הצעת חוק לדיון מוקדם

מספר פנימי: 477581 הכנסת התשע-עשרה יוזמים: חברי הכנסת דב חנין מוחמד ברכה חנא סוייד עפו אגבאריה פ/86/19 הצעת חוק סדר הדין הפלילי (תיקון – הימנעות הנאשם מהעיד כתוספת ראייתית), התשע"ג–2013 תיקון סעיף 162 1. בחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב–19821, בסעיף 162(א), בסופו יבוא "ולא תשמש תוספת ראייתית מכל סוג שהוא להודאת נאשם שלא בבית המשפט.". דברי הסבר א. מבוא מטרת הצעת החוק היא לקבוע שהימנעותו של נאשם מלהעיד במשפט לא תהווה תוספת ראייתית להודאתו בחקירת המשטרה. התיקון משתמש במלים "תוספת ראייתית" כדי להותיר את הדלת פתוחה לבית המשפט לשינוי סוג התוספת הנדרש לצורך הרשעה על בסיס הודאת חוץ, שכיום הוא 'דבר מה נוסף' בלבד. הרקע להצעת החוק: במשך שנים רבות נהגה בבתי המשפט ההלכה שלפיה הימנעות נאשם מלהעיד במשפט, לא תשמש תוספת ראייתית להודאתו של נאשם מחוץ לבית המשפט. תוספת, הנדרשת לפי הפסיקה, לשם הרשעה (ע"פ 556/80 עלי נ' מ"י). בשנת 2006 הפך בית המשפט העליון הלכה ותיקה ונכונה זו בדעת רוב מפי השופטת ארבל ברע"פ 4142/04 – סמל (מיל.) איתי מילשטיין נ' התובע הצבאי הראשי. השופטת ארבל פסקה ששתיקת נאשם במשפט יכולה לשמש במקרים 'חריגים' תוספת ראייתית להודאת חוץ של נאשם. זאת, בכפוף לשלושה תנאים: א. משקלה הפנימי של ההודאה גבוה במיוחד; ב. בית המשפט יכול בנסיבות המקרה לשלול על סמך נסיבות חיצוניות את החשש להודאת שווא עקב 'לחץ פנימי'; ג. אין אינדיקציות לכך ששתיקת הנאשם במשפט נובעת מלחץ פנימי כלשהו. פסק הדין מותיר שיקול דעת רחב כל כך לערכאה הדיונית, עד שעולה חשש ששימוש בהימנעות הנאשם מלהעיד במשפט כתוספת ראייתית להודאת חוץ יהיה הכלל ולא החריג. שני התנאים הראשונים, שמונה השופטת ארבל, הם תנאים לעצם הענקת משקל להודאה עוד בטרם פונים לסוגיית התוספת הראייתית. למעשה, לפי מבחנים מקלים אלה, בכל מקרה שבו תהיה הודאת חוץ, שראוי לתת לה משקל, יוכל בית המשפט להסתפק בהימנעות הנאשם מלהעיד במשפט כתוספת ראייתית מספקת להרשעה. הגישה הראויה בדבר מעמדה של הודאת נאשם מחוץ לבית המשפט: החשש להודאות שווא עקב לחץ פנימי, אינו תיאורטי בלבד, והוכח לא אחת (לדוגמה בפרשת נוג'ידאת, בפרשת נאפסו ועוד). הוועדה לעניין הרשעה על סמך הודאה בלבד ולעניין עילות למשפט חוזר (להלן: "ועדת גולדברג") עסקה בהרשעת נאשמים על סמך הודאתם ובדרישה הפסיקתית ל'דבר מה נוסף'. הוועדה דחתה באופן נחרץ את הגישה, שרווחה עד אז, שלפיה אדם חף מפשע אינו מפליל את עצמו, ולכן לעולם די בתוספת ראייתית "קלה כנוצה" על מנת להרשיע אדם על סמך הודאתו. הודאת חוץ של נאשם אינה עוד "מלכת הראיות", אלא ראיה ככל הראיות שאף ראוי שנקודת המוצא לבחינתה תהיה