קטע מדברי הכנסת

הצעת חוק לתיקון פקודת האגודות השיתופיות (מס' 8), התשע"א–2011 [מס' כ/341; "דברי הכנסת", מושב שני, חוב' ל"ו, עמ' ; נספחות.] (קריאה שנייה וקריאה שלישית) היו"ר אורי מקלב: אם כך, אנחנו נעבור להצעת החוק הבאה, שהיא הצעת חוק לתיקון פקודת האגודות השיתופיות (מס' 8), התשע"א–2011. יציג את הצעת החוק יושב-ראש ועדת החוקה, חוק ומשפט, חבר הכנסת דוד רותם. בבקשה. דוד רותם (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): אדוני היושב-ראש, רבותי השרים, חברי חברי הכנסת, על דעת ועדת החוקה, חוק ומשפט אני מתכבד להביא בפניכם את הצעת חוק לתיקון פקודת האגודות השיתופיות (מס' 8), התשע"א–2011. עכשיו, אני רוצה להרגיע את חברי הכנסת – הרי אני יודע שבתוך שתי דקות יתחילו לצעוק: גזענות, ליברמן, ישראל ביתנו, דמוקרטיה. עפו אגבאריה (חד"ש): אתה צודק, זה נכון. דוד רותם (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): יופי. אז כדי למנוע מכם את זה אני רוצה לומר לכם שהחוק הזה זה שני חוקים שהדיון בהם מוזג ולכן אנחנו מביאים את זה כחוק אחד. היוזמים של החוק הם חברי הכנסת ישראל חסון, שי חרמש ואורי אריאל וחברי הכנסת דוד רותם, יצחק וקנין ומשה מוץ מטלון. אז עכשיו, כשאתם צועקים "גזענות", תדעו לכם, אתם מדברים על שי חרמש ועל ישראל חסון. מוחמד ברכה (חד"ש): אתה הולכת גם אותם שולל. דוד רותם (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): הבנתי, אני מודה לך, אדוני, גם אותם הולכתי שולל. זה בסדר. אני גם קורא את אותם עיתונים שאתה קורא ואני שומע מה אומר שי חרמש. זה בסדר. ישראל חסון (קדימה): דודו, ראית פעם פיל מסתתר מאחורי פרח? דוד רותם (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): הצעת חוק זו, רבותי, היא הצעת חוק שהיא פרי של דיונים מקיפים ומעמיקים בוועדה, שנמשכו חודשים – – שי חרמש (קדימה): אבל ראינו פיל בחנות חרסינה. דוד רותם (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): – – והיא נועדה להסדיר את פעילותן של ועדות קבלה ליישובים קהילתיים קטנים, המונים לכל היותר 400 בתי-אב, ובכלל זה הרחבות קהילתיות של קיבוצים, מושבים שיתופיים, מושבי עובדים וכפרים שיתופיים. יישובים כאלה מתאפיינים בקיום אורח חיים קהילתי כפרי, המבוסס על לכידות חברתית ותרבותית. מימוש מאפיינים אלה מצדיק הפעלת מנגנון של מיון מועמדים בקבלה למגורים ביישובים אלה כל עוד לא הגיעו לגודל ולחוסן המאפשר לעמוד על רגליהם. התיקון המוצע מבקש לאזן בין הזכות למימוש עצמי בקהילה, זכות שהוכרה גם בפסיקתו של בית-המשפט, לבין הזכויות לכבוד ולשוויון הן בקביעת אמות מידה לשיקול הדעת של ועדות הקבלה והן בקביעת הרכב ועדה והליך שיבטיחו הפעלה מידתית של אמות המידה הללו, תוך קיום ביקורת שיפוטית על ההחלטות של ועדות הקבלה. לפי הצעת החוק, ועדת קבלה ביישוב קהילתי תהיה רשאית לסרב למועמדים ליישוב על בסיס שיקולים של חוסר התאמה לחיי חברה בקהילה בכלל, חשש לפגיעה במרקם החברתי-תרבותי של היישוב הספציפי בפרט, או בשל מאפיינים ייחודיים מובהקים של היישוב. הקניית סמכויות לוועדות קבלה שלא לקבל מועמדים בשל אמות מידה אלו נועדה לאפשר לאנשי היישוב לממש את זכותם לחיות בקהילה בעלת מרקם חברתי-תרבותי מסוים התואמת את אורח החיים שבו בחרו, כל עוד היישוב עוד בהקמה או קטן, ורמת הערבות ההדדית שבין תושביו גבוהה, ולאחר שיתבסס היישוב לא ייבדקו עוד תיקונים אלה. אני רוצה לומר לכם דבר אחד, רבותי. לפי הצעת יושב-ראש הכנסת, שהופיע בוועדה והסביר את עמדתו, והסביר שלדעתו, מכיוון שמדובר פה בחוק שהוא ציוני, וחוק שצריך לאפשר בדיקה, הסכימה הוועדה לקבוע שהמדובר יהיה רק ביישובים בגליל או בנגב – על-פי בקשתו של יושב-ראש הכנסת, מאחר שהוא סבור שיישובים רחוקים ממרכז הארץ, הרי שהנימוק בדבר הערבות ההדדית והתלות שבין התושבים מתחזק. אני חייב לומר שאני עצמי חשבתי שאפיון היישוב כיישוב קטן שאינו מבוסס דיו הוא חשוב, ולכן סברתי שמספר בתי-האב הוא החשוב, ולכן, על-פי הצעת היושב-ראש קבענו אותו על 400 משפחות ולא 500 כפי שהיה בהתחלה. עמדתי האישית היא שכל עוד מתקיים האפיון המייחד את היישוב כיישוב קטן שתושביו תלויים זה בזה, צריך לאפשר את פעולתן של ועדות הקבלה, יהא האזור אשר בו נמצא היישוב אשר יהא, ואולם חברי חסון ושי חרמש – והוועדה הסכימה אתם, כדי להפיס את דעתו של יושב-ראש הכנסת, שהופיע בפני הוועדה וטען כי אם החוק יחול על היישובים בגליל ובנגב בלבד הוא יהיה חוק ראוי ומידתי, והוועדה קיבלה את עמדתו. אני לא מתעלם מהחששות בדבר פסילה לא ראויה של אנשים, אך חשש כזה לא יכול למנוע טיפול של הכנסת בנושא קשה אך הכרחי, תוך מתן מענה למצב שבו נמנע פיתוח של יישובים בשל חששם שלא יוכלו לבנות את היישוב ולחזקו. גם מינהל מקרקעי ישראל הכיר בצורך הלגיטימי ובזכות לקהילתיות וקבע החלטות בעניין זה, שאינן שונות באופן משמעותי ממה שקבענו בחוק. המענה לחששות – צריך למצוא מענה בהסדרים שקובע החוק, שהם פרי של דיונים ארוכים בהשתתפותם של גורמים רבים. הגענו להסדרים טובים שיפיגו את החששות – – – יואל חסון (קדימה): חבר הכנסת רותם, אתה יכול לנשום – אנחנו פשוט דואגים לך. דוד רותם (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): אני קורא וקורא וקורא מסיבה אחת פשוטה, אני רוצה לחסוך בזמן, שלא יקראו לי קריאות ביניים. יואל חסון (קדימה): תנשום – – – דוד רותם (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): לא, אחרת יקראו לי קריאות ביניים וזה רק יאריך את הזמן. קבענו בוועדה כי ועדת קבלה לא תורשה לסרב לקבל מועמד מטעמים של גזע, דת, מין, לאום, מוגבלות וטעמים אחרים נוספים, כדי לומר במפורש את המובן מאליו ולמנוע פירוש לא נכון של החוק. קבענו כי ועדות הקבלה, כשהן שוקלות את העילות, תיתנה דעתן על גודלו של היישוב, ותקו, חוסנו ואופי האוכלוסייה בו. כלומר, גם על יישובים שהחוק חל עליהם – אין פה מצב של טייס אוטומטי, אלא צריך לבדוק את האפשרויות של כל יישוב ויישוב. קבענו הרכב מאוזן של ועדת קבלה, שיכלול גורמים בעלי היכרות עם היישוב הקהילתי מצד אחד וגורמים בעלי אוריינטציה ציבורית וכללית מצד שני. קבענו ועדת השגות שתורכב מנציגי ציבור העוסקים בכל ההיבטים הרלוונטיים לנושא, שאין בה נציגות ליישוב עצמו, ועליה תהיה ביקורת שיפוטית. קבענו חובת הנמקה של ההחלטות. להצעת החוק הוגשו המון הסתייגויות. אני מבקש מהכנסת, ההסתייגויות הן לא הסתייגויות ראויות לקבלה, ולכן אני מבקש מהבית לדחות את ההסתייגויות. תודה רבה. היו"ר אורי מקלב: תודה רבה ליושב-ראש ועדת החוקה, חבר הכנסת דוד רותם. ראשון הדוברים, חבר הכנסת טלב אלסאנע. בבקשה. ואחריו – חבר הכנסת חנא סוייד. בבקשה, חבר הכנסת טלב אלסאנע. טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל): אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, לדעתי הצעת החוק הזאת – אם אנחנו מדברים על הצעת החוק הקודמת, שהיא שבע בסולם ליברמן לגזענות, הצעת החוק הזאת היא שמונה בסולם ליברמן לגזענות. זה יותר מתאים לחוק של אזורי התיישבות שנחקק בדרום-אפריקה בזמן האפרטהייד. שם קבעו אזורי התיישבות לשחורים ואזורי התיישבות ללבנים, אבל לא הגדירו את מדינתם כמדינה דמוקרטית. היה ברור שזו מדינת אפרטהייד, והעולם התייחס אליה כמדינת אפרטהייד. כאן שמים את הכותרת, הטייטל של דמוקרטיה, אבל בתוכה מכניסים כל דבר אנטי-דמוקרטי וכל דבר שאפשר להעלות על הדעת, וגם דברים שאי-אפשר להעלות על הדעת, ונותנים לזה את הכותרת של חוק ומכניסים את כל האשפה, את כל דברי ההבל, כאילו שמדובר בחוק, ולכן הדבר כאילו מקבל את הלגיטימציה כחוק. הרי אנחנו יודעים שלא כל דבר שעובר ברוב הוא אוטומטית חוקי. חוקי נירנברג קיבלו רוב. יכול להיות שרוב מוחץ, יותר מהרוב שמקבלים חוקים של ליברמן בכנסת, אבל הדבר הזה איננו מכשיר את השרץ של הגזענות הזאת. מה המטרה של החקיקה הזאת? הרי מדינת ישראל התקיימה שנים ללא החוק הזה. התקיימה שנים. כמה יישובים ערביים הוקמו, רבותי, מאז 1948? כמה יישובים הוקמו? אף לא יישוב אחד. אומנם, נהרסו בתקופת ה"נכבה" 531. שי חרמש (קדימה): על כל גבעה בנגב, על כל גבעה בנגב, על כל גבעה בנגב. טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל): חבר הכנסת שי חרמש, אתה, יש לך הכבוד, עם חבר הכנסת ישראל חסון, להיות עם החבורה הטובה שמצטרפת לחוק הנאור. שי חרמש (קדימה): לא מצטרפים – יוזמים. לא מצטרפים – יוזמים. טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל): זה יום – יכול להיות שתתפארו שהוא יירשם בדפי ההיסטוריה שלכם, שהייתם שותפים לחקיקה הנאורה, הדמוקרטית הזאת. איזה כבוד גדול נפל בחלקכם. ישראל חסון (קדימה): אני מבקש להגיב, אני מבקש להגיב. טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל): צריכים להתבייש. תתביישו לכם שאתם שותפים לשרץ הגזעני הזה. שי חרמש (קדימה): ביום שאצלך יתקבל יהודי לכסייפה, נתחיל לדבר. טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל): לא יכול להיות שתחת המלה ציונות – אז הכול כשר. העיקר שהיא נגד הערבים, אז זה כשר. מה זאת אומרת להדיר את הציבור הערבי מיישובים, שהמדינה תקבע לאזרחיה איפה לגור, איפה לחיות, איפה למות, איפה יקברו אותם? וזה לדבר על דמוקרטיה? אם היום אתם מתחילים ביישובים, מחר תעברו לאוטובוסים, תעברו למוסדות ציבור, ותגידו שזאת דמוקרטיה? ישראל חסון (קדימה): תגיד לי, אתה זה שביקר אצל קדאפי, לא? אתה זה שביקר אצל קדאפי ומרצה לנו על דמוקרטיה? טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל): האם אפליה בין תושב לתושב לאור צבע עורו או צבע עיניו ולהגיד לו: אתה משתלב בנוף ואתה לא משתלב בנוף ולדבר על דמוקרטיה – הרי, רבותי חברי הכנסת, בנגב אומנם יש יישובים, אבל, חבר הכנסת שי חרמש, בנגב יש 45 יישובים שהיו קיימים לפני המושבים, לפני דימונה ולפני אופקים, אבל הם לא מוכרים. לא מוכרים. אם היו ביישובים האלה יהודים, בוודאי היו זוכים להכרה מזמן, ואתה יודע את זה טוב מאוד. שי חרמש (קדימה): אצל היהודים – – – טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל): אתה יודע את זה טוב מאוד. החוק הקודם היה מכשיר חוות של מתיישבים בודדים שהתגוררו באותן חוות שלוש שנים. שלוש שנים מקנות להם זכות לקבל הכשר לאותן חוות, אבל תושבים ערבים, שגרים 300 שנה, לא מכשירים את היישובים שלהם. למה? בגלל שהם ערבים. כאילו להיות ערבי כאן – פשע; להיות ערבי – מענישים אותך. וכאן נותנים גושפנקה לאפליה הזאת. בג"ץ התערב בעניין של קעדאן, ניסה – בית-המשפט הגבוה לצדק. שם יושבים לא פלסטינים, לא אזרחים ערבים יושבים בבית-המשפט הגבוה לצדק. אומנם או-טו-טו יבוא הזמן שהוא יהיה תחת מתקפה קשה וועדה למינוי שופטים של רותם ואריאל תכניס אותם על-פי המידות. אצל קדאפי יש את "הספר הירוק"; כאן יהיה לנו הספר של המצע של ליברמן. מי שעומד במצע הזה כשר להתמנות על-פי דעות פוליטיות. אז בית-המשפט הגבוה לצדק קבע בעניין של קעדאן שגם המדינה, באופן מובנה, כמדינה דמוקרטית, חייבת לנהוג על-פי אמות מידה שוויוניות. חייבת. שי חרמש (קדימה): ומה עוד אמר ברק? ומה עוד אמר ברק? שיש זכות ליישוב קטן להקים לעצמו – – – גם את זה אמר ברק. טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל): ולכן באים ואומרים: מה זה בג"ץ? מי זה בג"ץ? אנחנו נקבע. אנחנו, אנחנו נחסל כל סיכוי שערבי אחד – יש לו סיכוי לזכות בפיס, אבל אין לו סיכוי להתקבל ליישוב קהילתי יהודי. ולמה בגליל או בנגב? כי המטרה לייהד. מה זאת אומרת לייהד? לתפוס עוד אדמות על חשבון התושבים. אין לנו בעיה להקים יישובים קהילתיים יהודיים. אין לנו בעיה. אנחנו מברכים על כל יישוב יהודי קהילתי. אבל למה לא מקימים יישובים קהילתיים ערביים? למה לא מקימים כפרים ערביים? למה לא מכירים בכפרים הערביים הקיימים? איך תסבירו לתושבים שמצד אחד דוחקים את רגליהם ומצד שני לא מאפשרים להם להיקלט ביישובים קיימים? איך, רבותי, איך, חבר הכנסת מאיר שטרית – אתה היית במרוקו. שם חיו יהודים וערבים בצורה מצוינת. איך תבוא בטענות לרבנים בצפת, שבאים ואומרים: אנחנו לא נקבל ערבים בצפת, כאשר הכנסת מחוקקת חוקים להקים יישובים אך ורק ליהודים? זו צביעות. אסור לבוא בטענות לרבנים, כי הם קולטים את המסר שיוצא מכאן, מסר שערבים ויהודים – לערבים אין מקום. זה לא ביישובים קהילתיים, הם יכולים להעביר את זה בכל מקום. תארו לעצמכם שבמדינות