קטע מדברי הכנסת
הצעת חוק הרשות הלאומית לפינוי מוקשים, התש"ע–2010
[הצעת חוק פ/2399/18; נספחות.]
(הצעת קבוצת חברי הכנסת)
היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:
חברי חברי הכנסת, הנושא הבא על סדר-היום: הצעת חוק הרשות הלאומית לפינוי מוקשים, התש"ע–2010. יעלה ויבוא יושב-ראש ועדת החוץ והביטחון של הכנסת, חבר הכנסת, השר לשעבר ולעתיד, צחי הנגבי. בבקשה. חבר הכנסת הנגבי, אתה יכול לנמק מהמקום, אלא אם כן אתה רוצה לעלות על הדוכן.
צחי הנגבי (קדימה):
אעלה על הדוכן.
היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:
אשמח מאוד, הצעת חוק חשובה וראויה. בבקשה.
צחי הנגבי (קדימה):
מי משיב? כבוד סגן השר?
היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:
מי שמשיב זה כבוד סגן השר מתן וילנאי. בבקשה.
צחי הנגבי (קדימה):
גברתי היושבת-ראש, אדוני סגן השר, אדוני השר, ידידי חברי הכנסת, יש – אם אפשר לבקש – – –
היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:
חבר הכנסת שי חרמש, חבר הכנסת וקנין וסגן השר, אני לא מוכנה לזה. לא.
יצחק כהן (ש"ס):
הוא מקדימה.
שי חרמש (קדימה):
– – –
היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:
חבר הכנסת צחי הנגבי ישב כאן והקשיב לכל מלה אשר נאמרה על-ידיכם, ואין שום סיבה בעולם שאתם לא תקשיבו. שר השיכון וסגן שר האוצר, אתם רוצים להתווכח, אתם מוזמנים לעשות את זה בחוץ, לא כעת.
יצחק כהן (ש"ס):
אפשר לברך את צחי הנגבי?
שי חרמש (קדימה):
רוצים לברך.
צחי הנגבי (קדימה):
תודה רבה.
היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:
חבר הכנסת צחי הנגבי, בשם כולם אנחנו מברכים אותך על ההצלחה שלך אתמול ומברכים אותך להמשך דרכך. כמובן בהצלחה – –
צחי הנגבי (קדימה):
תודה רבה.
היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:
– – ושתוסר כל עננה. מכל הלב, אתה יודע.
צחי הנגבי (קדימה):
תודה, גברתי. תודה.
יצחק כהן (ש"ס):
– – –
צחי הנגבי (קדימה):
ההצעה שלפנינו, כדרכן של הצעות חקיקה רבות שיוצאות מתחת ידה של הכנסת, עוסקת בסוגיה מאוד מאוד חשובה. למעשה, כל הצעת חוק – אדוני השר, זה מפריע קצת. תודה. למעשה, כל הצעת חוק שמובאת אל הבית הזה, יש לה עניין לקדם נושא לאומי חשוב. יש חקיקה בנושאי ביטחון וחקיקה בנושאי כלכלה וחקיקה בנושאי תיירות וחקיקה בנושאי חקלאות וחקיקה בנושאי בריאות, וכהנה וכהנה חוקים. מה שמאפיין את הצעת החוק שעל סדר-יומנו, שהיא עוסקת בכל הנושאים האלה שכרגע הזכרתי גם יחד. ותחת כנפיה, במידה שהיא תזכה לאמון הבית הזה, למעשה כל אחד ואחד מתחומי העשייה החשובים האלה שמניתי יזכה לקידום משמעותי. ומעל כל אלה, ההצעה לכונן רשות לאומית אזרחית לפינוי מוקשים תציל חיים.
אני חייב להתוודות, גברתי היושבת-ראש, שעד לפני חודשים לא רבים, למעשה עד החורף האחרון, לי לא היה מושג ממשי על היקפה של תופעת המוקשים. אני מניח שיש פה אנשים שברו עליהם שנים רבות מאשר עברו עלי בסמיכות לשדות מוקשים, כמו השר פלד וסגן השר וילנאי ואחרים. ידעתי שיש איזו בעיה של שדות מוקשים, ראיתי כמובן בטיולי מעת לעת גדרות עם השלט "עצור, מוקשים לפניך", אבל עד החורף האחרון – עד המקרה הטרגי, הקשה והמרגש של הילד דניאל יובל, שטייל עם משפחתו בהר-אביטל במחיצת ישראלים רבים, עולצים שם בין אנשי השלג שהם בנו באחד מימי השלג, ורגלו נקטעה כתוצאה מכך שהוא עלה על מוקש – לא באה לתודעתי עוצמתה המעיקה של התופעה. לא ידעתי שיש למעשה 1% שלם משטח מדינת ישראל, כמעט 200,000 דונם שמזוהמים ממוקשים: בגליל ובערבה ובגולן ובעמק-הירדן ובבקעת-הירדן ובעוטף-ירושלים.