חשדנית. גישה זו קנתה לה שביתה לאחרונה גם בקרב מלומדים ואנשי משפט (ראו לדוגמה גישת השופטת (בדימוס) דליה דורנר במאמרה "מלכת הראיות נגד טארק נוג'ידאת", הפרקליט מט(1), 7). ב. השיקולים שלא להכיר בהמנעות הנאשם מלהעיד במשפט כתוספת ראייתית להודאת חוץ חקר האמת – תכלית התוספת הראייתית להודאת נאשם מחוץ לבית המשפט, היא להסיר החשש מהודאות שווא הנובעות מ'לחץ פנימי' של הנאשם. הודאה עקב לחץ פנימי שכזה יכול שתבוא בשל גורמים שונים – רצון שהמעצר יסתיים במהירות ולו באופן זמני; מחשבה כי אין סיכון בהודאה בחקירה, כיוון שאפשר להוכיח את החפות במשפט; מחשבה של החשוד שמוטב לו להודות בעבירה קלה מהעבירה המיוחסת לו ובכך לפטור עצמו מהאשמה העיקרית; חשש של החשוד מהפעלת אלימות כלפיו בהמשך החקירה; רצון למצוא חן בעיני החוקר; הפנמת גרסת החוקר וחוסר יכולת להבחין בינה לבין המציאות (במקרים קיצוניים). לצורך הגשמת תכלית זו מקורה של התוספת הראייתית צריך להיות חיצוני לנאשם, ולא רק להודאה. זאת, מן הסיבות הבאות: הלחץ הפנימי ממשיך להתקיים גם במהלך המשפט: לחץ פנימי, שעשוי היה להביא להודאת שווא, עשוי להמשיך להתקיים גם במשפט, ולהביא לכך שהנאשם יבחר גם להימנע מלהעיד במשפטו. אי לכך, שימוש בהחלטתו שלא להעיד כתוספת ראייתית, לא יסיר את החשש מהודאת שווא עקב אותו לחץ פנימי. יש לזכור שדרישת התוספת הראייתית מטרתה לענות דווקא על הודאת שווא שהמניעים לה עלומים. אי לכך קשה לסמוך על ההנחה, שכפירה מעידה על כך שהנאשם "משוחרר" מאותו לחץ פנימי שליווה אותו בראשית הדרך. כך למשל, כשההודאה באה כדי לחפות על עבריין אחר עצם הכפירה מעידה, אולי, שהנאשם אינו מוכן להמשיך וליטול על עצמו את האשמה, אך יתכן שבאותה שעה אין הוא מוכן להטילה על העבריין האמיתי, ולכן הוא בוחר לא להעיד במשפטו. הסתמכות על ההמנעות מלהעיד כדבר מה נוסף תביא להרשעת חף מפשע. הכרה בכך שבית המשפט לא מקבל נימוקים של הנאשם להודאת שווא שאינה בעקבות לחץ חיצוני: במקרה שבו ההודאה נובעת מלחץ פנימי, אין בדרך כלל ראיות חיצוניות, שישכנעו את בית המשפט, שמדובר בהודאת שווא. מרגע שבוחר נאשם לעלות על דוכן העדים הוא חשוף לחקירת נגדית צולבת, כשכל שבידו היא מילתו שלו, והמציאות מלמדת שהסברים שונים של נאשמים להודאות חוץ שלהם נוטים להידחות על ידי בית המשפט. מכאן שאין להשתמש לשם הרשעה בבחירה לגיטימית של נאשם לא להעיד במשפטו. הגנה על זכויות הנאשם – מדיניות משפטית: תמריצים שליליים לרשויות החקירה: הידיעה שהמנעות הנאשם מלהעיד במשפט תשמש ברוב המקרים תוספת ראייתית מספיקה להרשעה על בסיס הודאת חוץ, תדרבן את החוקרים להפעיל לחצים גדולים והולכים על חשודים על מנת לחלץ מהם הודאה. זאת, במיוחד לאור הפרשנות המצמצמת לדרישת