הצעת חוק לדיון מוקדם
מס' פנימי: 477261
הכנסת התשע-עשרה
יוזמים: חברי הכנסת דב חנין
מוחמד ברכה
חנא סוייד
עפו אגבאריה
פ/335/19
הצעת חוק אחריות אזרחית בשל זיהום סביבתי, התשע"ג–2013
מטרת החוק
1.
חוק זה מטרתו ליישם את עיקרון המזהם–משלם ולהגביר את האכיפה של החקיקה הסביבתית, באמצעות יצירת מנגנונים לתביעות אזרחיות בשל זיהום סביבתי, והכול לשם מימוש הזכות לסביבה נאותה, למניעה ולצמצום של מפגעים סביבתיים, לשיפור איכות החיים והסביבה ולשמירה על המערכות האקולוגיות והמגוון הביולוגי, למען הציבור ולמען הדורות הבאים.
הגדרות
2.
בחוק זה –
"זיהום סביבתי" – פליטת חומר או אנרגיה לסביבה, לרבות בדרך של מפגע סביבתי, ובלבד שהפליטה גורמת לנזק או שיש סכנה שתגרום לנזק;
"זיהום עוולתי" – כמשמעותו בסעיף 3;
"מבטח" – כהגדרתו בחוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (ביטוח), התשמ"א–19811;
"מיטיב" – המדינה, המוסד לביטוח לאומי, קופת חולים, מבטח או מי שעוסק באספקת שירותים או מוצרים רפואיים או פארא–רפואיים שלא בתמורה;
"מפגע סביבתי" – כהגדרתו בחוק למניעת מפגעים סביבתיים (תביעות אזרחיות), התשנ"ב–19922, למעט מפגע שנוצר במסגרת פעילות ביתית;
"נזק" – נזק, כהגדרתו בפקודת הנזיקין [נוסח חדש]3 (להלן – פקודת הנזיקין), לרבות נזק לסביבה ונזק עתידי;
"נזק לסביבה" – פגיעה משמעותית בסביבה הטבעית, לרבות במגוון הביולוגי;
"המגוון הביולוגי" – השונות שבין אורגניזמים חיים שמקורם יבשתי, ימי, מימי או אחר, וכן המורכבויות האקולוגיות שהן חלק ממנה;
"ניזוק" – אדם שהוא או רכושו נחשפו לזיהום סביבתי ואשר נגרם לו נזק בעקבות חשיפה זו, או שיש חשש סביר כי נגרם לו נזק כאמור או שייגרם לו נזק כאמור;
"פעילות ביתית" – פעילות שמהווה חלק בלתי נפרד מהפעילות השגרתית של משק בית רגיל ואשר אינה נעשית דרך עיסוק;
"פעילות מסוכנת" – פעילות שמטבעה, ועל אף נקיטה באמצעי זהירות סבירים, יוצרת חשש מהותי לזיהום סביבתי שיגרום לנזקי גוף משמעותיים או לנזקים חמורים או בלתי הפיכים לסביבה;
"השר" – השר להגנת הסביבה.
זיהום שהוא עוולה
3.
זיהום עוולתי הוא התנהגות שמתקיים בה אחד מאלה:
(1) זיהום סביבתי כתוצאה מפעילות מסוכנת, בין אם היתה רשלנות בהתנהגות ובין אם לאו;
(2) זיהום סביבתי שלא כתוצאה מפעילות מסוכנת, אלא אם כן הוכח על ידי מי שהתנהג כאמור, כי התקיימו שני אלה:
(א) התנהגותו היתה סבירה, בהתחשב בנזק שהפעילות היתה עלולה לגרום לבני אדם ולסביבה, וכן בעלות החברתית של מניעת הסיכון לנזק כאמור;
(ב) הוא מילא כל חובה שהיתה מוטלת עליו לפי דין ואשר נועדה להפחית את הסיכון לגרימת נזק כתוצאה מזיהום סביבתי; קבע חיקוק חובה כדי להפחית את הסיכון לגרימת נזק כתוצאה מזיהום סביבתי, ופטר גופים מסוימים ממילוי החובה מטעמים שאינם קשורים לסיכונים הסביבתיים שאותם גופים יוצרים, ייחשבו גופים אלה לצורך פסקת משנה זו כאילו היתה החובה מוטלת עליהם.
זיהום עוולתי שגרם נזק – עוולה
4.