העולם יאמצו את החוק שלכם וינהגו על-פי החוקים האלה כלפי יהודים בצרפת, בגרמניה, באנגליה, ויגידו על היהודים: אנחנו לא נקבל אותם, הם לא משתלבים בנוף החברתי, התרבותי. מדובר בנוצרים, ואתם יהודים. אני לא מצליח להבין, רבותי, את אחד הקריטריונים: המועמד אינו מתאים לחיי החברה בקהילה וחוסר התאמה של מועמד למרקם החברתי-התרבותי של היישוב הקהילתי. גאלב מג'אדלה (העבודה): זה נוגע לספרדים. טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל): מה זה יכול להיות? מולה, אין לך שום סיכוי. מאיר שטרית (קדימה): אדוני, יש לי שעה לסיום הישיבה – – – יש מחר יום ארוך. טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל): זה מה שמדאיג אותך, חבר הכנסת שטרית? החוק הזה צריך להדאיג אותך, הסכנה לדמוקרטיה והחקיקה הזאת צריכות להדאיג אותנו. מאיר שטרית (קדימה): טלב, טלב, אדוני היושב-ראש – – היו"ר אורי מקלב: אנחנו מכירים את כושר העבודה. מאיר שטרית (קדימה): – – אנחנו לא יכולים להחזיק את הכנסת כל הלילה וגם כל היום. זה לא בסדר. היו"ר אורי מקלב: אנחנו – – – דווקא בציבור שאנחנו מסוגלים. טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל): אני רוצה לציין, יש כאלה שאומרים: רבותי, אין בחוק הזה שום אפליה בין ערבים ליהודים. החוק הזה אחיד לכולם. אבל תראו מי חברים באותן ועדות קבלה. היו"ר אורי מקלב: צמצמנו את הזמן לחצי, ברשותם האדיבה של המסתייגים. מאיר שטרית (קדימה): כן, אבל תראה, אחרי זה יש עוד איזה עשרה. היו"ר אורי מקלב: ברשותם האדיבה של המסתייגים. מאיר שטרית (קדימה): – – – בקריאה ראשונה. היו"ר אורי מקלב: אבל לא להפריע לו עכשיו. אתה מפריע, אתה שובר לו את הקשר של המחשבה. טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל): לגבי ועדת הקבלה, זה חושף לנו את הפרצוף האמיתי של החוק שאנחנו דנים בו. בעניין זה, סעיף 6ב(ב)(1): "ועדת קבלה של יישוב קהילתי תורכב מחמישה חברים, והם: שני נציגי היישוב הקהילתי" – זאת אומרת, החתול ישמור על השמנת, "נציג התנועה שהיישוב הקהילתי מסונף אליה – – – ואם היישוב הקהילתי אינו מסונף לתנועה כאמור או חבר בה – – – נציג נוסף של היישוב הקהילתי". וגם, וכאן זה ממש חושף לנו את המטרה האמיתית של החוק – "נציג הסוכנות היהודית לארץ-ישראל או ההסתדרות הציונית העולמית". למה? נציג היישוב – הבנתי. נציג שירותי הרווחה, אם היה, הייתי יכול להבין. אבל למה נציג הסוכנות היהודית לארץ-ישראל? מה, נציגי היישובים הקהילתיים הם לא מהסוכנות היהודית? הם לא יודעים? או נציג ההסתדרות הציונית העולמית? מה זאת אומרת? מה ההרכב הזה? מה המטרה? למה ההרכב הזה? לאן זה יוביל? הרי כולנו יודעים. ולכן, צריך לקרוא לילד בשמו. החוק הזה זה חוק גזעני, זה חוק פסול, זה חוק בלתי חוקתי, וזה בושה וחרפה לכנסת שתאשר חוק כזה. ואני רוצה לציין, רבותי – המבחן של הדמוקרטיה הישראלית הוא ביחס שלה לציבור הערבי. במבחן הזה כל חוק הוא הוכחה חותכת, חד-משמעית, לכישלון הדמוקרטיה הישראלית. כל חוק כזה הוא הדבר הברור מאליו, שמוריד את המסכות, חושף את הפרצופים, ולדעתי, אנחנו היום עדים לאחד מימי השפל של הכנסת. הכנסת צריכה להיות מקור הגנה, לב-לבה של הדמוקרטיה, והיא הופכת להיות האיום על הדמוקרטיה, הסכנה לדמוקרטיה. ולנו – אנחנו צריכים לשקול את צעדינו. לדעתי, אסור לקחת חלק בקישוט הזה, כביכול, כאילו דמוקרטיה, כאשר כל החקיקה, כל מה שמתרחש – הוא אנטי-דמוקרטי בעליל. תודה רבה. היו"ר אורי מקלב: תודה רבה לך, חבר הכנסת טלב אלסאנע, על עמידה בלוח הזמנים. חבר הכנסת חנא סוייד, ואחריו – חבר הכנסת דב חנין. בבקשה. חנא סוייד (חד"ש): אדוני היושב-ראש, רבותי חברי הכנסת – חבר הכנסת שטרית, אני מבין שאתה מתנגד לחוק הזה. אני רוצה להציע לך להפנות חלק מהזעם שלך כלפי החברים שלך בסיעת קדימה שמציעים חוקים מטומטמים כאלה – – שי חרמש (קדימה): היי, היי, חנא, זה לא מתאים לך. חנא סוייד (חד"ש): – – חוקי אפרטהייד, במקום להביע תרעומת כלפי חברי הכנסת שהגישו הסתייגויות לחוק. אני מאוד מעריך את זה שאתה הולך להצביע נגד החוק. מאיר שטרית (קדימה): חבר הכנסת סוייד, אפשר? חבר הכנסת סוייד, תראה, אתם מחזיקים אותנו באמצע הלילה, עוד שעה וחצי תדברו, וזה סתם בזבוז זמן מיותר. בוא נצביע על החוק ונלך הביתה. זה סתם, המטרה היא הצבעה בסוף. חנא סוייד (חד"ש): אנחנו כבר הסכמנו לצמצם את הזמן להצגת ההסתייגויות לחוק, אבל יש עמדות בקשר לחוק שאנחנו חייבים לבטא. פה מדובר בחוק האפרטהייד מספר אחת במדינת ישראל. זה לא סתם חוק, זה לא חוק ה"נכבה" וזה לא חוקי הנאמנות – דיבורים וסיפורים. זה חוק אפרטהייד, ועל חוק אפרטהייד שנכנס לספר החוקים הישראלי צריך לדבר בהרחבה וצריך להגיד את האמת. זה חוק זהה, מלה במלה, לחוק אפרטהייד שהיה בדרום-אפריקה, שנקרא Group Areas Act – חוק שקבע עבור קבוצות אתניות שונות בדרום-אפריקה איפה מותר לגור ואיפה אסור לגור, תוך שימוש באותם טיעונים שמובאים על מנת לתמוך בחוק שלפנינו. כאן טוענים שכשערבים נכנסים לשכונות מסוימות, או ליישובים מסוימים, זה פוגע בערך הנכסים וזה מפריע להווי התרבותי. אותם טיעונים היו ב-Group Areas Act בשנת 1950. כשהתהפך השלטון בדרום-אפריקה, אחרי שנות ה-90, זה החוק הראשון שביטלו, מאחר שהחוק הוא חוק אפרטהייד פר-אקסלנס. לרגל חקיקת החוק הזה אפשר להגיד: בצער וביגון, אבל לא בתדהמה, אנחנו מודיעים על פטירה מוחית וקלינית של הדמוקרטיה במדינת ישראל. זהו. נגמר עידן. במסגרת פעילותי הציבורית אני נפגש עם הרבה קבוצות מהעולם שבאות לבקר בישראל, וכשאנחנו מדברים על חוקים מפלים נגד האזרחים הערבים, שואלים אותנו: האם יש חוקים שמאפשרים להפלות נגד ערבים באופן ספציפי או נגד תרבויות ספציפיות? בדרך כלל הייתי אומר: לא; אבל אפשר להבין זאת מהקשר של כמה חוקים. אבל לאחר חקיקת חוק זה – זו ההוכחה. זה החוק שמדבר באופן הישיר ביותר על כך שמותר למנוע מהאוכלוסייה הערבית לגור במקומות מסוימים. זה סגרגציה, זה הדרה, זה אפרטהייד במלוא מובן המלה. יש סעיף בחוק הזה שקובע שאסור להפלות על בסיס אתני או דתי, אבל אפשר על בסיס מאפיינים תרבותיים. ואני אומר לכם, יש בטבע מצבי צבירה – לדוגמה, המים, אפשר לראות אותם גם כשלג ואפשר לראות אותם גם כאדים. אלה מצבי צבירה של אותו חומר. גם מאפיינים תרבותיים הם אחד ממצבי הצבירה של מהות האדם. למשל – מה זה מאורי? מאורי זה פשוט מלה שהיא שם של לאום מסוים. איך אתה קובע עמדה לגבי המאורי? אתה מסתכל על התרבות שלו וקובע עמדה. בעצם מה שנמצא בחוק הזה הוא אנטי תרבות ערבית, אנטי הציבור הערבי. בהקשר של החוקים העוקבים שאנחנו מדברים עליהם בכנסת לאחרונה, שמשווקים אותם – נאמנות ו"נכבה" וכל השאר – כל החלטורות האלה, יש ספר של ארנסט המינגווי, The Sun Also Rises. זה ספר על קבוצה של מובטלים, של פושטי רגל, אחרי מלחמת העולם הראשונה, שמסתובבת באירופה. אחד מהם שואל את השני: תגיד לי, איך הגעת למצב של פשיטת רגל? השני אומר לו: gradually, then suddenly. וזה מה שקורה כאן. פשיטת הרגל של הדמוקרטיה הישראלית היא gradually, עם כל החוקים העוקבים שעברנו עליהם, ו-suddenly עם החוק הזה. זו נפילה חופשית. ואני כבר אמרתי לשי חרמש – הוא לא נמצא כאן – – שי חרמש (קדימה): אני נמצא כאן. חנא סוייד (חד"ש): – – שעיניו זלגו דמעות כשעמד כאן ודיבר על לובה אליאב, ואני אומר לו שזה חוק שלובה אליאב לא היה מקבל אותו, כי זה חוק גזעני. הוא אומר לי: אני לא מתכוון שהחוק יפלה ערבים, ואני רוצה להאמין לו שהוא לא מתכוון שזה יהיה חוק גזעני, אבל לא אתה מיישם את החוק הזה. זו הפרטה של הריבונות של המדינה לאנשים מהרחוב. אנשים מהרחוב יעשו עם החוק הזה מה שהם רוצים. ולכן, גם אם אתה לא מתכוון להפלות, מתחת ידיך ומתחת ידי השכן שלך, חבר הכנסת ישראל חסון – שאני רוצה להאמין שגם הוא לא מתכוון להפלות – תצא אפליה רבתי, אפליה גדולה. בארצות-הברית בשנות ה-60 זכות ההצבעה, תיאורטית, ניתנה לכולם, גם לשחורים וגם ללבנים, אבל האזרח היה צריך ללכת להירשם בשביל להצביע. האזרחים השחורים היו הולכים ומבקשים להירשם. ניגשים לפקיד האחראי, ואז הוא אומר להם: לא היום נרשמים, תבואו ביום אחר. חוזרים לפקיד ביום האחר, והוא אומר להם: לא בשעה הזאת, תבואו בפעם הבאה בשעה כך וכך. וכאשר האזרח השחור מגיע ביום ובשעה הנכונים, הפקיד נותן לו למלא טופס, ואם במילוי הטופס הוא עושה טעות כתיב אחת, הוא מנפנף אותו. ישראל חסון (קדימה): והדמוקרטיה מתה או שנבחר נשיא שחור? חנא סוייד (חד"ש): אחר כך הוא עושה לו בחינה. כלומר, מחפשים כל דרך על מנת להכשיל את הנרשם. ואני אומר לכם, ועדות הקבלה יפעלו בסגנון דומה – רק על-פי צבע הדם ישפטו בסופו של דבר. היום, דה-פקטו בשטח, החוק הזה קיים. הרי כל הזמן אנחנו הסתכלנו בעיני מציעי החוק ואמרנו להם: תראו, חבר'ה, הדבר הזה קיים בפועל. ועדות קבלה פועלות בשטח, דה-פקטו הן קיימות. למה אתם רוצים את זה גם דה-יורה? תסתכלו במבחן התוצאה על מאות של יישובים קהילתיים. ואני שואל: מה מאפיין יישובים קהילתיים? מה? אני מכיר אנשים שגרים שם; הם לא מדברים אחד עם השני. אין קהילה שם. הקהילתיות המקסימלית שם זה ה"פייסבוק" ולעשות "לייק". שם זה תמצית הקהילתיות. אין שום מאפיין, לא של שיתוף ולא של בעלות משותפת על שום דבר. אלה יישובים אליטיסטיים, רק ב"פייסבוק" הם מנהלים את הקהילה שלהם. אז מה צוחקים עלינו בפנים כאילו מדובר ביישובים קהילתיים? אין יישובים קהילתיים, זה בלוף אחד גדול. נסים זאב (ש"ס): אבל זה – – – חנא סוייד (חד"ש): אתה תשתוק, אתה תשתוק, אתה לא תתקבל לשום יישוב קהילתי. אני יכול להתקבל, אתה לא. שתוק. ישראל חסון (קדימה): תודה רבה, תודה רבה, תודה רבה. נסים זאב (ש"ס): אבל זה נגד היהודים, החוק הזה. חנא סוייד (חד"ש): מה אתה חושב? ישראל חסון (קדימה): מה אני חושב? אני – – – כשאומרים לי – – – נסים זאב (ש"ס): – – – חנא סוייד (חד"ש): תראה, אתם מסתמכים כאן – שתוק, תן לי לדבר. אף פעם לא נכנסתי לדברים שלך. אם אתה חושב, מכיוון שאתה מדבר דברי חוכמה ואני לא, אז אתה טועה. נסים זאב (ש"ס): לא, שנינו חכמים. חנא סוייד (חד"ש): אני מכבד אותך. תכבד אותי. תשתוק. נסים זאב (ש"ס): אני מכבד אותך. חנא סוייד (חד"ש): תשתוק. תשתוק. היו"ר אורי מקלב: נסים זאב, הוא לא מעוניין בקריאת הביניים הזאת. חנא סוייד (חד"ש): תשתוק, תשתוק. נסים זאב (ש"ס): החוק הזה הוא לא – – – חנא סוייד (חד"ש): תשתוק. אני לא נכנס לדבריך. תזכיר לי פעם אחת שנכנסתי לדבריך. לא מכיוון שאני מדבר שטויות ואתה אדם חכם. תשתוק. נסים זאב (ש"ס): – – – חנא סוייד (חד"ש): מציעי החוק מסתמכים על כך שיש פסיקה בבית-המשפט הגבוה שלקבוצות מיעוט מותר והחוק מתיר והמדינה צריכה לאפשר למיעוטים להתייחד או להיות נפרדים ולשמר את אורח החיים שלהם, וזה בסדר. כשעלתה הדוגמה של יישוב צמחוני, אני תמכתי וסברתי שזה בסדר גמור, אין שום בעיה, רק שיקבלו צמחונים ערבים אם יבקשו להתקבל. כשדיברו על קיבוצים, אמרתי בוועדה – – – קריאה: מה, יש צמחונים ערבים? היו"ר אורי מקלב: רבותי, רבותי. חנא סוייד (חד"ש): כשדיברו על קיבוצים אני אמרתי: תראו, קיבוץ זה סמל שיתוף. יש לי יסוד ערכי חזק לבחור את השותף שלי, אבל את השכן שלי אני לא יכול לבחור. שותף כן, כי זה הופך להיות המשלים שלי. לכן אני יכול להבין שביישובים שהשיתוף הוא ממש מרכיב חשוב, זה בסדר לתת לשותפים להחליט. אפשר לחשוב על הסדר מסוים שיאפשר לשותפים להחליט. אבל לא ייתכן שכל מאן דהוא ובכל סוג של יישוב רוצה בסופו של דבר להיות המחליט, ולפסול את זה ולקבל את ההוא. בשום פנים ואופן. זה לא יכול להתקבל. במקרה של היישובים הקהילתיים בישראל אתם מתעסקים עם רכוש פרטי. יש בארצות-הברית gated communities. זה סידור מקובל בארצות-הברית ובאירופה. אבל שם הבעלות על הקרקע היא פרטית. יש לי קרקע, אני חופשי לעשות על הקרקע הזאת מה שאני רוצה. אבל לא לקחת קרקע מהמדינה ולהקים עליה יישוב, וזה יישוב שיקבל הטבות מהמדינה לכל החיים. אז מה, אתה מונע מאזרח להיכנס ליישוב מסוים כאשר היישוב הזה הוא יישוב שיקבל עדיפות לאומית א' לכל החיים, ואתה תמנע מהאנשים להיכנס ליישוב הזה? תסתכלו על שיקולי הצדק החלוקתי. 