קטע מדברי הכנסת

הצעת חוק-יסוד: תקציב המדינה לשנים 2009 עד 2012 ולשנת 2013 (הוראות מיוחדות) (הוראת שעה) (תיקון מס' 3); הצעת חוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום התוכנית הכלכלית לשנים 2009 ו-2010) (תיקון מס' 12) (תקציב דו-שנתי לשנים 2013 ו-2014), התשע"ג–2013 [רשומות (הצעות חוק, חוב' מ/749).] (קריאה ראשונה) היו"ר מאיר שטרית: רבותי, אנחנו עוברים לדיון משולב בשתי הצעות חוק: הצעת חוק-יסוד: תקציב המדינה לשנים 2009 עד 2012 ולשנת 2013 (הוראות מיוחדות) (הוראת שעה) (תיקון מס' 3) – קריאה ראשונה, וכן הצעת חוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום התוכנית הכלכלית לשנים 2009 ו-2010) (תיקון מס' 12) (תקציב דו-שנתי לשנים 2013 ו-2014), התשע"ג-2013 – קריאה ראשונה. יציג את הצעות החוק במשולב שר האוצר, מר יאיר לפיד. אחרי כן יתקיים דיון במשולב של חברי הכנסת, שכל אחד ידבר בו ארבע דקות. בבקשה, אדוני השר. שר האוצר יאיר לפיד: תודה רבה. ראיתי שמישהו אמר באיזה מקום - אדוני יושב-ראש הכנסת, שלום לך. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: שלום וברכה, אדוני. שר האוצר יאיר לפיד: ראיתי שאיזה מישהו כתב באיזה מקום שאני לא נואם בכנסת, אז ניצלתי את ההזדמנות הראשונה לדבר בכנסת - - היו"ר יולי יואל אדלשטיין: באתי לעקוב מקרוב שזה אכן כך. מיקי רוזנטל (העבודה): מה זה "מישהו"? שר האוצר יאיר לפיד: - - ושידעו שזה שטויות, שידעו שזה שטויות. טוב, הדו-שנתי היה הוראת שעה, החלטנו לא להפוך את זה להסדר קבע. הסיבות: 1. זה שזה מחליש את האופוזיציה - - מיקי רוזנטל (העבודה): וואו. שר האוצר יאיר לפיד: - - וזה מחליש את הכנסת, אני נגד זה. אני לא ציני לגבי הדבר הזה. אסור להחליש את האופוזיציה, אסור להחליש את הכנסת, זה חשוב בעיני שלאופוזיציה בכל שנה תהיה הזדמנות הוגנת לדבר נגד, ואולי גם בעד, התקציב. מיקי רוזנטל (העבודה): גם אתה תגיע לאופוזיציה יום אחד. ג'מאל זחאלקה (בל"ד): מר לפיד, בתחילת הנאום פונים לחברי הכנסת, "רבותי חברי הכנסת". היו"ר יולי יואל אדלשטיין: חברי הכנסת, חברי הכנסת. שר האוצר יאיר לפיד: רבותי חברי הכנסת, אדוני היושב-ראש, אתה צודק. חבר הכנסת ג'מאל צודק. ג'מאל זחאלקה (בל"ד): זו פעם שנייה שהוא עושה את זה. שר האוצר יאיר לפיד: אתה צודק, אני מתנצל. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: חבר הכנסת זחאלקה, חבר הכנסת זחאלקה, אני בודק לא רק את הנכונות של שר האוצר לנאום במליאה, אני בודק גם את עצמי וגם את כולנו אם אנחנו מסוגלים – תוך כדי גם הערה פה ושם, וזו זכות שמורה – לאפשר למי שבא להציג לנו דברים לדבר. אם זה יהיה המצב אז אני בטוח שאנחנו כולנו נצא מרוצים, אם מישהו - - - ג'מאל זחאלקה (בל"ד): אז אתה צריך לבקש ממנו - - - היו"ר יולי יואל אדלשטיין: אם מישהו יחליט שהוא נואם במקום שר האוצר אז הוא ינאם, מאחורי המליאה יש תה, קפה, אנשים נחמדים. אז בואו, הערה פה ושם, כולנו מבינים שהיא תהיה, התפרעויות ונאומים במקומו לא יהיו. בבקשה, אדוני השר ימשיך. שר האוצר יאיר לפיד: תודה רבה. הדבר השני זה שכמובן התקציב הדו-שנתי לא מאפשר ודאות, לא בהכנסות ממסים, לא בעמידה במגבלות הוצאה וכו'. יש לזה מאידך לגבי השנה הנוכחית – בשנה הנוכחית אנחנו נעשה תקציב לשנה וחמישה חודשים, או מבקשים מן הכנסת שתאפשר לנו לעשות תקציב לשנה וחמישה חודשים, גם בגלל האיחור. קשה מאוד לעשות שני תקציבים ברצף, זה משתק גם את הממשלה, גם את משרד האוצר. אני מזכיר לחברי הכנסת החדשים, במצב רגיל מתחילים לעבוד על התקציב כבר בפברואר-מרס, אז בעצם היינו מסיימים ומתחילים מייד. במילים פשוטות יותר, אנחנו מבקשים להאריך את הוראת השעה ל-13–14, ואנחנו נחזור לתקציב חד-שנתי מייד בתקציב הבא של 2015. אני מבקש מחברי הכנסת לאשר את הצעות החוק בקריאה ראשונה, להעביר אותן להכנה לקריאה שנייה ושלישית לוועדות הבאות: את הצעת חוק-יסוד: תקציב המדינה לשנים 2009 עד 2012 ולשנת 2013 (הוראות מיוחדות) (הוראת שעה) (תיקון מס' 3), לוועדה משותפת של החוקה והכספים, ואת הצעת חוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום התוכנית הכלכלית לשנים 2009 ו-2010) (תיקון מס' 12) (תקציב דו-שנתי לשנים 2013 ו-2014), התשע"ג–2013, לוועדת הכספים. אני מבקש לשים לב שאני והרב גפני לא רבנו הפעם, ואני מודה לכולכם. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: רשמנו לפנינו, אדוני שר האוצר. תודה רבה. נחמן שי (העבודה): וגם שלא הפרענו. שר האוצר יאיר לפיד: נכון, וגם שלא הפרעתם. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: אז אנחנו עוברים, אדוני סגן המזכיר, לדיון המשולב, אם אני מבין נכון, כן? חברי הכנסת, ועדת הכנסת החליטה על דיון משולב בשתי ההצעות. אנחנו מכבדים את החלטת ועדת הכנסת לאפשר לכל נואם לדבר ארבע דקות, מכיוון שהדוברים יתייחסו לשתי ההצעות גם יחד. יש רשימת דוברים. הראשונה בדוברים היא חברת הכנסת מרב מיכאלי. בבקשה. סליחה, לא לא לא. אוקיי, אז חברת הכנסת מרב מיכאלי, סליחה על האי-הבנה. שנייה אחת. כן, מרב מיכאלי, לאחר מכן חנא סוייד, דב חנין, עפו אגבאריה והלאה לפי סדר הדוברים. מרב מיכאלי (העבודה): טוב, הבעיה, כמובן, עם התקציב הצפוי לנו זה לא שהוא יתמשך שנה וחצי אלא התוכן שלו, זה שמתהדר במילים "עובדים בשביל האדם העובד" אבל בעצם הולכים לקחת לאדם, שלא לומר לאישה העובדת, את הנכסים הבודדים שעוד נשארו לה, אם מיסוי קרן השתלמות, אם העלאת מס הכנסה על עבודה. לעומת זאת, אין העלאת מס הכנסה על הון, נניח, או על רווחי הון, לא ראינו את זה בתקציב הקרוב. עבודה – כן, הון – לא. איפה פה הדאגה לאדם העובד, בתוך המשוואה הזאת? יתרה מזאת, גם ההבטחות האלה כל הזמן להורדת יוקר המחיה הן כי אנחנו לא דואגות לאדם העובד, אנחנו דואגים לאדם הצרכן, בשביל שאלה שמוכרים לאדם הצרכן יוכלו לגרוף עוד כסף, שעליו הם לא ישלמו מס, שאותו ישלם האדם העובד. אבל כל זה הוא כנראה רק הסחת דעת לשר האוצר, כי מה שהוא באמת עוסק בו בימים אלה זה כאמור משאל העם שהעלה פה בצדק ידידי חבר הכנסת דב חנין. מאוד מעניין. ייתכן שאילו שר האוצר היה מודיע לציבור על עמדותיו בנושא ההסכם המדיני הרצוי מבחינתו לפני הבחירות, אולי לא היה צורך במשאל עם, כי הציבור הייתה יודעת מה עמדותיו, ואז, בכך שהצביעה לו, הייתה בעצם מצביעה בעד זה. שר האוצר התחבר לנפתלי בנט, שלא בכדי אמר: אין לי בעיה, תנהלו משא-ומתן, כי נפתלי בנט מבין שראש הממשלה רוצה משא-ומתן ולא הסכם שיצא מתוך המשא-ומתן הזה, ולכן תנהל הממשלה הזאת, אם היא תצליח, משא-ומתן. לא יצא ממנו שום דבר, ואם, חלילה, יצא, יהיה חוק משאל עם שיוודא שאנחנו עוזרים לעם לוודא שלא יצא ממנו שום דבר. אבל העם כבר יהיה כל כך מותש, שכן האדם, המכונה "האדם העובד" – מעתה אמרו: האדם העובד – כבר שילם כל כך הרבה מסים, כבר כל כך לא יכול היה להרשות לעצמו לקנות שום דבר, וחמור מזה, לא יכול היה להרשות לעצמו לשבות אפילו במחאה על תנאיו הגרועים. באמת, מה נשאר לו לאדם העובד? לשר האוצר יאיר לפיד פתרונים, והם פתרונים מאוד מאוד לא טובים. תודה, אדוני היושב-ראש. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: תודה, גברתי. אני מזמין את חבר הכנסת חנא סוייד, ואחריו יעלה חבר הכנסת דב חנין. חנא סוייד (חד"ש): אדוני היושב-ראש, רבותי חברי הכנסת, ראשית כול אני רוצה להגיד שאני שמח ששמעתי הבטחה משר האוצר שאנחנו חוזרים לתקציב שנתי ב-2015. אני מאוד מקווה שההבטחה הזאת תקוים. יש לי ספקות רבים סביב העניין הזה. בכלל, כל המעבר לתקציב דו-שנתי היה אנומליה אחת גדולה. זו הייתה טעות גדולה, ואני באמת מקווה שהטעות הזאת תתוקן. כולנו, אני חושב, מסכימים, שכמובן, מלבד בחריין, ששם יש להם תקציב דו-שנתי, הפטנט הזה לא קיים כמעט בשום מקום אחר בעולם, ואנחנו גם הסכמנו, בזמננו, שזה היה יותר מכשיר קואליציוני, מכשיר פוליטי, תכמני, פרלמנטרי, בשביל להאריך ולקנות ימים לגיל ולתקופת החיים של הממשלה, ולכן אני שמח, כפי שאמרתי, שזה הולך להסתיים. יחד עם זה אני רוצה להגיד שגם בתקופה הזאת, שמצטיינת בשינויים כלכליים, גם בהיקפים גלובליים וגם בהיקפים מקומיים, שינויים שהם כל כך מהירים, ברזולוציה כל כך קטנה, אני לא הייתי קונה את הפטנט הזה של תקציב לשנה וחמישה-שישה-שבעה חודשים דווקא בתקופה הזאת. דווקא הממשלה אומרת שיש חור גדול בתקציב, של 40 מיליארד שקל, שצריך לסגור אותו, והממשלה מדברת על קיצוצים מפה ועד הודעה חדשה כמעט בכל דבר שזז, ובמיוחד בתנאים כלכליים כאלו צריך התאמה מהירה לשינויים. אז למה דווקא להאריך את תקופת התגובה של הממשלה, להאריך את התקופה של התקציב ל-20 חודשים במקום שתהיה לך אפשרות דווקא להיות עם יד על ההדק, במובן זה שיש לך רזולוציה קצרה. יש לך רזולוציה קטנה. יש לך תקופת תגובה מהירה על שינויים שכולנו יודעים שהם הולכים וקורים? הממשלה רוצה מצד אחד – ומכבירה מילים על החור התקציבי ועל הגירעון, מצד אחד, אבל מצד שני דווקא האמצעים הפיסקליים שיש בידיה לא מתאימים לאזהרות האלה. הם מתאימים יותר לתקופה של רגיעה, שאפשר לחזות את הכול קדימה, גם בצד ההוצאות וגם בצד ההכנסות. הרי החור, הגירעון התקציבי הגדול שאנחנו עומדים בפניו, והממשלה כאילו רוצה לתקן אותו, בא מחוסר היכולת של הממשלה לצפות את ההכנסות ממסים, ככה מסבירים לנו את זה, ובמיוחד בגלל התקציב הדו-שנתי. לכן אנחנו נתנגד לחוק הזה, או לבקשה הזאת, כאילו גם התקציב הזה יהיה תקציב ל-20 חודשים במקום לשנה אחת. תודה. היו"ר מאיר שטרית: תודה רבה. אני מודה לחבר הכנסת סוייד, ואני מזמין את חבר הכנסת דב חנין לשאת את דבריו. אחריו – חבר הכנסת עפו אגבאריה, ואני מודיע שרשימת הדוברים סגורה. דב חנין (חד"ש): תודה, אדוני היושב-ראש - - - היו"ר מאיר שטרית: מי שלא יהיה באולם כשקוראים את שמו לא יוכל לדבר. בבקשה. דב חנין (חד"ש): אדוני היושב-ראש, תודה, גם אני מצטרף לברכתו של חברי חבר הכנסת סוייד על כך שנפטרנו, אני מקווה, מהרעה החולה הזאת, שנקראת תקציב דו-שנתי, בעתיד, אבל התקציב הדו-שנתי הקרוב, אדוני היושב-ראש, מאיים עלינו בכמה וכמה סכנות גדולות. אמרו לנו שהאדם העובד נמצא במרכז, וכשאני קורא את פרטי חוק ההסדרים, ואני קורא את המתווה הראשוני של התקציב, אני משתכנע, אכן, האדם העובד נמצא במרכז; הוא נמצא במרכז המתקפה של הממשלה. והמתקפה של הממשלה על האדם העובד היא מתקפה רבת-ממדים. אחד הממדים המרכזיים, ונדבר על כך בהרחבה מחר, זו המתקפה על זכותם של העובדים להתארגן, להגן על עצמם, לפעול במסגרת של ועדי עובדים ולשבות. אדוני שר האוצר, זכות השביתה היא הגרעין של הזכות הדמוקרטית של העובדים, כי אין משמעות להתארגנות עובדים אם ההתארגנות איננה מלווה ביכולת של העובדים לנקוט צעדים להגן על עצמם, לפעול להגנת זכויותיהם, ודרך המלך של פעולת עובדים להגנת עצמם והגנת זכויותיהם היא הדרך של השביתה. אז זה ממד אחד של המתקפה על האדם העובד שהממשלה הזאת מבשרת. אבל יש ממדים נוספים. מובטחת לנו למשל מתקפה על עובדי ועובדות המגזר הציבורי; זה אותו האיש השמן שמר נתניהו שם אותו כמטרה כבר כשהוא היה שר האוצר. זהו איש שמן, או אישה שמנה, זה המורה, וזו האחות בבית-החולים, וזו העובדת הסוציאלית – הם אלה שמרוויחים כל כך הרבה, הם המגזר הציבורי המנופח, ואותם צריך להכפיף לדיאטה רצחנית, אותם צריך להביא למצב של ויתור על חלק מהשכר שלהם או של קיצוץ חלק מהשכר שלהם. גברת ריקי כהן מחדרה וחברותיה, כל אלה יצטרכו, כך אנחנו שומעים, לספוג שחיקה בשכרם, לוותר על חלק מהשכר או לוותר על העלאות שכר שכבר סוכמו וכבר הוסכמו בהסכמים קיבוציים. דרך נוספת של התקפה על זכויות העובדים היא התקפה על קרנות ההשתלמות. קרנות ההשתלמות, עמיתי חברי הכנסת, זה ערוץ חיסכון לטווח בינוני של האדם העובד. ולהבדיל מרוב ערוצי החיסכון, קרנות ההשתלמות, בגלל הטבות המס, הן עדיין ערוץ חיסכון משתלם. וכשמתקיפים את קרנות ההשתלמות, עושים פה שני מהלכים: מהלך אחד הוא כמובן פגיעה בעובדים, כי לוקחים מהעובדים זכות שיש להם, לחסוך בערוץ חיסכון משתלם. אבל מעבר לזה, אדוני היושב-ראש, גם פוגעים במנגנוני החיסכון בחברה הישראלית. הרי אין בישראל היום דרך לחסוך לטווח בינוני או לטווח ארוך, וזו, אגב, אחת הסיבות שאנשים משקיעים בנדל"ן; קונים דירה, כי בוטחים בבטון ובקירות ולא בוטחים בחסכונות. היו"ר מאיר שטרית: - - - דב חנין (חד"ש): נכון. היו"ר מאיר שטרית: בקרן השתלמות אתה מקבל הטבה שהיא פטורה ממס, וככל שהמשכורת שלך יותר גבוהה, ההטבה שלך יותר גבוהה. אם המשכורת שלך היא 30,000 שקל - - - השר להגנת העורף גלעד ארדן: יש תקרה. היו"ר מאיר שטרית: אין תקרה. דב חנין (חד"ש): בקרן השתלמות יש תקרה. היו"ר מאיר שטרית: מה התקרה? דב חנין (חד"ש): התקרה היא סדר-גודל של 30,000. היו"ר מאיר שטרית: יפה. לעומת הפועל הפשוט שמקבל 5,000 שקל, ולרובם אין קרנות השתלמות ומשלמים מעט מאוד. השאלה היא אם לא נכון לקבוע תקרה, נגיד פעמיים השכר הממוצע במשק למשל. השר להגנת העורף גלעד ארדן: התקרה הרבה יותר נמוכה. היו"ר מאיר שטרית: אפשר לקבוע תקרה יותר נמוכה, ולהגיד: על היתר ישלמו מס. זה עדיין צודק. לא לבטל את ההטבה. דב חנין (חד"ש): אדוני היושב-ראש, השיטה איננה לקצץ בזכויות עובדים קיימות. הניסיון לפגוע בעובדים ולהגיד: אנחנו פוגעים רק באלה שיש להם יותר, הוא הערוץ שבו בסופו של דבר פוגעים גם באלה שיש להם פחות. ולכן, צריך להגן על המנגנון הזה של קרנות ההשתלמות, צריך לשמור עליו, צריך לשמור עליו גם לגבי העובדים שנמצאים במעמד הביניים, לא רק לגבי העניים, אדוני סגן שר האוצר. גם אלה שבשכבות הביניים, אתם צריכים לשמור עליהם, כדי שהזכות שלהם לחסוך בקרנות השתלמות תישמר. תודה רבה. היו"ר מאיר שטרית: תודה לדב חנין. אני מזמין את חבר הכנסת עפו אגבאריה. עפו אגבאריה נמצא? איננו. אז איבד את זכותו לדבר. הדובר הבא – איתן כבל. בבקשה, חבר הכנסת כבל. אחריו – איציק שמולי. בבקשה, אדוני. ארבע דקות לרשותך. איתן כבל (העבודה): אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אדוני השר, אני עובר על הפרסומים בנושא התקציב המסתמן, אדוני היושב-ראש, אני קורא את הפוסטים בפייסבוק, מקשיב לנאומים חוצבי הלהבות, ואני שואל את עצמי מה בעצם השתנה כאן. התורה היא אותה תורה, הגזירות אותן גזירות, הנימוקים אותם נימוקים. אדם שנכנס לתרדמת יום לפני הבחירות האחרונות ויתעורר היום לא יחוש בשום הבדל. מבחינתו שטייניץ הוא שר האוצר, נתניהו שר-על לאסטרטגיה כלכלית. על זה נאמר, על התקציב הזה, אדוני היושב-ראש, הקול קול לפיד, הידיים ידי שטייניץ ונתניהו. התקציב שמגיש שר האוצר הוא תקציב שרוחו של נתניהו שורה עליו בכל סעיף וסעיף. גם בתקציב הזה ממשיך מעמד הביניים להיות הפרה החולבת של האוצר. גם בתקציב הזה עובדי המגזר הציבורי הם הראשונים לשלם את המחיר על המחדלים הכלכליים. גם בתקציב הזה, כמו בתקציבי שטייניץ ונתניהו, אדוני שר הרווחה, חמלה היא מילה גסה. ההבדל היחיד הוא שהפעם העטיפה נוצצת ומרשרשת, המילים מלטפות, והקול הוא קול קטיפה. אם הייתי צריך להמציא כותרת לתקציב לפיד - - השר להגנת העורף גלעד ארדן: גם המעיל. איתן כבל (העבודה): - - הייתי – על זה, אני מבקש ממך, אל תיקח אותי יותר רחוק. השר להגנת העורף גלעד ארדן: למה אתה מקפח? אם הגעת - - - איתן כבל (העבודה): אדוני השר, אתה השר הכי יפה בממשלה. זה מה שאני יכול להגיד. השר להגנת העורף גלעד ארדן: הייתי, הייתי. קריאה: מראה מראה שעל הקיר. השר להגנת העורף גלעד ארדן: זו הפוליטיקה הישנה. איתן כבל (העבודה): משכת אותי בכוח, אמרתי. אם הייתי צריך להמציא כותרת לתקציב של לפיד, הייתי קורא לו: גזירות עם סמיילי. מר לפיד, אדוני שר האוצר, יכול להיות שאתה מאמין במה שאתה עושה. אם כך הם פני הדברים, אני באמת לא מבין את הצורך שלך לעורר שיח שאני קורא לו – כלכלה של שנאה. יש לי בלא מעט דברים הסכמה על מה שאתה אומר על החרדים, וגם על חלק מהוועדים הגדולים. אבל הדרך שאתה נוקט היא דרך שמשמעותה אחת, לעסוק במה שאולי פופולרי, להעמיד את החרדים ואת הוועדים הגדולים אל מול הקיר, ולא לעסוק בכלכלה. נכון לרגע זה אינני יודע מהי התפיסה שמביא שר האוצר אתו. שר אוצר שהלך לבחירות עם תפיסה אחרת, ומה הוא מביא? מה חדש כאן? אז אוקיי, כבר אמרתי, אני מסכים אתו על חלק מהדברים שהוא אומר על החרדים ועל הוועדים. ומה הלאה? מה שונה? איזו בשורה? עד לרגע זה, אנחנו פותחים את העיתונים, אדוני סגן שר האוצר, ומתחרים, מי יהיה המחליף של כחלון. האם נלמד חמישה ימים? האם אדוני שר התקשורת הביא את הרעיון הנכון? היו"ר מאיר שטרית: השאלה היא אם הוא יעזוב את הכנסת בסוף הקדנציה. איתן כבל (העבודה): תקשיב, אדוני היושב-ראש, באמת, אני אומר לך, זה נראה כמו תחרות: השר עם הרעיון היותר-יפה. איפה התוכניות? איפה התפיסה? כחלון, לקח לו הרבה שנים להגיע להיות כחלון, ואתם רוצים כבר בפתיחת הקדנציה להיות כחלונים. ואני אומר לכם - - - השר להגנת העורף גלעד ארדן: כל מסע ארוך מתחיל בצעד אחד, אתה יודע. נחמן שי (העבודה): אחורה. אחורה. איתן כבל (העבודה): אני רוצה לבוא ולומר, הבעיות הכלכליות של ישראל, בכל הכבוד, לא נגרמו בגלל החרדים והגירעון לא נוצר בגלל הוועדים הגדולים. היו"ר מאיר שטרית: והזמן נגמר. איתן כבל (העבודה): לא אצלם נמצא הכסף הגדול. הפוך, יאיר. הפוך. הכסף הגדול נמצא בתמלוגים על משאבי הטבע, במס החברות, במס ירושה, וכן, גם בהתנחלויות, שעד לרגע זה לא שמענו מילה אחת, מילה אחת - - היו"ר מאיר שטרית: איפה הכסף. איתן כבל (העבודה): - - איפה הכסף. היו"ר מאיר שטרית: זהו, תודה. איתן כבל (העבודה): וכל אותם מקומות – ממש, אדוני היושב-ראש, בגלל העובדה שאנחנו שכנים, תן לי עוד איזה דקה. כן, איפה הכסף? בהתנחלויות, בכל אותן התנחלויות שהוא אמר עליהן שלעולם לא תהיינה חלק ממשא-ומתן. לך לשם ותגלה את האוצר. זו מנהיגות, יאיר. לעמוד מול החרדים ולהשתלח בהם, זה גם יכול היה לעשות אחרון חברי הכנסת של שינוי. תודה. היו"ר מאיר שטרית: תודה רבה לחבר הכנסת כבל, ואני מזמין את הדובר הבא, חבר הכנסת איציק שמולי. אחריו – חבר הכנסת נחמן שי. איציק שמולי (העבודה): תודה רבה, אדוני היושב-ראש. היו"ר מאיר שטרית: האם שמולי איציק זה השם בתעודת הזהות, או שזה יצחק? איציק שמולי (העבודה): חייבים לפתוח את זה פה, אדוני היושב-ראש? היו"ר מאיר שטרית: אוקיי, לא. זה לא צריך. איציק שמולי (העבודה): זה יצחק, בתעודת זהות. חיליק בר (העבודה): - - - היו"ר מאיר שטרית: כתוב שמולי. לא שמואלי – שמולי. בבקשה. ארבע דקות מתחילות עכשיו. איציק שמולי (העבודה): אדוני היושב-ראש, תודה רבה, חברי וחברותי חברי הכנסת, קודם כול אני רוצה לברך את שר האוצר על ההחלטה על ביטול התקציב הדו-שנתי, החלטה שכמו שהוא נימק אותה בעצמו, אין לה שום מקום בדמוקרטיה הישראלית. אני יכול לומר לכם שאחד התסכולים היותר-גדולים שהיו לנו בזמן המחאה זה שהפרלמנט לא עבד, ולא הייתה שום יכולת להשפיע, לא על המדיניות ולא על התקציב. אני חושב שגם מהטעם הזה ההחלטה היא נכונה. ואם בברכות עסקינן, אז אני רוצה גם לברך על האמירה המאוד-חשובה של השר לגבי משאבי הטבע. לגבי התוכן של מה שיש בתוך המסגרת, כלומר הגזירות עצמן, אני קודם דיברתי באריכות ולכן אני לא רוצה להוסיף, רק דבר אחד, אדוני סגן השר, שלא התייחסת אליו קודם, אולי בלהט הדברים, אבל אני חושב שזה בכל זאת שווה התייחסות, העניין של יעדים חברתיים. אם אתם כבר הולכים לחשיבה מחודשת על המסגרת – על התוכן אנחנו נמשיך להתווכח, אבל על המסגרת – ואתם אומרים שעכשיו נטיל עוד גזירות ועוד מסים, כי זה המצב, אבל בעוד שנתיים יהיה פה טוב יותר, אז בואו נתחייב לזה. בואו תגידו, יחד עם חברי האופוזיציה, איפה אנחנו רוצים לראות את החברה הישראלית בעוד שנתיים מבחינת שיעור התעסוקה, מבחינת יעד העוני, מבחינת יעד האי-שוויון. וגם לא לעמוד ביעדים זה בסדר, גם לא עמדנו עכשיו ביעד הגירעון. זה בסדר, אפשר לא לעמוד ביעדים; צריך להשתדל. אבל אני חושב שעצם ההתחמקות, לא רק שלכם, גם של ממשלות קודמות, מלקבוע במסמרות יעדים ברורים, יעדים חברתיים ברורים, יש בזה משהו פגום. תודה. היו"ר מאיר שטרית: תודה רבה, חבר הכנסת שמולי. חבר הכנסת נחמן שי, ואחריו – חבר הכנסת אבישי ברוורמן. אם הוא לא יהיה – חבר הכנסת אראל מרגלית. בבקשה, חבר הכנסת שי. ארבע דקות. נחמן שי (העבודה): תודה. אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, היה תקציב דו-שנתי, והופ, איננו עוד. איזה מין דבר זה? שטפו לנו את הראש במשך שלוש-ארבע שנים שהדבר הזה, ששמו תקציב דו-שנתי, הוא גאוני. היו"ר מאיר שטרית: לא הסכמנו. נחמן שי (העבודה): אני זוכר. שנינו היינו באותו מקום. גאוני, עוד לא היה דבר כזה. שקלו להעניק פרס נובל לשר האוצר על הרעיון – איך זה שלא חשבנו שאפשר במקום תקציב שנתי להביא דו-שנתי, אולי תלת-שנתי, ארבע-שנתי. מצוין: נחסוך נייר, נחסוך עבודה, והכול יעבוד נפלא. רק שכחו שתקציב הוא כלי עבודה, ובלי תקציב אי-אפשר לנהל, ותוך כדי התקציב אתה בוחן את השינויים, ומאמץ אותם, ולומד אותם ומפעיל אותם. וזה עבר. ועכשיו בא שר אוצר חדש, ואני חייב לשבח אותו, באיזשהו מקום, שהוא בוחן מחדש והוא מחליט שהוא לא רוצה את התקציב הזה, והוא עובר לשיטה הקודמת, המפגרת הזאת, שרק 202 מדינות בעולם נוהגות לפיה. 201, כי יש – אחת מנסיכויות הנפט וישראל נהגו לפי השיטה הדו-שנתית הזאת. אבל אני שואל את עצמי, מה זה משדר בעצם? מה זה אומר? איזה תהליך קבלת החלטות מתנהל במדינת ישראל? מי החליט קודם על השנתיים? מי מחליט עכשיו על השנה? מי עושה סדר בברדק הזה? ואני שואל עוד שאלה שמתבקשת: איך אפשר להאמין לממשלה, לשרים, שמובילים תהליכים כאלה, יום עסל, יום בסל, פעם לכאן, פעם לשם, וכל התזמורת – כולם מצטרפים; אותם פקידים באוצר שקודם בטח הסבירו לשר עד כמה זה גאוני לעבור לתקציב דו-שנתי, כמה זה יחסוך, כמה זה יעזור, כמה זה יאפשר לתכנן, רק הם ידעו שתוך כדי השנתיים האלה הדברים ישתנו, אותם פקידים עכשיו יושבים עם השר, אולי התחלפו שניים-שלושה מהם, והם מסבירים לו בדיוק את ההפך, כמה זה יהיה נפלא לחזור לשיטה הקודמת, כמה יעילה היא הייתה וכמה היא עזרה וכמה היא נתנה. סגן שר האוצר מיקי לוי: - - - נחמן שי (העבודה): בבקשה, אדוני סגן השר. סגן שר האוצר מיקי לוי: זו החלטה אישית ספציפית של שר האוצר. נקודה. נחמן שי (העבודה): יפה. אמרתי לך שאני משבח אותו. סגן שר האוצר מיקי לוי: אף אחד לא השפיע עליו. נחמן שי (העבודה): אף אחד. הוא בלתי מושפע. נהדר, אני אומר. אבל תחשוב רגע, ידידי חבר הכנסת וסגן השר מיקי לוי, מה צריך לחשוב – אני לא אחזור על גברת כהן, נמאס לשמוע, אבל יש עוד איזה xאנשים שחיים במדינת ישראל, מה הם צריכים לחשוב על הממשלה הזאת, שמוליכה אותם? פעם היא מוליכה אותם ימינה, פעם היא מוליכה אותם שמאלה. אין בעניין הזה קונסיסטנטיות, אין עקביות. ולמה אני אומר את כל זה? כי אתם מבקשים מהציבור הישראלי שיאמין לכם. אם לא נאמין לכם, כולנו, לא נתמוך בכם ולא נלך אתכם ולא נסכים – הלוא אומרים לנו: נחסוך. עכשיו אומר לנו שר האוצר שהיה פה קודם, ועשה ג'סטה, הופיע על במת הכנסת, בסדר, גם פה, תיקן את עצמו גם בזה. אין דבר, מודה ועוזב ירוחם. בסדר. אבל הוא רוצה את האמון שלנו, הוא אומר: שנתיים קשות מחכות לנו, ואחריהן, איזה יופי יהיה פה. למה שאני אאמין לו? למה שאני אאמין למישהו שנותן לי הבטחות אחרי שאני רואה שהופכים דבר אחר דבר? אז אתם מתחילים פה היסטוריה חדשה, אבל יש היסטוריה, אתם לא הראשונים, מיקי לוי, סגן השר. אתם לא ראשונים. ולכן אני אומר שזה מביש, שזה לא מכובד. אוקיי, אנחנו נלך עם זה, אבל ממה אני חושש? שבעוד שנתיים-שלוש יבוא מישהו אחר ויגיד: שמע, יש לי רעיון מופלא שעוד לא שמעתם עליו, בואו נעבור לאופן תלת-שנתי. מזה אני רוצה ללמוד משהו גם על תהליך קבלת ההחלטות בתקציב שעוד לא ראינו, וגם על חוק ההסדרים שמורכב מאותם דברים שפתחו את המגירות, הראשונה, השנייה והשלישית, והוציאו משם את ההצעות הישנות. קחו את הזמן שלכם, רבותי, קחו את הזמן שלכם, תבואו סוף-סוף עם רעיונות חדשים, תנו לציבור הישראלי תקציב של אמת, לא תקציב של מין טחינה מחודשת של רעיונות ישנים. באמת, תבואו עם משהו חדש. הציבור מצפה, אני אומר, אבל אם אני מסתכל על הרקורד, על ההיסטוריה, אני רואה את זה בהרבה אכזבה. תודה, אדוני. היו"ר מאיר שטרית: דווקא נתתי לך, עשיתי לך פיצוי על הדיון הקודם, אבל בסדר. תודה רבה, חבר הכנסת נחמן שי. אני מזמין את חבר הכנסת אבישי ברוורמן, ואחריו – חבר הכנסת אראל מרגלית. אחריו – ג'מאל זחאלקה. בבקשה. ארבע דקות. אבישי ברוורמן (העבודה): כבוד היושב-ראש, שר האוצר בעבר, גיסך, שיושב כאן ומייצג את הממשלה, שר הרווחה מאיר כהן, שר התקשורת גלעד ארדן, חברי חברי הכנסת, אני רוצה באמת להתייחס – אני מאוד שמח שהתקציב הדו-שנתי בוטל, ומובן שלשנה וחצי האלה זה סביר – באמת אי-אפשר כרגע לאשר תקציב לחצי שנה ועוד שנה, אז אני – מקובל עלי. אני רוצה היום להעלות את השאלה, אדוני סגן השר מיקי לוי, לגבי הבעייתיות במדיניות של הממשלה. לחלוטין לגבי ההצהרות, קודם כול לגבי נושאי הריכוזיות, אני לגמרי במאבק לתחרות. השאלה היא הביצועים. כי אני אומר לכם מה הבעיות של מדינת ישראל. מדינת ישראל שמה לה חזון שהתבטא גם בספר מאוד מצליח –"Start-up Nation", מדינת סטרט-אפ. מדינת סטרט-אפ זה דבר נהדר. אני גם זכיתי, כשהובלנו את אוניברסיטת בן-גוריון, כשהקמנו פארקים, והיו המון יזמים; חבר הכנסת פה, שותפי במפלגת העבודה, אראל מרגלית, שהוא יזם גדול; אבל סטרט-אפ, זה אומר שרוב המשמעות מבחינת התעסוקה – עושים אקזיט, והתעסוקה היא בהודו, בסין, בארצות-הברית. ולכן, מה שישראל הצליחה לבנות במודל של Start-up Nation, פלוס מה שהגדרתי "קפיטליזם אוליגרכי", שקבוצה קטנה מחזיקה את ההון, מחזיקה את רוב המשק, גם את רוב האשראי. זה מצב שבו הצמיחה לא חלחלה לרוב האוכלוסייה. ולכן, כשאתה מסתכל על חזון לישראל, החזון לישראל של צמיחה בת-קיימא מחייב צמיחה מסוג אחר, לא Start-up Nation. התפוקה לעובד בישראל, הפריון, הם מהנמוכים בעולם המפותח. מה זה תפוקה לעובד? זה אומר שבמדינת ישראל אין