התנהגות שהיא זיהום עוולתי כאמור בסעיף 3, אשר כתוצאה ממנה נגרם נזק, היא עוולה, ובכפוף לאמור בחוק זה, יחולו עליה סעיפים 4 עד 22, 64 עד 86 ו-88 לפקודת הנזיקין, בשינויים המחויבים.
אחריות רשויות פיקוח
5.
לא מילאה רשות מוסמכת את חובתה על פי דין להתקין תקנות או לאכוף חיקוק, וכתוצאה מכך נגרם זיהום סביבתי, לא תחוב הרשות בשל נזקי הזיהום אלא אם כן הוכיח התובע כי הרשות התרשלה התרשלות חמורה.
נזקים בני פיצוי אצל התובע
6.
(א) ניזוק זכאי לפיצוי בשל הנזקים שנגרמו לו כתוצאה מזיהום עוולתי כמפורט להלן:
(1) נזקי גוף ורכוש, לרבות נזק שאינו נזק ממון;
(2) ירידת ערך רכוש;
(3) שלילת אפשרות שעמדה לניזוק לדוג או לצוד, בכפוף להוראות כל דין, חיות שאינן בבעלותו של אדם;
(4) שלילת אפשרות שעמדה לניזוק, לפי כל דין, לקבל מים ממקור מים טבעי.
(ב) קבע בית משפט כי התנהגות המעוול נגועה בהתרשלות חמורה, יישא המעוול גם בכל נזק נוסף שנגרם כתוצאה מהתרשלותו לניזוק.
הגבלת הפיצוי באחריות חמורה
7.
על אף האמור בסעיף 6, נקבעה אחריותו של מעוול לפי סעיף 3(1) בלבד בלא שהוכחו לגביו התנאים המפורטים בסעיף 3(2)(א) או (ב), תוגבל זכאותו של ניזוק לפיצויים כמפורט להלן:
(1) בחישוב הפיצויים בשל כושר השתכרות ואובדן כושר ההשתכרות לא תובא בחשבון הכנסה העולה על שילוש השכר הממוצע במשק לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה ערב קביעת הפיצויים; היו הפיצויים פטורים ממס הכנסה, יחושבו הפסדי הנפגע לעניין פיצויים אלה לפי הכנסתו לאחר ניכוי מס הכנסה החל עליה בעת קביעתם, ובלבד שההפחתה בשל ניכוי המס כאמור לא תעלה על 25 אחוזים מן ההכנסה שלפיה חושבו פיצויים אלה;
(2) סכום הפיצויים בגין נזק שאינו נזק ממון לא יעלה על 250,000 שקלים חדשים; השר רשאי, לאחר התייעצות עם שר המשפטים ושר האוצר, ובאישור ועדת הפנים והגנת הסביבה של הכנסת, להגדיל את הסכום כאמור; הסכום האמור יהיה צמוד למדד המחירים לצרכן ויעודכן ב-1 בינואר בכל שנה, בהודעה שתפורסם ברשומות.
הקשר הסיבתי לנזקי גוף
8.
קבע בית משפט כי התנהגותו של המעוול היתה זיהום עוולתי לפי סעיף 3, והוכח כי קיימת הסתברות משמעותית, אך לא קרובה לוודאי, כי התנהגותו האמורה של המעוול גרמה לנזק גוף לניזוק, יחוב המעוול בחלק מנזק הגוף של הניזוק, בהתאם להסתברות שנזקו של הניזוק נגרם כתוצאה מהזיהום העוולתי של המעוול.
צווים
9.
(א) קבע בית המשפט את אחריותו של אדם לפי חוק זה והוכח כי הפעילות נמשכת או שיש חשש ממשי שתחודש, יאסור בית המשפט על המשך הפעילות או חידושה.
(ב) הוראות סעיף קטן (א) לא יחולו אם אחריותו של המעוול נקבעה לפי סעיף 3(1) ולא הוכח שהתקיימו בהתנהגותו הוראות סעיף 3(2)(א) ו-(ב).
זכאות מיטיבים
10.
(א) על אף האמור בכל דין, זכותו של מיטיב כלפי מעוול להשבת הוצאות עודפות שהוציא המיטיב, לטובת נהנים שניזוקו מזיהום עוולתי שגרם המעוול, לא תיפגע בשל העובדה שלא ניתן להוכיח את זהותם של הנהנים, את מספרם המדויק, או את הסכום ששולם לכל אחד מהנהנים ובלבד שניתן לאמוד את סכום ההוצאה העודפת הכוללת שהוציא המיטיב.