80% משטח המדינה זה שטח של מועצות אזוריות שכוללות את היישובים הקהילתיים האלה. אתם רוצים להגיד לי שאתם רוצים להדיר את רגלי הערבים מ-80% משטח המדינה? איזה שטות. ישראל חסון (קדימה): מי אמר את זה? חנא סוייד (חד"ש): זה כך, זה החוק הזה. זה מאות יישובים, מאות יישובים במועצות האזוריות. איפה שיקולי הצדק החלוקתי? הרבה פעמים עולה בדיון כאן העניין של למי מותר להיכנס ליישוב כזה וליישוב אחר. אני מפנה את תשומת לבכם לתיאוריה שהיא מאוד מקובלת כיום בעולם, והיא תיאוריית הא-סימטריות. כשיש לך רוב ומיעוט, צריך לתת למיעוט לחיות, אם הוא רוצה, לבד. אבל אתה לא יכול למנוע מהמיעוט להיכנס אצל הרוב – הרוב הוא חזק, הוא מגובש, הוא יכול להגן על עצמו. אבל המיעוט, אם הוא רוצה להגן על הייחודיות שלו, חייבים לתת לו את האפשרות. ישראל חסון (קדימה): איפה בחוק כתוב – – – חנא סוייד (חד"ש): בארצות-הברית, לאחרונה, רשת Wallmart רצתה להקים בית-עסק גדול ליד שכונה של יהודים חרדים בארצות-הברית. לחץ דעת הקהל מנע מ-Wallmart להקים את בית-העסק. Wallmart זה כוח כלכלי גדול ואדיר בארצות-הברית. אבל הכוח הקהילתי מנע מרשת לבנות את בית-העסק הזה, כי הוא פוגע בשכונה החרדית, היהודית, ובאורח חייה. אך במקביל, כאשר משפחה חרדית רצתה לבוא ולגור בשכונה שהיא לא חרדית, לא יהודית, והיתה התנגדות לכך בקרב תושבי השכונה, קמה צעקה גדולה. אי-אפשר לפגוע בזכות המיעוט לבחור את מקום המגורים שלו בקרב הרוב; הוא לא מהווה סכנה ואיום על אף אחד, וצריך לתת לו. כשאנחנו מדברים על מיעוט, אני אומר לכם: מיעוט זה לא פיקניק, זה לא דבר שנהנים ממנו, כל אחד כבר רוצה להיות מיעוט. אני מיעוט של שחקני סקוואש, תנו לי הגנה ופריווילגיות, אני רוצה יישוב נפרד. זה לא הולך כך. אתה צריך לשלם בעד להיות מיעוט, אני משלם בעד זה, וכל אזרח ערבי משלם על כך שהוא מיעוט, כל יום הוא מקבל את זה בפנים. ואתם עכשיו רוצים ליצור מיעוט אליטיסטי מתוך בחירה, ולקבל את כל ההגנות של המדינה. זה לא הולך כך. לסיכום דברי – זה חוק של אפרטהייד. אני אומר לכם, הרי יש חוק אחר שרץ בכנסת נגד קריאה לחרם. אנחנו נשתמש בחוק ועדות הקבלה בכל רחבי העולם ונבהיר שמדובר בשחור על גבי לבן בחוק של האפרטהייד, ואנחנו נפעל לכך שכל יישוב או מועצה אזורית או מועצה מקומית שמונעים מאזרחים ערבים להתקבל לגור בהם – אנחנו נקרא לכל העולם שיחרימו אותם, כי הם לא זכאים לשום הגנה ולשום הטבות, לא מאזרחי ישראל ולא מהעולם. אני קורא לחברי הכנסת להתנגד לחוק. אני קורא ליוזמי החוק למשוך את החוק הזה. אתם לא יכולים לייצג כאן את קדימה, אתם למעשה ליכוד ב'. אתם אפילו נהייתם יותר גרועים מישראל ביתנו. למה לכם? תמשכו את הצעת החוק הזאת. תודה. היו"ר אורי מקלב: תודה רבה לחבר הכנסת חנא סוייד. חבר הכנסת דב חנין, ואחריו – חבר הכנסת מוחמד ברכה. דב חנין (חד"ש): אדוני היושב-ראש, תודה רבה, רבותי השרים, עמיתי חברי הכנסת, בהמשך ישיר לחוק הקודם שאישרנו, חוק מסוכן נוסף, עוד חוליה בלילה הקודר, השחור הזה, שיורד עלינו בחברה הישראלית. החוק הזה הוא חוק מסוכן, מכיוון שבמרכזו נמצא העיקרון של סלקציה בקבלה ליישובים. אותו מנגנון של התאמה חברתית, כולנו יודעים איך הוא עובד. כולנו יודעים איך עובדת ההתאמה החברתית הזאת בפועל ומיהם הקורבנות שלה – ערבים, אתיופים, מזרחים, אולי זוגות חד-מיניים, עניים? ככה עובדת ההפרדה, ככה עובדת הסלקציה, כך מתפרקת החברה, ככה מפרקים את החברה. ולכן החוק הזה הוא חוק מסוכן לעתידה של החברה הישראלית, הוא חוק שפוגע במגוון מאוד גדול של קבוצות בחברה הזאת. אבל אין שום ספק, עמיתי חברי הכנסת, שהעוקץ העיקרי של החוק הזה נמצא אצל הערבים. אני שואל את עצמי ואני שואל אתכם, עמיתי חברי הכנסת: למה אנחנו דווקא בתקופה הזאת רואים כזה גל עכור של חקיקה גזענית, אנטי-ערבית, כל כך בוטה? אני אומר לכם מה ההסבר שלי. אני רואה במהלכים האלה מהלך שהוא בסופו של דבר, חבר הכנסת אורון, מהלך של התארגנות של הפוליטיקה למציאות של סיפוח. הרי הממשלה הנוכחית לא הולכת לשום הסדר, היא הולכת למצב שבו ברור לחלוטין שישראל מעוניינת להמשיך לשלוט ותשלוט על העם הפלסטיני גם בשטחים, וזו מציאות שבפועל תהיה מציאות דו-לאומית. המציאות הזאת בעצם מולידה מגוון חדש של מנגנונים, של שליטה, קיפוח, הדרה, הפחדה וכמובן הפרדה. כמובן, החוק הזה פוגע בפלסטינים שהם אזרחי ישראל, הם הנפגעים הראשונים של החוק הזה. דיבר חברי חבר הכנסת חנא סוייד על משטר האפרטהייד בדרום-אפריקה. המשטר הזה, כפי שאתם יודעים, עמיתי חברי הכנסת, אולי כדאי לזכור קצת את ההיסטוריה, הוקם בשנת 1948. מי שכונן אותו היה המפלגה הלאומית שעלתה אז לשלטון בדרום-אפריקה, ובראשה כומר, איש דת, פרוטסטנטי, הד"ר דניאל פרנסואה מאלאן, יד ימינו היה הנדריק פרוורד, שהיה גם האדריכל של האפרטהייד. אנחנו מדברים על האפרטהייד בזעזוע, אנחנו כולנו חושבים שהאפרטהייד הוא משטר שראוי להוקעה, אבל איך התחיל האפרטהייד? ב-1950, החוק הבסיסי של האפרטהייד הוא חוק אזורי הקבוצות, חוק שקובע יישובים נפרדים לגזעים השונים. החוק הזה הוא החוק הבסיסי המרכזי של האפרטהייד, אחרי החוק שחייב מרשם של מוצא האזרחים בדרום-אפריקה. בשנת 1953 החוק הזה הושלם על-ידי חוק שמירת המתקנים הנפרדים, וכך נוצרה מציאות שבה הגיאוגרפיה של דרום-אפריקה חולקה למקומות שמותרים ללבנים, למקומות שמותרים לשחורים, למקומות שמותרים לצבעוניים. החוק הזה הגיע למליאת הכנסת ב-22 במרס. אנחנו כבר ב-23 במרס, אבל ראוי להזכיר מה קרה בחודש הזה לפני 59 שנים בדרום-אפריקה; ב-20 במרס 1952, בדיוק לפני 59 שנים, בית-המשפט העליון של דרום-אפריקה, בהחלטה פה-אחד של חמישה שופטים, פסל את חוק הייצוג הנפרד של מה שנקרא "בוחרים בני-תערובת". דניאל מאלאן, ראש הממשלה, לא נכנע. הוא אמר: איזו חוצפה זו של בית-המשפט להתערב ולפסול חוקים של הכנסת, והוא העביר בפרלמנט הדרום-אפריקני חוק שמנע מבית-המשפט העליון של דרום-אפריקה לפסול חוקים. זה היה ב-1 ביוני 1952. אז זה קרה לפני 59 שנים, אבל באופן סימבולי אני חושב שחשוב להזכיר גם מה שקרה היום, או יותר נכון שלשום, לפני 41 שנים; ב-21 במרס 1960 היו הפגנות הענק של האוכלוסייה השחורה בדרום-אפריקה נגד האפרטהייד, וההפגנה הבולטת, הזכורה לכולם, היא ההפגנה בשרפוויל, ששם נרצחו 69 מפגינים על-ידי אנשי המשטרה והצבא של המשטר הגזעני. ואנחנו, 51 שנים מאוחר יותר, לא לומדים את הלקח הזה, והולכים בנתיב הפסול, המזיק, המסוכן של האפרטהייד בדרום-אפריקה. עמיתי חברי הכנסת, השתתפתי בדיוני ועדת החוקה ושמעתי את כל הנימוקים ואת כל התשובות, והסבירו: כן, אז יהיו יישובים לאלה ויהיו יישובים לאחרים, וזה לא פוגע בשוויון, יהיו בנפרד – אבל שווים. נפרד אבל שווה – עמיתי חברי הכנסת, כולנו יודעים – הוא לעולם לא שווה. נפרד אבל שווה איננו שווה, כי לעולם המיעוט מקופח, לעולם המיעוט זוכה למעמד של דרגה ב'. כשאני אומר, עמיתי חברי הכנסת, נפרד אבל שווה הוא לעולם לא שווה, זו איננה אמירה שלי, כמובן. זו אמירה של בית-המשפט העליון האמריקני באותה פרשה ידועה משנות ה-50, של Brown versus Board of Education, ששם עתר אותו כומר – גם הוא כומר, כומר שחור – בראון נגד ההחלטה לשלוח את ילדיו למוסד חינוכי שווה, אבל נפרד משל הילדים הלבנים. בית-המשפט העליון האמריקני, בנשיאותו של השופט וורן, בהחלטה הראשונה, ההיסטורית, של וורן כנשיא בית-המשפט העליון, קבע שנפרד אבל שווה הוא לא שווה – Separate but equal is not equal. זו היתה החלטה היסטורית שהובילה את החברה האמריקנית למהלך של שינוי, של ביטול מחסומים, של התגברות על אפליות שהתמשכו ונשמרו במשך שנים כל כך ארוכות. ובישראל יש כאלה שמתעקשים לקחת אותנו בכיוון ההפוך, לקחת אותנו אחורה במנהרת הזמן אל המקומות הכי אפלים, הכי שפלים, הכי נמוכים, הכי ירודים, של המאה ה-20. החוק הזה צריך לגרום לכולנו הרבה צער. החוק הזה צריך לגרום לכולנו הרבה בושה. החוק הזה צריך לגרום לכולנו הרבה דאגה. אמרתי כבר בדיונים הקודמים על המצב שבו אנחנו נמצאים – דיברנו והזהרנו מפני גלישה מסוכנת במדרון שמוביל אותנו לאובדן הדמוקרטיה. בגל החקיקה האחרון, עמיתי חברי הכנסת, הפסקנו לגלוש במדרון ועברנו לצניחה חופשית. אני מקווה שבכנסת הזאת יימצאו הכוחות להביס את החוק הזה ולהפיל אותו. אני מנצל את ההזדמנות הזאת כדי לקרוא מעל הבמה הזאת לציבור הישראלי, ערבים ויהודים, להתייצב יחד במחנה דמוקרטי גדול וחזק שיגיד: עד כאן, אנחנו לא מוכנים, לא מסכימים, לא רוצים, לחיות במקום שמאבד כל דמיון לדמוקרטיה. ניאבק על המרחב הדמוקרטי בארץ הזאת, ניאבק על החברה בארץ הזאת, נמנע מנגנונים של גזענות ואפליה ונציל את העתיד ואת החיים של כולנו. היו"ר אורי מקלב: תודה רבה לחבר הכנסת דב חנין. חבר הכנסת מוחמד ברכה, ואחריו – חבר הכנסת עפו אגבאריה. בבקשה, אדוני. מוחמד ברכה (חד"ש): אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, החוק הזה הוא המשך ישיר לחוק הקודם, ולא מבחינת התיאורים שנתנו לשני החוקים, שאלה חוקים נגד ערבים, וגזעניים, אלא ששניהם מתחברים יחד. החוק הקודם דיבר על ה"נכבה"; המאפיין העיקרי של ה"נכבה" בתודעה הפלסטינית זה גירוש האדם וגזל האדמה. ואני דווקא רוצה להתחיל מכאן. כשמדובר על יישובים קהילתיים, כפי שאמר חברי חבר הכנסת חנא סוייד, לא מדובר על קניין פרטי שאנשים יכולים לחבור יחד ולקיים מנגנון של שיתוף, אלא הם משתמשים באדמות שהן ברשות המדינה, והמדינה מאפשרת להם לקיים את היישוב הקהילתי הזה שלהם. לאחר מכן הם זוכים למעמד כזה או אחר, אבל בעצם נשאלת השאלה: מאיפה הביאה המדינה את האדמה? אדמה של מי? הרי האדמה הזאת או שהיא אדמה מופקעת מהערבים, או אדמה שהאפוטרופוס על נכסי הנפקדים שם את ידו עליה, והם, הנפקדים, הם ערבים, וזה לרוב האדמות של המדינה. אז מנסים להסתמך על כך שהזיכרון הוא כל כך קצר עד שאנשים לא מחברים בין החוק הזה והחוק ההוא. החוק ההוא מדבר על הכשרת – או העלמת, או דיכוי – הזיכרון של הגירוש ושל הגזל. עכשיו, אחרי שהאדמה כאילו הפכה להיות אדמת הלאום ואדמת המדינה, ואחרי שמדברים עליה כשתושביה ובעליה, למשל בנגב, מנסים לחיות את חייהם, אומרים: צריך לגאול את אדמת הלאום ולקרוא לבעלי הקרקע עוד מלפני קום המדינה פולשים. ויש אפילו חוק שהתקבל בכנסת הקודמת, שמטפל בענייני פולשים. ויש סעיף בתקציב המדינה כדי להילחם בפולשים, שהם בעלי האדמה ובעלי הקרקע. כאן אומרים לך, ב-1948 ובשנות ה-50 ובשנות ה-60 גזלנו, הפקענו, שמנו את היד על האדמה; עכשיו אנחנו מייצרים מנגנון שאפילו אתה, מתוך האזרחות שלך, אתה לא יכול ליהנות מהאדמה הזאת בשום פנים ואופן. אני לא מדבר על דברים תיאורטיים, אדוני היושב-ראש. אני דיברתי בהתרגשות בדיון הקודם על חוק ה"נכבה", ועל כך שמשפחתי היא מיישוב עקור, מכפר עקור. על האדמות האלה, חבר הכנסת אורון, הוקם יישוב קהילתי. יש מושב וקיבוץ, יש ציפורי ויש הסוללים, אבל הוקם יישוב קהילתי שקוראים לו שמשית, וזו אדמה שקראו לה בימי ההורים שלי – שמשי. אבל לקחו גם את השם, לא רק את האדמה. ועכשיו, אם אני, או בני ביום מן הימים רוצה להתקבל ליישוב הקהילתי על האדמות של המשפחה – זה לא בהשאלה, זה ישיר – הוא יכול להיתקל בחוק הזה, ויגידו לו: אתה לא יכול. זה שוב לשחק בדמוקרטיה, זה שוב להתעלל באזרחות וזה שוב לשכתב את ההיסטוריה. אבל אני אומר לכם בכנות, אני לא רואה שהאזרחים הערבים עומדים בתור כדי להתקבל ליישובים קהילתיים יהודיים. תושבים ערבים בדרך כלל יגורו ביישובים ערביים, זה גם המרקם החברתי, התרבותי וכל מה שצריך. אנשים אוהבים להיות בחברה החמימה שלהם. ואין כאילו תופעה מאיימת שאפשר לבוא ולהגיד, יש מבול כזה שצריך ליצור לו מנגנונים של בקרה ושל עצירה וכו'; אין דבר כזה. אבל גודש ההזיה הגזענית פשוט מעביר את האנשים על דעתם, ואז מפנטזים כל מיני סכנות ומפנטזים כל מיני איומים, אבל בעצם, האמת – גם זה לא נכון. הם מנסים לספסר בגזענות על מנת להפוך את זה לרווח פוליטי. אני לא רוצה להבדיל את שי חרמש וישראל חסון משאר חבריהם בישראל ביתנו. בעניין הזה הם משרתים אותו עניין. אבל אני אומר לכם לאן זה יוביל. הרי יש מנטרה, יש משפט שאנחנו חוזרים עליו, שמה שמתחיל בערבים לא נעצר בערבים, וגזענות נגד מיעוט לאומי לא נעצרת אצל המיעוט הלאומי. בסופו של דבר, החוק הזה יהיה חוק סינון לא לערבים. ערבים ישאפו כמובן להילחם על הגדלת שטח השיפוט ולבנות בתוך יישוביהם וכפריהם. זה יהיה סינון של יהודים כלפי יהודים. ייפסלו יהודים בגלל צבע עורם, והצרחות והזעקות והגערות של נסים זאב לא יעזרו לו בבוא העת, או לבניו. זה יהיה סינון של אנשים שיש להם אורח חיים אחר, דתי או אחר. בסופו של דבר, הסיפור הזה של החשיבה הפאשיסטית הגזענית – קודם כול