קטע מדברי הכנסת
הצעת חוק החולה הנוטה למות (תיקון – מוות במרשם רופא), התשע"א–2010
[הצעת חוק פ/2733/18; נספחות.]
(הצעת חבר הכנסת חיים אורון)
היו"ר ראובן ריבלין:
ממשיכים בסדר-היום, ועוברים להצעת חוק החולה הנוטה למות (תיקון – מוות במרשם רפואי), של חבר הכנסת חיים אורון. בבקשה, אדוני. ישיב גם על הצעה זו שר הבריאות.
חיים אורון (מרצ):
אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, מה שאני מבקש מכם עכשיו זה בעיקר הקשבה, ואני יודע שהסיכוי להעביר את החוק הזה כבר בפעם הראשונה הוא מאוד קטן.
החוק של מוות במרשם רופא, רבים שואלים אותי: איך הגעת לזה? לפני כמה שנים, בעקבות היכרות קודמת, פנה אלי פליקס שמולביץ, שהיה חולה במחלת ניוון שרירים – היה מטפס הרים, היה עליו סרט. והוא פנה אלי ואמר לי: ג'ומס, אני יודע שסופי קרב, ואני יודע שהמחלה שבה אני חולה היא כזאת שכאשר יגיע סופי אני לא אוכל לבקש את מה שכרגע החוק הקיים כבר מתיר, לא לעשות פעולות אקטיביות כדי להאריך את חיי. תעזור לי.
ומאז, בעיסוק שגזל המון זמן, ואני מודה שגם היה מרתק מבחינה אינטלקטואלית ומבחינה אתית, בעזרתם של אנשי עמותת ליל"ך – ואני לא רוצה להזכיר פה שמות שמא לא אזכור את כולם – התקדמתי והתקדמתי בגיבוש הצעת חוק, שעיקרה שלב נוסף מעבר למצב החוקי הקיים, שהוא חוק החולה הנוטה למות.
המצב החוקי הקיים כיום מאפשר לחולה שהוגדר כחולה סופני, שתוחלת חייו, על-פי אבחנה רפואית, אינה עולה על שישה חודשים, לבקש שלא תיעשה פעולה אקטיבית כדי להאריך את חייו. אבל קבוצה גדולה של חולים, שכאשר אתה נחשף לעובדה הזאת אתה מודע עד כמה היא גדולה, אומרים – –
היו"ר ראובן ריבלין:
השרה לנדבר וכבוד השר אהרונוביץ, פשוט – דנים פה באיזה עניין – אתם יכולים לנוח, לשתות.
חיים אורון (מרצ):
– – אנחנו חולים במחלות שהמבחן שלהן איננו היכולת הפסיבית לנתק אותנו מהמכשירים, אם הנשמה, אם אינפוזיות, אם אפילו דיאליזות. אנחנו חולים במחלות סופניות, או עתידים לחלות במחלות סופניות, שלא נהיה מחוברים למכשירים, אבל אנחנו לא רוצים לעבור את התקופה הקשה – ופה משתמשים בביטויים מאוד מאוד קשים – הפוגענית, המשפילה, הפוגעת בנו, בבני משפחתנו. תנו לנו את האפשרות לקבוע את קץ חיינו.
התהליך הזה התפתח בעוד ארצות בעולם, ופרופסור אבינועם רכס, שהוא ראש ועדת האתיקה של ההסתדרות הרפואית, שהרבה מאוד נעזרתי בו, בשלב מסוים הביא לי נתונים מ-42 ארצות שמתנהל בהן דיון מהסוג הזה. מה קורה? מצד אחד, הרפואה יש לה יותר ויותר יכולת להאריך את חייו של החולה, גם מעבר – להאריך את חייו ואת תפקודו ואת אי-מותו של החולה, שלעתים איבד צלם אנוש, שלעתים מרגיש מאוד מאוד פגוע, שלעתים בני משפחתו מתחננים: קצרו, והחוק איננו מתיר לרפואה היום לפעול בנושא הזה.