(ב) בסעיף זה, "הוצאות עודפות" – הוצאות שהוציא מיטיב בהתאם לדין או לחוזה, לפיצוי מי שניזוקו נזקי גוף כתוצאה מזיהום עוולתי שגרם המעוול, לטיפול בהם או לשיקומם, מעבר להוצאות שהיה מוציא לולא הזיהום הסביבתי כאמור.
הוצאות ניקוי ושיקום הסביבה
11.
(א) הוציא אדם הוצאות לשם מניעת או הקטנת נזק שעלול היה להיגרם לו כתוצאה מזיהום עוולתי, או לשם שיקומו של נזק כאמור, יהיה אותו אדם זכאי להשבת הוצאות סבירות שהוציא כאמור, ממי שגרם לזיהום העוולתי או לסכנת קיומו, לפי העניין.
(ב) הוציא גוף המנוי בתוספת הוצאות לשם מניעת או הקטנת נזק שעלול היה להיגרם כתוצאה מזיהום עוולתי, או לשם שיקומו של נזק כאמור, יהיה אותו גוף זכאי להשבת הוצאות סבירות שהוציא כאמור ממי שגרם לזיהום העוולתי או לסכנת קיומו, לפי העניין.
(ג) זכותו להשבה של גוף כאמור בסעיף קטן (ב), מותנית בכך שהגוף כאמור פנה למי שגרם לזיהום עוולתי או מי שגרם לסכנת התרחשותו, בדרישה לנקוט באמצעים לשם מניעת הנזק או שיקומו ואותו אדם לא נקט בפעולות הדרושות לשם מניעת או הקטנת הנזק או לשם שיקומו של נזק כאמור, בתוך זמן סביר.
(ד) הוראות סעיף קטן (ג) לא יחולו במקרים שבהם יש להוציא הוצאות בדחיפות לשם מניעת נזקים מיידיים או שלא ניתן לזהות את מי שגרם לזיהום הסביבתי או לאתרו בשקידה ראויה בתוך זמן סביר.
(ה) השר רשאי, באישור ועדת הפנים והגנת הסביבה של הכנסת, לשנות את התוספת.
שמירת דינים
12.
אין חוק זה גורע מהאחריות המוטלת על מזהמים מכוח כל דין אחר.
דין המדינה
13.
לעניין חוק זה, דין המדינה כדין כל אדם.
ביצוע ותקנות
14.
השר ממונה על ביצוע חוק זה והוא רשאי להתקין תקנות לביצועו.
תיקון חוק תובענות ייצוגיות
15.
בחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו–20064, בתוספת השנייה, אחרי פרט 12 יבוא:
"13. תביעה בקשר לזיהום עוולתי כמשמעותו בחוק אחריות אזרחית בשל זיהום סביבתי, התשע"ג–2013."
תחילה
16.
תחילתו של חוק זה שלושה חודשים מיום פרסומו.
תוספת
(סעיף 11(ב))
1. הרשות לשמירת הטבע והגנים הלאומיים;
2. החברה להגנת הטבע;
3. המועצה לארץ ישראל יפה;
4. המועצה הציבורית למניעת רעש וזיהום בישראל;
5. אדם טבע ודין – אגודה ישראלית להגנת הסביבה;
6. חיים וסביבה – ארגון הגג לשוחרי איכות הסביבה;
7. הקרן הקיימת לישראל;
8. קליניקות משפטיות, העוסקות בנושאים סביבתיים, הפועלות במוסדות להשכלה משפטית גבוהה, כהגדרתם בסעיף 25 לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א–19615.
דברי הסבר
הצעת החוק נועדה לענות על הבעיות הקיימות כיום באכיפת החקיקה הסביבתית, בדרך של קביעת מנגנונים נזיקיים ייעודיים למקרי זיהום סביבתי. זאת ועוד, הצעת החוק תקל על מי שנפגעו מזיהום סביבתי לקבל פיצוי בגין תביעתם.
במצב הנוכחי מתבצעות רוב פעולות אכיפת החקיקה הסביבתית בדרך של אכיפה מנהלית ופלילית. אולם, דרך אכיפה זו, לוקה בחסר, כפי שבית המשפט העליון (ראו למשל בג"ץ 10202/01 ארגון סוכנים ובעלי תחנות הדלק בישראל נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נז(5) 713) ומבקר המדינה (ראו למשל דוח שנתי 51ב לשנת 2000 ולחשבונות שנת הכספים 1999, בנושא אספקת חול; וכן דוח שנתי 57ב לשנת 2006 ולחשבונות שנת הכספים 2005, בנושא ניהול מקרקעין לאורך חופי הכינרת ושימוש בהם) קבעו. מצב זה מוביל לכך שבתחומים רבים משתלם לזהם את הסביבה בניגוד לחוק, בהיעדר סכנה ממשית לאכיפתו.