מאות אלפי מוקשים, יש האומרים עד כדי מיליון מוקשים, מפוזרים עשרות שנים לאורך גבולות המדינה, וחלק גדול מהם, אולי חלק הארי שלהם, כבר איננו נחוץ לביטחון המדינה והוא איננו חלק מהקונספציה של הגנה על הגבולות. חלק כבר אינם גבולות של מלחמה אלא גבולות של שלום, כמו בערבה, כמו בעמק-הירדן, אבל המוקשים עדיין שם.
עוד מסתבר, גם את זה לא ידעתי, שבמשך שנים היו מאמצים ניכרים להתמודד עם התופעה, וכל המאמצים האלה עלו בתוהו. מבקר המדינה הציף לפני הרבה שנים את התופעה, ביקר בחריפות את העובדה שלא מתמודדים התמודדות כוללת, לאומית, מערכתית עם הנושא. ממשלות ישראל דנו בסוגיות האלה, קיבלו החלטות. צה"ל נטל על עצמו מעת לעת להתמודד, לפנות, להקצות משאבים לפינוי שדות מוקשים. בפועל, התופעה לא רק שלא נעלמה ולא רק שלא קטנה; עקב פגעי מזג האוויר היא גם החריפה, כי הגשמים, הסחף והשיטפונות נוטים גם לקחת עמם מוקשים מתוך אותם אתרים מגודרים בחלקם, להעביר אותם בסמוך ליישובים, בסמוך למקומות מטוילים, ומעת לעת התוצאות הטרגיות פוקדות אותנו, מהדהדות קצת בתקשורת, לאחר מכן נעלמות, ועולם כמנהגו נוהג.
עוד לא ידעתי – וזה למעשה עומד בבסיס המוטיבציה שלי ושל עוד 72 חברי כנסת שחתומים על הצעת החוק, ובתמיכה של הממשלה היום ובתמיכה של סגן שר הביטחון – לא ידעתי שלמעשה אין צורך להמציא את הגלגל בהתמודדות עם תופעת המוקשים. עשרות מדינות בעשרות השנים האחרונות, למעשה מאז מלחמת העולם השנייה, נטלו על עצמן, עקב אותן טרגדיות שפקדו גם אותן, לפנות שדות מוקשים באמצעים יצירתיים, במתודולוגיה שהוכיחה את עצמה פעם אחר פעם אחר פעם. ארגונים בין-לאומיים רבים בעולם מובילים את המהלכים האלה. רוב מדינות העולם, נדמה לי כ-160 מדינות, חתומות על האמנה הבין-לאומית האוסרת מוקשים ופועלות במסגרתה כדי לקדם את המאבק במוקשים שלא נחוצים לביטחון המדינה, ואנחנו עדיין מפגרים מאחור.
כשדניאל יובל, עוד על הידיים של אבא שלו, מדמם וכואב, אמר שכל מה שהוא דואג לו זה שאף אחד אחר – האחות שלו שהיתה שם והילדים שהיו שם – לא ייפגעו, ולאחר מכן, על מיטת חוליו, אחרי 24 שעות – זה פשוט היה מרגש ומדהים לראות אותו: ילד שנפגע בצורה כל כך קשה, 24 שעות לאחר מכן אומר לתקשורת, שבאה לראות מה מצבו, שכל מה שצריך לעשות זה לדאוג לכך שזה לא יקרה יותר לאף אחד; לי זה כבר קרה, עכשיו צריך לדאוג שזה לא יקרה. זה דבר שאני בטוח שריגש כל אחד ואחד בבית הזה וודאי מחוץ לבית הזה.
אנחנו קמנו והתגבשנו, אופוזיציה וקואליציה, יהודים וערבים, חברים ותיקים בבית וחברים צעירים בבית – ולמעשה אפשר לומר שכמעט כל חברי הכנסת, למעט השרים וסגני השרים שלא יכולים לחתום על הצעת חוק, אבל 73 מתוך 80, ואני מניח שהאחרים פשוט לא היו במועד ההחתמה – נטלנו על עצמנו לקום ולעשות מעשה.
