קטע מדברי הכנסת

הצעת חוק התכנון והבנייה (תיקון – שימוש בהפקעות לקידום דיור בר-השגה לצעירים), התשע"א–2011 [הצעת חוק פ/2864/18; נספחות.] (הצעת קבוצת חברי הכנסת) היו"ר ראובן ריבלין: רבותי חברי הכנסת, הצעת חוק התכנון והבנייה (תיקון – שימוש בהפקעות לקידום דיור בר-השגה לצעירים), התשע"א–2011. משיב שר הפנים אלי ישי. מי משיב במקומו, אדוני השר המתאם? מי משיב במקום אלי ישי? כי הוא לא נמצא. קריאות: – – – היו"ר ראובן ריבלין: השר כהן, בבקשה. מאה אחוז. לא כתוב לי, מה אני אעשה, אני לא ידעתי. הצעת החוק היא של חבר הכנסת זאב בילסקי וקבוצת חברי הכנסת. הקבוצה שתמכה בך נמצאת פה להצביע, או שאתה קיבלת ייפוי כוח? זאב בילסקי (קדימה): לא, הקבוצה שתמכה בי נמצאת פה בכנסת. היו"ר ראובן ריבלין: מצוין. זאב בילסקי (קדימה): דב חנין גם יצביע יחד אתי. היו"ר ראובן ריבלין: דב חנין בטוח. זאב בילסקי (קדימה): ואשר ליריב לוין, החלטנו – דב חנין ואני – לתת לו חופש הצבעה, כדי שלא, אתה יודע, ינקטו נגדו סנקציות הקבועות בחוק נגד חבר קואליציה – – – היו"ר ראובן ריבלין: על כל פנים, הוא נשאר – – – זאב בילסקי (קדימה): הוא בסביבה. שיצביע על הצעת חוק כל כך הגיונית, אבל – – – היו"ר ראובן ריבלין: אבל הוא לא משך את שמו מהצעת החוק. זאב בילסקי (קדימה): לא לא, ודאי שלא. היו"ר ראובן ריבלין: בסדר. לפחות מובן למה הוא לא נמצא כדי להצביע פה. בבקשה, אדוני. עשר דקות לרשותך. תפאדל. זאב בילסקי (קדימה): אדוני היושב-ראש, האמת היא, אני כבר לא יודע למי לפנות, ואתה נשארת משענת ההיגיון האחרונה שלי; לבוא לפה, למליאת הכנסת, ולהתחנן שבוועדת השרים יקראו לפחות את הצעות החוק שלי. אני הגעתי למסקנה שזה עובר ככה – אף אחד לא קורא, כי לא יכול להיות שאדם רציני היה קורא את הצעת החוק הזאת ולא אומר: אתה יודע מה, בילסקי, כל הכבוד. ממה נפשך. ידידי חברי הכנסת, אחת הבעיות הקשות במדינת ישראל זה הבעיה של דיור בר-השגה. שיקום פה חבר כנסת אחד ויגיד לי שאני לא צודק. זוגות צעירים, עולים – כמה שר השיכון מתייגע, כל נאום של שר השיכון – אנחנו, חסר לנו 100,000. אני שמעתי את ראש הממשלה השבוע, הוא הגיע לדיון עם ראשי הערים שהגיעו לפה, לכנסת. סיפר לנו ראש הממשלה שהדיור זה בעיה מספר אחת. הוא יביא "סופר-טנקר" כדי לסדר את בעיית הדיור. שום בעיה אין פה, הוא יביא חוק, ובאמת הביא את חוק התכנון והבנייה. תאמין לי, אדוני היושב-ראש, נער הייתי וגם – אתה יודע מה, בגרתי, לא זקנתי – לא ראיתי צדיק נעזב, לא ראיתי את זרעו מבקש לחם ולא ראיתי חוק כזה, של 650 סעיפים, שמסכן ידידי, יושב-ראש ועדת הפנים, יושב כל שבוע, כל שבוע, ולא יוצא