היו"ר ראובן ריבלין:
לא רק שהוא לא מתיר, הוא קובע את זה – – –
חיים אורון (מרצ):
ברור, הוא אוסר את זה. הרפואה גם היום היא פחות – מעמד הרופא והחולה הוא לא כפי שהיה פעם; היום חלק גדול מהחולים הם יותר שותפים בתהליך הריפוי שלהם, הם יותר מודעים, הם באים בתביעות, הם הולכים ל-second opinion וכו' וכו'. זה לא המצב ההייררכי ההיסטורי, שהיה רופא ונתת את גורלך בידיו. נקודה.
אני יודע, יש פה התלבטות בין הערך העליון, מבחינתי, של קדושת החיים, ובין השאלה מהי מידת האוטונומיה ואיפה היא מסתיימת כאשר מדובר באדם שהגיע לקץ ימיו. אני שמעתי – אגב, הצעת החוק הזאת זוכה להרבה מאוד התייחסויות, אז קודם כול אני רוצה לומר לחברי הכנסת מה אין כאן. אין כאן – זה לא חוק של המתת חסד. יש שתי ארצות, שווייץ והולנד, שבהן יש המתת חסד, זאת אומרת בא מישהו ואומר: אני רוצה לסיים את חיי, והרופא מזריק לו, נותן לו כדור וכו' וכו'.
החוק הזה בא ואומר: בהינתן התנאים הבאים – כשמדובר באדם בגיר, כשמדובר על כך שהקביעה הרפואית של שני רופאים שהוא חולה סופני, שהוא עומד על דעתו ויש לו כושר החלטה, וחוזר על בקשתו בטקטים של שבועיים ושלושה שבועות בכתב ובעל-פה לפחות שלוש פעמים. רק בהינתן כל התנאים הללו, בשני מסלולים נפרדים, אצל שני רופאים, הרופא יוכל לתת לו – לא חייב; הרופא יכול להגיד מההתחלה: אני לא בעניין הזה – יוכל לתת לו מרשם לגלולה, שהוא לוקח אותה בעצמו, שרק הוא יכול לקחת אותה, שכמובן אסור לו לתת אותה למישהו אחר. הוא קובע אם כן או לא הוא משתמש.
אומרים לי, זה פתח למעשי התאבדות המוניים. אז אני רוצה להרגיע את הציבור: ראשית, אם אדם מחליט לשים קץ לחייו, אי-אפשר למנוע את זה ממנו. אבל כולנו מכירים את התופעות האלה. הן לא המוניות, אבל הן קורות. שני בני-זוג שמחליטים לשים קץ – להתאבד יחד משום שאחד חולה במחלה סופנית והשני מבקש: אנחנו נסיים את חיינו יחד. בני-זוג שנאשמים בבית-משפט על סיוע לבן-זוגם בהתאבדויות, לפעמים מאוד מאוד קשות, ונאשמים בעבירה, ובעיקר, או לא בעיקר, התחום האפור, אדוני סגן שר הבריאות, שקיים עכשיו ברפואה – ויושבים באולם כמה רופאים – של קצת קריצת עין, וקצת סוג של מאכעריות כזאת, שאומר: שם זה הולך יותר פשוט. פה אין סיכוי, אז תלך לשם.