הרשות המתוכננת צריכה, כפי המודלים שלמדנו בעולם כולו, לגבש תוכנית לאומית מוסכמת על כלל משרדי הממשלה, לקבוע בשיתוף עם צה"ל אילו שדות מוקשים ראוי להם שיישארו ואז הם יגודרו בצורה יותר אפקטיבית ויימנעו אסונות, אם ניתן. והאחרים צריכים, במהלך של בין שבע לעשר שנים לצאת ולהיות מסולקים מאדמת מדינת ישראל. הממשלה, ברגע שרשות כזאת אכן תפעל, תהיה מחויבת לתת לה את המשאבים הדרושים לאורך השנים כדי שהיא תגשים ותיישם בפועל את תוכניתה – כמובן, תוכנית שצריכה להיות מאושרת על-ידי הממשלה.
יש נהלים ונהגים ומסורות שארגונים בין-לאומיים והאו"ם עצמו, כשרואים שמדינה נוטלת על עצמה אחריות, מממנים, מסייעים בכספים משמעותיים להצלחת הפרויקטים האלה. יש ארגונים בין-לאומיים שיודעים לעשות זאת היטב. יש אישים כמו ג'רי ווייט, שהוא שותף לקבלת פרס נובל לשלום במסגרת ארגונו "חיל הניצולים", The Survivor Corps, והיידי קון, שעומדת בראש ארגון Roots of Peace – שורשים של השלום – ועוד רבים אחרים שבאו אלינו לוועדת החוץ והביטחון, היו שותפים לחברים שחתמו על הצעת החוק, ונרתמים ומסייעים מתוקף ניסיונם העשיר. ואני בטוח שעוד רבים אחרים יהיו לצדנו במהלך הזה.
אני רוצה לברך את הממשלה על כך שהשכילה להתגבר על חילוקי דעות טבעיים שיש לעתים בין משרדי ממשלה, ולגבש תמיכה בהצעת החוק, כמובן תוך מחויבות שלנו לקדם את החוק בתיאום עם הממשלה ולא בהתרסה מול הממשלה, וזאת כמובן נעשה. אני רוצה להודות לחברי הכנסת, אלה שנמצאים כאן ואלה שלא נמצאים כאן, ששותפים למהלך המהפכני, ההיסטורי והכל-כך חיוני הזה, שאנחנו גאים בו ומקווים להשלים אותו מהר ככל הניתן. תודה, גברתי.
היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:
אני מודה לך, אדוני. יעלה ויבוא סגן שר הביטחון מתן וילנאי, בבקשה.
סגן שר הביטחון מתן וילנאי:
כבוד היושבת בראש, חברי חברי הכנסת, כל הדברים שאמר חבר הכנסת צחי הנגבי הם נכונים. התופעה מזהמת את קרקעות המדינה. נחשפים אליה כאשר קורה המקרה, כפי שצחי ציין – לפני כמה חודשים. לצערי, מקרים כאלה קרו לנו יותר מפעם אחת, והפעולה נראית נכונה. אני שמח על היוזמה. סיכמנו שזה יהיה מתואם; להמשך יחד אתנו, יחד עם הממשלה, ואני מקווה שבמהלך של כמה שנים – כי אנחנו עוסקים במיליונים של מוקשים, חלקם צה"ליים חלקם של אויב – נוכל להגיע לכך שהמיקוש נמצא רק בשדות המערכה הצפויים ולא בשום מקום אחר.
אני מציע, ממליץ, מבקש, להיענות להצעת החוק, להצביע בעדה ולהביא אותה להמשך דיון בוועדת חוץ וביטחון. תודה.
היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:
אני מודה לך, סגן השר.
מכיוון שיש תמימות דעים בין מציע החוק, חבר הכנסת צחי הנגבי, לבין הממשלה, אנחנו נעבור להצבעה. בבקשה.
הצבעה מס' 19
בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לדיון מוקדם בוועדה – 22
נגד – אין
נמנעים – אין
ההצעה להעביר את הצעת חוק הרשות הלאומית לפינוי מוקשים, התש"ע–2010,
לדיון מוקדם בוועדת החוץ והביטחון נתקבלה.
היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:
ובכן, בעד הצביעו 20, לא היו מתנגדים ולא היו נמנעים. לפיכך אני קובעת שהצעת חוק הרשות הלאומית לפינוי מוקשים, התש"ע–2010, של חבר הכנסת צחי הנגבי וקבוצת חברי כנסת, תועבר לשם הכנתה לקריאה ראשונה לוועדת החוץ והביטחון של הכנסת.
לפרוטוקול אני מבקשת להוסיף את חברי הכנסת גאלב מג'אדלה וחבר הכנסת דב חנין.