הכשרה מקצועית מתאימה, אין השקעה בטכנולוגיות. אז להוציא את אלה בחברות הסטרט-אפ, להוציא את אלה בחברות הגדולות, התפוקה לעובד נמוכה, ולכן השכר לעובד – רוב העובדים בישראל מקבלים שכר מאוד מאוד נמוך, נכון, חבר הכנסת כץ? וכשאני בא ואני אומר בצורה ברורה, הבעיה של השכר היא בעיה של תוואי צמיחה, שבו לא רק קבוצה קטנה תצליח – נתוני האבטלה בישראל הם מצוינים, אבל הבעיה בישראל היא לא אבטלה, ישראל לא בצנע. העובדה, שרוב העובדים לא מקבלים תמורה והצרכנים משלמים מחיר מאוד גבוה. ולכן, מדיניות של חזון, שלא תשאיר את מה שהיה. כי כרגע התקציב שהצגתם, סגן השר מיקי לוי, הוא בדיוק תקציב שידידי שר התקשורת, שהיה בעבר שר להגנת סביבה מצוין, גלעד ארדן, היה מציג אותו בעבר בתור השר המקשר כתקציב של ממשלת נתניהו. אין פה ולו דבר אחד חדש, ואני רוצה להסביר איך אפשר לעשות דבר חדש. היו"ר מאיר שטרית: רק, חבר הכנסת - - אבישי ברוורמן (העבודה): אני - - - היו"ר מאיר שטרית: - - נגמר לך הזמן. אתה לא יכול להסביר עכשיו. אבישי ברוורמן (העבודה): אני רק, תן לי לסיים במשפט אחד. היו"ר מאיר שטרית: בבקשה. אבישי ברוורמן (העבודה): הדבר – וזה אצלך, מיקי, ישבנו ביחד – מכיוון שאני לא מאמין בגירעון, אני חושב שישראל, מכיוון שבגירעון גדול היא משלמת שער ריבית הרבה יותר גבוה ממדינות אחרות; ואני מסכים שב-2014 צריך להגיע ל-3%, כמו סטנלי פישר ואחרים; ומכיוון שאני מאמין שבישראל ההוצאות לבריאות, לחינוך, לרווחה, הן כל כך נמוכות, אנחנו מאמינים שצריך להעלות את ההוצאות האלה. איך תעשה את זה בלי גירעון? רק בצורה אחת: פה צריך לשנות את כל מערכת המיסוי, כי מה שהוצע במשרד האוצר: עוד 50 איש, עוד 100 איש – לא יעשה דבר. ולגבי הקונספט הזה יש לנו הצעות. כי אם אנחנו לא נשנה את המתווה, ובמקביל נביא לתחרותיות אבל לא נעבוד ביחד עם ארגוני העובדים כדי לשמור על העבודה המאורגנת – לפתוח את הנמלים, אבל עבודה מאורגנת – אם לא נלך בדרך הזאת, התוצאה תהיה בדיוק הבשורה שהייתה לפי הממשלה הקודמת, ואז תהיינה ססמאות ריקות. היו"ר מאיר שטרית: תודה רבה. אבישי ברוורמן (העבודה): הכדור אצלכם, לנו יש אלטרנטיבה. תודה רבה. היו"ר מאיר שטרית: תודה רבה. חבר הכנסת אראל מרגלית, ואחריו – ג'מאל זחאלקה. אראל מרגלית (העבודה): כבוד היושב-ראש - - היו"ר מאיר שטרית: בבקשה, אדוני. אראל מרגלית (העבודה): - - כנסת נכבדה - - היו"ר מאיר שטרית: ארבע דקות. אראל מרגלית (העבודה): - - הדיון המרכזי שהיה לנו היום בוועדת הכספים, וכשאני מסתכל על חוק ההסדרים אני לא רואה לזה מענה, זה היה המצב של שוק הדיור בישראל. הנה, גמרנו ארבע שנים. הנגיד סטנלי פישר שעשה עבודה נהדרת מהרבה מאוד בחינות, דיווח לנו שבעצם בשוק הדיור – הדירות – המחירים עלו ב-60% בממוצע ברחבי הארץ. ואנחנו עומדים מול שוקת שבורה, מכיוון שהממשלה הקודמת, את הנושא הזה לא פתרה. ועכשיו אנחנו מסתכלים קדימה על הממשלה הנוכחית ואנחנו שואלים את עצמנו: איך הדבר הזה הולך להיות מטופל? ומנהל מינהל מקרקעי ישראל היה שם ואמר, שיד ימין, קשה לה לדעת מה עושה יד שמאל. ותראו מה קורה כבר בפתיחת הממשלה: יש ועדת שרים לנושא הדיור בראשות שר האוצר; יש משרד השיכון שעובד בנפרד; יש נגיד בנק ישראל; יש ועדת שרים לענייני כלכלה שבראשה עומד ראש הממשלה, שגם הוא אומר שהוא יטפל בנושא הדיור. יש חמישה טבחים במטבח אחד. ואם לא יהיה גורם אחד שלוקח את נושא הדיור בשנים הקרובות לטיפול, יהיה בלבול מוחלט. אנחנו מדברים על ארבע קבוצות אוכלוסייה: 1. אנחנו מדברים על הזוגות הצעירים שזקוקים לדיור בר-השגה, כמו שיש באירופה ובארצות-הברית. בואו נבחר דרך ונלך עליה; 2. אנחנו רוצים לראות את הגיל השלישי מקבל מענה אמיתי; 3. אנחנו רוצים לראות את שכונות המצוקה, שיש למחוסרי דיור פתרון; 4. פתרון כולל לשכירות לסטודנטים. אם אנחנו רוצים להתקדם בנושא הדיור, אם אנחנו רוצים ללכת בדיור בר-השגה על האירופה או על הארצות-הברית, חייב להיות גורם אחד שלוקח את הנושא ומוביל אותו, ולא חמישה גורמים שונים. תודה רבה. סגן שר האוצר מיקי לוי: - - - היו"ר מאיר שטרית: תודה רבה לחבר הכנסת אראל מרגלית. ואני מזמין את חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה. ואחריו – חברת הכנסת תמר זנדברג. קריאה: מיקי - - - קריאה: מה עם מיקי רוזנטל? היו"ר מאיר שטרית: מיקי רוזנטל נמצא בישיבת ועדה, הוא ידבר יותר מאוחר. אה, הוא פה. אוקיי. מיקי רוזנטל (העבודה): אני פה. אני אשמח. היו"ר מאיר שטרית: סליחה שלא שמתי לב שחזרת. אתה רואה, קיימנו את מה שביקשת. ג'מאל זחאלקה (בל"ד): מכובדי היושב-ראש, רבותי חברי הכנסת. לפני 795 שנים – 1125 – מלך אנגליה רצה להוציא סכום כסף גדול. האריסטוקרטיה האנגלית לא נתנה לו. אמרה לו: אתה לא יכול לעשות זה בלי אישור של אספת הברונים. אחר כך זה התפתח לפרלמנט, כמו שאנחנו מכירים אותו היום. ובאותה שנה נחתם מסמך המגנה כרטה, שהוא אבן היסוד של הפרלמנטריזם המודרני כיום. עכשיו באים בתקציב דו-שנתי לשנות סדרי עולם של פרלמנט. הפרלמנט ייתן אישור מראש, והממשלה כמנהגה נוהגת. למה צריך תקציב דו-שנתי? למה בעצם רצו תקציב דו-שנתי? הכוונה היא שבידי הממשלה תהיה יכולת לפגוע באזרחים ובזכויות הכלכליות שלהם ביתר קלות. זה כל העניין. אפשר לתת לזה הרבה שמות: יעדים כלכליים, וכו' וכו'. אבל זה בעצם, פה קבור הכלב, פה עצם העניין, פה הבעיה הרצינית. מותר לציין שבכל העולם אין תקציב דו-שנתי. יש מקומות בעולם שחלק מהתקציב הוא רב-שנתי; באנגליה, בכל מיני מקומות כאלה – חלקים. אבל אף פעם, בשום מקום, לא כל התקציב הוא דו-שנתי. גם היכולת, בשנת 2000 – כשהביאו את התקציב הדו-שנתי בפעם שעברה, אמרו: אנחנו ננסה את זה. נבחן את העניין של דו-שנתי, נראה אם יצליח. היכולת לחזות בישראל היא לשנה אחת. כל המערכת בנויה ככה – לא לשנתיים ולא לשלוש שנים. ולכן, ההתאמה של התקציב הדו-שנתי היא קשה מאוד ומאוד בעייתית. ויש תמיד פערים בין התקציב הדו-שנתי שנקבע מראש, לבין ההתפתחות הכלכלית. אני רוצה להדגיש, ולחזור ולתמוך, בעצם, בעמדה העקרונית שהביע חבר הכנסת איציק שמולי בעניין היעדים החברתיים. אנחנו, בכנסת, באים תמיד: יעדים כלכליים, יעדים כלכליים. העניינים החברתיים הם תוצאה. אין מתווה של מלחמה בעוני, אין יעד של הורדת מספר העניים בישראל – אחוז העוני; אין יעד כזה. אף פעם לא בא שר אוצר ועלה על הדוכן ואמר: יש לנו יעד – לצמצם את הפערים החברתיים; שישראל תרד מהמקום הראשון או השני בעולם באי-שוויון, במדד האי-שוויון הבין-לאומי – להוריד את ישראל למקום העשירי. ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו): צריך באמת לשנות את חוק התקציב, שיקבע - - - לא לגבי ממשלה זו או אחרת, לגבי כל - - - ג'מאל זחאלקה (בל"ד): לגבי כל ממשלה, בדיוק. יש כאן עניינים - - - ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו): חשוב ביותר. ג'מאל זחאלקה (בל"ד): - - - זה בעצם יכול לתת גם שהדברים לא יצאו מכדי שליטה: יעדי אבטלה – צמצום אבטלה, כמובן. יעדים אפילו בחינוך, אפשר לפתח את זה. ככה שהכוונה של הניתוח הכלכלי – לא שהניתוח יצליח, אלא שהחולה יחיה ויחיה טוב. זו המטרה. כאן מביאים תקציבים שלעזאזל האזרח, לעומת הצלחה במספרים. יש פטישיזם של הצלחה כלכלית, כאשר המטרה צריכה להתחיל ולהסתיים בכך שהאזרחים יקבלו את שלהם. אנחנו נדבר הרבה על התקציב ועל הגזירות שיבואו על הציבור, אבל אני רוצה להגיד לכם, עם מה ששמענו עד עכשיו, עם יש עתיד בממשלה, אין לעניים עתיד בכלכלה. תודה רבה. היו"ר מאיר שטרית: תודה רבה. אני מזמין את חבר הכנסת מיקי רוזנטל, ואחריו – תמר זנדברג. מיקי רוזנטל (העבודה): אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, בעתיד הקרוב-מאוד ראש הממשלה ושר האוצר שלו מתכוונים לדחוף לכולנו יד לתוך הכיס ולהוציא משם, באמצעות גזירות וכל מיני מסים אחרים, כ-1,500 שקל למשפחה בחודש. אבל כשאנחנו מבקשים לדעת על מה מוציאים את הכסף הזה, לא אוהבים לשתף אותנו, הציבור. בעניין הזה ראש הממשלה צריך לשמש דוגמה אישית, לטעמי, להתנהלות בשקיפות של איש ציבור, ולא לנהל מדיניות של הסתרה מקוממת ומוזרה, במיוחד כשזה נוגע להוצאות שלו ושל מעון ראש הממשלה. אם אנחנו נאלצים להצטמצם, למה שראש הממשלה לא ינהג קצת בצניעות? אנחנו הציבור מממנים לו חיים נעימים, לו ולמשפחתו, חיים נעימים למדי, אבל נאלצים להסתפק בפירורי מידע, בשעה שהמשפחה הנהנתנית הזאת חיה על חשבוננו בראוותנות מוגזמת למדי, ותכף אני אמסור לכם מעט פרטים על העניין הזה, כי כאמור, רוב הפרטים אינם מתפרסמים. כל הוצאה של חבר כנסת נרשמת, וכל מחשב שנקנה על חשבון הקשר לציבור נמסר כמידע, וטוב שכך – וטוב שכך ­– ורק מה שקורה במעון ראש הממשלה וההוצאות של ראש הממשלה הם סוד מדינה. למיטב ידיעתי, למשל, בבית ראש הממשלה יש שלוש עובדות משק-בית ושלוש עובדות מטבח. למרות זאת, ראש הממשלה ורעייתו מזמינים באופן קבוע שפים שיבשלו להם ולאורחיהם ארוחות גורמה. ב-2010, על-פי חשיפת העיתון "כלכליסט", שילם מעון ראש הממשלה עוד 70,000 שקלים לשפים, מעבר, כמובן, למבשלות הקבועות במעון ראש הממשלה. נוסף על כך, השפים של מלון "לאונרדו פלאזה", זה שסמוך למעון ראש הממשלה, הכינו ארוחות בוקר למשפחת ראש הממשלה בתקציב שנתי של 100,000 שקלים. ואני שואל, מה מבשלים לארוחת בוקר ב-100,000 שקלים? דוד רותם (הליכוד ביתנו): מה אתה רוצה, שהם - - - אראל מרגלית (העבודה): או אה, גם אני שואל. מיקי רוזנטל (העבודה): בשנת 2011 – ואלה נתונים שטרם פורסמו – ההזמנות משפים ומשלוחים ממסעדות לבית ראש הממשלה היו יותר מ-200,000 שקל; על סידורי פרחים בבית ראש הממשלה שילם הציבור 112,000 שקלים; על ניקיון מעון ראש הממשלה שילם הציבור 907,000 שקלים; על גלידה שילמתם לא מעט, אבל כשהתגלתה השערורייה הזאת החגיגה הופסקה, אבל בסעיפים אחרים היא ממש נמשכת. כדי לאבטח את הבית הפרטי של משפחת נתניהו – הפרטי, אני מדגיש, לא מעון ראש הממשלה – נאלץ הציבור לשלם בשנת 2011 כ-200,000 שקלים; על הביגוד של משפחת נתניהו בשנת 2011 שולמו 80,000 שקלים. אלה הנתונים שיש בידי; למיטב ידיעתי הם מדויקים. אני משוכנע שבלשכת ראש הממשלה יוציאו מייד הודעה שמדובר במיחזור של חומר ישן, במספרים לא מדויקים. אז אנא, אדוני ראש הממשלה, למען השקיפות, ידע הציבור, תפרסם את כל הנתונים אם הם סותרים את הנתונים שמסרתי זה עתה מעל דוכן הכנסת. ואם לא תכחיש, אלה המספרים. ואני חושב שראוי שתיתן דין-וחשבון לציבור. תודה. היו"ר יצחק וקנין: תודה לחבר הכנסת מיקי רוזנטל. תעלה חברת הכנסת תמר זנדברג. אחריה – חברת הכנסת מיכל בירן. תמר זנדברג (מרצ): אדוני היושב-ראש, חברות וחברים, התחיל עמיתי, חבר הכנסת איציק שמולי, וסיפר שאחד התסכולים הגדולים ביותר של כולנו בזמן המחאה החברתית בקיץ 2011 היה שהכנסת לא עבדה, ולא היה מי שיקבל החלטות לפי שינוי המדיניות שתבע הציבור. אז הנה, הכנסת עובדת, וכל כך הרבה, רבות ורבים מאתנו, חברי הכנסת החדשים והוותיקים, לרבות מפלגות חדשות, נבחרו על סמך הבטחה להביא שינוי בסדר העדיפויות. והנה, מה אנחנו מגלות? שאותה מדיניות בדיוק עומדת לבוא על שולחן הכנסת הזאת, החדשה, ולהתאשר, כתשובה, כביכול, לאותה תביעה ציבורית. אני רוצה להביא, כדוגמה, נושא שדנו בו היום בבוקר בוועדה המשותפת של ועדת הפנים וועדת הכלכלה, חוק הווד"לים. בוודאי כולנו זוכרות וזוכרים את חוק הווד"לים, שמטרתו לעקוף הליכי תכנון כדי להגדיל את היצע הדיור. היצע הדיור, מטרה מאוד חשובה; אחת מהמטרות של המחאה החברתית. והנה, לא זו בלבד, אלא דווקא חוק הווד"לים בא לעיון כאן בכנסת בשבוע האחרון שלה – אני זוכרת את זה בתור אזרחית – בשבוע האחרון של הכנסת, מושב הקיץ בשנת 2011, נדון כאן חוק הווד"לים ואושר, בניגוד לעמדת הציבור באותו זמן, וזה מה שדחף הפגנה של 300,000 אנשים, שצעדו ברחובות תל-אביב במחאה על חוק הווד"לים. והממשלה, בתשובה על כך, באמת נענתה לרחשי לב הציבור, נענתה לתביעה שעלתה מהרחובות, והבטיחה – הביאה הבטחה להכניס בחוק הווד"לים דיור בר-השגה, והתנתה ואמרה, לא יעבור חוק הווד"לים בלי שיכלול דיור בר-השגה, בשביל להיענות לתביעה הציבורית. ומה קרה? עבר חוק הווד"לים; בתוקף כבר כמעט שנתיים. כמה דירות בנות-השגה נבנו במסגרת חוק הווד"לים? קריאה: - - - תמר זנדברג (מרצ): ניחשתם נכון: אפס. אפס דירות בנות-השגה בחוק שהובא כדי להיענות לתביעה הציבורית הזאת. והיום התבקשנו בוועדת המשותפת פנים-כלכלה לאשר את חוק הווד"לים ולהאריך את תוקפו לתקופה נוספת, למרות דוח הממ"מ שקבע שמחירי הדיור בשנתיים שחוק הווד"לים פועל לא רק שלא ירדו, אלא רק עלו. למרות זאת התבקשנו לאשר שוב את החוק הזה, ונדמה לי שזה מעיד יותר מכול על הכוונה של המדיניות החברתית-כלכלית של התקציב ושל חוק ההסדרים. התבשרנו בימים האחרונים, ואפילו דיבר כאן קודם חבר הכנסת אופיר אקוניס, שהקואליציה מקדמת חוק משאל עם על הסדרים מדיניים. עמדתנו בסיעת מרצ ידועה; אנחנו נגד החוק הזה מסיבות רבות. דרך אגב, האחרונה שבהן זה מפני שאנחנו לא סבורים שהציבור ידחה - - היו"ר יצחק וקנין: נא לסיים. תמר זנדברג (מרצ): - - להפך. אבל במקום זה יש לי הצעה אחרת, ואני רוצה להציע להביא את חוק התקציב וחוק ההסדרים למשאל עם, ונראה אם הציבור תומך בכל הגזירות האלה שמתכוונות לבוא אלינו. במקום הסדר מדיני, בואו נביא את המדיניות החברתית-כלכלית למשאל עם, והציבור יקבע. תודה רבה. היו"ר יצחק וקנין: תודה לחברת הכנסת תמר זנדברג. תעלה חברת הכנסת מיכל בירן. ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו): יפה מאוד. היו"ר יצחק וקנין: אחריה – חבר הכנסת ניצן הורוביץ. מיכל בירן (העבודה): למי שכבר הספיק להכיר אותי, אני הולכת להגיד משהו מפתיע. אחד הדברים שהטרידו אותי מתוך השמועות שהתחילו כבר לדלוף בתקשורת על חוק ההסדרים, אחד הדברים שמטרידים אותי הוא דווקא כוונת שר האוצר לקצץ בקצבאות הילדים של העשירים ביותר. למה זה מטריד אותי? הרי אין ספק ששרי אריסון לא צריכה קצבת ילדים. כי הקו שעובר בין צדק לצדקה קשור לשינויים מבניים. צדקה זה שמישהו עושה לך ג'סטה; צדק זה משהו שמגיע לךָ או לךְ בדין. התחושה היא אחרת לגמרי. קצבאות ילדים או כל שירות אחר של המדינה צריכים בעיני להיות אוניברסליים. את מה שנותנים לקופה המשותפת כל אחד צריך לתת ככל יכולתו – העשירים ביותר צריכים לתת הרבה יותר, ולעומת זאת, על מעמד הביניים ואנשים שמתקשים לגמור את החודש המדיניות הכלכלית צריכה להקל. אבל כשמגיע הרגע לקבל, ככל שזה אוניברסלי יותר, ככל שזו זכות שמגיעה לאדם בדין, היא לא מוחתמת בהחתמה חברתית של לקבל משהו של העניים והנזקקים, אלא זכות שמגיעה לכל אדם, לכל משפחה. אני חושבת שלקראת התקציב שבא אנחנו צריכים לחשוב טוב טוב על איך זה מעצב את המבנה של החברה הישראלית. וגם התקציב הדו-שנתי, אחד הדברים שמטרידים בזה זה לא שעושים עוד שנה, וכל שנה יש איזה תירוץ ספציפי – שעכשיו יצאו בחירות וזה שנה וחצי - המבנים של הכנסת, היכולת של אופוזיציה להיות אופוזיציה, זה משהו שהוא עקרוני וקריטי ליכולתה של החברה הישראלית לשרוד. כשאתה מבין את זה, שיש משהו שלא תלוי רק בג'סטה ומישהו היה נחמד ונתן לך פה לנאום ושם להעביר חוק, אלא משהו שאתה יודע שגם כשאתה באופוזיציה וגם כשאתה בקואליציה תמיד נשמרות הזכויות, גם של המיעוט ושל כולם. אני חושבת שאנחנו חייבים שהדבר הזה יהיה לנגד עינינו. אני מקווה וקוראת גם לשר האוצר ולראש הממשלה לחשוב על איך הם מעצבים את החברה הישראלית דרך התקציב, ולא לפרק את האוניברסליות של הסולידריות שמאפיינת בכל זאת עד היום את החברה הישראלית. תודה. היו"ר יצחק וקנין: תודה לחברת הכנסת מיכל בירן. יעלה חבר הכנסת ניצן הורוביץ, ולאחריו – חבר הכנסת יצחק הרצוג. קריאה: ואם הוא לא יהיה? היו"ר יצחק וקנין: חבר הכנסת יחיאל חיליק בר. ניצן הורוביץ (מרצ): כבוד היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, התקציב הוא בעצם המכשיר החשוב ביותר של מדינה לעיצוב החברה, לעיצוב העתיד. וכשאני מסתכל על התקציב הזה – הוא עוד לא הגיע הנה, אבל אני שומע את השמועות ורואה את חוק ההסדרים – אני חושב שהתקציב הולך לקחת אותנו למקום מאוד גרוע. כבר היום, אם אנחנו מסתכלים על השירותים החברתיים הבסיסיים כמו חינוך, בריאות, רווחה, בהשוואה למדינות שאנחנו משתייכים – נאמר, ניקח את הממוצע של ה-OECD – אנחנו בתחתיות הרשימה: צפיפות בכיתות, הוצאה פרטית לנפש על בריאות, רמת שירותים לילדים, מעונות רווחה, איכות סביבה. בכל הדברים, כל הפרמטרים – ויש מאות כאלה – אנחנו לא במקום טוב. כשאני מסתכל ורואה מה חוזה לנו התקציב – קיצוצים נוספים בכל התחומים האלה – אז אני מאוד מודאג. הדרך להתמודד עם מציאות כזאת, של שירותים חברתיים ברמה נמוכה – רמה נמוכה לא יחסית לזימבבואה, שאז אנחנו ברמה גבוהה, אלא יחסית לצרפת, לגרמניה, לדנמרק. אלה מדינות שמבחינת ההכנסה אנחנו מתקרבים אליהן, אבל לא מבחינת הממוצע והחלוקה. אנחנו צריכים להגדיל את השירותים האלה ולא להוריד ולא לקצץ. סוציאל-דמוקרטיה, מדינת רווחה, עושה בדיוק את הדברים האלה. התפיסה הבסיסית היא: כמה שיותר חיים טובים לכמה שיותר אנשים. לעומת זאת, מה שאני רואה – והתקציב הזה יגיע ואנחנו נראה את זה במספרים – זה חיים טובים לקבוצה מאוד קטנה של אנשים או לקבוצה הולכת ומצטמצמת של אנשים. הבסיס הולך ומתכרסם. כשאני מסתכל, הייתי רוצה לראות בשירותים חברתיים פירמידה שיושבת על בסיס רחב, שרוב האוכלוסייה מקבלת שירותים טובים. יש טופ שהוא בטופ, אבל הרוב הוא מבוסס. פה אנחנו, לצערי, הולכים ומתקרבים למצב של פירמידה הפוכה. מזהירים אותנו שהמשך השקעות – איך יאיר לפיד אמר? עשו מסיבה, כביכול עשו – בחינוך, בבריאות, ברווחה, ידרדר אותנו למצב של יוון וספרד. היום כשאנחנו מנתחים מה קרה במדינות האלה בשנים האחרונות, אנחנו יודעים שדווקא קיצצו שם בשירותים חברתיים, דווקא פגעו בהתארגנויות עובדים, דווקא הפחיתו את הבסיס החברתי של מדינות הרווחה שהיו שם, וזה בסופו של דבר מה שגרם למשבר. אנחנו גם יודעים – וזה הלקח מהמשבר בארצות-הברית ב-2008–2009 – שמה שהביא את ההידרדרות זה דווקא התערערות של רגולציה על שוקי ההון. לכן, מה שאנחנו אומרים, הדרך שלנו, הדרך הסוציאל-דמוקרטית – כן, של יוזמה חופשית יחד עם שירות ציבורי טוב; של שוק חופשי יחד עם רגולציה קפדנית – זה טוב לעסקים וזה טוב לציבור וזה מה שמבטיח את העיקרון הזה, שהוא העיקרון הכלכלי-החברתי שלנו, כמפלגה סוציאל-דמוקרטית – כמה שיותר חיים טובים לכמה שיותר אנשים. זו, לצערי, לא הבשורה של התקציב הזה ושל הצעדים הכלכליים שעומדים בפנינו. תודה. היו"ר יצחק וקנין: תודה לחבר הכנסת ניצן הורוביץ. יעלה חבר הכנסת יחיאל חיליק בר, ואחריו – חברת הכנסת חנין זועַבי. קריאה: זועְבי. היו"ר יצחק וקנין: זועְבי. חיליק בר (העבודה): מכובדי היושב-ראש, חברי הכנסת, תראו באיזו קלות, ידידי מיקי לוי, מוטלות גזירות ומכות מצרים על מעמד הביניים והשכבות החלשות בישראל. תראה כמה אין-בשורה יש לכל חצאי ה"ריקי כהנים", אלה שמרוויחים 5,000 ו-6,000 שקל; תראה באיזו קלות מעלים מסים ומע"מ. אני שואל אותך: האם באותה קלות גם יטילו גזירות על "כימיקלים לישראל"? והאם באותה קלות יטפלו בהגדלת התמלוגים מרווחי הגז ואוצרות הטבע לטובת הציבור? והאם באותה קלות יקצצו בשכר הבכירים? והאם באותה קלות יטפלו במיליארדים ברווחים הכלואים? סגן שר האוצר מיקי לוי: לא שמעת ששר האוצר - - - חינם? חיליק בר (העבודה): חלילה. בדברים האלה, מיקי ידידי, שם צריכים ועדות, וועדות משנה, וחוות דעת, ודיוני מומחים ודיונים מקדימים. בנושאים האלה שום דבר לא יקרה בקלות, ונקווה שזה בכלל יקרה. אני סומך עליך פה. 18 מיליארד ש"ח קיצוצים בתקציב המוצע. והיכן הקיצוצים: ברווחה, בחינוך, בתשתיות, בבריאות – בכל היסודות שבונים ומחזקים מדינה מתוקנת, בכל היסודות שבונים ומחזקים את אותו מעמד ביניים שעל גבו קיבלתם את מה שקיבלתם בבחירות. איפה השינוי והבשורה, נכבדי סגן שר האוצר? הרי זה היה מתווה נתניהו, וזה מה שעושה היום שר האוצר לפיד. 5 מיליארד שקלים מע"מ ומסים – זה היה מתווה נתניהו, וזה מה שעושה היום שר האוצר לפיד. ועד כמה שעצוב לומר, מתווה נתניהו שווה מתווה לפיד. ההבדל היחידי, והבעייתי, הוא שהוא עושה את זה עם סבר פנים יפות ועם חיוך, ועם פוסטים בפייסבוק, ושחלק מהציבור אפילו מאמין לו שהוא שונה מנתניהו. אבל האמת המרה היא שהסכנה היא אותה סכנה והפגיעה וההתעמרות בחלשים ובמעמד הביניים הן אותן פגיעה והתעמרות, רק ההגשה שונה. המלצר שמגיש לנו את התבשיל התפל והמקולקל הזה הוא מלצר הרבה יותר נחמד, אפילו יותר סקסי, אפילו יותר אהוד. אבל אסור לנו להתבלבל - אין פה שום חידוש, שום חזון, שום יצירתיות, שום מזור למעמד הביניים. אבל לפחות הפוליטיקה חדשה, לא? אז זהו, שלא. לפיד משתמש באותה שיטה בזויה של חוק ההסדרים, אותו חוק הסדרים, מיקי, שאתה מכיר משנת 1985, שהפך לחוק קיצורי הדרך, חוק מחטפי החקיקה, חוק עוקף-כנסת – תבחר באיזה שם שאתה רוצה. אותה קומבינה ישנה ומסוכנת שהממשלה מקדמת דרכה רפורמות נרחבות במשק בלי דיון מהותי ברפורמות האלה, תוך פגיעה בכנסת, בוועדות הכנסת ובריבונות הכנסת. סגן שר האוצר מיקי לוי: אבל עוד הפעם אני אסביר - - - חיליק בר (העבודה): ידידי, כפיית החקיקה הזו על הכנסת מעקרת מתוכן את עבודת הכנסת והוועדות. חוק ההסדרים פוגע בכוח שלך כחבר כנסת, מיקי ידידי. הוא מחזק את אגף התקציבים באוצר ומחליש אותך ואותי כמחוקקים. ואתה יודע מה, נכבדי? היינו סולחים לשר האוצר על זה אם הוא היה מביא איזושהי בשורה או חזון של שינוי חשיבה תקציבית או שינוי סדרי עדיפויות. אבל לא. הוא, לצערי, מתגלה כתואם נתניהו, גם במהות וגם בהתנהלות. וכדי לחסוך כסף, לסיום, הייתי מציע – מיקי, תחשוב – לממשלה לאחד שני משרדים: משרד ראש הממשלה ומשרד האוצר, שיהיו משרד אחד, כי אין הבדל ביניהם. ואפילו לאחד את האנשים, שר הממשלה והאוצר, שייקרא: בִניאיר לפידיהו. ככה גם נחסוך כסף, גם נאחד משרדי ממשלה. אני אשמח אם תקדם את זה, ידידי. תודה רבה. סגן שר האוצר מיקי לוי: יש לי רק הערה אחת - - היו"ר יצחק וקנין: תודה. סגן שר האוצר מיקי לוי: - - יושבת-ראש המפלגה שלך רוצה להיות שרת האוצר, לתקן - - - חיליק בר (העבודה): שכל שר אוצר בממשלת נתניהו יהיה תואם נתניהו, כי מי שקובע את מדיניות הממשלה הוא ראש הממשלה. היו"ר יצחק וקנין: תודה, תודה. חיליק בר (העבודה): אפילו ידידי רובי ריבלין מסכים עם זה. לה היה אומץ להגיד: אני שונה, באתי לשנות. אני רוצה באמת לשנות, לא בכאילו. היו"ר יצחק וקנין: תודה לחבר הכנסת יחיאל בר. תעלה חברת הכנסת חנין זועַבי. קריאה: זועְבי. היו"ר יצחק וקנין: כל אחד איך שהוא רוצה, איפה לשים את - - - חנין זועבי (בל"ד): לא. זה השם שלי – חנין זועְבי. היו"ר יצחק וקנין: זועְבי. חנין זועבי (בל"ד): יש לי שם. מה זה כל אחד - - - ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו): משפחת זועבי היא משפחה ידועה. היו"ר יצחק וקנין: יש כאלה שקוראים זועַבי ויש זועְבי ויש - - - חנין זועבי (בל"ד): יש לי שם והוא חנין זועְבי. היו"ר יצחק וקנין: חנין זועְבי. מבסוטה? חנין זועבי (בל"ד): חברי הכנסת, חברות הכנסת, אדוני היושב-ראש, גם כאשר חברי הכנסת מהאופוזיציה עלו ודיברו על השיטה האכזרית שבעצם ממשיכה את הפוליטיקה הישנה, הם דווקא דיברו על הפגיעה באזרח העובד. גם הם לא דיברו על הפגיעה באזרח שלא עובד, ששם נמצא הסבל הכי קשה, ששם נמצא העוני הכי קשה. ומסתמן שבסופו של דבר רק חברי הכנסת הערבים חוזרים ומדברים על האזרחים שלא עובדים. נכון, שר האוצר הזכיר את האזרחים שלא עובדים, אבל לא בשביל להציג תוכנית איך להוציא אותם ממעגל האבטלה ואיך להכניס אותם לשוק העבודה; הוא הזכיר אותם בשביל להאשים אותם בעובדה שהם לא עובדים. עכשיו, אנחנו חוזרים ואומרים שזה המשך של הפוליטיקה הישנה, אבל אני חוששת שזה גם המשך יותר צבוע, כי בשם האנשים המקופחים אתה לא מציג שום תוכנית חדשה; כי בשם האנשים המקופחים אתה ממשיך במדיניות של קיצוצים ושל העלאת מסים. יכול להיות – לא יכול להיות – זה גם עניין של ערכים, זה גם עניין של תפיסת עולם, אבל זה גם עניין של בורות, זה גם עניין של אי-התמצאות בשטח, בעובדות בשטח. ואני רוצה לפנות לשר האוצר. היה שר האוצר מאשים את ההורֶה או את ההורָה הערבייה לו היה יודע שרק 2.4% מסך כל שטחי התעשייה במדינה נמצאים ביישובים הערביים? היה מאשים את ההורה הערבייה שנלחמת בשביל לצאת לעבוד? היה מאשים אותה אם היה מכיר – כמו שכל שר אוצר חייב להכיר – את התסכול שלה מעצם העובדה שאינה מוצאת עבודה? היה מאשים 50% מהאקדמאיות הערביות שלא עובדות כאשר הוא יודע שהן בילו שלוש וארבע שנים של למידה באקדמיה, עם כל הקושי הפיננסי והלא-פיננסי הכרוך בכך? אם היה כבוד השר מכיר את הסטטיסטיקה שאומרת שממוצע השכר החודשי של הערבי בשנת 2007 היה 5,400 שקל, בעוד השכר הממוצע בקרב היהודים היה 8,000 שקל, הוא לא היה מאשים את ההורה הערבי בכך שהוא מתקשה לפרנס את הילדים שלו. אם היה שר האוצר יודע שיש ייצוג יתר לערבים במשלחי היד החלשים, כמו ענף הבנייה – מי שלא רוצה לעבוד דווקא לא עובד בענף הכי קשה הזה, ושם, בענפי העבודה הקשים, יש ייצוג יתר לערבים. אם הוא היה יודע את זה הוא לא היה מאשים את הערבים שהם לא רוצים לעבוד. כנראה המשמעות היחידה של הפוליטיקה החדשה זה לשנות את השיטה, אבל בעיני שר האוצר זה להוציא את השיטה מחוץ לפריים. אפשר בקלות להגיד שאנחנו מביאים פוליטיקה חדשה, אבל יותר קשה למצוא אזרח שיגיד כן, יש פוליטיקה חדשה. שר האוצר יכול להכריז על פוליטיקה חדשה. המבחן האמיתי שלו הוא אם הוא ימצא אזרחים שיסכימו אתו שאנחנו כן בפני פוליטיקה חדשה. היו"ר יצחק וקנין: תודה לחברת הכנסת חנין זועבי. יעלה חבר הכנסת באסל גטאס, ואחריו – חבר הכנסת אחמד טיבי. באסל גטאס (בל"ד): אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אולי יש משהו בטענה של סגן שר האוצר שאנחנו מדברים מוקדם מדי נגד התקציב, נגד התוכניות. הוא היה צודק אם היו סימנים לכך שיהיה שינוי-מה, שהדברים כבר מתנהלים ברוח חדשה, בהובלה לכיוון חדש. אני רוצה להגיד שבישראל, בעשר