במצב של חוסר באכיפה מרכזית, ניתן היה לצפות להתפתחותן של תביעות נזיקין רבות, שהיו משמשות בפועל, מעבר לפיצוי הנפגעים, גם כמערכת אכיפה משנית. אולם, דיני הנזיקין הקיימים אינם מאפשרים מענה טוב למקרי זיהום סביבתי: העוולות הייעודיות (עוולות המטרדים, ס' 42-48 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]) אינן מתאימות לטיפול בזיהום סביבתי נרחב; עוולות המסגרת (רשלנות והפרת חובה חקוקה) אינן ערוכות לטיפול בבעיות הייחודיות של תביעות סביבתיות והעוולות שבחקיקה המודרנית (החוק למניעת מפגעים, התשכ"א–1961, והחוק למניעת מפגעים סביבתיים (תביעות אזרחיות), התשנ"ב–1992) חסרות. גם ההסדרים הדיוניים הקיימים בדיני הנזיקין אינם מותאמים לנסיבות המיוחדות של זיהום סביבתי.
התוצאה של ליקויים אלה היא שפעולות רבות אשר מזהמות את הסביבה בניגוד לחוק, ופוגעות באנשים רבים, בסביבה ובדורות העתידיים, נשארות בפועל ללא מענה משפטי הולם. על מנת לתקן את המצב, הצעת החוק המוצעת קובעת עוולה ייעודית של זיהום עוולתי. מאחר שתוצאותיו של זיהום סביבתי מתפזרות בין נפגעים פרטיים רבים, המדינה (כבעלת רכוש) והסביבה עצמה – כוללת ההצעה גם שורת מנגנונים שנועדו לאפשר לאזרחים ולארגונים להגיש תביעות נזיקיות נגד מי שמזהם את הסביבה.
במידה והפגיעה היא בסביבה – התשלומים מהתביעות יועברו לשיקום הסביבה. תביעות אלה יובילו לכך שהמזהמים ישאו בעלות האמיתית של הזיהום שלהם, תוך פיצוי הנפגעים ויישום עקרון המזהם–משלם. מטרת עיקרון זה היא לשלול את הכדאיות שבפגיעה בסביבה, באמצעות הטלת קנסות או תשלום פיצויים, תוך התחשבות ברווחים שהופקו תוך כדי ביצוע העבירה. העיקרון מעוגן במשפט הבינלאומי הסביבתי, ומופיע במספר אמנות בין-לאומיות, דוגמת אמנת ברצלונה, סעיף 3(2) והכרזת ריו, סעיף 13.
סעיף 2 - הגדרת "פעילות ביתית"
הצעת החוק מיועדת לטפל בפעילות מסחרית. עם זאת, גם פעילות ביתית יוצרת זיהומים רבים. לפיכך, הוצאו מתחולת החוק במפורש פעילויות שנעשות על ידי משקי בית במסגרת פעילות ביתית.
סעיף 3
הסעיף מגדיר זיהום עוולתי. דהיינו, מהו זיהום שראוי להטיל בגינו אחריות נזיקית. ההגדרה מבחינה בין סוגי פעילויות שונים.
הבחנה זו קיימת בגרמניה (Art. 1 of the 1990 Environmental Liability Act). הבחנה כזו מוצעת גם במסגרת משטר האחריות המוצע לקהיליה האירופית (White Paper on Environmental Liability, COM (2000) 66, S. 4.2.2, 4.3).
לגבי פעילויות שידוע מראש שהן יוצרות חשש מהותי לנזקים – האחריות היא אחריות חמורה. זאת, מתוך הנחה שמי שעוסק בפעילות כה מסוכנת, צריך לשאת בעלויות הנובעות ממנה, בין אם התרשל ובין אם לאו.
לגבי פעילויות אחרות, האחריות המוטלת על המזהם אינה אחריות חמורה. עם זאת, לאור פערי המידע הגדולים בין המזהם לבין הנפגע לגבי טיב פעילותו של המזהם, מועבר נטל השכנוע אל המזהם להוכיח כי פעילותו לא היתה רשלנית וכי הוא עמד בכל תנאי חקוק המוטל עליו.
