קטע מדברי הכנסת

הצעת חוק יסודות התקציב (תיקון מס' 40), התשע"א–2011 [מס' כ/315; "דברי הכנסת", מושב שני, חוב' כ"ג, עמ' 8860; נספחות.] (קריאה שנייה וקריאה שלישית) היו"ר יצחק וקנין: אנחנו ממשיכים בסדר-היום, רבותי – הצעת חוק יסודות התקציב (תיקון מס' 40), התשע"א–2011, קריאה שנייה ושלישית. יש לנו דיון, רבותי. יציג את החוק יושב-ראש ועדת החוקה, חבר הכנסת דוד רותם, ואחר כן, רבותי, אנחנו נפתח בדיון בהצעה – הסתייגויות של מספר חברי כנסת. דוד רותם (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): אדוני היושב-ראש, רבותי השרים – השר אהרונוביץ, השר אהרונוביץ, השר אהרונוביץ, אתה מפריע לי כשאתה צועק – בשם ועדת החוקה, חוק ומשפט, אני מתכבד להביא בפניכם את הצעת חוק יסודות התקציב (תיקון מס' 40), התשע"א–2011, של חבר הכנסת אלכס מילר, יושב-ראש ועדת החינוך של הכנסת. הצעת החוק נועדה לתת ביטוי מעשי לעיקרון הבסיסי שגם מדינה המממנת מגוון גדול של פעילויות של גופים שונים הזכאים לחירות פעולה, אינה צריכה לממן פעילות המכוונת נגד עצם קיומה, או המכוונת להסתה, לטרור או לפגיעה חמורה בעקרונות יסוד של המדינה או בסמלי המדינה. מוצע להסמיך את שר האוצר, לאחר שקיבל את הסכמת השר הממונה על הגוף שעליו חל החוק, להפחית את התקציב או התמיכה מאותו גוף אם הוציא הוצאה לפעילות המהווה במהותה שלילת קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, הסתה לגזענות, לאלימות או לטרור, תמיכה במאבק מזוין או במעשה טרור נגד המדינה – עילות אלו מנויות היום בחקיקה כעילות המצדיקות הגבלות על פעילות פוליטית, שלעתים חמורות יותר מהפחתת תקציב מטעם המדינה, או כמעשה המוגדר כעבירה פלילית בחוק העונשין – סעיף 144ד2 לחוק העונשין, או סעיף 5 לחוק הדגל והסמל. על עילות אלה מוסיפה הצעת החוק שגם ציון יום העצמאות או יום הקמת המדינה כיום אבל מצדיק שלילת מימון של פעולה זו. כדי שהפחתת התקציב או התמיכה תבוצע באופן מדוד ומתוך שיקול דעת זהיר, נקבע כי שר האוצר יקבל את החלטתו לאחר קבלת חוות דעתו של היועץ המשפטי של משרד האוצר בדבר התקיימות אחת מהעילות האמורות, ולאחר קבלת המלצה של צוות מקצועי מקרב עובדי המדינה לגבי היקף ההוצאה, השלכות ההפחתה על הגוף, או על גורמים אחרים הקשורים, וסכום ההפחתה הראוי בהתחשב בנסיבות העניין. בצוות המקצועי יהיו חברים עובד משרד המשפטים, עובד משרד האוצר ועובד המשרד שהשר העומד בראשו ממונה על תקציבו של אותו גוף. המנגנון המוצע נועד להבטיח הפעלה זהירה ושוויונית של הפחתת התקציב או התמיכה. גם דרישת ההסכמה מהשר הממונה נועדה להבטיח שכל האינטרסים הרלוונטיים יישקלו בזהירות. כמו כן, מוצע להגביל את הסכום שיופחת עד פי-שלושה מההוצאה שהוצאה. בכך יתקיים איזון בין הצורך לשלול סכום משמעותי בשל אותה פעילות לבין הצורך לא לפגוע באופן ממשי באוכלוסייה הנהנית מהמימון הממשלתי המוענק לאותו גוף. להצעת החוק הזו יש הרבה הסתייגויות. עכשיו אני רוצה לומר לכם דבר אחד, רבותי: בחוק הזה אנחנו נגלה איך השמאל הקיצוני במדינת ישראל מוכן לפעול נגד המדינה. רבותי היקרים, קיבלנו מכתב מאנשי רוח כביכול הטוענים שהחוק הזה הוא חוק שהורס דמוקרטיה, הוא חוק שמרסק את עקרון הפרדת הרשויות. מי חתום על המכתב הזה? בין היתר, רבותי, גיליתי, פרופסור חיים גנץ. אתם יודעים מי זה פרופסור חיים גנץ, שהוא האיש שמבקש מאתנו לא לתמוך בחוק הזה? פרופסור חיים גנץ עמד בראש המוחים נגד מינויה של אלוף-משנה פנינה שרביט ברוך למרצה באוניברסיטת תל-אביב. ומה הוא כתב, למה היא לא ראויה? כי היא "פירשה עבור הצבא את דיני המלחמה לצורך יישומם במלחמת עזה האחרונה באופן שהכשיר ביצועם של מעשים החשודים כפשעי מלחמה". אתם מבינים עם מי אנחנו מתעסקים כאן? אנשים שרוצים לתקוף קצינה בצבא-הגנה לישראל על כך שהיא נתנה חוות דעת משפטית שפעילות שעשה צה"ל היא פעילות כשרה, ולכן האיש הזה פוסל אותה. אלה הם אנשי הרוח שאתם רוצים שנלך אתם. עכשיו בואו נלך עוד לצביעות שלכם, רבותי אנשי השמאל. נסים זאב (ש"ס): רוח רעה. יש הרבה רוחות רעות בעולם. דוד רותם (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): חבר הכנסת איתן כבל, איפה אתה? חבר הכנסת איתן כבל הגיש בג"ץ נגד מועצת יש"ע, נגד רשויות מקומיות ביש"ע על זה שהן מימנו פעילות נגד ההתנתקות. בואו נאמר ככה: למועצת יש"ע ולרשויות היה עורך-דין יותר טוב ממה שהיה לחבר הכנסת איתן כבל – – ישראל חסון (קדימה): ומי היה העורך-דין של מועצת יש"ע? דוד רותם (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): אני. – – ולכן הוא נזרק מבית-המשפט. אבל אחר כך הוגשה עתירה נוספת, הוגשה עתירה על-ידי "שלום עכשיו" כנגד אותה פעילות, ובית-המשפט העליון קבע שכאשר גוף פועל נגד המדינה או נגד הממשלה, הממשלה לא צריכה לממן את תקציבו. לכן הורה בית-המשפט ואמר: משרד הפנים ינכה מהתקציבים של הרשויות האלה את אותם סכומים שהן הוציאו לצורך הפעילות. איפה הצביעות, רבותי? איש מכם לא פצה פה ופצפץ. אורית זוארץ (קדימה): זה היה בחוק. דוד רותם (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): איש מכם לא דיבר על כך, כי כאשר נלחמו במתיישבים אתם הייתם בעד. כאשר באים להגן על המדינה אתם נגד. נינו אבסדזה (קדימה): כי זה בג"ץ החליט, ולא שר אחד על דעת עצמו. יש הבדל. דוד רותם (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): לא, בג"ץ אמר ששר הפנים יעשה את זה; בג"ץ אמר: שר הפנים יעשה את זה. אבל אז זה היה כשר, כי בג"ץ אמר. כשהכנסת אומרת – זה פסול, משום שאתם צבועים. חיים אורון (מרצ): נכון, נכון. דוד רותם (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): בואו נלך הלאה, רבותי. מי עוד הם אנשי הרוח שלכם? עמוס עוז, זה ששלח את הספר שלו לברגותי. חיים אורון (מרצ): הו, הו, אני, אני, אני, זה לא הוא שלח את הספר לברגותי. דוד רותם (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): שלח את הספר – אני אגיע גם אליך, אני גם אגיע אליך. חיים אורון (מרצ): הספר הכי ציוני. דוד רותם (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): אני גם אגיע אליך. נינו אבסדזה (קדימה): אנשים כמו עמוס עוז – – – דוד רותם (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): עמוס עוז, עמוס עוז רוצה לראות את ברגותי חופשי. חיים אורון (מרצ): נכון. דוד רותם (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): בטח, אחרי שבית-המשפט גזר עליו ארבעה מאסרי עולם, ואתם מכבדים את בתי-המשפט. מוחמד ברכה (חד"ש): כל זה בשם הוועדה? דוד רותם (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): צבועים שכמותכם. היו"ר יצחק וקנין: רבותי, רבותי, תאפשרו לו לסיים. חבר הכנסת ברכה, אתה תיכף תעלה. מוחמד ברכה (חד"ש): זה בשם הוועדה? מה זה השטויות האלה? היו"ר יצחק וקנין: רבותי, זו זכותו הלגיטימית של היושב-ראש. דוד רותם (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): אני אדבר איך שאני רוצה – – – היו"ר יצחק וקנין: חבר הכנסת ברכה, הרי אני ואתה יודעים שאתה לא תוכל להגיד לו מה להגיד, ולא הוא – – – דוד רותם (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): חבר הכנסת ברכה, אתה לא תסתום לי את הפה, לא כאן ולא בשום מקום אחר. אתה לא תסתום לי את הפה, לא כאן ולא בשום מקום אחר, ואם זה לא מוצא חן בעיניך אתה יכול לצאת. היו"ר יצחק וקנין: חבר הכנסת ברכה. דוד רותם (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): עכשיו, רבותי היקרים, אתם מדברים על דמוקרטיה. קראתי ביום שישי ריאיון עם חבר הכנסת חיים אורון. קריאה: ריאיון מצוין. דוד רותם (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): ריאיון מצוין. ואני מוכרח לומר שרק מדבר אחד הזדעזעתי – – – חיים אורון (מרצ): רק אחד? דוד רותם (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): רק אחד: "אבל הוא נפגש בחשאי, כפי שאנחנו מפרסמים כאן לראשונה, עם ראש השב"כ – – – כדי להניא אותו מהתמיכה של ארגון הצללים בחוק הנאמנות". חיים אורון (מרצ): זה הדבר היחידי הלא-נכון בכל הכתבה. דוד רותם (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): אז זה לא נכון? חיים אורון (מרצ): לא. דוד רותם (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): זה לא נכון? אז סתם הם מספרים עליך את זה? היו"ר יצחק וקנין: אני חושב שאם ג'ומס אומר את זה פה בריש גלי – אני סומך על יושרו ועל הגינותו. דוד רותם (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): לא, אני מוכרח לומר, אני פעם ראשונה שומע שבדמוקרטיה חבר כנסת נפגש עם ארגון בחשאי, עם יושב-ראש ארגון בחשאי. אני זוכר שהיה פעם – – – מוחמד ברכה (חד"ש): אם זה מסתדר לך, תמשיך. דוד רותם (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): היה פעם אלוף בצה"ל שנפגש עם מישהו בחשאי, והוא הלך הביתה. ישראל חסון (קדימה): אורן שחור עם פרס. דוד רותם (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): אורן שחור, נכון. אורן שחור עם פרס, ושלחו אותו הביתה. קריאה: מה זה חשוב – – – דוד רותם (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): אז פה נפגשים עם ראשי ארגונים חשאיים ומשכנעים אותם, וזה דמוקרטיה. רבותי, אין לכם מושג מה זה דמוקרטיה. אתם כולכם מדברים על דמוקרטיה כשאתם בעצם מתכוונים לדבר אחד: בואו נאפשר לפגוע במדינה הזאת, משום שהשמאל הפך להיות פוסט-ציוני. אין לכם שום קשר לציונות האמיתית. אתם רק מדברים הרבה על ציונות, אין לכם קשר לציונות, אין לכם קשר לדמוקרטיה, והמדינה הזאת בשבילכם איננה מדינה יהודית ודמוקרטית. אתם רוצים להפוך את המדינה הזאת למדינת כל אזרחיה. את זה לא תצליחו לעשות. את זה נמנע מכם. שלמה מולה (קדימה): דודו – – – היו"ר יצחק וקנין: תודה לחבר הכנסת דוד רותם. רבותי, הוא כבר סיים את דבריו, הוא יורד. קריאה: – – – דוד רותם (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): – – – היו"ר יצחק וקנין: חבר הכנסת דודו רותם, אני הודיתי לך. אנחנו ממשיכים. רבותי, הסתייגויות לחוק. חבר הכנסת חיים אורון, ראשון המסתייגים. אחריו – ניצן הורוביץ. חיים אורון (מרצ): אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, הולכים במסלול הזה, שבדרך כלל בעולם אנחנו קוראים לו המסלול של פאשיזם, כאשר מישהו אומר: המדינה זה אני. מה שטובת המדינה – זה אני. אני יודע מה טובת המדינה, וכל מי שחושב אחרת ממנו – זה אלגנטי להגיד: הוא פוסט-ציוני, בדרך כלל אומרים: הוא בוגד. הרשימה היתה מפוארת מאוד, הביאו פה כמה שמות. כמובן, ערבבו את הכול, את הספר של עמוס עוז. אני מודה, אני רוצה להביא למרואן ברגותי את הספר של עמוס עוז, שלפי הבנתי הוא הספר הציוני המודרני הכי רציני שנכתב. כמובן, לא בעיניך. טוב שלא בעיניך, כי אם בעיניך הוא היה נחשב, כנראה עמוס היה נכשל. אבל הוא פירש את הציונות במונחים אחרים. אתה מתקשה לחיות עם זה. העולם, כולל המשרד שראש המפלגה שלך עומד בראשו, שולח אותו לכל מקום שרק ירצה, שידבר על הספר "על אהבה וחושך" כמודל ציוני מאין כמוהו. דוד רותם (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): אוי ויי. חיים אורון (מרצ): תיאנח, אנחה קשה. אגב, תיאנח כלפי מי שיושב לפניך ומי שיושב אחריך. אבל אני לא צריך פה להגן על עמוס עוז, אני צריך להגן פה על דבר לגמרי אחר. מנית רשימה של אנשי שמאל. הארגון החשאי – אגב, מעולם לא ידעתי שהשב"כ הוא ארגון חשאי. יש ארצות מסוימות, שאולי אתם רוצים להביא אליהן, שיש בהן ארגונים חשאיים. השב"כ הוא ארגון מאוד רשמי, הוא באופן רשמי בא לוועדה ואמר: לא צריך את הקשקוש הזה. הוא בא לוועדה ואמר. דוד רותם (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): לא על החוק הזה אתה מדבר. חיים אורון (מרצ): כל החוק הזה הוא קשקוש, הוא מיותר. אז אתם אומרים – הרי מבחינתכם, אתה בקלות היית אומר גם על השב"כ את מה שאמרת על אנשי הרוח, אם היית יכול, וזה יגיע עוד מעט. אני אומר לכם, חברי הכנסת פה, זה יגיע עוד מעט. דוד רותם (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): זה נכון. חיים אורון (מרצ): זה נכון – הנה. דוד רותם (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): – – – שיחות חשאיות זה נכון. חיים אורון (מרצ): זה נכון. אתה תגיד גם על השב"כ. הוא בא ואומר לכם – קבעתם ועדה מקצועית לבדוק. הוועדה הכי מקצועית בדקה את