ואני אומר, בתוך אותה אוטונומיה, על-פי בחירתו הבוגרת והשקולה של האדם, בהליך לא פרוץ, בואו נאפשר לאדם שאנחנו כל כך נאבקים על זכותו לחיות בכבוד גם לסיים את חייו בכבוד. החוק הזה נשען, בעיקרו של דבר, על הצעת חוק שעברה במדינת אורגון בארצות-הברית כבר לפני 14 שנים, ויש נתונים. אגב, אורגון היא מדינה בסדר-גודל, מבחינת האוכלוסייה, כמו ישראל. מספר הנרשמים לתהליך הזה באותן 11 שנים שיש עליהן סטטיסטיקה הוא 60 בשנה. מתוכם – אגב, רובם – הגיל הממוצע הוא 74, שווה נשים וגברים. מחציתם מימשו את האופציה הזאת ומחציתם לא מימשו אותה, או כי לא מימשו אותה, או כי נפטרו מסיבות אחרות, או מכל מיני סיבות אחרות. אבל מה שכן קרה – ויש על זה המון מחקרים – אתם יודעים, האמריקנים עושים מחקרים – זה הוריד את מספר ההתאבדויות, כי עצם הפיכת האופציה הזאת לאופציה לגיטימית, בדרך כלל בידיעת בני המשפחה, והוצאת האדם מתחושת המחנק שבו הוא נתון – אוי ואבוי אם אני אגיע למצב שאני לא אוכל להיות אדון למעשי, שאני לא אוכל לקבל את ההחלטה, ואז אני לא אוכל לעבור אותה.
אני יודע שהצעת החוק הזאת נתקלת גם בהתנגדות במישור המורלי, המוסרי, שאני מכבד אותה. אנשים שאומרים: אנחנו איננו מוכנים – תיכף אני אגיד משהו על אנשים דתיים – איננו מוכנים שאנחנו נתערב במעשה הבריאה; הבריאה במובן הזה של גורל. תשאירו את זה למישהו אחר, אל תתערבו. אגב, רופאים אומרים: אנחנו לא מוכנים, וגם יש נתונים – כמה מהרופאים בארצות-הברית אמרו שהם כן מוכנים, וכמה רופאים אמרו שהם לא.
החוק הזה פותח את הפתח באופן – אני חושב – מאוד אחראי. אני יודע שהגישה, וגם דיברתי עם פרופסור – חתן פרס ישראל – הרופא רוזנברג – אני טועה בשם? שעמד בראש ועדה – –
רחל אדטו (קדימה):
שטיינברג.
חיים אורון (מרצ):
– – שטיינברג, כן, סליחה, שעמד בראש הוועדה שבעצם קבעה את כללי החולה הנוטה למות, והוא אמר – ואני מכבד את עמדתו; זה לא איזה עניין כזה שאני מדרג עכשיו את העמדות – הוא אמר: עד הפעולה הפסיבית. מעבר לפעולה הפסיבית זהו מדרון חלקלק שלא יודעים איפה הוא ייעצר, ולכן שמנו פה את הגבול. אני יודע שחלק מהדברים שאתה אומר או אתם אומרים הם נכונים, אבל גם אתה לא פתרת את כל הבעיות, כי מייד אחריך יבוא מישהו ויגיד: למה רק באופן כזה? יש עוד שלב נוסף, אני יודע, של המתות חסד.
אדוני היושב-ראש, אדוני שר הבריאות, אני מודה, אני מעלה את ההצעה הזאת בדחילו ורחימו. זה לא איזה קרב של "זבנג וגמרנו". אני חושב שהשיח הציבורי על זה חייב להתנהל, רק אני מציע לחברי הכנסת להיות קשובים, אם מתוך היכרות קרובה או מתוך היכרות יותר רחבה של כל אחד מאתנו, לציבור שאני לא יודע להעריך מה גודלו, אבל חש מצוקה אישית קשה מאוד בעובדה שאנחנו לא נותנים בידיו את האפשרות להחליט, בסופו של דבר, כאשר התקיימו כל התנאים שפה מדובר בהם, לסיים את חייו.
אני ראיתי בקריאה הטרומית הזאת הרחבתו של השיח הציבורי בנושא הזה. אין לי אשליות, אני בכל זאת מקווה שתהיה פה קבוצה של חברי כנסת שתתמוך בחוק הזה, ולא עלינו המלאכה לסיים עד תום תמיד, וימים יגידו.
היו"ר ראובן ריבלין:
תודה לחבר הכנסת חיים אורון.
רחל אדטו (קדימה):
דבר אחד בטוח זה עשה, זה העלה את הנושא לשיח הציבורי.