מזה דירה אחת. בא חבר הכנסת בילסקי, שאולי אין לו הרבה ניסיון בדברים שוועדת השרים כל כך מבינה בהם, אבל אף אחד לא ייקח ממני את מה שכן יש לי, ולפחות בדבר אחד אני קצת מבין – בתכנון ובנייה, בניהול של רשות מקומית. והגשתי פה הצעת חוק, אדוני היושב-ראש, תאמין לי, כל כך פשוטה, וסיפרתי להם בהצעת החוק שבשנות ה-50 החוק קבע שכל מי שיש לו שטח ורוצה לבנות, מפקיעים לו 40%, מה שנקרא "לעוילם תיקח". 40%. יש לך 10 דונם – 6 תבנה, 4 הרשות המקומית לוקחת. והחיים הם כאלה שלא השתמשו בכל הקרקעות. חלק השתמשו, חלק לא, ועד היום יש עשרות דונמים בעיר ואם בישראל שנקראת רעננה, אבל גם ברשויות אחרות – אין רשות מקומית שאין לה כמה דונמים, 10 דונם, 20, 30, שעומדים כאבן שאין לה הופכין כבר 30 שנה. אלה שהפקיעו מהם ליד כבר בנו, כבר שכחו הכול. התעוררו אנשים, אמרו: אדוני, אתה הפקעת לי, תחזיר לי. הלכו לבית-משפט והתחילה פסיקה חדשה, שתומכת באותם אנשים. אם אני הפקעתי ממך, לא עשיתי בזה שימוש, תחזיר לי את הקרקע. ואז – – – היו"ר ראובן ריבלין: נדמה לי שהחוק תומך בך, למה – – – זאב בילסקי (קדימה): נכון, ואז – בהחלט צודקים, ולאט-לאט אנחנו לוקחים – ראשי הרשויות – ומחזירים את אותן קרקעות לאנשים שהפקיעו מהם. רוני בר-און (קדימה): – – – 30 שלא עשית – – – זאב בילסקי (קדימה): נכון. היו"ר ראובן ריבלין: – – – נוגד את זה. זאב בילסקי (קדימה): מה קורה? מכיוון שאני יודע שהולכים לקחת את זה, אז – ראשי רשויות אומרים, תשמע, בואו נעשה כדי שלא ייקחו. מה נעשה? בוא – – – השר מיכאל איתן: מי זה ייקחו? מי זה ייקחו? זה גזלנים? – – – זאב בילסקי (קדימה): אדוני השר, בשם היושב-ראש אני חייב להגיד לך שברגע שהתמנית לשר אסור לך לקרוא קריאות ביניים. היו"ר ראובן ריבלין: כבוד השר, כבוד השר, אתה תוכל להשיב. השר מיכאל איתן: – – – למדינה – – – היו"ר ראובן ריבלין: כבוד השר, כבוד השר. זאב בילסקי (קדימה): ושנית, תן לי – – – היו"ר ראובן ריבלין: הממשלה תענה. הממשלה תענה. השר מיכאל איתן: ייקחו. הגזלנים ייקחו. זאב בילסקי (קדימה): ייקחו, נכון, ייקחו. ואז מה קורה, ידידי השר מיקי איתן? היו"ר ראובן ריבלין: רק רגע. אדוני השר, אתה תוכל להשיב לו. זאב בילסקי (קדימה): אתה, שהפקיעו לך – – – השר מיכאל איתן: אני לא יכול להשיב – – – היו"ר ראובן ריבלין: אני רק רוצה לשאול אתכם, גם את שר האוצר לשעבר; אני, הפקיעו לי לפני 25 שנים, לפני 30 שנה, כדי להקים שדה תעופה. 