קטע מדברי הכנסת

הצעת חוק-יסוד: תקציב המדינה לשנים 2009 עד 2012 ולשנת 2013 (הוראות מיוחדות) (הוראת שעה) (תיקון מס' 3); הצעת חוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום התוכנית הכלכלית לשנים 2009 ו-2010) (תיקון מס' 12), התשע"ג–2013 [מס' מ/749; "דברי הכנסת", חוב' י', עמ' ; נספחות.] (קריאה שנייה וקריאה שלישית) היו"ר יחיאל חיליק בר: אנחנו עוברים עכשיו לדיון משולב בהצעת חוק-יסוד: תקציב המדינה לשנים 2009 עד 2012 ולשנת 2013 (הוראות מיוחדות) (הוראת שעה) (תיקון מס' 3) ובהצעת חוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום התוכנית הכלכלית לשנים 2009 ו-2010) (תיקון מס' 12), התשע"ג–2013 – קריאה שנייה ושלישית. יציג את הצעות החוק בדיון המשולב יושב-ראש ועדת הכספים, חבר הכנסת ניסן סלומינסקי. בבקשה, אדוני. ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת הכספים): אדוני היושב-ראש, חברי חבר הכנסת ואדוני השר, פטנט ישראלי שהיה אז זה להכין תקציב מדינה דו-שנתי. ויש בזה הרבה היגיון שאומר: כל שר שנכנס למשרדו רוצה לחשוב קדימה, לא רוצה לחשוב מעכשיו לעכשיו, וחשוב מאוד שידע מה התקציב שעומד לרשותו, לא לשנה אחת אלא לשנתיים. יש בזה הרבה היגיון, יש בזה הרבה שכל, ואפשר אפילו לרשום על זה פטנט, אולי, של מדינת ישראל. יכול להיות שבהתחלה באמת הוא עשה את שלו. אבל מה אפשר לעשות שבמדינתנו ואולי גם בעולם זה לא הולך כל כך פשוט, והדברים לא זורמים על מי מנוחות, ושנה זה המון זמן; שנתיים – בכלל אי-אפשר לדמיין. ואכן התברר שכתוצאה מהתקציב הדו-שנתי – לפחות אחת הסיבות – קבעו איזשהו יעד לגביית המסים, להכנסות של המדינה, אבל מאחר שהמציאות משתנה כל כך מהר, ולא היה מי שיעקוב ולא שמו לב, כשנגמרו השנתיים התברר שלא רק שלא עמדו ביעד – נוצר גירעון אדיר. במילים פשוטות: השיטה הזאת שהיא טובה, הגיונית, לא טובה למדינת ישראל, ואולי בכלל לא לתקופות שבהן השינויים הם כל כך מהירים ולא צפויים. ולכן המסקנה של ההליך הזה היא שצריך להיות תקציב חד-שנתי בלבד. ואכן החליט שר האוצר והודיע – אני לא יודע אם זו החלטת ממשלה – אבל שר האוצר הודיע, וועדת הכספים שמעה את ההודעה והצטרפה להחלטה, שמכאן ולהבא – וכשאני אומר מכאן ולהבא הכוונה מ-2015 – יהיה אך ורק תקציב חד-שנתי. נקודה. ועמדנו בדילמה, מה עושים בינתיים. אנחנו כבר נמצאים עכשיו בסוף מאי. עד שהתקציב יידון יהיה כבר אוגוסט 2013. אם התקציב של 2013 יהיה חד-שנתי, אז עוד אנחנו לא גומרים לדון בתקציב הזה, וכבר צריך להתחיל לדון בתקציב של 2014. יעקב מרגי (ש"ס): - - - מה קרה? ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת הכספים): מאחר שזה בלבול גדול מדי, הוחלט, חד-פעמי, בשנה הזו. מאחר שמדובר רק על שנה וחצי, אפילו פחות, שנה וארבעה חודשים – כי עד שהתקציב הזה יאושר זה כבר אוגוסט – לעשות חד-פעמית את התקציב הזה, מה שנקרא: דו-שנתי, כשבפועל הוא לא דו-שנתי, הוא בפועל שנה ו-, לא מעבר לזה. שוב, מתוך חוסר ברירה, כי הבחירות היו, ועד שקמה ממשלה וזהו. תוך התחייבות של שר האוצר והחלטה של ועדת הכספים שזה התקציב, נקרא לזה, הדו-שנתי או שנה וחצי האחרון, ומ-2015 יהיה תקציב חד-שנתי. לכן, אני מציע לחברי חברי הכנסת לאשר את התקציב כדו-שנתי – של 2013–2014, וכל אחד יכול לקבל כהנחת יסוד שזהו זה, ומ-2015 יהיה תקציב חד-שנתי. תודה לך, אדוני. היו"ר יחיאל חיליק בר: תודה, אדוני, יושב-ראש ועדת הכספים, חבר הכנסת סלומינסקי. אנחנו עוברים עכשיו להנמקת הסתייגויות לשתי הצעות החוק שהציג חבר הכנסת סלומינסקי. אנחנו - - - ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו): - - - זה דיבור. היו"ר יחיאל חיליק בר: כן. ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו): הסתייגויות דיבור - - - היו"ר יחיאל חיליק בר: בוודאי, בוודאי. על-פי התקנות חילקנו את זה לחמישה סבבים. אנחנו נתחיל בסבב הראשון. לכל דובר חמש דקות. וראשון המסתייגים – חבר הכנסת אילן גילאון. בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת ניצן הורוביץ, ואחריו – חברת הכנסת מיכל רוזין, ואחריה – עיסאווי פריג'. בבקשה, חבר הכנסת גילאון, חמש דקות לרשותך. אילן גילאון (מרצ): אדוני היושב-ראש, תודה, חברי חברי הכנסת, אני שמעתי קודם פרזנטציה של השר – פרזנטציה מאלפת, אגב. באמת. אני חושב שעם פרזנטציות כאלה, עוד יום אחד אפשר להגיע ולעשות פרזנטציות לבנק גדול במדינה. ונאמרו הרבה דברים כאן על-ידי השר – חלקם הם דמיון, חלקם הם מציאות, חלקם הם תשלובת של שני הדברים גם יחד. אני רוצה להגיד לך בתור מי שהתנסה בתקשורת, תקופה קצרה, מסוימת, ודווקא עשיתי את המהלך ההפוך – יצאתי מן הפוליטיקה אל התקשורת. הייתה לי תוכנית רדיו ב-103. לא, אל תסתכל עלי, סגן השר, הייתי, מה שנקרא טאלנט זול, לא משהו. הייתי פילר של "זהבי עצבני". אבל אני רוצה להגיד לך, לצורך העניין, שבתקשורת יש לאנשים תחושה שהם מולידים ובוראים את המציאות, אף שהמציאות לא מתקיימת. הייתה לי תחושה שאני לוקח את המיקרופון ביד ואני יכול לחפור לכל האנשים בראש, ואף אחד לא יכול להרביץ לי, לעשות לי כלום. והייתי בטוח כל פעם שאני יוצא מן התוכנית הזאת, שאני בורא כך את המציאות. ונדמה לי, כבוד סגן השר, שמשהו מזה תופס גם בשר. שמעתי את הפרזנטציה שלו. אני, אגב, לא מגיע מקבוצה של אנשים שהם נמהרים ומתלהמים, ומנחסים מהבוקר את היום. להפך, אנחנו תמיד מאחלים בהצלחה. אנחנו גם – אגב, לא מחייבים את אף אחד, בזמן כל כך קצר, לשנות מציאות כל כך קשה, וגם לא מחייבים אתכם על העבר. הנה, השבוע, סוף-סוף, קיבלנו מדליית זהב. באמת, אני מתפלא איך מהוועד האולימפי לא התקשרו לראש הממשלה, וליובל שטייניץ, שר האוצר, כי צריך להעניק 50,000 שקל לכל מי שמקבל מדליית זהב. אנחנו רק קיבלנו אותה בתחום העוני. מקום ראשון ב-OECD בעוני. קריאה: - - - אילן גילאון (מרצ): אנחנו קיבלנו. אני לא חושב שזה שייך לשר העתיד, זה שייך לשרי העבר. שרי העתיד צריכים לתקן את העתיד, ואני הולך עם זה. וכל מעשה טוב שיעשה – ובתוך אלה יש גם מעשים טובים. שמעתי משהו על דירה שנייה – על הכיף-כיפאק, צודקים. דירה ריקה, צריך ללכת, לקרוע את הבעלים שלה בכפול ארנונה. אני אומר לך פה. אבל תראו, זוהי פיקנטריה. כי ללכת באמת לפתור את מנגנוני – המנגנונים, המנוע המרכזי של הבעיה, לעשות רפורמות אמיתיות. צריך ללכת ולשנות את מוקדי הכוח של הכסף במדינת ישראל. קריאה: - - - אילן גילאון (מרצ): אין דרך אחרת. צריך ללכת חזק מול הכי גדולים. תשמע, אני לא יודע מה לחשוב. אני, תראה, ברגע שאתם נופלים בו, בשני דברים – אחד, אני אגיד אותו עכשיו: משרד הביטחון. משרד הביטחון כנראה כל כך להוט שלא ייגעו לו בתקציב, עד כדי כך שהוא רוצה לקחת גם את תפעול הנמלים במדינה, שמעתי. באמת, רעיון פנטסטי. אם משרד הביטחון יפעיל גם את הנמלים, ואגב, למה רק את הנמלים? למה גם לא מערכות אחרות? למה לא בתי-חולים? למה לא בתי-ספר? למה לא את הממשלה, בעצם? הרי גם הממשלה היא אולי ממשלה שהמשכורות שם הן גבוהות; כשהם עובדים הרבה הם גם מזיקים, הפוך מאשר בנמלים. אולי גם שם צריך להכניס צבא. בכלל, אתה יודע, העיקרון הזה, אצלי בבית, אצל ההורים שלי, אימא שלי הייתה אומרת: אפילו בצחוק לא אומרים את זה. להכניס צבא לנמל? אפילו בצחוק לא אומרים את זה. מפאת כבודה של הדמוקרטיה, ומפאת כבודו של הצבא. אתם לא אמרתם את זה, אבל אני אומר שבאווירה הנוכחית – לא, לא, לא מייחס – שמעתי, מי אמר, מי התייחס. תראה, אני אומר לך: גם כאשר יש עז, אמור לי מי עזך ואומר לך מי אתה. ולכן, אני אומר לך: יש עוד זמן. כמה ימים עברו? יש לכם עוד 30 יום? אני ככה בסוף הדברים, בנאום הקודם שלי, התחלתי בתנועת התיקון שאתם צריכים לעשות. אני רוצה שאתם תצליחו. אני אגיד לך למה: כי אני מגדל כאן ילדים, אני מגדל כאן נכדים, ואני מאוד מעוניין שהם יוכלו לחיות כאן בכבוד ולא למצוא אותם בגדה המערבית במנהטן; לאלץ אותם לא לעשות את מה שאני כל החיים חשבתי שמי שעוזב כאן הוא נפולת של נמושות. ולכן, תראה, סגן השר, השאלה המרכזית היא איך אתה שומר על התקציב מתוך לקיחה הוגנת, של הגינות. אתם לא יכולים לדבר על מלחמה בעוני כאשר במקביל אתם פוגעים בקצבאות ומעלים את המע"מ. באופן אוטומטי הנתון הסכֶמטי הזה מכניס אתכם מתחת לקו העוני ומוסיף עוד 50,000 ילדים מתחת לקו העוני. לא יעזור כלום. לבוא ולספר לנו שאבא ואימא אחראים לילדים? בחייך, הרי אנחנו יודעים את הדבר הזה, אבל יש ילדים שחיים כאן, מי ידאג להם? איך אנחנו נדאג שהם לא ייכנסו מתחת לקו העוני? יש איזשהו מדרג; חשבתם שהפתרון לכל דבר הוא השוויון בנטל, אני יודע שעכשיו יש לכם ועדה – זה הבל ורעות רוח, שוויון בנטל. אתם עכשיו מחפשים מיליארד שקלים כדי לשלם למי שלא רוצה לשרת, במקום לקחת את המיליארד שקלים ולתת אותם לאלה שכן רוצים. תחשבו על זה. קריאה: - - - אילן גילאון (מרצ): אבל הבעיה המרכזית שלכם בתקציב הזה, שהוא כמעט לא דו-שנתי, אבל הוא דו-שנתי, ואמרתי לכם, אם היה תקציב טוב וכוונה טובה וראש טוב הייתי מסכים לתקציב חומש. פה אתם עושים את אותו הדבר שעשיתם כל הזמן, ורק מעמיקים את האי-אמון של מדינה שבה כל אזרח, כל עוד לא הוכיח את חפותו, הוא בגדר נאשם, הוא צריך להגיד תודה רבה אם הוא מתקיים, ולשרוד כל הזמן, לבין מערכת שלא מאמינה בו, לבין אזרח שלא מאמין במערכת. הדבר היחיד שנשאר זה שוב לצאת לרחובות, ונדמה לי שהפעם זה גם צריך לתת תוצרים פוליטיים. תודה רבה. היו"ר רות קלדרון: תודה רבה. הכול נראה מאוד יפה מכאן. אני מזמינה את חבר הכנסת ניצן הורוביץ, ואחריו – את חברת הכנסת מיכל רוזין. ניצן הורוביץ (מרצ): גברתי היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת, אני חושב שאם יש משהו שמקומם את הציבור, והוא כמעט בקונסנזוס, זה הסיפור של מחירי הדיור והכישלון המתמשך של הממשלה בהתמודדות עם המחירים. הדברים האלה חוצים מגזרים וחוצים מפלגות. בשעה הזאת, ככה שעת תחילת הערב, אם אדם למשל יסתובב בשכונת ימין-משה בירושלים, ידידי רובי ריבלין, או בתל-אביב, במגדלי היוקרה, הוא יראה שכמעט כל הדירות וכמעט כל החלונות חשוכים. דירות במחירים פשוט בלתי מתקבלים על הדעת, במקומות הכי יפים בארץ. דירות שנבנו במתן אחוזי בנייה נדיבים ביותר ליזמים, הדירות עומדות ריקות, נטושות. רובן נקנו על-ידי משקיעים, על-ידי יזמים, על-ידי אנשי חוץ שבכלל לא גרים כאן, ואנחנו, תושבי המדינה, נאלצים להתמודד עם בעיית דיור קשה ביותר. כשאנחנו מביאים את הדברים בפני הממשלה אומרים לנו: כן, אבל אין מה לעשות, ככה זה השוק. זה לא השוק, זה גישה מסוימת שמשרתת אינטרס מסוים, ואפשר לפתור את זה. יש בידי המדינה, יש בידי הרשויות, יש בידינו, כממלכה, את האמצעים ואת הכלים להוזיל את הדיור. קוראים לזה בנייה תקציבית באמצעות מחיר למשתכן. עשינו את זה הרבה פעמים בארץ שלנו, במהלך גלי העלייה. רבים, הורי למשל, אחרים, התחילו את דרכם בחיים בדירות שהם קנו מחברות ציבוריות, וככה הם בנו משפחה ובנו את עצמם. היום, לעומת זאת, כשבחור צעיר, משפחה, זוג צעיר, רוצה להתחיל בחיים, בחור בן 25, משפחה, זוג עם ילד או שניים, אין להם שום דרך ושום אפשרות, והחלום הזה, על דירה, נראה ממש כמו מדע בדיוני. אני חושב שיש דרך אחרת, רק לצערי בתקציב הזה היא לא מופיעה. ראינו למשל את הסיפור בעיר חריש, ששם, עם גישה מתאימה של הממשלה, יוצעו לציבור דירות במחיר של כ-600,000 שקל לדירה חדשה של ארבעה חדרים; 600,000 שקל לדירה חדשה של ארבעה חדרים. זה יכול להיות גם בירושלים, גם ברמת-גן וגם בתל-אביב. הדרך לעשות את זה היא לקחת את הקרקעות שהן בידי הציבור, בידי המדינה או בידי חברות עירוניות, ולבנות מראש באופן כזה. הנה, שר השיכון אטיאס – גברתי, זה קצת מפריע – שר השיכון אטיאס, אני בטוח שעכשיו, כשאתה באופוזיציה, תסכים אתי - - - חיים כץ (הליכוד): - - - ניצן הורוביץ (מרצ): יפה. היו"ר רות קלדרון: חברי הכנסת מש"ס, אני מאוד מבקשת מכם שתשמרו על תרבות דיון ושיהיה נעים פה. אם תצטרכו לצאת, אתם יכולים לצאת. ניצן הורוביץ (מרצ): - - - אבל אין לי ספק, אגב, שעכשיו כשהוא יושב באופוזיציה הוא יסכים אתי - - - אריאל אטיאס (ש"ס): עשינו משהו לא בסדר? היו"ר רות קלדרון: כן, אתם מראים את הגב לדובר, וזה לא נעים לדבר כשמישהו מדבר עם מישהו אחר. אריאל אטיאס (ש"ס): זה הגב. ניצן הורוביץ (מרצ): אבל תקשיב שנייה. אתה ודאי תסכים אתי שהיות שעלויות הבנייה ידועות, והקרקע בידי הציבור, אין בעיה לקבוע במכרז מראש את מחיר הדירה הסופי, מה שנקרא המחיר למשתכן, כמו שעשו את זה בחריש; הנה, גם שר השיכון הטרי נמצא כאן. אפשר לעשות את זה גם בשאר ערי ישראל. אריאל אטיאס (ש"ס): - - - שר הבינוי והשיכון אורי אריאל: - - - ניצן הורוביץ (מרצ): אבל תשמע, לא יכול להיות שמחיר של בית ממוצע שעומד על אדמה בארצות-הברית הוא חצי מהמחיר של דירה ממוצעת בישראל, כשמשכורות בישראל באופן ממוצע הרבה יותר נמוכות מבארצות-הברית. זאת אומרת, הסיכוי של ישראלי להגיע לדירה משלו נמוך בחצי מהסיכוי של אמריקני להגיע לבית, והמצב הזה הוא פשוט בלתי אפשרי. מי שבוחר להגיד לציבור שאין דרך לשווק דירות זולות, פשוט משקר לציבור. אנחנו יודעים, מתוך הניסיון שלנו, של משפחותינו, והניסיון של המדינה שלנו, שאפשר לבנות דירות בזול לציבור, בין אם הוא חילוני ובין אם הוא חרדי, בין אם הוא בצפון ובין אם הוא במרכז. מי שבוחר ללכת בדרך אחרת ונתלה באילנות הגבוהים של השוק ועקרונות השוק, מאחז את עיני הציבור. זה פשוט משרת אינטרסים של קבוצה מאוד קטנה, של יזמים, של קבלנים, שרוצים לשמור בידיהם את נתח הארי ולעשות רווחים מופקרים על חשבון הציבור. אני חושב שבתקציב כזה שמוגש עכשיו, לצערי, זה לא נמצא. אם הייתה באה הממשלה ומציגה גישה שפויה כלפי בעיית הדיור בישראל, ומציגה תוכנית מסודרת – לא חייבים הכול בבת אחת, אבל אפשר לעשות את זה בהדרגה – היינו יכולים לחסוך חלק ניכר מההפגנות שאנחנו נראה בשבועות ובחודשים האחרונים. כי אם יש משהו – ותשאלו את המפגינים, אני הולך אתם ואני נמצא אתם ברחוב, וכשאתה אומר להם: מה הבעיה שהכי מציקה לך? אז הוא אומר לך: שכר הדירה, הוא אומר לך: המשכנתה, הוא אומר לך: עכשיו נולדה לי ילדה, והוא גר אצל ההורים עם אשתו. אלה הדברים שמציקים. אני לא רואה בתקציב הזה, אני לא רואה בחוק ההסדרים הזה, שום פתרון שיוזיל את הדיור, ויש כלים לעשות את זה. היו"ר רות קלדרון: תודה חבר הכנסת הורוביץ. ניצן הורוביץ (מרצ): וסליחה, זה שעושים דברים כאלה, למשל, רק בשטחים, לא מקובל עלי. לא מקובל עלי. אפשר לעשות את זה גם בתחומי ישראל, לכלל האוכלוסייה. תודה רבה. היו"ר רות קלדרון: תודה רבה. חברת הכנסת מיכל רוזין, ואחריה – חבר הכנסת עיסאווי פריג'. נמצא כאן? מיכל רוזין (מרצ): איך אומרים בעברית, כבוד היושבת-ראש או כבודת היושבת-ראש? שאלה טובה, לא? בעברית. טוב, אז שמענו היום את שר האוצר מדבר ומספר לנו כמה הכול נפלא, כמה הכול מצוין, כמה התקציב שהוא הולך להעביר פה, בכנסת, ישפר את חיי תושבי ישראל. רק שמשום מה אזרחי ישראל כבר הפסיקו להאמין. הם מיואשים, חסרי אמונה, כי כבר שנים אומרים להם: תצמצמו, תהדקו, תצמצמו עוד ועוד ועוד, ויהיה בסדר. יהיה בסדר, אנחנו נציל את הגירעון ויהיה בסדר, והמצב רק הולך ונהיה קשה יותר ויותר. ושר האוצר החסיר שתי נקודות מאוד קריטיות בתקציב שעומד לעבור: הוא החסיר את נושא העלאת המע"מ ב-1% – או, הנה סגן שר האוצר, אני שמחה שאתה פה. סגן שר האוצר מיקי לוי: - - - מיכל רוזין (מרצ): אז אני בכל זאת אגיד את דעתי. סגן שר האוצר מיקי לוי: תגידי, אבל הוא דיבר על זה. מיכל רוזין (מרצ): אני הקשבתי, לצערי לא שמעתי אותו מדבר על כך שיש שתי – אני לא רוצה להגיד גזירות, כי גזירות זה כמו איזה פריץ בפולניה שגוזר גזירות על היהודים. זה לא גזירות, זה סדרי עדיפויות. זה לא טעות, זו מדיניות. אנחנו חוזרים על זה שוב ושוב. ויש פה שתי החלטות שאין ספק שהן פוגעות במעמד הביניים ובשכבות החלשות: האחת היא העלאת ה-1% במע"מ, והשנייה זה העלאת 1.5% במס ההכנסה. ואין ספק ששתי ההחלטות האלה שמושתות באופן אחיד על כל שכבות האוכלוסייה פוגעות בעיקר בשכבות החלשות. כי ידוע שאותם אלה שמרוויחים את משכורתם ומוציאים כמעט את כל משכורתם, אם לא יותר מכך, על צריכה, הם אלה שישלמו 100% מהעלאת המע"מ ב-1%. לעומת זאת אלה שמרוויחים יותר ומוציאים 50%–60% ממשכורתם על צריכה ועל תנאי מחיה – הם ישלמו לא 1% של מע"מ – הם ישלמו 50% מכך או 60% מכך. וכשאנחנו מדברים על מס אז יש מס פרוגרסיבי - - סגן שר האוצר מיקי לוי: - - - מיכל רוזין (מרצ): - - וכשאתה אומר1.5% על כולם, אתה לא מתחשב בכך שיש פערי שכר ויש הבדלי - - - סגן שר האוצר מיקי לוי: חוץ מהחלק התחתון. מיכל רוזין (מרצ): חוץ מהחלק התחתון; אנחנו מדברים פה על מעמד הביניים שישלם 1.5% בין אם הוא מרוויח 100,000 לחודש או מרוויח 10,000 שקל לחודש - - סגן שר האוצר מיקי לוי: - - - אילן גילאון (מרצ): למה יש פטור ממע"מ - - - מיכל רוזין (מרצ): - - הם משלמים יותר. 1.5% הוא אותו 1.5%. זה נכון שנומינלית בסוף הם ישלמו יותר, אבל 1.5% הוא אותו 1.5%. באים ולוקחים אוכל מפיהם של ילדים עניים, מקצצים את הקצבאות, ואני לא רואה שמציעים אופק; אני לא רואה שמציעים לאוכלוסיות המוחלשות – אם זה ערבים, אם זה חרדים – חוץ מאשר לגזור עליהן את קיצוץ קצבאות הילדים בעצם לא מציעים שום אופק. איפה הכשרה מקצועית? להגיד להם: צאו לעבוד – לא, בוא תראה לי בתקציב את ההעלאה. סגן שר האוצר מיקי לוי: - - - מיכל רוזין (מרצ): בעשור האחרון רק ירד התקציב – ירד וירד וירד במאות מיליונים. סגן שר האוצר מיקי לוי: - - - מיכל רוזין (מרצ): אז אם מדובר בהכשרה מקצועית, הרי בסופו של דבר אומרים להם, צאו לעבוד. כולם יהיו עובדי קבלן. מתוך 3 מיליון עובדים במשק הישראלי 2 מיליון הם עובדי קבלן, הם עובדים לא בהעסקה ישירה. אז מה רוצים, שהם יהיו עובדי ניקיון? איפה ההכשרה? איפה היכולת שלהם להשתלב בשוק התעסוקה? מדברים על נשים ערביות שלא מצליחות להשתלב בשוק התעסוקה. רק 25% מהנשים הערביות משתלבות בשוק התעסוקה. האם יש הכשרה הולמת? האם יש עידוד של מעסיקים להעסיק נשים ערביות? הרי מה זה עידוד להעסיק נשים ערביות? מעבר לתמרוץ של אותן נשים, ומעבר לכך שישוו את שכרן לגברים, אם לא מבנים פה מעונות-יום, צהרונים, בתי-ספר עם יום לימודים ארוך ועם הזנה, אין שום יכולת לנשים להשתלב באופן הולם ובאופן שוויוני בשוק התעסוקה. אז כל הדברים האלה בעצם הם בלי חזון, בלי ראייה למרחוק, בלי שינוי. ואולי הייתם צריכים להיות אמיצים ולהגיד: הדרך היחידה שבה אנחנו יכולים לקחת כסף היא רק ממעמד הביניים. תהיו אמיצים, תגידו את זה, אז נכבד אתכם - - סגן שר האוצר מיקי לוי: - - - היה לך מאוד נוח - - - שר האוצר. מיכל רוזין (מרצ): - - אבל אתם לא אומרים את זה, אתם כל הזמן אומרים שאתם לא לוקחים ממעמד הביניים. סגן שר האוצר מיקי לוי: - - - מיכל רוזין (מרצ): בסופו של דבר - - - היו"ר רות קלדרון: תודה רבה, סגן שר האוצר. עמדת בזמנים בדיוק בלי שעון. אני מזמינה את חבר הכנסת פרִיג', ואחריו – את חברת הכנסת תמר זנדברג. עיסאווי פריג' (מרצ): פרֵיג'. היו"ר רות קלדרון: פרֵיג', סליחה. זה לא מנוקד, וזאת פעם ראשונה. לא אחזור על זה. עיסאווי פריג' (מרצ): שלום, גברתי היושבת-ראש, היום נגיד הרבה מזל טוב. אז מזל טוב. היו"ר רות קלדרון: תודה רבה, חבר הכנסת פריג'. עיסאווי פריג' (מרצ): שיהיה לך בהצלחה ובכיף ותעשי את זה בהנאה. ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו): זה לא מזל – בחרו אותה. עיסאווי פריג' (מרצ): בחרו אותה? ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו): זה לא מזל. מזל זה בפיס. עיסאווי פריג' (מרצ): אבל זה התפקיד שלה. הגיע תורה בסיעה, זה בסדר. סגן השר מיקי, למה אתה הולך? אתה מתאמץ יותר מדי. תאמין לי שזאת החובה שלך כאיש קואליציה, כסגן שר. אתה משתדל לעשות את זה טוב, אבל מתוך אמונה אמיתית. חברים, שמענו את שר האוצר. אני אגיד לכם מה – הוא באמת סופר, עיתונאי, חבל על הזמן. הוא צריך להגיד את הדברים שהוא לא מאמין, לתת להם את הגושפנקה שזה טוב לעם, טוב לעניים, טוב למעמד הביניים, טוב לכולם. שר האוצר צריך לעמוד כאן ולהגיד את הדברים בניגוד לאמונה האישית שלו. למה? כי הוא שר האוצר, הוא עשה תוכנית. אז אני אומר את זה מכאן בקול רם: אדוני שר האוצר וסגן שר האוצר שמקשיב, אתה טעית. התוכנית הכלכלית, התקציב שאתה מביא לנו הוא תקציב כושל. זה לא מה שאתה, זה בניגוד למה שאמרת לבוחרים, וזה בניגוד לתפיסת עולם פוליטית שלך ושל רבים. אתה מאלץ את עצמך להגיד דברים שאתה לא מאמין. השבוע קראתי את דוח העוני האלטרנטיבי של עמותת "לתת". נדהמתי. רבים, חברים, צריך להודות בזה – העוני במדינה – קראתי גם במוסף "סופשבוע" - - - היו"ר רות קלדרון: סליחה רגע, חבר הכנסת. אדוני סגן שר האוצר, קודם כול אנחנו צריכים לתת דוגמה – כשאדם מדבר, להקשיב לו. סגן שר האוצר מיקי לוי: אני מתנצל, גברתי. היו"ר רות קלדרון: תודה רבה לך. בבקשה. עיסאווי פריג' (מרצ): השבוע עיינתי בדוח העוני, ובמקביל עיינתי בכתבה, ריאיון עם הרב אריה דרעי. הוא אמר: אני מתכוון לפנות למוסדות בין-לאומיים אם יפגעו בשכבות החלשות. ברוך הבא למועדון, כבוד הרב. ברוך הבא. כשאני קראתי כותרת שהרב אריה דרעי שוקל לפנות למוסדות בין-לאומיים אם יפגעו בחלשים, באמת ברוך הבא. זה מאוד מחמם לי את הלב. ערבים וחרדים ביחד - - אילן גילאון (מרצ): - - - עיסאווי פריג' (מרצ): - - אחים. 75% מהעניים במדינת ישראל – ערבים וחרדים. אז למה ש-2 מיליון איש, 20%, יהיו במרכז השיח הפוליטי? למה? הם שני מגזרים נידחים, עניים, נשאיר אותם במלכודת העוני. למה? למה? כל המאמרים הכלכליים למיניהם. השבוע יוג'ין קנדל, יושב-ראש המועצה הכלכלית, אמר את זה והזהיר: בעוד עשור נגיע לגירעון של 10%. הדרך היחידה לא להגיע לזה היא לפנות לקהלים הערבים והחרדים ולשלב אותם בכלכלה, בעשייה; שלא יהיו מגזרים צרכניים, אלא מגזרים יוצרים, תורמים. למה אתם מתעקשים להשאיר אותם במלכודת העוני? 4,300 – איך אפשר, איך אפשר במשפחה? סגן שר האוצר מיקי לוי: - - - עיסאווי פריג' (מרצ): אדון מיקי, אתה לא צריך להצטדק. כל מה שתגיד – כתוב. זה לא מה שאתה. סגן שר האוצר מיקי לוי: - - - עיסאווי פריג' (מרצ): זה לא מה שאתה. סגן שר האוצר מיקי לוי: - - - עיסאווי פריג' (מרצ): למה אתם מתעקשים להשאיר, לקבור את העני עוד שתי שכבות באדמה? למה? 70% מהעניים במדינה, ערבים וחרדים; עובדים, אבל עובדים בשכר של 3,500 ו-4,000 שקל. איך יצאו מהעוני? למה אתם פוחדים לנגוע בתספורות למיניהם? למה אתם פוחדים לנגוע בחוק ההשקעות? הון של מיליארדים בתכנוני מס. אני לא אגיד מילים גסות עכשיו. למה אתם פוחדים לנגוע בהם? בריכוזיות? למה אתם פוחדים? אתם פוחדים לנגוע בזה. קל לכם לנגוע בעניים, להוסיף את המע"מ. מי ישלם את המע"מ? האיש התפרן שמרוויח 3,000 שקל. מי יקבל 1.5% מס הכנסה? על מה ישלם את זה? חברים, אני אומר את זה בקול רם: נכשלתם, נכשלתם, נכשלתם. ולא לנסות להצטדק. זאת האמת. זאת האמת, ותגידו את זה בקול רם. תודה. היו"ר רות קלדרון: תודה רבה. חברת הכנסת תמר זנדברג. אחריה – חבר הכנסת יעקב ליצמן. סגן שר האוצר מיקי לוי: אני מבקש לענות לו. עיסאווי פריג' (מרצ): בכוח רוצים לענות. סגן שר האוצר מיקי לוי: כל הדברים שהוא אמר אינם נכונים. כל הדברים שהוא אמר אינם נכונים. היו"ר רות קלדרון: סגן השר, אני מבקש שתחכה לסוף הדיון. אנחנו נזמין אותך לעלות. תמר זנדברג (מרצ): ברכות ליושבת-ראש - - היו"ר רות קלדרון: תודה רבה. תמר זנדברג (מרצ): - - אבל חייב לנכוח שר במליאה בזמן הדיון. היו"ר רות קלדרון: נכון. תמר זנדברג (מרצ): אם אפשר לדאוג לכך שזה יקרה. מרב מיכאלי (העבודה): את שמה לב שזה קורה כל הזמן כשאת עולה לדבר? תמר זנדברג (מרצ): ראית מה זה? איך שאני עולה לדבר. או שאני רק שמה לב לזה. מרב מיכאלי (העבודה): את היחידה ששמה לב, זה בדיוק. תמר זנדברג (מרצ): בינתיים, עד שהשר יגיע, את השעון את צריכה לעצור לי. היו"ר רות קלדרון: זה לא על חשבונך. מרב מיכאלי (העבודה): שירה בציבור. תמר זנדברג (מרצ): כן, אני רוצה בינתיים - - - מרב מיכאלי (העבודה): את רוצה להוביל שירה בציבור? תמר זנדברג (מרצ): לא, לא. קריאות: - - - תמר זנדברג (מרצ): אני רוצה בינתיים לברך את מנהלת סיעת מרצ, רונית חייקין-יעקבי, שעושה את תפקידה נאמנה ובצורה מדהימה, וככה – אם שאלתם את עצמכם איך זה שחברי וחברות סיעת מרצ הם הדוברות הראשונות, אחת אחרי השנייה, כל השישה, זה הודות לעבודה המצוינת שלה. אז תודה לך, רונית; כל הכבוד. עיסאווי פריג' (מרצ): - - - אילן גילאון (מרצ): למה את חושפת את השיטות שלה? הם חשבו שאנחנו הכי טובים פשוט. תמר זנדברג (מרצ): אנחנו הכי טובים, זה נכון, אבל יש גב שדואג לזה, זה חשוב. חשוב להכיר תודה ולציין. וגם ליושבת-ראש. אני - - - קריאה: - - - ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו): אין לך מה לומר בקשר לחוק? תמר זנדברג (מרצ): לא, יש לי, אני מחכה, אני רוצה שנציג הממשלה ישמע. מה, אנחנו נדבר סתם? קריאה: - - - תמר זנדברג (מרצ): נכון, אנחנו ממתינים לו. היו"ר רות קלדרון: חברת הכנסת זנדברג, את יכולה לדבר כרגע בלי הגבלת זמן. ברשותכם - - - תמר זנדברג (מרצ): אבל אני רוצה שהשר ישמע, מה זאת אומרת? פה לא מדברים סתם. היו"ר רות קלדרון: סגן השר רוצה להגיב? הוא יגיב. רק שנייה. עיסאווי פריג' (מרצ): אני דיברתי ללא שר - - - היו"ר רות קלדרון: ברשותכם, אני שואלת אתכם, האם מקובל עליכם שנמשיך בינתיים את הדיון עד שיבוא שר, או שנכריז על הפסקה? אילן גילאון (מרצ): אני דיברתי ללא שר והיה כיף, היה נחמד מאוד. היו"ר רות קלדרון: חברים, אני מבקשת, בתוקף סמכותי, כפי שאתה אומר "במינויי", כיושבת-ראש, להמשיך את המליאה. בבקשה, חברת הכנסת זנדברג. אני מתחילה עכשיו את הזמן. מיכל רוזין (מרצ): לא, ללא הגבלת זמן. תמר זנדברג (מרצ): הזמן נספר רק כשהשר במליאה. לא, סגן שר לא נחשב. ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו): - - - יכול להפסיק את הדיון או לאפשר לדובר לדבר בלי שעון. היו"ר רות קלדרון: בבקשה, תדברי בלי שעון. בכבוד. ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו): להפעיל את השעון מרגע שנכנס שר. אילן גילאון (מרצ): אבל סגן השר מיקי מספר לשר מה אומרים פה. תמר זנדברג (מרצ): כן, בסדר. לא, אין בעיה, אנחנו נסמוך עליו, אבל - - - קריאה: - - - תמר זנדברג (מרצ): נדבר בינתיים, נוביל שירה בציבור, משהו. לא, אבל האמת, רציתי לדבר על נושא שהוא דווקא לא מתאים לאווירה ההומוריסטית כאן. חברות וחברים - - - קריאות: - - - היו"ר רות קלדרון: חברים. תמר זנדברג (מרצ): חברות וחברים, היום התרחש בבאר-שבע אירוע קשה. היום התרחש בבאר-שבע אירוע אלימות, אירוע טרור, על רקע כלכלי. אדם שחייו השליכו אותו אל עבר ייאוש, רצח, לקח את חייהם של כמה אנשים, כולל חייו שלו. והספקולציות במהלך היום על התוצאות, ואני לא מדברת על התוצאות האישיות, אני מדברת על הסיבות, סליחה, החברתיות של האירוע הזה, ככה רצו בפרשנויות ובכלי התקשורת לאורך כל היום, עד שהסתבר שאותו אדם, שהיה עד לא מזמן איש נורמטיבי, עובד, מתפקד וכו', נקלע למצב של ייאוש כלכלי, של חוב של אלפי שקלים בודדים שגרם למצב שבגינו הוא לא יכול היה למשוך כסף בכלל, ולמעשה נותר מוגבל, ממש כאבק אדם. רק לפני – בקיץ שעבר כולנו היינו עדים לאירוע המצמרר שבו נלקחו חייו של משה סילמן. "אפקט משה סילמן" נקראה אז לקיחת החיים הזאת. אני לא יודעת אפילו אם לקרוא לזה רצח, הרג, התאבדות, או פשוט מושלכות מהחיים התקינים, של אדם שבגלל הסתבכות קלה, שיכולה לקרות לכל אחת ואחד מאתנו, הוא מאבד כל טעם לחייו. וזה לא בגלל נסיבות פסיכולוגיות, וזה לא בגלל אירוע ביטחוני או אישי כזה או אחר, זה בגלל מצוקה כלכלית, ומצוקה כלכלית שעשויה להיראות לכל אחד ואחד מאתנו פעוטה, קטנה, אלפי שקלים, זה הכול, אבל עבור יותר ויותר נשים ואנשים במדינת ישראל המציאות הזאת הופכת לסכנת חיים, לא פחות מזה. וכפי שאמרנו וצעקנו ברחובות בהפגנות, וכמו שנאמר כאן מעל הדוכן, ולא בהזדמנות אחת, זו לא טעות, וזה לא מקרה, וזה לא גזירת גורל, זה תוצאה של מדיניות. והיום, לצערנו הרב, אני בטוחה שזה לצער כולנו, נוסף על אפקט משה סילמן – נוסף לנו גם אפקט אבנר כהן. זה לא המקרה היחיד; במדינת ישראל כמה מאות אנשים מתאבדים בשנה על רקע של מצוקה כלכלית. אבל המקרה הזה, בגלל חומרתו, ומכיוון שהוא נטל חיים של כמה אנשים, בסיטואציה כל כך טרגית וכל כך קשה, אני חושבת שמן הראוי שניתן את הדעת לא רק על לקיחת החיים הזאת, גם אם היא באמת טרגית וקשה – ואני בטוחה שכולנו מצטרפים לשליחת התנחומים על כל ההרוגים, כולל האדם שלקח את חייו – אבל שניתן את הדעת על המדיניות שמובילה למצבים האלה, על המדיניות שביד אחת מעניקה הסדרי חוב, הטבות מפליגות, פגישות בבתים שנסגרות בהנחות של מיליארדים, ולעומת זאת חובות של אלפי שקלים בודדים שמשליכים אנשים למות, פשוט כך. ולכן אני חוזרת על הצעה שכבר העליתי כאן בעבר, ואני חושבת שבזמן שאנחנו דנות ודנים בהצעת החוק הזאת מן הראוי שניתן עליה את הדעת; טוב עשה שר האוצר שביטל את הסדר החוב לדנקנר, אבל בואו ניקח, בתור התחלה, בתור פיילוט, את הסכום הזה, שנחסך, ונחלק אותו – נתחיל מלמטה, ממשפחות החייבים העניות ביותר, מחייבי הביטוח הלאומי, מפונות הדיור הציבורי, חייבי הבנקים והמשכנתאות, שמוצאים את עצמם באמת ללא מוצא. ו – שוב, היום ראינו, וזה לא הפעם היחידה, שחיי אדם תלויים בכך. את הסכום הזה ניקח, ובמקום לחלק אותו למעלה, נחלק אותו למטה, למשפחות העניות ביותר; נפרוס את הסכום ונעשה שמיטת חובות למשפחות האלה, כדי שיוקל מעט מצבן הכלכלי, שיוכלו קצת יותר ברווחה לכלכל את ילדיהן. ואני חושבת שראינו היום שהדבר הזה יש לו פוטנציאל להציל חיים, ולכן זה לא הצעה של מה בכך, זו הצעה אמיתית, שצריך ליישם אותה - - - פנינה תמנו-שטה (יש עתיד): - - - שיש עוני או מצוקה - - - תמר זנדברג (מרצ): חלילה. לא, אי-אפשר להצדיק. אי-אפשר להצדיק אלימות ואי-אפשר להצדיק לקיחת חיים בשום מקרה. אבל צריך להבין שהמדיניות שנקבעת בממשלה, והמדיניות שנקבעת בבית הזה, יש לה תוצאות בחוץ, יש לה השלכות. היא לא עומדת בחלל ריק. יש לה השלכות מיידיות על חיי נשים ואנשים מדי יום, וזה אחד מהם. עכשיו, נציג הממשלה עדיין לא נמצא? היו"ר רות קלדרון: יש לנו שר מזמן, כך שיש לך עוד דקה. תמר זנדברג (מרצ): איפה? אה, יש לנו שר. אוקיי, ברוך הבא, שר השיכון. אז – אם שר השיכון הוא השר התורן במליאה, אני רוצה לסיים - - אברהם מיכאלי (ש"ס): - - - תמר זנדברג (מרצ): - - - אני רוצה לסיים במשפט על הדיור הציבורי. במהלך השנים, לצערנו, בחוק ההסדרים, שעכשיו אנחנו מבקשים להאריך את תוקפו בשנה וחצי, כל פעם הדיור הציבורי הולך, וחוק הדיור הציבורי של חבר הכנסת לשעבר רן כהן מוקפא כל פעם מחדש. זה חוק שהוא לבדו היה בכוחו להוציא מעוני, ממש כך, את חייהן של עשרות אלפי משפחות בישראל. הבעיה שלו היא שהצד הראשון שלו, שזה הענקת קורת הגג למשפחות, בוצע, אבל הצד השני שלו, שזה התחלות בנייה בדיור הציבורי למשפחות החלשות ביותר בישראל, מעולם לא בוצע ולא יושם, ואני רוצה לנצל את ההזדמנות לקרוא לשר השיכון גם להחריג את הקפאת חוק הדיור הציבורי מחוק ההסדרים ולדאוג לבניית דיור ציבורי חדש בישראל. תודה רבה. היו"ר רות קלדרון: תודה רבה לחברת הכנסת זנדברג, שבעצם, אם הבנתי נכון, את מציעה להחזיר את היובל, שמיטת החובות. אני בעד. סגן השר מיקי לוי, על-פי סעיף 31(ג), מבקש לענות. בבקשה, אדוני. קריאה: למה אתה ממהר, סגן השר? מרב מיכאלי (העבודה): - - - אילן גילאון (מרצ): לא, הוא ישכח. הוא עונה לכל מפלגה בנפרד - - - סגן שר האוצר מיקי לוי: גברתי היושבת-ראש, קודם כול בהצלחה לפעם הראשונה - - - עיסאווי פריג' (מרצ): תגיד את מה שאתה מרגיש. סגן שר האוצר מיקי לוי: זה יהיה קצר, תאמין לי. חברי כנסת נכבדים, האמת, חברת הכנסת זנדברג, עליתי רק בשבילך. כבוד גדול. אני חושב שפה היינו נוכחים בחוצפה שאין כדוגמתה; חוצפה ועזות מצח לעשות שימוש בטרגדיה בבאר-שבע. חבל שאת, חבל שהאופוזיציה יורדת לרמה כזו. חבל שעושים שימוש כל כך נמוך בטרגדיה לצרכים פוליטיים. אילן גילאון (מרצ): זה לא בכיוון הנכון מה שאתה עושה - - - קריאה: אתה לוקח את זה למקום - - - סגן שר האוצר מיקי לוי: על-פי המידע שקיים בפנינו, אותו מבצע – ואני יכול להגיד, אני לא רוצה לכנות אותו במילים קשות – שהתאבד אחר כך ולקח חייהם של חפים מפשע, התנהל מול הבנק, כאשר, למיטב ידיעתי, הוא היה חייב לו סכום כסף לא גדול, סדר גודל של 6,000 שקלים. וכשאת לוקחת את העניין הזה ומנצלת אותו לצרכים פוליטיים, זו תהום עמוקה מאוד ורמה באמת נמוכה, עליבות ראויה לשמה, שחצתה קו של ציניות. זה לא מכובד, וטוב תעשי אם תתנצלי. תודה רבה. עיסאווי פריג' (מרצ): - - - לעשות את זה. זה לא עניין - - - תמר זנדברג (מרצ): - - - במקום לקרוא לי עלובה, עם כל הכבוד. היו"ר רות קלדרון: חבר הכנסת ליצמן. אני מבקשת להזמין את חבר הכנסת גפני, ואחריו – את חבר הכנסת מאיר פרוש. אילן גילאון (מרצ): זה סימן שלא הבנת שום דבר ממה שהיא אמרה. סגן שר האוצר מיקי לוי: הבנתי יפה מאוד שהיא עשתה שימוש ציני בטרגדיה. זו חוצפה. אילן גילאון (מרצ): אתה מדבר על ציני. היו"ר רות קלדרון: חבר הכנסת גפני, אנחנו מחכים לך. מרב מיכאלי (העבודה): תמר, את יכולה לענות לו. יש לך זכות. תמר זנדברג (מרצ): אני יכולה לבקש הודעה אישית לענות לו? מרב מיכאלי (העבודה): סעיף 34 בתקנון – הודעה אישית. תמר זנדברג (מרצ): איזה סעיף? היו"ר רות קלדרון: חברת הכנסת זנדברג, אם תבואי לרגע לכאן אנחנו נסביר לך בדיוק איך עושים את זה. תודה. בבקשה, אדוני. משה גפני (יהדות התורה): גברתי היושבת-ראש, ראשית, אני רוצה לברך אותך. אני פעם ראשונה מדבר כשאת מנהלת את הישיבה. אני מברך אותך על בחירתך לסגנית יושב-ראש הכנסת. היו"ר רות קלדרון: ברוך תהיה. משה גפני (יהדות התורה): שיהיה לך בהצלחה. היו"ר רות קלדרון: תודה רבה. משה גפני (יהדות התורה): רבותי חברי הכנסת, אני רוצה להתוודות בפניכם שהיום ממש התגברתי על יצרי. עמד כאן שר האוצר ודיבר, מילה אחת אמת הוא לא אמר, אחת – תכף אני אנתח את מה שהוא אמר – ולא צעקתי לו כלום. אני נוהג לקרוא קריאות ביניים, לפעמים פחות טוב, לפעמים יותר טוב. אנחנו החלטנו, אנחנו החרדים החלטנו שאנחנו לא קוראים לו קריאות ביניים, שזה מוסיף לו מנדטים. אגב, מאז שהפסקנו לקרוא לו, לפני שבועיים וחצי, הוא ירד בסקרים מ-30 מנדטים ל-16. אז הפסקנו לקרוא לו קריאות ביניים. ועכשיו אני אגיד רק את האמת. אמר שר האוצר את מה שאנחנו כבר הספקנו לשכוח: יהיה טוב – לא נהיה יוון. יהיה טוב – לא נהיה ספרד. יהיה טוב. אני זוכר לפני ארבע שנים אמרו לי, אז יוון עוד לא כיכבה כל כך, אבל אמרו לי אנשי האוצר, שצריך לעשות א', ב', ג', ד', אחרת אנחנו נתמוטט. תראה מה שקורה בעולם, אמרו לי, תראה מה שקורה בעולם. בנקים נסגרים בארצות-הברית, אירופה נופלת, האבטלה גואה בכל המקומות האלה. אנחנו חייבים, והוציאו לי מהמגירות את כל החוקים, את מה שהוציאו ללפיד. אמרתי להם, עם כל הכבוד, אני מכיר את הדברים האלה משנים קודמות, תמיד אמרתם שעכשיו צריך לעשות כך כדי שאחר כך יהיה טוב. לא הסכמנו לחלק גדול מהדברים, לא נתתי להם. הייתי חבר בקואליציה, הייתי יושב-ראש ועדת הכספים, חלק שיניתי וחלק העברנו, לא הייתה ברירה. עכשיו אני אתן לכם דוגמה: אני חרדי, לא הלכתי עם מעמד הביניים בבחירות, לא הלכתי. היה מישהו שהלך עם מעמד הביניים. הביאו אלי את החוק של שינוי נטל המס, שמעלים את המס ב-1% וב-2% ובכל מיני נוסחאות שהם הביאו, ואמרתי: לא יקום ולא יהיה. א. אלה שמשתכרים בין 5,000 ל-14,400, לא יועלה להם המס. לא רק שלא יועלה – יופחת ב-2%. לאחרים יועלה, וזה מעמד הביניים הקלאסי, אולי אפילו קצת נמוך. ואמרתי, אתם רוצים, תעשו מדרגת מס נוספת לאלה שמשתכרים הרבה כסף. מגיע לכאן שר האוצר שהלך עם הדגל – הוא הלך עם כמה דגלים – הלך עם הדגל של מעמד הביניים. הדבר הראשון, בחנו אותו, תגיד מה עשית עם העלאת המס למעמד הביניים? 