מה שאתם אומרים. היא ממונה – לטעמי לפעמים קצת יותר מדי – על ביטחון ישראל, והם אומרים לכם בוועדה, בכנסת, בפרוטוקול פומבי: אתם מדברים שטויות, אתם עושים נזקים בלתי אפשריים. תרפו מזה. דוד רותם (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): חבר הכנסת אורון, אתה מתבלבל. זה לא החוק הזה. אתה פשוט מתבלבל. חיים אורון (מרצ): אבל בזה הם טעו, כי אתם מתנהגים בכנסת ובציבור כמו חבורה של מציתי מדורות. לא תיתנו לאף שבוע לעבור בלי שתבעירו עוד מדורה ותגידו לחלקים בבית הזה ובציבור הישראלי, אזרחי ישראל נאמנים: דעו לכם, אנחנו חושדים בכם, אנחנו נכה אתכם, אנחנו נקים ועדה של פקידים שתיקח לכם תקציבים אם חס וחלילה תעשו משהו שאנחנו חושבים שהוא פוגע בביטחון המדינה. כל זה נובע מפחדנות, מחולשה, מחולשת דעת. אין לי אף פעם בעיה לעמוד ולהתווכח, ואני מתווכח עם חברים שחולקים עלי, גם מהשמאל הקיצוני, מה שאתם קוראים. אז מה קרה? אני צריך לשריין, להביא את המשטרה ואת השב"כ ואת התקציבים? ידברו, ואני אדבר אתם, והם ישכנעו אותי ואני אשכנע אותם, ובדרך כלל לא שיניתי את דעתי. אבל לא, אתם פוחדים פחד מוות. לכן כל שבוע אתם מתגייסים פה, חלק קצת מתוך אי-נוחות, כי אי-אפשר. הרי הפטריוטיזם הוא מפלטו של כל נבל. מה, אני אעז לשבת בחדר כשמישהו מתחיל לשיר "התקווה"? אז כל שבוע מישהו בא, שר "התקווה", והחלק הזה מתייצב ונעמד, גם כשהם יודעים ואומרים בשיחות אתנו: זה טמטום, זה מיותר. אתה יודע מה, חבר הכנסת דודו רותם? גם לא ייקחו שקל אחד מאף אחד אף פעם. אני אומר פה מהדוכן, ובוא נראה מה יקרה. אבל מה? תדליקו מדורות, תדליקו את הציבור, תגידו לציבור הערבי: אם תעזו ביום העצמאות להגיד שזה גם יום ה"נכבה", ואולי גם מישהו יזיל דמעה, אנחנו נפגע בכם בכיס. הדבר הזה גם כל כך מריח מה שאמרו עלינו בכל ההיסטוריה – נפגע בכם בכיס, ניקח לכם את הכסף, לא ניתן לכם. הם יקימו 100 קרנות תמיכה על כל שקל שתיקחו להם, כמו שסידרתם לעזמי בשארה פנסיה לכל החיים – לא לכל החיים, פי-ארבעה ממה שתיקחו לו. יריב לוין (הליכוד): צריך לקחת להם את האזרחות. חיים אורון (מרצ): נכון. אז תגידו את זה. אין לכם אומץ. אין לכם אומץ לבוא לדוכן הזה ולהגיד לממשלה הזאת: אנחנו בעצם, אם היינו יכולים, היינו מונעים אזרחות מ-12%–14% מאזרחי המדינה; מתחילים את האפרטהייד לא בשטחים – מתחילים את האפרטהייד פה, בתוך. לשם אתם מוליכים. אני מקווה שלפחות אותו מספר חברי כנסת שהיו כאן, חבר הכנסת בילסקי, בשביל לדון על חוק נכון של סגני שרים, יבינו שהמדורה הזאת יותר גדולה. שם זה שחיתות סתם. זאב בילסקי (קדימה): סגני ראשי ערים. חיים אורון (מרצ): שם זה שחיתות סתם, פה זה מכרסם ביסודות. ושאף אחד שלא ישלה את עצמו. שמעתם כבר מה הסבירו לי על ספר שאני אביא לכלא, של עמוס עוז. זה התחיל אתם, עם חברי הכנסת הערבים, זה ממשיך אתנו, וזה ייעצר רק במקום שהם ירצו לעצור, והם ירצו לעצור במקום שיהיה ברור שמולם אין אף אחד. זה החוק הזה, זה החוק הבא. כולם שזורים על אותה מחרוזת של צמצום המרחב הדמוקרטי, שנובע – כמו שזה תמיד היה בעולם – מפחד נורא, מהיעדר הביטחון, שבהתחלה מתחילים אותו שהעולם כולו נגדנו, העולם כולו מבטל את הלגיטימיות שלנו, ותמיד יש משתפי פעולה בפנים. בהתחלה הערבים, אחר כך יהודים שאוהבים ערבים, אחר כך יהודים שאוהבים יהודים, ובסוף כולם. תרדו מהדבר הטיפשי הזה. זה ממש טיפשי. אף שקל לא ייחסך פה, אף שקל לא תמנעו, אבל דם רע ואש תבעירו בכל המדינה. היו"ר יצחק וקנין: תודה לחבר הכנסת חיים אורון. יעלה חבר הכנסת ניצן הורוביץ, ואחריו – חבר הכנסת דב חנין. חיים אורון (מרצ): אני מבטיח לך שדני יגיד לך: הוא קרא את הספר, וזה ספר ציוני מאין כמוהו. דוד רותם (ישראל ביתנו): גם אני קראתי אותו, הוא לא ציוני. חיים אורון (מרצ): הוא לא ציוני? קריאה: ספר מדהים, מה אתה מדבר. מוחמד ברכה (חד"ש): למה אתה צריך להתנצל בפניו? ניצן הורוביץ (מרצ): תודה, אדוני. זה ספר מצוין, אני יכול להמליץ לך, דודו רותם. תקרא, אולי תלמד משהו. דוד רותם (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): קראתי את הספר. ניצן הורוביץ (מרצ): אגב, בהקדשה שם – אני ראיתי בעיתון – כתב עמוס עוז: אני מקווה שהספר הזה יסייע לך להבין אותנו כפי שאנחנו מנסים להבין אתכם, כך שכל הסיפור הוא – – – דוד רותם (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): – – – אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו): במה ברגותי שונה מהרוצח באיתמר? היו"ר יצחק וקנין: רבותי, לא להפריע לדובר. אדוני ימשיך. ניצן הורוביץ (מרצ): טוב, זה ערב מר בכנסת, שהתחיל פה בדיון עם ראש הממשלה על הליקויים של ממשלתו, זה ממשיך בחוק הג'ובים, ואנחנו עכשיו בחוק ריסוק חופש הביטוי, ואחר כך נמשיך לחוק ועדות האפליה והסלקציה, ומי יודע איפה נגמור. הדברים האלה באים מסיעה שמעזה לקרוא לחוק הזה: "תמיכה בשל פעילות נגד עקרונות המדינה". ומה מוגדר בעיקרון הראשון? שלילת קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. עליכם קיומה של מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית מקובל? לא. מה שאתם עושים הוא לא דמוקרטי. מה שאתם עושים נוגד את קיומה של מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית. זה מה שאתם רוצים. דוד רותם (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): בוודאי. דמוקרטיה זה רק לא להרשות לחרדים להיכנס – – – ניצן הורוביץ (מרצ): זה מה שאתם רוצים, וזה מה שאתם מביאים בכנסת. דוד רותם (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): דמוקרטיה זה רק לא להרשות לחרדים להיכנס – – – ניצן הורוביץ (מרצ): די, תפסיק עם הדבר הזה. אין לזה שחר, ואתה יודע את זה. היו"ר יצחק וקנין: חבר הכנסת דוד רותם. ניצן הורוביץ (מרצ): שלילת קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, או הסתה לגזענות, כשהחוקים שאתם מביאים הם חוקים גזעניים. צר לי שאני צריך לעמוד פה, בתור חבר כנסת ישראלי, יהודי, ציוני – גם אני יכול להגיד – ולהתייחס לחוק כזה, שאין לו מקום במדינה דמוקרטית. צריך להבין, זה חוק שמונע ביטוי. ביטוי. אתם כותבים כאן: "תמיכה בשל פעילות נגד עקרונות המדינה". הפעילות שאתם מתכוונים אליה היא ביטוי. ביטוי. free speech. ביטוי. ויש לנו יסודות של זכויות אזרח במדינה הזאת, יסודות בסיסיים של הדמוקרטיה שלנו, שהם ביטוי חופשי. וכאן אתם מביאים חוק נגד ביטוי, והביטוי הזה יכול להיות בכנס, יכול להיות בהצגה, יכול להיות בשיעור בבית-ספר, יכול להיות בתערוכה, יכול להיות בכל פעילות שהיא ביטוי, ביטוי של דעה, ואותו אתם מנסים לחסל. ומי אמור לשפוט כאן, ידידי חבר הכנסת דודו רותם? מי אמור לשפוט? פוליטיקאים. הם, פוליטיקאים, יקבעו אם ביטוי מסוים מותר או ביטוי מסוים אסור. אני חושב שפה באמת נשברו שיאים של עקרון הפרדת הרשויות, כשנותנים לפוליטיקאים את הזכות לשפוט מהו ביטוי מקובל ומהו ביטוי אסור. דבר כזה מגיע הנה לכנסת, והמטרה שלו היא ברורה. החוק הזה זכה לכינוי חוק ה"נכבה" משום שהוא מכוון נגד מיעוט במדינת ישראל, מיעוט של אזרחים, וזה מצטרף לשורה ארוכה של חוקים. הרי אם זה היה לבד, עוד היה אפשר להתייחס לזה לגופו של עניין ולהגיד ככה וככה וככה. אבל זה חלק מסדרה של חוקים שכל כוונתם להפחיד ולאיים ולעורר מדנים ושסעים וכו', והכול בשביל המטרה הפוליטית שלכם. אני חי כאן במדינה הזאת, דודו, כמוך, ואני לא מרגיש את האיומים הנוראיים האלה שאתם מנסים להלך עלינו, שאני לא יודע מה – אם אני אאסור על איזה כנס שבו מדברים הפלסטינים אזרחי ישראל על הטרגדיה הלאומית שלהם, אז זה יפגע בי. אני לא מרגיש. זה לא מאיים עלי, זה לא מפחיד אותי. אין לי עם זה שום בעיה. אני לא שותף למי שמציין את ה"נכבה", אני ביום העצמאות חוגג, אני מניף את הדגל, בעיני זה החג היפה ביותר. אבל אם יש אדם שרוצה ביום הזה לספר על דבר אחר, בבקשה, שיעשה את זה. אין לי בעיה, זה לא מאיים עלי. מי שמביא חוק כזה, הוא פועל מתוך חוסר ביטחון עצמי. הוא פועל מתוך חוסר ביטחון עצמי – הוא לא בטוח בעמדתו, אז הוא רוצה להשתיק את מי שמדבר אחרת. אני לא זקוק לזה, אני לא צריך להשתיק את מתנגדי, וזה הכול. המנטליות הזאת שהחוקים האלה מגיעים, וזה לא רק – שוב, צריך לדבר על כל החוקים כמקשה אחת – המנטליות של: הוא מדבר נגד המדינה. הוא מדבר נגד המדינה – זה מחליש אותנו. החוקים מחלישים אותנו. הדמוקרטיה – הרי תמיד אנחנו מתגאים שאנחנו הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, וזה בעצם סוד כוחנו, שאין פה עריצים, שיש סולידריות, שהדמוקרטיה היא הבסיס של מדינת ישראל. זה מה שמחזק אותנו – לא מי שמדבר נגד המדינה. אז שידבר נגד המדינה. שידבר נגד המדינה. גם אתה ואחרים פה, שאומרים דברים נגד הדמוקרטיה, או דברי גזענות, בעיני גם זה דיבור נגד המדינה. אני רוצה להגיד לכם: הרי מדינת ישראל הוקמה כמדינת העם היהודי, מדינה דמוקרטית שמעניקה שוויון זכויות מלא לכל אזרחיה, כך כתוב במגילת העצמאות. מדינת ישראל אולי יותר – ואני אמרתי את זה קודם פה לראש הממשלה – מדינת ישראל, אולי יותר מכל מדינה אחרת בעולם, חבה את קיומה – או מהותה היא מהות הערכים האוניברסליים של זכויות אדם ואזרח, של דמוקרטיה, של שוויון, של חופש מצפון, דת, אמונה. הרי באו לכאן יהודים שנרדפו בכל העולם בגלל דתם, אמונתם ומצפונם, ובאו וייסדו כאן מדינה כדי שיוכלו לחיות כאנשים חופשיים. זה למשל הסיפור של ההורים שלי, שבאו הנה מפולין, ועברו את מה שעברו כאן, ובאו הנה, כי זאת מדינה שבה הם יכולים לחיות כאנשים חופשיים, כבני-חורין. ולכן אנחנו, אולי יותר מכל עם אחר, אולי יותר מכל מדינה אחרת, חייבים את הערכים האלה לשמור מכל משמר. אני יודע שלפעמים זה לא קל, לפעמים יש אמירות שמעצבנות, לפעמים מביאים את חופש הביטוי לגבולות מסוימים, שאנשים, קשה להם לפעמים עם זה, וגם אני מודה שגם לי לפעמים קשה, אבל מבחנו של חופש הביטוי ומבחנן של חירויות הבסיס הם דווקא באותם מצבים קשים שמביאים את הסובלנות שלנו לידי מבחן. בטח שלא חוכמה לאפשר חופש ביטוי כשמי שמדבר, אתה מסכים עם כל מה שהוא אומר, ובטח שלא פשוט לאפשר חופש ביטוי כשיש כאן עם נוסף במדינה הזאת, ויש לו נרטיב שונה, והוא מבקש להביע אותו, והוא בוחן את גבולות הסובלנות שלך. אבל זה המבחן שלנו, זה המבחן של הדמוקרטיה הישראלית, בגלל זה ישראל היא מדינה חזקה, בגלל זה ישראל שרדה שבע מלחמות, בגלל זה קבוצות אוכלוסייה כל כך שונות יכולות לחיות כאן ביחד, בגלל זה יש לנו כאן אנשים, באמת במגוון שאין כמעט בשום מדינה אחרת, במדינה כל כך קטנה וצפופה – מכיוון שיש דמוקרטיה, מכיוון שיש ייצוג, מכיוון שבכנסת הזאת יושבות 12 סיעות מאוד שונות אחת מהשנייה. ותמיד כשבאות משלחות מחוץ-לארץ אני אומר: יושבים כאן נציגי התנועה האסלאמית לצד הימין הקיצוני, קומוניסטים וקפיטליסטים, וכולם יושבים, כי יש לנו חירויות בסיסיות, וזאת המהות שלנו כאן. וזאת המהות בעיני. כשאני אומר "מדינה יהודית ודמוקרטית", לזה אני מתכוון. וכשמגיעים חוקים כאלה, שבעצם המטרה שלהם למנוע מקבוצה מסוימת – ופה חייבים להגיד את האמת, הקבוצה שמכוונת כאן היא קבוצה מאוד מסוימת, זה המיעוט הערבי במדינת ישראל. הערבים אזרחי ישראל. ישראל חסון (קדימה): אתה נגד החלטת הבג"ץ, ניצן? ניצן הורוביץ (מרצ): איזה בג"ץ? ישראל חסון (קדימה): אתה גם נגד החלטת הבג"ץ, שהוא דיבר עליו? ניצן הורוביץ (מרצ): איזה בג"ץ? ישראל חסון (קדימה): מה שנקרא, "כפה" על מועצת יש"ע להחזיר כסף בגין פעילות שהיתה כנגד ההתנתקות. אתה נגד זה? ניצן הורוביץ (מרצ): כשאנחנו נגיע למצב – – – ישראל חסון (קדימה): – – – ניצן הורוביץ (מרצ): חבר הכנסת חסון, בוא לא ניתמם, כשאנחנו נגיע למצב שבו גורמים או ארגונים ערביים – – היו"ר יצחק וקנין: חבר הכנסת חסון, אתה גם מדבר וגם עם הטלפון. ניצן הורוביץ (מרצ): – – יחזיקו באותה מידת השפעה שיש למועצת יש"ע ולשליחיה כאן ולשליחיה בציבור – – – ישראל חסון (קדימה): על מה אתה מדבר, ניצן? ניצן הורוביץ (מרצ): בחייך, ישראל. די, מספיק. ישראל חסון (קדימה): סלח לי, רק רגע. ניצן הורוביץ (מרצ): לא, יש גבול. אתה יודע, אפשר לשגות בעולם של דמיונות – – – ישראל חסון (קדימה): בהערכה הכי מחמירה שלך יש חצי מיליון מתיישבים. ניצן הורוביץ (מרצ): סליחה, בחייך. בסדר. מאה אחוז. ישראל חסון (קדימה): – – – חיים אורון (מרצ): אני לא נגד שבישיבה שמקבלת כסף מחנכים לסרב לצה"ל, אבל לא – – – היו"ר יצחק וקנין: ניצן, אתה לקראת סיום הזמן. ניצן הורוביץ (מרצ): כן, אני לקראת סיום, אבל שנייה. חיים אורון (מרצ): – – – מחנכים לסרב לצה"ל. תחשוב על זה – – – היו"ר יצחק וקנין: סכם את הדיון. ניצן הורוביץ (מרצ): אני רוצה לסכם. בניגוד לכם – – – חיים אורון (מרצ): – – – אני לא בעד לקחת מהם את הכסף. זה לא הכסף – – – ישראל חסון (קדימה): בסדר, אז תבקש שיחזירו את הכסף – – – ניצן הורוביץ (מרצ): טוב, שנייה. היו"ר יצחק וקנין: רבותי, רבותי. ישראל חסון (קדימה): ג'ומס, זה – – – היו"ר יצחק וקנין: חבר הכנסת חסון. ישראל חסון (קדימה): מה זה, מוסר כפול? היו"ר יצחק וקנין: ישראל. ישראל חסון (קדימה): זה מוסר כפול. היו"ר יצחק וקנין: אתם מפריעים לדיון. ניצן הורוביץ (מרצ): בניגוד למי שהציע את ההצעה הזאת, אני שם את מבטחי בדמוקרטיה הישראלית, אני מאמין בה, אני מאמין במדינת ישראל דמוקרטית, אני לא מפחד מהאיומים האלה שאתם מנסים להלך עלינו, שהם משרתים מטרה פוליטית נלוזה. זה לגבי החוק הזה וגם לגבי החוק הבא. היו"ר יצחק וקנין: משפט אחרון. ניצן הורוביץ (מרצ): והדמוקרטיה תנצח, והחוק הזה, גם אם הוא לא יבוטל על-ידי בג"ץ, יבוטל וייזרק לפח האשפה של ההיסטוריה. היו"ר יצחק וקנין: תודה לחבר הכנסת ניצן הורוביץ. יעלה חבר הכנסת דב חנין, ואחריו – חבר הכנסת מוחמד ברכה. דרך אגב, הסיכום, זה מה שמונח לפני, זאת אומרת, כנראה זה אחרי שצמצמו את האפשרות. אני מקווה שהוא ינצל את – – – קריאה: – – – דב חנין (חד"ש): אדוני היושב-ראש, תודה רבה לך, רבותי השרים, עמיתי חברי הכנסת, זה לילה שחור נוסף בכנסת הזאת, לילה של צמצום נוסף במרחב הדמוקרטי שלנו. והפעם, עמיתי חברי הכנסת, אנחנו לא עוסקים בצמצום זוחל, אנחנו עוסקים בנפילת מדרגה אמיתית. החוק הזה, עמיתי חברי הכנסת, התחיל את דרכו במקום אחר. הוא התחיל את דרכו כמה שהיה קרוי חוק ה"נכבה". חוק ה"נכבה" היה חוק פשוט וחד, והוא אסר על האזרחים הערבים לבטא את כאבם על האסון שפקד את עמם כאשר הוא הפך בחלקו הגדול לעם של פליטים ואיבד את הסיכוי לממש עצמאות לאומית בארץ. גם במהדורה ההיא זה היה חוק מאוד מסוכן. שלמה מולה (קדימה): דרך אגב, החוק עדיין על סדר-היום של ועדת החוקה? דב חנין (חד"ש): לא, לא. זו המהדורה החדשה. עכשיו קיבלנו מהדורה 2.0. ועמיתי חברי הכנסת, גם במהדורה ההיא, חוק ה"נכבה" ההוא היה חוק מסוכן, כי, רבותי חברי הכנסת, התערבות בכאבם של אנשים, ברגשותיהם העמוקים, לא ראויה למדינה דמוקרטית. אתם יודעים מה, היא גם לא אפקטיבית, כי חוק פלילי לא משנה תחושת עוול ולא מרפא כאב. בחוק ההוא שיחקו על אי-ידיעה של הציבור היהודי, על פחדים, ויצרו משוואה מאוד מסוכנת ובעייתית בעיני הציבור, והמשוואה אמרה ככה: תחושת כאב של ערבים היא שלילת זכות של יהודים. כיוון שהיהודים לא רוצים לוותר על זכויות, אז אם תחושת כאב של ערבים היא שלילת זכויות של יהודים, זה אומר שיש משהו רע בתחושת הכאב של הערבים. המשוואה הזאת, עמיתי חברי הכנסת, היא משוואה מסוכנת ושקרית. האזרחים הערבים בישראל מרגישים כאב לא כדי לחסל את ישראל. הם בהחלט רואים את עצמם בני העם הפלסטיני, שנגרם לו אסון אמיתי. באותו זמן הם רואים את עצמם אזרחים במדינה הזאת, במדינת ישראל. הם נאבקים על השוויון שלהם, על הזכויות שלהם, על המעמד שלהם, בתנאים מאוד קשים. הם לא מוותרים ומתעקשים על הזכויות במדינה הזאת, שכל פעם מנסה מחדש לדחוק אותם החוצה. הם לא מוותרים על אף מרכיב בזהות המורכבת שלהם. אנשים גאים בלאומיות שלהם, לאומיות פלסטינית, ודבקים באזרחות שלהם. האוכלוסייה הערבית בכללותה מעוניינת וחותרת ולוחמת ופועלת למען פתרון לבעיה הפלסטינית במדינה פלסטינית בצד מדינת ישראל. והאוכלוסייה הפלסטינית מאוד מעוניינת – כן, מאוד מעוניינת – וגם היהודים בישראל צריכים להיות מעוניינים בריפוי פצעי העבר, פצעי העבר הקשים, הכואבים, האמיתיים, ולא בהוספה של פצעים חדשים. ולכן, עמיתי חברי הכנסת, החוק ההוא, חוק ה"נכבה" הראשון, עורר הרבה מאוד תרעומת והרבה מאוד התנגדות, וזאת הסיבה שבמקומו הובא בפנינו עכשיו החוק הזה. הפעם, עמיתי חברי הכנסת, ה"נכבה" בעצם הולכת לגמרי לאיבוד בין שלל גדול של עילות, שהמשותף לכולן הוא שהן ביטויים שמרגיזים כנראה חלק מהרוב הפוליטי בכנסת הזאת. החוק הזה, עמיתי חברי הכנסת, הוא חוק הרבה יותר רחב. החוק הזה מייצר מנגנון רוחבי שמחבר בין הזכות של האזרח לקבל תקציב לבין עמדותיו הפוליטיות. זה הרעיון המרכזי של החוק. הפוליטיקה שלך לא נראית לשלטון – לא תקבל את חלקך בתקציב. אבל מי לא תלוי במימון ממלכתי בישראל? רשויות מקומיות – תלויות במימון ממשלתי; גופי תרבות – בוודאי תלויים במימון ממשלתי; מוסדות אקדמיים – תלויים במימון ממשלתי. העיקרון של החוק הזה הוא עיקרון הרסני. הוא אומר כך: לא עמדת בקריטריונים הפוליטיים – ותקראו את מה שהחוק קובע, רשימה של קריטריונים פוליטיים – הרשות המקומית שלך לא תקבל תקציב לביוב, תצטרך להמשיך לסבול מביוב שזורם ברחובות. פרופסור גנץ, כך שמעתי מחבר הכנסת דודו רותם, מלמד משפטים באוניברסיטת תל-אביב – אגב, בפקולטה שגם אני לימדתי בה – אז לא נממן את הפקולטה למשפטים. למה שלא נממן רק את הפקולטה למשפטים? לא נממן בכלל את אוניברסיטת תל-אביב. בחוג לסוציולוגיה מלמדים תכנים פוסט-ציוניים? נשלול מהאוניברסיטה את תקציבה. לא רק אוניברסיטת תל-אביב – זו גם האוניברסיטה בבאר-שבע ובירושלים ובחיפה. נסגור את כל האוניברסיטאות. נינו אבסדזה (קדימה): רק לאריאל ניתן כספים, כי שם מלמדים דברים נכונים. דב חנין (חד"ש): לאריאל, בדיוק. חבר הכנסת דודו רותם הזכיר פה את הסופר עמוס עוז, שגם הוא כבר לא בסדר – הוא שלח ספר למרואן ברגותי, והוא אפילו מקווה שמרואן ברגותי ישתחרר. אז גם לעמוס עוז לא ניתן כספים ולא נממן את הספרות. והקולנוע והתיאטרון גם הם חשודים בבגידה, וגם עליהם יש טענות ותלונות, כי אמני תיאטרון חתמו על עצומות והקולנוע הישראלי כנראה לא מפגין פטריוטיות מספקת בעיני הימין הקיצוני. אז נקצץ את התקציב לקולנוע, נסגור את התקציב לתיאטרון, נחסל את מוסדות התרבות, נסגור את האקדמיה, נשתק את הרשויות המקומיות. חברים יקרים, אנחנו עם החוק הזה נגיע רחוק מאוד. המנגנון הזה של חיבור בין עמדות פוליטיות לבין תקציב ממשלתי הוא המצאה חסרת תקדים. אני אומר לכם, מישהו ראוי פה לפרס בכנסת על המצאות חסרות תקדים בפגיעה בדמוקרטיה, כי זה מה שיש לנו כאן. ועוד חידוש מיוחד שקובע החוק הזה – הוא קובע דמות ערכית במיוחד, חשובה במיוחד וראויה במיוחד לתפקיד הצנזור הראשי. ומי יהיה הצנזור הראשי על מה מותר ומה אסור לדבר במדינת ישראל? שר האוצר. הוא המומחה לאתיקה, הוא המומחה לערכים. עובדה היא שהוא אפילו נענה לדרישות העובדות הסוציאליות ומוכן להעלות את שכרן מעבר ל-2,500 שקל שכר בסיס. איש ערכי, נכון? לכן אנחנו נותנים לאיש הערכי הזה את המפתח לעולם הערכים שלנו ואנחנו מאפשרים לו לקבוע מי ייהנה ומי יסבול. עמיתי חברי הכנסת, החוק הזה הוא חוק קטלני לדמוקרטיה, והחוק הזה הוא חוק מזיק מכל בחינה שהיא. חברי הכנסת מהימין, עומד אתנו פה סגן שר החוץ. אדוני, שמעתי שאתה מאוד מודאג מסוגיית הדה-לגיטימציה של מדינת ישראל בעולם. אני אומר לך את זה באחריות, כמי שמכיר פחות ממך את הזירה הבין-לאומית אבל מכיר אותה קצת, שחוקים כמו החוק הזה יוציאו שם רע לישראל במהירות רבה מאוד. חוק כזה יתרום תרומה מכרעת לדה-לגיטימציה של ישראל. אז אם אתם באמת מוטרדים משאלות של דה-לגיטימציה, אני חושב שהדבר הראשון שאתם צריכים לעשות זה לשנות את ההתנהלות, לשנות את ההתנהגות ולהפסיק את הנחשול הזה של חוקים אנטי-דמוקרטיים שמגיעים אלינו אחד אחרי השני. עמיתי חברי הכנסת, למרבה הצער, החוק הזה איננו בודד. אנחנו מדברים על רצף ארוך, מסוכן, של פגיעות במרחב הדמוקרטי. התהליך הזה מתחיל – וגם בחוק הזה התהליך התחיל – באזרחים הערבים. דרך החוק הזה אנחנו רואים את כל ההתפתחות הלוגית של ההסתערות על הדמוקרטיה. זה מתחיל בערבים, באיסור לערבים להרגיש את ההרגשה המעצבנת הזאת של הכאב על ה"נכבה". אבל תראו כמה מהר זה מתגלגל הלאה, תראו כמה מהר זה התגלגל, עוד אפילו לפני שהחוק עבר, ליהודים שחושבים אחרת – פרופסור גנץ ואנשי הרוח שהעזו לכתוב מכתב מחאה, והסופר עמוס עוז שהעז לתת ספר למרואן ברגותי, וחבר הכנסת חיים אורון שגם לו אומר חבר הכנסת רותם: גם אליך עוד נגיע – – – דוד רותם (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): – – – דב חנין (חד"ש): אתם תגיעו, ודאי שתגיעו. ותגיעו למרצ, ולעבודה, ולקדימה, ובסופו של דבר – גם בליכוד שמעתי שיש שרים וחברי כנסת שמאשימים אותם ברגישות-יתר לנורמות דמוקרטיות, ואז גם אותם תוקפים, אם זה דן מרידור ובני בגין ויושב-ראש הכנסת רובי ריבלין. גם אלה יהיו תחת הכוונת הזאת. נינו אבסדזה (קדימה): אפילו ראש הממשלה, שהיום אמר שלערבים יש אותן זכויות כמו ליהודים. דוד רותם (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): גם ליהודים אסור לפגוע במדינה. נינו אבסדזה (קדימה): אז אתם תגיעו גם אליו, זאת המטרה שלך. עמוס עוז זה רק ההתחלה. דב חנין (חד"ש): ולכן, עמיתי חברי הכנסת, הערב ראינו בקליפת אגוז את התהליך כולו, איך המהלך האנטי-דמוקרטי הזה, שמתחיל בערבים, מתגלגל, והוא מתגלגל מהר, ורחב, ומגיע במהירות עצומה ללב-לבו של הממסד. עמיתי חברי הכנסת, אם אנחנו לא נעשה מאמץ ולא נעצור את גל החקיקה המסוכן הזה היום, אנחנו נגיע לימים שבהם לא יישאר לנו מרחב דמוקרטי. אם לא נגן על הדמוקרטיה, לא תישאר דמוקרטיה להגן עלינו. תודה רבה. היו"ר יצחק וקנין: תודה לחבר הכנסת דב חנין. יעלה חבר הכנסת מוחמד ברכה. חבר הכנסת ברכה – איננו. יעלה חבר הכנסת חנא סוייד. חבר הכנסת חנא סוייד – איננו. יעלה חבר הכנסת עפו אגבאריה. חברי כנסת שלא יימצאו, לא אאפשר להם לדבר. מי שלא נמצא, לא יקבל את רשות הדיבור. חברי כנסת שלא יימצאו, לא אאפשר להם לדבר. אני אומר את זה חד וחלק. מוחמד ברכה (חד"ש): הם פה. היו"ר יצחק וקנין: מצטער. מי שלא נמצא לא יקבל רשות דיבור. מוחמד ברכה (חד"ש): לא, לא. אני פה. מה זאת אומרת? היו"ר יצחק וקנין: אני קראתי לכם בשמכם ואתם לא הופעתם, גם אתה וגם חנא סוייד. קריאות: – – – עפו אגבאריה (חד"ש): זה הכול נשאר בבית. היו"ר יצחק וקנין: אתה תתחיל את – אתה נהנה מהספק. עפו אגבאריה (חד"ש): אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, משום מה, החוק הזה נקרא חוק יסודות התקציב. היו"ר יצחק וקנין: חנא סוייד. עפו אגבאריה (חד"ש): אני לא חושב שחבר הכנסת דודו רותם ביישן ולא רצה לתת את השם המקורי לחוק הזה, שזה חוק ה"נכבה". אני לא מבין מדוע היה צריך לשנות את השם. האם אתה באמת מתבייש, חבר הכנסת, כאשר אתה נמנה עם מפלגה שכנראה חרתה על דגלה את הגזענות מאז כניסתה למערכת הבחירות? ואנחנו שמענו את ההצהרות של ראש המפלגה שלך. ואתה באת ובכוונה תחילה הלכת לוועדה כזו בשביל לחוקק חוקים כאלה. אתה לא רוצה ללמד את הילדים היהודים ואתה לא רוצה שהעם היהודי ידע מה היה פה, אז אל תחשוב שבגלל זה שאתה לא תיתן כסף למישהו אנחנו לא נלמד את הילדים שלנו על ה"נכבה"; אנחנו נלמד אותם שהיה יפו והיה חיפה והיה עכו, והיו בכל הערים האלה תושבים ערבים שעשו ובנו את המדינה הזו ואת הארץ הזו כל השנים. היתה מלחמה ב-1948. מה שקרה, ה"נכבה" לעם הפלסטיני, האסון שקרה, אז את זה אנחנו נלמד. אבל פשוט מאוד אתה לא תלמד את זה לילדים שלך וגם לא לדורות שלכם. אתם פשוט תיתנו להם מין חינוך כזה שכאילו פה היה מדבר, אבל הם יראו בסוף, ויראו את השקר הזה, הגדול, שאתם תנסו למכור להם, אבל למען האמת, השקר הזה לא קיים. אם אתה חושב שהחוק הזה יסתום לנו את הפיות, אז אתה טועה. זה לא יסתום לנו את הפיות. אנחנו נמשיך ונלמד, ונַראה גם לילדים שלנו וגם לעם שלנו וגם לכל העולם מי אנחנו ולמי אנחנו שייכים. אבל אין לנו, אין לנו נגדכם. אנחנו אמרנו שאנחנו נחיה בשלום אחד על יד השני. בואו נחיה ביחד. אבל אתה לא רוצה את הדברים האלה, וכל הזמן – גם החוק הזה וגם החוק שאחריו – אתם מלכתחילה רוצים לדחוק את האוכלוסייה הערבית לכיוון כזה, שתמיד כאילו לצייר אותה שהיא עוינת, לצייר שיש את האויב שהוא בפנים. אבל ההסתה שלכם היא לא רק נגד הערבים. אנחנו ראינו מההסתה של גורמי הימין, שאתה וחלק גדול מהממשלה הזאת משתייכים אליהם, במי הם פגעו. הם גם פגעו בראש ממשלה, שאחרי כל כך הרבה שנים שהוא חשב שאולי אפשר להגיע להסכם שלום עם הפלסטינים, אז ראש הממשלה הזה, היה עליו "פולסא דנורא", והתוצאה – אתם יודעים. אז מה