מתחילים מהמיעוט הלאומי, אחר כך מגיעים לשמאל יהודי רדיקלי, אחר כך אפילו לשמאל ציוני יהודי, אחר כך לסופרים שהיו פעם ב"מיינסטרים", בקונסנזוס; עכשיו, כשמרכז הכובד הפוליטי במדינת ישראל זז כולו ימינה בצורה קיצונית, גם אלה הפכו להיות מחוץ למחנה הלגיטימי. זה חוק שהכוונה שלו היא נגד ערבים, אבל הוא יהיה חוק נגד כל אזרח שיכול להיראות בעיני הקהילה המסוימת כשונה. אני כמובן מצטרף לדברי חברי בכל מה שנוגע לסכנות של החוק הזה, חוק אפרטהייד וכו', אבל זה שוב הקלף והנייר שאפשר ללכת אתו לכל מקום ולומר שהדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון זה בלוף אחד גדול. דמוקרטיה לא יכולה לכבוש ולשלול את חירותו של עם אחר, ודמוקרטיה אינה יכולה לגזול את אדמת אזרחיה ואחר כך לשים שערים מברזל בפני האפשרות שלהם לחיות בכבוד ובצורה נורמלית. תודה רבה. היו"ר אורי מקלב: תודה רבה. חבר הכנסת עפו אגבאריה, ולאחר מכן – חבר הכנסת חיים אורון. עפו אגבאריה (חד"ש): אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אם מישהו היה צריך הוכחה שהחקיקה הגזענית הזו יוצאת מבית-מדרשו של ליברמן, זה מתבטא בנוכחות של חברי הכנסת. הסיעה היחידה שיש נוכחות של מאה אחוז – זה ישראל ביתנו; תראו כשייכנסו – מאה אחוז, אף אחד מהם לא נעדר. מהליכוד הרבה נעדרים, מקדימה הרבה נעדרים, מש"ס הרבה נעדרים, אבל מהגישה הדיקטטורית של אותו גזען, ראש המפלגה ליברמן, אף אחד לא נעדר, אפילו השרים הכי בכירים. מזה אפשר ללמוד הרבה על האנשים שחברת אליהם, חבר כנסת שי חרמש. שי חרמש (קדימה): אין טעויות גם לא באחת וחצי בלילה. קריאה: לא התכוונתי. שי חרמש (קדימה): לא התכוונת אז אל תגיד. עפו אגבאריה (חד"ש): ולא במקרה הם נתנו את השם ישראל ביתנו, כאילו הם הרבה יותר פטריוטים מכל המפלגות האחרות – אתם קדימה, שם ליכוד, אבל ביתנו, ישראל, זה רק אנחנו, אנחנו הכי פטריוטים. ה"פרטורג" או ה"קמסורג" שהיה ז'לוב בברית-המועצות, פתאום הוא הכי פטריוט. יותר ממך, הקיבוצניק. אבל אני רוצה לקרוא איזה דבר קטן – ניתן לפסול מועמדות אם הבן-אדם אינו מתאים לקיום חיי חברה בקהילה, ובסוגריים, חבר הכנסת חרמש, כתוב כך: "על-פי חוות דעת מקצועית". מה זה חוות דעת מקצועית? אולי אחר כך אתה או חבריך תבהירו מה זה חוות דעת מקצועית. שי חרמש (קדימה): אם אדוני היושב-ראש ייתן לי את זכות הדיבור. עפו אגבאריה (חד"ש): לא, יש לך את רותם, דודו רותם, הוא יבהיר את זה, אבל הוא לא יגיד – הוא הפרטנר שלך, אם לא אז תמשוך את החלק שלך מהחוק הזה. אם לא, אז אני אגיד לך מה זה חוות דעת מקצועית, חוץ מזה שזה אפרטהייד. אתם יודעים שלוועדות הקבלה יש ועדה של פסיכולוגים – שולחים את האנשים אפילו לבדיקה פסיכולוגית. לא נסתכל רק על צבע העור או על מבנה הגוף, או על הנטיות החברתיות – עזוב ערבי, יהודי. אבל גם שולחים לפסיכולוג, והחברה הזו נקראת "פילת", והחברה הזאת היא כל כך סודית שאת כל המסקנות שלה היא לא יכולה לתת אפילו לבן-אדם עצמו, שנבדק בה, בחברה הזאת. וזה פסיכולוגים שבודקים אם הבן-אדם אם מבחינה פסיכולוגית הוא מתאים או לא. היא גם עושה בחינות כאלה, התאמות למקומות עבודה, אבל גם לוועדות קבלה. האם זה באמת מקובל שחברה כזאת תבדוק מבחינה פסיכולוגית את הבן-אדם, ליום הזה, שהוא יכול להתאים רק ליישוב קהילתי כזה וכזה, ובשום אופן הוא לא יכול להתאים למקום אחר? גם לך, חבר הכנסת מקלב, יכול להיות שלך ולילדים שלך לא יהיה אפשר, לא מבחינה פסיכולוגית; אולי מבחינת הצבע אתם תתאימו, אבל מבחינה פסיכולוגית ומבחינה חברתית אתם לא תתאימו לאליטות האלה שישבו במקום מסוים ולא ירצו לקבל לא ערבים ולא אתיופים ולא מזרחים, שלא לדבר על קווקזים. היו"ר אורי מקלב: אל תדאג, אותנו מוציאים גם ממקומות יישוב שאנשים גרו שם, נולדו שם, רק שהילדים חזרו בתשובה, אז מוציאים אותם מהעיר או מהיישוב, כמו שעכשיו עושים ברמות-השבים. מאיימים על מי שמנסה להשכיר להם דירה. כאלה שנולדו שם וגרו שם והבנים שלהם שירתו בצה"ל, בסיירות. אנחנו מכירים את זה מקרוב, את הדברים. עפו אגבאריה (חד"ש): האם הבדיקה הפסיכולוגית, חבר הכנסת חרמש, באמת יכולה לתת את התשובה ולצפות לעתיד – איך הבן-אדם הזה יכול להתנהג בחברה הזו והזו? אם זה באמת כך, אז למה לא לוקחים את האנשים האלה כדי לתאם, למשל, חיי נישואין, בסדר? למה שלא יצפו מראש, שהבן-אדם הזה מתאים לאשה הזו או הגבר הזה מתאים לאשה הזו בשביל שלא יהיו גירושין? שי חרמש (קדימה): אם זה היה קורה – – – עפו אגבאריה (חד"ש): אז למה לזה? בשביל שהוא יתאים ליישוב הקהילתי הזה, הוא צריך חוות דעת של פסיכולוג, או שאת הדברים האלה אתם לא אומרים לאנשים. את הדברים האלה אתם לא אומרים לאנשים, והם לא יודעים, ומה שכתוב פה בסוגריים, בקטנות, אף אחד לא ראה את זה, ואף אחד לא רצה – פשוט העלמתם את הדברים האלה מהאנשים. שי חרמש (קדימה): – – – עפו אגבאריה (חד"ש): טוב שעה אחת קודם, שאם אתם באמת נאורים ולא רוצים לדרדר את כל החוקה באמת לכיוון האפרטהייד – אז זו בושה, והדברים האלה יהיו רק כתם בכל העולם נגד האנשים שעשו את המדיניות הזו ואת החקיקה הגזענית הזו. היו"ר אורי מקלב: תודה רבה, חבר הכנסת אגבאריה. חבר הכנסת חיים אורון, ולאחר מכן – חבר הכנסת ניצן הורוביץ. שי חרמש (קדימה): חיים יעזור לך עכשיו, זה הנאום האחרון שלו פה. אני מצר שהנאום האחרון של ג'ומס הוא דווקא בנושא הזה. חיים אורון (מרצ): אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, יכול להיות שהשעה המאוחרת, יכול להיות שהאנרגיות שהוצאו בדיון הקודם, כמו שאמר חבר הכנסת ברכה קודם, יכול להיות שהתחושה היא – ואני אומר לזכותך, שעה שאתה יושב פה ולפחות מקשיב לנאום, אני רואה שגם ישראל חזר – שבעצם הדיון מתנהל בתוך מעגל סגור, כמו כל הדיונים האלה. ופתאום בעוד, כמה זה יצא? חצי שעה, רבע שעה, יתמלא האולם, ואתם תסבירו לנו שאתם מתכוונים לדבר אחר. ואתם משוכנעים לגמרי שאתם מתכוונים לדבר אחר. החוק הזה צמח מתוך פחד. אתם לא מודעים לפחד הזה. הוא צמח מתוך פחד, כמו רוב החוקים שעולים פה. אני מדבר על זה לא בפעם הראשונה. איך אני יודע? הם פשוט באו אלי, עוד אפילו לפני שבאו לשי ולישראל. בלי לפגוע בהם. אותם אנשים בדיוק. אמרה: ג'ומס, תראה, אחרי בג"ץ קציר ואחרי מה שקורה, אתה לא יודע מה יקרה פה. אני אומר: מה יקרה? מה יקרה? ואז תראו את התיאורים. ואמרתי: קודם כול אני לא רואה את הסכנה. לא רואה את הסכנה; ב. באופן מוחלט לא מקבל את המכשיר. ישראל חסון (קדימה): לא הבנתי. חיים אורון (מרצ): לא מקבל את המכשיר שאתם מציעים. שי חרמש (קדימה): את הוועדה או את החוק? חיים אורון (מרצ): אין בעיה של ועדות קבלה. אני הולך להגיד את זה פה. אין בעיה של ועדות קבלה. חנא סוייד אמר את הדברים האלה בוועדה, והוא יצר את המשוואה היותר מוצלחת ממה שאתה ואני יצרנו אותה בקיבוצניקים. הוא אמר: ככל שיש שותפות, יש יותר הצדקה לבחור מי השותף שלי, וכשזה מגיע למצב של שכן, אתה לא שונה מבית משותף בתל-אביב. ישראל חסון (קדימה): אז יש בעיה עם ועדת קבלה. אז יש בעיה. חיים אורון (מרצ): רגע, אין בעיה עם ועדת קבלה אם יש תוכן אמיתי לייחוד. אם יש תוכן אמיתי לייחוד. ואתם יכולים לספר סיפורים לכל מיני אנשים שלא חיים בתוך זה, אני חי בתוך זה. אין יישוב של 400 משפחות שיש לו תוכן ייחודי. כמעט שאין, אני אגיד בזהירות. כמעט שאין. למי אתם מספרים סיפורים? למה כשאמרנו: בואו נדבר על יישובים של 120, 150, אתה מכיר אותם ואני מכיר אותם – בקיבוץ שלך אין 150 משפחות, בקיבוץ שלי אין 150 משפחות. שי חרמש (קדימה): וזה בסדר? 150 זה בסדר? חיים אורון (מרצ): לא בסדר, אבל זה הגבול, כנראה, שבו אותו ייחוד שאתה מדבר בו, מתקיים באופן מהותי. וכשאתה מרחיב אותו ב-150 משפחות, שמגיעות מכל מקום בארץ, וקוראים לזה הרחבה, ועל זה מדובר פה – – – שי חרמש (קדימה): על העיקרון הסכמנו, רק על – – – חיים אורון (מרצ): לא, ברנרד שו כבר קבע את המודל הזה. תעזוב אותי עם "על העיקרון הסכמנו, עכשיו נדבר על המחיר". שי חרמש (קדימה): לא, הוויכוח על המחיר כרגע, על העיקרון הסכמנו. חיים אורון (מרצ): שי, תן לי לדבר לבד. לא הסכמנו על שום עיקרון, כי ועדת הקבלה ביישוב שיש לו ייחוד – אני תמיד נותן פה את הדוגמה של נווה-שלום, הכי קיצוני. בנווה-שלום, נכון, חנא? שוויון מוחלט בין יהודים וערבים. יש יותר משפחה אחת יהודית או ערבית, מביאים משפחה אחרת, למרות שיהיה תור של 20 או יהודים או ערבים, כי זאת המהות שלהם. אתם מכירים פה אדם אחד שיתנגד לזה? אם אנשים בחרו, עם כל המחירים שזה עולה, ומי שמכיר מקרוב, יודע כמה מחירים זה עולה. ישראל חסון (קדימה): למה? כי זה אידיאולוגיה שאתה מקבל אותה? כי צמחונות זה אידיאולוגיה שאתה מקבל? חיים אורון (מרצ): לא, כי אני מקבל את התפיסה – – – ישראל חסון (קדימה): ג'ומס, דבר על העיקרון. חיים אורון (מרצ): שמע, בדרך כלל מאשימים אותי שאני מדבר יותר מדי על העיקרון, שעל עקרונות אני יותר מדי מדבר. הוא אומר: על העיקרון הסכמנו, עכשיו על המחיר; אתה אומר: דבר על העיקרון. העיקרון שלי הוא פשוט מאוד: אם הייחוד הוא אמיתי – טבעונים, צמחונים, הומו-לסביים. שי חרמש (קדימה): קיבוץ שלך. חיים אורון (מרצ): סליחה, קיבוץ שלי, אם יש בו מאפיינים של קיבוץ עם שותפות, כן. אם זה הופך ליישוב קהילתי – – – שי חרמש (קדימה): הוא לא יישוב קהילתי. ישראל חסון (קדימה): אני לא מבין, תסביר לי למה חשבון בנק, יש לו ערך – – – חיים אורון (מרצ): אני הכנתי למחר דברי פרידה, להגיד שני משפטים על הקיבוצים, וההבדל הוא לא בחשבון בנק, עזוב אותי מהעניין הזה. הוא אמר את הנוסחה, חנא אמר את הנוסחה המדויקת. שי חרמש (קדימה): אבל זה לא – – – חיים אורון (מרצ): אם אני מתחלק אתך בנכסים שלי – – – שי חרמש (קדימה): רק בחשבון בנק? חיים אורון (מרצ): לא. שי חרמש (קדימה): רגע, כשאני מתחלק – – – חיים אורון (מרצ): לא, לא רוצה להתווכח אתכם יותר, כי אני חושב שאתם יותר מבינים ממה שאתם אומרים. תעזוב אותי מהוויכוח הזה. שי חרמש (קדימה): רגע – – – היו"ר אורי מקלב: חבר הכנסת חרמש, עכשיו הוא כבר לא רוצה להתווכח, ואתה מפריע. שי חרמש (קדימה): חיים, להתחלק בבית-ילדים, בבית-תינוקות, במועדון, בחדר אוכל, ולא להיות – – – חיים אורון (מרצ): אתה לא ביישוב קהילתי, אתה לא מתחלק. אתה קובע מחיר כזה לבית-התינוקות, שמי שלא נמצא בשכר, לא יכול לבוא לשם, בדיוק כמו שכשעושים בית ב"אקירוב" – כשהבית עולה מ-5 מיליון דולר, זאת הסלקציה הכי גדולה. אל תספר לי סיפורים. ישראל חסון (קדימה): תגיד, בספסופה זה – – – חיים אורון (מרצ): לא, אני לא מסכים, עזבו אותי, אני לא יכול כבר גם בשעה הזאת – – – שי חרמש (קדימה): – – – חיים אורון (מרצ): לא, אתם מספרים על סלקציות. תאמינו לי, אני מכיר את הפטנטים האלה גם כן. בחינוך משותף. שי חרמש (קדימה): כן. חיים אורון (מרצ): מאה אחוז, אם זה חינוך משותף אמיתי, שאנשים שותפים בחינוך, זכותם לקבוע עם מי הם שותפים, אף אחד פה לא יגיד דבר אחר. שי חרמש (קדימה): הסכמנו. חיים אורון (מרצ): אז זרוק את החוק הזה לעזאזל. אין לך צורך בחוק הזה. הצורך הזה קיים – אתם יודעים את זה, לכן משנים היום במשגב תקנונים, להתאים אותם, לחסום באמצעותם. אין בן-אדם בארץ, ואם הוא קיים, אני מוכן ללכת עם כל אחד ולהתווכח אתו, שלא יאפשר ליישוב בעל מאפיינים ייחודיים מכל סוג שהוא, ציירים, פסלים, להגיד: חברים יקרים, זה המאפיין שלנו. אני לא רוצה להיכנס עם אוטו בשבת למקום שמגדיר שהוא דתי, ואני לא רוצה שאדם דתי ימנע ממני לעשות מנגל בשבת, אם היישוב איננו דתי. וביישוב טבעוני, אני לא עושה מנגל ברחוב. אלוהים אדירים, הבסיס – – – שי חרמש (קדימה): בואו נגדיר את הרשימה. חיים אורון (מרצ): עכשיו אני רוצה להגיד לך את המשפט האחרון, אין לי כבר יותר זמן. אתה חבר כנסת יחסית חדש, וחושב שנתנו לך מכשיר – מחוקק, ואתה מחוקק, ואתה מחוקק. המכשיר לא מתאים. 