איזו בעיה, היא אמרה: מאוד קשה. ראיתי את הבת שלה, היא היתה מאוד רזה. חשבתי, לא עלינו, שיש לה את המחלה הממארת. אז היא אמרה לי כהאי לישנא: הלוואי שהיתה לה המחלה, כי מהמחלה עוד היה לה סיכוי לצאת, אני לא רואה איך היא יוצאת מהמחלה הזו. הסיבה העיקרית של אנורקסיה והפרעות אכילה בקרב הנוער – אי-אפשר להגיד שזה לא בא בגלל הדוגמניות והדוגמנים למיניהם. תעשיית האופנה והפרסום בעצם יצרו מודל מעוות של דמותה של האשה האידיאלית, כאשר רבות מהדוגמניות המופיעות בפרסומות נמצאות במצב גופני של תת-משקל והדמות הזו בעצם משמשת מודל לחיקוי. אי-אפשר לומר שאין קשר בין הדברים. בעיקר בקרב נערות שמנסות לרזות יתר על המידה. אני חושב שאולי במסגרת של הצעת החוק צריכים לחייב מינימום משקל, לכל נער ונערה. אנחנו מדברים על השמנה כל הזמן ואיך להילחם בהשמנה, והגיע הזמן שהמאבק יהיה גם בהרזיה, שמגיעים למצב נפשי קשה כל כך – אני רואה בזה בדיוק, כמו התמכרות לסמים ולאלכוהול, שזה מחייב גמילה באותה מידה. יש צורך בגמילה, ואני אומר לכם, הגמילה מאנורקסיה היא הרבה יותר קשה מאשר הגמילה מסמים ואלכוהול. המדיה לדעתי גורמת לכך. נכון, אין מאבק נגד הדוגמניות, ואני מסכים עם חברת הכנסת אדטו, אבל אי-אפשר להתעלם מהמציאות. דבר נוסף, בהמשך לדבריו של חבר הכנסת הקודם: אסור שגם לממשלה הזו, תהיה לה אנורקסיה משלה. אנחנו, גם לרזות אנחנו יכולים יותר, ולא יתר על המידה, כאשר אנחנו באמת הולכים למהלך של ויתורים רבים ואנחנו הולכים לנסיגה ובאמת עושים את הכול למען השלום. אבל אסור לנו לגרום לעצמנו שמדינת ישראל תהיה כל כך רזה, כל כך צרה, שמחלת האנורקסיה הזו תפגע בנו, וחלילה וחס היא יכולה גם לגרום למחלה ממארת, שלא נוכל לצאת ממנה. לכן, כל דבר צריך להיות במשקל ובמידה. אני מאחל באמת לראש הממשלה הרבה הצלחה, ושיהיה לו הרבה סייעתא דשמיא, ואני מאמין שהוא עושה את הכול, אבל צריכים מצד אחד הרבה אמונה וביטחון והייתי אומר גם הרבה מאמץ, וראש הממשלה עושה זאת, ובשם ה' נעשה ונצליח. היו"ר אורי מקלב: תודה רבה לחבר הכנסת נסים זאב. אם כך, בתמיכת כולם נוכל לגשת להצבעה בקריאה ראשונה. בבקשה, הצבעה על חוק הגבלת משקל בתעשיית הדוגמנות, התשע"א–2011, בבקשה. הצבעה מס' 4 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 5 נגד – אין נמנעים – אין ההצעה להעביר את הצעת חוק הגבלת משקל בתעשיית הדוגמנות, התשע"א–2011, לוועדת העבודה, הרווחה והבריאות נתקבלה. היו"ר אורי מקלב: בעד – 5, אין מתנגדים, אין נמנעים. אם כך, אני קובע שהצעת חוק הגבלת משקל בתעשיית הדוגמנות, התשע"א–2011, של חברת הכנסת רחל אדטו, אושרה בקריאה ראשונה ותעבור לוועדת העבודה, הרווחה והבריאות להכנה לקראת קריאה שנייה ושלישית. רבותי, תם סדר-היום. הישיבה הבאה תתקיים, אם ירצה השם, מחר, יום רביעי, כ"א באייר התשע"א, 25 במאי 2011, בשעה 11:00. ישיבה זו נעולה.