הרצון החופשי שבסעיף 12 לפקודת הראיות (רק אמצעים קיצוניים המופעלים על ידי רשויות החקירה הביאו לפסילת הודאה), ולנוכח נטיית בתי המשפט להעדיף עדויות של שוטרים, המקשה להוכיח שהופעל לחץ חיצוני, שמצדיק לפסול את ההודאה. תמריץ להפעלת אלימות על חשודים, פוגע אנושות הן בזכויות האדם של החשוד, והן בגילוי האמת, שכן לחץ פיזי מביא ליותר הודאות שווא. הגשת כתבי אישום על סמך הודאת הנאשם בלבד אינה ראויה: לא ראוי להגיש כתב אישום כאשר כל שיש בידי התביעה הוא הודאת הנאשם בחקירה במשטרה (אם בית המשפט נדרש להסתמך על החלטת הנאשם שלא להעיד במשפט סימן הוא שהמשטרה לא הצליחה למצוא ולו בדל ראיה הקושר את הנאשם לעבירה מלבד הודאתו בחקירה). דברים אלו מתיישבים עם הנחיית היועץ המשפטי לממשלה מס' 53.000 (1970), הקובעת שככלל אין להגיש כתב אישום על יסוד הודאת חוץ של נאשם מבלי שישנו "דבר מה נוסף" להודאה בחומר הראיות. פגיעה עד כדי שלילה מוחלטת של זכותו של הנאשם שלא להעיד במשפט: הכרה בהמנעות הנאשם מלהעיד במשפט כתוספת ראייתית להודאת חוץ, שתביא כמעט בוודאות להרשעה, תכניס אותו למלכוד, שיחייב אותו כדי להמנע מהרשעה לוותר על זכות היסוד שלו, ולעלות על דוכן העדים. מצב זה אינו ראוי בשיטת משפט המקפידה על זכויות הנאשם, ופוגע בערכים מרכזיים כגון חזקת החפות, שממנה נגזרת הטלת נטל ההוכחה על התביעה. ג. הבעייתיות במבחני הסף המוצעים בפסק הדין מילשטיין לצורך הכרה בשתיקה כתוספת ראייתית ראשית, כאמור במבוא, המבחנים שמציעה השופטת ארבל הופכים הלכה למעשה את השימוש בהימנעות מלהעיד במשפט כתוספת ראייתית להודאת חוץ מחריג ברמה הרטורית לכלל בחיי המעשה. יתרה מזאת, מבחנים אלו אמורים להתקיים בכל הודאת חוץ על מנת שיוענק לה משקל כלשהו, ללא תלות בשאלת התוספת הראייתית. שנית, ההנחה שבתי המשפט מסוגלים לזהות הודאות שווא, אינה עומדת במבחן המציאות. מבחן המשקל הפנימי, שעיקרו בחינת תוכן ההודאה – הגיונה הפנימי, סדר הפרטים הנמסרים בה, וסימני שכל ישר – אינו מאפשר זיהוי יעיל של הודאות שווא. זאת, הן עקב אופי החקירה והכוונתה על ידי החוקרים, והן עקב נקודת המוצא של בית המשפט שאינה חשדנית כלפי הודאת חוץ, ומביאה ליישום לא דווקני של המבחן. הצעת חוק זו מבוססת בין היתר על דו"ח ועדת גולדברג, על מאמרה של השופטת (בדימוס) דליה דורנר "מלכת הראיות נ' טארק נוג'ידאת" (הפרקליט מט תשס"ז) וכן על מאמרו של אהוד קמר "דבר מה נוסף מפי הנאשם" (פלילים ה' תשנ"ו). הצעות חוק זהות הונחו על ידי חבר הכנסת דב חנין על שולחן הכנסת השבע-עשרה (פ/2715/17), ועל שולחן הכנסת השמונה-עשרה (פ/873/18). --------------------------------- הוגשה ליו"ר הכנסת והסגנים והונחה על שולחן הכנסת ביום ב' בניסן התשע"ג – 13.3.13