ישנם סעיפי חוק, כגון סעיפים 20א-20ב לחוק המים, התשי"ט–1959, אשר קובעים אחריות קפידה. סעיפים מעין אלה עשויים לדרוש נקיטת אמצעי זהירות שעלותם חורגת מעבר לסיכונים הטמונים בהתנהגות, ולא ראוי לבסס עליהם אחריות נזיקית. לפיכך, לגבי סעיפים מעין אלה, המזהם יוכל לפטור עצמו מאחריות אם יוכיח כי התנאי החקוק שבו לא עמד, קובע רף התנהגות מסוג זה, וכי הוא עצמו פעל בסבירות.
סעיף 4
הסעיף קובע כי יצירת זיהום עוולתי, דהיינו פעילות שגורמת ליצירת זיהום שמפר את הוראות סעיף 3, הינה עוולה נזיקית, ומחיל על העוולה את הוראות פקודת הנזיקין העוסקות בדוקטרינות הנזיקיות הכלליות. במסגרת זו יוחלו על העוולה ההוראות העוסקות בהגנות וחסינויות; אחריות שילוחית; מעוולים יחד; קשר סיבתי; אשם תורם; תרופות ועוד.
סעיף 5
כיום, למעט לגבי תובענות ייצוגיות, ניתן לתבוע את רשויות המדינה בשל הפרת חובתן לפקח על ביצוע הוראות חוק. מטרת הסעיף היא לצמצם את הטלת החבות על המדינה במקרה זה, למקרים שבהם התרשלות הרשויות מהווה התרשלות חמורה. זאת, על מנת מחד למנוע מצב שבו הרשויות ישאו בעלויות שיצרו מזהמים פרטיים, ומאידך למנוע מצב של התעלמות הרשויות מחובותיהן הציבוריות.
סעיפים 6 ו-7
בשנים האחרונות ניכרת מגמה בפסיקת בית המשפט העליון להרחיב את ההכרה בראשי נזק נוספים. הסעיף נועד לאזן בין הצורך לפצות ניזוקים על כל נזקיהם מחד, לבין החשש מהרתעת יתר שתיגרם מהכרה בראשי נזק שלא היו מוכרים בדיני הנזיקין הקלאסיים. האיזון נעשה על ידי יצירת מדרג של שלוש אפשרויות פיצוי, בהתאם למידת האשמה שהוכחה.
במקרים שבהם לא הוכחה התרשלות או פעילות מכוונת של הנתבע, יוגבלו סכומי הנזק שהתובע יוכל לקבל בגין נזקי גוף ובגין נזק לא ממוני, בדומה למגבלה הקיימת כיום בחוק האחריות למוצרים פגומים, התש"ם–1980, ובחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה–1975.
הפיצוי בגין נזק כלכלי טהור יוגבל למקרים של ירידת ערך רכוש (למשל: ירידת ערך דירה עקב חשיפתה לזיהום), של מניעת אפשרות לצוד או לדוג חיות בר שגרמה לנזק כלכלי, או של מניעת אפשרות לקבל מים ממקור מים טבעי.
במקרים שבהם הנתבע התרשל, אך התרשלותו אינה חמורה, יוסרו המגבלות לגבי גובה הפיצוי בנזקי גוף ונזקים לא ממוניים טהורים. עם זאת, תישאר המגבלה לגבי נזקים כלכליים.
במקרים של התרשלות חמורה או פעילות מכוונת, יוכל התובע לקבל פיצוי על כל נזקיו, ללא כל מגבלה חקוקה, בהתאם לעקרונות הכלליים של דיני הנזיקין.
סעיף 8
הוכחת הקשר הסיבתי העובדתי בין זיהום סביבתי לבין נזקי גוף, היא אחד המכשולים העיקריים הניצבים בפני מי שחושדים כי מחלתם נגרמה כתוצאה מחשיפה לזיהום (ראו למשל: ע"א 1639/01 מדינת ישראל נ' קרישוב פ"ד נח(5) 215). זאת, מאחר שהמדע מוגבל בזיהוי גורמים למחלתו של אדם.