השנים האחרונות, הפערים בתוך החברה הלכו וגדלו. ואחת ולתמיד צריך להפנים מושג חשוב, שמשתרש – שהולך ומשתרש בעולם המערבי, דווקא בלב לבו של הקפיטליזם, שצדק חברתי הוא נכס כלכלי; צדק חברתי הוא נכס כלכלי. וזה לא תלוי – אני לא מדבר על הקיצוצים. אני לא מדבר על משבר התקציב הנוכחי. הפערים הלכו וגדלו גם בעתות של צמיחה, ודווקא בעתות של צמיחה. אז הדבר הוסבר בזה שהצמיחה הכלכלית מתרחשת בגלל המנוע של הצמיחה בשנים האחרונות, הטכנולוגיות הגבוהות המתקדמות, וזה לא מגיע לכל השכבות. ועכשיו דווקא, כשיש קיצוצים, הראשונים להיפגע מכך גם הם השכבות החלשות. בעתות הצמיחה לא נהנים מהצמיחה, ובזמן המשבר והקיצוצים הם הראשונים שמשלמים את המחיר. אם היו סימנים ראשונים שתפיסת העולם הזאת הולכת ומשתנה, וגם עכשיו, בזמן שיש משבר, הממשלה מפנימה, הקונספציה הכלכלית – אני רוצה לתת רק שתי דוגמאות קטנות: העשירון התחתון במדינת ישראל מאבד כל שנה 1% מההכנסה שלו; העשירון העליון בשנים האחרונות מוסיף 2.4% מההכנסות שלו; מדד ג'יני העולמי לאי-שוויון – בישראל הוא 0.378; הממוצע שלו בארצות ה-OECD, שישראל כל כך רצתה להשתוות אליהן, הוא 0.31. אז, אדוני שר האוצר, לאן אתה מוביל? אתה מוביל את המשק בכיוון של סגירת פערים, צמצום פערים – זה אומר צדק חברתי – או לכיוון של הגדלת פערים והמשך המגמה שהייתה בשנים האחרונות? לצערי הרב, מה שאנחנו רואים מההתנהלות – עוד נתון אני שולף: בהכנסות ממסים, בישראל החלוקה בין מסי הכנסה לבין מסים עקיפים היא הרבה יותר גדולה בכיוון של מסים עקיפים, שהם מסים רגרסיביים. הממשלה יכולה לשנות את הדברים האלה, בכיוון של יותר מיסוי על ההון, הפחתת מס ערך מוסף במקום להוסיף מס ערך מוסף, שפוגע קודם כול בשכבות החלשות. לצערי הרב, כל מה שמסתבר מהתוכניות הכלכליות הנוכחיות של שר האוצר הנוכחי, זה אומר מהדורה חדשה - - היו"ר יצחק וקנין: משפט אחרון. באסל גטאס (בל"ד): - - של המדיניות הישנה, המדיניות של נתניהו וקודמיו. תודה רבה. היו"ר יצחק וקנין: תודה לחבר הכנסת באסל גטאס. יעלה חבר הכנסת אחמד טיבי, ואחריו – חברת הכנסת זהבה גלאון. אחמד טיבי (רע"ם-תעל-מד"ע): אדוני היושב-ראש, רבותי חברי הכנסת, בהצעת האי-אמון שלי אני פירטתי נתונים מספריים רבים כמעט בכל התחומים, לרבות במשרדים של שירותים חברתיים, לצד משרדי ממשלה שונים, וסיימתי הן בנושא תשתית, הן בנושא תכנון ובנייה, והצורך והתביעה שלי משכבר הימים להקים עיר ערבית חדשה או יישוב ערבי חדש. לא בכדי מאז קום המדינה ועד היום לא הוקם אף יישוב ערבי, לא במשולש, לא בגליל, וזה אומר דורשני, כאשר במקביל הוקמו מאות יישובים, הן בתוך ישראל והן בשטחים הכבושים. במהלך השנים חלו שינויים כלכליים, בעיקר ההפקעה של קרקעות מערבים והעברתן ליהודים, שערערו גם את תחום החיים של הווי חקלאי. עכשיו, במקביל היה צריך למצוא מקומות תעסוקה, גם בתוך היישובים וגם בפריפריה, וזה לא נוצר. לכן עלה שיעור העוני בקרב החברה הערבית-פלסטינית בישראל. יותר מ-60% מהילדים הערבים הם עניים; יותר מ-53% מהמשפחות הערביות. ולכן נשאלת השאלה למה לא מטפלים בזה ולמה בחלק מהאזורים הפער הולך וגדל דווקא. לכן מה שצריך זה תקציבים. תקציבים כדי ליצור מקומות תעסוקה ולהעלות את שיעור המועסקים הערבים, הן בסקטור הציבורי, אבל גם בסקטור הפרטי, אדוני סגן השר. צריך יותר כסף. זה לוקח אותי לעניין השטרות, שטרות הכסף. יש זעקה למה אין מזרחי, או למה אין ערבי, על שטרות הכסף. אז אני רוצה להקל עליכם: אנחנו לא תובעים שתהיה דמות של איש ציבור ערבי או איש רוח ערבי על שטרות הכסף. אני מכיר את סמיח אל-קאסם באופן אישי, הכרתי את מחמוד דרוויש מקרוב, הוא חברי הטוב, ז"ל. בחיים הם לא היו מסכימים שהדמויות שלהם יהיו על שטרות כסף, שמתייחסים אליהם, וגם כך הם עובדתית, סמל יהודי-ציוני. אגב, אני גם צנוע, יש בי ענווה מסוימת. הם פוגעים בשחורים. יעדיפו את הערבים? האנשים של היושב-ראש מוחים - - - היו"ר יצחק וקנין: אבל, אדוני, אני חייב להגיד לך משהו. יש איזה תיקון שעושים דווקא לציבור הערבי ולא עושים אותו לציבור החרדי. אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל-מד"ע): והוא? היו"ר יצחק וקנין: יש היום בממשלה, יש החלטת ממשלה, למשל בהעדפה לקבלת עובדים, על מכסה מסוימת ממגזר המיעוטים, ואתה יודע את זה. לעומת זאת - - - אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל-מד"ע): לא בממשלה החדשה, אגב, בממשלה הקודמת - - היו"ר יצחק וקנין: לפחות הוא זוכר. אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל-מד"ע): - - או בזאת שקדמה לה. היו"ר יצחק וקנין: אני לא יודע עד כמה מיישמים את זה, אני לא יודע. אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל-מד"ע): בדיוק. ובכל זאת, השיעור הוא 8% ולא 20%. אבל, אדוני היושב-ראש, אני מודה לך על ההערה, אתה כמעט העלית לי לוולי. מה דעתך שנתחלף לשבוע? שר הרווחה והשירותים החברתיים מאיר כהן: ווֹלֶה, לא ווֹלִי. אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל-מד"ע): לוולה. מה דעתך שנתחלף לשבוע? היהודים יגורו במקום הערבים שבוע, והערבים יגורו במקום היהודים שבוע – ונראה מי יחזיק מעמד. אורלי לוי אבקסיס (הליכוד ביתנו): איזה יהודים? אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל-מד"ע): נראה מי יחזיק מעמד. היו"ר יצחק וקנין: - - - אתה רוצה. אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל-מד"ע): אתם לא תחזיקו מעמד. אתם, כשמגיע שר החוץ של ארצות-הברית ויש מחסומים בין כביש א' לכביש ב' פעם בשלוש שנים, אתם קורסים. אצל הערבים כל הזמן יש מחסומים. איך אתם – הוא אומר לי, "אה, יש החלטה". יש החלטה. צח אל-נום, יש החלטה. נו, אז מה? על זה אומרים, נו, אז מה. היא מיושמת? היא לא מיושמת. מה שיעור תעסוקת הנשים, אתה יודע? נחות, שיעור נחות, מביך. ולכן אני פוטר אתכם מהחובה אפילו של הוויכוח הציבורי "לשים תמונה של ערבי או לא לשים תמונה של ערבי" – לא תודה, אנחנו רוצים כסף, לא תמונות על כסף. זה כל ההבדל. אני מודה לך, אדוני. היו"ר יצחק וקנין: תודה לחבר הכנסת אחמד טיבי. תעלה חברת הכנסת זהבה גלאון, ואחריה – חבר הכנסת אילן גילאון. זהבה גלאון (מרצ): אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אדוני השר, אני צריכה להתאושש מהדיון הקודם. היו"ר יצחק וקנין: גם לך יש טענות על השטרות? זהבה גלאון (מרצ): לא, אין לי טענות על השטרות, יש לי טענה על האופן שבו הם מחולקים: יש מי שמקבל, ויש מי שמקבל פחות, ויש מי שלא נמצא על השטרות. אורלי לוי אבקסיס (הליכוד ביתנו): בדרך כלל אלה שלא נמצאים הם גם אלה שמקבלים פחות. זהבה גלאון (מרצ): בדרך כלל זה גם ככה, זה נכון; בדרך כלל זה גם ככה. אדוני היושב-ראש, אנחנו מדברים כאן על חלוקת משאבים, על תקציב המדינה, על תקציב דו-שנתי, חוק ההתייעלות הכלכלית – כל מיני שמות מכובסים למדיניות שאנחנו יודעים מה משמעה ומה היא תהיה. אני רוצה לנצל את ההזדמנות ולדבר על כבודה של הכנסת, אדוני היושב-ראש. אנחנו שומעים בימים האחרונים דיונים על חוק משאל עם. אני רוצה להזהיר את הכנסת הזאת: מי שמעלה את הדיון על חוק משאל עם, מבקש לפגוע בכבודה של הכנסת, מבקש לגלגל את האחריות אל העם. הכנסת, בדמוקרטיה פרלמנטרית, מייצגת את מי שהצביע עבור הנציגים שלה. והחלטות ריבוניות צריכות להתקבל – החלטות משמעותיות – על-ידי ממשלה ריבונית וכנסת נבחרת. ומי שמבקש – אני אומרת לכם, חברי חברי הכנסת – לקבל החלטות מאוד מאוד משמעותיות בנושא שלום, בנושא פינוי התנחלויות, באמצעות משאל עם, מבקש לטרפד את האפשרות שזה יקרה. כשהקימו התנחלויות לא זכור לי שעשו משאל עם; ממש לא זכור לי שעשו משאל עם. מי שרוצה להתעסק בזה שבנט יוכל - - - היו"ר יצחק וקנין: דרך אגב, גם כשפינו אותם לא עשו משאל עם. זהבה גלאון (מרצ): אדוני, לא צריך לעשות משאל עם. זה לא החור בגבינה - - - היו"ר יצחק וקנין: לכן אני מסכים אתך. זהבה גלאון (מרצ): זה לא החור בגבינה בשוויצריה, שעושים משאל עם אם ישאירו את החורים בגבינה או לא ישאירו את החורים בגבינה. ממש לא. יש ממשלה נבחרת – לא אני בחרתי בה, אבל היא ממשלה נבחרת, סוברנית – יש כנסת ריבונית, אנחנו בדמוקרטיה ייצוגית, צריך להיות כבוד לכנסת. זה ביזיון לכנסת ששרים בכירים בה, כולל ראש הממשלה, כולל השר המקשר, מבזים את כבודה של הכנסת ומבקשים לגלגל את האחריות אל העם. יש לי הרבה כבוד לעם, העם בחר בנו. לנו הוא נתן רק שישה מנדטים, לכם הוא נתן יותר, לקואליציה. אבל להחליט שמפקיעים מהכנסת את האפשרות לקבל החלטות גורליות על עתידה של המדינה – הכנסת לא מתאימה רק לקבל החלטות על התקציב. אז על התקציב יכולתי עוד הפעם לעלות ולהגיד: עוד הפעם לא קיצצו בתקציב הביטחון; מה עם הפטורים המופרכים שניתנים לבעלי ההון? דיברנו כבר על זה. זה ברור שנדבר על זה. אבל החלטות משמעותיות, אדוני, לא רק בענייני תקציב, הכנסת הזאת צריכה לקבל. ואני קוראת לכם, חברי חברי הכנסת, לשמור על ריבונותה וכבודה של כנסת ישראל. תודה רבה. היו"ר יצחק וקנין: תודה לחברת הכנסת זהבה גלאון. יעלה חבר הכנסת אילן גילאון. הצעת חוק-יסוד: תקציב המדינה לשנים 2009 עד 2012 ולשנת 2013 (הוראות מיוחדות) (הוראת שעה) (תיקון מס' 3); הצעת חוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום התוכנית הכלכלית לשנים 2009 ו-2010) (תיקון מס' 12) (תקציב דו-שנתי לשנים 2013 ו-2014), התשע"ג–2013 (קריאה ראשונה) היו"ר יצחק וקנין: אדוני, לרשותך ארבע דקות. אילן גילאון (מרצ): אדוני היושב-ראש, חברי וחברותי חברי הכנסת, הבעיה היא לא שהתקציב הזה הוא דו-שנתי. אגב, זה תקציב שבפעם האחרונה – או כמו שילדים אומרים: "פם אחרונה"; וכשהם לא יודעים להגיד רי"ש אז הם אומרים "פם אחונה" בכלל – שהתקציב הזה מופיע ככה, כדו-שנתי. אנחנו מצביעים בעצם בפעם האחרונה על עקרון התקציב הדו-שנתי. ולי אין בעיה עם תקציב דו-שנתי, אדוני. סגן השר, הייתי פתאום הולך אפילו על תקציב של חומש, אבל לא על תקציב כזה. כי אני חושב שהתקציב הזה הוא לא טוב, ולכן לא צריך לקבל אותו שנתיים רצוף. אם הוא היה טוב הייתי מוכן לקבל אותו לארבע או חמש שנים. אני רוצה לומר כאן שתקציב זה בעצם האמת הפנימית, הפוליטית, של מי שמנהל כאן את מדינת ישראל. הוא הבבואה האמיתית של החברה. הוא בעצם קובע מי מקבל כמה, מי משלם כמה, ובעצם על מה אנחנו מגינים ומה רמת אחריותנו כלפי אזרחינו. זה מה שקובע תקציב. ואני אומר ממה אני מאוכזב. אני מאוכזב מן התעתוע הזה של חלופות, ואגב, כל מה שאני אומר, אדוני, זה לכאורה, כי אני לא יודע שום דבר אמיתי עד תום, ואני מצפה שאולי יבואו ויגידו: הדברים בכלל לא כאלה. היו"ר יצחק וקנין: אתה מדבר על התקציב? אילן גילאון (מרצ): אני מדבר על התקציב. היו"ר יצחק וקנין: אני חושב שהמצב יהיה יותר גרוע ממה שאנחנו חושבים. אילן גילאון (מרצ): אתה יודע מה, אני מהאופטימים. אני לא מנחש מראש. היו"ר יצחק וקנין: אני לא. אורלי לוי אבקסיס (הליכוד ביתנו): - - - מה התקציב. היו"ר יצחק וקנין: מה? אילן גילאון (מרצ): עוד לא קיבלנו בכלל תקציב. היו"ר יצחק וקנין: כשנקבל אותו, אנחנו נקבל חום. אילן גילאון (מרצ): אני מאחל הצלחה. אני רוצה שהתקציב הזה יצליח. אני רוצה שהוא יהיה אחר. אבל אני אומר מה מידת האכזבה הגדולה שלי בתור בן-אדם שמאמין שחוסר ניסיון פוליטי זה דבר שצריך לשחר לפתחו ולהתפלל אליו ושהוא דבר טוב, וכל חיי האמנתי שרק כשאנשים לא מבינים כלום בפוליטיקה יגיעו לכאן תהיה סוף-סוף פוליטיקה מתאימה לבני-אדם. והייתה לרגע תחושה כזאת, סגן השר – הנה השר גם פה – הייתה לרגע תחושה כזאת, כי באמת ביש עתיד יש קבוצה של אנשים שנראים לי הרבה פחות פוליטיים. לטובה אני אומר את הדברים האלה. אבל כאשר אתה רואה כיצד ניגשים באמצעות הפוליטיקה החדשה אל "הדברים הישנים", נקרא להם, אנחנו בעצם מנערים מן המחסן את אותם חומרים. זה בעצם תקציב בסופו של דבר, אני אומר לכאורה, מבחינת מה שאני שומע שקורה שם, כי לא שמעתי איזה דבר מקורי שמישהו נגע באיזה דין חדש. זה אותו תקציב בעטיפת ניילון; אותו תקציב שהיה בתקופה של שטייניץ. ואני אומר מאיזה בחינה. תסתכלו לאיזה פח אנחנו נופלים. הרי כל אחד יודע שאת ההוצאה הציבורית צריך להגדיל ולא ללכת לקיצוץ ח"י מיליארד שקלים – סליחה שאני אומר ח"י, זה קצת ציני להגיד: ח"י מיליארד שקלים – שקיצוץ רוחבי זה אסון. כל אחד יודע שמס ערך מוסף הוא מס לא צודק, מס רגרסיבי, מס לא נכון. על מה אנחנו הולכים להטיל או לא? על פירות - - - סגן שר האוצר מיקי לוי: - - - אילן גילאון (מרצ): אני יודע. אתה תשאל אותי, אני צריך 30 שניות להגיד לך מאיפה, לי אין בעיה. סגן שר האוצר מיקי לוי: - - - אילן גילאון (מרצ): אני אציין, אבל אני צריך שלך יהיה האומץ ללכת ולקחת אותו מן המקום שצריך לקחת אותו. הסיפור של ביטול הקצבאות, חבר'ה, אני מקבל את העיקרון שמשפחה אחראית לילדיה ושצריך לעודד אנשים לעבודה, אבל ילדים שנמצאים פה תחת השמש, אף אחד לא יכול להתעמר בהם. ולמדינה, כמו למשפחה שלהם, יש אחריות לגביהם. וקיצוץ בקצבאות התוצאה שלו תהיה