1.5%? אני אומר לכם, במצב הזה, במצב הכלכלי של מדינת ישראל, אני מתחייב לכם, לו הייתי יושב-ראש ועדת הכספים, זה לא היה עולה. תעשה ככה, אני הייתי פה, לא אתה. קריאה: איך, איך היית - - - משה גפני (יהדות התורה): לא היה עולה, הייתה מדרגת מס נוספת לעשירים. לא היה עולה למעמד הביניים. הם באו אלי עם אותם טיעונים, ולא פעם אחת. הם באו עם טיעונים שאנחנו נתמוטט כלכלית. לא נבהלתי. העלינו את המס, העלינו בצו, על הסיגריות, על האלכוהול, עשינו דברים. לא העלינו למעמד הביניים. אתם יודעים מה הראיה שלי? אנחנו, בקדנציה הקודמת, בקדנציות קודמות גם, אבל בקדנציה הקודמת היו חוקים שהעברנו כדי להיטיב עם האזרחים. לא כלכליים. חובת דיווח לרשות המסים, שתהיה פחות זמן. הדיווח המקוון במע"מ, זה מקל על אנשים, מקל עליהם. פשוט עושה יותר טוב. המצב רע. פוגעים באנשים, אפילו בגברת כהן של יאיר לפיד הוא פוגע. לפחות בדברים המקלים על האזרחים, לפחות את זה תשאיר. תקבלו את חוק ההסדרים, גבירותי ורבותי. תקבלו את חוק ההסדרים, אתם תראו שם את החוקים שעושים רע לאנשים. סתם. רשעים. למה? אתם עושים רע כלכלי, למה אתם מכניסים חוקים שעושים נזק לאזרחים? הביאו, אני כל כך הייתי מבסוט, הביאו את החוק שאני העברתי יחד עם כמה חברים, אורי היה, אורי מקלב, חבר הכנסת מקלב ואחרים, המס על חלקות קבר. לדעת היועץ המשפטי, ארנונה בחלקות קבר צריך לשלם הנפטר. מעולם לא גבו את זה, זה ב-2003, ביבי העביר את זה בחוק אז, ב-2003, שצריך לשלם ארנונה. מאז ועד שאנחנו העברנו את החוק אף אחד לא שילם. היו"ר רות קלדרון: חבר הכנסת גפני, יש לך עוד 30 - - - משה גפני (יהדות התורה): לא מאמין. היו"ר רות קלדרון: תסתכל. משה גפני (יהדות התורה): אני צריך לילה שלם. קריאה: אנחנו נהנים לשמוע. משה גפני (יהדות התורה): בסדר, אני כבר מסיים. זה לא מוסיף כסף לאף אחד, לא גורע כסף מאף אחד. אני אומר לכם, מ-2003 לא נגעו בעניין הזה, אפילו לא בשקל. מכניסים את זה גם כן. על הדרך מכניסים את זה גם כן. הפטור מארנונה שעשה חבר הכנסת גפני מבוטל. על הדרך עוד חוק שעשו, ההוסטלים של תשושי נפש, של אלה שהם פגועים - - היו"ר רות קלדרון: חבר הכנסת גפני, אני מצטערת. משה גפני (יהדות התורה): בסדר, אני מסיים. - - שהם פטורים מארנונה, גם את זה הם ביטלו. מישהו אמר את זה ליאיר לפיד, אז הוא רץ מהר ואמר, צעק על הפקידים, מה עשיתם לי? אז את זה כנראה מוציאים. תדעו לכם שעל הדרך יצאו הרבה מאוד דברים. הכנסת תוציא דברים בגלל ששר האוצר, שעמד פה בהתרברבות כזו ודיבר על מה שהולך להיות, אפילו לא יודע מה יש בחוק ההסדרים. תאמינו לי. היו"ר רות קלדרון: תודה רבה, חבר הכנסת גפני. יהיו לך עוד הזדמנויות. משה גפני (יהדות התורה): בסדר. אני מציע לחברי הכנסת מהקואליציה ומהאופוזיציה להיות ערים למה שמגיע כאן, להוציא את הדברים שלא צריך לעשות אותם. ותאמינו לי, המשק הישראלי הוא יציב, הוא חזק. פקידי האוצר, הם לא עומדים, הם לא מתגברים על יצרם; יש להם עכשיו שר אוצר תמים, לא מבין, חדש - - היו"ר רות קלדרון: חבר הכנסת גפני, תודה רבה. משה גפני (יהדות התורה): - - לא היה חבר כנסת, את כל המגירות הם פתחו. היו"ר רות קלדרון: אני רוצה להגיד לך תודה כיושבת-ראש על זה שלא קראתם קריאות ביניים, כל הכבוד ותודה רבה על דבריך. אני מבקשת מחבר הכנסת מאיר פרוש לעלות. חבר הכנסת אורי מקלב, ואחריו – חבר הכנסת מנחם אליעזר מוזס. חברת הכנסת זנדברג מוזמנת להגיד את הודעתה האישית בסיום הדיון, אחרי ההצבעה. בבקשה, אדוני. אורי מקלב (יהדות התורה): מכובדתי היושבת בראש, גם אני מברך אותך, אני בכל אופן כאן בפעם הראשונה כשאת יושבת בראש - - - היו"ר רות קלדרון: גם שלי. אורי מקלב (יהדות התורה): אה, זו גם פעם ראשונה שלך בכלל, אז יצא לי טוב. באמת שתהיה לך דרך צלחה בניהול ישיבות הכנסת. היו"ר רות קלדרון: תודה רבה - - - אורי מקלב (יהדות התורה): חברי חברי הכנסת, מכובדי השר – סגן שר האוצר חבר הכנסת מיקי לוי, חברים, צריך להיות כן, גם אם אני באופוזיציה, צריך להגיד בכנות שכל מי שהיה, בין בקואליציה ובין באופוזיציה – כל שר אוצר היה צריך לקצץ. זה לא הוגן לבוא ולהגיד: שמעו, קיצוצים; בכל קיצוץ להגיד: לא היית צריך לקצץ, ומישהו היה ממלא את הקערה מאליה, הבור היה מתמלא מחולייתו. זה לא הוגן להגיד כך. כל שר אוצר קיבל גירעון בתקציב, בעיות במשק, יש המשכיות, גם הממשלה ממשיכה בשינויים כאלה ואחרים, וגם כאלה שהיום באופוזיציה היו חלק מהקואליציה. אבל יש בכל אופן לבוא ולהגיד, שכשצריך באמת לפעול, וצריך לקצץ, וצריך לגזור גזירות ולעשות שינויים, איך עושים אותם, מה סדר העדיפויות, מה האיזונים הנכונים, מה רואים לנגד עיניהם מי שצריכים לקבל את ההחלטות. וכאן אנחנו נמצאים בפני מצב שקודם כול אנחנו מתבקשים שוב לאשר תקציב דו-שנתי. ואם נהיה כנים, חלק מהבעיה שלנו, שאנחנו היום נמצאים בגירעון כזה, זה כי הלכנו על תקציב דו-שנתי. יכול להיות שגם מי שתמך אז בתקציב דו-שנתי, כניסיון, יכול להגיד: זה היה נכון, אבל כיום זה לא נכון. לומדים מטעויות. ויכול להיות שזה היה נכון אז וזה לא נכון להיום. זה לא דבר שאם פעם אחת מאשרים זה חייב להיות מכאן ואילך שיטה שתמיד צריכה להיות, שהיא השיטה הנכונה. מותר להגיד את זה, שהיא גמישה. במיוחד שבתקופה הזאת של התקציב הדו-שנתי התוודענו והיינו בתוך מחאה חברתית. וכאן יושבים גם חברי כנסת שניהלו והובילו את המחאה החברתית, ואנחנו תמכנו במחאה החברתית, ואנחנו חושבים שהיא הייתה צודקת, אבל חלק גדול מהגירעון, מהבור שאנחנו נמצאים בתוכו היום, אם נגיד בכנות, זה בגלל המחאה החברתית ודרך הטיפול שלנו במחאה החברתית. מה קרה במחאה החברתית? אנחנו באמת עצרנו את הצמיחה – אי-אפשר עכשיו להאריך, לתת שיעור בכלכלה, שיעור ארוך, בדקות הספורות שיש – אנחנו אלה שגרמנו לכך שהפסיקה הצמיחה, או: מיתנו את הצמיחה, מצד אחד, ואת ההכנסות מצד שני, יחד עם הוצאות ממשלתיות, כדי להרגיע את המחאה החברתית, ולא היה שווה הנזק בצער המלך. להשקיע מיליארדים, עם כל התועלת שיש בצהרונים, בחינוך חינם, שזה דבר טוב מאוד, וציבור שלם נהנה וזה מקל עליו, אבל מה שזה גרם – מה שהוא משלם, אותו ציבור שנהנה מצהרון חינם או מעוד תוספת שנת לימודים בחוק חינוך חינם, הוא משלם את זה בדרך השנייה והעקיפה, הרבה הרבה הרבה יותר ממה שהוא קיבל. בסך הכול כל הציבור קיבל, גם מי שיש לו קיבל, בצהרונים חינם ובצהרונים אחרים, בהגדלת חוק חינוך חינם – בהגדלה בגיל. כל הדברים האלה הביאו לנו דבר אחד; אנשים קיבלו מתנות כדי להשתיק את המחאה החברתית, ובסופו של דבר אנחנו העמקנו את הבור, ואנחנו היום צריכים לבוא ולגזור גזירות הרבה יותר קשות. אבל כאן הגיע השילוב – אנחנו היום נמצאים במצב שהציבור איבד את האמון, לא בגלל קואליציה ולא בגלל אופוזיציה; הציבור איבד את האמון בדרך ההתנהלות של האוצר ושר האוצר והממשלה כולה. זה שילוב של חוסר ניסיון עם יהירות, ובעיקר ניהול של קופה ציבורית, וניהול של האוצר, וניהול של תקציב, על-ידי יחסי ציבור – מה יותר אלקטורלי, מה פחות יפגע, איך אני מסית נגד ציבור שלם, ואני אומר "איפה הכסף?", אמרתי לכם איפה כסף, וכאן תראו ומה שאני עושה, גזירות אחרות, אני כאן פעלתי, ועשיתי; לנסות להסיט את הציבור מהדרישה ומתשובות אמיתיות. וחוץ מזה, גם להסיט את הנושא נגד ציבור מסוים, וגם להסיט את הנושא. וראינו את זה גם היום, כשדיברו על גזירות קשות, דברים לא סבירים, תמיד הכניסו את הנושאים האחרים, נושא של מגזר מסוים בתוך הציבור הישראלי, הוא ישלם, הוא אשם בכול. וזה לא עוזר. דבר שני, ראינו חולשה; ראינו חולשה נגד ועדים חזקים, נגד אנשים חזקים, נגד כאלה שיש להם ייצוג – כל אלה קיבלו את שלהם בפגישות ליליות או בפגישות לא ליליות, והעניין נסגר. ומי שבסוף – מי הציבור שצריך לספוג את הכול? ציבור שאין לו לא לוביסטים ולא אנשים חזקים שעומדים מולו, זה האוכלוסיות החלשות, ששוב ישלמו את המחיר. גם היום, מנסים היום למצוא חן ולפתור את הבעיות על-ידי ניסיונות להשתיק ועדים חזקים, גופים חזקים, ואת המחיר ישלמו אנשים אחרים. במתווה הזה, שממשיכים הלאה ופוגעים באוכלוסיות, בדברים מהותיים שהיו בציבור, כמו נושא הדיור, שלא מקבל שום מענה בתקציב הזה – כל הדיבורים שהיו במשך השנים, שדיברו שהנה, תהליכים ארוכים, אחרי כמה שנים יבוא לידי פתרון, אנחנו רואים לא רק שלא עשו ולא שיפרו, אלא הדברים נהיו הרבה יותר גרועים. גם בחסמים, כשרשות המסים - - - היו"ר רות קלדרון: חבר הכנסת, אני רואה שאתה יודע את הזמן, אז אני מבקשת - - - אורי מקלב (יהדות התורה): אנחנו עם ניסיון. יש לנו אולי ארבעה סבבים, אז נספיק בכל פעם לדבר על נושא אחד. בנושא הדיור, בזה אני אסיים. מעבר לנושאים אחרים שלא קיבלו שום מענה, אנחנו יודעים שלא רק שלא ייבנו, זה שמתכננים או לא מתכננים – כל החסמים שהיו במשך השנים, לא רק שהם נותרו, אלא אף תוגברו ונהיו הרבה יותר קשים. אבל עוד מסים, דברים אחרים, שאנחנו – הקלות במסים, רשות המסים באה ואמרה: נקל על אנשים כדי שיוכלו לבנות ונוריד מס רכישה ומסים אחרים, ואנחנו היום, בתקציב הזה, אנחנו רוצים לבטל. לכן בנושא הדיור אין לנו בשורה, וזה אחד מהנושאים שלא מקבלים שום מענה ואחד מהנושאים הבעייתיים והאקוטיים לציבור. תודה רבה. היו"ר רות קלדרון: תודה רבה. חבר הכנסת מוזס. חבר הכנסת אייכלר, נמצא כאן? חבר הכנסת יעקב אשר. חברת הכנסת ראש האופוזיציה שלי יחימוביץ. שלי יחימוביץ (העבודה): באמת? תורי? היו"ר רות קלדרון: כן. הלל היה אומר: אם אני כאן, הכול כאן. שלי יחימוביץ (העבודה): גברתי היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת, אני מבקשת קודם כול להשתתף בצערם של מי שאיבדו את יקיריהם באירוע הקשה, האלים, המזעזע, מכמיר הלב, שהיה היום בבאר-שבע. עכשיו לדברים שנאמרו כאן. כמה – כמה, אדוני ראש הממשלה בנימין נתניהו ואדוני שר האוצר יאיר לפיד, כמה אתם יכולים לסמוך על הזיכרון הקצר של הציבור? כמה אפשר לחשוב שכולם מטומטמים? רק השבוע – רק השבוע פורסם הדוח של ה-OECD, ששם אותנו במקום הראשון בעוני מכל המדינות המפותחות. במקום הראשון. מזנבות בנו צ'ילה, טורקיה, מקסיקו, אבל אנחנו מככבים שם. מה אתם רוצים, שנמחק את זה? שנשכח את הנתון הזה? ניסיתם להעלים את דוח מינהל הכנסות המדינה. לפני הבחירות ניסיתם להעלים אותו, ואחרי הבחירות ניסיתם להעלים אותו, שנטל המסים – זה הידיעה האחרונה שיוצאת משם, בחלקים-חלקים – נטל המסים על המאיון העליון הולך ויורד, ואצל מעמד הביניים הוא הולך ועולה כל הזמן. נתון עובדתי, מספרים, לא אגדות, לא סיפורים, לא תרגילים, לא ספינים, לא מסעי פרסום עם שחקנים שמשלמים להם כסף. האמת, האמת, בנתונים ובמספרים. ודוח אחר, שגם אותו התאמצתם להסתיר, שגם אתם כבר אתם סומכים עלינו שנשכח, ש-70% מהטבות המס הלכו לארבע החברות העשירות והגדולות ביותר במשק. הם קיבלו 4 מיליארד שקלים הטבות מס ושילמו מיליארד שקלים מס. מה אתם רוצים שנעשה עם הנתונים האלה, שנעלים אותם? נמחק אותם מהדיסקט? מה לעשות שבסוף הם זולגים אל בני-האדם והם יודעים את האמת? הם מרגישים את האמת. עכשיו אני שומעת שכשאתם מבינים שיש לכם קצת בעיות אז אתם הולכים לעלות את מס החברות ל-27% במקום ל-25%. הבעיה היא לא מס על העסקים הקטנים והבינוניים, שנלחמים על הישרדות. הבעיה היא ההטבות שאתם ממשיכים וממשיכים וממשיכים לשפוך על החזקים ביותר. אתם אתם הולכים לדבר שיחות אישיות, מדברים אתם שאולי כדאי שהם ישלמו קצת מסים, אולי, בטובם; בפגישות אישיות. למה אתם לא מבקשים את הטובה הזאת ממעמד הביניים? מהעניים? ומה אתם עושים, מנסים להפוך את הפירמידה? מנסים לעשות את ההפך מהשגיאה הזאת? לא, עוד ועוד ועוד מאותה מחלה. עוד מסים על העניים ביותר, מע"מ, המס הכי לא צודק שיש, עוד מס הכנסה על כולם, והמשך חגיגת הפטורים, והמשך אי-העלאת התמלוגים על אוצרות הטבע של כולנו, של כל אזרחי מדינת ישראל, עניים ועשירים כאחד. כל הזמן מדברים על התאומים הפוליטיים בנט ולפיד. לא לא, התאומים האמיתיים הם לפיד ונתניהו, תאומים סיאמיים, אותה רטוריקה, אותה מדיניות, אותן שגיאות כתיב בחוק ההסדרים, זה מגיע לאבסורד, באמת, במקום להפוך את הפירמידה אתם מעצימים אותה. עכשיו, שמעתי את לפיד אומר שריקי כהן קנתה תעודת ביטוח ב-300 ומשהו שקלים. קודם כול, שקר, זה יעלה הרבה יותר למשפחה ממוצעת. שנית, למה שהיא תקנה מכם תעודת ביטוח? למה שהיא תאמין לכם אחרי הפרה מוחלטת של כל הבטחה אפשרית? מילא הפרת הבטחה, הרי עם ישראל זה עם שמוכן לשאת סבל, גזירות, מלחמות, מילואים ומסים, הכול, אבל בתנאי שתהיה איזו תקווה למשהו טוב. איפה? תראו לי מנוע אחד של תקווה וצמיחה בכל התוכנית הזאת; אחד, אחד, של תקווה וצמיחה. במקום זה אתם הורגים את מנוע הצמיחה המרכזי של המשק, שהוא מעמד הביניים; פוגעים בכושר שלו לשלם מסים, פוגעים בכושר שלו לקנות. בעצם אתם מצמצמים גם את השירותים, גם את יכולת הפעילות של העסקים הקטנים והבינוניים, גם את יכולת הצריכה של האזרחים. מאיפה תבוא הצמיחה? מאיפה תבוא התקווה? למה שנקנה מכם תעודת ביטוח? כל הזמן אנחנו מדברים על מעמד הביניים, ובצדק אנחנו מדברים על מעמד הביניים, כי הוא חוט השדרה של המשק. אבל מה עם העניים? מה עם העניים? מישהו מכם, צמד התאומים החדש, נתניהו ולפיד, ניסה פעם לפרנס משפחה שלמה מ-5,500 שקלים בחודש, שזה מה שמרוויחים חצי מהעובדים בישראל? העובדים, לא מקבלי הקצבאות, חצי מהעובדים. ראיתי את האיור בדף הפייסבוק של לפיד, האיור של המובטל שוכב על ערסל, על חוף הים. איזו חוצפה, איזה זילות של העוני, איזו אכזריות כלפי העניים. ככה נראה מובטל? שוכב על ערסל? אתם לא מתביישים? אני אסיים, ברשותך, גברתי היושבת-ראש, ברוחך, במילים מהמקורות, תהילים ל"ה: "מציל עני מחזק ממנו ועני ואביון מגֹזלו; שועת עניים אתה תשמע, צעקת הדל תקשיב ותושיע". תודה רבה. היו"ר רות קלדרון: תודה רבה. יש מוזיקה מצוינת של קובי אוז למילים האלה. חבר הכנסת יצחק הרצוג, ואחריו – חבר הכנסת איתן כבל. יצחק הרצוג (העבודה): גברתי היושבת-ראש, גם לך איחולי הצלחה, אם כי אני חושב שניהלת כבר כמה ישיבות, לא? היו"ר רות קלדרון: לא, זאת הראשונה שלי. תודה רבה. שלי יחימוביץ (העבודה): ברכות גם ממני. יצחק הרצוג (העבודה): שיהיה לך בהצלחה. את רואה שאת כבר מדביקה אותנו, אז בהמשך לדבריה של חברת הכנסת יחימוביץ אני גם אזכיר את הפסוקים מישעיהו: "הלוא פרס לרעב לחמך ועניים מרודים תביא בית כי תראה ערם וכסיתו". כל הדברים הללו לפתע פתאום נשכחו מאתנו לחלוטין כשזה הגיע להחלטות שנתפסות לכאורה, על-ידי המערכת שהביאה אותן, כהחלטות חברתיות. ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו): ההבטחה של יום כיפור היא לא סתם. יצחק הרצוג (העבודה): נכון, אגב, זה נכון, יפה. היו"ר רות קלדרון: בכנסת הזאת יש בקיאות. יצחק הרצוג (העבודה): אני רוצה לומר לך, גברתי היושבת-ראש, חברי וחברותי חברי הכנסת, שזה לא דבר של מה בכך. לוקחים את סוגיית קצבאות הילדים ואומרים: מה, בזבוז; יש איזה קמפיין שמנוהל, בין בעקיפין ובין במישרין, שמדובר בבזבוז כסף. אנשים אומרים לך: אני לא צריך לקבל קצבאות ילדים. זאת אי-הבנה עמוקה מאוד לגבי המבנה של רשת הביטחון הסוציאלי של מדינת ישראל. מתחילים בקטן, וככה שוחקים אותה עוד ועוד ועוד. לדוגמה, מביאים בתוך החבילה שנוגעת בקצבאות הילדים גם החלטה לכאורה הכי הגיונית בעולם: עשירי העשירים במדינת ישראל לא יקבלו קצבאות ילדים. מתי זה יקרה? עוד שנה וחצי. עכשיו אני רוצה להגיד לכולם כאן, תרשמו לפניכם; זה מתחיל ב-case על העשירים, אבל זה יהיה התקדים לחסל את הרשת הזאת. לאט-לאט אנחנו נראה את זה נע לעבר עוד עשירונים ועוד עשירונים, כי יגידו שאין כסף, ולאחר מכן זה יגיע לקצבאות הזיקנה, כי זה בדוק אותו מנגנון. הקצבאות האלה הן רשת ביטחון שאזרחי המדינה משלמים עליה, בדין, טבין ותקילין, כל חייהם. באמנה בין המדינה לבין האזרח הוא זכאי – בגרעין, בבסיס, של רשת הביטחון הזאת, לקצבאות זיקנה ולקצבאות ילדים. אבל קצבאות הילדים משמשות בראש ובראשונה למאות אלפי משפחות לתוספת משמעותית לסל ההכנסות המשפחתי. כאשר מעלים את סל ההוצאות המשפחתי במע"מ, בארנונה, בייקור החשמל, בייקור תשומות לכל אורך החזית, מתשלומי הורים ועד תשלומים לפי חוק ביטוח סיעוד – הכול על השולחן, הכול. זה עוד אלמנט ועוד אלמנט ועוד אלמנט, ומשפחות שלמות נמצאות בקריסה. והנה עולה הכורת גם על מקור הכנסה למשפחות שעובדות, גברתי היושבת-ראש, וזאת תהיה מכה שתוביל אותנו לאסון חברתי. רשמו לפניכם: אסון חברתי. אבל מתנהל סביב זה קמפיין שלם, אומרים לך: זה לחרדים וזה לערבים, וזה שקר מוחלט. קודם כול, זה לכל עם ישראל, כל מניינו ובניינו של הציבור. בכלל, בממשלות הקודמות העלינו את קצבאות הילדים לילד שני, שלישי ורביעי, שזה באמת רוב מניינו ובניינו של הציבור; זה לא הולך למגזר כזה או אחר. הקיצוץ הזה הוא קיצוץ שיגרום למשפחות שהן על הסף להתמוטט, זה יגרום לאנשים שידם אינם משגת, לא יודע, להגיע לפשיטת רגל ברחובות. היום קיימתי דיון בראשותי של השדולה לביטחון תזונתי. שר הרווחה מאיר כהן הגיע, יושב-ראש מרכז השלטון המקומי הגיע, ארגונים חברתיים מכל הארץ. מי שחושב שגם אם נגיד שאין מחסור במזון, אפשר לקנות את הלוקש הזה, טועה. המחסור במזון הוא אמיתי, הוא מגיע למאות אלפי בתי-אב. יש בעיה אמיתית בהכנסות של משפחות מסוימות, משפחות שעובדות. אני שמח שהגיע שר הרווחה והודיע שתהיה חבילה של 200 מיליון שקל לתחום הזה. צריך להבין כיצד זה יגיע, באיזה צורה זה יגיע, מתי זה יגיע. אין תרגיל שמשרד האוצר לא עשה בשנים האחרונות כדי לטרפד את המהלך הזה. אין תרגיל. לכן, ספק בעיני שזה בסוף יתממש, וצריך לוודא שזה יתממש. אבל זה חלק משורת צעדים רחבה, מפורטת, אכזרית ביותר, שמגיעה לכיסו של כל אזרח ואזרח בישראל, כאשר יש אלטרנטיבות שאפשר להתווכח עליהן. אנחנו נאתגר ונציג את האלטרנטיבות האלה בחודש יוני, כשתגיע לכאן הצעת התקציב המלאה של ממשלת ישראל, לכל אורך החודש, בכל הוועדות, במליאה. יהיו פה ימים ולילות קשים מאוד, מכיוון שאנחנו נציע חלופות אחרות, כיוון שכל אדם בר-דעת, כשהוא קורא חלק מהגזירות האלה, מבין שחלקן לא ישימות, וחלקן לא הגיוניות, וחלקן אכזריות, וחלקן תגרומנה לאסונות. ואני אומר את זה היום – אנחנו התעקשנו לקיים את הדיון הזה גם אם הוא יגיע לשעה מאוחרת יותר, כדי לומר אמירה לבית הזה ולמליאה הזאת; הרף, חלק מהגזירות האלה יצטרכו להתבטל, יש אלטרנטיבות האחרות, גברתי היושבת-ראש, ואותן אנחנו נציג בפני הבית הזה. תודה רבה. היו"ר רות קלדרון: תודה רבה. חבר הכנסת איתן כבל, ואחריו – חברת הכנסת מרב מיכאלי. איתן כבל (העבודה): גברתי היושבת-ראש, ברכות מכל הלב, שיהיה לך בהצלחה. אדוני השר, חברי חברי הכנסת, אני הכנתי כאן נאום, אבל אני אומר לכם, בעיקר לך, אדוני סגן השר, שאמון על ההגנה על משרד האוצר ועל השר, שאחרי ששמעתי את הנאום כאן של שר האוצר – שהיה לך אולי רגוע, ואני הסתכלתי איך אתה דרוך וראיתי איך שרת הבריאות מחאה כף, ככה בשקט, שאף אחד לא יראה. ומי שקורא את הנאום שלו, נאום זחוח, כל כך זחוח, כל כך – ואתה יכול להתפתל ולעשות לי את הקולות האלה. תוציא את הפרוטוקול, או בלילה, תקליט את הנאום הזה. זה לא נאום של שר אוצר, זה נאום של פרסומת של בנק לאומי. אבישי ברוורמן (העבודה): - - - איתן כבל (העבודה): בנק לאומי, עם ה"לפנק". כבר היה לנו כאן שר, ראש ממשלה, שעמד כאן על הבמה בדיוק לפני שנתיים וסיפר לנו באיזה גן-עדן אנחנו חיים. שאנחנו, אין לנו מושג בכלל. שאנחנו צריכים לחלות את פניו, לגעת בשולי אדרתו על הטוב שהוא מעניק לנו. ועומד כאן שר אוצר, ואנחנו צריכים להודות בכלל שאנחנו חיים בתקופה שהוא שר אוצר, שנפלה זכות בחלקנו, זכות גדולה. אברהם מיכאלי (ש"ס): - - - איתן כבל (העבודה): כי הוא מרעיף עלינו, אדוני סגן השר, את כל הטוב שבעולם. ואני מביט כאן, כולי באמת, בהן צדק, אלוהים בשמים עדי – אני מביט בו, ואני לא מבין. אני אומר לעצמי: האם הוא חי כאן? ואני אינני אומר זאת בהתרסה כלפיו, אלא כי יושב כאן אדם, במידה רבה בסוג כזה של התנשאות, כשהוא אפילו לא יודע שהוא עושה את זה, זה חלק ממנו. האם הוא בכלל מבין שיש אנשים בכל הארץ הזו, אנשים בבניין הזה, עובדים בכנסת ישראל שאינם מסוגלים לסיים את החודש? שהנאומים כאן, הגדולים, שבעוד שנתיים כל אחד יעלה אל הבניין אצלו להגיד לו תודה, כשהם לא יודעים איך בכלל לשלם את המשכנתה. יש אנשים שלא ישנים בלילה, ומספרם הולך וגדל. זה לא נאום שאני עכשיו בא לתקוף, אין לי שום בעיה, אנחנו מבינים – "עת צרה היא ליעקב". שר הבינוי והשיכון אורי אריאל: "וממנה יִוָשע" – תגמור את הפסוק הזה. איתן כבל (העבודה): נכון, אני רוצה לסיים אותו. ואני אומר: "ממנה יִוָשע". כי בסופו של עניין, כשאני בא ומסתכל על שר האוצר, ואני אומר לו: אדוני, חמלה היא לא רק מילים, זה לא רק לומר שאני עושה חמלה. תעשה חמלה. ואין טיפת חמלה, אדוני