60 שנה חיינו בלי המכשיר הזה. אתם תביאו לזה, אני אומר לכם – – – שי חרמש (קדימה): אבל החוק משקף מצב קיים. חיים אורון (מרצ): באמת, שי. שי חרמש (קדימה): ג'ומס, אתה יכול לצעוק כמה שאתה רוצה. חיים אורון (מרצ): אבל מותר לי לדבר או שזה אסור לי גם? היו"ר אורי מקלב: אבל תן לו לסיים. חיים אורון (מרצ): לא רוצה, לא רוצה. די. היו"ר אורי מקלב: חבר הכנסת חרמש, כל זמן שהיה ויכוח ברצון, בבקשה. חבר הכנסת שי חרמש, אבל זה בלתי אפשרי. הוא רוצה לסיים. חיים אורון (מרצ): החוק לא משקף שום מצב קיים. בוועדת הקבלה בקיבוץ שלי ושלך אין סוכנות יהודית. מאיפה הבאתם אותם לפה? שי חרמש (קדימה): – – – חיים אורון (מרצ): אה, זה כבר בעיה אחרת. אתם טרמפיסטים. לא טרמפיסטים, שמו אתכם על עגלה שנוסעת למקום אחר. הוא אמר בהתחלה, היושב-ראש של הוועדה: אנחנו חוקקנו חוק ציוני. זאת אומרת, במדינת ישראל בשנת 2011 אנשים יתיישבו בכל מקום בארץ כמו בימי "אנו באנו" על בסיס ציוני. ואני אומר: לא, זכותם להתיישב על קרקעות מדינה. וזה כל הנושא, ואתם עוברים עליו בעדינות, בעדינות אתם עוברים עליו. על קרקעות מדינה על-פי מאפיינים לא כאלה. ואם קיים יישוב שנכון, יש לו מאפיין של גודל, ולא 400 – אם הייתם מתפשרים על 200 – הם לא נתנו לכם להתפשר על 200, כי הם רצו דבר אחר. הם רצו לחסום את היישובים הקהילתיים, הם רצו ליצור גטאות יהודיים שימנעו מערבים להיכנס, הם רצו ליצור כל מיני גטאות, ואת כל הסיפור הזה עושים על הגב של ההתיישבות. ואני עולה פה כאיש התיישבות וזועק את זעקת ההתיישבות, כי אתם משתמשים בה לשווא. יישוב קהילתי של 400–500 איש הוא לא ההתיישבות כמו שאני מבין אותה, ואם יש 400–500 איש שרוצים לקיים יישוב עם מאפיינים ייחודיים אמיתיים, ניתן להם לקיים ועדת קבלה. היו"ר אורי מקלב: תודה רבה לחבר הכנסת חיים אורון. חבר הכנסת ניצן הורוביץ. שי חרמש (קדימה): היושב-ראש, אנחנו נדרשים להשיב כי זה התקפות אישיות עלינו. חיים אורון (מרצ): אישיות? שי חרמש (קדימה): בוודאי, בוודאי, לא שלך. היו"ר אורי מקלב: בקריאות ביניים, חבר הכנסת שי חרמש? הוא עוד יכול לבוא בטענות שהפרעתם לו בנאום, לא מעבר לזה. אתה מגיע בתלונות? חנא סוייד (חד"ש): בלי ישראל ביתנו לא היה לכם חוק. היו"ר אורי מקלב: בבקשה, חבר הכנסת ניצן הורוביץ, ואחר כך – חבר הכנסת שלמה מולה. ישראל חסון (קדימה): בלי ישראל ביתנו לא היה לא אתך ולא עם אף אחד שום ויכוח, ואתה יודע את זה. חנא סוייד (חד"ש): נכון, לכן – – – ישראל חסון (קדימה): ועכשיו אני אומר לך, זה בערך כמו המצאת האש. מה שאתה אומר, שבגלל שהיא שורפת אסור להשתמש בה. עכשיו השאלה אם האנשים שהשתמשו בה עד היום היו מספיק אחראיים לטעמכם, כן או לא? זה הדיון. חנא סוייד (חד"ש): אתם ככה מפזרים – – – היו"ר אורי מקלב: בבקשה. יש לך חמש דקות. ניצן הורוביץ (מרצ): ישראל, אתם כתבתם כאן "חוסר התאמה של המועמד למרקם החברתי-תרבותי של היישוב". החוק הזה נולד והניסוח הזה כאן נולד מהסיפור של קעדאן. לפני עשר שנים משפחת קעדאן, עאדל ואימאן מבאקה, רצתה לבנות בית בקציר, ובעקבות הבג"ץ ההוא וכל הגלגולים שהיו נולד החוק שלכם. גם משפחת קעדאן נדחתה בנימוק של חוסר התאמה, ואתם עושים את החוק כדי לעקוף את פסיקת הבג"ץ. אלא שמה? אותה פסיקת בג"ץ היא מיוחדת וחשובה ביותר משום ששם יישב בית-המשפט העליון את הערכים היהודיים והדמוקרטיים עם העניין הזה הספציפי, והחוק שאתם עושים פוגע בקיומה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. מה אמר בית-המשפט העליון? וזה כמה מלים על ציונות, שהיא לא הציונות שמובעת כאן בחוק הזה. פסק בית-המשפט בבג"ץ קעדאן: "מערכיה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית לא מתבקש כלל שהמדינה תנהג באפליה בין אזרחיה. המדינה מדינת היהודים היא, המשטר המתקיים בה הוא משטר דמוקרטי נאור שמעניק זכויות לכלל האזרחים, יהודים ולא יהודים, ואין אפוא כל סתירה", כתב ברק, "בין ערכיה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית לבין שוויון גמור בין כל אזרחיה. נהפוך הוא, שוויון הזכויות בין כל בני האדם בישראל, תהא דתם אשר תהא ותהא לאומיותם אשר תהא, נגזר מערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית". והוא אמר את המלים האלה על הפסילה של משפחת קעדאן לקבל מגרש בקציר עקב חוסר התאמה. וכשאתם באים היום ומנסים לעקוף את הפסיקה הציונית הזאת על-ידי החוק הזה אתם מחבלים בדיוק במה שאתם רוצים לבנות כאן. ישראל חסון (קדימה): כמה מועמדים, לטעמך – – – ניצן הורוביץ (מרצ): עכשיו כמה מועמדים? תן לי שנייה. ישראל חסון (קדימה): תן לי שנייה שאלה. תן שאלה רגע. ניצן הורוביץ (מרצ): בוא אני אגיד לך, בוא אני אגיד לך. ישראל חסון (קדימה): אכפת לך – – – שאלה עובדתית? ניצן הורוביץ (מרצ): אין יותר מדי ערבים שעומדים בתור. ישראל חסון (קדימה): כמה מועמדים ערבים – – – ניצן הורוביץ (מרצ): לא, סליחה, זה הזמן שלי. שמענו אתכם מספיק. שי חרמש (קדימה): – – – וכמה לא התקבלו. ישראל חסון (קדימה): כמה – – – שי חרמש (קדימה): כמה פנו? מי פנה? ישראל חסון (קדימה): תענה, תן עובדות פעם. ניצן הורוביץ (מרצ): אין הרבה מדי ערבים שעומדים בתור להתקבל ליישובים קהילתיים. עפו אגבאריה (חד"ש): בודדים, כי הם יודעים מראש שהם ייפסלו. ישראל חסון (קדימה): – – – האחרון עכשיו שהגיש בג"ץ שמבטל את כל ועדות הקבלה הקיימות. היו"ר אורי מקלב: ישראל, אתה גורם – – – ישראל חסון (קדימה): ג'ומס, אתה רוצה שנמשיך אתך? בעדי התקבל? אתה רוצה שאמשיך אתך? היו"ר אורי מקלב: חבר הכנסת ישראל חסון, עכשיו רשות הדיבור של ניצן הורוביץ. ניצן הורוביץ (מרצ): ישראל, אני מכבד אותך, בוא תן לי לסיים. היו"ר אורי מקלב: אפשר לדבר. שי חרמש (קדימה): אנחנו נדבר, אל תדאג. אנחנו לא ממהרים. ניצן הורוביץ (מרצ): אין יותר מדי ערבים שעומדים בתור להתקבל. ישראל חסון (קדימה): – – – ניצן הורוביץ (מרצ): ישראל, תן לי לסיים. אני לא מפריע לך, אל תפריע לי. ואותן משפחות, כדוגמת משפחת קעדאן, שאגב, אני הייתי שמח אם משפחה כזאת – אני לא יודע אם אתה מכיר אותם, אבל אני ממליץ לך להכיר, אולי זה יפיג חלק מהחששות והפחדים כאן שמנסים להלך על הבית הזה ועל המדינה הזאת. אני הייתי שמח אם אנשים כמוהם, סובלניים, פתוחים, רגישים, היו גרים בכל יישוב. תאמין לי, רק היו עושים טובה ליישוב. אבל אין הרבה כאלה, כי באופן טבעי, כמו שאמר ברכה קודם, אנשים רוצים לגור בקהילות שלהם וזה טבעי וזה בסדר, ואותם אלה שבכל זאת רוצים לגור בקהילה בעלת צביון אחר ומקבלים על עצמם לנהוג בהתאם לצביון, אז מה הבעיה שלכם בדיוק? מה הסיפור? ממה אתם כל כך מפחדים? ואותם בודדים שבאים בכל זאת, כדוגמת משפחת קעדאן, ממה נובע הרצון שלהם להגיע ליישוב כמו קציר? אני שואל אותך, ממה, כי הרי אנחנו לא חיים באיזה מציאות מדומה. ישראל חסון (קדימה): – – – ניצן הורוביץ (מרצ): אתם רוצים להחזיק את המקל בשני הקצוות. גם לא בונים, מקפחים את המגזר, וגם כשאותם אנשים רוצים לעבור ליישוב אחר – לא, לא יקבלו. תחליט. תחליט, אתה רוצה לעשות פה אפרטהייד ואתה אומר: separate but equal, מה שנקרא נפרד אבל שווה, אז תעשה equal. equal אתה לא עושה, אבל separate אתה עושה. זה כל העיוות בסיפור הזה. זה כל העיוות. אתה יודע, אני הרי רואה את זה. זה לא רק בקציר. זה ביפו וזה בכל מיני מקומות אחרים, כל הסיפורים האלה. תשמע, אנחנו כאן מדינה קטנה מדי וצפופה מדי בשביל לעשות את כל ההפרדות האלה. באמת אני אומר לך. וענה לך ג'ומס בצורה עניינית ביותר, שבאמת קהילה קטנה – וג'ומס, זה לא 400 איש, זה 400 בתי-אב או משפחות. זה יכול להיות גם יישוב של 2,000 איש. חיים אורון (מרצ): זה מינימום. ניצן הורוביץ (מרצ): יישוב קטן, באמת קהילה שיתופית עם מאפיינים שיתופיים – גם היום היא מתנהלת בצורה הזאת, ואתה יודע את זה היטב. גם שי חרמש יודע. פה אנחנו מדברים בעיקר על הרחבות קהילתיות. הרחבות. זה שכונות של וילות שצצות בקצוות של יישובים לכל מיני אנשים שבאים לשפר דיורים וכו'. אני לא מבין למה בהרחבות כאלה, שהן נדל"ן לכל דבר, שי, ואין להן דבר עם שיתופיות או עם חיי קהילה, אתה צריך לעשות את הסלקציות האלה. שי חרמש (קדימה): זה – – – בפריפריה. ניצן הורוביץ (מרצ): למה אתה צריך את זה? זה ממש לא נכון, ואתה יודע שאתה לא צודק. אתה יודע בדיוק על איזה יישובים אני מדבר. שי חרמש (קדימה): ניצן, עצור רגע. החוק – – – ניצן הורוביץ (מרצ): זה נדל"ן. נדל"ן. אני הייתי ראש ועד בית בבניין שלי המשותף בתל-אביב שש שנים. גם אני הייתי רוצה שלא תגור משפחה כזאת או משפחה אחרת. ואני אגיד לך עוד דבר, שי – הוועדות האלה, את מי הן פוסלות? אתה יודע את זה? אני מקבל תלונות על פסילה בוועדות. זה בעיקר אנשים, ואני אגיד את זה כאן בשקט, ממוצא מזרחי. זה הפסילות של הוועדות האלה שלך. תדע לך, זה לאו דווקא ערבים, כי אין הרבה ערבים שרוצים. זה משפחות ממוצא מזרחי שביישובים האלה לא רוצים אותן. ותדע לך את זה. שי חרמש (קדימה): אתה מוכן רגע להקשיב? אתה מוכן רגע להקשיב? ניצן הורוביץ (מרצ): ואם אתה אומר דבר אחר, אתה יודע שאתה לא אומר דבר נכון. היו"ר אחמד טיבי: נא לסיים, חבר הכנסת הורוביץ. שי חרמש (קדימה): לא, תקשיב רגע. אין נדל"ן, אין נדל"ן כי זה עוסק בפריפריה – – – בנגב ובגליל. היו"ר אחמד טיבי: חבר הכנסת שי חרמש, אני קורא אותך לסדר פעם ראשונה. שי חרמש (קדימה): – – – לגזרים. היו"ר אחמד טיבי: אני קורא אותך לסדר פעם שנייה. ניצן הורוביץ (מרצ): הסיפור של הנגב והגליל – לא מחזיק מים הסיפור הזה. שי חרמש (קדימה): פעם שלישית תוציא אותי. היו"ר אחמד טיבי: בתוספת הורוביץ. שי חרמש (קדימה): אין נדל"ן. ניצן הורוביץ (מרצ): אני מתנצל. אני רק רוצה להגיד לך, שי, לסיום – – שי חרמש (קדימה): – – – היו"ר אחמד טיבי: חבר הכנסת חרמש, קראתי אותך פעם שנייה. ניצן הורוביץ (מרצ): – – שהתלונות הן של חיילים משוחררים שלא מתקבלים ליישובים האלה כי הם מעדה אחרת. עדה. ואתה יודע שזה נכון ואני אראה לך את המכתבים האלה. אני אראה לך. היו"ר אחמד טיבי: נא לסיים. ניצן הורוביץ (מרצ): חוסר ההתאמה התרבותי שלך. החוק הזה מבטא חוסר התאמה בעצם מהותו. תרבותי. היו"ר אחמד טיבי: משפט אחרון, תודה רבה. חבר הכנסת שלמה מולה, שתיים וחצי דקות. שלמה מולה (קדימה): כמה? היו"ר אחמד טיבי: שתיים וחצי דקות. חצי ממה שיש לכל אחד. זה מה שאמרו לי. ישראל חסון (קדימה): אחמד, תתחיל להיות יותר קשוח. היו"ר אחמד טיבי: יותר מזה? שלמה מולה (קדימה): אדוני היושב-ראש, אני, ראשית כול, לא מייחס שום יחס גזעני לישראל חסון ולשי חרמש; שני החבר'ה האלה, שני החברים הטובים שלי בסיעת קדימה, אני יכול להגיד אפילו – הטובים מאוד שלי. יחד עם זה, אני לא מוכן, לא יכול לקבל את הצעת החוק הזאת כפי שהיא. אני אנסה לנמק מדוע בצורה הכי תמציתית שאפשר. החוק הזה בא להפלות בצורה מובנית גם על רקע כלכלי, גם על רקע חברתי, לא רק על רקע המרקם החברתי-התרבותי. אם אתה, אין לך מספיק כסף, אתה לא תוכל לבוא להיות חבר ביישוב שלנו. זאת אומרת, רוצים לבנות יישוב אליטיסטי, יישוב שבו רק אנשים מגוון אחד יכולים לחיות. זה דבר אחד. הדבר השני, אדוני היושב-ראש, אני רוצה שהחברה הישראלית תהיה חברה רב-תרבותית. אנחנו רוצים שבחברה הרב-תרבותית הזאת, כל האנשים במדינה הזאת יחיו חיים שווים, שהשירותים יהיו נגישים לצ'רקסים, לדרוזים, לערבים, לעולים, לזוגות צעירים, לנכים, לחולים, לכולם. המשאבים הלאומיים של המדינה, לצורך העניין גם החיים המשותפים, צריכים להיות נגישים לכולם. כאן מגיע בעצם הוויכוח האמיתי, לאו דווקא רק האפליה על רקע דת נגד הערבים. אני רוצה לשאול: האם עולי אתיופיה יכולים להתקבל ליישוב הזה? האם עולה ספרדי יכול להתקבל? האם עולה חדש שהגיע לפני שנה יכול להתקבל ליישוב הזה או לא? האם עולה מחבר העמים שהגיע יכול להתקבל או לא? היו"ר אחמד טיבי: הוספתי לך שתי דקות. שלמה מולה (קדימה): הוויכוח הוא בעצם לאו דווקא רק ויכוח לאומי, שבו אנחנו גוררים את עצמנו בעצם לוויכוח קשה. אבל אנחנו צריכים לדבר על הפנים של החברה הישראלית – איזו חברה אנחנו רוצים שתתהווה כאן. זאת בעצם השאלה. זאת שאלה מהותית, רצינית ביותר. מי קובע האם המרקם החברתי-התרבותי של שלמה מתאים למרקם החברתי-תרבותי של ישראל? מה, קבוצה של אנשים יחליטו? למה? עכשיו, אני שואל. אני גם אומר לך, שי. אתה בא ואומר, בעצם מכשירים את המצב הקיים. אם מכשירים את המצב הקיים, למה צריך חוק? בשביל מה? למה צריך את החוק? אנחנו התווכחנו עליו בוועדה הרבה. ישראל חסון (קדימה): יש בג"ץ שדורש לבטל את המצב הקיים. אתה מבין? שי חרמש (קדימה): יתירה מכך, יש בג"ץ שמורה – – – שלמה מולה (קדימה): עכשיו זה עוד יותר חמור. אז אני אומר לך, זאת אומרת מה שאנחנו באים ואומרים – אתה אומר לי עכשיו: אני כן מחוקק חוק עוקף-בג"ץ. כאשר בג"ץ מפרש את החוקים במדינת ישראל, הוא בא ואומר: יש אפליה מובנית. ואז אתה בא ואומר: יאללה, בוא עכשיו נחוקק חוק עוקף. שי חרמש (קדימה): מולה, אתה חבר