מיליון ילדים מתחת לקו העוני. זה אנחנו לא רוצים בשום פנים ואופן שיקרה כאן. לעומת זאת, אתה יודע, סגן השר מיקי לוי, כשאומרים לי 1% בכל דבר, אני יודע שלא עושים כאן את שיעורי-הבית נכון. זה כאילו תלמיד, אדוני, שבא אל הכיתה ולא הכין את שיעורי-הבית, אז הוא תופס איזה שיעורי-בית של מישהו אחר ומקריא אותם פתאום למורה בלי שהיא תרגיש. זה נראה לי תוכנית שטייניץ מקודם, כי זה מה שהיא הייתה. קיצוץ רוחבי – אני מסיים פה את הזמן – אסור שיהיה. אתם חשבתם אולי על עוד מדרגת מס? מס ישיר, לא עקיף. אתם חשבתם שצריך לדבר על ביטול התקרות בביטוח הלאומי? אתם חשבתם שצריך לדבר על ביטול התקרות במס בריאות? אלה הם מקורות כספיים. אבל יותר מכל דבר אחר, את התקציב, חבר הכנסת מיקי לוי, צריך היה לפרק לגורמים, כל אום וכל בורג, ולהרכיב אותו מחדש, כמו מכונית, ולהעז, משום שבתוכו יש בולענים ענקיים. אז אתם – זה נורא מגניב לתקוף את החרדים, אני מכיר את הדבר הזה, ולטפס, ללכת על הראש של גפני, זה מאוד מסיח את הדעת ממקום אחר. על דברים אחרים אתם לא מדברים: על הנושא של ההתנחלויות אתם לא מדברים, כי יש לכם אחוקים בהתנחלויות, ויש לכם איזו - - - היו"ר יצחק וקנין: נא לסיים. נתתי לך יותר. אילן גילאון (מרצ): סליחה. אתה צודק. אני באמת הגזמתי בדיבור שלי. היו"ר יצחק וקנין: אתה מדבר לעניין, אבל - - - אילן גילאון (מרצ): חבר'ה, אנחנו כמהים לפוליטיקה חדשה, אבל כאשר הפוליטיקה החדשה היא לא רק ישנה, אלא אפילו פרה-היסטורית שגם מכניסה בתוכה דברים שעשרות שנים כבר לא שמענו עליהם, כמו בוררות חובה ואיסור השביתה, אז רבאק, צריכים פוליטיקה חדשה. היו"ר יצחק וקנין: תודה לחבר הכנסת אילן גילאון. תעלה חברת הכנסת מיכל רוזין, ואחריה – חבר הכנסת נסים זאב. מיכל רוזין (מרצ): כבוד היושב-ראש, אז בואו נדבר – אילן אמר באמת, כל המטרה – זה באמת נגד אולי חרדים, כמו שאילן אמר, חבר הכנסת גילאון. אז בואו נדבר באמת על שילוב אוכלוסיות בשוק התעסוקה. הרי חוק ההסדרים שמציע לנו שר האוצר החדש, יאיר לפיד, בעצם רוצה לדבר על שילוב החרדים בשוק התעסוקה, רוצה להעלות את שיעור התעסוקה, להקטין את התמריצים השליליים שמעודדים אבטלה ועוני. אז לא מספיק רק לרצות ולדרוש ולבקש יציאה לעבודה, צריך לדאוג גם לתשתית ראויה שתוכל לאפשר באמת תעסוקה הולמת במדינת ישראל, שתאפשר מקומות עבודה, תעסוקה לאנשים מעל גיל 40, הכשרה תעסוקתית שמותאמת גם לצורכי השוק עצמו וגם לאוכלוסיות עצמן ולמה שמתאים להן. ובעבר כבר המליצה על כך קרן המטבע הבין-לאומית. אנחנו צריכים לדאוג לאכיפה ראויה של חוקי העבודה, לאכיפה של שכר המינימום, לחקיקה ראויה של חוק-יסוד: זכויות חברתיות, שתגן על העובדים מפני העסקה פוגענית, שתעגן את זכויות ההתארגנות וזכות השביתה, שאלה זכויות יסוד שאסור לנו לוותר עליהן, להפסיק את ההעסקה הלא-ישירה קודם כול וראשית בשירות הציבורי, ולהפסיק את הפרטת השירותים הציבוריים. במהלכים שרוצים שחוק ההסדרים החדש ינהיג, הדבר היחיד שזה יגרום, שפשוט יהיו עוד משפחות עובדים עניות במדינת ישראל ועוד לקוחות של חברות כוח-האדם שימשיכו להרוויח כסף על גבם של עובדים, עובדים עניים. במקום זאת כדאי מאוד להשקיע במערכת החינוך. וכן, אני בעד לימודי ליבה, אבל זה לא מספיק. צריך להקטין את הכיתות, צריך להעלות את שכר המורים, צריך להכשיר את המורים, לשפר את המבנים, לאפשר באמת לרפורמת "אופק חדש" להתממש, והשעות הפרטניות הכל-כך חשובות לתלמידים בבתי-ספר, שיהיה להם מקום לקיים את השיעורים האלה; לא מספיק רק לתת את השכר עבור כך ולקבוע את השעות הנוספות שיש להם, הם צריכים גם למצוא את המקום לממש את אותם שיעורים פרטיים, שעות פרטיות. לימודי מקצועות טכנולוגיים – התעשייה משוועת, אומרת: לא יכול להיות, הפסקנו עם החינוך המקצועי, חסרים הרבה מאוד אנשים בתעשייה, ב-low-tech, ולא נמצא. האנשים האלה לא מוכשרים כמובן לא בהשכלה ולא בהשכלה הגבוהה, וההשכלה היא נכס תעסוקתי ברור, מובן, והוא מנבא מרכזי לכושר ההשתכרות. אנחנו יכולים לדעת היום על כל ילד שנולד במדינת ישראל, איפה הוא חי ואיפה הוא לומד ולדעת, לנבא כמעט באופן ברור ומוחלט, מה תהיה יכולת ההשתכרות שלו כשהוא יגדל ומה תהיה ההשכלה שלו כמובן. אז ההשקעה בהכשרה מקצועית היא חשובה מאוד, לא רק להטיל סנקציות כדי שאוכלוסיות נוספות יצאו לעבודה, אלא לתת באמת את הכלים להכשרה מקצועית ולהכשרה מקצועית הולמת. ואם מדברים על כך, בואו נבדוק את הנתונים. בעשור האחרון קוצצו התקציבים של הכשרת מבוגרים מ-159.4 מיליון בשנת 2000 ל-44 מיליון בשנת 2011. זה בעצם 0.01% מתקציב המדינה. אז נורא רוצים שכולם ישתלבו בשוק התעסוקה, אבל להכשרה גם אין מספיק, גם היא לא הולמת את שוק התעסוקה, לא מתאימה. ומה כן עושים? עושים הכשרה מקצועית שתחליף את העובדים הזרים; הכשרה שכל הרעיון שבה זה מדיניות שבה אנחנו רוצים לגרש כמה שיותר עובדים זרים מכאן. אבל ההכשרה הזאת לא מתאימה לישראלים. הישראלים שעוברים את ההכשרה הזאת לא מועסקים בתחום, ואין פה מטרה לייצב את שוק התעסוקה ולהביא לכך שיותר עובדים יועסקו, אלא רק מטרה פוליטית. תודה. היו"ר יצחק וקנין: תודה לחברת הכנסת מיכל רוזין. יעלה חבר הכנסת נסים זאב, ואחריו – חבר הכנסת מנחם אליעזר מוזס. נסים זאב (ש"ס): אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, אשרינו ומה טוב חלקנו שלפיד בתוכנו שר האוצר, המחנך הדגול של הציבור החרדי במדינת ישראל. אני רוצה לומר לכם: כאשר מדברים על האדם העובד שנמצא במרכז החבטות של ממשלת ישראל, זה לא דבר חדש. אנחנו צריכים לזכור, כאשר משה רבנו ביקש מפרעה ללכת "שלושת ימים" ולחוג את חג ה', אמר לו: נרפים אתם, נרפים, על כן אתם אומרים נלכה נזבחה לאלוקינו. אתם, בני הישיבות, כל היום חגיגות, בטלנים, נזבחה לה'. לכן, "תכבד העבודה" – פרעה היה הראשון שדיבר על עבודה, "ואל ישעו בדברי שקר". מה פתאום? העבודה משחררת, העבודה נותנת, העבודה היא חיינו. זה העבודה, צריכים לדבר רק על עבודה. בלי עבודה אין חיים. מדינת ישראל לא יכולה לחיות בלי עבודה. את הבלוף הזה – תספרו את זה לציבור שלכם. אם אתה חושב שאת הלוקשים האלה ואת החבטות האלה, במילים יפות, עם חיוך, אנחנו נקבל את הארס הזה, אתם טועים. אנחנו לא פראיירים שלכם. ותאמינו לי, אני מציע לכם – הנה, תראה את דב ליפמן, איך הוא צוחק. הוא פעם בבוקר יצא וראה שמטאטאים, פחי זבל בכביש. הוא אומר: וואי, איך יכול להיות? גם החרדים יכולים לנקות את הזבל. דב ליפמן (יש עתיד): לא אמרתי חרדים. נסים זאב (ש"ס): לא, אבל זה מה שאתה אמרת. דב ליפמן (יש עתיד): לא אמרתי חרדים, אתה טועה. נסים זאב (ש"ס): למה שבני ישיבות לא ינקו את הזבל? כי אנחנו זבל בעיניכם. דב ליפמן (יש עתיד): - - - נסים זאב (ש"ס): מושחתים שכמוכם. אתם מושחתים. היו"ר יצחק וקנין: חבר הכנסת. חבר הכנסת נסים זאב, חבר הכנסת נסים זאב. נסים זאב (ש"ס): אתם מסתכלים עלינו – אתם מסתכלים עלינו כסוג ב' של אנשים. דב ליפמן (יש עתיד): לא אמרתי שום דבר - - - נסים זאב (ש"ס): אין לכם דרך ארץ, אבל נחנך אתכם. היו"ר יצחק וקנין: חבר הכנסת נסים, רק רגע, רק רגע. נסים זאב (ש"ס): אם אתם חושבים שאתם המחנכים שלנו, אתם עוד לא מכירים אותנו. ואני מציע לכם - - - קריאות: - - - היו"ר יצחק וקנין: חבר הכנסת נסים זאב, אני חושב שכבודו צריך לחזור מהמילה "מושחתים". נסים זאב (ש"ס): אני חוזר בי מכל המילים שפגעתי, אם פגעתי, ומבקש מכולם מחילה וסליחה וכפרה. אני מבקש שתמחלו לי. דב ליפמן (יש עתיד): מאלוקים, מאלוקים - - - נסים זאב (ש"ס): כן, כלפי מעלה, כלפי מטה. וכשניים שמתירים בדין של מטה כאילו הוא בדין של מעלה. אבל – וסר עוונכם קודם כול. אדוני היושב-ראש, כשמדברים על ביטול חוק נהרי, מה המשמעות? הם רוצים שאנחנו נשב בחשכה. אנחנו זוכרים את בתי-הספר, עד שבא חוק נהרי להשוות בין ילד לילד; אתם יכולים לבטל את חוק נהרי? מה, זה הילדים של לא יודע מה, שלא קשורים למדינה הזאת? אנחנו לא חלק מהמדינה הזאת? תרבות – לקצץ בתרבות ייחודית. ישיבות קטנות ללא ליבה. איזה לב יש לכם? איזה ליבה? הכול בלוף אחד גדול. אתם רוצים למחוק את עולם התורה מארץ-ישראל, אבוי לכם. קריאה: מתמטיקה זה בעיה? נסים זאב (ש"ס): ביטול פנימיות ברווחה, מה המשמעות? זאת אומרת, ילד שלומד בישיבה והעובדים הסוציאליים ממליצים עליו ברווחה שהוא זקוק לפנימייה, לא נכיר בו. למה? כי הוא לא חילוני, כי הוא לא לרוח שלכם. היו"ר יצחק וקנין: משפט אחרון. נסים זאב (ש"ס): אני לא יכול, אין אצלי אף פעם משפט אחרון. אני תמיד רק מתחיל, אדוני היושב-ראש. מה המשמעות של חיוב במבחני מיצ"ב לכל המוסדות כתנאי סף לקבלת תקציב כלשהו? הרי זה בניגוד לאמנה הבין-לאומית. אתם לא יכולים לחייב הורים איך לחנך את ילדיהם. תגיד לי, אני יכול לחייב אותך ללמוד גמרא בבתי-ספר? לא. תנ"ך – לא. הלכה – לא. בשבילך מתמטיקה זה מבחני הסף שלך. זה הכתר והעטרה שלראשך - - דב ליפמן (יש עתיד): - - - שמעון סולומון (יש עתיד): - - - נסים זאב (ש"ס): - - ואצלי זה יהדות, זה ערכים, זה תורה, זה עשייה, זה חסד. היו"ר יצחק וקנין: משפט אחרון. נא לסיים. נא לסיים. נסים זאב (ש"ס): ולכן, אדוני היושב-ראש, אני משאיר את הנאום שלי לרב משה גפני, הוא עושה את זה הרבה יותר טוב ממני, שימשיך, בהמשך. היו"ר יצחק וקנין: תודה לחבר הכנסת נסים זאב. יעלה חבר הכנסת מנחם אליעזר מוזס – אינו נוכח. חבר הכנסת עיסאווי פריג', ואחריו – חבר הכנסת ישראל חסון. ואם הוא לא יהיה נוכח – חבר הכנסת משה גפני. אבישי ברוורמן (העבודה): כבוד היושב-ראש, כשאתה מדבר בקול נינוח אחרי הקול הרועם של נסים זאב אתה משרה אווירה של רגיעה וכבוד בבית הזה, ואני כמובן תמיד אוהב לשמוע את שאגותיו של נסים - - - קריאה: גם כשהוא אומר - - - היו"ר יצחק וקנין: ארבע דקות, אדוני, לרשותך. עיסאווי פריג' (מרצ): אדוני היושב-ראש, אדוני השר, שר החינוך אתנו. מי זה אתנו? אה, השר. חברים, מיקי, אתם לא רוצים להקשיב לי? באמת, נו. מיקי רוזנטל (העבודה): סליחה, סליחה. סלח לי, סליחה. היו"ר יצחק וקנין: נא לא להפריע לדובר. עיסאווי פריג' (מרצ): יש לי ארבע דקות והוא יגנוב לי חלק מהן. היו"ר יצחק וקנין: חס וחלילה, אפילו שנייה אני לא אגנוב לך. עיסאווי פריג' (מרצ): אדוני היושב-ראש, חברים, כשנבחרתי לכנסת שאלו אותי בתקשורת, והרבה חברים: במה אתה הולך להתמקד? הרבה שאלות חזרו ונשנו: במה אתה הולך להתמקד? בכלליות עניתי: אני מודאג מאוד מתופעת השנאה והגזענות הקיימת בחברה הישראלית על כל קטביה: ערבים, יהודים, אתיופים, רוסים – הכול. הגזענות המשתוללת, היא הפכה להיות שנאה, ומתופעה למחלה. התחלתי לחשוב איך אני הולך לתרום, ולו במקצת, בסוגיה הזאת. אחרי חודשיים של חשיבה ושיחות הגעתי למסקנה שזה אך ורק חינוך, חינוך שאמור להתחיל מהיסודי. שם קבור – שם צריך להתחיל. היום היה דיון בוועדת החינוך בנושא הגזענות, והנושא מתחיל לקבל תנופה. עכשיו אני שומע שהולכים לקצץ מיליארד וחצי שקל במערכת החינוך. הולכים, זורקים כל מיני ספינים, וכאן אני באמת מתקומם. חבל, אני רוצה שהדברים יגיעו לאוזניים הנכונות. להקריב את מערכת החינוך ולשכוח מדברים אחרים, זה מקומם. אנחנו ברמה של מערכת חינוך, ואני מדבר על כל השכבות בארץ, במיוחד השכבה שממנה אני בא – אני שמעתי את חבר כנסת נסים, שהולך, אומר: אזרחים סוג ב'. אני שואל בדרך, אם הוא סוג ב' מה אני אגיד? סוג ג', ואללה ד', ואללה, איפה אני? אני מתלבט. נסים זאב (ש"ס): אתה א'-א'. עיסאווי פריג' (מרצ): אני מתלבט. קריאה: א'-א' – ואת עלית על כולנה. עיסאווי פריג' (מרצ): אני מחפש להיות קצת, קצת סוג ג', בין ג' לד'. אני צריך כסף, מה לעשות? כסף זה דבר חשוב. איך אמר ידידי אחמד טיבי? כסף – דבר חשוב. אבל אני קצת שונה ממנו. גם סמל חשוב, אני בעד. מה לעשות, יש לי דעה שונה, ורבים כמוני רוצים את הכסף וגם רוצים להיות חלק. רוצים לראות דמות ערבית על שטר כסף כחלק מהמדינה, כי סמל – חשוב, ומהות – חשוב; מה לעשות, אני חושב אחרת. אני באתי ממקום, גדלתי, ראיתי שצריך להיות חלק מכל המערך שאתה נמצא אתו; חלק מהבית הזה, חלק מהמדינה הזאת, וצריך להיאבק איפה שצריך. אנחנו כן רוצים להיות חלק. אני, בין היתר, הצעתי שזיכרונו לברכה, חתן פרס ישראל לספרות ערבית אמיל חביבי, יהיה דמות בין השמות המוצעים. חביבי, חתן פרס שקיבל את הפרס ב-1992 - - - עפו אגבאריה (חד"ש): חביב - - - חביב. עיסאווי פריג' (מרצ): (אומר דברים בשפה הערבית; להלן תרגומם לעברית: חביבי. מצטער, ד"ר עפו. בסדר, כעת אני ילד פיקח. אל תדאג.) אמיל חביבי, פי תניין ותסעין, כשקיבל את הפרס ב-1992, קמו כל מיני אנשים מכל מיני כיוונים בחברה הערבית ואמרו: לא, אל תיקח; איך אתה לוקח? בסוף הוא קיבל את הפרס, כי הפרס הזה חשוב לנו. אנחנו חלק מההוויה הזאת, רוצים להיות בה חלק. תארו לעצמכם - - - היו"ר יצחק וקנין: נא לסיים. עיסאווי פריג' (מרצ): לסיים? נגמרו ארבע הדקות? היו"ר יצחק וקנין: אני כבר הוספתי לך, כבר דקה אחרי זה. עיסאווי פריג' (מרצ): אני אחזור ואגיד, זעקת הקיצוץ בחינוך, מבחינתי, היא זעקה והיא קו אדום, ואסור בשום