סגן השר, גם אם תניע את ראשך מצד לצד באופן הרבה יותר חזק ממה שאתה עושה עכשיו. נחמן שי (העבודה): הוא לא מזיז את הראש. איתן כבל (העבודה): ואתה יודע את זה – שום דבר. זה הכול נהיה עולם היי-טקי כזה, כאילו אין אנשים. בכלל, הציבור מפריע לו בתוכנית. המחשבה – אתה מכיר, אדוני סגן השר, את אלה שהם מצטיינים בעבודתם, רק הציבור שהם אמורים לשרת מפריע להם. אילו גם הציבור לא היה קיים, אז הייתי בכלל מצטיין, הייתי עושה את עבודתי עוד לאין שיעור יותר טוב. יעקב מרגי (ש"ס): - - - איתן כבל (העבודה): והוא עובר. סליחה, אדוני השר לשעבר. ואני אומר לך – חמלה. אין לו חמלה. יש לו אולי דיבור על חמלה, אין בו חמלה. יש אנשים בכל הארץ הזו, ואני מציע לו לקום ולתור את הארץ הזו, אנשים שלא יודעים להביט אל פני ילדיהם בבוקר. אני מכיר כאלה. אני מכיר את זה שמנקה את הרחוב אצלי, אני מכיר אותו בשמו. וכשאני מנסה לגעת באיש הזה, ולראות את הרגשתו, איך אינני מבין אנשים שיכולים לגדל משפחות עם 3,000, עם 5,000 שקל. היו"ר רות קלדרון: חבר הכנסת כבל. איתן כבל (העבודה): אני מסיים. וזה לא שאלה אם הם חרדים או חילונים. סגן שר האוצר מיקי לוי: מה קורה - - - איתן כבל (העבודה): ולכן, אני אומר לך, אדוני סגן השר, עת צרה היא ליעקב, אבל לא אתו ניוושע. תודה. היו"ר רות קלדרון: יישר כוח. חברת הכנסת מרב מיכאלי. אחריה – בבקשה – חבר הכנסת משה מזרחי. מרב מיכאלי (העבודה): יש לי פשוט כל מיני נתונים שאני לא אזכור אותם בעל-פה, לצערי, שלא בטובתי. אה, הנה הם, איזה יופי. תודה רבה. אז ככה, גברתי היושבת-ראש, תתחדשי, את מהממת. היו"ר רות קלדרון: תודה רבה. מרב מיכאלי (העבודה): חברי וחברותי – אופיר אקוניס, אתה לא יכול לשבת במקום שלי ולהפריע לי לדבר, אני מצטערת. היו"ר רות קלדרון: חברי סיעתה של חברת הכנסת מיכאלי, בבקשה, תנו לה לדבר. מרב מיכאלי (העבודה): חברות, בדרך כלל אני מתנגדת לשיטה שמקובלת בתרבות הפטריארכלית שלנו, שאומרים מה הכי: מה הכי טוב, מה את הכי אוהבת, מה את הכי שונאת. לא אוהבת הכי, אוהבת אופציות, תנו לי כל מיני. בתקציב הזה, צריך להגיד, באמת יש כל מיני, הרבה אופציות של גזירות איומות ונוראות ומחרידות וקשות שיפגעו בהרבה מאוד אנשות ואנשים, ויהרסו להם את החיים, ויהפכו עוד עובדות ועובדים לעניים ועניות, אבל יאפשרו להרבה, אולי לפחות, לא יודעת, אבל ליותר מעט לחיות ממש טוב, אבל ממש טוב. אבל – אבל, אבל בשונה ממנהגי, בתקציב הזה דווקא יש גזירה אחת שהיא הכי, הכי שערורייתית, איומה, חמורה וחצופה, והיא: הטלת מס בריאות וביטוח לאומי על המכונות "עקרות בית". נשים שלא עובדות מחוץ לבית, לא מקבלות שכר, ולכן אין להן הכנסה, אבל הן תצטרכנה לשלם מס בריאות 107 שקלים בחודש וביטוח לאומי 61 שקלים בחודש. מאיזה כסף? שאלה יפה מאוד. עוד פעם אני אומרת, נשים שאין להן הכנסה, לא מרוויחות כסף, לא עובדות מחוץ לבית, תצטרכנה לשלם למדינה את הכסף הזה מדי חודש, אם יעבור חלילה החיפוף הזה. אז קודם כול בואו נקרא לזה בשם: מדובר במס הפרימיטיבי, מס גולגולת. תרשו לי לספר לכם שב-1377 הטיל אדוארד השלישי, מלך אנגליה, מס גולגלת חד-פעמי בסכום של 4 פנס, שליש שילינג, כדי לממן את מסעו הצבאי נגד צרפת. אולי המס הזה כאן ועכשיו מוטל על-ידי קינג ביבי כדי לממן את מסעות המיטה המעופפת שלו. לכו תדעו. ב-1379, ג'ון מגונט, השליט בפועל עבור יורשו של אדוארד, ריצ'רד השני, העלה עוד מס חד-פעמי בסכום 4 פנס. אבל כמרים, אגב, נזירים, ודוכסים היו צריכים לשלם מס יותר גבוה, מה שאי-אפשר להגיד על התקציב שלנו. אצלם היה יותר פרוגרסיבי. אחר כך הוא הטיל מס שלישי, אבל אז היה מרד איכרים נגד המלוכה והמס, ובשלב מסוים ריצ'רד הבטיח לבטל את המס. אבל המרד, לתשומת לב חברי המוחות והמוחים, המרד נכשל, מנהיגיו הוצאו להורג, והמס אכן נגבה. אופס. אגב, גם מרגרט תאצ'ר ניסתה להעביר מס גולגולת, גם אצלה זה נכשל. אבל אצלנו, כאן ועכשיו, קינג ביבי ומי שרואה את עצמו בתור היורש שלו מטילים על עקרות-הבית מס גולגולת. אבל האמת שהסיפור של מס גולגולת הוא הבעיה הקטנה שלי. הבעיה הגדולה היא התעללות בנשים. לא פחות. קודם כול, הביטוי הארכאי הזה, עקרות-בית, כאילו מדובר באיזה עבודה שהיא עקרה לגמרי. והרי מדובר בעבודה רבה להפליא. היו"ר רות קלדרון: שהיא עיקר הבית. היא עיקר הבית. מרב מיכאלי (העבודה): היא עיקר הבית. עבודה רבה וקשה שיש בה מן הסתם לעתים סיפוק גדול, אבל הרבה מאוד תסכול גם, אבל היא מזינה ומתחזקת משפחות שלמות, ילדות וילדים, הורות והורים, וכמובן, הרבה מאוד מאוד גברים. לפי דוח ארגון העבודה העולמי, אילו עבודות הבית היו מחושבות בחשבונות הלאומיים, התמ"ג הלאומי היה גדל ב-30%. זה כמה עבודה היא העבודה הזאת, שהיא עדיין עד היום עבודה שקופה שהערך הכלכלי שלה איננו מוכר. ורק כדי לתת מושג, בקנדה, מדינה שוויונית הרבה יותר ממדינת ישראל, נשים משקיעות רק בטיפול בילדות וילדים, עוד לפני שספרנו קניות, בישול, כביסה, גיהוץ וכן הלאה, 72% יותר זמן מגברים, כלומר הן עובדות חמישה שבועות בשנה יותר מגברים בעבודות הבית וטיפול בילדות וילדים. עבודת חינם כבר אמרתי? הממסד ממשיך להתכחש לערך הכלכלי של העבודות האלה. מאז 1878 – אז האגודה לקידום נשים בארצות-הברית התעקשה, נאבקה, לא הצליחה אבל נאבקה שיכללו בסטטיסטיקות הרשמיות את העבודה שנעשית על-ידי נשים בבית – ועד 2009, אז בעקבות בג"ץ ורד פרי שהכיר בהוצאות טיפול בילדות וילדים כהוצאה מוכרת לצרכי מס, הממסד מתעלם. משרד האוצר – היום שמעתי ממר גפני את הסיפור על איך משרד האוצר שכנע את הכנסת להעביר מייד מייד במהירות חוק שיגרום לא להכיר בהוצאות גידול ילדות וילדים. אגב, האוצר אמר שהעלות של חוק כזה תהיה לא פחות מ-12 מיליארד שקל בשנה. זאת אומרת, גם האוצר חושב שנעשית פה עבודה של 12 מיליארד שקל חינם אין כסף. ועכשיו, העבודה הזאת לא רק לא מוכרת בערך הכלכלי שלה, אלא גם תעלה לנשים האלה כסף. נכון שאתם לא מתכוונים ומתכוונות לזה ברצינות, גברתי יושבת-הראש? היו"ר רות קלדרון: תודה רבה לך, חברתי חברת הכנסת מיכאלי. ניצן הורוביץ (מרצ): מתכוונים בהחלט. מתכוונים. היו"ר רות קלדרון: חבר הכנסת משה מזרחי, ואחריו – חבר הכנסת עמר בר-לב. חבר הכנסת נחמן שי. משה מזרחי (העבודה): גברתי היושבת-ראש, ברכות. מקסים לראות אותך יושבת פה. חברי וחברותי בכנסת המלאה יחסית, זה יפה. אני רוצה להתחיל עם הטרגדיה האיומה בבאר-שבע. איזשהו לא סימן דרך, כי אנחנו כבר לא יודעים לאיזה קו אדום נגיע כשאנחנו כל פעם אומרים: קו אדום נוסף נחצה; ואתה לא יודע כבר לאן הקו האדום הזה הולך ומגיע. אני מציין את זה, ותנחומי, כמובן, על האזרחים שנהרגו באירוע הטרגי, האיום ונורא הזה, אבל זה עוד דוגמה למשהו שקורה במקומותינו, שנוגע גם למקום שהייתי בו גם קודם. ומי שסובר שהאיום של הפשיעה וההידרדרות ההולכת ומחריפה של הביטחון האישי אינו מהווה סכנה ליציבות של החברה שלנו, אז הוא טועה ובגדול. זו לא פעם ראשונה שנהרגים במקומותינו אזרחים. מי שהיה מופתע היום היה צריך להיזכר בשנים קודמות שבהן אזרחינו נהרגו ברחובות בגלל סיבה אחת פשוטה, שמערכת האכיפה – אם כבר אנחנו מדברים על נתוני ה-OECD וכו' בהקשרים שונים אז צריך להזכיר שאנחנו נמצאים בפערים של אלפי תקנים שראויים להיות במדינה מתוקנת למערכת אכיפת החוק, שכוללת גם את משטרת ישראל, את מערך התביעה וגם את הפרקליטות. הנה אינטרס מאוד רחב של הציבור שהתקציב האנטי-חברתי – וכשאנחנו מדברים על חברתי זה כולל גם כן את הביטחון האישי של כל אחד מאתנו - - היו"ר רות קלדרון: סליחה, אדוני. חברי הכנסת ליד הדלת, אני מאוד מבקשת מכם לשמור על שקט במליאה. תודה. משה מזרחי (העבודה): - - שהולך והופך להיות מופקר וילך ויהיה הרבה יותר גרוע, וגם בתקציב שהולך ליפול על ראשם של אזרחינו. זאת אומרת, לא רק הביטחון הכלכלי הולך להתערער בצורה חריפה שלא הייתה כמותה, גם הביטחון האישי שלנו. והתירוץ הזה שאנחנו שמענו היום, בעיקר לגבי הבור הזה שמדברים עליו כל כך הרבה, איך הצליחו לרמות את כולנו כל כך הרבה זמן בלי שאף אחד יודע – עמדו פה מנהיגי האומה ודיברו בפה מלא כמה מצבנו יוצא מן הכלל, איך אנחנו מן המדינות הצומחות ומתקדמות קדימה וכו', לא יעלו מסים; ולא נחזור על כל הדיבורים שנאמרו כלאחר יד, אפילו בלי להניד עפעף, מול קהל הבוחרים. זה פשוט חרפה. ואני אומר: אלוהים אדירים. התירוץ הזה של היום, שלא ידענו, הרי כאילו אמרתם או אמרת, כמי שמוביל את מפלגת יש עתיד עם הרבה מאוד מילים וססמאות, שהרבה מאוד אלפים רבים האמינו בהן בכל לבם. הקלפיות אפילו לא הספיקו להתקרר. עוד לא היה מצב כזה שכל כך מהר מי שאמר את הדברים האלה מכל לבו והאמינו לו, היה צריך לסגת מהם בזיגזג כזה ובסלאלום כזה שאמון הציבור בכלל בפוליטיקאים – הפוליטיקה החדשה – התערער עד עפר. עכשיו כל כך טוב כביכול. מה, לא רואים את מה שקורה בציבור? הרי הוא מומחה גם לרשת ולאינטרנט. מאות אלפים רבים מתקוממים מול התוכנית האיומה הזאת, שהולכת להוריד שכבות רחבות של החברה הישראלית למדרון שממנו הן לא יוכלו לעלות גם בעוד שנתיים. האופוריה שאנחנו שומעים אותה פה. שמענו גם את האינוונטר שהציג כאן שר האוצר שלנו. באמת, אין מילה, הגדרה יותר נכונה למצב העוני המחפיר שהולך ומתגבר במדינתנו מאשר להגיד שזה היה אינוונטר של לעג לרש. ואכן, לעג לרש. לא שמענו לא על יעדים של צמצום הפערים, לא של צמצום העוני. הגמלאים, הקשישים והסיעודיים חוטפים שם מכה קשה, החלשים שנבזזים בהחלטות כלאחר יד. איך אלה בדיוק כולם, כולל השכבות האלה, יתאוששו בעוד שנתיים? מי יחלץ את השכבות האלה שיצנחו לתוך הבור הזה שהולכים להעמיק אותו בעוד שנתיים? מה יקרה בעוד שנתיים? איפה תוכנית הצמיחה הכוללנית שאמורה לחלק את העושר הזה לרוחב של כל השכבות? לא שמענו כלום. ואני רק רוצה להזכיר, הוא מזכיר לי את עליסה בארץ הפלאות. המילים שאנחנו שומעים מהאוצר, ואני אומר, אני מתנצל שאנחנו צריכים להיטפל אליו כי אנחנו מחטיאים את המטרה. למה הוא לא אומר מי היה אחראי על הגירעון ועל הבור הזה? מי הוביל אותנו למקום האיום והנורא הזה? הם הרי יושבים פה. הוא מסתובב ומדבר אתנו כאילו הוא עליסה בארץ הפלאות. אז אני רוצה להזכיר לו, יש שם חתול,Cheshire Cat , שהוא פתאום מתפוגג וכל מה שנשאר ממנו זה רק חיוך. תביט, תראה איך הם מחייכים, שני אלה שהיו אחראים להוריד אותנו שאולה ואתה נותן להם גב. אתה מגבה אותם. אל תביט למעלה ותגיד: מישהו לקח אותנו למסיבות בלתי ידועות. לא רק החרדים הורידו אותנו לבור הזה, ממש לא. היו"ר רות קלדרון: חבר הכנסת, גם זמן הוא משאב. בבקשה. משה מזרחי (העבודה): אני כבר מסיים. דיברו פה על חסד וחמלה כשלא הייתי. אלה מילים שהן מאוד חשובות במדינה כמו שלנו. לא רק גירעון, לא רק מספרים, לא סטטיסטיקות, לא יציבות כלכלית. יש דברים שמדינה צריכה להיות אחראית להם. יש ממשלה שצריכה להיות אחראית במובן של החמלה לא כדי לתת גמילות חסדים אלא מתוך אחריות מובנית גם בכלכלה חופשית, so called, שעשתה אותנו בני ערובה. אל תשאירו אותנו שבויים בקדנציה הזאת. היו"ר רות קלדרון: תודה רבה, חבר הכנסת מזרחי. אני מזמינה את חבר הכנסת עמר בר-לב, ואחריו – חבר הכנסת נחמן שי, אם הוא חזר אלינו. אני מבקשת לומר שגם זמן הוא משאב ובבקשה תעמדו בזמנים. עמר בר-לב (העבודה): גברתי היושבת-ראש, אמרו שהאופוזיציה מתנפצת על התקציב, אז אני בדרך הנה נפגעתי והתנפצתי על התקציב. היו"ר רות קלדרון: רפואה שלמה. עמר בר-לב (העבודה): אז זה הלכה למעשה. אני מתרגל. אני עומד כאן, מתבונן בתקציב, שבעצם כל משמעותו היא פגיעה במעמד הביניים, במעמד העובד, במעמד המשרת, שלא לדבר על השכבות החלשות יותר; קיצוץ בקצבאות הילדים, פגיעה ברווחת הגמלאים, השארת תשתית ישנה בהתיישבות העובדת, פגיעה בנגישות התחבורתית לפריפריה, במימון לאוכלוסיות המיעוט – דרוזים, בדואים, צ'רקסים, וכל זה במסווה של פוליטיקה חדשה; אנחנו רואים כלכלה ישנה, כלכלת המשך, שהאדירה את הפערים החברתיים בחברה שלנו. אני שואל את חברי יש עתיד: זה ישראלי בעיניכם? מרב מיכאלי (העבודה): כן. עמר בר-לב (העבודה): תקנו אותי אם אני טועה, זה לא המנדט שניתן לכם. התהדרות הממשלה בנוצות המעטות של הצלחתה בקיצוץ תקציב הביטחון ב-3 מיליארד שקל היא התהדרות בנוצות שעם הזמן יעופו ברוח. גם אני קיוויתי כי סוף-סוף יש הבנה שביטחון הוא בחברה חזקה ולא רק בציוד משוכלל, אבל כרגיל, תקציב הביטחון בסופו של דבר רק יגדל. זה ייקח שנה-שנתיים, אבל בסופו של דבר הוא רק יגדל, ונחזור להיכן שאנחנו עומדים היום. ואולי שכחתם כי ללא חברה חזקה, שוויונית וערכית ניפגע כולנו, גם אם יהיה בינינו, או בידינו, המטוס המשוכלל ביותר. גברתי היושבת-ראש, שום אדרת חדשה לא תשנה את העובדה כי זו אותה הגברת. שום ג'ל לא יחליק את העובדה כי שר האוצר שלנו הוא בסך הכול ממשיך דרכו הכלכלית של ראש הממשלה נתניהו, דרך שהובילה אותנו לגירעון עצום, שבו אנו שרויים; גירעון שבו מי שישלם על טעותו הוא לא מי שהוביל אליו, אלא הציבור. על זה נאמר: הרצחתם וגם ירשתם? לסיום, הרשה לי, יאיר לפיד, שאיננו כאן, לשתף את החברים בעשר שאלות, דברים שלא ידענו עליך. הבטחת שבלי לימודי ליבה - - - היו"ר רות קלדרון: סליחה, אדוני, אני מצטערת להפריע. אנשי מפלגת העבודה, בבקשה, גם הטלפון וגם הדיבור הבלתי-פוסק עושה את הדיבור כאן לא בטוח. תעשו לנו טובה. אפשר בחוץ ואפשר בשקט. תודה רבה. אראל מרגלית (העבודה): אף אחד מיש עתיד לא מפריע... עמר בר-לב (העבודה): וזה לקראת ה- punch lineשל עשר השאלות שלא ידענו על יאיר לפיד. היו"ר רות קלדרון: זה גם חבר שלכם. עמר בר-לב (העבודה): 1. הבטחת שבלי לימודי ליבה לא ימומנו מוסדות החינוך החרדיים, וחזרת בך; 2. הבטחת מתווה שוויון בנטל, ובסוף הודעת כי אין כסף לשלם אותו ובפועל רק פגעת בהידברות עם האוכלוסייה החרדית; 3. הבטחת שוויון בנטל, אבל מתברר כי לא התכוונת לשוויון בנטל הגזירות, והעשירים יהיו עשירים יותר והעניים יהיו עניים יותר; 4. אמרת שצריך להדק את החגורה לתקופה קצרה בכל המשרדים הממשלתיים, אבל מה עם משרד האוצר? 5. אמרת כי זה הזמן לדאוג לאדם העובד, ובינתיים אתה עובד עליו בעיניים; 6. אמרת לציבור כי יש עתיד, ולא אמרת לו כי הוא ישלם על טעויות העבר של אחרים; 7. הבטחת לציבור לשנות את דרכו הכלכלית הכושלת של נתניהו, ובחרת להמשיך את דרכו; 8. בתשובה על פנייה של פרופסור שמרוויח 40,000 שקל בחודש שהציע לגבות ממנו מס יותר גבוה, ענית כי אינך פוגע במי שמצליח; 9. אמרת כי תפעל לקידום רעיון שתי המדינות, והיום הודעת כי אין עם מי לדבר; חזרת לאמרה הידועה של הליכוד; 10. והנושא האחרון: אמרת בעבר שאתה לא מבין דבר בכלכלה, ולשם שינוי אני מסכים אתך. היו"ר רות קלדרון: תודה רבה. חבר הכנסת נחמן שי – לא עכשיו? חברת הכנסת סתיו שפיר ראשונה, וחבר הכנסת נחמן שי, בבקשה תשמור על כבוד הדיבור שלה. נחמן שי (העבודה): - - - היו"ר רות קלדרון: לא, שיהיה שם שקט בזמן שהיא מדברת. סתיו שפיר (העבודה): דבר נורא קרה היום – רצח מתועב בסניף בנק בבאר-שבע. מחקירות המשטרה עולה שהרוצח, אדם כבן 40, ביצע את הטבח הנורא הזה לאחר שקיבל תשובה שלילית מהבנק בנוגע להסדר חוב של 6,000 שקלים. שעות לאחר מכן הוא חזר אל הבנק עם אקדח והתחיל לירות. יש פה מי שמתרעמים והתרעמו ויתרעמו, שאסור לקשר בין מעשה מתועב שכזה לבין מצב כלכלי, ובטח יגידו שאסור לקשר בין אותו מצב כלכלי פרטי לבין מדיניות כלכלית, לבין מדיניות תקציבית. זו בדיוק אותה בגידה של קובעי מדיניות באזרחים שאותם הם באו לשרת – ההתעלמות מההקשר הזה שבין סבלו הפרטי של אזרח לבין מדיניות מלמעלה, לבין מדיניות מכוּונת. זה הפשע האמיתי. זו הדרך של הממשלה שלנו לברוח מאחריות: להציב חומה בין הפרט, בין הפרטי, לבין המקרו. כן, הרי הממשלה מודעת למה שקורה בתחתית הסולם החברתי. כולנו מודעים לכך שאצל העניים ביותר גם הרגלי התזונה לקויים, יש חשיפה גבוהה יותר לזיהומים, אנחנו מודעים לפערים בתוחלת החיים, אנחנו יודעים ששיעורי תמותת התינוקות שונים בין המרכז לפריפריה, בין יהודים לערבים, בין עולים מאתיופיה לבין ילידי הארץ, אנחנו יודעים שיותר משליש מאזרחי ישראל נאלצים לוותר על תרופות כי אין להם כסף. אנחנו מודעים להכול, אבל את הקישור – מהקישור אנחנו מתחמקים, ועד היום אנחנו ממשיכים להתעלם מההשלכות של העוני ושל האי-שוויון על החברה כולה. ב-2009 פורסם בבריטניה ספר מרתק, The Spirit Level, של ריצ'ארד ווילקינסון וקייט פיקט. מתוך בדיקה של עשרות מדינות מערביות הם הוכיחו את הקשר בין פערים חברתיים לבין חולי, פשע, מחלות נפש, בעיות אמון, פירוק משפחות, אלימות וכדומה. אבל הדבר המעניין ביותר שהם גילו הוא שהמחלות האלה לא נופלות רק על המעמדות הנמוכים; הן מטפסות גם למעלה. במילים אחרות, כשהפערים גדלים כולם נופלים יחד, כי בסופו של דבר, כמה שרק ננסה להתעלם מזה, אנחנו חלק מקהילה אחת. והנה, תראו את החברה הישראלית. מ-1980 עד 2007, שנים שבהן האי-שוויון התגבר משמעותית, שיעור העבירות האלימות עלה ב-30%, עבירות תקיפה עלו ב-80%, עלייה של עשרות אחוזים בניסיונות לרצח וברצח של ממש. ובאמת אפשר להגיד שאין שום קשר? באמת אפשר להפריד בין התפוררות חברתית, בין החלשתם של העובדים, בין החלשתן של המשפחות הצעירות, החלשתם הכפולה והמכופלת של המבוגרים, רמיסת הזכויות של ילדים וילדות ברוב חלקי הארץ לחינוך הגון והוגן – אפשר להפריד בין אלה לבין ההשלכות על נפשה של חברה? על מה שאפשר לקרוא לו הבריאות החברתית שלנו? החברה שלנו נמצאת במקום כואב, נורא, במדד האי-שוויון. רק בשבוע שעבר גילינו שישראל היא המדינה הענייה ביותר במערב לפי מדד ה-OECD. אחד מכל חמישה אזרחים הוא עני. לפי הדוח של מינהל ההכנסות, המאיון העליון מרוויח בממוצע כמעט 184,000 שקלים ברוטו, בעוד שכמעט 60% מהעובדים משתכרים פחות מ-7,000 שקלים, וחצי מהעובדים פחות מ-6,000 שקלים בחודש. אבל מה שיותר מעניין מהנתונים היבשים האלה זה הניידות החברתית, אותו כלי לצמצום פערים. לפי מחקר של מינהל ההכנסות מהשנה שעברה, הניידות בין עשירוני ההכנסה בישראל נמוכה מאוד בהשוואה למערב. למעשה, 80% מהישראלים שנולדו למשפחה ענייה יישארו כאלה. 80%. התקציב הנוכחי לא עושה דבר וחצי דבר כדי לצמצם פערים חברתיים; הוא מעלה את מס ההכנסה באופן רגרסיבי, הוא מעלה את המע"מ ולא מבדיל בין מי שמרוויח 4,800 שקלים בחודש למי שמרוויח 40,000 – מיסוי עקיף ונורא שמשפיע יותר מכול על מי שהכנסתו נמוכה ביותר. הקיצוץ בהוצאות המדינה יפגע בצורה הכי קשה במי שנמצא למטה. קיצוצים בתקציבי הרשויות המקומיות, בחינוך, בתחבורה – כולם ירגישו בהם, ולמי שקשה ממילא יהיה קשה עוד יותר. מעמד הביניים ילך ויקרוס, הפערים יורחבו עוד ועוד ועוד. אז יש פה מי שמדברים בלי הפסקה על כך שהמדינה "לא יודעת", היא לא יכולה, היא לא יכולה לנהל, היא לא יכולה לדאוג פה, זה לא תפקידה; האנשים האלה, ממשלת ישראל, שוכחים מה התפקיד, מה באמת התפקיד של מדינה, שוכחים מהו תפקידם של מנהיגים. בתוך סבך של אינטרסים פוליטיים קטנים ואישיים, של פחד לקבל החלטות