שלנו, תקשיב לנו רגע. בג"ץ הנחה אותנו, אמר הבג"ץ: אני לא עוסק בחקיקה. הדבר הזה ראוי, חִזרו למחוקק. היו"ר אחמד טיבי: אדוני, אדוני, אני לא הרשיתי לך. לא הרשיתי לך. בבקשה, תמשיך. שי חרמש (קדימה): סליחה. סליחה, אדוני היושב-ראש. אני מכבד אותך. היו"ר אחמד טיבי: אתה תחת אזהרה פעם שנייה. שלמה מולה (קדימה): הדבר הנוסף שאני רוצה לבוא ולהגיד – אני, בניגוד אולי לחברים אחרים, אני סיירתי ביישובים. לפני שבאתי לחוק באתי, הלכתי, ראיתי, התארחתי, ובאמת אני בחלק מהדברים בהחלט שוכנעתי, יש צורך מסוים באיזה סוג של ועדות. אבל בסופו של דבר, מה שאתה, ישראל, אני אומר לך, מה שאתה לא אומר – – – דודו רותם אומר את זה בריש גלי, בא ואומר: אני מחוקק את החוק הזה כדי להפלות ערבים. הוא אומר את זה בריש גלי. זה כתוב בפרוטוקול. אז איך אפשר בכל זאת להיות שלם עם חוק שכזה? ישראל חסון (קדימה): ואני אומר שאני לא. שלמה מולה (קדימה): אני בא ואומר, הצעת החוק הזאת היתה ראויה להיות נידונה. אין לי ספק שביישובים צריך שיהיה איזה תהליך של קבלה. אבל להכניס את המשפט הזה שיהיה אפשר לפסול אדם אם הוא לא מתקבל על רקע המרקם החברתי-תרבותי שלו? לא מתאים? אני חושב שאנחנו מפספסים את החוק. ודבר נוסף, אני בעד פיתוח הנגב והגליל. מדינת ישראל יכולה לבוא ולהגיד: אני נותן יותר משאבים, אני רוצה לתת לזוגות צעירים להגיע לכאן. אבל לא צריך ועדות קבלה בשביל זה. המדינה יכולה לתת יותר סובסידיה, יכולה לתת יותר הנחות, יכולה לתת יותר משכנתאות, יכולה לעודד צעירים להגיע ממרכז הארץ לפריפריה, גם לגליל, גם לנגב. אבל מה שקורה כאן, המדינה לא מציעה שום דבר, אבל אתה מייצר איזושהי קבוצה של אנשים עם יכולת כלכלית, שיהיו יחד, אבל האחרים לא יכולים להתקבל. לכן, הצעת החוק – במדינה שבה אנחנו רוצים שנהיה, מדינה רב-תרבותית, יש בעיה קשה מאוד בחקיקה כזאת. היו"ר אחמד טיבי: אני מודה לך. חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה. שבע דקות. ג'מאל זחאלקה (בל"ד): כבוד היושב-ראש, רבותי חברי הכנסת, גם בשעת לילה מאוחרת, לילה שייזכר כלילה ארור, מקולל, אנחנו מתייחסים להצעת חוק שאי-אפשר לטפל בה, אלא אם אנחנו מכניסים לדיון את נתוני הבסיס של הסכסוך בארץ הזאת. ונשאל את השאלה: של מי האדמה הזאת לעזאזל? שי חרמש (קדימה): למה "לעזאזל"? ג'מאל זחאלקה (בל"ד): ומי נתן זכות למאן דהוא למנוע מתושבי הארץ המקוריים לגור היכן שהם רוצים, למנוע מהם כערבים וכתושבי הארץ המקומיים, המקוריים, מלגור במולדתם-ארצם? החוק מנוסח גם הוא – אני חייב להשתמש במלה הזאת עוד פעם – בצורה נבזית, והנבזות טמונה באותו סעיף שמתנה קבלה באיזשהו תקנון פנימי של היישוב. וזה בעצם נותן לכל יישוב, כולל קיבוצים וכולל יישובים משותפים, להכניס אל תוך התקנון סעיפים שימנעו מערבים לגור בגלל היותם ערבים. לכן, העניין של השותפות לא עומד כאן, כי אי-אפשר להשתית. השאלה, על מה השותפות ועל מה משתיתים את השותפות? ואני אביא דוגמה חיה. למה לי לדבר על דברים תיאורטיים? אני יכול לצטט כאן מאותם יישובים כמו יובלים, כמו מנוף וכמו אבי"ב, שכתבו בתקנון שלהם דרישה להאמין ולאמץ את ערכי ההתיישבות הציונית. אחד היישובים הגדיל לעשות ואמר: אנחנו יישוב עם לכידות חברתית, אידיאולוגית, שמושתתת על ערכי הציונות, המורשת היהודית וההתיישבות הציונית. זה שותפות, אבל היא מדירה, מרחיקה ומונעת אזרחים ערבים. לכן, השאלה היא לא שאלה של שותפות או שכנות. זאת לא השאלה. השאלה היא, בסופו של דבר, בשורה התחתונה, כיצד ואיך ובאיזה צורה מונעים מאזרחים ערבים לגור. חוק מגורי הקבוצות מ-1950 של האפרטהייד בדרום-אפריקה – מדובר בהעתק נאמן למקור ונאמן לערכי האפרטהייד. ואותן טענות. הגזענים לא משתנים. אותן טענות. הזכות להתפתחות נפרדת, לשמירה על המרקם החברתי. אותן טענות. לא ישראל חסון, לא חרמש ולא רותם – אתם לא מקוריים. אני לא שמעתי טענה מקורית אחת כאן. רק תזכרו טוב מאוד של מי האדמה הזאת, לעזאזל. אנחנו אמרנו והצענו לכם הצעה לחיות ביחד, בשוויון מלא, ללא אפליה, ללא גזענות, ואתם דוחים את היד המושטת שלנו לחיים משותפים ואומרים לנו: אנחנו רוצים להפלות אתכם, אנחנו רוצים להשית עליכם משטר של אפרטהייד. ואתם דוחקים אותנו לפינה ומתפלאים שאנחנו צועקים ומתפלאים שאנחנו זועקים. אתם לא מבינים שכשאתם חותכים את הידיים שלנו, זב הדם שלנו. וכשמכים בנו ומענים אותנו, כואב לנו. אבל אתם רוצים גם לדכא, גם לדחוק, גם להיות גזענים, ותגידו לנו: תשבו בשקט. זה מה שאתם מבקשים. על איזה דמוקרטיה אתם מדברים? מי יאמין לכם כשאנחנו נציג בפני העולם את החוק הזה ונראה לכולם באותות ובמופתים שהוא העתק נאמן למקור הדרום-אפריקני שלו? אתם רוצים למנוע מתושבי הארץ המקוריים, הפלסטינים, לגור ביותר מ-70% מהמולדת, מהארץ, ואחר כך אתם הולכים לעולם ואומרים: אנחנו דמוקרטיה. זה הפך לבדיחה. זה הפך לבדיחה. ולכן, החוק הזה הוא פסול. כל אדם בעל מצפון יצביע נגדו, אבל הכנסת הזאת מלאה אנשים חסרי מצפון. מדובר בגזענים, אין הנחות לאף אחד ואסור לתת הנחות. אתם יודעים בדיוק, טוב מאוד, למה אתם רוצים את החוק הזה. אף אחד לא יכול לגלגל עיניים למעלה בטענה של תמימות: זו לא הכוונה שלנו. אני לא מאמין לכם. לא שכנעתם אותי. היו"ר אחמד טיבי: נא לסיים. ג'מאל זחאלקה (בל"ד): אני יודע, כבוד היושב-ראש, שמאחורי כל רשעות תמיד יש תירוצים. רשעים הם מלאי תירוצים, וגם לרשעות הזאת יש הרבה תירוצים. יש מניעים ויש מטרות. אני לא אומר שזה – איך אומרים? זה לא שטן, רוע בהתגלמותו ללא מניע וללא מטרה, אלא יש כאן רשעות וגזענות, שהיא בעצם גזענות קולוניאליסטית. היא לא שונה כהוא זה מגזענותם של רבני צפת. תודה רבה. היו"ר אחמד טיבי: תודה רבה. חברת הכנסת חנין זועבי. שבע דקות. ההצבעה הולכת ומתקרבת, כי אחד הדוברים לא נמצא פה. בבקשה, שבע דקות. חנין זועבי (בל"ד): אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, מי אומר שאין הצדקה לשמור על זהות, לשמור על תרבות ועל אפיונים של תרבות ושל זהות? מסכימים. יש זכות לשמור על תרבות, והיא זכותו של היחיד והיא זכותה של הקבוצה שלו, ועוד איך, אולם בענייני זכויות וזהויות צריכים להיות זהירים. שאלה של שמירה על תרבות קיימת כאשר ורק כאשר יש איום על תרבות ועל זהות. כאשר אין איום, אז לא על תרבות רוצים לשמור אלא על יתרונות. 82% מהאדמות של הערבים הופקעו. המדינה הזאת בנתה מאות ערים ויישובים ליהודים על הקרקע שהופקעה. המדינה שולטת בקרקע. היישובים הקהילתיים עצמם, שמדברים עליהם כאן, הוקמו על קרקע, על הקרקע שהופקעה מהערבים. המדינה שולטת, לא מתירה לערבים לבנות אפילו על 2% מהאדמה שנשארה ברשותם. אז הרוב שולט, הרוב אדון. הרוב שולט בקרקע ובייעודי הקרקע. לכן, לרוב הזה אין צורך להסתגר בשביל לשמור על תרבותו ועל זהותו. למה הרוב יסתגר? בשביל לשמור על האופי שלו? הרוב דווקא מתפשט ושולט בשביל לשמור על האופי שלו ובשביל לשמור על הריבונות שלו, כמו שכל רוב חזק עושה. אז מה, בשביל לשמור על זהות צריכים גם להתפשט וגם להסתגר בו בזמן? תחליטו מה אתם רוצים, להתפשט ולהפקיע אדמות ולהשתלט על האדמות של הערבים או להסתגר? שניהם ביחד אי-אפשר. פשוט לא משכנע. תחפשו תירוצים אחרים חוץ מאשר שמירה על זהות ושמירה על אפיונים. הרוב מתרחב, בונה פה, בונה שם, לא מכיר בכפרים שלמים, לא מכיר בבעלות הילידים על הקרקע. רוב כזה פשוט לא מסתגר, לא מסתגר בתוך קהילות קטנות של יישובים קהילתיים כאילו הוא הנרדף. רוב אלים כזה לא מסתגר על מנת לשמור על תרבותו וייחודו. זהו המיעוט שמסתגר, וההסתגרות היא תמיד, תמיד, ברירת המחדל של החלש, של המיעוט, והיא לעולם אינה בחירה חופשית של הרוב. הרוב מתפרע, הרוב מתפשט, הרוב עושה את הכול. הופך את ההיגיון, הופך תיאוריות פוליטיות שלמות, מייהד את הכול – את המרחב, את ההיסטוריה, את ספרי הלימוד, את העמותות, את המרצים, את שמות הכפרים, את הזיכרון הקולקטיבי, משכתב את ההיסטוריה. זה מה שהרוב עושה. אז תחליטו, אתם הרודפים או הנרדפים? תחליטו. לא עומדת מאחורי יוזמי החוק הזה התודעה של הרוב. גם לא עומדת מאחורי יוזמי החוק התודעה של מיעוט. מאחורי יוזמי החוק עומדת תודעה שהיא הרבה יותר גרועה משתיהן. מאחורי החוק הזה – (אומרת בשפה בערבית: טוב, רק כשג'מאל יסיים אמשיך. ג'מאל, קולך מגיע לפה.) היו"ר אחמד טיבי: אתה נקרא לסדר, ג'מאל זחאלקה. חנין זועבי (בל"ד): מאחורי החוק הזה עומד רוב עם פסיכולוגיה של מיעוט. מאחורי החוק הזה עומדת אלימות של רוב, עם תחושת המסכנות והנרדפות של המיעוט. זה הכי קטסטרופלי שיכול להיות. הקטגוריה הכי גרועה. רוב רודן עם פסיכולוגיה של קורבן נרדף. אז זה לא בדיוק הסיפור של שמירה על זהות. יש סיפור אחר מאחורי החוק הזה. המטרה היא דווקא להדיר, לא לראות ערבים בסביבה. זה מה שאומרים ורוצים 74% מהיהודים במדינה. העניין אפילו אינו עניין של שליטה, העניין הוא שלא רוצים לחיות עם ערבים, לא רוצים לשמוע ערבית, לא רוצים להכיר במציאות המרה הזאת, שכנראה באנו לארץ לא ריקה. דרך אגב, נטייה טבעית היא לגור עם אנשים שלא כל כך שונים מאתנו. זה עניין טבעי, זה עניין אנושי, אפילו לחפש אנשים שדומים לנו בסגנון החיים. זה משעמם, אבל זה מאוד טבעי. אבל לחפש הרמוניה זה שונה מאשר לכפות הרמוניה, ולכפות הרמוניה מטעם הרוב על המיעוט זה כבר סיפור של שתלטנות. לכפות הרמוניה זה גזענות, כי זה מלווה בשנאת האחר. לכפות הרמוניה מטעם הרוב על המיעוט זה אפרטהייד. המחוקקים אומרים שהחוק אינו גזעני, שהפרשנות הזאת של גזענות עושה להם עוול. אז בואו תראו איך האנשים "הרגילים", הרגילים גם לגזענות, מפרשים את החוק. כותבים – אני ראיתי את זה באתר של חברת הכנסת יחימוביץ: מטרתה של החקיקה של חוק ועדת הקבלה היא למנוע השתלטות של ערבים או חרדים על יישובים, וזה אכן הכרחי. אנחנו צריכים להיות בעד מציאות של מדינה דמוקרטית שבה יש היגיון, יש הצדקה מוסרית ופוליטית לחוקים שיגנו וישמרו על התרבות ועל הזהות של קבוצות שונות באוכלוסייה. קריאה: – – – חנין זועבי (בל"ד): אולם, זה מאוד שונה מאפרטהייד והפרדה לאומית במגורים ובקרקעות, ובקרקעות שהן שלנו, של הערבים. תודה. היו"ר אורי מקלב: תודה רבה לחברת הכנסת חנין זועבי. חבר הכנסת מיכאל בן-ארי – לא נמצא. חבר הכנסת אחמד טיבי, בבקשה; אחרון הדוברים, ודאי. בבקשה, אדוני. אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל): אחרון הדוברים, אני אחרון הדוברים. הוכרז. יש תקנון. הוכרז. היו"ר אורי מקלב: כן, כן, בבקשה. מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי): רגע, הוא רשום בדוברים? אני צריך להבין, הוא רשום בדוברים? אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל): אדוני היושב-ראש, יש מבול של הצעות שנאה בכנסת הזאת. הכנסת הזאת היא הכנסת הקיצונית ביותר, הקשה ביותר, האכזרית ביותר והגזענית ביותר. אני משמש כחבר כנסת, אדוני היושב-ראש, מאז 1999. היו הרבה מופעי שנאה, הצעות פה ושם, אבל כנסת שבאופן סיסטמטי, שבוע אחרי שבוע, מצביעה ומקבלת ברוב אוטומטי דורסני כל הצעת חוק מתלהמת, קיצונית, מלאת שנאה לערבים באשר הם ערבים – לא היתה כנסת כזאת. לא היתה כנסת כזאת. אין, אין שבוע כמעט שלא עובר חוק כזה. ולכן, אני – אתם מפריעים לי, אדוני היושב-ראש. היו"ר אורי מקלב: בבקשה. אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל): תודה. ולכן, נשאלת השאלה: מה הסיבות לאפיון של הכנסת השמונה-עשרה, שהיא הכנסת הגזענית ביותר? מה האידיאולוגיה מאחורי ההבחנה? א. דעת קהל. הגזענות הפכה להיות "מיינסטרים" בחברה הישראלית, נכון, אבל יש גם ביטוי של הפיכת הגזענות ל"מיינסטרים", והוא קיומה של מפלגה שלמה, שהפרקטיקה שלה, ההתנהלות שלה, דרך החיים, ההשקפה, האידיאולוגיה היא גזענות, היא שנאת האחר, שנאת הערבי. היא פורטת על הנימים היצריים, מזינה את הגזענות ברחוב וניזונה ממנה. השנאה לערבים ולחברי הכנסת הערבים היא "טיקט" מנצח. זה מתבטא בקלפי ולכן מגבירים ומשדרגים את השנאה והגזענות. למפלגה הזאת קוראים ישראל ביתנו. היא עומדת מאחורי הרוב המוחץ של החוקים המובאים כאן לכנסת להצבעה. אין חוק שיש בו אלמנט של שנאה לערבים, שנאה לפלסטינים, דיכוי, הדרה, אדנות, דחיקה, שלא עובר, גם אם יש בו סעיף שמדבר על עיגול הריבוע. הכול עובר. הקואליציה מתגייסת באופן אוטומטי ומצביעה כאיש אחד בעד הצעות שלפעמים בגרמנית היו נשמעות אחרת. היהודים, יותר מאחרים, צריכים להכיר את ההיסטוריה שלהם, לקרוא היטב את ההיסטוריה