הצעת חוק לדיון מוקדם

מס' פנימי: 477795 הכנסת התשע-עשרה יוזמים: חברי הכנסת איילת שקד אורי אורבך דוד רותם פ/818/19 הצעת חוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה) (תיקון מס' 7) (תיקון – תחילת סעיף 5ב), התשע"ג–2013 תיקון סעיף 3 1. בחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה) (תיקון מס' 7), התשס"ה–20051 (להלן – החוק העיקרי), בסעיף 3 – (1) בסעיף קטן (א), במקום "5ב" יבוא "5ב(א)(2)"; (2) אחרי סעיף קטן (א) יבוא: "(א1) הוראות סעיף 5ב(א)(1) לחוק העיקרי, כנוסחן בסעיף 1 לחוק זה, יחולו על מעשה שאירע ביום תחילת חוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה), התשי"ב–19522, ואחריו." דברי הסבר ההחלטה שהתקבלה בבית המשפט העליון במסגרת הליך רע"א 993/06 דיראני נגד מדינת ישראל, וניתנה בעניינו של המחבל הלבנוני מוסטפא דיראני, חשפה את חוסר הבהירות המשפטית הקיימת באשר למשמעותו של סעיף 3(א) לחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה) (תיקון מס' 7), התשס"ה–2005 (להלן – החוק המתקן). החוק המתקן עוסק, בין השאר, בתחילתו של סעיף 5ב(א)(1) לחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה), התשי"ב – 1952 (להלן – החוק העיקרי). בעוד שדעת השופט מלצר הייתה כי תחילתו של סעיף 5ב(א)(1) הינה רצופה ומתקיימת מאז קום המדינה וכי "המחוקק הישראלי, בהתאמה לדין האנגלי, הכיר בכך שאדם במדינת אויב מנוע מלתבוע בערכאות בישראל", הרי שדעת השופטים ג'ובראן ופרוקצ'יה היתה כי תחילתו של סעיף זה הינה אך ורק מאז יום כ"ט באלול התש"ס (29 בספטמבר 2000) ואחריו. תוצאת פסק הדין הנ"ל הייתה כי נתיני אויב יוכלו מעתה לתבוע את מדינת ישראל ביחס למעשים שנעשו לפני שנת 2000; בכללם של תובעים אלה נמנה המחבל מוסטפא דיראני אשר לקח חלק בחטיפתו של הנווט השבוי רון ארד ובחזרתו ללבנון הצטרף יחד עם ארגונו לארגון הטרור של חיזבאללה. התיקון המוצע לחוק מאמץ את דעת המיעוט שבפסק הדין ומכריז בצורה ברורה כי הוראת התחילה הרטרואקטיבית המצומצמת המצויה בסעיף 3(א) וחוזרת אחורה עד לשנת 2000 בלבד אינה מתייחסת לסעיף 5ב(א)(1) ואינה עוסקת בעיקרון לפיו לאויב המדינה לא מתקיימת זכות עמידה בפני ערכאות ישראליות, אלא מתייחסת אך ורק לסעיפים 5ב(א)(2) עד 5ד העוסקים בנזיקים שנגרמו לפעילי ארגון מחבלים וחברים בו ולתביעות באזורי עימות. ואכן ביחס לארגוני טרור יש הגיון רב בהוראת תחילה זו הרואה בתחילתה של האינתיפאדה השנייה נקודת ציון שממנה והלאה יש להתייחס לאירועים בצורה שונה מזו שנהוגה הייתה עד אליהם. ואולם, ביחס לנתיני אויב ותביעותיהם נגד המדינה, הרי שדבר לא השתנה והעיקרון המקובל בארצות הברית, בריטניה, קנדה ומדינות דמוקרטיות נוספות בעולם המערבי – ממשיך לחול ברצף גם בישראל מאז ימיה ראשונים ואינו מאפשר לנתיני אויב עמידה בפני ערכאות ישראליות. קבלת ההצעה תבהיר בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים כי כוונת המחוקק הישראלי היתה מאז ומעולם כי הכלל החל ברבות ממדינות העולם המערבי חל גם במדינת ישראל וזאת עוד מיום הקמתה וכחלק ממורשת המשפט המנדטורי. על פי עקרון מקובל זה לאויב המדינה מעולם לא היתה זכות עמידה בפני ערכאות בישראל. אמנם, בית המשפט קבע בעניינו של דיראני כי האיסור על מסחר עם האויב הקבוע בפקודת המסחר עם האויב, 1939, אכן עשוי למנוע העברה ללבנון של כספי פיצויים אם ייפסקו לטובת דיראני אם וככל שיזכה בתביעה. הוסבר, כי הפקודה נועדה למנוע כל העברה של כספים וטובות הנאה העשויים לסייע לאויב במלחמתו נגד ישראל ומטרה זו מוגשמת על ידי הקפאת אפשרותם של נתיני מדינת אויב לממש זכויות לכספים ונכסים המגיעים להם בישראל כל עוד נמשך מצב המלחמה. משנקבע כי דיראני הוא תושב מדינת אויב, ואף מי שמוגדר כאויב, הרי שככל שייפסק לזכותו סכום כסף כלשהו במסגרת התביעה, לא ניתן יהיה להעבירו אליו כל עוד נמשך מצב המלחמה בין ישראל ללבנון. ואולם, אין בכך כדי להפוך את הדיון בעצם זכות העמידה לתיאורטי. כל עוד שורר מצב מלחמה בין ישראל למדינה אחרת, אין להסכים כי נתין אויב שעסק ועודנו עוסק בפעילות טרוריסטית יוכל למצות את זכויותיו המשפטיות בישראל. הצעת החוק אינה פוגעת בפועל בזכויותיו הקנייניות של האויב, אך יותר מכך, מבקשת היא לקבוע גם ברמה העקרונית כי לנתין אויב לא מתקיימת הזכות העקרונית לעמוד בפני בית המשפט הישראלי. קבלת ההצעה לא רק שתבהיר היטב את תיקון מס' 7 לחוק העיקרי, אלא שבנוסף לכך אף תמנע את התוצאה הבלתי מתקבלת על הדעת לפיה עשוי נתין מדינת אויב לתבוע את מדינת ישראל בשבתו במדינת אויב. הצעת חוק זהה הונחה על שולחן הכנסת השמונה-עשרה על ידי חבר הכנסת זבולון אורלב וקבוצת חברי הכנסת (פ/3472/18). --------------------------------- הוגשה ליו"ר הכנסת והסגנים והונחה על שולחן הכנסת ביום ב' בניסן התשע"ג – 13.3.13