אמיצות, של פחד לפגוע בחזקים ביותר, של פחד מהתמודדות עם בעלי האינטרסים הכוחניים ביותר, הם לוקחים אותנו אחורה. התפקיד שלנו, נבחרי ציבור, משרתי ציבור, הוא לקבוע את הכיוון. התפקיד שלנו הוא להסתכל מעבר לאיומים ולאתגרים הנקודתיים ולמקד בכל רגע את המבט באופק, במטרה שאליה אנחנו מצעידים את החברה הישראלית. התפקיד שלנו הוא להחליט לאיפה החברה הישראלית הולכת – אם היא צועדת אל עבר עתיד שוויוני יותר, עתיד שבו אין ילד עני ואין ילדה שלא זוכה לחינוך מצוין; אם אנחנו צועדים אל עבר עתיד של שלום או של מלחמה; אם אנחנו צועדים אל עבר עתיד של חברה מפורקת, אלימה ופושעת, של טבח בבנקים ושל רצח במשפחה, או אל עתיד של בריאות חברתית, של עוצמה אמיתית לחברה כולה. הבריחה מאחריות מחסלת אותנו. הפחד לקבל החלטות אמיצות ולשנות את הסטטוס קוו מאיים לשבור אותנו לרסיסים. הגיע הזמן לבחור – ולפני שיהיה מאוחר מדי – לאן אנחנו מחליטים ללכת. תודה. היו"ר רות קלדרון: תודה רבה. חבר הכנסת אבישי ברוורמן. אבישי ברוורמן (העבודה): גברתי סגנית יושב-ראש הכנסת, ד"ר רות קלדרון, אני חושב שאת מוסיפה - - - היו"ר רות קלדרון: תודה, אדוני. כשאני יושבת כאן אני יושבת-ראש הכנסת. אבישי ברוורמן (העבודה): סגנית יושב-ראש הכנסת. היו"ר רות קלדרון: לא. כשאני יושבת כאן - - - אבישי ברוורמן (העבודה): יושב-ראש הכנסת - - היו"ר רות קלדרון: תודה רבה. אבישי ברוורמן (העבודה): ראשת הכנסת. היו"ר רות קלדרון: יושבת-ראש, לא? אבישי ברוורמן (העבודה): תודה. זה לכבוד לי שאת מכבדת פה את המקום והמקום מכבד אותך. היו"ר רות קלדרון: תודה רבה. אבישי ברוורמן (העבודה): אדוני השר, רבותי חברי הכנסת, אני רוצה לדבר בקצרה על כמה נקודות. אני רוצה לדבר על העובדה שלמילים יש משמעות, למרות שבעידן המודרני, מילים – אין להן משמעות. אני רוצה לדבר על תקציב שאין לו חזון ובשורה לגבי עתיד מדינת ישראל. אני רוצה לשאול בעבור מה אדם נבחר – האם אדם נבחר כדי לספק את היצרים שלו ולמשול, או שהוא בא מתוך שליחות להביא עתיד טוב יותר לאזרחי מדינת ישראל. רבותי, חבר הכנסת מרגי, יושב-ראש המפלגה, אני מכבד אותה מאוד, אבל אל תפריע לה. היא רוצה להקשיב לדברי. תודה. יעקב מרגי (ש"ס): מקשיב. אמנון כהן (ש"ס): אני בטוח - - - אבישי ברוורמן (העבודה): לגבי התקציב, נער הייתי וגם זקנתי וגם ראיתי צדיק וזרעו מבקש לחם, אבל אני אומר באמת – שבועיים לפני הבחירות ידענו על גודל הגירעון, האשמנו את ד"ר שטייניץ ומר נתניהו, והבשורה הייתה: אנחנו נביא בשורה למעמד הבינוני, לאדם העובד, לא יהיו מסים ולא יהיו גזירות. הסיפור נגמר ויש לנו בדיוק אותו תקציב, עם שינוי קטן זה או אחר. אני שואל אבל שאלה יותר קשה – ולא נביא אני ולא בן נביא: מה יהיה בעוד שנתיים? אני לוקח, סגן השר מיקי לוי, ואני מסתכל עוד שנתיים קדימה לגבי התקציב הזה ואני שואל את עצמי, האם פתאום בעוד שנתיים נתעורר – אלא אם כן ירד פה איזה מין מן מהשמים, אם אירופה פתאום תתאחד ותצא מהמשבר שלה, אמריקה תפרח – אם זה לא יקרה, וסביר שזה לא יקרה, אנחנו נמצא את עצמנו במצב עוד יותר גרוע. אולי סתמנו את הגירעון, אבל מה שאני למדתי בכלכלה, שבלי מנועי צמיחה אין עתיד. והתעשייה הישראלית היא בעייתית. כן, כבר אמרנו, זה לא start up nation. סטרט-אפ – נהדר, אלה דברים מצוינים, אבל זה רק לקבוצה קטנה; החברות הגדולות זה קבוצה קטנה. רוב התעשייה הישראלית – התפוקה לעובד היא נמוכה, הפריון שלה נמוך, השכר שבה נמוך. כששרי האוצר מתגאים באבטלה של 7% הם לא מציינים ש-50% מהעובדים – יושב-ראש מפלגת העבודה, גברת יחימוביץ – 50% מהעובדים, כמה הם מקבלים? הם מקבלים השלמת הכנסה. ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו): בקו העוני. אבישי ברוורמן (העבודה): אנחנו המדינה הענייה ביותר בעולם המערבי. אז פה צריך להתגאות – כן, יש דת, והדת הזאת, לפעמים נגידי בנק מאמצים אותה. הדת הזאת אומרת: כלכלה זה אך ורק צמיחה, תוצר לאומי לנפש, גירעון, אינפלציה וסטרט-אפים. אני חושב שהציבור התעורר ומבין שזאת דת שקרית. כלכלה זה הכול: כלכלה זה אי-שוויון, ועוני, ורמת החינוך, ויוקר המחיה, והריכוזיות – כל הדברים האלה ביחד. ולכן, מה שמפריע לי כאן – ככלכלן, כאזרח, כאדם שחי עם העם – איך בלי השקעה שתביא לתעשייה צומחת, איך בלי לשפר את רמת החינוך, הבריאות והרווחה, איך אנחנו נתעורר לעולם יותר טוב. אז אומרים לי: לא יהיה פה גירעון. מאיפה הכסף? על זה הלכנו לבחירות – מאיפה הכסף. הכסף, רבותי, נמצא בשני מקורות: הכסף נמצא במס ערך מוסף, הכסף נמצא אצל מעמד הביניים בעיקר, והעומס בקבוצות החלשות – הם מקבלים על-ידי קיצוץ בהוצאות, והכסף נמצא – לא כמו ששר האוצר אמר כאן, ושר האוצר אמר: תיזהרו ממני; ההון השחור – תברחו ממני. לא במילים. מי שרוצה מהפכה בישראל חייב לעשות מהפכה במערכת המיסוי. מערכת המיסוי הישראלית היא פקודה מנדטורית מלפני 65 שנה, היא של עולם שלישי. ברגע שיש לנו את כל האפשרויות שלא לפשט את המס, החברות הגדולות משלמות קצת; החזקים משלמים קצת. מצדי, שה"רמים כספים", הרואי-החשבון, ילכו הביתה. אני רוצה מערכת פשוטה. הכסף הזה הוא כסף גדול, בייחוד מה שדיברנו. אבל זה לא יקרה באיזו הארה, ההון השחור, עם 30 פקידים ומלשינונים או דברים כאלה. זה יקרה כשלא מדברים, כשסוגרים בחדר סגור את טובי האנשים עכשיו ויושבים ואומרים, עושים מהפכה שהכסף ילך למי שמשלם. ואני אגיד לך משהו על מס חברות. אני כבר הסברתי על מס חברות, שמס חברות בגרמניה הוא 30%, ומס חברות – 35%. אבל אני אגיד לך עוד משהו. ישבתי עם התעשיינים. התעשיינים עכשיו לא יודעים מאיפה זה בא להם. הם לא רואים מנועי צמיחה. אז אני אומר לך – גם עם מס החברות שיעלו עכשיו, לא משם הכסף הגדול. חלק גדול ממס החברות זה על עסקים קטנים ובינוניים, אז תעלה. על הגדולים, על הגדולים זה לא פגישות, זה לעשות דברים בחוכמה; ואני לא מדבר על התלהמות, אני לא מדבר על מסים גבוהים. יש פה כספים, אבל בשביל זה צריך מערכת אחרת. מה שקרה כרגע זה בדיוק more of the same. ופה אני בא לנקודה הנוספת: תהליך השלום. כשאני שמעתי את מר לפיד מתראיין אצל סבר פלוצקר, ב"ניו-יורק טיימס" אני נחרדתי. בשביל מה עשינו את הבחירות האלה? אם אין בשורה לגבי תהליך השלום ואין בשורה למעמד הביניים ואין בשורה לשכבות החלשות, בשביל מה הלכנו לבחירות? רק כדי לסתום את הגירעון בשיטת נתניהו? הלוא נתניהו היה מוכן לעשות את זה לפני שנה וחצי. ואני מסכם. רבותי, חברי שהם חובשי כיפה, חברי שאינם חובשי כיפה ולמדו על המקור – כמו רובי ריבלין על התנ"ך – אני אולי קצת מבוגר מחלק מחברי הכנסת, מהחלק הצעיר, אבל אני דבר אחד למדתי: מעשים יותר חשובים לעתיד העם היהודי ממילים. ומה כתוב במשלי י"ח? "לפני שבר גאון ולפני כִּשלון גֹבה רוח". אמור מעט ועשה הרבה. שר האוצר, הגיע הזמן להפסיק לדבר, ללמוד את החומר, לקחת צוותים ולעבוד. תודה רבה. היו"ר רות קלדרון: תודה רבה, חבר הכנסת ברוורמן. חבר הכנסת אראל מרגלית, בבקשה, ואחריו – חבר הכנסת איציק שמולי. חבר הכנסת ברוורמן, אני מתנצלת, אתה צדקת – אני יושבת-ראש הישיבה. אראל מרגלית (העבודה): כבוד היושבת-ראש - - היו"ר רות קלדרון: תודה. אראל מרגלית (העבודה): - - של הישיבה, כנסת נכבדה, לא פשוט היום, אני חושב, להיות אזרח ישראלי ואיש ציבור. מה שקרה בבאר-שבע, שאדם שהיה - - היו"ר רות קלדרון: ברוך הבא, אדוני שר החינוך. אראל מרגלית (העבודה): - - כאילו חלק מהחיים – אנחנו לא יודעים על זה מספיק – פתאום לקח חיים. אדם שהיה אדם נורמטיבי פתאום התהפך, ובין אם זה מהסיבות שאנחנו יודעים או עדיין לא בדיוק יודעים, עשה מעשה נורא. אני חושב שכל אחד מאתנו – חבר כנסת, איש ציבור – צריך לשאול את עצמו היום, או לשאול את עצמה, על חוסר אונים - - סגן שר האוצר מיקי לוי: - - - קריאות: - - - אראל מרגלית (העבודה): רק רגע. - - ומה זה חוסר האונים הזה וכמה הוא בעצם משפיע על הרבה מאוד פינות בארץ, ומה אנחנו יכולים לעשות כדי לשנות את התחושה הזאת. ואני חייב לומר שבאותם מקומות שאני פועל – פה בירושלים דווקא, לא רחוק מפה – אנחנו רואים כל שנה, כל פעם, הרבה מאוד משפחות שהדבר המרכזי שמקפיא אותן זה חוסר האונים. דווקא בשכונה פה, הקבוצה שבדרך כלל משנה את חוסר האונים חוץ מהילדים עצמם זו קבוצת הנשים. החוג המבוקש ביותר בשכונת קטמון ח'-ט' ובברזיל, באולסוונגר ובשיכוני תלפיות, זה ניהול משק בית לאימהות – איך לעשות תוכנית עסקית כדי לגמור את החודש. דווקא היום – אני לא יודע אם ראיתם את זה בבוקר – אבל היה דוח של "גולדמן סאקס" על הקשר בין תעסוקת נשים במשק ובין הרווחה הכלכלית של הכלכלות בעולם, והראו שבעצם כלכלות במדינות שבהן נשים לא תתפוסנה מקום נכבד בתוך הפיתוח הכלכלי של המדינה תישארנה מאחור. ורואים את הדברים כבר ביפן ובמקומות אחרים שבהם נשים לא יוצאות לעבודה או יוצאות הרבה פחות מגברים. והבשורה – מדינה שתיתן את הכוח לנשים לצאת לעבודה בצורה אמיתית היא בדרך כלל מדינה שההתפתחות בה תהיה הרבה יותר חזקה. זה סוג של אינדיקציה שהם מוצאים שם. אז אני שואל את עצמי אם התקציב הזה – אני דווקא רוצה להסתכל על הקבוצות הכלכליות והחברתיות שלנו דרך התעסוקה של נשים. בואו נעשה את התרגיל הזה רגע. אני שואל אם בתוך התקציב הזה יש בשורה לאלו מהשכבות או מהקבוצות האלה, ונתחיל דווקא בנשים הדרוזיות, בדרך כלל בגליל המערבי. שימו לב, הרבה מאוד מהן הרבה יותר משכילות מהאימהות שלהן והרבה מאוד מהן הרבה יותר מתחילות להיכנס למעגל העבודה, אבל הקרנות כמעט היחידות שנותנות כסף לעסקים קטנים במגזר הדרוזי אלה קרנות פרטיות. הקרנות הממשלתיות שהיו מעורבות נעלמו ויבשו, והרבה מאוד מהכלכלה של העסקים הקטנים בגליל במגזר הדרוזי זו כלכלה שחייבת עידוד ותמיכה ממשלתית; אין אותה בתקציב הנוכחי. המגזר הערבי – במגזר הערבי חייבת להיות יוזמה ענקית למען מעורבות של נשים בתעסוקה. אין יוזמה כזאת, אין בשורה כזאת בתוך התקציב הנוכחי. המגזר החרדי – בחמש שנים האחרונות עיקר כניסת חרדים למעגל התעסוקה זה דווקא דרך הנשים, ואני שואל את עצמי, ואני מסתכל על כל אותן תוכניות ממשלתיות ספורדיות שהיו פה בשנים האחרונות – האם הן מקבלות עידוד? אנחנו בשדולה של תעסוקת חרדים, ואנחנו רואים שתקציבים מקוצצים ולא מתרחבים. במקום לקחת ולעודד את הכניסה של נשים למעגל העבודה במגזר החרדי, רוב מה שקורה – קורה למרות המדיניות הממשלתית ולא בזכותה. ואני רוצה להגיד משהו גם על המגזר החילוני, ואולי על עולם ההיי-טק, שאבישי מדי פעם קורא לו start-up nation ולא שם עליו הרבה. בכל זאת, אבישי, ההיי-טק הישראלי זה חצי מהתל"ג היום. אבישי ברוורמן (העבודה): אני? אראל מרגלית (העבודה): כן. אבישי ברוורמן (העבודה): Some of my best friends - - - אראל מרגלית (העבודה): כן, נכון, אבל היא גם תורמת לכלכלה. אנחנו לא עושים רק - - - אבישי ברוורמן (העבודה): אני חושב שזה מצוין, אבל זה לא מספיק. אראל מרגלית (העבודה): הם לא עושים רק אקזיטים מהירים. אבישי ברוורמן (העבודה): לא, לא, לא, זה לא מספיק, אנחנו צריכים לראות תעשייה. אראל מרגלית (העבודה): לא, זה לא מספיק, וזה גם בשכבה צרה מדי. אני מסכים אתך. אבישי ברוורמן (העבודה): נכון. יצחק הרצוג (העבודה): מחלוקת בעבודה. שלי יחימוביץ (העבודה): קרע, קרע בעבודה. אבישי ברוורמן (העבודה): אנחנו רוצים - - - אראל מרגלית (העבודה): היום, היום – ישראל בהיי-טק הקודם שלה בנתה את התשתית הטכנולוגית של העולם בעיקר עם מהנדסים. המהפכה הבאה בעולם הטכנולוגי היא לא רק של מהנדסים – היא של אנשי פרסום, היא של כותבים, היא של ציירים וציירות והיא של הרבה מאוד מקצועות שמי שמוביל בהם ברמה היצירתית היום בעולם זה דווקא נשים. ואם אנחנו לא נצליח להבין שהמהפכה הכלכלית הבאה בישראל היא לא רק טכנולוגית, גם בהיי-טק, אלא בעיקר מהפכת תרבותית, אנחנו לא נשכיל להתקדם ולשלב ולעשות כמו שאנחנו יכולים. ומי שמסתכל על התקציב של המדען הראשי, שזו גם כן בשורה תקציבית לשנים הקרובות, רואה שבר גדול, כי בעצם בהרבה מאוד מקומות ברחבי הארץ שיצרו את המנגנון של יצירת חברות חדשות, ועם כניסתן של נשים ועם חבר'ה צעירים אחרים – הדברים האלה ייסגרו, וזאת – בעצם מה שאבישי אמר קודם – בשורה של חוסר צמיחה ובשורה שאין בה עתיד לכלכלה הישראלית. ולכן, זה קשה מאוד לראות את זה דווקא ביום כזה של חוסר אונים, שאנחנו לא רואים את האופק עם איזשהו אור. תודה. היו"ר רות קלדרון: תודה רבה. חבר הכנסת איציק שמולי, ואחריו – חברת הכנסת מיכל בירן. איציק שמולי (העבודה): גברתי היושבת-ראש, תודה רבה, גם אני מוסר לך את ברכותי. זו פעם הראשונה שאת מנהלת את הישיבה כשאני נואם - - - היו"ר רות קלדרון: זו בכלל הפעם הראשונה. איציק שמולי (העבודה): אז אני מנצל את הבמה ובהחלט מאחל לך בהצלחה. גם אני כמובן מצטרף – אי-אפשר שלא להתייחס למה שאירע היום בבאר-שבע. מקרה חמור, מקרה יוצא דופן. אתם יודעים, אני, שלא אולי כמו אחרים כאן, לא ממהר לעשות את החיבור למציאות. אני חושב שבכל זאת צריכים לתת לאבק קצת לשקוע לפני שמסיקים מסקנות. המקרה הוא חמור כשלעצמו, ואני חושב שהוא מצער ואולי מלמד במשהו על המקרה הפרטי של אותו אדם, אבל לא הייתי ממהר ככה להסיק על המצב בכללותו. אני רוצה דווקא להתחיל, אדוני סגן השר – אנחנו כמעט שכחנו במה אנחנו עוסקים כאן, אז בכל זאת מגיעה לכם גם מחמאה קטנה, כי את התקציב הדו-שנתי – מההחלטה הזאת של הממשלה הקודמת אתם כמובן נסוגותם, ואני חושב שזו הייתה החלטה נכונה וטובה. סגן שר האוצר מיקי לוי: ראוי שתהיה תמימות דעים - - - איציק שמולי (העבודה): אני חושב שכשמגיעות מחמאות אז מגיעות גם מחמאות. סגן שר האוצר מיקי לוי: תודה לך. איציק שמולי (העבודה): תראו, קודם דיבר על זה חבר הכנסת חסון. אני חושב שחטאה של הממשלה הקודמת הוא לאו דווקא בכך שלא קיימה את מלוא התחייבויותיה לציבור. הדבר החמור ביותר הוא כמובן הולכת השולל של כולנו – וכשאני אומר "של כולנו" אני כמובן מתכוון גם אל מי שהיה ברחובות – כאילו מדובר כאן במדינת ישראל שהיא אי של יציבות כלכלית שמונהגת על-ידי מנהיגות כלכלית אחראית ורצינית שיודעת לאן אנחנו הולכים. והנה, כעבור שנתיים אנחנו מגלים שלא זו בלבד שמחירי הדיור רק הולכים ועולים, לא זו בלבד שהפערים החברתיים במדינת ישראל רק הולכים וגדלים – ניחא, כי בעניין החברתי אמרו לנו שזה המחיר שאנחנו משלמים – אלא שהסתבר שגם נותרנו עם גירעון כלכלי של 42 מיליארד שקל. זה כמובן לא נופל על קרקע ריקה, מכיוון שרק השבוע, בשבוע שעבר, פורסם דוח ה-OECD, שכפי שנאמר כאן קודם, ממקם את ישראל במקום מאוד לא טוב – במקום הראשון, עם מספר העניים הגדול ביותר בקרב מדינות המערב. ואני תמה, בתקופה שבה אומרים לאנשים לצאת לעבוד – אני שמעתי השבוע את שר הרווחה ולא האמנתי. הוא עלה לשידור ב"קול ישראל". אחרי שהתראיין שם מנכ"ל הביטוח הלאומי שמתריע בשער על כך ש-50,000 ילדים הולכים לטבוע מתחת לקו העוני, עולה שר הרווחה ואומר: אנשים צריכים לצאת לעבודה. גם אני מאמין שאנשים יכולים וצריכים לצאת לעבודה, אבל ל-50,000 ילדים אי-אפשר פשוט להגיד שהם צריכים לצאת לשוק העבודה. ואני, אדוני סגן השר, רוצה לשאול אותך אולי בפעם הרביעית. אני מניח שעל רוב הדברים אנחנו לא נסכים, אבל אני חושב שעל העניין הזה מגיעה לי תשובה, קל וחומר כשזו הפעם הרביעית שאני שואל את זה: למה שלא נתחייב ביחד, אתה ואני, קואליציה ואופוזיציה, ליעדים חברתיים בחקיקה? למה? אתם בעצמכם אומרים: עוד שנתיים יהיה כאן טוב יותר. אז על מה הדברים האלה מבוססים? ואם כבר דבריכם כנים, בואו נתחייב לכך. אני חושב שכאשר מרכיבים תוכנית כלכלית ותקציב – ואני מכבד כמובן אותך ואת העבודה שנעשתה, אבל אני חושב שאנחנו רשאים לדעת מה ההערכות שלכם לגבי מספר העניים שיהיו כאן עוד שנתיים: האם הוא יגדל? האם הוא יפחת? בכמה? כשאנחנו שואלים את השאלות האלה אנחנו לא מקבלים תשובות, ואני חושב שאלו שאלות לגיטימיות. אני, יש עוד הרבה דברים שאני רוצה לומר, אבל, אדוני סגן השר, מכיוון שאני רוצה שהדברים שלי הפעם הזאת יהדהדו, ואני בכל זאת מקווה שהם ייענו, יזכו לאיזושהי תשובה, אז אני אעצור כאן. ואני באמת מבקש שתתייחס לעניין הזה. תודה. היו"ר רות קלדרון: תודה רבה. תודה על ארבע השניות שהשארת לנו. חברת הכנסת מיכל בירן, בבקשה, ואחריה – חבר הכנסת נחמן שי. הוא נמצא כאן? אם הוא יגיע עד אז. מיכל בירן (העבודה): גברתי היושבת-ראש, שוב ברכות - - היו"ר רות קלדרון: תודה רבה. מיכל בירן (העבודה): - - כנסת נכבדה, אני רוצה להתחיל עכשיו דווקא עם הספר "1984" של ג'ורג' אורוול. מה שכולנו זוכרים ממנו זה איך נוצרת שפה שאומרת דבר ומתכוונת להיפוכו. בעקבות הכלי הנהדר הזה – זה עוזר לעצב את תודעת ההמונים. היום אני רוצה לדבר על המושג אחריות. אני שומעת את שר האוצר יאיר לפיד ואת חברי יש עתיד האחרים אומרים: כן, זה נכון, אמרנו כל מיני דברים לפני הבחירות, אבל מה לעשות, לא ראינו את המצב לאשורו, ועכשיו דברים שרואים מכאן לא רואים משם. האחריות עלינו, אין מנוס. מה זה אומר האחריות הזאת? אנחנו שומעים את אותו מינוח של אחריות מנערי האוצר כבר מ-1985. הם לומדים את זה בבתי-הספר לכלכלה, הם למדו את זה עוד מאסכולת שיקגו, והם לומדים את זה באוניברסיטאות – שלאחריות יש רק מובן אחד: להדק חגורה, משמעת פיסקלית. בדרך כלל מקנחים את זה במלחמה בעבודה המאורגנת, הפרטה של כל מה שזז. זאת האחריות של הכלכלה השמרנית. אבל מה בעצם אומרת המילה הזאת? אני חושבת שזה בעצם מכסה על הפקרות. ולמה הפקרות? בשני מובנים. דבר ראשון, אם כבר מדברים על האקדמיה, אני, כמתרגלת באוניברסיטת תל-אביב, לימדתי את הסטודנטים שלי שיש שתי גישות בכלכלה: יש כלכלה שמרנית, שבה מקדשים את העמידה במסגרת התקציב, והמדינה מאוד קטנה, ונותנת מעט מאוד לאזרחיה, אך לא נכנסת לחובות; ויש מדיניות אחרת, סוציאל-דמוקרטית – אולי זו מילה שמעצבנת אתכם. אפשר להסתפק בצדק חברתי. סגן שר האוצר מיקי לוי: כמה אפשר להגיד את זה? כמה? מיכל בירן (העבודה): הנה, אז תשתמש בצדק חברתי אם קשה לך עם הסוציאל-דמוקרטיה. אבל מה שבטוח – הגישה הזאת חושבת שהמדינה אחראית לאזרחיה, וכן, גם מוכנה להיכנס לגירעונות בשביל לגרום לצמיחה. מה שקרה פה זה דבר מדהים, שלקחו את הרע בשתי השיטות. איכשהו, גם הצלחנו להיכנס לגירעון מטורף – ולא, לא כי המדינה דאגה לאזרחיה; איכשהו יצאנו קירחים מכאן ומכאן. זאת אומרת, במקום אחריות, בסופו של דבר – הפקרות והפקרה. וזה מביא אותי למובן הבא: למה הפקרות והפקרה? כי, בסופו של דבר, התקציב הזה מפקיר את אזרחי מדינת ישראל איש-איש לגורלו. בסופו של דבר לא ניתנים כאן פתרונות מערכתיים שיכולים לקדם אותנו קדימה כחברה. וכל אחד מאתנו יהיה אנוס, כל אחד בכלים שיש לו ובמקום שיש לו, לנסות ולהתמודד בג'ונגל הפראי הזה. אני מקווה שנצליח למנוע ולעצור לפחות חלק מהגזירות האיומות שהולכות להיות מונחתות על אזרחי ישראל. אבל אני רק מפצירה בכל אחד ואחד מכם, שלפחות האמת תהיה מונחת לפנינו כפי שהיא: זאת לא אחריות. היו"ר יוני שטבון: תודה לחברת