הצעת חוק לדיון מוקדם
מס' פנימי: 477270
הכנסת התשע-עשרה
יוזמים: חברי הכנסת דב חנין
מוחמד ברכה
חנא סוייד
עפו אגבאריה
פ/563/19
הצעת חוק הסיוע המשפטי (תיקון – זכאות לסיוע בהליך אזרחי), התשע"ג–2013
תיקון סעיף 2
1.
בחוק הסיוע המשפטי, התשל"ב–19721, בסעיף 2, האמור בו יסומן "(א)", ואחריו יבוא:
"(ב) על אף האמור בסעיף קטן (א) במקרה שבו מבקש השירות הינו מי שהורשע בבית-משפט ישראלי בפסק-דין חלוט, והסיוע המשפטי המבוקש על ידיו של מבקש השירות קשור בניהול הליך משפטי נגדו לפיצוי קורבן העבירה שבה הורשע, ידחה ראש הלשכה את בקשת השירות המשפטי.
(ג) בסעיף זה –
"הליך משפטי נגדו לפיצוי קורבן" – כל הליך משפטי שבו הנתבע או אחד הנתבעים הוא מי שהורשע בבית-משפט בישראל בביצוע עבירת אלימות, ובו ניתן להשתמש בפסק-הדין שהרשיע את אותו נתבע, בהתאם לתנאים הקבועים בסעיף 42א לפקודת הראיות;
"עבירת אלימות" – עבירה נגד גופו של אדם, לרבות עבירות לפי סימנים א, ה, ו1 ו-ח לפרק י לחוק העונשין."
תחילה
2.
שירות שהוחל בו בהליך משפטי לפיצוי קורבן של עבירת אלימות לפני כניסתו לתוקף של חוק זה, שלפי חוק זה אין זכאות לו, רשאי ראש הלשכה להורות על הפסקתו וכן להורות כי המבקש יחזיר הוצאות שהוציאה הלשכה על שירות שנתנה, הכל כפי שנקבע בתקנות.
דברי הסבר
כללי
חוק הסיוע המשפטי, התשל"ב–1972, והתקנות שהותקנו מכוחו קובעים את הזכאות העקרונית לקבלת סיוע משפטי ואת הקריטריונים לכך. נשים הן הקורבן הטיפוסי לפגיעות של אלימות מינית, ושל אלימות על רקע מגדרי והגשת תביעה אזרחית לפיצוי בגין נזק שנגרם להן בשל ביצוע עבירה נגדן אינה מחזה נפרץ; עם זאת, פעמים רבות כאשר מוגשת התביעה, נאלצת האישה להתמודד בכוחות עצמה עם הגשתה, והיא הנושאת העיקרית בנטל הכלכלי והרגשי הכרוך בכך.
כמו כל אזרח אשר חוק הסיוע המשפטי חל עליו, ניתן לזהות כתופעה נפרצת את השימוש של מי שהורשעו בעבירות מין ובעבירות אלימות בסיוע המשפטי שמעניקות לשכות הסיוע לנתבעים בהליך אזרחי; בשל שימוש זה, מתנהלות לרוב הגנות סרק ממושכות בתביעותיהן של נשים קורבנות אלימות נגד תוקפיהן, אשר, על-אף שהורשעו בדין, נהנים מן היכולת להתיש משפטית את התובעות דרך השימוש בשירותיה של לשכת הסיוע המשפטי, במימון המדינה, אותה המדינה אשר הרשיעה אותם זה מכבר באותה עבירה ממש בגינה הם נתבעים.
להבדיל מהמשפט הפלילי, שם חפותו של אדם מוקנית לו עד אשר יוכח אחרת, ואשר שם נקבע כי הוא זכאי כזכות חוקתית לייצוג משפטי לשם ניהול הגנתו בצורה הוגנת, הרי שפני הדברים בהליך האזרחי שונים הם; ראשית, הזכות לייצוג על ידי עורך-דין הוכרה בשיטתנו כרלבנטית רק להליך הפלילי, לכן למשל, מנותקת הזכות לייצוג בהליך הפלילי משאלת יכולתו הכלכלית של נאשם/עצור, לאור הסכנות שטומן בחובו המשפט הפלילי לנאשם, המתמודד למול מערכת חזקה של המדינה כתובעת, ולאור סיכון הכתמתו בתווית החמורה של "עבריין". לעומת זאת, ההליך האזרחי מתנהל למול תובעת פרטית, אשר אין לה כל כוח עודף על זה של הנתבע, ולרוב כוחה אף חלש משלו, לאור היותה קורבן עבירתו. שנית, הזכות לייצוג במשפט הפלילי חלה עד אשר נקבע בפסק-דין חלוט של מערכת המשפט הישראלית כי הנאשם אכן ביצע את העבירות המיוחסות לו. לעומת זאת, בהליך האזרחי שבו עסקינן, מצויה ממילא קביעה פוזיטיבית וחלוטה של בית-משפט ישראלי שהרשיעה את הנתבע בביצוע מעשה העבירה, ואין עוד מקום לראותו כמסתכן בקביעה כוזבת בעניין זה.