25 שנה לא שינו את הייעוד, אמרו שדה תעופה, ואני לא יכולתי לבקש בחזרה. אחרי 30 שנה באו ואמרו: לא שדה תעופה. מלון "הילטון" – – – שר הבינוי והשיכון אריאל אטיאס: – – – היו"ר ראובן ריבלין: – – – מלונות. אני בא ואומר: רגע, רבותי, לא עברה שום תקופה של התיישנות. הרי רק עכשיו אתם מודיעים לי שסיבת ההפקעה פג תוקפה, ואתם רוצים להפוך את זה לאזור – תחזירו לי. מעכשיו מתחילות 25 שנה, מרגע זה שאתם מודיעים לי, זה מה שאומר בילסקי, מה אתם רוצים. אני לא אומר – לא גזלנים. המדינה יכולה גם לקחת למען קרן ההגנה שלנו כל דבר מהאזרח. השר מיכאל איתן: אתה צודק, אבל אני התקוממתי על הביטוי שראשי ערים אומרים: לוקחים לנו – – היו"ר ראובן ריבלין: טוב, טוב, זה – – – השר מיכאל איתן: – – הגזלנים לוקחים. מי זה הגזלנים האלה שלוקחים להם? היו"ר ראובן ריבלין: גם מדינה שמפקיעה לצורך שדה תעופה ואחר כך בונה בתי-מלון, יכול האזרח לומר: גוזלים ממני, אבל אני מסכים אתך, אדוני – המדינה לא גוזלת. המדינה היא למען כולנו. אנחנו כולנו גוזלים את עצמנו. זאב בילסקי (קדימה): מיקי איתן, לאחר שתיקנת את העברית שלי, ואני חוזר בי, חס וחלילה, "לקחו לנו" זה בכלל, "גזלו לנו" – לא. בצורה – איך אומרים – מאוד מנומסת, באים ואומרים לך: את מה שהפקיעו ממני לוקחים, את מה שהפקיעו ממך כבר הפקיעו ובנו, ואז, אחד לוקחים, ושני לא לוקחים. אבל אני מוכן לעדן את זה. עכשיו תראה מה אני מציע, מיקי איתן. בשנות ה-50 היו פה אנשים חכמים והם החליטו. המחוקק, בשנות ה-50, כשלא היו דירות חדשות והיו פה עולים, התיר מטרה נוספת: לדיור ציבורי – לבנות דירות לעולים שבאו בשנות ה-50. מה אני מציע? אני אומר, יש ברעננה, יש – סליחה, לא טוב שאני מעיד על עיסתי; לא רעננה, בעיר כלשהי יש שטחים, באה הרשות המקומית – לא ראש העיר, זה ישר מעצבן אותך – באה הרשות המקומית ואומרת: בואו נבנה פה מקווה. או-אה, הפגנות. לא מקווה, בואו נבנה פה בית-ספר; הפגנות, אף אחד לא רוצה. אתה יודע מה? אתה אומר: בוא נעשה גן ציבורי. הוא גם לא רוצה, כי בקיץ, בלילה, הילדים יעשו לך מתחת לחלון כזה בלגן שאתה לא יודע מה שאתה רוצה. ואז יש שתי אפשרויות: או שנחזיר את זה למי שהיה – ומי שקיבל את זה חזרה, מה הוא יעשה? הוא ישב שנה-שנתיים, ייקח עורך-דין טוב, יבוא – – – וינסה, כמובן, לשנות את הייעוד הציבורי, כדי שהוא ירוויח מזה כסף. ואז הוא מוכר את זה בלמעלה ממיליון דולר לדונם, מכניס את הכסף אליו, ובונים. מה אני מציע? צו השעה, מכיוון שהשתכנעתי מדבריו של ראש הממשלה, שמעתי את דבריו של שר השיכון, הבנתי את מצוקת הדיור שיש במדינת ישראל, באתי אני עם "סופר-טנקר" קטן – אני לא ב"סופר-טנקר" גדול, אני ב"סופר-טנקר" קטן. הקטן, ה"סופר-טנקר" הקטן שלי, אומר: בוא ניקח את אותם שטחים שכבר הפקענו, שנמצאים שם, ונבנה בהם דיור לזוגות צעירים, ברשות