הכנסת מיכל בירן. יעלה חבר הכנסת נחמן שי, ואחריו – חבר הכנסת אלי ישי. בבקשה. חמש דקות. נחמן שי (העבודה): אדוני היושב-ראש, קודם כול, עכשיו יש לנו סדרה של יושבי-ראש חדשים בישיבות. אז אני מברך אותך, כמובן. היו"ר יוני שטבון: תודה רבה. נחמן שי (העבודה): ומאחל לך – לא יודע אם ליהנות, אבל בכל מקרה, שתלווה את הישיבה בחוכמה ובתבונה, כפי שאתה כמובן יודע. היו"ר יוני שטבון: תודה. נחמן שי (העבודה): אני קודם כול רוצה להביע, אדוני היושב-ראש וחברי חברי הכנסת, קצת אהדה לסגן השר מיקי לוי, שלא לטובתו הפך להיות שק החבטות הלאומי. הוא יושב פה וסופג את כל הכעס והביקורת שיש לנו. לבי לבי עליך, כי כבר נגמרו לך הנימוקים וההסברים על דרכה השוגה של המדינה היום ושל שר האוצר. אבל מילא, אתה צריך להיות פה, אז אני אמשיך בקו שהלכו בו קודמי. חברי, ב-7 בספטמבר 2010 התקבלה ישראל ל-OECD. עכשיו כולם מדברים על ה-OECD, אז טיפה הלכתי ללמוד. אנחנו כבר חברים ב-OECD. עוד לפני כן, עוד לפני כן אמר הארגון בדוח שלו – הוא הגדיר את ישראל כמדינה ענייה ומפולגת חברתית, בעלת פערים חברתיים. והוא אמר גם, הארגון, עוד לפני שהוא קיבל את ישראל, כי אם ישראל תצטרף לארגון היא תהיה המדינה בעלת שיעורי העוני הגבוהים ביותר בארגון, וגם ציין, בתור צ'ופר, כי מבחינת התמ"ג לנפש, ישראל איננה הענייה ביותר ביחס למדינות ה-OECD. עכשיו, מה הייתה צריכה לעשות מדינת ישראל כשה-OECD – שזה היום מילת המפתח בשיח הציבורי – מה הייתה צריכה לעשות? לקרוא, להבין וליישם. מה הייתה המשימה? המשימה הייתה לנסות ולצמצם את ממדי העוני, לנסות ולהתקדם במעלה, כי ב-OECD מדרגים מדינות: גבוה, רחוק יותר מהנקודה הנמוכה ביותר. להתרחק מהעוני, לצמצם את הפערים, להקטין את הפילוג, לחשוב על אותן פינות כאילו לא ראויות, לא מוכרות: בצד ההוא – שם נמצאים הערבים; בצד האחר – שם נמצאים החרדים, האנשים השקופים האלה, שלא רואים אותם ולא יודעים כאילו על קיומם, ושם, לכאורה, רק שם מסתתר העוני; וכולנו יודעים כבר שהעוני מסתתר – הוא לא מסתתר, הוא גלוי – בכל השכבות הנמוכות בחברה הישראלית, בשכבות המוחלשות. זה מה שהיה צריך לעשות. במקום זה התנהלנו באיזו גאווה גדולה: אנחנו כבר ב-OECD, כבר עשינו את זה, כבר נכנסנו למועדון הבין-לאומי, האקסקלוסיבי הזה. עכשיו כבר הכול תקין. וזו הייתה הטעות החמורה. ולכן אין בכלל פלא שלפני כמה ימים התפרסם עוד דוח חדש, ורק שם לנו איזושהי מראה לפני העיניים, ואנחנו מסתכלים על המראה, וכל מה שאנחנו יכולים לעשות זה לשבור את המראה הזאת, זה להגיד: האמת הזאת לא קיימת. זה לא באמת נכון. אנחנו לא באמת המדינה עם 21% עוני. לא, זה לא באמת נכון שאנחנו בחמישייה הפותחת של המדינות בעלות הפערים החברתיים בין עשירים לעניים, מובילה. זה לא יכול להיות. ובכן, זה יכול להיות. זה כבר היה לפני שנתיים, וזה יהיה עכשיו. והגרוע מכול – שזה לא ישתנה. אולי ייעשה יותר גרוע, ידידי סגן השר מיקי לוי. זה יהיה יותר גרוע. לא תעזור הופעתו מלאת ההתלהבות, קצת זחוחה – אני מציע לשר להירגע – פה על הדוכן הזה לפני כמה שעות: הוא נותן את זה, והוא נותן את זה, והוא נותן את זה. מספרים קטנים, לא משמעותיים. בסך הכול אנחנו הולכים לקראת גידול בעוני. אני אומר לך, ידידי סגן השר: אנחנו נעמוד שנינו, בעזרת השם, במקום הזה בעוד שנתיים ונראה את הנתונים האלה. לא נקטין את העוני. ואני רוצה להגיד עוד משהו על עוני: עוני הוא האויב הגדול ביותר של החברה, שלא יהיה לאיש ספק. עוני זה האויב הכי גדול. זה משאיר נתח משמעותי – אחד מכל חמישה ישראלים הוא עני, זאת אומרת שהוא סובל מחוסר ביטחון תזונתי. אנחנו שומעים מילים חגיגיות – היום ידידי בוז'י השיק את השדולה שלו. זה לא מילים חגיגיות. זה שכשפותחים את המקרר לא בטוחים שיש שם אוכל לאכול. כשפותחים את המקרר. למעלה מ-800,000 ילדים. לא יעזור, זה המספרים. אנחנו לא רוצים להכיר בכך. סגן שר האוצר מיקי לוי: שר הרווחה במשך שנתיים. נחמן שי (העבודה): לא בטוחים שתהיה להם מחר ארוחת בוקר. זה חוסר ביטחון תזונתי. סגן שר האוצר מיקי לוי: שר הרווחה במשך שנתיים. נחמן שי (העבודה): אז מה? סגן שר האוצר מיקי לוי: אה, אז מה. נחמן שי (העבודה): אז מה? סגן שר האוצר מיקי לוי: אז כלום. נחמן שי (העבודה): אז מה? סגן שר האוצר מיקי לוי: אז סתם. יחיאל חיליק בר (העבודה): מיקי, תגיד עוד פעם - - - נחמן שי (העבודה): אני יכול לתאר את ההיסטוריה. גם לפני שנתיים הזכרתי נתונים, אז מה? סגן שר האוצר מיקי לוי: - - - יחיאל חיליק בר (העבודה): אתם כבר חודש וחצי - - - סגן שר האוצר מיקי לוי: לא צריך להתרגז - - - נחמן שי (העבודה): לא מעניין אותי. אני מסתכל קדימה עכשיו. אני אומר: ירשתם מצב איום ונורא. יש לכם חור בתקציב, יש לכם עוני, יש לכם הכול; תשפרו. ואני אומר לכם, זה מתחיל בחוסר ביטחון תזונתי, זה עובר אחר כך, כשגדלים, לחוסר ביטחון תעסוקתי, ואחר כך זה חוסר ביטחון בכלל, וזה מחלחל ומשסע ומחליש את החברה במדינת ישראל. וזה החזון האמיתי שאליו מוליכה אותנו הממשלה ומוליכים אותנו ראש הממשלה ושר האוצר הזה. תודה לכם. היו"ר יוני שטבון: תודה רבה לחבר הכנסת נחמן שי. חבר הכנסת חיליק בר, בבקשה. אחריו – חבר הכנסת אלי ישי, אם יהיה כאן. בבקשה. חמש דקות. יחיאל חיליק בר (העבודה): נכבדי סגן שר האוצר, אתה יודע, הייתי פה לפני קצת למעלה משעה ושמעתי את יושב-ראש המפלגה שלך, שר האוצר, עומד פה ומתגאה בהישגיו, במה הוא לא קיצץ. הוא רק שכח להגיד במה הוא כן קיצץ, כאביר מעמד הביניים, וכמה הוא פגע בנו, בי ובך. אני לא יודע, אני עדיין שייך למעמד הביניים. אני מאחל לך שיצאת מהמעמד הזה. ואני שואל אותו ואותך: במה הוא, במה אתה, אדוני סגן שר האוצר, בדיוק מתגאה? האם אתה מתגאה בכך שנטל הגזירות נופל כ-25.1% על העשירון התחתון וכ-2.2% על העשירון העליון? שוויון בנטל אתם רוצים? תחפשו גם שוויון בנטל הכלכלי. האם הוא מתגאה, שר האוצר, בפגיעה באנשים העובדים בהעלאת שיעור מס ההכנסה לכל הרמות ב-1.5%, כאילו כולם באותה רמה? סגן שר האוצר מיקי לוי: עשירון ראשון ושני לא - - - יחיאל חיליק בר (העבודה): לא, לא, אנחנו עשינו שיעורי בית, אדוני מיקי לוי. אני מציע גם לך לעקוב. האם שר האוצר מתגאה בהעלאת מס החברות לכולם, ללא הבחנה, לרבות עסקים קטנים ובינוניים, שמהווים את הליבה ואת הלב של המשק הישראלי? האם שר האוצר, האם אתה מתגאה בהעלאת האגרה שישלם קשיש סיעודי לחברות כוח-אדם כמעט ב-50% – מ-70 שקלים ל-105 שקלים? זה כבר לא מעמד הביניים, אלה השכבות החלשות. האם אתם מתגאים בביטול נקודות הזיכוי למסיימי תואר ראשון? את זה הוא שכח לציין בנאום שלו. עכשיו, בפגיעה בהורים וילדים, האם הוא מתגאה בהחמרת תנאי הזכאות לסבסוד מעונות-יום להורים עובדים? האם הוא מתגאה בקיצוץ של 3 מיליארד שקלים? של 2 מיליארד שקלים, סליחה. סגן שר האוצר מיקי לוי: שני הורים עובדים, נכון. הוא לא ביטל את זה. חבר הכנסת חיליק בר, תדייק. יחיאל חיליק בר (העבודה): אבל הוא קיצץ 3 מיליארד שקלים בקצבאות הילדים, סגן השר מיקי לוי. אדוני, אני מוכן להראות לך את שיעורי הבית שאנחנו עשינו. סגן שר האוצר מיקי לוי: אתה לא עשית שיעורי בית, צר לי. יחיאל חיליק בר (העבודה): האם הוא מתגאה בביטול מתן טיפולי שיניים חינם לילדים בגיל 12–14, או שגם את זה הוא לא עשה? האם הוא מתגאה בקיצוץ 1.7 מיליארד שקלים מתקציב סבסוד הצהרונים לגילאי שלוש–שמונה, או שגם את זה הוא לא עשה? האם הוא מתגאה בקיצוץ 348 מיליון שקלים בסבסוד תשלום הורים במערכת החינוך– קיצוץ של 70%, אדוני סגן השר מיקי לוי? אבל עזוב את מעמד הביניים, בוא נלך לעניים. האם הוא מתגאה בהעלאת המע"מ לכולם על כל המוצרים ב-1%? שוב, כולם אותו דבר, ידידי מיקי לוי, במדינה הזאת? האם הוא מתגאה בהחמרת תנאי הזכאות להנחה בארנונה לבעלי הכנסה נמוכה? סגן שר האוצר מיקי לוי: יודע לעשות מהר כמה זה 1% מ-5,000? יחיאל חיליק בר (העבודה): לא, השארתי את המחשבון בבית. היו"ר יוני שטבון: סגן השר מיקי לוי, אם תגיב לכל אחד אז נבלה פה כל הערב. אני אומר את זה בידידות רבה. יחיאל חיליק בר (העבודה): האם הוא מתגאה בפגיעתו בנשים, בהטלת מס ביטוח בריאות ומס ביטוח לאומי בסך 162 שקלים בחודש על עקרות-בית שאין להן כל הכנסה? האם הוא, אביר הפריפריה, מתגאה בקיצוץ של 1.38 מיליארד שקלים בפרויקטי תחבורה בפריפריה? בסגירת בתי-משפט השלום בבית-שאן, בנהרייה ובעפולה? האם הוא מתגאה בקיצוץ 90 מיליון שקלים בתקציב משרד הבינוי והשיכון לצורך מתן הלוואות לדיור? האם הוא מתגאה – נעבור למיעוטים, אולי שם הוא לא פגע – בקיצוץ של 36 מיליון שקלים בתקציב הפיתוח של יישובים דרוזיים, צ'רקסיים ובדואיים, או שגם את זה הוא לא עשה? האם הוא מתגאה, אדוני סגן שר האוצר, בביטול תוכנית שיקום תשתיות ביישובים הכפריים, בפגיעה בהתיישבות, בקיצוץ 800 מיליון שקלים מלב-לבה של ההתיישבות והתעשייה הכפרית? במה בדיוק מתגאה שר האוצר? במה אתם מתגאים, אחרי שעליתם על גבו של מעמד הביניים בבחירות האלה? ואני רוצה רק להגיד לסיום, אדוני היושב-ראש, כי אתה איש דתי, לא מזמן היה חג הפסח. אני חושב ששר האוצר קרא את ההגדה של פסח הפוך. הוא לא הבין אותה נכון, כי הוא יצא לציבור, לאור ההגדה של פסח, והשווה את עצמו ללא פחות ממשה רבנו. רק שמשה רבנו הוא שגאל את עם ישראל מהגזירות של פרעה, ויאיר לפיד היום, שר האוצר שלנו, במה שהוא עושה בתקציב הנוכחי, הוא לא משה רבנו, אדוני; הוא משחק, ומשחק טוב, בתפקיד פרעה. אז שיקרא את ההגדה - - - סגן שר האוצר מיקי לוי: קצת נימוס ודרך ארץ. יחיאל חיליק בר (העבודה): סליחה, הוא השווה את עצמו למשה רבנו. עדיף היה לו שלא היה משתמש באנלוגיה הזאת - - סגן שר האוצר מיקי לוי: היה ראוי שתתנצל. יחיאל חיליק בר (העבודה): - - שמשווה את עצמו למשה רבנו. ראוי שיהיה נכון גם לקבל תגובה על האנלוגיה שהוא בחר. סגן שר האוצר מיקי לוי: ראוי שתתנצל - - - היו"ר יוני שטבון: תודה רבה, חבר הכנסת חיליק בר. למען הסדר הטוב, חברים, אני מבקש להודיע שלקראת 22:00 אנחנו נערכים להצבעה. גם בסיעות בבקשה להעביר את המסר. חבר הכנסת אלי ישי – נוכח? חבר הכנסת אריה דרעי – נוכח? חבר הכנסת אריאל אטיאס, בבקשה. אריאל אטיאס (ש"ס): אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, החוק שמביאים לנו היום – תקציב דו-שנתי מבית-מדרשו של שר האוצר הקודם יובל שטייניץ. הסבירו לנו שבעולם מתפלאים איך ישראל הצליחה בכלכלה שלה, ושבאים ללמוד מאתנו איך עושים תקציב דו-שנתי. ואני שואל: התלמידים האלה שבוא ללמוד, מה, הם לא מבינים? למה הם לא עושים תקציב דו-שנתי? כמה זמן אפשר להסביר להם? בשביל לעשות תקציב דו-שנתי עושים חוק, גוזרים וגומרים. אלא מה? הם הבינו את מה שאנחנו לומדים על בשרנו: מדינה לא יכולה לתכנן הכנסות לשנתיים. היא גם לא יודעת לתכנן הוצאות לשנתיים. מילא הוצאות. אתם יודעים, חוץ מאירועים ביטחוניים שפתאום נכפים עלינו באזורנו הנחמד, אז אפשר להגיד שאפשר פחות או יותר לתכנן. הכנסות, במצב גלובלי כזה, בלי קשר למשברים שקרו באירופה ובארצות-הברית? באופן כללי, כשיש תוכנית לייצר הכנסות לשנתיים, זה על גבול המגלומניה, לבוא ולהגיד: אני יודע מה יהיו המסים במדינת ישראל כשעוד אין מנועי צמיחה. אז שר האוצר כבר אמר שהוא לא יחזור על זה ב-2015. אז הוא אמר. הוא גם אמר שהוא לא יטיל מסים על מעמד הביניים, והוא חזר בו והוא כן מטיל מסים על מעמד הביניים. הוא גם אמר שהוא יקים קבינט לדיור והוא ייתן פתרונות – 150,000 יחידות דיור להשכרה. אז הוא אמר. אין לנו קרקע ל-150,000 יחידות דיור להשכרה באזורי הביקוש. ולכן, מה שאנחנו רואים כאן היום זה פשוט עוד פעם לחשוב שהציבור טיפש. עמד כאן שר האוצר היום והסביר שהכול מצוין. ריקי כהן המטפורית, לשיטתו של שר האוצר, תפסיד כמדומני רק 389 שקלים בחודש. אז או שהוא לא יודע חשבון, או שהוא חושב שאנחנו לא יודעים חשבון. והוא חי רק בססמאות, בגלל שרק המע"מ לפני המס הישיר למי שמרוויחה 20,000 שקל בחודש ומתכננת את הנסיעה שלה לחו"ל לא פעם בשנתיים, פעם בשנה, זה עובר את ה-1,500 שקל. היו"ר יוני שטבון: חברי הכנסת מסיעת ש"ס, יושב-ראש הסיעה שלכם מדבר. אריאל אטיאס (ש"ס): זו הסיעה היחידה שלא מקוזזת. ולכן, אנחנו רואים כאן פשוט ביזיון, שצוחקים על הציבור. אומרים לו דבר אחד ועושים דבר אחר, והכי גרוע – אומרים את זה מול המצלמה, כי שקר שחוזרים עליו הרבה פעמים חושבים שזה נתפס. אז זה לא נתפס, כיוון שאנחנו פה, באופוזיציה, ותנועת ש"ס עומדת כאן בגאון, לבוא ולחשוף את המערומים שיש בתקציב הזה – איך פוגעים בשכבות החלשות, איך מעלים מסים, איך מעלים מע"מ, איך מבטלים 2 מיליארד שקל בקצבאות הילדים, שזה פוגע בעיקר בחלשים שלא יכולים להתחיל את החודש. איך פתאום השיח נהיה רק מעמד הביניים והשכבות החלשות, שזה 23% מהאנשים העובדים? והאדם העובד – עובדים עליו יום-יום, שעה-שעה. לפחות אל תשתמשו בססמאות האלה. היה צריך לבוא לכאן היום שר האוצר ולהגיד: חטאתי, עוויתי, פשעתי, עבדתי עליכם, לא הבנתי לאן אני נכנס. אני פשוט מקבל את התקציב גזור-הדבק מנתניהו ומאגף תקציבים. אין לי דרך. זאת הדרך היחידה שלי לנסות איכשהו להבטיח לכם הבטחה חדשה שבעוד שנתיים יהיה יותר טוב. אם זה כמו ההבטחות שהוא הבטיח לנו לפני חודשיים – וראינו איך הוא מקיים אותן. אז מה יהיה בעוד שנתיים? הוא חושב שאף אחד לא יזכור את זה. רבותי, הגזירות הכלכליות והתקציב הדו-שנתי, שיש לו מניות יסוד בבור התקציבי שיש לנו כאן – הולכים עכשיו ועושים עוד בור. כי ראינו בשני סבבים – גם בתקציב 2009–2010 וגם ב-2011–2012 שהמדינה לא יודעת לתכנן הכנסות לשנתיים. ודבר אחרון, ובזה אני מסיים: הגרוע ביותר הוא שמאחר שבתקציב הזה אין מנועי צמיחה – ואומרים את זה טובי הכלכלנים – בגלל שהוא רק תקציב של גזירות; רק מקלות, ואין גזרים בצד השני, אז מאיפה יכולים לתכנן הכנסות לשנתיים – על-ידי כך שמסבירים לנו שבעוד שנתיים יהיה יותר טוב? לצערי הרב, עם התקציב הזה ועם השיטה הזאת, בעוד שנתיים יהיה יותר גרוע. ואני מקווה שעוד לפני השנתיים הממשלה הזאת תוחלף, ויהיה תקציב יותר טוב, ויהיו פה אנשים יותר חברתיים בממשלה, שאכפת להם מהשכבות החלשות. כי כשאנחנו היינו בממשלה לא נתנו להוריד 2.5 מיליארד שקלים, אדוני סגן שר האוצר, אלא הוספנו 1.5 מיליארד לכל האוכלוסייה בישראל. תודה לכם. סגן שר האוצר מיקי לוי: בגלל זה יש בור. היו"ר יוני שטבון: תודה רבה לחבר הכנסת אריאל אטיאס. יעלה חבר הכנסת יצחק כהן, ואחריו – חבר הכנסת משולם נהרי. אנחנו באמצע ההסתייגויות, סגן השר. סגן שר האוצר מיקי לוי: אני רוצה להשיב. אני שליחו של השר, הוסמכתי לכך. היו"ר יוני שטבון: ברשותך, סגן שר האוצר, אחרי חבר הכנסת יצחק כהן תעלה בבקשה לדקה אחת להגיב. חבר הכנסת יצחק כהן, בבקשה. יצחק כהן (ש"ס): ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם שהכול נהיה בדברו. קריאות: אמן. יצחק כהן (ש"ס): אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, ידידי סגן שר האוצר מיקי לוי, מיקי, שני משפטים חוזרים כמו מנטרה אצלכם מתחילת הקדנציה, מתחילת הפניקה של גיבוש התקציב. המשפטים הם: חרדים – גירעון, חרדים – גירעון, חרדים – גירעון. אז אוקיי, בוא נתחיל לעשות סדר, בסדר? מה אתם רוצים מהחרדים? קריאה: - - - יצחק כהן (ש"ס): אז למה אתם כל הזמן רודפים אותם? סגן שר האוצר מיקי לוי: חס וחלילה. יצחק כהן (ש"ס): למה אתם מחפשים להכות אותם? מה עשו לכם? מה עשו לכם החרדים? סגן שר האוצר מיקי לוי: ידידי סגן השר לשעבר, חס וחלילה. יצחק כהן (ש"ס): אתם גם טועים, דרך אגב. מבחינה חוקית אסור לכם לעשות מה שאתם עושים. וכל פעם זה חוזר על עצמו. מסבירים לכם משפטנים ופקידים שזה בלתי אפשרי. אגב, לגבי הרפורמה שעשיתם בשירותי דת – הפקידים שם ידעו מזה בכלל? המומחים ידעו מזה שם? אתה יודע שהם תולשים את ציציות ראשיהם? זה בלתי ישים בעליל. אז זכיתם בכותרת, אולי עוד כותרת, אבל זה יהיה מפח נפש כשיסתבר לכם שזה בלתי ישים ובלתי אפשרי. חרדים הכיתם, בכל מה שאפשר: בישיבות, בלימודי ליבה, בכסף למוסדות החינוך שלהם, בלהשבית את האימהות, להחזיר אותן חזרה הביתה מהעבודה. הלוא אם אתה לוקח לאימא חרדית שעובדת, מממשת כושר השתכרות – תפסתם אחלה ססמה – תיקח לה את ההנחה במעונות, היא לא תוכל לעבוד. אז לא אבא ולא אימא יעבדו. אז כל המנטרה הזאת שאתם רוצים להנגיש את שוק העבודה לחרדים – אתם פועלים ההפך. אתם רוצים לראות את האימהות האלה שקשה להן, שבקושי מפרנסות, בעור שיניהן מביאות טרף לילדיהן – גם את זה לקחת להן? אז היא לא תוכל לעבוד. אם תגזול לה את ההנחה במעונות היא לא תוכל לעבוד, היא תחזור הביתה. אתה גוזר עליה חרפת רעב. סגן שר האוצר מיקי לוי: - - - יצחק כהן (ש"ס): זה בתוכנית הכלכלית שלכם. סגן שר האוצר מיקי לוי: אתה מדבר אתי על זוג עובדים? יצחק כהן (ש"ס): לא, לא, לא, לא, לא, אין שני בני-זוג עובדים. אתה לא תכריח אברך לעבוד, לא אתה ולא אלף כמוך. לא תכריח אברך לעבוד. אברך לומד תורה. אשתו עובדת, היא מפרנסת. קשה לה, היא הביאה פרנסה הביתה, אז גם את זה אתה רוצה לקחת לה? מה זה? סגן שר האוצר מיקי לוי: תורה ועבודה, נראה לי, זה מושג - - - היו"ר יוני שטבון: סגן השר מיקי לוי, אחריו יש לך - - - להגיד את הדברים. יצחק כהן (ש"ס): אז בוא אני אגיד לך, מיקי: תירגעו, זה לא ילך. תירגעו מההתקפה, מריצת האמוק נגד החרדים. זה לא ילך. עכשיו, הגירעון – כל מהדורת חדשות שקוראים לכם ומראיינים אתכם אתם מתחילים: השאירו לנו גירעון, השאירו לנו בורות. איך אמרתם בהתחלה? לקחו הלוואות ועשו מסיבות. אתה יודע מה המסיבות שעשו, ידידי? הייתה שביתת רופאים, הייתה שביתת עובדים סוציאליים, היו גמלאים, היה אלמן ואלמנה, היו אלמנות צה"ל, היו ניצולי שואה. היו גם גמלאי משטרה, דרך אגב. גם אתה גמלאי של המשטרה. היה גם טרכטנברג – חינוך חובה חינם. אמנון כהן (ש"ס): - - - המשטרה, הוא - - - אחר. יצחק כהן (ש"ס): אלה המסיבות שעשתה הקדנציה הקודמת. ואתה יודע מה? יודע מה הגירעון? 40 מיליארד? ב-2009, כששר האוצר יובל שטייניץ נכנס לתפקידו אחרי תקציב חד-שנתי – לא דו-שנתי – אתה יודע מה היה הגירעון? 