היהודית ולראות מאיזה סוג של הדרה וגזענות ודחיקה סבלתם, איזה חוקים חוקקו נגד היהודים באירופה. מה אומרים הרבנים היום ברחובות? איזה פסקי הלכה יש? איסור על נישואי תערובת – אתם זוכרים את זה מאיפשהו? או שמא צריך ערבי כאן מעל הדוכן שיזכיר לכם מה ההיסטוריה שלכם? אורי אריאל (האיחוד הלאומי): מה זה החוצפה הזאת עכשיו? מה, בגלל שמאוחר פה? אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל): האמת היא שחלק מכם עובר תהליך של הכחשה. הוא חושב שהוא הקורבן התמידי, הוא הקורבן של היום, כאשר הוא יום-יום מפיל קורבנות, או פיזית או זהותית – מפיל קורבנות וזועק לשמים: הצילו. מפיל קורבנות וזועק לשמים: מתנפלים עלי. דוד רותם (ישראל ביתנו): הקוזק הנגזל – – – מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי): – – – אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל): והנציגים – הכנסת הזאת יש בה נציגות מובהקת של תיאוריה גזענית שהוצאה מחוץ לחוק שפורחת כאן. רבים נוהרים אחריה. תיאוריה כהניסטית, שנאה מהולה באנטי-ערביות בדם של האנשים. מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי): – – – אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל): ולכן, נשאלת השאלה: איזה פרקים בהיסטוריה שלכם החסרתם? איזה פרקים בהיסטוריה שלכם החסרתם? נסים זאב (ש"ס): תגיד לי – – – השיעים שוחטים את הסונים – – – היו"ר אורי מקלב: חבר הכנסת נסים זאב, חבר הכנסת נסים זאב. נסים זאב (ש"ס): – – – לך תראה מה קורה בסוריה. אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל): אדוני היושב-ראש. היו"ר אורי מקלב: אני אגן עליך. אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל): תודה רבה. חוק ה"נכבה", חוק הנאמנות, חוק ועדות הקבלה – ואתם יודעים היטב למה הבאתם את החוק הזה. אגב, סוד גלוי הוא שגם כיום פרקטית יש סלקציה. מה? ערבים נוהרים? א. ערבים לא נוהרים, לא לקיבוצים ולא ליישובים, כדי להתגורר שם; ב. כשהם נוהרים, מקבלים אותם היום, בלי חוק? אבל למה, לעזאזל, אתם רוצים לעגן את הסלקציה הנוראה, הגזענית הזאת, בחוק שייכנס לספר החוקים? מה האיום על היישובים so called קהילתיים? מה האיום פתאום? מי מאיים לבוא לגור באבי"ב או בקיבוץ זה או אחר? בקיבוץ של שי חרמש יש ערבים שמתדפקים על הדלת? מאיימים על ההרמוניה והלכידות החברתית? אני לא בעד שערבים ינהרו ליישובים האלה, אני אומר את זה בריש גלי. אמרתי בצורה ברורה ביותר, ואנחנו חוזרים ואומרים: יש הבדל בין רוב ומיעוט בכל חברה דמוקרטית הקוראת לעצמה חברה שוויונית. יש זכויות למיעוט, יש הגמוניה לרוב. רוב בדרך כלל לא חושש, מיעוט חושש. מיעוט רשאי לשמור על ייחודו. הוא חייב לשמור על הזהות שלו ועל הייחוד שלו, ומותר לו, אם ירצה, לפרוץ את המצור של הקולקטיב הקטן, להתגורר ביישוב אחר, לפרוץ ולגור בעיר, בעיר הספר, במטרופולין, בקיבוץ, אם הוא רוצה. אבל הם לא רוצים. הרוב לא צריך לחשוש, כי הוא חזק, הוא השליט. יש לו המפתחות, הוא פותח, הוא סוגר, הוא מכניס, הוא מגרש. המיעוט לא יכול. כפי שאין סימטריה בין כובש לנכבש, אין סימטריה בין רוב למיעוט במדינה הקוראת לעצמה מדינה דמוקרטית. אני כל שנה מגיש הצעת חוק להקצאה שוויונית של קרקע, אדוני היושב-ראש, ותמיד דוחים, והממשלה מתגייסת כדי להפיל את החוק הזה, והוא נופל. אז גם לא נותנים חלקות לערבים, גם אין תוכניות מיתאר, גם לא בנו ולו יישוב ערבי אחד מאז קום המדינה, לא בגליל ולא במשולש. ובסוף, אם יש אופציה אצל אחד, פה או שם, לפרוץ את המצור, את התשתיות הלקויות, את היעדר הכבישים והיעדר המתנ"סים, אתם רוצים לחסום בחוק את האופציה הזאת. אדוני היושב-ראש, יש למיעוט זכות לייחוד. אני רוצה להזכיר לאלה ששכחו היסטוריה: היה מקרה של מר אלטשולר. אלטשולר היה יהודי חילוני, שהיה בעל מסעדה בתל-אביב בתקופת המנדט הבריטי. עיריית תל-אביב, בזמנו, קנסה אותו מכיוון שפתח את המסעדה בשבת. הוא פנה לבית-המשפט המנדטורי, ובשל הפנייה הזאת הוציאו אנשי רוח, אישי ציבור מתל-אביב, כרוז נגדו. רוב אלה שהוציאו כרוז נגדו היו חילונים. הם פנו אליו בטענה כי הוא פוגע בייחוד שלהם כיהודים; בתקופת המנדט. התנהלות זאת והתנהגות זאת היא אופיינית למיעוטים. כך גם המיעוט הערבי, מצד אחד רוצה לשמור על הייחוד שלו כמיעוט – ורוצה לפרוץ, אם תינתן לו האפשרות, את המצור עליו ועל זהותו. הנרטיב שלו הוא בלתי ניתן לערעור. הוא קם לתחייה. לכן הוא מדאיג את הרוב. אדוני היושב-ראש, אם בהיסטוריה עסקינן, אני רוצה – פתחתי ודיברתי על השנאה. על השנאה הנוראה. אורי אריאל (האיחוד הלאומי): עד מתי – – – אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל): אני מבין שזה מציק לכם, מה שאני אומר. מה שעתיד, יציק לך עוד יותר. אבל תקשיב היטב. כיהודי תקשיב היטב למה שאני אומר. כיהודים תקשיבו היטב למה שאני הולך לומר עכשיו. תלמדו שיעור בהיסטוריה. שי חרמש (קדימה): הרחקת לכת. אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל): תקשיב. אדוני היושב-ראש, דיברתי על השנאה, שהיא החוט המלכד, האידיאולוגיה המלכדת של חלקים בבית הזה; בעיקר של מפלגה אחת כאן, שנגררים אחריה רבים. בלי לקשר או להשוות, ועידת ואנזה, אדוני היושב-ראש – תקשיב טוב לכל מלה שאני הולך להגיד, תקשיב טוב לכל מה שאני הולך להגיד – להבדיל אלף אלפי הבדלות, כאשר – – – היו"ר אורי מקלב: חבר הכנסת טיבי, רק הזמן עבר. אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל): אוקיי. מפריעים לי, אני מסיים. בוועידת ואנזה, להבדיל אלף אלפי הבדלות, ואני לא מדבר על "הפתרון הסופי", כאשר התכנסו 14 נציגים באותה וילה בברלין, נסקרה המדיניות שיש לנהוג כלפי יהודים. ונאמר שם שהמרכיבים העיקריים הם דחיקת היהודים מתחומי החיים ומרחב המחיה של העם הגרמני. אורי אריאל (האיחוד הלאומי): חצוף אחד. מנוול אחד. אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל): תקשיב טוב. אני לא מדבר, לא על הרג, לא על "פתרון סופי". דחיקה ממרחב המחיה. נסים זאב (ש"ס): – – – אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל): ואז, ואז – – – קריאות: – – – נסים זאב (ש"ס): – – – אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל): ואז קם אחד היושבים – – – נסים זאב (ש"ס): תרד כבר, מנוול. אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל): קם אחד היושבים – – – נסים זאב (ש"ס): תרד כבר. היו"ר אורי מקלב: חבר הכנסת נסים זאב. בבקשה. נסים זאב (ש"ס): מסית ומדיח – – – אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל): אתה לא יודע על מה אתה מדבר. את ההיסטוריה שלך אתה לא יודע. היו"ר אורי מקלב: חבר הכנסת נסים זאב. חבר הכנסת נסים זאב, שב בבקשה. נסים זאב (ש"ס): – – – אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל): אתה לא יודע על מה אני מדבר בכלל. היו"ר אורי מקלב: חבר הכנסת נסים זאב, תשב. נסים זאב (ש"ס): תרד. לך לישון. תרד, מנוול אחד. תרד מפה. אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל): אתה לא יודע על מה אני מדבר. היו"ר אורי מקלב: – – – הסדרנים, בבקשה. חבר הכנסת נסים זאב, שב במקום בבקשה. אני קורא אותך לסדר פעם ראשונה. נסים זאב (ש"ס): – – – היו"ר אורי מקלב: אתה לא נותן את הרשות. בבקשה, שב במקום. שב במקום. חבר הכנסת טיבי, רק – – – נסים זאב (ש"ס): עוד חמש דקות – – – היו"ר אורי מקלב: אני אתן לו כמה שאני אחשוב שאני אתן לו. אורי אריאל (האיחוד הלאומי): – – – תלך לעזאזל ותרד מהבמה. היו"ר אורי מקלב: חבר הכנסת נסים זאב, בבקשה תשב במקום. חיים אורון (מרצ): די, די, די. אורי אריאל (האיחוד הלאומי): מה די? מה די? מה, מדברים פה על השואה. אתה מהשואה. אתה מצדיק אותו? היו"ר אורי מקלב: אנחנו מאפשרים לך להמשיך לדבר. חבר הכנסת אחמד טיבי, בבקשה. אורי אריאל (האיחוד הלאומי): מה אתה עושה ככה? שמעת אותו. יש גבול גם לדברים האלה. נסים זאב (ש"ס): אדוני היושב-ראש – – – היו"ר אורי מקלב: תודה רבה. אני שמעתי. בסדר, אני מנהל. תודה. שב במקום. אורי אריאל, שב במקום. קריאות: – – – אורי אריאל (האיחוד הלאומי): – – – היו"ר אורי מקלב: אני מבקש ממך לשבת במקום. הוא ימשיך לדבר, הוא יסיים במשפט אחרון. אורי אריאל (האיחוד הלאומי): – – – נסים זאב (ש"ס): – – – היו"ר אורי מקלב: תודה, תודה רבה. לא תנהלו לי פה. חבר הכנסת נסים זאב, אני קורא אותך לסדר פעם ראשונה. בבקשה. חבר הכנסת נסים זאב, שב, אני קורא אותך לסדר פעם ראשונה. בבקשה. אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל): אדוני היושב-ראש – – – מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי): – – – היו"ר אורי מקלב: חבר הכנסת אחמד טיבי, תמשיך לדבר. חבר הכנסת בן-ארי, חבר הכנסת בן-ארי, אני מבקש. מוחמד ברכה (חד"ש): – – – היו"ר אורי מקלב: חבר הכנסת ברכה, חבר הכנסת ברכה, אתה מפריע לחבר סיעתך. אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל): אדוני, לסיום אני אומר את הדברים גם כשהם קשים, כי החוק לגבינו, והחוקים האלה, שמטרתם לדחוק את הערבים ממרחב המחיה, כאן, בארץ הזאת שבה נולדנו, שבה נולדנו – – – אורי אריאל (האיחוד הלאומי): תלך מפה לרמאללה. נסים זאב (ש"ס): אתם, יש לכם גן-עדן פה. אורי אריאל (האיחוד הלאומי): לך לרמאללה – – – היו"ר אורי מקלב: חבר הכנסת אורי אריאל, אורי אריאל, תן לו לסיים לדבר. אורי אריאל (האיחוד הלאומי): לא אתן לו. היו"ר אורי מקלב: אתה לא תיתן לו? אורי אריאל (האיחוד הלאומי): לא. לא. היו"ר אורי מקלב: אני אגיד לך לצאת החוצה אם אתה לא תיתן לו. אורי אריאל (האיחוד הלאומי): – – – נסים זאב (ש"ס): – – – כל הזכויות. היו"ר אורי מקלב: חבר הכנסת נסים זאב, אני קורא אותך לסדר פעם שנייה. חבר הכנסת זאב, אני אוציא אותך. אורי אריאל (האיחוד הלאומי): – – – נסים זאב (ש"ס): – – – היו"ר אורי מקלב: הוא ימשיך לדבר, משפט סיום. הוא יסיים להגיד את המשפט שלו. זה לא יעזור. נסים זאב (ש"ס): שיסיים כבר, לעזאזל. היו"ר אורי מקלב: תודה רבה. לא לפי הקצב שלך. נסים זאב (ש"ס): שילך לשבת – – – היו"ר אורי מקלב: חבר הכנסת נסים זאב. מוחמד ברכה (חד"ש): מי אתה שתגיד לו – – – היו"ר אורי מקלב: חבר הכנסת ברכה, תן לו בבקשה להמשיך לדבר. מוחמד ברכה (חד"ש): מה – – – אז גם אתה מנוול. עפו אגבאריה (חד"ש): גם אתה מנוול. גם אתה מנוול. היו"ר אורי מקלב: חבר הכנסת אגבאריה, חבר הכנסת אגבאריה, אל תפריע לו. תן לו להמשיך לדבר. כולם כבר התעוררו. הצלחנו לעורר את כולם. בבקשה. אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל): אדוני היושב-ראש, באותה ועידה התכנסו 14 איש – – – אורי אריאל (האיחוד הלאומי): – – – היו"ר אורי מקלב: חבר הכנסת אורי אריאל, אני מבקש ממך. אורי אריאל (האיחוד הלאומי): אני שמעתי אותו – – – היו"ר אורי מקלב: תן לו להמשיך לסיים את המשפט שלו. הוא יכול לסיים, ואתה לא תצנזר את הדברים שלו. משפט סיום, תן לו משפט סיום. אתה לא נותן לו לדבר. אורי אריאל (האיחוד הלאומי): אני לא אתן לו לדבר פה. היו"ר אורי מקלב: אז אתה תצא החוצה. אני קורא אותך לסדר פעם ראשונה. נסים זאב (ש"ס): הוא לא ידבר דברי בלע. היו"ר אורי מקלב: חבר הכנסת נסים זאב, עכשיו אני אוציא אותך. לא תהיה לי ברירה. אני אוציא אותך ממש. עפו אגבאריה (חד"ש): תוציא אותם, מה קרה? תוציא אותם. היו"ר אורי מקלב: בפעם הבאה של הפרעה, אני אוציא אותך החוצה. עפו אגבאריה (חד"ש): תוציא אותם. תוציא אותם, מה קרה? היו"ר אורי מקלב: תודה רבה. אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל): אמרתי בתחילת דברי, בלי להשוות, עם אלף אלפי הבדלות, באותה ישיבה התכנסו 14 איש ודיברו על דחיקת היהודים ממרחב המחיה ומתחומי החיים. גם כאן מרגישים הערבים שדוחקים אותם ממרחב המחיה, ובעיקר מאדמתם שלהם – – אורי אריאל (האיחוד הלאומי): לך לעזה. אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל): – – שבראשית הופקעה מהם, וכעת אוסרים עליהם לגור עליה. נשאלה השאלה של אחד ממפקדי הישיבה ההיא – – – היו"ר אורי מקלב: נא לסיים. אורי אריאל (האיחוד הלאומי): – – – אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל): – – – נשאלה השאלה, שממשיכה להדהד עד עצם היום הזה. נסים זאב (ש"ס): – – – אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל): אמר ראש הישיבה: אחרי שנגרש את היהודים, מה נעשה עם כל השנאה