של הרשות המקומית, עם אפשרות לכל השכנים להתנגד, לכל מי שרוצה, בהליכים קבועים לפי החוק. ואז אני מביא לך מאגר של אלפי דירות בתוך שכונות קיימות. עכשיו, לא רק זה, ידידי השר מיקי איתן. לא רק שאני נותן לך עוד דירות, אני שם את הדירות במקומות – שהאזור שם כבר הזדקן. בדרך כלל המקומות האלה, בשכונות ותיקות – אני מזרים לשם זוגות צעירים. עוד פעם ייפתחו גני-ילדים, יהיה מקום לזוגות צעירים. נבנה שם דירות קטנות כי ראשי הערים רוצים דירות גדולות, ושם אנחנו נגיד: דירות קטנות. משרד השיכון יהיה אחראי לזה, ניתן לזכאי משרד השיכון אפילו באותה עיר עדיפות, אז ראש העיר גם כן רוצה ללכת עם זה. אלוהים שבשמים, מה עוד אני צריך לעשות עם ה"סופר-טנקר" הקטן שלי כדי שאתם תשתכנעו? ואני מעריך שיש פה הרבה מכם – השתכנעתם עכשיו ממני. אבל מה קורה? באותה ועדת שרים, שאני מבין שזה שלוחה של המוסד; אני בטוח שוועדת השרים לחקיקה זה שלוחה של המוסד. אני בחיים שלי – – – היו"ר ראובן ריבלין: הבוקר למדנו שהמוסד זה המוסד לביטוח לאומי, תיזהר. זאב בילסקי (קדימה): מוסד אחר אני מתכוון, אדוני היושב-ראש. אף פעם אני לא יודע, באותה ועדת שרים, מי מצביע ככה, מי אחרת, הכול סודי. אני לא יכול לשכנע אף אחד, לא יכול להגיד להם שה"סופר-טנקר" שלי, יש בו היגיון. בואו, תבחנו אותו. למה להעמיס על יושב-ראש הקואליציה – – – זאב אלקין (הליכוד): – – – זאב בילסקי (קדימה): כיוון שיחידי סגולה כמוך יודעים, אני מתכוון לעמך, לכולנו, שאנחנו לא ב"סופר-טנקר". אנחנו גם רוצים לדעת. וחוץ מזה, ידידי זאב אלקין, אני רואה כמה אתה מתאמץ פה כל הזמן, אז אני רוצה פעם לחסוך לך. פעם אחת שיאשרו משהו. נעביר את זה בטרומית, נתדיין על זה. היו"ר ראובן ריבלין: שנייה. זאב בילסקי (קדימה): פעם שנייה. אחר כך שר השיכון יאמר את דברו, שר הפנים יאמר את דברו – – – היו"ר ראובן ריבלין: פעם אחת כבר – אתה היחידי שהצלחת. זאב בילסקי (קדימה): זה נכון. אדוני צודק, וזה היה בעזרתו של אדוני. היו"ר ראובן ריבלין: בעזרת ההצעה שלך, לא בעזרת אדוני. האם כבוד השר וחבר הכנסת מבקשים שהוא ינמק ותשובה והצבעה במועד מאוחר? כן? זאב בילסקי (קדימה): תראה, אל תדחק בי, אני – – היו"ר ראובן ריבלין: לא לא, אל תנהל משא-ומתן מהבמה. אתה רוצה, יצביעו עכשיו. איך שאתה רוצה. נא לא לנהל משא-ומתן עם השר מהדוכן. זאב בילסקי (קדימה): אני כמו מורה נבוכים, אני בסך הכול אומר לאנשים להקשיב למה שאמרתי מלכתחילה, ולהגיד לי: בילסקי, אנחנו עכשיו מוכנים לשמוע. שר הבינוי והשיכון אריאל אטיאס: אבל – – – זאב בילסקי (קדימה): בסדר, אבל גם יש מחיר להסכמה מאוחרת. קריאות: – – – היו"ר ראובן