היו"ר ראובן ריבלין:
הדיון הציבורי לא רק של מדינת ישראל אלא של כל בני-אנוש כבר מאות שנים. כבוד שר הבריאות. חבר הכנסת אילטוב, חבר הכנסת אופיר אקוניס, אם הדיון מפריע אני אפסיק את הישיבה כדי לאפשר לכם לקיים דיון. אבל מדוע כאן בתוך המליאה? יש בחוץ גם קפה, וגם, באמת, אפשרות לשבת על כיסאות נוחים יותר.
רוברט טיבייב (קדימה):
גמרנו לשתות קפה.
היו"ר ראובן ריבלין:
אני יודע, אבל בכל זאת אני לא רוצה שחבר הכנסת אורון ושר הבריאות יפריעו לכם. קשה לי לראות איך הם מפריעים לכם. מדברים במיקרופון.
אופיר אקוניס (הליכוד):
– – –
היו"ר ראובן ריבלין:
חבר הכנסת אקוניס, אולי אתה לא מבין מה שאני אומר לך. אני לא מתלוצץ אתך. לא יכולה להיות הפקרות כזאת בתוך המליאה. בבקשה, אדוני.
סגן שר הבריאות יעקב ליצמן:
אדוני היושב-ראש, תודה, חברי הכנסת – –
היו"ר ראובן ריבלין:
לא להאמין, פשוט לא להאמין.
סגן שר הבריאות יעקב ליצמן:
– – אני מניח, חיים אורון, שגם אתה מבין – הלכתית זה לא בסדר, מוסרית – לא בסדר. זו דעתי, ונכון, באמריקה יש קצת – גם שם זה יכול להיות לא מסורתי; לא מדבר על הלכתי. יכול להיות, אמריקה גדולה – – –
חיים אורון (מרצ):
אני לא שומע מה הוא אומר.
היו"ר ראובן ריבלין:
רבותי, חבר הכנסת אקוניס, אני מבקש מכם לשבת במקומות או לצאת החוצה. לא יכול להיות. דרך אגב, יש חברי כנסת שדנים בהצעות רציניות, לא הכול פוליטיקה. לא הכול פוליטיקה, יש גם דברים רציניים.
סגן שר הבריאות יעקב ליצמן:
חבר הכנסת אורון, הצעת חוק זו מנסה לעשות שינוי דרמטי בתפיסתו של חוק החולה הנוטה למות, שנחקק לפני כשש שנים לאחר עבודה יסודית ועדינה של ועדה ציבורית, מהרחבות והיסודיות שהיו בתולדות החקיקה בישראל. ההכרעות האתיות המוסריות שעליהן המליצה הוועדה, ובהן, בין היתר, איסור על סיוע להתאבדות של חולה הנוטה למות, הן פרי דיונים ארוכים ומשקפות את שביל הזהב שנמצא כאיזון שיש לגביו הסכמה רחבה בחברה הישראלית – אני אומר במפורש, בסוגריים: לא בטוח בהלכה – בין ערך קדושת החיים לבין כיבוד אוטונומיית הרצון של האדם. המלצות אלו משקפות את הקונסנזוס שאליו הצליחה הוועדה להגיע, והתקבלו על דעת חלקים נרחבים מהעוסקים בתחום, הציבור הכללי וכמובן נציגיו בכנסת, כי זה עבר בחוק.
החוק שנחקק לאחר הדיונים המפרכים אוסר מפורשות המתה במעשה, לרבות טיפול רפואי המכוון להמית, וכן אוסר במפורש סיוע להתאבדות מכל טעם שהוא, תוך חיזוק הוראות הדין הפלילי בעניין זה. הצעתו של חבר הכנסת אורון לאפשר מוות במרשם רופא משבשת מיסודו את האיזון שהושג במאמץ רב ועלולה לפגוע בלגיטימיות של ההסדר הקיים.