שנשארת? נסים זאב (ש"ס): – – – אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל): ואני שואל אותך, ליברמן, ואני שואל את ישראל ביתנו, ואת כל הגזענים – – קריאות: או, או. היו"ר אורי מקלב: חבר הכנסת – – – אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל): – – לאיפה תובילו את השנאה אחרי שתגרשו אותנו? נסים זאב (ש"ס): – – – אורי אריאל (האיחוד הלאומי): – – – היו"ר אורי מקלב: חבר הכנסת נסים זאב, אני קורא אותך לסדר פעם שלישית. נא להוציא את חבר הכנסת זאב. אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל): לאיפה תובילו ותוליכו את השנאה? היו"ר אורי מקלב: חבר הכנסת נסים זאב, נא לצאת. אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל): בוז לכם. אורי אריאל (האיחוד הלאומי): – – – נסים זאב (ש"ס): – – – היו"ר אורי מקלב: חבר הכנסת נסים זאב, נא לצאת. אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל): בוז לכם, חבורה של גזענים, של פאשיסטים. נסים זאב (ש"ס): או. או. או. אורי אריאל (האיחוד הלאומי): – – – היו"ר אורי מקלב: חבר הכנסת נסים זאב, נא לצאת החוצה. אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל): – – – מההיסטוריה של העם היהודי. נסים זאב (ש"ס): קדאפי. אורי אריאל (האיחוד הלאומי): לך לעזה. אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל): אתם לא מביישים כל ערך דמוקרטי, אתם מביישים כל ערך אנושי. ואני ממשיך להטיח בכם מעל הדוכן הזה – – אורי אריאל (האיחוד הלאומי): – – – נסים זאב (ש"ס): – – – היו"ר אורי מקלב: חבר הכנסת נסים זאב, בבקשה לצאת החוצה. חבר הכנסת נסים זאב. אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל): – – לאיפה תובילו את השנאה – – היו"ר אורי מקלב: חבר הכנסת אורי אריאל, אני קורא אותך לסדר פעם שנייה. אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל): – – ואת הגזענות? אורי אריאל (האיחוד הלאומי): לך לעזה. (חבר הכנסת נסים זאב יוצא מאולם המליאה.) היו"ר אורי מקלב: אורי אריאל, אני קורא אותך לסדר פעם שנייה. תודה רבה. חבר הכנסת אחמד טיבי, תודה רבה. אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל): לאיפה תובילו את השנאה הזאת? חבורה של גזענים גמדים. היו"ר אורי מקלב: נא לסיים. תודה רבה. אורי אריאל (האיחוד הלאומי): – – – אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל): בוז לך ובוז לכם. היו"ר אורי מקלב: תודה רבה לחבר הכנסת אחמד טיבי. רבותי, לפני שאנחנו נעבור להצבעה – – – אורי אריאל (האיחוד הלאומי): – – – היו"ר אורי מקלב: אורי אריאל, בבקשה. אתה כבר בקריאה לסדר פעם שנייה. חבר הכנסת מיכאל בן-ארי, בבקשה, שלוש דקות מהצד. רבותי, נא לא להפריע. מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי): אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, זה שנאם כאן קודם חושב שהזיכרון שלנו קצר. הוא, שהיה יועץ של רב המרצחים, יורשו של היטלר – – חנא סוייד (חד"ש): שב – – – מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי): – – יורשו של היטלר, שרצח פה נשים וילדים. זה שהתחבק עם מועמר קדאפי ולא נתן לו שמלה. זה אחמד טיבי, שאמר: אנחנו נטפל בגלעד שליט. זה אחמד טיבי שאמר כאן – – אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל): אורי – – – היו"ר אורי מקלב: הוא בזכות דיבור. מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי): – – ערבים – – – היו"ר אורי מקלב: יש לו זכות דיבור. הוא נמצא ברשימה, יש לו זכות דיבור. אני גם מגן על המיעוט. מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי): אני מזמין אתכם, חברי הכנסת, להיכנס לאתר YouTube ולכתוב "אום-אל-פחם". בסרט הראשון שמופיע רואים את אחמד טיבי בהפגנה, ששם צועקים "אטבח אל-יהוד". אני רוצה להזכיר לכולם, לא צריך להיות היסטוריון או ללמוד איזה תואר שני או תואר שלישי באוניברסיטה כדי לדעת מי היו ממשיכיהם של הנאצים ושותפיהם, מי היה חאג' אמין אל-חוסייני, מי אמר ב-1948 שהם ישמידו אותנו ויזרקו אותנו אל הים, מי ניסו לעשות את זה שוב פעם ושוב פעם, והכינו אתכם שוק על ירך. גאלב מג'אדלה (העבודה): – – – מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי): רבותי חברי הכנסת, אדוני גאלב מג'אדלה, אתה ממש לא – – – היו"ר אורי מקלב: גאלב, באמת, ההערות שלך מיותרות. מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי): שב בשקט ותשתוק. זה הכול. שב בשקט ותשתוק. היו"ר אורי מקלב: חבר הכנסת בן-ארי, אל תעזור לי לנהל את הישיבה. יש לך משפט לסיום, חבר הכנסת בן-ארי. גאלב מג'אדלה (העבודה): – – – היו"ר אורי מקלב: חבר הכנסת בן-ארי, בבקשה, משפט לסיום. מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי): רבותי חברי הכנסת, אני מדבר אל אחי חברי הכנסת. הטיעון של מיעוט הוא טיעון ריק, כיוון שהמיעוט הזה הוא שותף למיליונים רבים, מאות מיליונים רבים של שונאינו בעולם. כשהתקיפו אותנו מעירק, הם רקדו על הגגות ושרו "יא סדאם, יא חביב, אודרוב אודרוב תל-אביב". לא התנחלויות, לא את יצהר, לא את טלמון – אודרוב – – – היו"ר אורי מקלב: תודה, חבר הכנסת בן-ארי. מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי): לא, לא עברו לי שלוש דקות. הוא, היה לו עשר דקות, 20 דקות. היו"ר אורי מקלב: תודה רבה. אתה יודע שנתתי לך לפנים משורת הדין. מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי): לכן, אל תתרגשו. האנשים האלה שותפים לשונאינו. יש פה חבר כנסת שמתהדר בזה שבזמן שחיילי צה"ל הגנו על עם ישראל שהותקף מעזה, הוא עשה הפגנות נגד חיילי צה"ל. אז הם בוכים כאן שהם מיעוט? הם לא מיעוט, הם אויב ששותף למאות מיליונים מאויבינו. וכל עוד אתם כאלו, לא תהיה לכם שום זכות דיבור. תודה רבה. היו"ר אורי מקלב: תודה רבה לחבר הכנסת מיכאל בן-ארי. ישיב על הדברים השר יוסי פלד, בבקשה, בדברי תשובה קצרים. נסים זאב (ש"ס): דיברו עלי – – – היו"ר אורי מקלב: תודה רבה. אתה עוד נמצא כאן בחסד בפנים, אתה יודע מזה. גאלב מג'אדלה (העבודה): דיברו על התופעה, לא עליך. על התופעה. נסים זאב (ש"ס): אז מגיע לי עשר דקות, אם ככה. גאלב מג'אדלה (העבודה): אבל לא עליך דיברו, על התופעה. השר יוסי פלד: אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת – – – היו"ר אורי מקלב: חבר הכנסת נסים זאב, אתה יודע שאתה נמצא בהתליה. נסים זאב (ש"ס): עלי, חמש דקות – – – היו"ר אורי מקלב: חבר הכנסת נסים זאב, אתה יודע שאתה עדיין בחוץ כמעט. אני הרשיתי לך לחזור, אבל לא בשביל שתפריע שוב. אתה רוצה לשבור שיא – שהוציאו אותך פעמיים תוך שתי דקות? השר יוסי פלד: אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, אני לא התכוונתי בבוקר זה לדבר. אני מתקומם תמיד, ואני מתקומם גם כעת, שמדי פעם ולעתים יותר מדי תכופות מזכירים ונושאים את שם השואה לשווא. אני מבקש באופן אישי, כאחד שבא משם, ואני מבקש באופן לאומי למחות על הדבר הזה. אין שום דבר שאני מכיר שהוא בכלל בר-השוואה למה שהיה לעם שלנו שם. לפני שנה וחצי יצא לי להיות בביקור באותו מקום שהוזכר, ואנזה, מקום יפהפה, באמת יפה. בניין יפהפה, אגם יפה. הכול ירוק. המקום היותר מזוויע שכפות רגלי דרכו בו. שם לא החליטו להרחיק את היהודים, אחמד טיבי; אני ראיתי את הפרוטוקולים של הדיונים, והסיכום של הדיון רשום על הקיר. והמטרה: 11 מיליון יהודים לא יגורשו, 11 מיליון יהודים יירצחו. זו היתה המטרה של המפגש בוואנזה. והיו שם דיונים נוקבים מאוד, דרך אגב. ואני אגיד לך מה כתוב בפרוטוקולים בדיונים האלה. יש ויכוח בין משתתפי הוועידה הנוראה הזו. קם שם אחד המשתתפים ואומר: אני קיבלתי חצי מיליון יהודים, ביכולתי – הרבה יותר. ואני אומר לכם שלנסות לקשור את הנושא הזה לכל דיון שהוא כאן, נכון לרגע זה – עד שאני הייתי שותף בשנתיים האחרונות – אין שום יכולת מוסרית, ערכית. ואני, אם הייתי במקום חלק מהחברים פה, כשדיבר חבר הכנסת אחמד טיבי, מתוך קדושה לאחינו, לאמותינו, לאבותינו, לא הייתי מגיב ונותן לו לרדת בשקט, כי אין תגובה למה שקרה כתוצאה מוועידת ואנזה. ואני חוזר ואומר, אני מצטער באופן אישי. אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל): אתה מעוות את הדברים שלי. היו"ר אורי מקלב: חבר הכנסת אחמד טיבי, נא לא להפריע לו. יריב לוין (הליכוד): אל תפריע לו. תתבייש לך. תתבייש. היו"ר אורי מקלב: חבר הכנסת אחמד טיבי, לא להפריע לו. אורי אריאל (האיחוד הלאומי): לך לעזה. אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל): אבל זה כואב לכם, כי אתם עושים – – – יריב לוין (הליכוד): תתבייש לך. היו"ר אורי מקלב: חבר הכנסת יריב לוין, הוא אמר לא להפריע, הוא גם התכוון לא להפריע לו. השר יוסי פלד: אני מצטער – – – היו"ר אורי מקלב: תנו לו להשאיר את הדברים שלו עם הרושם של הדברים שלו. השר יוסי פלד: אני מצטער – כמו שאמרתי בתחילת דברי – אני מצטער וכואב באופן אישי ובאופן לאומי שהנושא הזה בכלל עולה לדיון או מוזכר בכל הקשר שהוא, בכל נושא שהוא. הוא איננו בר-השוואה לשום דבר. תודה. היו"ר אורי מקלב: תודה רבה לשר יוסי פלד. אני גם מקווה שדבריך קצת ירגיעו את הדיון הזה. אנחנו עוברים להצבעה על ההסתייגויות. לפני כן, חבר הכנסת דב חנין, אולי תנחה אותנו, כי אתה מייצג את קבוצות המסתייגים. דב חנין (חד"ש): תודה רבה, אדוני היושב-ראש, בשם קבוצות המסתייגים – אנחנו מבקשים להצביע על שתי הסתייגויות עקרוניות, שהן הסתייגויות לשם החוק ומבטאות נכון יותר את מטרתו האמיתית של החוק. ההסתייגויות האלה נמצאות בעמוד 6 בדפי ההסתייגויות הצהובים. ההסתייגות הראשונה שאנחנו מבקשים להצביע עליה היא ההסתייגות שאומרת שבסעיף 1, בסופו, יבוא – – היו"ר אורי מקלב: ועדות סינון. דב חנין (חד"ש): – – בשם החוק, "הכשרת סלקציה במקום מגורים". ההסתייגות השנייה שאנחנו מבקשים להצביע עליה היא ההסתייגות שלאחר מכן, שבשם החוק יופיע בסוגריים: "הכשרת אפליה לאומית וחברתית". היו"ר אורי מקלב: ה"לחלופין", אתה מתכוון. דב חנין (חד"ש): "הכשרת אפליה לאומית וחברתית". היו"ר אורי מקלב: ה"לחלופין", אתה מתכוון. בסדר. רבותי, בבקשה. אם כך, אנחנו מצביעים על שתי הסתייגויות: ההסתייגות הראשונה, בעמוד 6, זה התיקון לסעיף 1 לפקודת האגודות השיתופיות, שבסופו יבוא "הכשרת סלקציה במקום מגורים" – הסתייגות של חברי הכנסת מוחמד ברכה, חנא סוייד, דב חנין ועפו אגבאריה; קבוצת חד"ש. מי בעד? מי נגד? הצבעה מס' 25 בעד ההסתייגות – 15 נגד – 35 נמנעים – אין ההסתייגות של קבוצת סיעת חד"ש לסעיף 1 לא נתקבלה. היו"ר אורי מקלב: בעד – 15, נגד – 35. לפיכך אני קובע שההסתייגות לא התקבלה. נעבור להצבעה על ההסתייגות הבאה, שהיא לחלופין, תיקון סעיף 1, "הכשרת אפליה לאומית וחברתית", כפי שציינת, חבר הכנסת דב חנין. אנחנו נעבור להצבעה. מי בעד? מי נגד? מי נמנע? הצבעה מס' 26 בעד ההסתייגות – 18 נגד – 35 נמנעים – אין ההסתייגות לחלופין של קבוצת סיעת חד"ש לסעיף 1 לא נתקבלה. היו"ר אורי מקלב: בעד – 18, נגד – 35. לפיכך אני קובע שגם הסתייגות זו לא התקבלה. אם כך, נעבור עכשיו להצבעה – – – דב חנין (חד"ש): אדוני היושב-ראש, בשם קבוצות המסתייגים אני רוצה – – – היו"ר אורי מקלב: אתה התייחסת רק לעמוד 6 עד עכשיו? אתה עדיין בסעיף 1 בעמוד 6? דב חנין (חד"ש): לא לא, אני רוצה לומר משהו יותר כללי. בשם קבוצות המסתייגים – אנחנו מסירים את ההסתייגויות שלנו עד סוף החוק ומבקשים לעבור להצבעה בקריאה שנייה. היו"ר אורי מקלב: תודה רבה לך, חבר הכנסת דב חנין. אם כך, אנחנו מצביעים על כל החוק, בנוסח שהתגבש בוועדה. לפיכך אנחנו מצביעים עכשיו על החוק עצמו. מי שבעד – הוא בעד החוק. מי שנגד מתנגד לחוק. בבקשה, הצבעה בקריאה שנייה כמובן. הצבעה מס' 27 בעד סעיפים 1–5, כהצעת הוועדה – 35 נגד – 20 נמנעים – אין סעיפים 1–5, כהצעת הוועדה, נתקבלו. היו"ר אורי מקלב: בעד – 35, נגד – 20. לפיכך אני קובע שהצעת חוק זו התקבלה בקריאה שנייה, בנוסח ב' שהוגש בוועדה. אדוני היושב-ראש, אפשר לעבור להצבעה בקריאה שלישית? בבקשה. הצבעה, רבותי. הצבעה מס' 28 בעד החוק – 35 נגד – 20 נמנעים – אין חוק לתיקון פקודת האגודה השיתופית (מס' 8), התשע"א–2011, נתקבל. היו"ר אורי מקלב: בעד – 35, נגד – 20. לפיכך אני קובע שהצעת חוק לתיקון פקודת האגודה השיתופית (מס' 8), התשע"א–2011, התקבלה ותיכנס לספר החוקים של מדינת ישראל.