ריבלין: חבר הכנסת בילסקי, יש לך עוד שתי דקות וחצי. זאב בילסקי (קדימה): אדוני השר, כשאתה עולה, אף אחד לא מודד לכם את הזמן. אני, יש לי זמן קצוב. אני עולה, יש לי עשר דקות. אני אנצל את כולן. חשוב לי גם להסביר לאנשים את ועדת השרים, והלוואי שיום אחד – יש לי עוד שתי דקות וחמש שניות – הלוואי שיום אחד אני אוכל לדעת כמה זמן הושקע ב"סופר-טנקר" של בילסקי. כמה זמן חשבו על מה שכתוב פה, שיכול מחר להוסיף אלפי דירות לחוסר האדיר של 100,000 יחידות דיור. ולכן, אדוני היושב-ראש, מכיוון שהאווירה השתנתה, ואני שמח להגיד – – – היו"ר ראובן ריבלין: מקצת הדרך כבר עברת. זאב בילסקי (קדימה): זה נכון. זה נכון. היו"ר ראובן ריבלין: צריך להאמין. צריך כל הזמן להאמין. לא לסמוך על זה שכאשר אתה תאמין הכול יסתדר, אבל להאמין זה – – – זאב בילסקי (קדימה): אני לאט-לאט הופך באמת לאדם מאמין, כי אני לא האמנתי שאצא מפה עם חצי תאוותי בידי. אני הייתי בטוח שזה כרגיל, מי בעד, מי נגד, אלקין מתרוצץ, אני חוזר – בחיים שלי לא הפסדתי הצבעות כמו שאני מפסיד פה בשבוע. לא יודע למה מענישים אותי להפסיד כל כך הרבה על דברים הגיוניים, שיש בהם היגיון. תאמין לי, כשהשר להגנת הסביבה בא לוועדה ועושה משהו הגיוני, אני רץ לשם כדי לעזור לו; אומרים לי: בילסקי, אתה מהאופוזיציה, אני אומר – כן, אבל אני לא מהאופוזיציה לאנשים שעושים דברים טובים. אז מה קרה לכם, למה אתם לא יכולים להקשיב? להסתכל? לקרוא? אולי, רחמנא ליצלן, גם תזמינו אותי, תשאלו אותי, הלוא ממילא ההחלטה אתכם. ולכן, מכיוון שאנחנו באים ל-happy end פה, ואני פעם שנייה, אדוני היושב-ראש, כשאתה יושב לידי, איכשהו אני מצליח להעביר פה משהו – – היו"ר ראובן ריבלין: כל זמן שאתה תעמוד לידי אני אשב לידך. זאב בילסקי (קדימה): אני מודה לאדוני. – – ולכן אני הייתי מציע להפוך את זה להצעה לסדר-היום – – – היו"ר ראובן ריבלין: לא הצעה לסדר-היום – אתה מבקש לדחות את ההצבעה. זאב בילסקי (קדימה): לא, סליחה, אתה רואה למה אני צריך אותך לידי? אני כבר מבולבל לגמרי – לדחות את ההצבעה, ושר השיכון, שר השיכון, רק עכשיו תן לי דקה אחת של קשב. היו"ר ראובן ריבלין: לא לא, אין לך. יש לך עשר שניות. זאב בילסקי (קדימה): יש לך עשר שניות של קשב. בזמן הזה, עד שתהיה הצבעה, אני אדבר עם שר השיכון ועם שר הפנים כדי למצוא את הדרך לקחת את ההצעה ההגיונית הזאת ולנסות להפוך אותה להצעת חוק שתתקבל, אפילו שאני בא מהצד הזה. היו"ר ראובן ריבלין: תודה רבה, רבותי. הואיל והמציע הסכים יחד עם הממשלה שתשובה והצבעה במועד אחר – אין צורך בהסכמת הכנסת אם יש מתנגד. תשובה והצבעה במועד אחר. תודה רבה.