המודל המוצע על-ידו התקבל בחקיקה בשתי מדינות בארצות-הברית, בוושינגטון ואורגון. שתי מדינות; א. 48 מדינות לא קיבלו את זה שם, זאת אומרת רק שתיים; ב. גם אם כולם היו מקבלים את זה, נו, זו לא דוגמה דווקא קלאסית. זה לא "חייב דווקא" קלאסי. ברחבי ארצות-הברית היו יותר מ-21 הצעות חקיקה בנושא הזה, שכולן נכשלו. אומנם יש מדינות בודדות נוספות בעולם שבהן מתבצעת המתת חסד אקטיבית באמצעות סיוע רופא להתאבדות חולים סופניים, אולם אפילו במדינות אלה, פרט לאריזונה, הדבר אינו מוסדר בחקיקה מפורשת.
משמעות ההסדר המוצע היא שרופא יהיה רשאי לתת לחולה סופני, בתנאים מסוימים, מרשם לתרופה ממיתה, דהיינו רעל, על מנת שהחולה יוכל ליטול את הרעל, למעשה להתאבד, בסיוע הרופא ומערכת הבריאות. בכך מעוניין חבר הכנסת אורון לאפשר סיוע להתאבדות על-ידי מעשה אקטיבי. אדוני מקשיב לי?
חיים אורון (מרצ):
אני מנסה להקשיב, אבל אי-אפשר לשמוע.
היו"ר ראובן ריבלין:
אני עושה כמטב יכולתי, חבר הכנסת אורון.
סגן שר הבריאות יעקב ליצמן:
בסדר? להמשיך? בכך מעוניין חבר הכנסת אורון לאפשר סיוע להתאבדות על-ידי מעשה אקטיבי של הרופא ושל החולה. כל אלו לא עולים, כמובן, בקנה אחד עם ההסדר המאוזן שנקבע בחוק החולה הנוטה למות ואף לא עם הוראות חוק העונשין, האוסר מפורשות סיוע להתאבדות.
הצעתו השנייה והשולית יחסית של חבר הכנסת אורון בהצעת החוק היא להוסיף להגדרת "טיפול רפואי" שבחוק זכויות החולה גם טיפול מקל, טיפול פליאטיבי. דבר זה הינו מיותר לחלוטין שכן טיפול רפואי, כהגדרתו בחוק זכויות החולה, כולל ממילא גם טיפול פליאטיבי כמו כל טיפול רפואי, סיעודי ונפשי אחר, ואין מקום להתחיל לפרט בחוק זכויות החולה את כל הסוגים הקיימים של טיפול רפואי. לו נוסיף טיפול מקל, למה לא טיפול נוירולוגי, טיפול אורתופדי ועוד? מחר יבוא מישהו ויאמר שמה שלא כתוב במפורש לא נכלל.
לאור כל זאת אני מבקש להתנגד להצעת החוק. תודה.
היו"ר ראובן ריבלין:
בבקשה, חבר הכנסת אורון. לרשותך חמש דקות. מדוע שלא נקיים דיון פתוח בוועדה כהצעה לסדר-היום? אתה לא רוצה? אוקיי. אדוני השר, האם אתה מסכים שנקיים דיון בוועדה כהצעה לסדר-היום, דיון מקיף בנושא הזה, או אדוני רוצה להוריד את זה מסדר-היום? להוריד מסדר-היום? להוריד, הבנתי.
חיים אורון (מרצ):
אדוני היושב-ראש, הניסיון שלך, אני מבין אותו, אני גם מבין את תשובתו של סגן השר ואני שמח על הטון שבו הוא ענה לדברי, אבל אני בכל זאת רוצה לומר: אדוני סגן השר, אתה בסוף – אני לא יודע אם חברי כנסת מודעים לעניין, אתה בסוף הזכרת את הטיפול הפליאטיבי. אני רוצה להגיד לכולם שלא ייבהלו: אני מודע לעניין הזה כי למדתי אותו; אין לי שום ניסיון – יש לי אולי רחב יותר.