שאומרים, שההסתה הזאת, היא לא נגמרת אצל הערבים. אתה יכול לחוקק מה שאתה רוצה, אין שום בעיה. היום אתם קואליציה כזאת חזקה, אין שום בעיה. אתה יכול גם לחוקק חוק, כמו שנניח אוטובוסים רק לערבים או מסלול בשדה התעופה רק לערבים. מה הבעיה? למה שלא תעשה גם את זה? מוחמד ברכה (חד"ש): יש. יש. עפו אגבאריה (חד"ש): לא, זה קיים, זה קיים, אז למה שלא תעשה את זה באופן חוקי? אתה מתבייש? ממי אתה מתבייש? אתה לא מתבייש מאף אחד, אבל התוצאות, אתם תישאו בהן. אתה יודע ואתם יודעים מה החוקים האלה עשו בקרבכם, בתוך האוכלוסייה היהודית, ואתם ראיתם מה עשו עם הרבנים והרבניות, עם המזרחיות ועם הילדים המזרחים ועם הילדים האתיופים. אבל בכל זאת אתם חושבים שזה לטובת מדינת ישראל, ואתם רואים את התוצאות שזה לא לטובת מדינת ישראל. ותראה, ראש ממשלה שישה חודשים נמצא במדינת ישראל, אף אחד לא מזמין אותו. הוא לא יוצא ממדינת ישראל כי אין לו לאן ללכת. כי כבר נגעלים מהפוליטיקה ומהדברים שאתם מחוקקים, מהגזענות – העולם לא רוצה כבר לשמוע אתכם. ובכל זאת, אתם מכניסים את הרעל הזה גם לממשלה, שהממשלה שבראשה הוא רק רוצה לשרוד, וזה הבעיה העיקרית שלו ולא משנה לו אם באמת המדינה הזו או הממשלה הזו בסופו של דבר תיראה נורמלית או לא. זה נורא. זה נורא מחריד שלפחות אתם את הדברים האלה לא רואים. אז במקום לבוא ולהגיד לכל העולם שכל העולם לא רוצה אותנו ולא אוהב אותנו ואנטי-ישראלי ואנטי-יהודי ואנטי-ציוני ואנטישמי, אז תראו מי עושה את האנטישמיות הכי גדולה. זה החוקים שלכם, זה החוקים שאתם מעוללים לאנשים אחרים. איך זה מתבטא במקומות אחרים, במדינות אחרות, כאשר יש איזושהי נימה של ביקורת על מדיניותה של מדינת ישראל ולא על העם היהודי? אז אתם קמים ומקימים את העולם ולא מושיבים אותו. אני מקווה שבסופו של דבר החוקים האלה, יהיה מישהו בעתיד – לא אתם, כי הקואליציה הזו היא כזו דורסנית, שאין לה שום התחשבות בזולת. אין לה שום התחשבות באיזשהו מיעוט. ובגלל זה היא מחוקקת חוק אחד אחרי השני כאילו לפגוע בערבים, אבל זה לא ככה. זה יפגע יותר בכם, וזה פוגע גם באוכלוסיות שעכשיו הם יושבים וכאילו הם חברים בקואליציה, אבל הם יודעים שבסופו של דבר גם הם ישלמו את המחיר. היו"ר יצחק וקנין: תודה לחבר הכנסת עפו אגבאריה. יעלה חבר הכנסת מוחמד ברכה, ואחריו – חנא סוייד. הצעת חוק יסודות התקציב (תיקון מס' 40), התשע"א–2011 (קריאה שנייה וקריאה שלישית) היו"ר יצחק וקנין: בבקשה, חבר הכנסת ברכה. מוחמד ברכה (חד"ש): הצעת חוק יסודות התקציב – השם של הצעת החוק הוא שם מוסווה, הצעת חוק יסודות התקציב, כאילו שמדובר בעניינים של גירעון או עניינים של אבטלה או עניינים של אינפלציה או עניינים של מיסוי, אבל בעצם יש בהצעת החוק הזאת – – – אברהם מיכאלי (ש"ס): – – – היו"ר יצחק וקנין: חבר הכנסת אברהם מיכאלי. מוחמד ברכה (חד"ש): תוריד את זה מהאוזניים, אתה לא שומע את עצמך. היו"ר יצחק וקנין: בבקשה. מוחמד ברכה (חד"ש): אבל זו הצעת חוק לא תקציבית ושלא מדברת על מספרים, אלא היא ערכית. הרי מדובר כאן על הוצאות הסותרות חמישה כללי יסוד – הוצאות למטרות שבמהותן פוגעות בריבונותה של מדינת ישראל, בכבודה, או סותרות את העקרונות הדמוקרטיים שלה. מה זה העיקרון הדמוקרטי של מדינת ישראל שאינו מאפשר לקיים נרטיב אחר במדינה הזאת? איזה עיקרון? זה מתחבר לחוק אחר שהועלה, ובינתיים הקולות נדמו קצת, חוק האזרחות – חוק האזרחות, שיכול לקבוע או קבע כי רק לבעלי דם מסוים והתנהגות אידיאולוגית מסוימת, תושבי מקום מסוים, תינתן אזרחות. המלה "מסוימת" יכולה להיות – אם אומרים יהודי זה נשמע כאילו ציוני, אבל בעצם אני קראתי את הצעת חוק האזרחות של הרייך. הצעת חוק האזרחות של הרייך קבעה כי רק לבעלי דם גרמני, התנהגות נאצית ותושבי גרמניה תינתן אזרחות גרמנית. לאן אתם מובילים את המקום הזה? לאן? אני לא מדבר על ישראל ביתנו. ישראל ביתנו היא לא המפלגה הבכירה, היא חלק מהקואליציה. אני מדבר על בנימין נתניהו וממשלתו ועל הרוב, ועל מפלגת ברק ועל הקואליציה של 60, וש"ס. לאן תובילו את החרפה? הרי זה ניסוח מדויק, זה ניסוח מדויק לדברים שאפילו אני מהסס להגיד, לעשות את האנלוגיה הזאת. לאן אתם מובילים את החרפה הזאת? אני אומר לכם, אם אני רוצה להתגרות – ואני באמת רוצה כאן להתגרות – אני אומר לכם: אם אכן אתם מפיצים את שמה של מדינת ישראל בחוץ-לארץ כמדינה דמוקרטית, אם לא תחוקקו את החוק הזה, מה אני אגיד כשאני אסע לחוץ-לארץ, כדי לשכנע שיש גזענות – – ניצן הורוביץ (מרצ): – – – מוחמד ברכה (חד"ש): – – וכדי להוכיח שיש הדרה וכדי להוכיח שיש רדיפה? אני מברך את הממשלה – – – נסים זאב (ש"ס): את זה אתם עושים – – – מוחמד ברכה (חד"ש): אני מברך את הממשלה ואת חברי הקואליציה הדומים לך – – נסים זאב (ש"ס): אתם מסיתים – – – היו"ר יצחק וקנין: חבר הכנסת נסים זאב. נסים זאב (ש"ס): – – – מדינת ישראל כל הקדנציה, עם החוק ובלי החוק. מוחמד ברכה (חד"ש): – – הדומים לך על כך שאתם – אני מודה לכם על כך שאתם מספקים בידי את החומר הקל כדי להוכיח את הכיעור של הפרצוף של מה שנקרא דמוקרטיה במדינת ישראל. איזה דמוקרטיה? על מה אתם מדברים? ראשית, ב-1948 התרחש גזל. ב-1948 הוגלה עם ממולדתו ומארצו. 500 ומשהו שמות של יישובים ושל ערים ושל כפרים, שהיו שוקקי חיים, שוקקי תרבות ופרנסה, נעלמו מעל המפה. אתם חושבים שהחוק הזה יסתיר את הפשע הזה? אם אתם תגידו שאסור או שיענישו מוסדות ציבור – גם אם לא נקיים שום אזכרה ושום יום זיכרון ל"נכבה", אם לא נעשה שום דבר, אתם חושבים שהדפים האלה ימחקו את הפשע? איפה אתם חיים? נסים זאב (ש"ס): בשבילכם מדינת ישראל זה פשע. מוחמד ברכה (חד"ש): איפה אתם חיים? תשתוק כבר. תשתוק. תשים את הראש שלך באדמה. שר התשתיות הלאומיות עוזי לנדאו: – – – נסים זאב (ש"ס): – – – יצחק הרצוג (העבודה): אבל הוא כל הזמן מפריע – – – היו"ר יצחק וקנין: חבר הכנסת ברכה, רק רגע. חבר הכנסת נסים זאב, אני מבקש, אל תפריע לדובר. אם אתה מתכוון שבכל שנייה שהוא יגיד משהו אתה תשסע את דבריו, אני בסופו של דבר איאלץ להוציא אותך החוצה. נסים זאב (ש"ס): אני לא – – – תאמין לי. היו"ר יצחק וקנין: אז אני מבקש. לא רוצה להעיר לך יותר, חבר הכנסת נסים זאב. בבקשה, חבר הכנסת ברכה. מוחמד ברכה (חד"ש): הרי הטרגדיה של 1948 היא לא דבר שנמחק. היא לא אנשים שהתאדו. הטרגדיה הזאת עדיין מהלכת בארץ ובחוץ-לארץ ובתוך הבית הזה, ואני האיש שעומד כאן על הדוכן הזה – אני העד כאלף עדים, במשפחתי, מאבי, מסבי, על הכפר שנהרס ועל היישוב שנהרס ועל האדמות שנגזלו ועל החקלאות שנחרבה ועל הזיכרון שנקבר. אני יושב כאן לפניכם ועומד כאן לפניכם עם כל הזיכרון הזה. אלה לא דברים שמחפשים אותם בספרים; אלה דברים חיים. שר התשתיות הלאומיות עוזי לנדאו: משתמשים בגזל, הוא קורא לזה? מוחמד ברכה (חד"ש): כן. שר התשתיות הלאומיות עוזי לנדאו: מה שאתם – – – מוחמד ברכה (חד"ש): עוזי לנדאו, כן. היו"ר יצחק וקנין: אדוני השר. אדוני השר. שר התשתיות הלאומיות עוזי לנדאו: – – – ראו מה קורה לכם – – – מוחמד ברכה (חד"ש): עוזי לנדאו, כן. תהיה אמיץ. תהיה אמיץ ותתלווה אלי – להראות לך את הבית ואת האדמה ואת החקלאות – – – שר התשתיות הלאומיות עוזי לנדאו: – – – יכול להיות בכנסת – – – מוחמד ברכה (חד"ש): אתה פחדן. אתה פחדן. פחדן ששייך למפלגת פחדנים. היו"ר יצחק וקנין: אדוני השר לנדאו. מוחמד ברכה (חד"ש): אתה חושב שהחוקים האלה יסתירו את הערווה שלכם, המכוערת? שר התשתיות הלאומיות עוזי לנדאו: – – – מוחמד ברכה (חד"ש): סחטן. מוג לב. היו"ר יצחק וקנין: אתה תוכל להשיב לו, אבל לא לשסע את דבריו. מוחמד ברכה (חד"ש): אתה חושב שזה שאתה יושב כאן, אתה מסרטט היסטוריה? אתה משכתב היסטוריה? אתה יוצר מציאות? אני אומר לך כאן לפני כל האומה – יהיה לך את האומץ, תתלווה אלי ליום אחד ואני אראה לך, תראה במו-עיניך. אבל אתה יודע, הרי. למה, אתה צריך את הסיפורים שלי? אתה יודע מי הוגלה ומי נגזל, ויש לך את החוצפה עוד לצעוק ולהגיד כל מיני דברים. אדוני היושב-ראש, הנגזלים אינם צריכים את הגוזל כדי שיממן להם את הזיכרון של הגזל. לא צריך אתכם, לא צריך. חוץ מזה, מה זאת אומרת לא צריך אתכם? תקציב המדינה, מאיפה בא? רק מהמסים שמשלם עוזי לנדאו, או מהמסים שמשלם היושב-ראש? התקציב הוא גם מהמסים שלי. לפעמים אומרים כל מיני גזענים בגרוש: מה עושים חברי הכנסת האלה? אנחנו מממנים אותם. מה אתם מממנים? את הנעל שלי. מה מממנים? אני יושב כאן בזכות בוחרי, בזכות אנשים שהצביעו בשבילי ובשביל חברי, והם אזרחים ומשלמים את כל המסים ולא מקבלים את כל הזכויות. למדינה יש חוב גדול אליהם, לאזרחים הערבים, ודורות לא יספיקו לשלם את החוב הזה – החוב של הסבל ושל הגזל ושל האפליה ושל הגזענות ושל ההדרה ושל הרדיפה. על מה אתם מדברים? עושים לנו טובה? תלכו עם החוק הזה לעזאזל. נסים זאב (ש"ס): תתבייש לך – – – מוחמד ברכה (חד"ש): תתבייש ותסתום את הפה אחת ולתמיד. תסתום את הפה, ומספיק כבר. נסים זאב (ש"ס): – – – היו"ר יצחק וקנין: חבר הכנסת ברכה, רק רגע. רבותי, אני אעשה סדר בדיון. חבר הכנסת ברכה. נסים זאב (ש"ס): – – – שנאה ובלע – – – היו"ר יצחק וקנין: חבר הכנסת נסים זאב. מוחמד ברכה (חד"ש): אם לא מוצא חן בעיניך, תעוף מכאן. נסים זאב (ש"ס): אחמדינג'אד קטן עליך. מוחמד ברכה (חד"ש): תעוף מכאן. נסים זאב (ש"ס): אחמדינג'אד קטן עליך. היו"ר יצחק וקנין: חבר הכנסת ברכה, תקשיב רגע, תקשיב. עפו אגבאריה (חד"ש): – – – נסים, אתה – – – היו"ר יצחק וקנין: רבותי, חבר הכנסת עפו אגבאריה. נסים זאב (ש"ס): שונא ישראל. היו"ר יצחק וקנין: נסים זאב, אני אוציא אותך החוצה. יצחק הרצוג (העבודה): תוציא אותו כבר. היו"ר יצחק וקנין: אתה לא תמשיך להפריע. חבר הכנסת ברכה, אתה בסערת רגשות. אני מבקש, טיפה תנמיך – – – נסים זאב (ש"ס): – – – היו"ר יצחק וקנין: חבר הכנסת נסים זאב, תצא, תירגע קצת בחוץ. מוחמד ברכה (חד"ש): אדוני היושב-ראש – – – היו"ר יצחק וקנין: מה שאני מבקש – גם ההתבטאויות, שיהיו יותר עדינות. מוחמד ברכה (חד"ש): אני מדבר, אדוני, מדם לבי – – היו"ר יצחק וקנין: אני מרגיש את זה, ולכן – – – מוחמד ברכה (חד"ש): – – ה"נכבה" זה לא מושג היסטורי בשבילי. היו"ר יצחק וקנין: חבר הכנסת ברכה, אתה מכיר אותי טוב. מוחמד ברכה (חד"ש): אני מכיר אותך טוב. היו"ר יצחק וקנין: אני מבקש – – – מוחמד ברכה (חד"ש): מכיר אותך היטב. היו"ר יצחק וקנין: אז אם אפשר – – מוחמד ברכה (חד"ש): בהחלט. היו"ר יצחק וקנין: – – את סערת הרגשות שלך – – – מוחמד ברכה (חד"ש): טוב. אנחנו 60 – – – נסים זאב (ש"ס): אתם עוד תומכים בהם – – – היו"ר יצחק וקנין: חבר הכנסת נסים זאב, צא החוצה. הסדרנים. אני לא קראתי לך. חבר הכנסת נסים זאב, אני קורא לך פעם ראשונה, פעם שנייה ופעם שלישית. אתה תצא החוצה עכשיו. קריאות: – – – היו"ר יצחק וקנין: באמת, זה בלתי אפשרי. אני מבקש, זו פעם אחרונה. לא יכול להיות שאתה מפריע כל רגע פה. מוחמד ברכה (חד"ש): אדוני היושב-ראש, 63 שנים עברו מאז אותו אירוע מכונן – מכונן, אני לא יודע, או הורס. גם וגם, יכול להיות. בשביל אנשים שיושבים כאן זה אירוע מכונן. בשביל אנשים שיושבים כאן זה אירוע שבו נחרב עולמם. אנחנו – החובה הלאומית, המוסרית, ההיסטורית, האנושית, האישית, מחייבת אותנו לבוא ולזכור את היום הזה. רק מדינה מטומטמת ומערכת חוקים מטומטמת יכולה להשית את הסיפור שלה על הסיפור האחר, את הנרטיב שלה על הנרטיב האחר. הרי אנחנו לא נהיה ציונים. גם לא רוצים. לא נהיה ציונים. אנחנו גם לא נהיה יהודים, זה לא עניין של רוצים או לא רוצים. להיות ציוני אתה בוחר, להיות ערבי או יהודי אתה לא בוחר. אנחנו אחרי 63 שנים באים כאן ויושבים בבית הזה, בכנסת ובפרלמנט של מדינת ישראל, ובאים מתוך הכרה שיש לנו מעגל זהות אזרחי, שאנחנו אזרחי המדינה, ואנחנו רוצים להיאבק על השוויון, ויש לנו מעגל זהות לאומי, שאנחנו בני העם הפלסטיני ואנחנו רוצים לתרום את תרומתנו לזכויותיו של העם הפלסטיני ולזכויותינו שלנו. הגענו לאותה נוסחה. אנחנו רוצים להיאבק למען שוויון זכויות אזרחי ולמען הזכויות של העם שלנו, כולל הזכויות שלנו. שני המעגלים האלה מובילים אותנו לאותה דרישה – מאוד פשוטה, מאוד הגיונית בכל מקום בעולם – שאנחנו מבקשים שוויון אזרחי ולאומי. אנחנו לא עולים ולא יורדים, לא באנו ולא יצאנו. אנחנו חלק בלתי נפרד מהנוף של האדמה הזאת, של הארץ הזאת, מהריה, מחופיה, ממדברה, מהכול. זה חלק אינטגרלי שלנו. אנחנו לא זרים למקום