משנקבע כי אדם הורשע בעבירה, אשר בגינה הוא נתבע כעת לפיצוי של קורבנו, לא עומדת עוד כל הצדקה לכך שציבור משלמי המסים בישראל יממן את הגנתו של העבריין בהליך האזרחי. אותו אדם זכה להגנה דרך המשפט הפלילי, ולמימונה, והוכרע סופית ובאופן שאינו ניתן עוד לערעור כי הוא אשם בביצוע העבירה הנדונה.
תופעת המימון הציבורי הבלתי-צודק של תביעות אזרחיות נפוצה במיוחד במקרים של עבריינים שהורשעו בדין, והם אסירים המרצים את עונשים בגין ביצוע מעשה העבירה. אסירים-נתבעים אלה זכאים כמעט אוטומטית לסיוע מהלשכה בשל היותם נעדרי השתכרות. יוצא, שדווקא ככל שחמורה יותר העבירה שבה הורשע העבריין וחמור יותר, בהתאם, גזר-דינו, כך סביר יותר שהנזקים שגרם חמורים יותר והגנתו מפניהם כמעט ואינה קיימת, ועדיין ישנה סבירות גבוהה ביותר כי ייהנה מקבלת סיוע משפטי.
בסיס משפטי חשוב לקביעתה של אחריות צפויה של הנתבע בתיקי אלימות מינית, ניתן למצוא בהוראות סעיף 42א לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א–1971, הקובע:
"42א. (א) הממצאים והמסקנות של פסק דין חלוט במשפט פלילי, המרשיע את הנאשם, יהיו קבילים במשפט אזרחי כראיה לכאורה לאמור בהם אם המורשע או חליפו או מי שאחריותו נובעת מאחריות המורשע, ובכלל זה מי שחב בחובו הפסוק, הוא בעל דין במשפט האזרחי."
לאור הוראות סעיף זה, אפשרות השימוש בפסק-הדין המרשיע במסגרת ניהול תובענה אזרחית לפיצוי בגין הנזק שנגרם לקורבן האלימות, יוצרת סבירות גבוהה מאד להטלת אחריות נזיקית בגין ביצוע העבירה על הנתבע בהליך האזרחי, וגם מסיבה זו אין זה ראוי לממן מכספי ציבור משלמי המיסים את הגנתו של העבריין שהורשע בדין.
הסבר לתיקון בסעיף החוק - סעיף 4א
הסעיף קובע כי אין שיקול-דעת לראש לשכת הסיוע המשפטי לקבוע אם לתת את הסיוע אם לאו. עם זאת, למבקש שמורה עדיין במסגרת החוק הקיים זכות לערער על החלטה שלא להעניק לו סיוע אזרחי. הסעיף אף מורה כי במידה שנקבע בטעות כי יש ליתן סיוע שכזה, ניתן יהיה להפסיקו בכל עת, ולקבל החזר הוצאות המדינה בגינו.
בסעיף מוגדרת "עבירת אלימות" בדרך של שימוש בהגדרה כללית, ובלשון ריבוי. ההגדרה הכללית מכוונת לכל עבירות האלימות נגד גוף האדם, מתוך הנחה שרוב התביעות האזרחיות לפיצוי המוגשות נגד מי שהורשעו בדינם, ייסובו סביב ציר זה של פגיעה גופנית. הנקיטה בלשון המרבה ("לרבות") מיועדת להותיר עניין זה פתוח לשיקול-דעת הגורם המכריע לבחון אם אכן מדובר בעבירת אלימות, מתוך הנחה שלא כדאי ליצור "רשימה סגורה" של עבירות בתחום. בסוף ההגדרה מצויה רשימה של עבירות האלימות והאלימות המינית "הקלאסיות", כפי שהן מופיעות בחוק העונשין, כעבירות שבוודאות ניתן לקבוע לגביהן כי אין זה ראוי להעניק למי שהורשע בביצוען סיוע אזרחי על חשבון הציבור.
הצעת חוק זהה הונחה על שולחן הכנסת השמונה-עשרה על ידי חבר הכנסת דב חנין (פ/382/18).
---------------------------------
הוגשה ליו"ר הכנסת והסגנים
והונחה על שולחן הכנסת ביום
ב' בניסן התשע"ג – 13.3.13