פנים לפגוע במערכת החינוך, או שיהיה קיצוץ במערכת החינוך. תודה לך, אדוני. היו"ר יצחק וקנין: תודה לחבר הכנסת עיסאווי פריג'. יעלה חבר הכנסת ישראל חסון – לא נוכח. יעלה חבר הכנסת משה גפני, ואחריו - חבר הכנסת מאיר פרוש. משה גפני (יהדות התורה): אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, מה שאנחנו נדרשים לאשר עכשיו, זה תיקון של הוראת שעה על חוק-יסוד. יש חוק-יסוד, ונאמר על-ידי משרד האוצר בפעמים הקודמות: פעמיים אישרנו הוראת שעה, והוא אמר את זה גם לבית-המשפט, שזו הפעם האחרונה שמגיעה הוראת שעה לתקן חוק-יסוד. זה הדבר המצחיק ביותר שיכול להיות. הרי חוק-יסוד הוא חוק שלא משנים אותו; חוק-יסוד צריך לשנות אותו ברוב מיוחד – ומביאים הוראת שעה. זאת אומרת, הדבר הכי מצחיק שיכול להיות בחקיקה זה הדבר הזה. הייתה התחייבות, וההתחייבות הזאת, משרד האוצר מפר אותה עכשיו במצח נחושה, לאשר תקציב דו-שנתי לשנים 2013–2014. ואגב, אני התנגדתי בקדנציה הקודמת לתקציב דו-שנתי. אני חושב שזה דבר לא נכון; אני חושב שאין חשבון נפש כלכלי, לכן גם פתאום אנחנו נעמדים לפני שוקת שבורה עם גירעון גדול, שאגב, הוא גם לא גירעון כמו שהאוצר עושה אותו. אבל הוא ראה, הגיע שר חדש, איננו מבין בכלכלה, אז הוא הוציא את הכול. אני רוצה להגיד, יותר חמור מכל העניין הזה: כולם היו בטוחים שהייתה מחאה חברתית והולך להיות כאן משהו חדש בכלכלה, משהו חדש. הבעיה המרכזית של הממשלה ושל הקואליציה הקודמת שאנחנו מודים בה הייתה הדיור. אי-אפשר במדינת ישראל – זוגות לא יכולים להגיע לדירה, אלא אם כן הוא עשיר מאוד, הוא יכול לקנות במקומות יקרים. לא נעשה בעניין הזה דבר וחצי דבר, מביאים תוכנית כלכלית לכאורה, שהיא איננה תוכנית כלכלית; היא פשוט להוציא מהמגירות של האוצר את כל הגזירות שלהם. הייתה מחאה חברתית, ונאמר בפייסבוק, ובכל המקומות – איפה הכסף? ואני הולך עכשיו לסדר את זה. אנחנו כבר יודעים מה הולך להיות – לא הולכות להיות הפתעות, הולך להיות הרבה יותר גרוע ממה שהיה בפעם הקודמת. הולך להיות הרבה יותר גרוע למעמד הביניים, הרבה יותר גרוע ממה שהיה בפעמים קודמות. אולי שר האוצר יהיה נחמד אליהם וידבר אתם כל שבוע, ידבר אתם ויסביר להם, וכל פעם יגיד משהו אחר, הפוך ממה שהוא אמר קודם. חבר הכנסת נסים זאב לא כאן, אני לא אדבר יותר על הדברים האלה. מה שנסים זאב דיבר קודם, זה לא ענייני. אני מעניין אותי רק – אני מעמד ביניים, אני רוצה לדעת מה השר לפיד, מה משרד האוצר הולך לעשות לי טוב יותר ממה שהיה קודם, דבר אחד, אחד. נחמן שי (העבודה): הוא אמר שיעשה יותר גרוע. משה גפני (יהדות התורה): הוא לא אמר שיעשה יותר גרוע. הוא אמר - - - נחמן שי (העבודה): מזמן. משה גפני (יהדות התורה): אין זמן, הזמן הזה מצחיק. אני נמצא כל כך הרבה שנים בכנסת, כל הזמן באים עם גזירות קשות, ובאו כשאני הייתי יושב-ראש ועדת הכספים, אמרתי, אל תבלבלו לי במוח עם הססמה הזאת, מתי יהיה יותר טוב? פשוט נותנים להם את התיאבון, הם רואים שהם יכולים להעביר כאן מה שהם רוצים, זאת הזדמנות נדירה למשרד האוצר. מה שהם רוצים הם מעבירים. הם באים, קוראים לשר האוצר, יושבים אתו ככה במין יראת כבוד, ואומרים לו: יש גירעון. היו"ר יצחק וקנין: דרך אגב, אני לא לוקח לך את הזמן, אני רוצה לחזק את דבריו. ב-2002 קיצצו במענק האיזון של משרד הפנים, כשהשר היה פורז; אז הייתה שינוי. קיצצו מיליארד שקל מהתקציב, ותקציבי הפיתוח נמחקו לגמרי, נתנו אותם. הם הבינו שיש להם עם מי לעשות עסקים מהירים, וככה זה קרה. אנחנו היינו צריכים לתקן את זה כל שנה בשנים האחרונות. משה גפני (יהדות התורה): נכון. אני ישבתי – תשמע, זה היה לילה של סיוטים. ישבתי בוועדת הכספים, לא הייתי חבר, הייתי, נדמה לי ממלא-מקום, ישב שם השר פורז. הוא אמר, לא צריך מענקי איזון. ישבנו שם, חברי הוועדה, חשבנו שסומרות שערות ראשינו - לא צריך. היו מצבים שבהם באו ואמרו, לא צריך, לא מכירים בצערן של רשויות חלשות, לא מכירים בצערן של משפחות חלשות, לא מכירים בצער של – בחברה צריך לסייע האחד לשני, לא מכירים בזה. עכשיו הולך להיות, באירוע הנדיר שאנחנו מצויים בו, אנשים תמימים, חסרי ניסיון, אינם מבינים בכלכלה כמלוא הנימה - - - היו"ר יצחק וקנין: נא לסיים. משה גפני (יהדות התורה): אני כבר מסיים. שמעתי את שר האוצר על יעד הגירעון. הוא פשוט לא מבין; אני מתנצל, אני מתנצל בשמו, הוא לא מבין, הוא לא למד את זה קודם. איפה הוא למד את זה? מאיפה הוא יודע את הנושא של יעד הגירעון? מאיפה הוא יודע את הנושא של תקרת ההוצאה? מאיפה הוא יודע שיש 42 מיליארד שקל גירעון בתקציב? מאיפה הוא יודע, הוא בדק? הוא יודע את זה מאיזשהו מקום? אני יודע מה היעד, אני יודע מה הגירעון - הגירעון הוא יותר גדול. אם אתה רוצה ולפקידי האוצר נוח לבוא ולהגיד, לא ניתן לחלשים, נכסה את החובות של מדינת ישראל, נהפוך להיות מדינה עשירה, ואלה שגרים ב"מגדלי אקירוב" יהיה להם טוב מפני שאנחנו חיים במדינה מאוד חזקה - שלא תהיה טעות, אמר פה מישהו קודם, יוון קיצצה בשירותים החברתיים שלה, היא נפלה בכל מקרה, זה לא שאתה מקצץ בשירותים החברתיים בחינוך, ברווחה, בבריאות, אז כתוצאה מזה הכלכלה תהיה חזקה. היו"ר יצחק וקנין: נא לסיים. משה גפני (יהדות התורה): אתה אמרת, אבישי ברוורמן, בוועדה אצלנו, אמרת שכלכלה וחברה הולכות יחד, וזה כל כך נכון. אז לא הסכמתי אתך; אז כן הסכמתי אתך אבל היה אסור לי להגיד. היום אני אומר שאתה צודק. היו"ר יצחק וקנין: נא לסיים. משה גפני (יהדות התורה): אתה צודק. אין כלכלה בלי חברה, ואין חברה בלי כלכלה, ואנחנו הולכים לגזירות קשות. אני מסיים, משפט אחרון. אני קורא למעמד הביניים שגר ברמת-אביב, וגר ברעננה, וגר בהרצלייה, בכל המקומות האלה, תדעו לכם, אצלנו היה רע, אבל הרבה יותר טוב. היום הולך להיות לכם רע מאוד, רק תקבלו הודעות בפייסבוק. היו"ר יצחק וקנין: תודה לחבר הכנסת משה גפני. הצעת חוק-יסוד: תקציב המדינה לשנים 2009 עד 2012 ולשנת 2013 (הוראות מיוחדות) (הוראת שעה) (תיקון מס' 3); הצעת חוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום התוכנית הכלכלית לשנים 2009 ו-2010) (תיקון מס' 12) (תקציב דו-שנתי לשנים 2013 ו-2014), התשע"ג–2013 (קריאה ראשונה) היו"ר יצחק וקנין: יעלה חבר הכנסת מאיר פרוש, ואחריו – חבר הכנסת ישראל אייכלר. מאיר פרוש (יהדות התורה): אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, לפני שחבר הכנסת הרב נסים זאב והרב גפני דיברו, עלו לכאן לדוכן בקשר לחוק הזה שר האוצר עצמו, ונדמה לי 24 או 23 חברי כנסת, אף אחד לא היה חרדי, גם אף אחד מהם לא היה דתי. עלו חברי כנסת, והקשבתי לרוב הדו-שיח שהתקיים פה באולם. עמדו פה יותר מ-20 חברי כנסת, וצעקו ואמרו מה הולך להיות פה כתוצאה מהגשת התקציב החדש שהולכים להציג. בעצם מי שעלה לפה רצה לומר לציבור ולצופים בבית, תדעו לכם שכתוצאה מאישור החוק היום, אנחנו מתקדמים לקראת הצעת חוק שבעצם יהיה בה קיצוץ חד בקצבאות ילדים, קיצוץ בשכר ובפנסיה של העובדים במגזר הציבורי. אני כבר לא מדבר על דחיית עבודות תשתית וכבישים, דברים שפוגעים מאוד בפיתוח של המדינה, קיצוץ של מיליארד שקל בתקציב החינוך, העלאה של מדרגות מס הכנסה ב-1%, העלאת מס החברות, ועוד שורה שלמה של חוקים שכתוצאה מהאישור של החוק הזה שאנחנו דנים עליו עכשיו – זה יקדם את אותן גזירות ששר האוצר מתכנן להביא לקראת אישור התקציב. ואני אומר לאלה שמקשיבים לנו ורואים אותנו, אתם צריכים לראות שהכיסא הזה של שר האוצר, שאמור לשבת ליד יובל שטייניץ, הכיסא הזה משום מה ריק. הוא לא נמצא פה. הוא בא, הציג חוק, אמר: אני מבקש את אישור הכנסת. ולא החרדים עולים לדוכן כאן לדבר; עומדים פה יותר מ-20 חברי כנסת שהם לכאורה מדברים אל לבו, אמורים לדבר אל לבו, ולומר לו: למה אתה הולך לעשות דבר כזה? אחד-אחד. כמה חברות כנסת עלו ודיברו אל שר האוצר, ושר האוצר – תראו איך שהכיסא שלו ריק, אלה שצופים בנו בבית, תראו איך שהכיסא של שר האוצר ריק. הוא לא נמצא פה. מדברים אליו. אתה מגיש לכנסת פעם ראשונה בקשה לתיקון חוק כדי להגיש את התקציב של המדינה ל-2013–2014, ואתה בכלל לא נמצא פה. אז יאמר מי שיאמר שיושב פה סגן שר האוצר. אני אומר לכם, חוץ מההתבטאות בשבוע שעבר, שהוא התנצל עליה, ואני לא רוצה לחזור על זה; אני מכיר את מיקי לוי מהתקופה שהוא היה מפקד מחוז ירושלים. אני אומר לכם שהוא שולל כל עמדה של שיטה וגישה של שר האוצר כלפי הציבור החרדי, כי הוא, כמפקד מחוז ירושלים, ידע שכדי שהעיר תוכל להתנהל, וכדי שיהיה שקט בעיר, היו לו הקשרים הטובים עם הציבור הכללי, היו לו הקשרים הטובים עם הציבור במזרח העיר, היו לו הקשרים הטובים עם הציבור החרדי – לא מכיוון ששם זה לא פוליטיקה, שם זה לא דברים שצריכים לדבר עם ציבור כזה ואחר, ולכל אחד לתת את התחושה הטובה. מה יש לך, אדוני סגן האוצר, שאתה יושב פה? הרי אתה חולק על הגישה של שר האוצר. אתה יכול להעביר לו את הדברים שנאמרו כאן על-ידי חברי כנסת מסיעות האופוזיציה? לא החרדים. עזוב חרדים, כי הרי אין לך מה לדבר אתו. אני יודע עד כמה הבטן שלך – אתה "מתקרקר" עם הדיבורים שמדברים נגד החרדים ביש עתיד, כי אתה לא נהגת כך, ואם לא נהגת כך, לא החלטת אחרי גיל 60 לשנות את דעתך. לכן אני אומר, תראו, הצופים בבית, יושב פה שר האוצר לפני שעתיים, מגיש לנו הצעת חוק, והולך החוצה. זו אחריות? כך אפשר לבוא ולקצץ? לא בקשר לחרדים – צדק הרב גפני: אנחנו לא מדברים על החרדים. כך אפשר לקצץ קרוב ל-40 מיליארד שקל מתקציבים שונים שמניתי את חלקם קודם, דברים שרוצים לקצץ, ולא להיות פה חמש דקות למען כבוד החברים, למען כבוד הבית? תשמע, תאזין, אולי תעשה אחרת. צופים בבית, תראו במי בחרתם. היו"ר יצחק וקנין: תודה לחבר הכנסת מאיר פרוש. יעלה חבר הכנסת ישראל אייכלר, ואחריו – חבר הכנסת יעקב אשר. ישראל אייכלר (יהדות התורה): אדוני היושב-ראש, כבוד השר, חברי הכנסת, במשך עשר שנים מספרים לנו שהמצב הכלכלי טוב, ושהצמיחה צומחת וצומחת, ושהצמיחה תרד מן הצמרת הכלכלית להמוני עמך בית ישראל לאט-לאט; רק ייתנו לקטר מספיק דלק, וכל הקרונות ירוצו על הפסים. עשר שנות עושק וגזל עניים שלא התחילו עם יש עתיד; התחילו דווקא עם שר האוצר דאז, ראש הממשלה דהיום בנימין נתניהו. קבוצת טייקונים, כלכלנים, באו במשך שנים, עוד לפני זה, ושכנעו את פקידי האוצר שאם להם יהיה כסף, אם להם יהיה טוב, לעם ישראל יהיה מה לאכול, ואם להם לא יהיה טוב, הם ילכו וירוצו לחוץ-לארץ, ולא יהיה פה מה לאכול. שנים אומרים לנו שיש צמיחה. משנה לשנה סקרים, סטטיסטיקות, הכול – יש צמיחה. ואנחנו עמדנו וזעקנו שהצמיחה קיימת, אבל היא רצה רק אל גדות הנילוס, אל הווילות של העשירים שם. כך היה גם במצרים. מצרים הייתה בתהליך של צמיחה משנה לשנה, שהפתיעה את העולם, אבל 8 מיליון מצרים אכלו פיתה עם מים ולא הבינו למה התקוממו נגד מובארק. גם פה בארץ הצמיחה הלכה רק אל הווילות, רק לציבור מאוד מוגדר, מסוים, שהריץ מפלגה, והמפלגה הזאת יושבת פה, אבל מי שהצביע, חצי מיליון אנשים שהצביעו, לאו דווקא נמנים עם המיליונרים; פשוט רימו אותם. אני רוצה לצטט פה את חבר הכנסת אראל מרגלית. הוא הדהים אותי בשבוע שעבר פה בנתונים; נדמה לי שהוא חזר עליהם. אני חושב שכל אזרח בישראל צריך לדעת את זה. אראל מרגלית מגלה ש-40 חברות בערך, שזה 2% מכלל החברות במשק, מחזיקות ב-700 מיליארד שקל – 350 מיליארד שקל בנקאי ו-350 מיליארד שקל חוץ-בנקאי, והם משלמים 4% ריבית. לעומתם 450,000 חברות, שזה 98% מהמשק הישראלי, מגלגלות רק 60 מיליארד שקל, ומשלמות ריבית של 11%. עכשיו, אדוני השר, אני שואל אותך: אדם בעל חברה קטנה רוצה ללכת למכרז. הוא בא לבנק, הבנק אומר: בבקשה, שים כסף כדי שאתן לך ערבות. זה עולה הון. הוא יכול לעמוד במכרז עם מישהו שמשלם 4% בבנק? כך השתלטה קבוצת אנשים קטנה על כל המשק. הם פוחדים מאוד שהציבור יתקומם, והתחילו המחאות החברתיות, והם השקיעו הרבה כסף כדי להפנות את הזעם אל הציבור החרדי, כדי לכסות על הפשע החברתי-כלכלי הזה. לזכותם של מארגני ההפגנות לפני שנתיים, ובראשם דב חנין, אם מותר לחשוף אותו, שהם לא נתנו להם להפנות את הזעם לחרדים; הם נשארו בצד החברתי-כלכלי. אבל זה לא עזר. מה שקרה בבחירות, שמפלגת העבודה וגם הגברת שפיר ושמולי וכל אלה שהיו בהפגנה, הם לא קיבלו את הקולות; הם קיבלו רק 15 מנדטים. מי קיבל את הקולות? אותם טייקונים שהשקיעו כסף ונתנו ערבויות. שמעתי עכשיו שמישהו מ"אל על" השקיע 130,000 שקל כערבות, ועכשיו "אל על" קיבלה את מה שהגיע לה, את העניין של הוצאות הביטחון. אבל אילולא אותו אדם שהשקיע שם – אני לא יודע, מיקי, תעשה איזה שקשוקה על זה – אני לא בטוח שהוא היה מקבל כל כך מהר את 97% הוצאות הביטחון אילולא שם 130,000 שקל כערבויות למפלגת יש עתיד. מיקי רוזנטל (העבודה): אין מספיק ביצים בשביל שקשוקה. ישראל אייכלר (יהדות התורה): מה שאני רוצה לומר, שאנחנו כיהודים חרדים, שסובלים את כל הזעם הציבורי שאנחנו רואים בתקשורת, אנחנו מבינים שיש פה מנגנונים – אני ראיתי שהיו 1,000 תגובות באתר אחד לנאום, למופע האימים שנתן