הזה. אנחנו לא מהגרים לכאן ולא נהגר מכאן. המדינה צריכה להכיר בכך שיש זכויות אזרחיות ויש זכויות לאומיות. חלק מהזכויות הלאומיות הן להכיר בכך שיש לנו נרטיב אחר, יש לנו אמירה אחרת, יש לנו סיפור אחר, יש לנו כאב אחר. חלק מהזכויות הלאומיות שלנו – שהאדמות של המדינה לא ייקראו אדמות הלאום אלא אדמות המדינה. כי אדמות המדינה, ברגע שזה הופך להיות אדמות הלאום, אנחנו יוצאים מהעניין. לפני שעה קלה דיברנו על חוק – – היו"ר יצחק וקנין: אם אפשר לסכם את הדברים. מוחמד ברכה (חד"ש): – – דיברנו על חוק הספורט. שם יש המועצה הלאומית לספורט, אז מייד אתה מוצא מהלאום. יש מערכת טרמינולוגית, יש מערכת של פרקטיקה, יש מערכת של נורמות שפשוט מנסה לראות בנו אנשים שקופים, אנשים בלתי נראים. הדבר הזה לא יקום ולא יהיה. אנחנו בעוד כמה ימים, בעוד חודש, ביום השנה ל"נכבה" של העם הפלסטיני, אנחנו נקיים את התהלוכה המסורתית שאנחנו עושים כל שנה. אנחנו נעלה על נס את הזיכרון הקולקטיבי. אנחנו נלמד את הבנים שלנו מאיפה הם באים, אבל גם נלמד אותם שיש להם זכויות אזרח, ושהפתרון הוא הקמת מדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל ושוויון אזרחי ולאומי לאזרחים הערבים שחיים בתוך מדינת ישראל. אנחנו לא משחקים בססמאות באוויר אלא אנחנו עומדים על קרקע מוצקה. אנחנו מושיטים יד לשלום ולדו-קיום. היד הזאת נדחית כל הזמן. במקום שאפילו יידון הנושא של הושטת היד, אנחנו מקבלים את מערכת החוקים האלה. זה לא ישנה שום דבר אצלנו, זאת תהיה רק הבושה שלכם והקלון שלכם לדורי דורות ולדיראון עולם. היו"ר יצחק וקנין: תודה לחבר הכנסת מוחמד ברכה. יעלה חבר הכנסת חנא סוייד, ואחריו – חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה. חנא סוייד (חד"ש): אדוני היושב-ראש, רבותי חברי הכנסת, החוק שאנחנו מדברים עליו, כשמו כן הוא. החוק הזה הוא "נכבה" בפני עצמה, הוא קטסטרופה, הוא חורבן, בגלל מערכת הערכים שהוא רוצה להשליט נגד האוכלוסייה הערבית. הוא חוק של פחדנות, חוק מוג לב. כי במה מדובר? מדובר בלכפות נרטיב היסטורי מסוים בכוח ובאיומים ולמנוע מנרטיב אחר להיוודע לציבור, ולכן החוק הוא פחדן – הוא משקף פחד מהנרטיב האחר. כי בציון יום ה"נכבה" מדי שנה, בסך הכול מה שעושים – ואני לא ממעיט בחשיבות של הדבר – זה תהלוכה שמזכירה לאנשים את מאורעות שנת 1948 ואת החורבן של החברה הפלסטינית בישראל. יש בחוק הזה פגיעה בחופש הביטוי. הזיכרון של ה"נכבה" הוא חלק מחופש הביטוי של הציבור הערבי, של המיעוט הערבי במדינת ישראל. איומים על הציבור הזה והפחדתו שלא להחיות את זכר ה"נכבה" מהווים פגיעה בחופש הביטוי. החוק הינו חלק ממסכת החוקים האנטי-דמוקרטיים של מפלגת ישראל ביתנו. אני טוען שהחוק הזה מושתת על ההבנה שהאינטרס הציבורי בישראל הוא רק האינטרס הציבורי היהודי, הציוני, וכי בכסף ציבורי אסור לממן שום פעילות תרבותית או היסטורית או נרטיב, מלבד הנרטיב היהודי והציוני. זאת פגיעה. זו בעצם שלילת הזכות של כלל הציבור במדינת ישראל ליהנות מהכסף הציבורי, כי כאן מדובר באמת בפגיעה ובאיומים כספיים על מי שמנצל כספי ציבור, וזאת מתוך ההבנה שכספי ציבור אסור לנצל לפעילות שהיא של האוכלוסייה הערבית ושל הציבור הערבי. לצורך השוואה, אני מציין שבתקופה הזאת מתקיים בבית-הנבחרים בארצות-הברית, לפי בקשת אחד הנציגים של המפלגה הרפובליקנית, שימוע בקשר לקיצוניות של המוסלמים בארצות-הברית. אחד מחברי הקונגרס מהמפלגה הדמוקרטית ראה בשימוע פעולה של הסתה והשווה את זה לדפוס הפעילות ולשיטות של סנטור מקארתי, ולכן הציע לציר שעורך את השימוע: תביא את התמונה של סנטור מקארתי ותתלה אותה מאחורינו, כך שאנחנו נדע בדיוק על מה מדובר. בהזדמנות זו אני קורא לאנשים שמקדמים את החוק הזה להביא את התמונה של האיש שעומד מאחורי החוק הזה, של חבר הכנסת ליברמן, ולתלות אותה כאן ברקע. ככל שחוק דומה לחוק הזה עולה לדיון בכנסת – ולצערי, יש הרבה חוקים ברוח החוק הזה שעולים כאן לאחרונה – צריך להביא את התמונה של ליברמן ולתלות אותה כאן מאחורינו, שהציבור הרחב במדינת ישראל ידע מי עומד מאחורי החקיקה המעוותת הזאת. רק מה העניין? העניין הוא, שמרוב שמעלים חוקים כאלו מבית היוצר של ליברמן, נראה שהתמונה של ליברמן חייבת להיות קבועה כאן כל הזמן, מול התמונה של הרצל. ואני שואל: האם באמת הבית הזה מעוניין בקידום סוג זה של חקיקה? מדובר כאן בחוקים גזעניים, חוקי אפרטהייד, שכל מי שיש שכל בראשו, מי שיש לו כבוד לדמוקרטיה אמיתית, לזכויות אדם, לחופש ביטוי, לעקרונות הבסיס, צריך להתנגד להם. לסיום דברי, אין לי ספק שדווקא השנה האירועים לציון יום ה"נכבה" יהיו מעל ומעבר למה שהיה נהוג קודם. האם מישהו יבוא וייקח כספים מהמוסדות? לא ייקחו כספים – אנשים ידעו בדיוק מה לעשות כדי לא להסתבך עם החוק הזה. אבל מה שבטוח – אירועי ה"נכבה" השנה יהיו בעוצמה פי-חמישה ממה שהיו בשנים שעברו. תודה. היו"ר יצחק וקנין: תודה לחבר הכנסת חנא סוייד. יעלה חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה, ואחריו – חברת הכנסת חנין זועבי. ג'מאל זחאלקה (בל"ד): מכובדי היושב-ראש, רבותי חברי הכנסת, החוק שבפנינו נודע בשם חוק ה"נכבה", והוא מנוסח בצורה באמת מתוחכמת, כמעט נבזית. יש בו ניסוחים עמומים כדי להרתיע גופים מפעילות פוליטית לגיטימית. אני יכול לעבור סעיף-סעיף ולהראות עד כמה נבזי החוק הזה ועד כמה נבזי הוא ניסוחו. למשל כתוב: "'הוצאה' – לרבות ויתור על הכנסה", כלומר, זה נראה תמים – כל פעילות שמועצה מקומית, מתנ"ס, בית-ספר, אוניברסיטה, מכללה, כל גוף שמקבל בצורה זו או אחרת תקציב ממשלתי, אם הוא נותן אולם לקבוצה או לעמותה או לקבוצת אזרחים לקיים פעילות, והוא לא גובה מהם כסף – זה נקרא ויתור על הכנסה. כבר כאן בא המחוקק שחוקק את החוק, ומעביר מסר: דיר באלכ, יותר טוב לך לא לאפשר; לא רק לא לממן, לתת כסף, להוציא כסף, אלא אם אתה לא תגבה כסף מאיזו פעילות ביקורתית שהמחוקק מנה בסעיפים – ותיכף אני אעבור עליהם אחד-אחד ואסביר מה המשמעות האמיתית שלהם – אתה עלול למצוא את עצמך נתון לענישה כספית. ואם גוף מסוים, נגיד רשות מקומית או מתנ"ס – ואנחנו לא באנו מהמאדים, אנחנו חיים בארץ ויודעים איך דברים מתנהלים בארץ – מוטל עליו עונש של שלילת מימון או תשלום קנס פעם-פעמיים, הרי ברור שהוא יופלה לרעה, וברור שיכניסו אותו לרשימה השחורה, שלא יקבל מימון, כי יגידו: אתה עשית פעולה שהיא על-פי החוק הזה לא חוקית. אחרת לא היו מטילים עונש. ושלא יספרו לנו שמדובר במשהו מינהלי. עונש הוא דבר פלילי. החוק מכיל סעיפים פוליטיים, חלקם סבוכים מאוד. אני לא בטוח שאותה ועדה מקצועית – אם היא תמימה, כמו שכתוב כאן, היא לא יכולה לטפל בזה. עובד משרד המשפטים, עובד משרד האוצר ועובד שהמשרד, שהשר הממונה עליו – אותו תקציב; כלומר עובד אותו משרד שמממן אותו גוף שנשלל ממנו המימון על-פי החוק הזה. זה להקים משטרת מחשבות שתיתן פירושים פוליטיים לכל מעשה. אורי אריאל (האיחוד הלאומי): – – – ג'מאל זחאלקה (בל"ד): מתי מתקיימים אותם חמישה סעיפים שעל-פיהם תהיה אפשרות לשלילת מימון? אורי אריאל (האיחוד הלאומי): מתי נגמרת הבלדה על הקוזק הנגזל? ג'מאל זחאלקה (בל"ד): אתה האחרון שידבר. היו"ר יצחק וקנין: זה מה שרצית, אורי? ג'מאל זחאלקה (בל"ד): אני אעבור על הסעיפים, ברשותכם, אחד-אחד, ואתן דוגמאות; חמישה סעיפים שעל-פיהם, איך אומרים – רשאי הממונה על סעיף התקציב שלפיו הגוף מתוקצב או נתמך, ולאחר ששמע את הגוף, להפחית מהסכומים שיש להעבירם, כלומר לתת עונש כספי, אם הפעילות הזאת, יש בה: "(1) שלילת קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית". אני יכול לתאר לעצמי שיעור באוניברסיטה העברית שבו המרצה מדבר על מורשת מאגנס, מרטין בובר, "ברית שלום", ואומר: אני תומך בדעתם. הרי הם דיברו על מדינה דו-לאומית. הוא אומר: זה דבר טוב, אני תומך במדינה דו-לאומית. מייד יבואו חברי הכנסת רותם ואריאל והשר עוזי לנדאו, אויב הדמוקרטיה, ויגידו שצריך לשלול מימון מהאוניברסיטה. אורי אריאל (האיחוד הלאומי): אתה גדול, אתה. ג'מאל זחאלקה (בל"ד): המתנ"ס בנצרת יעשה ערב לזכרו של אדוארד סעיד, ולאחר שיוזמן לשם דניאל ברנבוים לתת קטע של פתיחה, כידידו של אדוארד סעיד, יסבירו שם – יעמוד מרצה, או מרצים אפילו: אנחנו תומכים במשנתו של אדוארד סעיד, שדיבר על מדינה לכלל האזרחים, מדינה ללא אפליה, מדינה דו-לאומית או מדינה חילונית ודמוקרטית. מייד יעלו כאן קולות לשלול מעיריית נצרת את המימון. אבל איך ידעו שאכן נאמרו דברים שיש בהם משום שלילת אופיה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית? בשביל זה צריך משטרת מחשבות או משטרה פוליטית. זה לא יכול לעבוד ככה. אגב, אני לא מתייחס לשלילת הדמוקרטיה, כי על-פי סעיפים של שלילת הדמוקרטיה, צריך להעניש את כל הגופים שבהם מדבר חבר הכנסת רותם, או אפילו השר לנדאו, כי הם מתנגדים לדמוקרטיה, כי הם אומרים: דמוקרטיה רק ליהודים, חופש ביטוי – רק ליהודים. לכן, הסעיף הזה לא יופעל – יופעל על מי שיש לדבריו משמעות של שלילת אופיה של ישראל כמדינה יהודית. ואפילו אם זה נעשה בצורה – איך אומרים? של ויכוח פוליטי, של מחשבה ביקורתית, החוק הזה בא לדכא מחשבה ביקורתית, ולדכא חופש ביטוי. זה (1). "(2) הסתה לגזענות, לאלימות או לטרור". סעיף זה לא יופעל, כי הסתה לגזענות יש למכביר ואף אחד לא מואשם בה. יש גופים גזעניים גם בכנסת. יש גופים שמטרתם לפעול בצורה גזענית. אף אחד, אפילו לא אותם גופים של רבנים ששללו – או איך אומרים? הסתה גזענית ברורה – אף אחד לא קרא וגם לא יקרא לשלילת מימון מאותם גופים. "(3) תמיכה במאבק מזוין או במעשה טרור, של מדינת אויב או של ארגון טרור, נגד מדינת ישראל". גם סעיף זה יכול להיות מופעל. אם למשל בחוג לפילוסופיה יעמוד המרצה בשיעור ללוגיקה אריסטוטלית ויגיד משפט של סילוגיזם אריסטוטלי פשוט: עמים שנמצאים תחת כיבוש נאבקים נגד כיבוש במאבק מזוין, או מאבק לא מזוין – זו אמת. כלומר, זו קביעה אוניברסלית. טענת המשנה לפי הסילוגיזם האריסטוטלי תהיה: העם הפלסטיני נתון תחת כיבוש. מייד יקפוץ מר רותם, אפילו אם הסילוגיזם האריסטוטלי לא בא אל סיומו הלוגי, אלא נשארו הטענה הראשית וטענת המשנה בלי המסקנה: צריך לקצץ בתקציבו של אותו גוף שמאפשר לאותו מרצה בפילוסופיה או בלוגיקה להגיד משפט כזה. דוד רותם (יו"ר ועדת חוקה, חוק ומשפט): מי שקורא למאבק מזוין, צריך לשלול לו את כל התמיכה, להוציא אותו אל מחוץ לחוק. ג'מאל זחאלקה (בל"ד): אני הבאתי דוגמה, הדוגמאות יכולות להיות הרבה יותר רכות. מר רותם ואנשים כמוהו יבואו ויקראו לשלילה של מימון. "(4) ציון יום העצמאות או יום הקמת המדינה כיום אבל". קודם כול, אני רוצה לקבוע בצורה חד-משמעית: בעינינו הכחשת ה"נכבה" היא פשע, כי הכחשת ה"נכבה" של העם הפלסטיני היא לא רק עניין היסטורי. מי שמכחיש את ה"נכבה" עושה זאת מסיבות פוליטיות עכשוויות ועתידיות. כי אותם אנשים מכחישי "נכבה" רוצים "נכבה" שנייה, או מוכניםin principle , בעיקרון – אני לא רוצה להגיד – מוכנים לקבל בנסיבות מסוימות "נכבה" שנייה, או לא מוכנים לקבל את המשמעות של הכרה ב"נכבה", המשמעות הפוליטית. ולכן, הכחשת ה"נכבה" היא – איך אומרים? הבעת עמדה פוליטית של שלילת זכויותיו של העם הפלסטיני. שלא יבואו בטענות כאן אם מדינות בעולם יחוקקו חוקים נגד הכחשת ה"נכבה". כמובן, הסעיף האחרון: "מעשה של השחתה או ביזוי פיזי הפוגע בכבוד דגל המדינה או סמל המדינה". מה זה מעשה שפוגע בדגל המדינה? אם היום גלריה באום-אל-פחם שממומנת על-ידי העירייה ועל-ידי משרד התרבות, או מקבלת איזשהו מימון, או גלריה בחיפה, או גלריה בתל-אביב, או בראשון-לציון, מציגה הצגה של דגל שנעשה בו שינוי אמנותי כדי להביע מחאה, מייד יבואו מר רותם וחבריו ויגידו: תשללו, צריך לשלול מימון מאותה גלריה, כי היא הציגה מצג שיש בו מעשה של השחתה או ביזוי. דוד רותם (יו"ר ועדת חוקה, חוק ומשפט): רק אם – – – ג'מאל זחאלקה (בל"ד): לא, אני אומר – אם מציגים את זה בגלריה – – – דוד רותם (יו"ר ועדת חוקה, חוק ומשפט): היא – – – ג'מאל זחאלקה (בל"ד): כן, שממומנת על-ידי העירייה. דוד רותם (יו"ר ועדת חוקה, חוק ומשפט): היא קנתה את התמונה? אני רק יכול – – – ג'מאל זחאלקה (בל"ד): אתה אמרת, דרך אגב – אתה תטען, או חבריך יטענו, שהגלריה ממומנת, והתצוגה – יש בה חלק שממומן, יש הוצאות של מימון. הסכנה הגדולה ביותר של החוק הזה היא מה שנקרא: אפקט הצינון. אני לא יודע כמה גופים יישלל מהם מימון, אבל המטרה היא