מהו בעצם הטיפול הפליאטיבי שאתה אומר? הטיפול הפליאטיבי הוא בעצם, מבחינות רבות, אותו שטח אפור שיודעים כולם שבסופו יש איזה שלב, שאני לא רוצה לפרט אותו פה עכשיו, והרופאים באולם מחייכים. והרופאים באולם מחייכים. ואני אומר באופן ברור, ולא כי בדקתי בכמה מדינות בארצות-הברית יש. אני אומר: האם אנחנו, מבחינה ציבורית – וההתנגדות אפילו להכניס את הטיפול הפליאטיבי כנושא שהוא על השולחן, בתשובה שנאמרה כאן, זה בעצם מבטא את העניין.
אתה צודק, בעצם ההתפתחות של החקיקה הישראלית בנושא הזה הלכה בשלושה שלבים: היה חוק זכויות החולה. כבר בחוק זכויות החולה היו חלק מהחברים שביקשו להכניס את האלמנטים של חוק החולה הנוטה למות ולא הצליחו. כעבור כמה שנים הוקמה הוועדה שהוזכרה פה ועשתה עבודה חשובה מאוד וקיבלה את חוק החולה הנוטה למות, אבל גם שם כבר היו חברים שאמרו: בואו נשלים את השלב הבא, וזאת הצעה דומה להצעה שמובאת פה. מה אני מנסה לומר? השאלה מבחינתי היא לא האם הערכים שלך, אדוני סגן השר, עם כל הכבוד להם, עומדים בניגוד לערכים שלי בנושא הזה, ואני מקווה שגם לך יש כבוד אליהם, אלא האם אנחנו כחברה מסוגלים לאפשר לשתי מערכות הערכים הללו לחיות זו בצד זו. אולי שר הביטחון יזוז לי – – –
היו"ר ראובן ריבלין:
רבותי, אנחנו מנסים לקיים דיון. באמת. כל מי – – –
חיים אורון (מרצ):
לא, מסתירים את סגן השר. הרי מה ההצעה הזאת אומרת? ההצעה הזאת אומרת, יש פה התנגשות בין מערכות ערכים, אבל בוא ניתן את המגרש האפשרי – גם כשהרופא לא חייב, גם לבטח כשהחולה לא חייב – שכל אחד יוכל לסיים את חייו על-פי מה שנראית לו מערכת הערכים שלו. זה הכול, לא מבקשים פה יותר מזה. ולכן, אני מצפה לאותה מידה של פתיחות בנושא הזה, כמו שאני חושב שאנשים כמותי מגלים פתיחות למערכות ערכים אחרות, ואני מבין שהן קיימות וצריך למצוא איך לחיות אתן.
ולכן, אני יודע שזה סיבוב ראשון. לא מקרה שהשר במעמדו אפילו לא מוכן שהעניין יידון כהצעה לסדר-היום בוועדה. אגב, נמצא דרכים אחרות לקיים דיון על הנושא הזה בוועדה, אבל אני חושב שחשוב שהשיח הזה יתקיים – – –
סגן שר הבריאות יעקב ליצמן:
זה יהיה בלי הסכמה.
חיים אורון (מרצ):
זה יהיה בלי הסכמתכם. תודה רבה.
היו"ר ראובן ריבלין:
תודה רבה. אנחנו עוברים להצבעה. אין הסכמת ממשלה.
ההצבעה היא על הצעת חוק החולה הנוטה למות (תיקון – מוות במרשם רופא), התשע"א–2010, ביוזמת חבר הכנסת חיים אורון. מי בעד, מי נגד, מי נמנע? נא להצביע.
הצבעה מס' 7
בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לדיון מוקדם בוועדה – 16
בעד ההצעה להסיר מסדר-היום את הצעת החוק – 48
נמנעים – 2
ההצעה להסיר מסדר-היום את הצעת חוק החולה הנוטה למות (תיקון – מוות במרשם רופא), התשע"א–2010, נתקבלה.
היו"ר ראובן ריבלין:
16 בעד, 48 מתנגדים, שני נמנעים. אני קובע שהצעת חוק החולה הנוטה למות (תיקון – מוות במרשם רופא), של חבר הכנסת חיים אורון, לא עברה וירדה מסדר-היום.