פה שר האוצר, שהוא כבר מתחרט על זה, מה שהוא עשה פה בשבוע שעבר נגד הרב גפני. הציבור הזה מוסת, ולמה מסיתים אותו? כדי לכסות על הפשע. מה התפקיד שלנו? לא, אני לא אתבכיין עכשיו על הגזירות שעושים נגד החרדים; אני בא ואומר לציבור הכללי, 8 מיליון אזרחי ישראל: דעו לכם שכל הגזירות הכלכליות זה נגדכם ולמען הטייקונים שמחזיקים 700 מיליארד שקל מכספכם, ששולטים במכולת שלכם ובאתר הטיסות שלכם ובדרכון שלכם, ואל תיתנו לאף אחד להפנות את הזעם לא כלפי החרדים ולא כלפי העניים, כי הם לא האשמים. היו"ר יצחק וקנין: תודה לחבר הכנסת ישראל אייכלר. יעלה חבר הכנסת יעקב אשר, ואחריו – חבר הכנסת אורי מקלב. יעקב אשר (יהדות התורה): אדוני היושב-ראש, אני חושב שבאמת, כמו שאמר קודם הרב פרוש, האזנו היום ל-25-24 נאומים, ובאמת מכל כיוון אפשרי אנחנו רואים תמימות דעים בהרבה מאוד דברים. נכון שאנחנו לומדים כל הזמן, וראינו גם קודם שגם שר האוצר לומד מה זה כנסת ומה זה מקום שצריך לבוא ולעמוד בפניו ולהתמודד עם המציאות, ואנחנו שמחים ששר האוצר לומד יפה את הבית הזה, גם אנחנו לומדים את זה, אבל דבר אחד אנחנו צריכים גם ללמוד. אני חושב – אני חדש בבית הזה, אבל יגידו לי זקני הכנסת, האם בשנים האחרונות הייתה שנה אחת שלא היו בה קיצוצים, שנה אחת שלא היו בה קיצוצים רוחביים וכו'? אני זוכר, כראש עיר, הייתי כל פעם מופתע מחדש ממשהו אחר שנופל באיזה משרד ממשלתי בגלל הקיצוץ של אותה שנה. לבוא ולומר שאם נעשה את כל מה שרוצים לעשות עכשיו, שזה רע – גם שר האוצר מודה שזה רע – אבל הוא אומר, עוד שנתיים הכול יהיה טוב. הרי ברור לחלוטין שאנחנו נעמוד כאן בעוד שנתיים, כי אף אחד לא יודע לצפות פני העתיד ולדעת איזה דברים ואיזה הוצאות יהיו למדינה הזאת בשנתיים הקרובות, ויצטרכו לעשות עוד פעם קיצוץ. אין בשורה חדשה. ובואו דקה אחת נחשוב – אין אנשים חרדים כאן – מה הבשורה, אדוני השר או אדוני סגן השר, שגם לא נמצא כרגע? מה הבשורה? מה היצירתיות בתקציב הזה מול שנים עברו? מה יש כאן היום שאתם מטביעים בו חותם? אני אומר עוד הפעם, אין חרדים, אי-אפשר לבוא ולהשתלח הלאה ולבדוק את גודל הריאות של חברי הכנסת כשהם זועמים כשעולה שר שאמור לייצג גם אותם ומשתלח בהם. איזה יצירה מיוחדת יש בתקציב הזה? כלום. ניקח את אותה משפחה שחיה על שכר מינימום – אולי נעניש אותם על זה שהם לא מספיק משכילים ולא הצליחו להגיע ליותר משכר מינימום? אולי ניקח להם ארנונה גבוהה יותר כי הם לא הצליחו להשיג עבודה? איזה צדק חברתי יש בתקציב הזה? איזה בשורה? כלום וכלום. לא יקרה כלום לשר האוצר אם ישב וילמד מאחרים, גם יושבת-ראש האופוזיציה, גם יושב-ראש ועדת הכלכלה, אנשים עתירי ניסיון. רוצה רפורמה? רוצה לגעת בדברים שלא נגעו בהם עד היום? בבקשה, תבוא עם משהו חדש. יש כאן אוסף של דברים שכולם נופלים בסופו של יום על אותם אנשים, ולא על החרדים. אמרנו, אין חרדים כרגע, לא תהיה במה להדוף את הביקורת. זה המצב שאנחנו נמצאים בו היום, וזה מצב שבו חושבים שבחוק הסדרים שאנחנו מקבלים - - היו"ר יצחק וקנין: נא לסיים. יעקב אשר (יהדות התורה): - - כל כמה ימים עוד חלק ממנו, אפשר יהיה לעצור שביתות, ולעצור מחאות ולעצור ביקורת. אני קורא לשר האוצר, אני קורא לראש הממשלה, תבואו עם משהו יצירתי, משהו הגון, משהו שלא יגרום לאנשים שאין להם להרגיש שיש להם עוד הרבה פחות. תודה רבה. היו"ר יצחק וקנין: תודה לחבר הכנסת יעקב אשר. יעלה חבר הכנסת אורי מקלב, ואחריו – חבר הכנסת טלב אבו עראר. יכול להיות שהוא ביקש להוריד אותו? אני לא רואה אותו גם ברשימה – לא, ברשימה אצלי הוא מופיע. אורי מקלב (יהדות התורה): אדוני היושב-ראש, תודה רבה לך, מכובדי השר, חברי חברי הכנסת, עוד לפני ששר האוצר שהגיע לפה, עוד לפני שהוא סיים את הנאום שלו, כבר הופיע בכלי התקשורת, וכבר דיברו על כך, ויצאה הודעה שהנה, שר האוצר חזר להיות אמיץ, והוא הופיע פה בכנסת, ודיבר לפני הכנסת. מה שאמרו, שהוא מפחד והוא לא רוצה להגיע לכנסת – הנה הוא נמצא פה. מה דיבר שר האוצר פה? נאום כזה, על חוק התקציב וחוק ההסדרים, אפילו שהוא רק הצהרת כוונות – אם הוא היה את הנאום הזה אומר במקום אחר, חוששני מאוד שנעליים ואף יותר מכך היו זורקים עליו. זה נאום? זה דבר טכני. גם מזכירות הכנסת, עם הכבוד הגדול שאני נותן לה, הייתה יכולה לעשות את זה, להגיד כמה משפטים טכניים בנאום. יש ציבור שמודאג, גם כשעדיין לא דנים בתקציב, עוד לא הגישו את התקציב. אבל יש דיבורים, יש הדלפות, יש מסמכים. בא לכאן שר האוצר ולא מרגיע, ולא אומר שום דבר לציבור, שחושש מהרבה דברים שאמורים להיות בתקציב הקרוב או בחוק ההסדרים. אי-אפשר להגיד שום דבר על זכות השביתה והמחאה שרוצים לקחת מציבור העובדים? על פגיעה גדולה בציבור העובדים, בשחיקה בשכר, בקרנות ההשתלמות? זה כסף שכבר נמצא אצל ציבור העובדים ורוצים להכניס את היד לתוך הכיס שלהם ולקחת מהם את זה ולפגוע בקרנות ההשתלמות. מה הוא אומר על משאבי הטבע, על מס החברות, איזו אמירה מסוימת על דברים שהציבור מדבר עליהם וחושש מכך; על מס ערך מוסף, על עליית מס ערך מוסף, מס ערך מוסף על פירות וירקות, על מס הכנסה, על הגידול במס הכנסה, על גידול בתשלום למעונות? אלפי נשים שעובדות היום בזכות כך, ולכך נוצרו מעונות-היום – בבת-אחת אלפי נשים לא יוכלו להמשיך לעבוד, כי לא יהיה כדאי להן, ויחזרו לכך שהן לא יעבדו; אף אחד לא מדבר, זה מדאיג, הוא לא מדבר על זה. איפה יוקר הבריאות שיש? יש קרוב למיליון ילדים מתחת לקו העוני, ורוצים לפגוע בקצבאות הילדים. אני מודיע לך, שר האוצר, ולסגן שר האוצר, לא כל קרוב למיליון או 800,000 ילדים, לא כולם חרדים; יש גם כאלה שהם לא חרדים, וגם בהם הולכים לפגוע. ולא רק זה שאתה לא רוצה לתת להם, לא רק זה, ואתה תשמע את זה, והציבור ישמיע את דבריו - - - סגן שר האוצר מיקי לוי: למה כל הזמן המספרים עולים? אורי מקלב (יהדות התורה): אז 780,000 ילדים מתחת לקו העוני – זה המספרים המדויקים, אז אני אגיד לך את המדויק. לא מספיק שלושת-רבעי מיליון? לא מספיק כמעט חצי מיליון משפחות מתחת לקו העוני? צריך עוד, בבת-אחת, באבחה אחת? אתה לא רוצה לעזור להם? רוצה להוריד את קצבאות הילדים? אז מה, תעלה להם מס ערך מוסף, ועוד מסים עקיפים, שאותם טיטולים ואותן מטרנות שהם צריכים לתת לילדים שלהם יעלו עוד? ואתה רוצה לקחת מהם – אל תיתן להם, למה אתה לוקח מהם? איך הם יכולים להחזיק מעמד? ומה שמטריד אותי במיוחד, ואני חושב היום, כאופוזיציה, כמפלגה, וכחבר כנסת שהיה בקואליציה – היום אין מי שמדבר על כך שלא ניתן בחוק ההסדרים להעביר את כל הדברים האלה. בתקציבים הקודמים אנחנו ראינו שהיו, מיושב-ראש הכנסת ואחרים, שבא יושב-ראש ועדת הכספים, שדיבר על כך – רבותי, חוק ההסדרים, אנחנו לא ניתן דבר כזה. היה איזה מסר מהכנסת, שבאה ואומרת, אנחנו לא ניתן לכאלה גזירות להיעשות דרך חוק ההסדרים. היום אנחנו לא שומעים את הדברים האלה, אף אחד לא מדבר על כך. אם יכולים להפר ולמנוע את זכות השביתה וזכות המחאה, יפרו גם את זה. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: תודה, אדוני. אורי מקלב (יהדות התורה): משפט אחרון, אדוני. אי-אפשר לנהל את משרד האוצר בלי ששומעים ובלי שמרגישים את האנשים ואת המשמעויות שיש בזה. הציבור רוצה לשמוע, הציבור יודע גם כן. ומי שלא יודע, אנחנו יודעים, שחלק מהגירעון התקציבי שמדינת ישראל נכנסה אליו – בגלל התקציב הדו-שנתי. הציבור אומר את זה. אף אחד לא ידע ואף אחד לא שמע, ובמשך שנתיים הצליחו לגרום לגירעונות כאלה, ואף אחד לא דיבר על כך. אז מה עכשיו? חוזרים על הבעיה הזאת, על הבעיה הזאת, חוזרים ואומרים, בגלל התקציב הדו-שנתי, ואנחנו ממשיכים בלי שנאמר שום דבר. תודה רבה. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: תודה, אדוני. תודה לחבר הכנסת אורי מקלב. חבר הכנסת טלב אבו עראר, בבקשה. טלב דיבר? אה, הוא לא היה. אם כן, אני מזמין את חבר הכנסת יריב לוין לסכם את הדיון. הוא אחרון הדוברים בדיון הזה. יריב לוין (הליכוד ביתנו): אני לא מסכם. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: כן, אתה אחרון הדוברים, אתה צודק. אם השר ירצה לסכם הוא ודאי יוכל. יריב לוין (הליכוד ביתנו): אדוני היושב-ראש, תודה, כבוד השרים, חברות וחברי הכנסת, החוק שמונח היום לפנינו הוא בעצם המשך התהליך שהתחיל בקדנציה הקודמת, של הממשלה הקודמת, בהובלתו של שר האוצר הקודם יובל שטייניץ, של קביעת מסגרת תקציב דו-שנתי. ואני בהחלט ער לאמירות ולקביעות ולדברים שאמר כאן שר האוצר בדבר מחשבות שניות בנושא התקציב הדו-שנתי. אני מוכרח לומר, אדוני היושב-ראש, שני דברים. האחד הוא, שאין בכלל ספק שמשעה שאנחנו נמצאים בתקופה הזאת של השנה, ועוד לא התחלנו כאן, בכנסת, את דיוני התקציב, שבוודאי יסתיימו לכל המוקדם במהלך חודש יולי, ברור שאין שום היגיון להעביר היום תקציב חד-שנתי ולהגיע למצב שנידרש מייד כאשר סיימנו את הדיונים בתקציב הנוכחי, לשנה הנוכחית, כבר להתחיל בדיונים על התקציב של השנה הבאה, כאשר זמן לקיים דיונים רציניים אין, וגם יכולת לתכנן את הפעולות אין. מובן לגמרי שמשעה שהתקציב יתאשר באופן כזה שהוא צופה פני עתיד רק למשך שנה וארבע חודשים, או שנה וחמישה חודשים, וצופה באותה נשימה כבר פני עבר לשבעה חודשים שכבר חלפו עד שהוא אושר, אין שום היגיון אלא לאשר תקציב דו-שנתי בנסיבות האלה, ומהבחינה הזאת אין ספק שעל אישור החוק הנוכחי באופן שבו הוא מובא, נדמה לי שלא יכול להיות חולק גם בשורות חברי מהאופוזיציה, שכל אחד מהם, לו היה יושב היום בנעלי הממשלה, היה נוהג בדרך הזו. אבל אני מוכרח לומר שבניגוד לחלק מהרהורי הכפירה שנשמעים לגבי התקציב הדו-שנתי, אני סבור שהמהלך הזה הוא מהלך נכון, מהלך טוב, מהלך שהוכיח את עצמו וראוי ונכון היה להמשיך בו גם הלאה. אני חושב שהתכנון לטווח ארוך, היציבות שהדבר הזה משדר, העובדה שהוא מצמצם את התהליכים שאנחנו מכירים, של ניסיון למשוך את השמיכה בגלל כל מיני אילוצים פרלמנטריים כאלה ואחרים שלא תמיד תואמים את הצרכים הכלכליים שלנו לטווח הארוך, אני חושב שכל הדברים האלה שהיינו עדים להם כאן לא אחת הם סיבות מספיק טובות כדי ללכת על תקציב דו-שנתי גם, לגופו של עניין, כעניין שבשגרה, גם בשנים רגילות ולא רק בשנה הזאת. אני אומר יותר מזה, צריך לזכור שתמיד אפשר לעשות תיקונים, תמיד אם יתברר שחלו באמת שינויים דרמטיים הכנסת סוברנית והממשלה יכולה להוביל מהלך של שינוי, אבל ככלל, כשיטה, אני חושב שהדבר הזה נכון. יותר מזה, אני חושב שהיה צריך להעביר מהלך כזה, ידידי השר מאיר כהן, גם לגבי הרשויות המקומיות. כראש עיר לשעבר אתה יודע שאין שום היגיון להעביר תקציב לשנה אחת; היה הרבה יותר נכון לעשות תכנון לטווח ארוך עם תקציב לשנתיים, שחוסך גם את מה שאנחנו מכירים במועצות הערים. ולכן במובן הזה אני חושב שטוב שנאשר הפעם את ההצעה ובמחשבה לטווח הארוך ננצל את הזמן כדי לשקול האם לא להמשיך במתכונת הזאת גם בתקציבים שיבואו עלינו לטובה. תודה. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: תודה רבה לחבר הכנסת יריב לוין. חברי הכנסת, נא לשבת, אנחנו מקיימים עכשיו שתי הצבעות. הדיון היה משולב אבל ההצבעות, ברור שהן נפרדות. חברי הכנסת, אנחנו קודם נצביע על הצעת חוק-יסוד: תקציב המדינה לשנים 2009 עד 2012 ולשנת 2013 (הוראות מיוחדות) (הוראת שעה) (תיקון מס' 3) – קריאה ראשונה. מי בעד? מי נגד? נא להצביע. הצבעה מס' 5 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 56 נגד – 30 נמנעים – אין ההצעה להעביר את הצעת חוק-יסוד: תקציב המדינה לשנים 2009 עד 2012 ולשנת 2013 (הוראות מיוחדות) (הוראת שעה) (תיקון מס' 3) לוועדת הכספים נתקבלה. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: חברי הכנסת, 56 בעד, 30 מתנגדים, אין נמנעים. אני קובע כי הצעת החוק אושרה בקריאה ראשונה, ותועבר להמשך הטיפול בה, להכנה בעצם לקריאה השנייה והשלישית, לוועדת הכספים של הכנסת. אנחנו נצביע עכשיו על הצעת חוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום התוכנית הכלכלית לשנים 2009 ו-2010) (תיקון מס' 12) (תקציב דו-שנתי לשנים 2013 ו-2014), התשע"ג–2013 – קריאה ראשונה. מי בעד? מי נגד? נא להצביע. משה גפני (יהדות התורה): איפה שר האוצר, מתקזז עם מוזס? היו"ר יולי יואל אדלשטיין: תשאל איפה מוזס. הצבעה מס' 6 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 57 נגד – 31 נמנעים – אין ההצעה להעביר את הצעת חוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום התוכנית הכלכלית לשנים 2009 ו-2010) (תיקון מס' 12) (תקציב דו-שנתי לשנים 2013 ו-2014), התשע"ג–2013, לוועדת הכספים נתקבלה. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: חברים, בעד – 57, 31 מתנגדים. אני קובע כי גם הצעת חוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום התוכנית הכלכלית לשנים 2009 ו-2010) (תיקון מס' 12) (תקציב דו-שנתי לשנים 2013 ו-2014), התשע"ג–2013, עברה בקריאה ראשונה, ותועבר גם היא לוועדת הכספים של הכנסת להכנתה לקריאה שנייה ושלישית.