הפחדה, הטלת אימה, שאם אתה תביע את דעתך, ובמיוחד בצורה עמומה, אתה לא יודע, ראש העירייה, מנהל המתנ"ס, מנהל הגלריה, מנהל בית-הספר – הוא לא יודע בדיוק אם החוק חל על הפעילות הזאת או הפעילות האחרת, או אם אותה משטרת מחשבות תפרשן את זה שמאלה או ימינה. לכן, הוא פשוט יימנע מזה. זו המטרה שלכם – להטיל אימה. אבל חוקים כאלה, כבוד היושב-ראש, הם חוקים של פשיטת רגל. הם חוקים של פחד מהקול של הקורבן. ואני אומר לכם: הקול שלנו יישמע, יישמע ברמה, והחוק הזה רק יעודד אותנו לפעילות נמרצת יותר כדי להעלות את זיכרון ה"נכבה". בעוד כמה שבועות נציין את יום ה"נכבה", ואני מבטיח לכם שההשתתפות השנה תהיה הרבה יותר גדולה, דווקא בגלל החוקים הגזעניים שאתם מחוקקים כאן. תודה רבה. היו"ר אורי מקלב: תודה רבה לחבר הכנסת ג'מאל זחאלקה. חברת הכנסת חנין זועבי, בבקשה. אחריה – חבר הכנסת טלב אלסאנע, ואחרון הדוברים – חבר הכנסת יצחק הרצוג. בבקשה, גברתי. חנין זועבי (בל"ד): תודה. אדוני היושב-ראש, חברות וחברי הכנסת, איזו מדינה זו שציון מאורע או מהלך היסטורי בצורה מסוימת הוא אחד מהעקרונות שלה? ומה זאת אומרת עקרונות המדינה? יש עקרונות לאנשים, למדינות אין עקרונות. יש חוקים למדינות, שמטרתם הטבעית היא לנהל את המדינה, ולא לנהל את מחשבות האזרחים ואת רגשותיהם. בכנסת הזאת יש לא רק חוסר הבנה של דמוקרטיה, יש גם כן חוסר הבנה טוטלי של תחום העיסוק המרכזי של הכנסת. יש חוסר הבנה מה זו מדינה, יש חוסר הבנה מה זאת אזרחות, בטח יש חוסר הבנה מה זאת דמוקרטיה. כי בשביל דמוקרטיה צריכים גם ערכים, ולא רק הבנה. אבל תשכחו מערכים, יש קושי בתחום הזה. אבל האסון הוא שאתם לא מבינים מה זו מדינה. למדינה אין אידיאולוגיה. לאנשים יש אידיאולוגיה, וכאשר בכוח מנסים להמציא יצור שהוא מדינה עם אידיאולוגיה, אז היצור הזה יהיה בהכרח יצור מפלצתי, וזה מה שאתם עושים פה. אתם מייצרים מדינה מפלצתית, שתיכנס לתחושות, לערכים, לדעות ולזיכרון של האזרחים. זה מה שיוזמי החוק מתכוונים אליו כאשר מדברים על עקרונות המדינה. תגידו לי, חברי הכנסת, האם ציון ה"נכבה" הוא הסתה לגזענות? האם לכבד את ההיסטוריה שלי, של האזרחים הערבים, זו הסתה לגזענות? אז הדיכוי של המדינה לזיכרון שלי הוא הסתה לְמה – לאהבה? לצדק? לסובלנות? לשפיות? לא חושבים שהשאלה שצריכים לשאול אותה היא: למה הזיכרון של הפלסטינים מפחיד חלק מחברי הכנסת? למה האמת מפחידה? ואיך זה שאמת היסטורית מסוימת יכולה לאיים על עקרונות המדינה? אלה שיזמו את החוק לא חושבים שהפחד מההיסטוריה טמון מאחורי החוק הזה. מאחורי החוק הזה יש יותר מדי פחד מהאמת. הרי ה"נכבה" – וצריכים להגיד את זה – היא אמת היסטורית, היא לא רק עניין של עמדה פוליטית או עניין של חופש ביטוי. איזו חברה אומללה, שתופסת את שלילת הזיכרון הקולקטיבי של חלק מהאזרחים שלה בתור אחד העקרונות שלה, ואיזו חברה אומללה תופסת את זכות המחשבה, הרגשות של חלק מהאזרחים שלה בתור איום. החוק הזה הוא לא רק חוק לא דמוקרטי, הוא גם חוק לא נורמלי. ואנחנו צריכים להיכנס לארגומנט הפוליטי-האידיאולוגי, לא רק לארגומנט הדמוקרטי, וצריכים להתווכח עם יוזמי ותומכי החוק גם בשפה שלהם. רוצים אידיאולוגיה? נדבר אידיאולוגיה. גם אנחנו נפתח את ההיסטוריה, כי כאשר הופכים את הדמוקרטיה למשחק בתוך אידיאולוגיה אחת סגורה ושמים סגר על כל מי שיוצא מהאידיאולוגיה הזאת, אז גם צריכים לפתח ארגומנט בתוך האידיאולוגיה הסגורה הזאת, ולא להסתפק ולהגיד: זה חוק נגד חופש הביטוי, זה חוק לא דמוקרטי. לא, זה חוק אנטי-היסטורי, זה חוק שמתכחש להיסטוריה. נכון שזה לא דמוקרטי לשלול את הזיכרון ואת הרגשות של האחרים, אבל זה גם לא נכון מבחינה היסטורית לשלול את ה"נכבה", וגם את זה צריכים דמוקרטים להגיד. אנחנו צריכים לשאוף לחברה שלא מפחדת להסתכל אחורה, כמו הפחדנים של היום; לשאוף לאזרחים ערבים שעושים פשרה היסטורית, למרות ה"נכבה", וממשיכים ליישום חזון של דמוקרטיה אמיתית; לשאוף לאזרחים יהודים שמכירים בעוול ההיסטורי שעשתה המדינה הזאת לפלסטינים; לשאוף לאזרחים יהודים שמוותרים על פריווילגיות שלא מגיעות להם ושמכירים בזכות ילידי הארץ במולדת שלהם. האם זה חזון נגד המדינה, או שהוא בעצם החזון היחידי בעד מדינה נורמלית? להזכיר את ה"נכבה", חברי הכנסת, זה פיוס עם ההיסטוריה. זה אקט מוסרי, לא רק לאזרחים הערבים. זה צריך להיות אקט מוסרי וערכי לאזרחים היהודים, אפילו לפני האזרחים הערבים. מישהו פה רוצה לא רק למחוק את העבר, אלא לבנות את העתיד בצורה מסוימת, בצורה שבורחת מההיסטוריה – לא בגלל שתפיסת ה"נכבה" היא תפיסה גזענית, אלא בגלל שהוא מפחד מההיסטוריה, אז הוא בוחר לברוח קדימה. ככה לא מוחקים היסטוריה, ככה דוחקים את ההיסטוריה. עד כמה מגוחך זה יכול להישמע ועד כמה משפיל זה יכול להישמע שמדינה חזקה פוחדת מהזיכרון של אזרחיה ומוויכוחים פוליטיים על מה באמת קרה עם קום המדינה. בשביל החשש הזה דווקא צריכים אומץ, בשביל להתעמת עם החשש הזה גם צריכים אומץ, וצריכים דווקא להרחיב את הדיון ולפתוח את הדיון על ה"נכבה" עד המקסימום שלו, ולא רק בתוך בתי-הספר הערביים אלא גם בתוך בתי-הספר היהודיים. נסים זאב (ש"ס): אולי תגמרי כבר, תעשי טובה. את אומרת בדיוק מה שהחבר'ה שלך אמרו – – – חנין זועבי (בל"ד): מה תעשו בשביל לשלוט בעתיד? חוץ מחברי הכנסת שמכשירים עכשיו, תכשירו משת"פים להיכנס לבתי-הספר, להיכנס למכללות? נסים זאב (ש"ס): את משת"פית. חנין זועבי (בל"ד): להיכנס לעמותות, להיכנס לרשויות המקומיות? ואיך תפרידו – תשב במקום שלך. היו"ר אורי מקלב: אתה רואה, כל אחד עושה את התפקיד שהוא לא צריך לעשות. אתה מעיר, היא מעירה לך. בסדר. קריאה: שב כשאתה צועק. היו"ר אורי מקלב: אני מבקש ממך, אל תתייחסי. אם זה מפריע לך, אגיד לו לשבת, אבל נראה לי שמהמקום הוא מפריע יותר. חנין זועבי (בל"ד): איך תפרידו בין ניתוח היסטורי שבו חוקרים מצביעים על גירוש פלסטינים, למשל, בתור עובדה, בלי להצטער על כך – ככה הם אומרים: גירשנו פלסטינים, הרסנו ערים, אבל אנחנו לא מצטערים. האם ככה מציינים את חוק ה"נכבה", בצער או לא בצער? האם מענישים על עובדות – – – נסים זאב (ש"ס): מה עם ההורים שלי, שגירשו אותם מעירק? מי שילם להם? מי? עפו אגבאריה (חד"ש): מי גירש אותם? טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל): – – – חנין זועבי (בל"ד): האם מענישים על ניתוח – – – נסים זאב (ש"ס): – – – באה מחאלב, מי שילם לה? מיליון יהודים באו – – – עפו אגבאריה (חד"ש): מי גירש אותם, הערבים או היהודים? היו"ר אורי מקלב: חבר הכנסת נסים זאב, הצלחת לעורר קצת את המליאה, זה בסדר בשעה שתים-עשרה. חברים. חנין זועבי (בל"ד): האם מענישים על – – – עפו אגבאריה (חד"ש): מי? הערבים או היהודים? היו"ר אורי מקלב: רבותי, רבותי, בסדר, תודה. בבקשה. חנין זועבי (בל"ד): אני רוצה לסיים, אבל חבר הכנסת לא נותן לי. היו"ר אורי מקלב: אני נותן לה עוד דקה. חנין זועבי (בל"ד): האם מענישים על ניתוח היסטורי קר בלי ביטוי של צער או שלא מענישים? יזמי החוק רוצים לקצץ בתקציבים כאשר מאיימים על צביונה היהודי של המדינה. אבל בשביל להיות נאמנים למדינה, כמדינה יהודית ודמוקרטית, ואם המטרה היא להגן – חאלס, נסים. היו"ר אורי מקלב: חבר הכנסת – – – חנין זועבי (בל"ד): חבר הכנסת נסים זאב, אני רוצה לסיים. היו"ר אורי מקלב: בסדר, אבל אני מציע גם לאלה שמשתפים אתו פעולה לא לשתף פעולה כדי שהיא תוכל לסיים. נסים זאב (ש"ס): – – – סליחה. חנין זועבי (בל"ד): אם המטרה היא להגן על האידיאולוגיה של המדינה כמדינה יהודית ודמוקרטית, אז למה לעצור באמצע? אם יזמי החוק לא רוצים להיות צבועים וסלקטיביים, על מנת שיהיו באמת עקביים הם צריכים לקצץ בתקציב של כל אלה שפוגעים בחלק הדמוקרטי של הססמה "מדינה יהודית ודמוקרטית". אז צריכים לקצץ למוסדות שמציינים את ה"נכבה", כי אלה פוגעים בחלק היהודי של "יהודית ודמוקרטית", וצריכים לקצץ למוסדות שלא מאפשרים ללמוד ולציין את ה"נכבה", כי אלה פוגעים בחלק הדמוקרטי של "יהודית ודמוקרטית". אדוני היושב-ראש, אני מסיימת. אנחנו לא נציית לחוק המשפיל, הטיפשי והפאשיסטי הזה. אנחנו נציין את ה"נכבה". אנחנו, כמובן, לא ניתן לחוק – זה לא הגיוני. אין שום חוק שיכול לשלוט ברגשות ובביטוי ובזיכרון הקולקטיבי של כל חברה שהיא. אבל יותר חשוב מזה, אנחנו נהיה אמינים –לא רק על ההיסטוריה שלנו כערבים אלא גם על ההיסטוריה של היהודים במולדת הזאת. הרי ל"נכבה" צריכים שניים; לא צריכים רק את הפלסטינים, אנחנו גם צריכים את הזיכרון הקולקטיבי של היהודים שהיו שותפים ל"נכבה". הזיכרון של ה"נכבה" הוא גם הזיכרון של היהודים במדינה הזאת. אנחנו נשמור על ההיסטוריה הזאת עד שיתבגרו אלה שמפחדים להתעמת אתה. אנחנו נעזור לכם להתעמת עם ההיסטוריה הכאובה הזאת, שמפחידה אתכם, ובצדק. אבל כמו שאנחנו, הפלסטינים, מנציחים את ה"נכבה" לא על מנת לחזור לשם אלא על מנת להתקדם לחיים משותפים עם אלה שגרמו ל"נכבה", הגיע הזמן שגם אתם, חבר הכנסת נסים זאב, תדעו, תכירו בעוול, ואז נתקדם ביחד. היו"ר אורי מקלב: תודה רבה לחברת הכנסת חנין זועבי. חבר הכנסת טלב אלסאנע, בבקשה. אחריו – שוב, אחרון הדוברים, חבר הכנסת יצחק הרצוג. נסים זאב (ש"ס): גם לבדואים יש "נכבה"? טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל): אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, יכול להיות שחבר הכנסת רותם, בצורה שלא התכוון, גרם לכך שה"נכבה" הפכה להיות מעוגנת בחוק. ה"נכבה", שהיא אירוע היסטורי שעיצב את התודעה הקולקטיבית של העם הפלסטיני והשפיע השפעה מכרעת – אפשר היה להעלות, אבל שר החינוך הוציא את זה מספרי הלימוד. יש לנו היום חוק. בתוך ספר החוקים יהיה לנו חוק שמעגן את ה"נכבה". היא מופיעה אומנם בדרך השלילה, אסור להעלות אותה או להזכיר אותה או להתייחד עם האירוע, אבל זה קיים. והשאלה הנשאלת היא, בעצם, מי מוביל את כל החקיקה הזאת. מובילה אותה קבוצה – ואפשר להתחיל לדבר על שורה של חקיקה, שכל פעם היא עולה מדרגה. אפשר להתחיל לדבר על סולם – לא סולם ריכטר אלא סולם ליברמן בחקיקה הגזענית. הקבוצה הזאת סובלת מרגשי נחיתות, והדרך הקצרה כדי להוכיח שהם כל כך ציונים – יש להם בעיה עם עצמם, עם הגדרת עצמם. הם אנשים תלושים, אין להם זהות, אין להם שייכות, ואז, איך הם יכולים להגדיר את הזהות שלהם? אין להם הגדרה עצמית, אז הם מגדירים אותה על דרך השלילה. והדרך הטובה להיקלט בחברה הישראלית, דווקא בתקופה הזאת, היא להוביל מצע של שנאה, להוביל גישה וחקיקה נגד הציבור הערבי. וכמה שאתה שונא את הציבור הערבי יותר, אתה נתפס כאילו כציוני יותר, ואז הם מכסים על החיסרון הפסיכולוגי שיש להם. האנשים האלה סובלים מהפרעות, סובלים מהגדרת זהות, ולכן יש לנו החקיקה הגזענית שאנו עדים לה. אדוני היושב-ראש, אני חושב שהגיע הזמן להתחיל לשנות מחשבה. לא יכול להיות שכל דבר שהוא רע לערבים, בהכרח טוב ליהודים; רע לערבים, ועוד יותר רע לערבים, ואז לחשוב שבאמת זה עוד יותר טוב ליהודים. כמו המקרה של יהודי שמגיע אליו מלאך ושואל אותו: יש לך זכות למשאלה אחת. מה אתה מבקש? אבל לפני שהוא נענה, אומר לו: דע לך שכל דבר שאני הולך לתת לך, אני אתן לפלסטיני פי-שניים. אז מה מבקש אותו יהודי? אומר לו: תעקור לי עין אחת, כדי שיעקור לפלסטיני שתי עיניים. הוא חושב: כמה שרע לפלסטיני, זה טוב לו. לכן, הדרך היא לגרום עוד יותר סבל לעם הפלסטיני, ואז חושבים שבתפיסה הזאת אפשר להתקדם. הצעת החוק שעומדת בפנינו היא הצעת חוק מטופשת, חסרת כל היגיון. כאשר באים ומתייחסים לאירוע, אירוע ה"נכבה" – זה לא אירוע חולף. היום בתחילת הדיון יושב-ראש הכנסת ביקש מחברי הכנסת להתייחד עם האסון שפקד את יפן, אסון טבע שפקד את יפן. כולנו עמדנו דקה דומייה. אבל להתייחד עם אסון – לא אסון טבע, אסון שכלל פשעי מלחמה נגד עם שלם, ש-60%–70% הפכו לפליטים, שהוא יתייחד עם אסונו – זה הופך להיות פשע. לא רק שפשעת וגירשת והרסת כפרים, אלא אתה שולל מהקורבן, אסור לו להתייחד עם הסבל שלו. תארו לעצמכם שטיטוס, הקיסר הרומי, שהרס את הבית השני, היה אומר ליהודים: לא רק שאני הרסתי וניצחתי ואנחנו צוהלים, אלא שאתם, היהודים, אסור לכם להתאבל על חורבן הבית שלכם. אפילו הרומים לא עשו את הדבר הזה. אי-אפשר להרוג אדם ולהגיד לו: אסור לך להתאבל ולהיות עצוב. אי-אפשר לגרש אנשים ולהגיד להם: זה פשע שתהיו עצובים, אתם צריכים להיות שמחים. יש חוק במדינה מתוקנת, יש אנשים נאורים שיכולים לכפות על אנשים שיהיו שמחים ברגע שהם