בשנים האחרונות נדונה הן בספרות המשפטית והן בפסיקה אפשרות לעבור לפסיקה הסתברותית במקרים שבהם יש קושי מהותי מובנה בהכרעה לגבי קיומו של קשר סיבתי עובדתי. מקרי זיהום סביבתי הם מקרים מובהקים שבהם כלל שיקולי המדיניות מצביעים על יתרונות ניכרים למעבר כאמור (ראו למשל: בועז שנור, "הקשר הסיבתי העובדתי בתביעות בגין נזקי-גוף שנגרמו מזיהום סביבתי" מחקרי משפט כג 559 (2007)). לפיכך, מוצע לקבוע כי קביעת הקשר הסיבתי תיעשה בהתאם לקביעה הסתברותית ולא כקביעה בינארית.
סעיף 9
מוצע כי במידה ונקבע שפעילותו של מזהם היא רשלנית או מכוונת, ובמידה ויש חשש שההתנהגות תמשיך או תתחדש, יאסור זאת בית המשפט, על מנת להגן על הציבור מזיהומים.
סעיף 10
זיהומים אשר גורמים לנזקי גוף – גורמים בעקיפין גם לנזקים כלכליים למי שאחראים על הטיפול בבריאות הציבור: המדינה, המוסד לביטוח לאומי, קופות החולים, חברות ביטוח וכו'. גופים אלה נאלצים להוציא הוצאות לשם הטיפול בחולים שאלמלא הזיהום האסור, היו נשארים בריאים. ברוב המקרים, הגופים המטפלים לא יוכלו לקשר בוודאות בין מחלתו של חולה זה או אחר, לבין הזיהום שיצר הנתבע, לאור הקשיים בהוכחת קשר סיבתי בין זיהום לבין נזקי גוף ולאור קשיי איסוף המידע שבהם ייתקל הגוף המטפל, ולכן לא יוכלו לתבוע מהמזהם את הוצאות הטיפול בחולה פלוני.
עם זאת, הגופים המטפלים יוכלו לאמוד, במקרים מסוימים, את מספר המטופלים הכולל, אשר ניזוק כתוצאה מהזיהום. מקרים אלה יהיו מקרים של זיהומים נרחבים שלגביהם מצטבר מידע סטטיסטי אשר קושר בין החשיפה לזיהום לבין רמת עליית התחלואה בציבור.
דוגמה לתביעה מסוג זה היא התביעה שהגישו חלק ממדינות ארצות הברית נגד חברות הטבק והסיגריות (Schwab v. Phillip Morris USA, Inc., 449 F.Supp.2d 992 (E.D.N.Y. 2006),
United States v. Philip Morris USA, Inc., 449 F. Supp. 2d 1 (D.D.C. 2006)). תביעות מעין אלה מיישמות את עיקרון המזהם–משלם, שכן מי שגרם לזיהום ובכך הגדיל את הוצאות המדינה והגופים הפרטיים על בריאות, הוא שאמור לשאת בעלויות נזק זה.
למרות שתביעות אלה רצויות, הובעו בפסיקה הישראלית ספקות לגבי האפשרות להגיש תביעה דומה בישראל, ולפיכך מוצע לאפשר במפורש את הגשתה.
סעיף 11
במספר חוקים סביבתיים (למשל בחוק שמירת הניקיון, התשמ"ד–1984, סעיף 14(ד); חוק למניעת מפגעים אזרחיים (תביעות אזרחיות), התשנ"ב–1992, סעיף 14), קיימים סעיפים אשר מאפשרים למי שהוציא הוצאות להקטנת זיהום, לקבל שיפוי בגין הוצאות אלה. סעיף זה מרחיב הוראות אלה לכלל מקרי הזיהומים.
עם זאת, לאור תחולתה הרחבה של ההוראה וכדי למנוע מצבים של נקיטת פעילויות שיש בהן ספק לגבי יעילותן, מוצע להגביל את ההוראה למקרים שבהם אדם פועל למען אינטרס אישי שלו, או למקרים שבהם מי שהוציא את ההוצאה היה גוף שאושר מראש על ידי השר להגנת הסביבה. ההנחה היא שגופים אלה יוציאו הוצאות למען ניקוי הסביבה רק במקרים נחוצים.
הצעות חוק זהות הונחו על שולחן הכנסת השבע-עשרה ועל שולחן הכנסת השמונה-עשרה על ידי חבר הכנסת דב חנין וקבוצת חברי הכנסת (פ/3826/17; פ/380/18).
---------------------------------
הוגשה ליו"ר הכנסת והסגנים
והונחה על שולחן הכנסת ביום
ב' בניסן התשע"ג – 13.3.13