הצעת חוק לדיון מוקדם

מס' פנימי: 478616 הכנסת התשע-עשרה יוזמת: חברת הכנסת מירי רגב פ/477/19 הצעת חוק הירושה (תיקון – פסלות לרשת), התשע"ג–2013 תיקון סעיף 5 1. בחוק הירושה, התשכ"ה–19651, בסעיף 5(א), אחרי פסקה (2) יבוא: "(3) מי שגרם ביודעין למותו או שניסה לגרום ביודעין למותו של המוריש אולם בית המשפט קבע כי הוא אינו מסוגל לעמוד לדין; לעניין זה, "ביודעין" – מודעות לעצם ביצוע המעשה." דברי הסבר על פי חוק הירושה, התשכ"ה–1965 (להלן – חוק הירושה), פסול אדם לרשת רק אם הורשע על שגרם במתכוון למותו של אדם. משמע כדי למנוע מאדם לרשת את מורישו נדרשת הרשעה וכוונה פלילית. עמידה דווקנית בדרישות הללו עלולה להביא לתוצאה בלתי מתקבלת על הדעת ולפיה בן שרצח את אימו, ייהנה מכספי ירושתה, פרי עוולתו, רק מכיוון שלא "הורשע", מאחר ונמצא כי בעת ביצוע הרצח הוא סבל ממחלת נפש. המדובר בליקוי של ממש המחייב את התערבותו של המחוקק בדרך של תיקון חוק הירושה. אף אם אותו רוצח נמצא כשיר לעמוד לדין, הודה בביצוע המעשים ותוצאותיהם, היה מודע לעצם המעשה, תכנן את המעשה או צפה את תוצאותיו, והעיקר, בית המשפט קבע בפסק דין סופי כי אותו רוצח ביצע את מעשה הרצח, עולה חשש כי הוא יהיה זכאי לרשת את קורבנו משלא התקיימו דרישת ה"כוונה", כמשמעותה הפלילית. הרציונל שבדרישת ההרשעה בחוק הירושה, כפי שהוצג לעיל, הוא להבטיח את קיומה של הכרעה סופית של בית המשפט לפיה הנאשם עשה ללא עוררין את העבירה המיוחסת לו. מחלת הנפש של הרוצח אמנם מקנה לו פטור מ"גזירת הדין", הוא שלב העונש במשפט הפלילי, אך אין בכך כדי לסתור את העובדה כי הנאשם ביצע את מעשה הרצח, וזוהי מהותה האמיתית של דרישת ההרשעה לפי חוק הירושה, להבדיל מחוק העונשין, התשל"ז–1977. אף לעניין התנאי הדורש "כוונה", ברור כי הכוונה הנדרשת בחוק הירושה אינה הכוונה הנדרשת לשם הרשעה בפלילים. פסקי דין תקדימיים שניתנו בשנים האחרונות על ידי בית המשפט המחוזי והעליון קובעים באופן חד משמעי כי מי שתקף את רעהו במצב של אי שפיות הדעת, שמקורה במחלה או בליקוי נפשי, יכול בהחלט להיחשב כמי שפעל ב"מתכוון" לצורך עניין שבחוק האזרחי, ובכלל זה חוק הירושה. פסקי דין אלו כשלעצמם מצדיקים את התיקון האמור בחוק הירושה (במחוזי: ע"א 2174/04 גדי כרמי נ' סבג דניאל; בעליון: רע"א 1272/05 גד כרמי נ' דניאל סבג, מיום 2/12/07). כך למשל אימץ השופט רובינשטיין ברע"א כרמי נ' סבג גישה לפיה: "אין הכרח שהמזיק יבין את משמעותו המוסרית של מעשהו, אך יש צורך ביסוד נפשי מינימלי של שליטה". דהיינו – נקבע כי רק מי שפועל אופן "אוטומטי", ב"העדר שליטה על תנועות גופו" – לא יישא באחריות נזיקית, אך מי שהיה מודע לעצם המעשה, תכנן את המעשה וצפה תוצאותיו – חייב לשאת בתוצאות מעשהו, גם אם הוא חולה בנפשו. השופט רובינשטיין קבע למעשה בפסיקתו כי לעניין דרישת הכוונה, וככל שמדובר בחוק האזרחי, ניתן להסתפק ב"יודעין" – מודעות לעצם המעשה. מוצע בזה לקבוע כי גם מי שנאשם בגרימת המוות ביודעין או בניסיון לגרום ביודעין למותו של המוריש אך נמצא כי אינו מסוגל לעמוד לדין בשל מצבו הנפשי, או מי שנקבע כי אינו נושא באחריות הפלילית למוות שגרם בשל לקות נפשית, לא יוכלו גם הם לרשת את המוריש אף אם לא הורשעו בביצוע העבירה. הצעת חוק זהה הונחה על שולחן הכנסת השמונה-עשרה על ידי חברת הכנסת מירי רגב (פ/2978/18). --------------------------------- הוגשה ליו"ר הכנסת והסגנים והונחה על שולחן הכנסת ביום ב' בניסן התשע"ג – 13.3.13