מתייחדים עם האסון הכי קשה שפקד אותם? הרבה חברי כנסת שנמצאים כאן – משפחות שלהם גורשו. מקרב העם הזה הרבה אנשים נעקרו ונהרסו. יותר ממיליון הפכו לפליטים. מה זה, טיול קבוצתי שכולם יום אחד החליטו לצאת ולהפוך להיות פליטים בעולם? זה כתוצאה מטבח שהיה, מגירוש, מהריסת כפרים – מאות כפרים – וזה האסון שפקד את העם הפלסטיני וזו ה"נכבה" של הפלסטינים. כאשר אתם עומדים דקה דומייה בערב יום הזיכרון או באירועים אחרים, אנחנו לא שותפים לסבל של העם היהודי, אבל אנחנו מכבדים את רגשותיהם ואנחנו עומדים, מתוך תחושת מחויבות מוסרית וערכית, מתוך הזדהות אנושית. לא לדבר על הזדהות פוליטית – יש מה שהוא ערך אנושי, יש מה שהוא מוסר אנושי. אבל להגיד גם את הדבר הזה, לשלול מהם את השייכות שלהם לעם שלהם ולשלול מהם את הזכות להעלות על נס את הכאב והסבל שלהם? ואז באים כאן, מעלים הצעת חוק שיש בה, גם מבחינה משפטית, דבר חסר היגיון, מעוות לחלוטין. מדובר בחמש עילות – שלוש עילות שהן עבירה על-פי חוק העונשין. לדעתי זה קיים, עבירה על-פי חוק העונשין. אין צורך להוסיף ולהעלות מחדש. זה עניין של הסתה לגזענות, לאלימות או לטרור – זה עבירה. זו עבירה פלילית, ואפשר להעניש עליה לפי חוק העונשין. תמיכה במאבק מזוין. גם העילה החמישית – עניין של מעשה השחתה או ביזוי וכל מיני. שתי עילות הן עילות אידיאולוגיות, עילות פוליטיות. אי-אפשר לכפות את הדעה הפוליטית שלך בכוח החוק ולהפוך את הנרטיב שלו בלתי חוקי. אי-אפשר לקחת את ספר ההיסטוריה ולעגן אותו בחוק ולהגיד: זו היסטוריה אחת ואין בלתה, ומי שלא מקבל אותה הוא עבריין על-פי חוק. זה דבר חסר היגיון. ומי הופך להיות השופט? זה לא היועץ המשפטי. כאשר מדברים על איסור, שלילת קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית – הרי החוק הזה הוא ניגוד מוחלט לדמוקרטיה, לחופש הביטוי, הבעת דעה, הבעת עמדה. ולכן אומרים: מי שיקבע מי זה, השופט זה לא היועץ המשפטי, זה שר האוצר. הרשות המבצעת הופכת לרשות השופטת. מדובר על עיקרון של הפרדת הרשויות במשטר דמוקרטי. החוק הראשון בהיסטוריה שיוצר עבירה, והרשות המבצעת היא האחראית לקבוע מי עבר את העבירה ומה העונש שמגיע לעבריין. זה דבר שהוא חסר כל היגיון. אני רוצה להגיד לכם, רבותי, בהקשר הזה, אנחנו לא נאשמים, אנחנו מאשימים. כל הפשעים של ה"נכבה", מישהו אחראי להם, והגיע הזמן להכיר באחריות לצורך פיוס בין האזרחים. מה שהיה בדרום-אפריקה – אחרי האירועים שהיו הקימו ועדות פיוס, לא על מנת להעניש אלא על מנת ליצור מכנה משותף. אבל אי-אפשר גם להמשיך ב"נכבה" וגם לשלול את הזכות להתייחד אתה. נסים זאב (ש"ס): ועדות פיוס, מה שיש בין ה"חמאס" לרש"פ. טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל): אני סבור, רבותי – כנראה שהחוק הזה מקים אינקוויזיציה חדשה, שאחראי לה שר האוצר או מישהו מטעמו. אבל מה שאני אומר: ככל שיענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ. נסים זאב (ש"ס): אתם לא מסכנים, תאמין לי, הרי אתם לא – – – אתם רק אוכלים דבש פה. יורקים רעל, כל הזמן רק רעל. טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל): וכמו שאמרו, וכמו שאי-אפשר – – – כי זה ההיסטוריה של העם היהודי – העינויים רק מחזקים, רק מעצימים. החוק הזה לא יחליש אותנו, החוק הזה רק יחזק אותנו. ומה שאמר המשורר מחמוד דרוויש – (אומר בשפה הערבית: לנו מעשינו באדמתנו/ לנו העבר פה/ לנו קול החיים הראשון / לנו ההווה, הווה ועתיד / לנו העולם הזה פה, והעולם הבא). את הזכות שלנו כאן אנחנו לא מקבלים לא מרותם, לא מליברמן, לא מישראל ביתנו, וגורלו של החוק הזה הוא סל האשפה של ההיסטוריה. החוק הזה לא שווה את הנייר שעליו הוא כתוב. הוא לא שווה את הנייר הזה. היו"ר אורי מקלב: אתה יודע שאתה עושה משהו לא לפי התקנון. תודה רבה. עם זה סיימת, אז זה בסדר. חבר הכנסת יצחק הרצוג, בבקשה. יצחק הרצוג (העבודה): אדוני היושב-ראש, חברי וחברותי חברי הכנסת, היום אנחנו מכריזים על הקמתה של משטרת מחשבות, משטרת המחשבות של הביורוקרטיה הישראלית. יש פה חברי כנסת שכופים עליהם להצביע בעד החוק הזה. אין לכם מושג מה היא דמוקרטיה נאורה, וכל מי שמכם – יושב לידך גם השר שעוסק בתחום הזה. תאמין לי, מה הוא יגיד בעולם כשאנחנו אומרים בעולם שמערכת המשפט הישראלית והדמוקרטיה הישראלית וחירות הביטוי בישראל הן מהטובות והיציבות בעולם? אלכס מילר (ישראל ביתנו): – – – יצחק הרצוג (העבודה): היום אתה ריסקת את זה, חבר הכנסת לוין. היום קמה משטרת המחשבות של השלטון של הביורוקרטיה הישראלית, משטרת מחשבות שמקומה לא יכירנה בדמוקרטיה. אני ביום העצמאות חוגג. יום העצמאות זה אחד הימים השמחים בשנה שיש לי ולחברי ולמשפחתי, אבל מה שחוקק בחוק הזה לא רק יחריף את מערכת היחסים בין יהודים לערבים בארץ הזאת, אלא גם יטמיע חשיבה פוליטית מעוותת בראשם של פקידים בצורה שהיא בלתי מתקבלת על הדעת. ואני אומר את דברי לפרוטוקול כדי שכל שופט שיבחן את המעשה המינהלי או יבחן את החוק הזה ידע כמה דברים: החוק הזה רשלני, החוק הזה נוסח במהדורה מנוגדת להצעה של היועצת המשפטית של ועדת החוקה, חוק ומשפט, כי זה מה שהיושב-ראש החליט. דוד רותם (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): שטויות במיץ עגבניות. אתה פשוט משקר. יצחק הרצוג (העבודה): החוק הזה נעשה בצורה שהוא כל כולו פוליטי. כל כולו פוליטי. החוק הזה הוא פוליטי, הוא מנסה לסתום פיות, אבל הוא יגרום להחרפת המתח בחברה הישראלית. אני אומר לכל שופט שתרעדנה ידיו כשהוא יכתוב את פסק-הדין, שכל כסף שיישלל מרשות, יישלל מהפיות ומהסיוע לרשויות הרווחה באותה רשות ענייה, כי זה הראש המעוות של החוק הזה. דוד רותם (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): איפה – – – יצחק הרצוג (העבודה): כי החוק הזה נועד להפחיד ולשרת פוליטית מפלגה מסוימת. היו"ר גאלב מג'אדלה: חבר הכנסת רותם, נא לא להפריע. נא לא להפריע. יצחק הרצוג (העבודה): הוא נועד לשרת פוליטית מפלגה מסוימת ולהראות לציבור שהמלה "נכבה" היא הדבר הנורא והאיום ולכן אנחנו הכרזנו מלחמה על ה"נכבה". טעות נוראית בשנה ה-62 לקיומה של מדינת ישראל, שה"נכבה" לא קיימת באמת בסדר-היום. שלמה מולה (קדימה): – – – יצחק הרצוג (העבודה): הוא מחזיר את ה"נכבה" ללב סדר-היום. בית-המחוקקים הישראלי, שהיושב-ראש קורא לו "היכל הדמוקרטיה הישראלית", הולך לחוקק חוק שמקנה לידיים של פקידים את היכולת לבדוק למה התכוונה רשות ובאיזה צורה. היו"ר גאלב מג'אדלה: חבר הכנסת זאב, נא לשבת. תודה רבה. יצחק הרצוג (העבודה): החוק הזה הוא מנוסח בצורה מעוותת כל כך, שהוא לוקח, לא ברור אם במישרין, אם בעקיפין, מה היא פעולה בעד, מה היא פעולה נגד, מה הסמכות של הפקיד, באיזו צורה הוא יטפל בכך. ואני אומר את דברי כדי שכל פעם שינסו להפעיל את החוק המעוות הזה, החוק הזה ייפול, או בבית-המשפט, או שהמעשה המינהלי שמתוכו עומדים לנקוט את הצעד ייפסל. החוק הזה הוא כתם על פניה של הדמוקרטיה הישראלית, וכשחבר הכנסת אורון התחיל את הערב הזה ודיבר על הפאשיזם, אני אומר לכם: הפאשיזם מגיע לשולי המחנה, והוא צועד כבר ללב המחנה. ומי שמרים יד בעד החוק הזה תורם לפאשיזם שעליו עוד נשלם מחיר כבד מאוד בחברה שלנו. תודה רבה. היו"ר גאלב מג'אדלה: תודה רבה, חבר הכנסת הרצוג. חבר הכנסת דוד רותם, יושב-ראש הוועדה, יבוא ויעלה. בבקשה. דוד רותם (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, חברת הכנסת יחימוביץ – – – היו"ר גאלב מג'אדלה: חבר הכנסת גפני. דוד רותם (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): אם זה המתמודד נגדך – – – היו"ר גאלב מג'אדלה: חבר הכנסת פרץ, אתם מפריעים ליושב ראש-הוועדה. דוד רותם (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): – – – במפלגת העבודה – – – שלי יחימוביץ (העבודה): אני לא מקבלת את זה. דוד רותם (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): את לא מקבלת? שלי יחימוביץ (העבודה): אני מסכימה עם כל דבר ודבר שהוא אמר. דוד רותם (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): את יכולה להסכים עם כל דבר ודבר שהוא אמר. שלי יחימוביץ (העבודה): בסדר, אתה פונה אלי, אני עונה לך. דוד רותם (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): כשחבר כנסת שלא הופיע פעם אחת בדיוני הוועדה – – – יצחק הרצוג (העבודה): הייתי בכל דיון, מה אתה מדבר? דוד רותם (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): אבל לא בחוק הזה. היית בדיון בחוק אחר, אתה רק לא זוכר. יצחק הרצוג (העבודה): הייתי בדיון, ודאי שהייתי. הייתי בהצבעה בחוק הזה – – – איתן כבל (העבודה): חבר הכנסת רותם, ממתי נהיית פה השליח – – – היו"ר גאלב מג'אדלה: בבקשה, תנו ליושב-ראש הוועדה לסכם את הדיון. בבקשה. דוד רותם (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): בוא לא נדבר על "בניגוד לעמדת היועץ המשפטי". יצחק הרצוג (העבודה): למה? הייתי שם – – – היו"ר גאלב מג'אדלה: אפשר לתת ליושב-ראש הוועדה לסכם את הדיון? בבקשה. דוד רותם (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): אבל זה בסדר. זה היה נאום הנהגתי של מנהיג דגול. חבר הכנסת אורון, אתה בדרך כלל אחד מחברי הכנסת המדייקים ביותר בבית הזה. השב"כ לא התייחס מעולם לחוק הזה. הוא דיבר על חוק אחר. חיים אורון (מרצ): הוא דיבר על החקיקה הזאת. באחריות. דוד רותם (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): לא. הוא דיבר על חוק ספציפי אחד. הוא דיבר על חוק אחר, וגם הוא אישר שזה חוק שמרתיע, אבל בגלל שהאוכלוסייה הערבית רואה בזה חוק נגדה, אז הוא לא רוצה לתמוך בזה. עפו אגבאריה (חד"ש): – – – דוד רותם (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): חבר הכנסת דב חנין, אתה דואג לדמוקרטיה, אבל אם נלך בשיטתך לא תהיה לנו מדינה, והמדינה יש לה גם כן חשיבות. עפו אגבאריה (חד"ש): תהיה לך מדינה יותר טובה ממה שאתה חושב – – – זה בטוח. היו"ר גאלב מג'אדלה: חבר הכנסת אגבאריה. דוד רותם (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): חבר הכנסת עפו אגבאריה, אני רוצה לומר לך, על איזה אסון לאומי אתם תלמדו את הילדים שלכם? האסון הלאומי שהעם היהודי חזר לארצו, שהעם היהודי הקים מדינה, שאתם לא קיבלתם את ההחלטות של ארגונים בין-לאומיים ואתם התחלתם במלחמה, ואחר כך, מכיוון שלא הצלחתם לנצח, ברחתם; איזה אסון לאומי אתם תלמדו? סעיד נפאע (בל"ד): לא ברחנו. דוד רותם (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): כן, העם היהודי חזר לארצו כדי להקים פה מדינה יהודית. עפו אגבאריה (חד"ש): המקום שלך – – – ברשימה. דוד רותם (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): מדינה יהודית, לא מדינת כל אזרחיה. נינו אבסדזה (קדימה): – – – דוד רותם (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): לא מדינת שני לאומיה. מדינה יהודית ודמוקרטית, וככה היא תישאר, לא יעזור לכם שום דבר. נינו אבסדזה (קדימה): ולסתום פה – – – דוד רותם (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): ושאלת אותי אם אני לא מתבייש, אז בוא אני אומר לך. אני לא מתבייש בזה שאני רוצה להגן על המדינה הזאת כמדינה יהודית ודמוקרטית. בהחלט לא. אני גאה בזה. אני גאה בזה שאני רוצה שכך תיראה המדינה הזאת. שלמה מולה (קדימה): למה אתה לא – – – ישראל ביתנו. דוד רותם (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): חבר הכנסת זחאלקה, אני רוצה לומר לך, ניסית לרמוז על השוואה בין הכחשת ה"נכבה" להכחשת השואה. תתבייש לך. העם היהודי הרג ילדים? מי שהורג ילדים, יש לנו רק תזכורת מהשבועיים האחרונים. אנחנו יודעים מי הורג ילדים פה. מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל): ההיסטוריה – – – עפו אגבאריה (חד"ש): יש לך מראשון-לציון – מי הרג ילדים בראשון-לציון. דוד רותם (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): ואנחנו יודעים, חבר הכנסת טלב אלסאנע, מי אחראי לפשעים. שאלת, אמרת: לפשעים יש אחראים. טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל): אנחנו יודעים מי ביצע אותם. דוד רותם (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): אנחנו יודעים מי אחראי לפשעים. טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל): את דיר-יאסין מי ביצע? אתה יודע מי ביצע את דיר-יאסין. דוד רותם (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): אדוני, מי שביצע את הרציחות, זה אתם. רק לפני שבועיים רצחתם ילדים, אז אל תבואו ותטיפו לנו מוסר. תודה רבה. טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל): – – – היו"ר גאלב מג'אדלה: תודה, יושב-ראש הוועדה. השר עוזי לנדאו, בבקשה. אחרון הדוברים. שר התשתיות הלאומיות עוזי לנדאו: אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, שני מצעדים ראינו כאן הערב הזה, האחד היה תהלוכה של שקר וטרור של חברי הכנסת ברכה וזחאלקה וחנין זועבי, והיה מצעד אחד אחר של שיבוש הדעת, של חברי הכנסת ג'ומס והרצוג, וכל אחד ראוי לתשובה אחרת. יצחק הרצוג (העבודה): שכחת את מגילת העצמאות. שר התשתיות הלאומיות עוזי לנדאו: האחד של השקר והטרור. חבר הכנסת מוחמד ברכה, איך אמרת? 1948, שנה של גזל ושנה שהוגלה עם. הפשע הזה, קראת לו. אני אומר לך מה קרה ב-1948. ב-1948 עוד לא קמה המדינה הזאת, לא קמה. אתם קמתם עליה כדי להרוג ולהשמיד ולאבד בסגנון הפוגרומים, בסגנון איתמר. זה עשיתם. וצבאות ערב שבאו לכאן כדי להשלים את העבודה הזאת ולבצע אותה קראו לציבור הערבי הגר בארץ לפנות את הדרך כדי שלא תופרע דרכם של הצבאות הפולשים. זה ישנו בכתובים. והסיבה שברחו הערבים שישבו כאן, אלה שלא נותרו, זה שלאחר שהובסו הצבאות הערביים, מי שנותר פה חשש – לא בצדק, אבל חשש – שהיהודים יעשו לכם מה שאתם תכננתם לעשות ליהודים. ה"נכבה" האמיתית שאתם מציינים זה ההשמדה שלא הצלחתם לעשות ב-1948 ואתם מבקשים להמשיך אותה בעתיד. זה ה"נכבה", ולכך אסור לתת יד. ואומר לך עוד דבר, חבר הכנסת ברכה. בגרמניה של היום, המבקשת להתנתק מן העבר שלה, המבקשת לדאוג לזה שנאציזם לא יקום – – מוחמד ברכה (חד"ש): אתה מתחבר להיסטוריה – – – שר התשתיות הלאומיות עוזי לנדאו: – – והיא יודעת שיש בתוכה יסודות נאציים, היא זו שקבעה חוק שמי שמכחיש שואה עובר עבירה פלילית, והוא ישב ויירקב בתא הכלא שנים ארוכות. ומה שעושה גרמניה, שהופכת את זה לעבירה פלילית – אנחנו היינו צריכים לחשוב על כך. לא זאת עושה מדינת ישראל. עפו אגבאריה (חד"ש): אתה – – – שר התשתיות הלאומיות עוזי לנדאו: מדינת ישראל – בחוק הזה – לא תממן מי שמבקש להעלות ולאזכר את ה"נכבה" כדבק שיש בו הסתה לטרור ולהשמדת יהודים. זה הסיפור, ולכך אסור לתת יד. בכלל, אני מתפלא, אדוני היושב-ראש. מדינה נורמלית בכלל צריכה חוק כזה? במדינה נורמלית היו נותנים כספים? מדינה היתה נותנת כסף לארגונים שמבקשים להשמיד אותה? מוחמד ברכה (חד"ש): במדינה נורמלית לא צריך חוק כזה. שר התשתיות הלאומיות עוזי לנדאו: רק במדינה כמו שלנו, שאנשים מסוגך, חבר הכנסת ברכה – – מוחמד ברכה (חד"ש): אתה לא נורמלי. אתה לא מבין. שר התשתיות הלאומיות עוזי לנדאו: – – שקמים מן הכנסת ומדברים בצורך להשמיד את המדינה – – מוחמד ברכה (חד"ש): נכון, נכון. שר התשתיות הלאומיות עוזי לנדאו: – – רק מדינה לא נורמלית כמונו מאפשרת לאנשים כמותך להיות כאן. אני רוצה לומר לך, הוויכוח אתך ועם הציבור שאתה מייצג איננו על זכות הקניין, ולא על זכות תנועה, ולא על שוויון זכויות; כל זה קיים. הוויכוח היחיד עמכם זה על הזכות לריבונות. את זה אינכם מקבלים, את זכותו של העם היהודי לריבונות במולדתו, את זכותו בארץ הזאת. את זה אינכם מקבלים. עפו אגבאריה (חד"ש): – – – שר התשתיות הלאומיות עוזי לנדאו: אתם הכובשים האמיתיים, אתם הצלבנים המודרניים, וצריך שאנחנו נתחיל לדבר במונחים האלה. כדאי גם לשאול אותך, כשאתה מדבר על מדינה פלסטינית, שאתם בעדה – אני שואל אותך: בעד איזה מדינה פלסטינית אתם, זאת בעזה? אולי בעד מדינה פלסטינית שלכם נדמה שתקום ביהודה ושומרון? אולי אתם פלסטינים בנוסח ירדן? איזה פלסטינים אתם? מתי היה כאן מתישהו בהיסטוריה עם פלסטיני? מוחמד ברכה (חד"ש): אתה לא רוצה – – – בעזה? שר התשתיות הלאומיות עוזי לנדאו: מתי היתה ירושלים בירה לאיזושהי מדינה אחרת או עם אחר חוץ מאשר היהודים? יש שפה פלסטינית? יש תרבות פלסטינית נבדלת מזו הסורית? מזו הסעודית? מזו העירקית? כדאי שנתחיל לדבר על הדברים היסודיים האלה. מוחמד ברכה (חד"ש): אתה מדבר – – – מה אתה יודע על תרבות? היו"ר אורי מקלב: חבר הכנסת ברכה, חבר הכנסת ברכה, חבר הכנסת ברכה. שר התשתיות הלאומיות עוזי לנדאו: והדבר האחרון, כאשר אתה וחבר הכנסת זחאלקה מדברים על מדינה שבה יהיה שוויון זכויות – יהודים-ערבים-נוצרים – הוא צריך לקבל ככה, כמו שצריך – – מוחמד ברכה (חד"ש): מה האיש הזה יודע על תרבות? איש חסר תרבות. שר התשתיות הלאומיות עוזי לנדאו: – – צריך לשאול אותך, אדוני, חבר הכנסת ברכה – מדינה עם שוויון זכויות, המדינה הפלסטינית שנדמה כי תקום, מכינה חוקה שאותה הכין נביל שעת', והמשפט הראשון בחוקה הזאת אומר שהחוק המאפיין את המדינה הזאת יהיה השריעה. נא רשמו בפניכם כולכם, כמו בכל מדינות ערב – החוק הקובע הוא השריעה. אני לא נכנס לוויכוחים, כל עם ירצה את דרכו, אבל תפסיקו עם מצעד השקר, הטרור וההסתה שה"נכבה" היא אחד הדגלים שלו. ומלה אחת לחטיבת השמאל, זה למצעד שיבוש הדעת; אני אומר את הדברים, אדוני היושב-ראש, במתכונת הזאת. תראה, חבר הכנסת ג'ומס – – חיים אורון (מרצ): – – – יש לך – – – פסיכולוג מומחה, פתק. שר התשתיות הלאומיות עוזי לנדאו: חבר הכנסת ג'ומס, בוא תשמע משהו. תראה, אני מזמין אותך אלי ללשכה של שר התשתיות. יש לי שם שני שלטים גדולים – – מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי): לך לברגותי. חברים שלך רוצחים. אתה חבר של רוצחים. חבר של רוצחים. צועקים – – – היו"ר אורי מקלב: חבר הכנסת בן-ארי, חבר הכנסת בן-ארי. שר התשתיות הלאומיות עוזי לנדאו: – – שלט אחד הוא צילום של העמוד הראשון של היומון הצרפתי L`Aurore – – מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי): – – – היו"ר אורי מקלב: חבר הכנסת בן-ארי. בבקשה. שר התשתיות הלאומיות עוזי לנדאו: – – וביומון הזה מופיע המשפט של אמיל זולה – accuse'J, "אני מאשים". אנחנו מדברים על גוי שלא אהב יהודים במיוחד, אבל היה מוכן לצאת נגד כולם למען צדק. זה שלט אחד. חבר הכנסת הרצוג, יש שלט אחר, והכרוז האחר, הפלקט האחר שיש לי בחדר, מתחיל כך: חטיבת השמאל מודיעה בצער, ביגון כואב, בתדהמה, על מותו של יוזף ויסריונוביץ' ג'וגשווילי סטלין, המצביא, הממציא, מציל העולם, מה שלא תרצה. זה אחד הביטויים המובהקים של שיבוש הדעת של אנשים אידיאולוגיים – – מוחמד ברכה (חד"ש): – – – שר התשתיות הלאומיות עוזי לנדאו: – – של אנשים טובים, של אנשים ערכיים, שיצאו מדעתם. זה הוויכוח שיש לנו כאן אתכם – "אנשי רוח" אתם קוראים לזה. עפו אגבאריה (חד"ש): – – – אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל): נא לקרוא לרופא הכנסת, נא לקרוא לרופא, נא לקרוא לרופא הכנסת – – – יש גבול. שר התשתיות הלאומיות עוזי לנדאו: המלה האחרונה היא כאן. המלה האחרונה – חבר'ה, אומרים: רשע, הקהה את שיניו. יש כאן רשעים רבים, ולכל אחד שיניים רבות בפה. צריך לעבור אותן אחת אחת ולהראות את שיבוש הדעת, את חוסר ההיגיון, כמעט אמרתי, את הטמטום – שאני אומר אותו כי הוא לעתים דבק גם באנשים נבונים. תודה רבה, אדוני היושב-ראש. היו"ר אורי מקלב: תודה רבה לשר עוזי לנדאו. חברים, חברים, נגמרו כל הנאומים, גם התשובות למסתייגים, ואנחנו עכשיו – – – אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל): – – – היו"ר אורי מקלב: אבל זה לא תחום ההתמחות שלך, חבר הכנסת טיבי. לא זה תחום ההתמחות שלך. רבותי, אנחנו נעבור בבקשה להצבעה על ההסתייגות, אבל לפני כן חבר הכנסת דב חנין, מהצד, רוצה להודיע לנו על סדרי ההצבעה בנושא ההסתייגות. נסים זאב (ש"ס): – – – מסיתים של מדינת ישראל. היו"ר אורי מקלב: חבר הכנסת נסים זאב, אנחנו כבר ניגשים להצבעה. בבקשה. חבר הכנסת נסים זאב, דב חנין רוצה להנחות אותנו על איזו הסתייגות אנחנו מצביעים. דב חנין (חד"ש): תודה רבה, אדוני היושב-ראש. בשם קבוצות המסתייגים השונות אני מבקש שההצבעה הראשונה תהיה על הסתייגות שנמצאת-- באמצע עמוד 3 בדף ההסתייגויות. היא הסתייגות שמציעה, במקום שם החוק, כותרת השוליים, יבוא: כלים כלכליים לחיסול הדמוקרטיה. כלים כלכליים לחיסול הדמוקרטיה. את כל יתר ההסתייגויות בעמוד הזה אנחנו מסירים. היו"ר אורי מקלב: תודה רבה. אם כך, אנחנו נעבור מייד להצבעה בעמוד 3, להסתייגות לסעיף 1, שכפי שאמר חבר הכנסת דב חנין, זה נמצא בסעיף 3ב המוצע, במקום כותרת השוליים יבוא: כלים כלכליים לחיסול הדמוקרטיה, של כל המסתייגים – חבר הכנסת מוחמד ברכה, חנא סוייד, דב חנין, עפו אגבאריה, להלן: קבוצת חד"ש, וחברי הכנסת ג'מאל זחאלקה וחנין זועבי. מצביעים. מי בעד ההסתייגות? מי נגד? הצבעה מס' 19 בעד ההסתייגות – 25 נגד – 38 נמנעים – אין ההסתייגות של קבוצת סיעת חד"ש ושל חברי הכנסת ג'מאל זחאלקה וחנין זועבי לסעיף 1 לא התקבלה. היו"ר אורי מקלב: בעד – 25, נגד – 38. לפיכך אני קובע שההסתייגות לא התקבלה. חבר הכנסת דב חנין, בעמוד 4 יש לך גם מה להגיד לנו – בנושאים של ההסתייגות של הקבוצות השונות? עדיין אנחנו בהסתייגויות לסעיף 1, אבל בעמוד 4 עכשיו. דב חנין (חד"ש): תודה, אדוני היושב-ראש. ההסתייגות הבאה שאנחנו מבקשים להצביע עליה היא הסתייגות שקובעת ואת יתר ההסתייגויות עד סוף החוק אנחנו נסיר. ההסתייגות הבאה שאנחנו מבקשים להצביע עליה היא הסתייגות שקובעת, באמצע העמוד, שהמנגנון יהיה ש"שופט בית-המשפט העליון רשאי להורות, לאחר ששמע את הגוף, כי על המדינה להפחית סכומים המשולמים מתקציב המדינה אם הם משמשים בפועל לאחת מאלה: (1) הסתה לגזענות; (2) שלילת הדמוקרטיה". היו"ר אורי מקלב: בסדר גמור. תודה רבה לך, חבר הכנסת דב חנין. אם כך, אנחנו נעבור להצבעה. אנחנו נעבור להצבעה על ההסתייגות הזאת, שהקריא אותה דב חנין. מי בעד? מי נגד? הצבעה מס' 20 בעד ההסתייגות – 25 נגד – 37 נמנעים – אין ההסתייגות של קבוצת סיעת חד"ש ושל חברי הכנסת ג'מאל זחאלקה, חנין זועבי וטלב אלסאנע לסעיף 1 לא התקבלה. היו"ר אורי מקלב: בעד – 25, נגד – 37. לפיכך ההסתייגות לא התקבלה. לפיכך, אנחנו עוברים עכשיו להצבעה על ההצעה לפי נוסח הוועדה. מי שבעד – הוא בעד הנוסח שהונח על-ידי הוועדה; מי שהוא נגד – הוא נגד החוק. בבקשה. קריאה: טיבי, לא הצבעת. אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל): אני פה. קריאה: טיבי, לא הצבעת. הצבעה מס' 21 בעד סעיפים 1–3, כהצעת הוועדה – 37 נגד – 25 נמנעים – אין סעיפים 1–3, כהצעת הוועדה, נתקבלו. היו"ר אורי מקלב: בעד – 37, נגד – 25. לפיכך, אני קובע שהצעת חוק יסודות התקציב (תיקון מס' 40) התקבלה בקריאה שנייה. נעבור לקריאה שלישית? בבקשה, אדוני היושב-ראש. מי בעד? מי נגד? מי נמנע? קריאה: יוסי פלד, איך אתה תומך בדבר כזה? אתה לא מתבייש – – – מוחמד ברכה (חד"ש): באמת, אתה, אתה. אתה, אתה. היו"ר אורי מקלב: חבר הכנסת ברכה, בבקשה, באמצע הצבעה. הצבעה מס' 22 בעד החוק – 37 נגד – 25 נמנעים – אין חוק יסודות התקציב (תיקון מס' 40), התשע"א–2011, נתקבל. היו"ר אורי מקלב: בעד – 37, נגד – 25. לפיכך, אני קובע שהצעת חוק יסודות התקציב (תיקון מס' 40) אושרה גם בקריאה שלישית, וחוק זה יעבור לספר החוקים של מדינת ישראל. תודה רבה. אם כך, בלי שיש כאן מישהו שמודה, אנחנו נעבור, רבותי – – חנא סוייד (חד"ש): כן ירבו, כן ירבו חוקים כאלה. כן ירבו. היו"ר אורי מקלב: – – להצעת חוק – אה, להודות? בבקשה. חבר הכנסת אלכס מילר, בבקשה. אלכס מילר (ישראל ביתנו): אדוני היושב-ראש, תודה, רבותי חברי הכנסת, אני יודע שהשעה מאוחרת. אני רוצה להודות קודם כול – – – קריאה: – – – לשמוע אותך. היו"ר אורי מקלב: חבר הכנסת זחאלקה. אלכס מילר (ישראל ביתנו): תודה רבה. אני רוצה קודם כול להודות ליושב-ראש ועדת החוקה, חוק ומשפט, חבר הכנסת דודו רותם – – היו"ר אורי מקלב: לא חייבים. לא חייבים לשמוע, חבר הכנסת זחאלקה. אלכס מילר (ישראל ביתנו): – – ולצוות הוועדה על כך שבאמת הבאנו בשורה, בשורה טובה מאוד לעם בישראל, שמדינת ישראל לא תממן הסתה – – עפו אגבאריה (חד"ש): – – – מפלגה הזויה, תתביישו לכם – – – אלכס מילר (ישראל ביתנו): – – לא תממן את מערכת ההסתה, במשך שנים רבות, של שטיפת מוח לצעירים מישראל, הסתה כנגד המדינה, הסתה כנגד סמלי המדינה. הגיע הזמן שעידן המימון של כל אותם גופים – שבמשך שנים רבות מימנו את ההסתה כנגד המדינה – תם זמנו. ותודה רבה, חברי הכנסת, לכל מי שתמך. עפו אגבאריה (חד"ש): תתביישו – – – היו"ר אורי מקלב: תודה רבה לחבר הכנסת אלכס מילר.