5.2% תוצר. במושגים שלנו זה 52 מיליארד. אז הוא רץ וצעק: רוני בר-און השאיר לי בור, אני לא יכול לעבוד? הפוך, עשו תוכנית כלכלית שקראו לה "בלימה ותנופה", ותראה את התוצאות, תראה מה קיבלתם. חוץ מהגירעון קיבלתם גם 14.8% צמיחה בארבע שנים; קיבלתם 360,000 מקומות עבודה חדשים; קיבלתם שר שיכון עם מענקים לפריפריה, שדבר ראשון שחשבתם הוא שבגלל ששר השיכון חרדי – בוא נדפוק את הצעירים – הורדתם את המענקים האלה. למה, הוא עשה משהו רע? היו"ר יוני שטבון: זה חבר כנסת מהאופוזיציה שמגן על עמדת ראש הממשלה. זה מה שיוצא עכשיו. יצחק כהן (ש"ס): אני מדבר על הקדנציה שלנו. קריאות: - - - היו"ר יוני שטבון: הוא דיבר על שר האוצר, הוא מדבר - - - ראש הממשלה. יצחק כהן (ש"ס): אדוני היושב-ראש, אני מציע שתעקוב אחרי מה שאני אומר. שר השיכון החרדי הצליח להביא מזור לפריפריה, לזוגות הצעירים, ולהשיג להם מענק של 110,000 שקל, כדי שיוכלו לגור במטולה, בעפולה, באשקלון, בבאר-שבע, באופקים, בירוחם. מה הצעד הראשון? בגלל שהוא היה שר חרדי אז כנראה זה טוב לחרדים. אגב, לסבר לך את האוזן, חרדים לא השתמשו במענקים האלה כמעט; לא, בעצם לא, לא השתמשו. זה זוגות צעירים מהפריפריה, שאתם אמורים לדאוג להם. אז זה מה שיש לכם לעשות – לקחת את המענק העלוב הזה? הנה, יושב פה ראש עיריית ירוחם לשעבר. צעירים בירוחם יכלו לבוא, לשפר דיור – לקבל מענק של 100,000 שקל. רע, מצנע? איציק שמולי (העבודה): מה זה "יכלו"? אנשים כבר שילמו כסף לקבלן. יצחק כהן (ש"ס): בבקשה, מיקי. אנשים כבר שילמו כסף וגזלתם להם את זה. אז איזה מסיבות? על מה אתה מדבר? איזה גירעון? סגן שר האוצר מיקי לוי: - - - יצחק כהן (ש"ס): יש גירעון, אוקיי. יש 14% צמיחה, 15% צמיחה? מה הגירעון? אתה יודע מה היה הגירעון ב-2009? יותר גדול: 5.2% תוצר. נו, אז מה? נכנסנו לפניקה? חיפשנו את החרדים? צעקנו: מסיבות? פייסבוק? לא. ישבו צוותים, עשו עבודה – תקציב מדהים. אגב, 2009 זה הרי חד-שנתי, אז על מה אתם מדברים? חבר'ה, תתחילו להתייעץ עם הפקידות הבכירה במשרד. תפסיקו לדבר עם הציבור דרך הפייסבוק. סגן שר האוצר מיקי לוי: אתה יודע שלא עשינו שום דבר חוץ מגביית - - - יצחק כהן (ש"ס): לא, אתה מבין? לקחו הלוואות, עשו מסיבות. איזה מסיבות? אני זוכר את יאיר לפיד ב"אולפן שישי" – לא ראיתי "אולפן שישי", סיפרו לי – תוקף את הממשלה על שביתת הרופאים: למה אתם לא נותנים להם? למה אתם לא מסיימים את השביתה הזאת? חולים שוכבים וסובלים במיטות - - - אברהם מיכאלי (ש"ס): - - - משרד החוץ. יצחק כהן (ש"ס): כל כך הרבה מסיבות עשינו. גם את משרד החוץ הוא מזכיר לי. גמלאי צה"ל אמרתי, גמלאי משטרה אמרתי, אלמן ואלמנה – איפה חיים כץ? גם את זה אמרתי. אלמנות צה"ל אמרתי, ניצולי שואה אמרתי. אלה המסיבות שהקדנציה הקודמת עשתה, והביאה מזור, והביאה צמיחה, והביאה השקעות ריאליות; מה לא הביאה? הלוואי שתגיעו לזה. אתה יודע שמדינת ישראל הייתה המדינה היחידה במערב, מיקי, שחברות דירוג האשראי העלו לה את דירוג האשראי – כשהם ידעו על הגירעון, אגב. בינואר 2012 ידענו והם ידעו על הגירעון, ובכל זאת - - - היו"ר יוני שטבון: חבר הכנסת כהן, תסיים בבקשה. יצחק כהן (ש"ס): אני מסיים, מסיים. לא, אני רוצה לעזור לו. - - - בכל זאת העלו את דירוג האשראי. המדינה היחידה בעולם שהעלו לה את דירוג האשראי. מה אתם עשיתם אחרי שבועיים? חטפתם כרטיס צהוב וכרטיס אדום וסטירת לחי מחברות דירוג האשראי. אתה יודע כמה ביוקר זה יעלה לנו? היו"ר יוני שטבון: תודה רבה. תודה רבה לחבר הכנסת יצחק כהן. יצחק כהן (ש"ס): אתה יודע כמה ביוקר זה יעלה לנו? היו"ר יוני שטבון: חבר הכנסת יצחק כהן, לסיים בבקשה. יצחק כהן (ש"ס): מיקי, אנחנו מוכנים לעזור לכם, אם רק תבקשו. היו"ר יוני שטבון: תודה רבה. סגן השר חבר הכנסת מיקי לוי מוזמן להגיב על הדברים. על-פי התקנון גם שר וגם סגן שר בכל עת יכולים להגיב על דברים ועל הסתייגויות. דוד אזולאי (ש"ס): זה מה שאתה יודע לעשות - - - ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו): - - - דרך אגב, את התקנון שינו לכבוד איציק כהן. קריאה: אה, איציק כהן. ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו): אתם זוכרים את סגן השר איציק כהן? את התקנון – מי ששינה אותו היה יושב-ראש הכנסת - - - סגן שר האוצר מיקי לוי: ידידי, אני מבטיח לכם שזה יהיה קצר מאוד. היו"ר יוני שטבון: בבקשה, סגן שר האוצר. בבקשה, חמש דקות. סגן שר האוצר מיקי לוי: בדקה אני מסיים. אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, האמת היא שלא רציתי לעלות עכשיו אלא רציתי לסכם בסוף, אבל, חבר הכנסת אטיאס, אתה יודע, רק בגללך עליתי. קריאה: - - - סגן שר האוצר מיקי לוי: אני מסכים אתך. אברהם מיכאלי (ש"ס): היית אומר איציק כהן לפחות, מה אתה אומר אטיאס? היית אומר - - - סגן שר האוצר מיקי לוי: אתה יודע מה? אני מסכים אתך שתקציב דו-שנתי הוא לא טוב. זה מה שאמרת עכשיו, נכון? אריאל אטיאס (ש"ס): למה אתם עושים את זה? סגן שר האוצר מיקי לוי: אתה, להזכיר לך, הצבעת עבור התקציב הזה. אריאל אטיאס (ש"ס): - - - סגן שר האוצר מיקי לוי: אה, נכון. אריאל אטיאס (ש"ס): אבל זו טעות. למה אתם חוזרים על זה? סגן שר האוצר מיקי לוי: אז תגיד שזו טעות. תגיד פה - - - ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו): - - - לא רואים משם. סגן שר האוצר מיקי לוי: תגיד. כשעמדת פה לא שמעתי אותך אומר: אני טעיתי. עכשיו אומר ידידי חבר הכנסת סגן השר לשעבר, שסייע בידי רבות בכניסתי לתפקיד, ואני מודה לו על כך: התקציב הדו-שנתי היה מאור, מאור הגולה, טוב שעשינו אותו, משילות. אתה מצד אחד אומר: אי-אפשר היה לתכנן את ההכנסות, ואני מסכים אתך, אבל תהיו מסונכרנים. אריאל אטיאס (ש"ס): - - - למה אתם עושים? סגן שר האוצר מיקי לוי: אתה היית שותף להחלטה הזאת, אתה הרמת את האצבע. יצחק כהן (ש"ס): זו החלטה טובה, החלטה טובה. קריאה: לא, החלטה לא טובה. סגן שר האוצר מיקי לוי: הנה. החלטה טובה – החלטה רעה. תהיו מסונכרנים, משהו. קריאות: חופש הביטוי וחופש - - - סגן שר האוצר מיקי לוי: רק פעם אחת תהיו מסונכרנים. אריאל אטיאס (ש"ס): למה אתם חוזרים על הטעות הזאת? סגן שר האוצר מיקי לוי: אני רוצה להגיד לך, ואני אגיד את זה גם בנאום הסיכום שלי, ויגיד לך סגן השר לשעבר, כי הוא מבין בזה, שפשוט לא הייתה ברירה. מכיוון שהתקציב הזה, בתוך חודשיים היינו צריכים להביא אותו בפני הממשלה, והוא יידון עכשיו בפני המליאה, ועד שהוא יסוכם יהיה בערך, אני מקווה, 28 עד 30 לחודש השביעי – אני מאוד מאוד מקווה שזה יסתיים אז – זה אומר שהתקציב הוא ל-17 חודשים. אז הוא לא דו-שנתי, מה לעשות? הוא פשוט לא דו-שנתי. ומחוסר ברירה, כי הרי לא ייתכן שהיינו מכינים תקציב לחמישה חודשים ומייד בימים אלה היינו מתחילים לעבוד על תקציב חדש לשנת 2014. ככה לא מתכננים תקציב, זה בלתי אפשרי. אבל אופוזיציה כמו באופוזיציה, הכול לא בסדר. עכשיו, אני רוצה להזכיר לך עוד משהו, השר לשעבר אטיאס. נסים זאב (ש"ס): סגן השר, אני צריך לדבר בסוף, לא יעזור לכם כלום, גם אם זה יהיה ב-12 בלילה. סגן שר האוצר מיקי לוי: אני פה. נסים זאב (ש"ס): אדוני ידבר כמה שרוצה מצדי, עד חצות לילה, אבל אני אדבר פה, שלא - - - סגן שר האוצר מיקי לוי: חבר הכנסת, ידידי חבר הכנסת נסים, כל הלילה לפני. אין לי לאן לחזור, אין לי לאן ללכת. נסים זאב (ש"ס): גם לפני. סגן שר האוצר מיקי לוי: מפה אני יורד ישר למשרדי באוצר לעבוד. נסים זאב (ש"ס): מאה אחוז. קריאה: - - - מסירות נפש. נסים זאב (ש"ס): לא, כי מגבילים אותנו - - - סגן שר האוצר מיקי לוי: כשהיית שר השיכון אתה, להזכיר לך, הובלת את הסעיף השערורייתי "ותק בנישואין". אותו הורדנו מראש הרשימה לתחתית הרשימה, למקום האחרון. סעיף זה בא לדאוג לסקטור אחד, סקטור ידוע. ידידי השר כהן – סגן השר לשעבר, סליחה – חבר הכנסת כהן, אמרתי כבר שאני מודה לך על הסיוע וההכנה, אבל לא עשינו דבר בלי להתייעץ עם הפקידות הבכירה באוצר, כי יש לה את הניסיון. יש שם אנשים מוכשרים שרק טובת המדינה עומדת לנגד עיניהם. אבל חוץ ממך כולם פה, כל הבית הזה, תקף את אותם אנשים שעושים עבודת קודש. ואני כל פעם מוצא את עצמי – אל תנענע בראש, כי אני אומר את הדברים כהווייתם. פגע באותם פקידים שאכפת להם, שהם שליחי ציבור, שעושים את עבודתם נאמנה, חדשות לבקרים איך תוקפים אותם, וחבל. תנו להם את הכבוד שמגיע להם כשליחי ציבור. תודה רבה, אדוני. היו"ר יוני שטבון: תודה רבה לסגן שר האוצר מיקי לוי. חבר הכנסת משולם נהרי מוזמן, בבקשה. אחריו – חבר הכנסת אמנון כהן. בבקשה. משולם נהרי (ש"ס): אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, בתקופת הבחירות, עוד הרבה לפני הבחירות, סמוך לבחירות, שמעתי את שר האוצר יאיר לפיד לא פעם אחת מבטיח שכשהוא ייבחר יהיו לפניו שתי משימות: א. לבטל את חוק טל; ב. לבטל את חוק נהרי. וכך הוא גם פרסם בכתובים, ואת שניהם – בשם השוויון בנטל, שוויון בנטל ושוויון לילדי ישראל. ולפני ארבע שעות הוא עמד פה מעל הדוכן וכרך מצה ומרור יחד – דיבר על ההישגים במערכת החינוך, על התוספות במערכת החינוך, שזה נושא בפני עצמו שאפשר לדבר עליו, וגם את הגזירות שבדרך. גולת הכותרת – ביטול חוק נהרי. במערכת הבחירות עוד יכולתי ללמד עליו זכות ולומר: הוא תינוק שנשבה. הוא כנראה לא מכיר את החוק ולא יודע מה מטרתו של החוק, והוא הרי ניזון מהתקשורת. אבל היום, כשהוא כבר נמצא במערכת והוא אמור לדעת את משמעותו של החוק, ופה הוא עומד ורואה בזה הישג, אני מרגיש נבוך. ואני רוצה להסביר לו, וחבל שהוא לא נמצא פה. אם מדברים על שוויון, אין שוויון יותר גדול מאשר החוק הזה. כי מה החוק אומר? איננו מדברים על תקציב מדינה, אנחנו מדברים על תקציב של הרשויות המקומיות. רשות מקומית שיש לה הכנסות עצמיות מארנונה, ממסים, מכל מיני הכנסות, והיא מחליטה להפריש מהתקציב הזה לצורך חינוך, החוק בא ואומר: אנא נהגו בשוויון כלפי כל ילדי היישוב. אל תנהגו איפה ואיפה. כולם שווים. עכשיו, מאחר שמשרד החינוך אינו מתקצב באופן שוויוני את כולם – אינו מתקצב את המוכר שאינו רשמי כמו את רשמי – אז בא החוק ואומר: באותו שיעור שמשרד החינוך מתקצב את התלמיד במשרדו, באותו שיעור גם הרשות המקומית תתקצב את התלמיד. עכשיו שימו לב, בעצם הרשות המקומית, אם היא רוצה, יש לה אפשרות גם לא לתת בכלל. כיצד? כאשר משרד החינוך יבוא ויאמר – הרי זה תלוי בשר. משרד החינוך מבחינת החוק לא חייב לתקצב את המוכר שאינו רשמי. הוא יכול לבוא ולקבוע בתקנות שאינני מתקצב את המוכר שאינו רשמי, ואז גם הרשות לא תתקצב. אבל לא כך נוהג משרד החינוך. משרד החינוך חושב שכן צריך לתקצב, שאי-אפשר להשאיר את ילדי ישראל ללא תקצוב, במיוחד כשמדובר ב-30% מהמערכת. חייבים לנהוג בהם שוויון, ועל-פי החלטתו של משרד החינוך, הרשות המקומית מתקצבת. בא שר אוצר של מדינת ישראל, שמדבר על שוויון, רוצה שוויון, ובדיוק פועל הפוך – עושה דברים שהם לא שוויוניים. אני אומר לשר האוצר: אם אתה חושב שעל זה תהיה תפארתך, הנך טועה. אם תפגע בילדי ישראל, ייזכר לך זאת לדיראון עולם. תודה. היו"ר יוני שטבון: תודה רבה לחבר הכנסת נהרי. יעלה חבר הכנסת אמנון כהן, ואחריו – חבר הכנסת יעקב מרגי. בבקשה, חמש דקות. אמנון כהן (ש"ס): אדוני היושב-ראש, כבוד השר, חברי חברי הכנסת, אני, הדעות שלנו לגבי תקציב דו-שנתי – למרות שהיינו בקואליציה בקדנציה קודמת התנגדנו, אבל תמיד אמרו לנו שזה חד-פעמי, ואחר כך האריכו עוד פעם. אדוני היושב-ראש, אני מאוד מאוד מקווה שיאריכו את זה פעם אחרונה, בגלל שזה שנה וחצי. אני קצת מרגיש שיהיה עוד חוק, שירצו להמשיך את זה אחר כך לעוד שנתיים, כי יגידו: ניכנס לשנת בחירות, עדיף שנעשה את הדיל הזה עוד פעם. יש תחושה כזאת בניסיון שלנו בבית הזה. אני רוצה לנצל את הבמה ואת זה שיושב אתנו שר הרווחה, ידידי מאיר כהן. אדוני, בתקציב הזה שאנחנו רואים – פורסם דוח של ה-OECD, ונכנסנו למועדון היוקרתי הזה לפני כמה שנים, המדינה עשתה מאמצים רבים להיכנס למועדון. אבל כשנכנסים למועדון הזה צריך גם לעמוד בסטנדרטים של המועדון הזה. המועדון הזה אומר היום שאנחנו מובילים בנושא של פערים חברתיים עמוקים ומורחבים ביותר בסולם של ה-OECD, המובילים בין כל המדינות האלה. אני, אדוני כבוד השר, מכיר את הרגישות שלך, יודע מאיזה עיר אתה בא, והתמודדת שם עם בעיות לא פשוטות, גם ברמה האישית וגם ברמה של השלטון המקומי. לא פעם ראיתי אותך בוועדות הכנסת. תמיד קיבלת הערכה, כי דברים יצאו מקירות לבך, וגם קיבלו פתרונות – לכל האזורים של הפריפריה, בזכות הדברים שנאמרו על-ידך, כי באמת ראו בך שליח של אזור הדרום, של הפריפריה. אני אומר, היום אנחנו לא רואים בתקציב הזה שום בשורה של צמצום הפערים החברתיים במדינת ישראל, אלא ההפך: אם אנחנו הולכים מחר לקצץ בקצבאות הילדים, אומר מנכ"ל הביטוח הלאומי שעוד 50,000 ילדים ייכנסו מתחת לקו העוני, ונגיע כמעט למיליון ילדים שהם מתחת לקו העוני. אנחנו עומדים היום על 850,000 בערך, אז כ-900,000 ילדים יהיו מתחת לקו העוני. אני אומר לך, אדוני השר, שזו לא רק בעיה של החרדים, כי ראיתי בדוח אחר ש-40% מההורים כשהבעל והאישה עובדים – עובדים, לפי שיטתכם שאתם אומרים: שיצאו לעבוד; עובדים – 40% מההורים נמצאים עדיין מתחת לקו העוני. זה לא אומר שהם לא רוצים לעבוד. הם מרוויחים ביחד אולי 8,000 שקל, אולי 9,000 שקל, יש להם שניים, שלושה ילדים. אני לא יודע מה זה מעמד הביניים. אני חושב שזו האוכלוסייה של מעמד הביניים. אנחנו הולכים להרחיב את הפערים האלה ויהיו יותר משפחות. אם יש עכשיו 40%, אנחנו נגיע ל-50% ו-60% משפחות שעובדות - לא בהכרח חרדיות – שעובדות ועדיין נמצאות מתחת לקו העוני. אני גם לא רואה שום תוכנית של צמיחה בתקציב הזה, שאנחנו נגיד שיש מנועי צמיחה, ניכנס ולאט-לאט נצא, שיאזן. כי יהיה מיתון, לא יהיה תקציב לציבור להוציא על כל מיני מותרות, אז יהיה מיתון ועסקים ייפלו, עסקים ייסגרו, ואנחנו לא רואים פה שום מנוע צמיחה. זה שאומרים פה הממשלה ושר האוצר שעוד שנתיים נהיה במקום אחר – אני לא יודע על מה הם מתבססים. אני אומר, בשיטה שאתם מובילים היום, בראיה של אי-צמיחה והרחבת הפערים, אני לא יודע בעוד שנתיים מאיזה סיבה זה פתאום יסתדר. אחד שנמצא במעגל מסוים, אם הוא יורד, קשה מאוד להעלות אותו, קשה מאוד, והמדינה צריכה להשקיע המון משאבים להוציא, ולפעמים זה בלתי אפשרי. לכן, צריך לחשוב על הדברים האלה לפני שאנחנו גוזרים גזירה – האם הציבור יכול לעמוד בה. אפילו הקדוש-ברוך-הוא לא מביא גזירה לציבור כשהוא מבין שהוא לא יכול, הציבור לא יוכל לעמוד בה; גם אישי, כלפי כל אחד ואחד. אני חושב שאנחנו - - - נסים זאב (ש"ס): - - - אמנון כהן (ש"ס): מה קרה, חבר הכנסת זאב? מה קרה? נסים זאב (ש"ס): אנחנו לא עוזבים את הכנסת עד אחרון הדוברים, אדוני היושב-ראש. אמנון כהן (ש"ס): אדוני היושב-ראש יתחלף כשנסים זאב ידבר. היו"ר יוני שטבון: חבר הכנסת נסים זאב. נסים זאב (ש"ס): - - - כדי לטחון קמח טחון. היו"ר יוני שטבון: אתה מוזמן לדבר עם יושב-ראש האופוזיציה ולתאם את הדברים. אנחנו ממשיכים. בבקשה. נסים זאב (ש"ס): כולם ידברו. אני רוצה לראות מישהו שלא ידבר. היו"ר יוני שטבון: חבר הכנסת זאב, בבקשה, חבר הכנסת כהן יסיים את הדברים. אמנון כהן (ש"ס): אני עומד לסיים. אני פונה אל שר הרווחה: אדוני, אתה נכנסת חדש - - - נסים זאב (ש"ס): - - - היו"ר יוני שטבון: חבר הכנסת כהן, לסיים בבקשה. אמנון כהן (ש"ס): הוא לא נותן לי לדבר. אני מקשיב לו. היו"ר יוני שטבון: הוא חברך לסיעה. אמנון כהן (ש"ס): עשיתי לך משהו, נסים? אני עשיתי לך משהו? תן לסיים. נסים זאב (ש"ס): אני לא שומע אותך פשוט. סליחה. אמנון כהן (ש"ס): אדוני, אתה חייב עוד דקה. היו"ר יוני שטבון: חבר הכנסת אמנון כהן, קדימה. משפט אחרון בבקשה ולסיים. אמנון כהן (ש"ס): כבוד השר, אני מבקש מאדוני, וכבודו גם דיבר על זה, שהוא יקים איזשהו צוות לבדיקה של צמצום הפערים בחברה הישראלית, על כל המשתמע מכך. אני מבקש ממך לעשות את הדבר הזה, פעם אחת – תוכנית לאומית לצמצום הפערים החברתיים במדינת ישראל. אנחנו, אפילו האופוזיציה, נעזור לך בכל דרך אפשרית, בכל ועדות הכנסת, בכל ועדות הכספים. בכל מה שתצטרך אנחנו עומדים לרשותך. פעם אחת איש עם רגש שיבוא ויביא את התוכנית הזאת. התקציב האכזרי הזה יעבור - - היו"ר יוני שטבון: תודה רבה, חבר הכנסת אמנון - - - אמנון כהן (ש"ס): - - אבל אחר כך נצטרך לשבת לעשות את התיקונים, ואנחנו חייבים לתת לזה מענה. תודה רבה. היו"ר יוני שטבון: תודה רבה לחבר הכנסת אמנון כהן. יעלה חבר הכנסת יעקב מרגי, ואחריו – חבר הכנסת דוד אזולאי. בבקשה. בבקשה, חמש דקות, ולהקפיד. יעקב מרגי (ש"ס): אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, מכובדי כבוד השר, אנחנו דנים באישור הכנסת למסגרת תקציב לשנתיים. תקציב דו-שנתי. מאחר ששר האוצר עמד מעל כל במה והצהיר שלא יהיה תקציב דו-שנתי, אני החלטתי שאני אקריא לכם, חברי הבית, את נאומו של שר האוצר במכון למחקרי ביטחון לאומי, ונחזור על דברים שהוא הבטיח לנו, וזה לא עניין של מה שרואים מכאן לא רואים משם; זה משהו שקשור לדנ"א, כי זה חוזר על עצמו באופן סדרתי. הוא אומר – ככה אומר שר האוצר יאיר לפיד במכון למחקרי ביטחון לאומי: "מה שאתם רואים זה לא קיצוצים. מה שאתם רואים זה לא רק גזירות ומסים ולא רק העברה של תקציבים מהביטחון לדיור, או מהישיבות לרווחה. מה שאתם רואים – וככל שיעבור הזמן זה יהיה ברור יותר ויותר – היא הדרך. מה שאתם רואים היא דרך נחושה, ברורה, שיש לה כיוון אחד, שיש לה מטרה אחת: לשים - - - היו"ר יוני שטבון: אתה מוזמן להעיר לחבריך לסיעה. יעקב מרגי (ש"ס): חברת הכנסת מירי רגב, גם יושבת במקום שלי, גם יושבת בכיסא שלי וגם מפריעה. מירי רגב (הליכוד ביתנו): - - - נסים זאב (ש"ס): זו בעיה שאין עזרת נשים בכנסת, אתה מבין? נשות הכותל. היו"ר יוני שטבון: בבקשה. יעקב מרגי (ש"ס): אומר שר האוצר: "לשים במרכז הכלכלה הישראלית את האדם העובד". ואני מדגיש, אני מדגיש: לשים במרכז הכלכלה הישראלית את האדם העובד. ואני שואל: זוהי הדרך? זו הדרך שהוא הבטיח? זו הדרך – להבטיח ולא לקיים? להבטיח ולחזור בך? הוא אומר, שר האוצר: "כשנכנסתי למשרד האוצר, ביום הראשון, במפגש הראשון עם בכירי האוצר – בחדר ישיבות צפוף, עם הרבה אנשים סביב השולחן – אמרתי להם שבעיני חזון הוא לא סדרה שלמה של תוכניות שיש להן תוצאה, אלא רעיון אחד עם סדרה שלמה של תוכניות איך ליישם אותו". ואני מסכים אתו. הוא עמד בזה. רעיון אחד: לקחת את אותן תוכניות, רבותי, שהיו במשרד האוצר לאורך שנים וליישם אותן. אלה תוכניות שכל הזמן עלו על שולחן הדיונים טרום תקציב וחלקן ירדו מהשולחן עוד בחדרי מזכירות הממשלה בגלל משאים-ומתנים. הוא הבטיח לנו דרך, הוא הבטיח משהו חדש. אומר שר האוצר: "החזון האחד הזה - - - ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו): - - - יעקב מרגי (ש"ס): גם. ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו): אתם אישרתם והכנסת בלמה. יעקב מרגי (ש"ס): גם ממה שאישרנו הכנסת בלמה, אבל גם מה שהגיע לחדרי מזכירות הממשלה שם, באולם הישיבות, זה לא כפי שהגיע לכנסת. ואומר שר האוצר: "החזון האחד הזה - - - ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו): אתם אישרתם. אתה והשרה אישרתם - - יעקב מרגי (ש"ס): נכון. ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו): - - והכנסת מנעה. יעקב מרגי (ש"ס): נכון. נכון. אבל אני אומר לך שגם איך שזה הגיע לכנסת, זה לא הגיע כפי שזה הגיע לממשלה. ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו): זה נכון. יעקב מרגי (ש"ס): זה מה שאמרתם. ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו): כי כבר ידעתם מה - - - יעקב מרגי (ש"ס): "החזון האחד הזה – הוא האדם העובד", כך אומר שר האוצר. ואני אומר לכם: רבותי, מי שרואה את התקציב ואת כוונות שר האוצר, הוא שם את העובד במרכז – הוא שם את העובד במרכז החבטות שלו ובמרכז הגזירות. "לפעמים", כך אומר שר האוצר, "לפעמים קוראים לו מעמד הביניים, לפעמים קוראים לו משלמי המסים, או ציבור העובדים." אומר שר האוצר, יאיר לפיד, "תקראו לו איך שתקראו לו, אבל הוא או היא אלה שמחזיקים את המדינה הזו בחיים". הוא אומר שהעובד באמת מחזיק את המדינה בחיים. באמת הוא למד זאת מהר מדי, ושם על כתפיו את כל כיסוי הבור - הבור שהוא מדבר עליו כל כך הרבה. אומר שר האוצר: "מה זה אומר 'חזון האדם העובד'? זה אומר שהוא במרכז. זה אומר שמשרד האוצר לא מתעסק בגרפים או בגיליונות 'אקסל', אלא בבני-אדם שקמים בבוקר והולכים לעבודה, ומהעבודה הזאת צריכים לקנות במכולת". והוא למד זאת מהר, והוא אמר: אם ההכנסה שלו כולה במכולת, אני אטיל עליו עוד 1% מע"מ. כך אני לוקח לו 1% על כל ההכנסה שלו. אין מס יותר יפה, יעיל מזה, לכסות את הבור. "ואותם עובדים", אומר שר האוצר, "שואלים את עצמם איך הם יגמרו את החודש", והם רוצים שיום אחד תהיה להם דירה. מאחר שהזמן הולך ואוזל, אני אקריא לכם לסיום. אדלג הרבה ממה שהוא הבטיח ולא קיים. היו"ר יוני שטבון: תסיים בבקשה. יעקב מרגי (ש"ס): אני מייד מסיים. הוא אומר כך: "אם התשלום הממוצע שמקבלת מדינת ישראל על משאבי הטבע שלה הוא נמוך במיוחד – וכולכם יודעים שאני עדין עכשיו", כך אומר שר האוצר, "אז מכרנו את האינטרסים של האדם העובד וצריך לשנות את זה". ואני אומר לכם: רבותי, כל מה שהוא נאם במכון למחקרי ביטחון לאומי, הוא עשה בדיוק הפוך. באופן שיטתי מבטיח וחוזר בו, מבטיח וחוזר בו. היו"ר יוני שטבון: תודה רבה לחבר הכנסת יעקב מרגי. יעלה חבר הכנסת דוד אזולאי, ואחריו – חבר הכנסת יצחק וקנין. בבקשה, חמש דקות. דוד אזולאי (ש"ס): אדוני היושב-ראש, אדוני השר, עמיתי חברי הכנסת, ראשית, אני רוצה לברך את היושב-ראש. זאת ההזדמנות הראשונה שלי שאני מדבר ואתה - - היו"ר יוני שטבון: תודה רבה. דוד אזולאי (ש"ס): - - ממלא את תפקידך. אני מאחל לך הצלחה. היו"ר יוני שטבון: תודה. דוד אזולאי (ש"ס): אני רוצה לשגר מכאן תנחומים למשפחות שנפגעו היום ובניהן נהרגו בבנק הפועלים בבאר-שבע, ואני מאחל רפואה שלמה לפצועים. אדוני היושב-ראש, בימים אלו, כשהגזירות הכלכליות על סדר-יומנו והשתלחות השר לפיד בציבור החרדי זה להיט – תכה בחרדים, תקבל כותרת – אני רוצה להגיד לכם: אין בלבי על לפיד. שר האוצר, זו האג'נדה שלו. הוא הצהיר על כך, הוא אמר את זה לפני הבחירות, ואם הוא לא היה עושה את זה הייתי מתפלא עליו. הוא הודיע שהוא הולך להכות בחרדים. אבל אני שואל: איפה ראש הממשלה? איפה ביבי נתניהו? שומע פגיעות כאלה, יודע שהולכים לפגוע בצורה הקשה ביותר בציבור החרדי, ואיפה ביבי? ביבי נעלם. ביבי איננו. ראש הממשלה לא מגיב. אדוני ראש הממשלה, אני אומר לך: כזאת כפיות טובה מצדך עוד לא ראיתי. אני לא מצטער שאנחנו באופוזיציה, אני לא כועס על כך. זוהי דרכה של פוליטיקה. ומנסים כאן כל מיני אנשים לנקות את ראש הממשלה מהדבר הזה. רבותי, אני קובע חד-משמעית: ראש הממשלה הנוכחי כפוי טובה. הוא יישא בתוצאות בכך שהוא לא יוכל להגיד בבוא היום, כשהפגיעה תהיה קשה ללא תקנה, ורבים מתושבי הארץ ייכנסו למעגל העוני – הוא לא יוכל להגיד: ידינו לא שפכו את הדם הזה, מפני שהוא שותף לכך. אני רוצה, ברשותך, אדוני היושב-ראש – הבוקר פגשתי אישה מבוגרת, קשישה, באה אלי בדמעות, בוכה ומספרת לי שהיא ניצולת שואה, וכניצולת שואה פעם בשנה מקבלים הבראה בצורה מאורגנת ומקבלים על כל יום 280 שקל – ביג דיל. מישהו מכיר מלון כזה שמוכן לארח ב-280 שקל? אני לא מכיר. אמרתי: אוקיי, מה הבעיה? היא אומרת לי: פעם היו מארגנים לנו את זה. עכשיו במסגרת הגזירות הכלכליות הולכים להפסיק לנו את זה. עד היכן האכזריות הזאת? ואם לא די בכך, הרי לכם עוד פגיעה. אם אי-אפשר לחיות במדינה הזאת, גם למות כבר אי-אפשר. מחפשים, מחפשים, איפה? בתי-העלמין. החליטו להטיל ארנונה על בתי-העלמין. וכשתקפו את שר האוצר בעניין הזה, הוא הוציא לתקשורת הודעה מתקנת. מה היא אומרת? לא, לא בבתי-עלמין, לא במתים, חס וחלילה, אלא בחברות קדישא. אני רוצה להזכיר לאלה ששכחו אולי, לא הייתם אתנו פה: חבר הכנסת גפני כיושב-ראש ועדת הפנים, ואנוכי כיושב-ראש ועדת הפנים, עשינו סדר בכל מה שקשור לבתי-העלמין וקבענו מחירים קבועים. והאמינו לי שרבים מחברות הקדישא זעקו עלינו, קיבלנו בליסטראות מהם, אבל הלכנו וקבענו מחירים, והמחירים האלה יציבים, ואף אחד לא חורג מהם. אז היה הנושא של הארנונה. באנו ואמרנו: רק רגע, מאיפה? למה שהם ישלמו ארנונה? כפי שישנם מוסדות באותה רשות מקומית שאינם משלמים ארנונה – בית-ספר שדה לא משלם ארנונה – למה שבתי-עלמין ישלמו ארנונה? עבדכם הנאמן הגיש הצעת חוק לפטור מארנונה לבתי-הקברות. באה הממשלה הרעה הזאת - - - היו"ר יוני שטבון: בבקשה לסיים רק. דוד אזולאי (ש"ס): אני כבר מסיים, אדוני. באה הממשלה הרעה הזאת ומה עושה? החליטה להטיל ארנונה. על מי? לא על המתים, על החיים. ואחר כך יגידו לנו: למה מעלים מחירים? אדוני היושב-ראש, אני רוצה לפנות מכאן ולהגיד לכל אלה שחושבים לפגוע בחינוך היהודי הטהור והקדוש: על זה נאמר "אל תגעו במשיחי ובנביאי אל תרעו". תודה. היו"ר יוני שטבון: תודה רבה לחבר הכנסת אזולאי. אנחנו ממשיכים ברשימת המסתייגים. חבר הכנסת יצחק וקנין עולה, ואחריו – חבר הכנסת אברהם מיכאלי. בבקשה. בבקשה, חמש דקות. יצחק וקנין (ש"ס): אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, שמענו היום בנאום של שר האוצר עד כמה התקציב הפלא ופלא: אין מיתון, הכול כשורה, הכול נעשה בשיקול דעת, בתבונה. רבותי, אני רוצה להגיד לכם משהו. לפני ארבע שנים, חמש שנים, היה מצב כלכלי הרבה יותר קשה מזה שאנחנו נמצאים בו היום. בעולם היה המצב עוד יותר קשה. אני חושב שכל המשבר העולמי התמקד בשנים 2008–2009, ואני זוכר את כל אותן גזירות, כחבר ועדת הכספים, שהניחו לנו פקידי האוצר. אני לא מצפה משר האוצר – שהוא חודש, חודש וחצי בתפקיד, אולי אפילו חודשיים, חבר כנסת חדש - אני לא מצפה ממנו באמת להיכנס לעומקם של דברים. בחודש וחצי, גם אם תרצה, לא תוכל להיכנס. אבל ללכת בזיגזוג של 180 מעלות מכל המצע שלך ולבוא ולהגיד "רבותי, לא הייתה לי ברירה"? רבותי, אני אתן לכם ברירה פה עכשיו. הברירה המרכזית שיש לנבחר ציבור זה לא לקחת את מה שנותנים לך, כי בדיוק מה שהאוצר חשב להביא גם אם היה שר אוצר אחר, הביאו לשר האוצר הנוכחי. רבותי, כאשר אומרים שחברי הכנסת יוותרו על 10% משכרם והשרים על 10%, זאת הדמגוגיה הגדולה ביותר שיכולה להיות. אני אגיד לכם למה. אני הייתי מצפה, מכיוון ששר האוצר היה הראשון שהגיב על הדבר – הוא שמע את יושבת-ראש האופוזיציה מדברת, אומרת: אנחנו ננדב. אמר: נכון. רבותי, אם רוצים לנדב, הרי זה לא הקופה הקטנה. גם אם ייקחו את שכר השרים ושכר חברי הכנסת זה אפילו לא הקופה הקטנה שהייתה לנו, לוועדת הכספים, אני אומר לכם את זה – 8 מיליון שקל. רבותי, אם היו באים והיו אומרים שכל מי שמרוויח היום במדינת ישראל מעל 35,000 שקל יוותר על 10% משכרו – רבותי, זה לא ידגדג אותנו כי נרוויח פחות. אבל אותם אלה שמרוויחים 4,000 ו-5,000 שקלים, אני אומר לכם, 150 שקלים של קצבת ילדים – אתם כנראה לא מבינים מה זה. יש איזה פתגם שהמרוקאים אומרים: מי שלא ילד אותו – זה במרוקאית, אני אגיד בעברית: מי שלא ילד אותו - - - היו"ר יוני שטבון: אתה מוזמן להגיד במרוקאית. יצחק וקנין (ש"ס): (אומר דברים בשפה הערבית); מי שלא ילד אותו, לא מרחם עליו. לכן הוא אומר: מי שהביא ילד לעולם צריך לדאוג לו. בשיטה שלו אני לא יודע אם אני הייתי פה בכלל. לא הייתי עומד פה; הרבה לא היו עומדים פה. רבותי, אין חמלה, כי אתה לא מרגיש את זה על הבשר שלך. קל לך להגיד לאחרים את מה שאתה אומר, קל מאוד, רבותי, אבל מי שיודע איזה מצוקות יש, רבותי. אני אגיד לכם, פעם היינו מטפלים בציבור הדתי החרדי; היום לא מטפלים בזה בכלל. אני אומר לכם את זה באחריות. מטפלים דווקא באותם אלה שהוא אומר: משפחות עובדות, שהבעל והאישה מביאים 10,000 שקלים ביחד. מה הם ישלמו בזה? ארנונה, שכירות. הרי הכול ערכי. אני גר, רבותי, בפריפריה של הפריפריה. אם בשלומי משלמים 3,000 שקל לדירה של שלושה חדרים – תבדקו את הדברים. אני בין אלה שצרחו וצעקו על נושא הדיור. אני אומר לכם, כל מה שהוא מביא פוגע בשכבות החלשות. רבותי, אולי עכשיו הכול – יש פה איזו אופוריה שהכול הולך להיות – הוא גם הפך להיות נביא נוסף לכול: עוד שנה וחצי יהיה טוב, המצב יסתדר בעוד שנה וחצי. מי אמר שזה יסתדר? כמה זמן אותו גמל יכול לסחוב עליו את כל העסק? כמה זמן, רבותי? אני אומר לכם, רבותי, אם לא תהיה פה חמלה, המצב הזה יחזור אלינו כבומרנג. תודה. היו"ר יוני שטבון: תודה רבה לחבר הכנסת יצחק וקנין. יעלה חבר הכנסת אברהם מיכאלי, ואחריו – חבר הכנסת נסים זאב. בבקשה. חמש דקות. אברהם מיכאלי (ש"ס): אדוני היושב-ראש, רבותי השרים, חברי חברי הכנסת, הדיון הזה, אדוני ראש הממשלה שנכנס אלינו, הדיון הזה, נכון, עדיין לא הדיון על חוק התקציב, ואנחנו לא דנים הלילה בפרטים שיעלו בהמשך בדיונים על חומרת חוק ההסדרים – שאני מקווה שהוא יקוצץ כמעט לחלוטין בגלל הגזירות. אבל אי-אפשר שלא לחזור, אדוני היושב-ראש, על אותן גזירות שכבר ראינו בהחלטה האחרונה שהייתה, בהחלטת הממשלה. אם לא נפרט אותן, הציבור יכול עדיין להישאר מבולבל ולא להבין בסוף מכל הדיון האלה מה עלול להיות לו מחר בבוקר, כנראה זה עם אישור החלטת הממשלה כבר בחודש הקרוב. אדוני היושב-ראש, הוחלט כבר להעלות את המע"מ. אמרו פה חברים, קל מאוד לעשות את המס העקיף הזה, כי קל לגבות אותו. המע"מ, כבר הוחלט להעלות אותו ב-1%, אדוני היושב-ראש. זה אומר פגיעה בכל משפחה בממוצע של לפחות, לפחות עשרות שקלים, אם לא מאות שקלים בחודש. הטילו מס על משפרי דיור; הציבור כנראה עוד לא קולט ועוד לא מבין באיזה מס מדובר. רבותי, כל מי שיש לו היום דירה, אם הוא רוצה לשפר את תנאי הדיור שלו – לא בשביל לחיות בתנאים יותר טובים אלא הוא רוצה להוריד את תנאי החיים שלו כי אין לו כסף – הוא הולך לרכוש מחר דירה חדשה במקום הדירה הקיימת, הולך לשלם מס רכישה 3.5% על סכום נניח של 1.5 מיליון שקלים, כך עולה לצערנו דירה ממוצעת במדינה; הולך לשלם תוספת מס של 50,000 שקלים בגלל ההחלטה האחרונה. איפה הצדק בדבר הזה? מדובר פה באדם שלא רוצה לעשות לעצמו חיים נוחים יותר. קודם כול, זה גם מותר. זוג צעיר, ברוך השם, יש לו תוספת ילדים בבית, הוא רוצה לרכוש דירה גדולה יותר. זה לגיטימי, מותר לו. גם עליו מטילים את המס הזה. אבל אני אומר, המצב האבסורדי הוא שמטילים מס על אדם שרוצה להקטין את הדירה שלו, רוצה ללכת לרכוש דירה קטנה יותר כי אין לו יכולת להחזיק דירה גדולה יותר. אומרים לו: לא. הייתה לך דירה בבעלות, אתה משלם על זה קנס. זה לא מס, זה קנס. זה מה שהחליטה הממשלה האחרונה. זאת הגזירה ההגיונית. הנושא של העלאת מס הכנסה – כולנו שמענו שהממשלה החליטה להעלות את המס ב-1% בכל מדרגות השכר, וזה אמור להיכנס בתחילת השנה הבאה. גם פה מדובר בעשרות עד מאות שקלים לחודש לכל משפחה – תלוי ברמת השכר – והן בעצם משלמות תוספת כסף ממה שלצערנו, הרבה מאוד משפחות אין להן. הנושא של ביטוח לאומי לעקרות-בית – חברתי מרב מיכאלי הזכירה פה קודם את הסוגיה הזאת בהדגשה. רבותי, אנחנו ראינו את הגזירה הזאת כמה קדנציות פה בכנסת, ניסו להעביר אותה והשתדלנו בכל כוחנו להוריד את זה מסדר-היום. ממה רוצים שהאימא תשלם ביטוח לאומי, תוספת של 61 או 62 שקלים? היא צריכה לשלם גם מס בריאות. מאיפה היא תשלם את זה? מאיזו הכנסה שאין לה? אולי אימא תגבה דמי תשלום, בייביסיטר, מהילדים שהיא שומרת עליהם בבית? הרי אבסורד הוא שבסוף מבקשים תשלומים נוספים מאנשים שאין להם, מאנשים שבסוף יצטרכו להפחית מהפרנסה המינימלית שיש להם בבית. יש מס על הפרשות לפנסיה לאנשים – לא מדובר פה על עשירים; מדובר פה על אנשים ששר האוצר הגדיר אותם כעובדים משכבות הביניים. הולכים להטיל עליהם מס על הפנסיה, וזה יפגע לאורך השנים בהטבות שמגיעות להם. אדוני היושב-ראש, הרי דיברו פה, ונדבר פה עוד הרבה, לצערנו, על התואר המפוקפק שקיבלנו: מקום ראשון מלמטה במובן של עוני במדינות שאנחנו התחברנו אליהן בקדנציה הקודמת, מדינות ה-OECD. מדינות ה-OECD מפתיעות אותנו לטובה בכמה וכמה קביעות ונתונים - - היו"ר יוני שטבון: אני מבקש לסיים. בבקשה. אברהם מיכאלי (ש"ס): - - לגבי עוני שלא מקובל, בהחמרות שאנחנו במדינת ישראל עורכים, כולל קצבת הילדים, כולל הראייה איך יוצאים ממצב העוני. היו"ר יוני שטבון: חבר הכנסת מיכאלי, לסיים. אברהם מיכאלי (ש"ס): משפט אחרון. ואנחנו, לצערנו, אדוני היושב-ראש, הגענו למצב שהתוכנית החדשה לא רק שתייעל את מצב העוני במדינת ישראל, אלא היא תחמיר. ולכן, הגזירות פה הולכות להיות גזירות שהציבור לא יוכל לעמוד בהן. היו"ר יוני שטבון: תודה רבה לחבר הכנסת אברהם מיכאלי. יעלה חבר הכנסת נסים זאב, שיחתום את רשימת המסתייגים, ואחריו – אורי מקלב. בבקשה, חמש דקות. נסים זאב (ש"ס): אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, אני לא מאשים לא את שר האוצר ולא את ראש הממשלה. רק את שלי יחימוביץ. שיהיה לכם ברור, היא אשמה בכל הגזירות הכלכליות היום. ראש הממשלה התחנן אליה, אמר לה: בואי, ביחד נעבוד, נשנה את המפה הזאת. יש לך הזדמנות, יחד עם ש"ס, יחד עם אגודת ישראל. הגברת פתאום נעלמה, ירדה למחתרת, אי-אפשר למצוא אותה. מה קרה לך, שלי? שלי ושלה, שלה היא. שלי ושלכם, שלה היא. הכול זה שלה. כל הבעיות שעכשיו אנחנו רואים – אני בא בטרוניה אל מפלגת העבודה, שיהיה לכם ברור. אבל מה לעשות, צריכים לומר גם משהו לכבודו של שר האוצר. אני רוצה לומר לכם, אני אתחיל במדרש קטן. כתוב: הרואה חמור בחלום יצפה לישועה. למה? יש פסוק בזכריה: "גילי מאֹד בת ציון הריעי בת ירושלם, הנה מלכך יבוא לך צדיק ונושע הוא עני ורֹכב על חמור". תגידו לי, רבותי: כשעני רוכב על חמור, אז אנחנו צריכים לצפות לישועה, אבל מה קורה כשהחמור רוכב על העני? למה אנחנו צריכים לצפות, לאיזה גיהינום? זה מה שקורה בממשלה שלנו, שהחמור רוכב על העוני, הוא רוכב על העניים, הוא מדכא פה את העניים. אם מישהו חושב שהזעקה של הציבור פה לא תביא בסופו של דבר לתוצאה ותוביל למהפכה ציבורית, אז הוא פשוט טועה. עכשיו, על מה מדובר? מדובר כאן על קיצוץ משמעותי בקצבאות הילדים, כאשר 860,000 ילדים נמצאים בעוני. אני יכול לומר לראש הממשלה, שהדבר הכי חכם שהוא עשה בקואליציה הזאת – ששם את לפיד כשר האוצר. אמר לו: תפאדל, בוא נראה אותך, איך אתה מתמודד. אתה דיברת על קיצוצים, אתה אמרת: בוא נראה להם, החרדים, בוא אני אשים אותך בפרונט. השאיר את הלפיד הזה שיהיה בוער, וכל יום אנחנו רואים הפגנות מול לפיד, שוכחים מראש הממשלה, שוכחים מי עומד מאחורי הלפיד הזה. אבל אני אומר לך, אדוני היושב-ראש, ראש הממשלה, הוא ייתן את הדין בסופו של דבר לציבור שלו, לציבור בוחריו, והוא לא יוכל להתעלם. אני אומר, כאשר הגזירות שנמצאות לפנינו, קודם כול בקצבאות הילדים – יש לנו 40% מהילדים שמוגדרים כחיים בסיכון לעוני, לעומת מדינות ה-OECD, שבקושי מגיעים ל-20%, והקיצוץ בקצבאות הילדים המשמעות שלו היא פגיעה ישירה בילדים שלרווחתם נועדו הקצבאות האלה. מה שר האוצר אומר? אתה הבאת את הילדים, אתה אחראי עליהם. בוודאי שאני אחראי עליהם. אבל מה קורה לאותה משפחה שלא יכולה להתמודד? אז מה, אחת דתו להמית? מה האכזריות הזאת? מה האטימות הזאת? מה קרה לכם, השתגעתם, זהו? רק העבודה מול עיניכם? אנשים – 64% מהמשפחות שעובדות נמצאות מתחת לקו העוני, אז מה אתם מדברים על העניין של העבודה, כאילו העוני תלוי בעבודה והעבודה בעוני? ולכן, אדוני היושב-ראש, אני קורא קודם כול לקואליציה הזאת להתעורר, שלא תתנהג בצורה אכזרית כפי שהיא נוהגת היום. ולאופוזיציה – רבותי, אם אתם חושבים שיהיו לכם חיים קלים ותהיה לכם עבודה קלה, ואתם תרצו לסגור את הבסטה בשעה 10 בכנסת, אז עדיף שלא תהיה פה אופוזיציה. בדיון כזה אנחנו היינו צריכים להמשיך לפחות יום וחצי, להמשיך לתוך הלילה וגם למחרת בבוקר – זה מה שנאמר לי בצהריים. אז עכשיו נותנים חמש דקות, בקושי אתה יכול לומר איזה מדרש קטן. אי-אפשר אפילו להיכנס לגופו של עניין. היו"ר יוני שטבון: אבקש לסיים. בבקשה. נסים זאב (ש"ס): לכן אני אומר, אני קורא לאופוזיציה הזאת שתהיה הנהגה יותר אחראית, ואם אנחנו רוצים באמת לשנות גזירות, זה לא כפי שאנחנו נוהגים היום. אנחנו מנסים לצמצם את רשות הדיבור של כל אחד ואחד מאתנו למינימום. אנחנו צריכים להשתמש באותה זכות דיבור שיש לנו ולמצות עד הסוף, כמה שזה ניתן, כדי להוכיח את הקואליציה הזאת עד שתשנה את הגזירות הרעות. היו"ר יוני שטבון: תודה רבה לחבר הכנסת נסים זאב. יעלה חבר הכנסת אברהם מיכאלי, אחרון המסתייגים. סליחה, חבר הכנסת אורי מקלב. לאחר מכן נעבור לרשימת מבקשי רשות הדיבור. יש כשישה נכון לעכשיו. בבקשה, חמש דקות, ושוב סליחה. אורי מקלב (יהדות התורה): אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, מכובדי השר, יושב-ראש הכנסת, לאחר דברי שר האוצר היום אחר הצהריים במליאה, הגיב ואמר שהוא רוצה לציין שלא היו קריאות ביניים לשר האוצר בנאום, שהוא עבר בשלום, חוץ מקריאת עידוד של חבר הכנסת נסים זאב, שעודד אותו בכל הכבוד על שורת הדברים והתוספות והפעולות שמשרד האוצר עושה בתקציב 2013 ותקציב 2014. בכל אופן, אני כן שמעתי קריאת ביניים אחת, של יושבת-ראש האופוזיציה, חברת הכנסת שלי יחימוביץ. היא צעקה ממקום מושבה פה ושאלה:, מה קורה עם קצבאות הילדים? בכל ההישגים וכל הדברים, מה עם קצבאות הילדים? והתשובה של שר האוצר הייתה: מי אחראי לילדים? מי שהביא את הילדים לעולם הוא שאחראי. ההורים אחראים לילדים. מכיוון שזו לא הפעם הראשונה ששר האוצר אומר את זה כאן, מכיוון שהישנות הדבר פעמיים היא סימן כי אמת הוא הדבר, ככה שר האוצר גם חושב, אז אני באמת רוצה להגיד: זאת אמירה מקוממת מאוד, לא אנושית, לא חברתית. היא לא ראויה להיאמר בכלל. היא ודאי לא ראויה להיאמר מאיש ציבור, ובוודאי ובוודאי מאחד שאמור להיות שר האוצר, שצריך להיות אחראי לכל תושבי מדינת ישראל, מתוכם 800,000 ילדים שנמצאים מתחת לקו העוני. ולבוא ולהגיד: ההורים אחראים? ואם ההורה לא יכול והוא לא אחראי אז אין לנו אחריות כלפי אותם ילדים שנמצאים מתחת לקו העוני? באים וזועקים. אומר מנכ"ל הביטוח הלאומי ש-800,000 ילדים נמצאים מתחת לקו העוני, ואנחנו עכשיו בקיצוץ קצבאות הילדים מוסיפים עליהם עוד 50,000. זאת אמירה סתם, שאפשר לפטור אותה ב"ההורים אחראים"? עד כדי כך השבע והמדושן לא מרגיש את הרעב? וזה עובר כאן בשלום ובשקט. זאת אמירה לא אנושית, לא אחראית, לא ציבורית וגם לא יהודית. לא בתור ילד – אולי נסווג אותו כצער בעלי-חיים. ילד רעב, שהולך לישון רעב, כצער בעלי-חיים אפשר לסווג אותו? ואז אנחנו יכולים. איך אפשר לעבור לסדר-היום על אמירה כזאת? דוד אזולאי (ש"ס): ראש הממשלה לא מגיב. הוא לא מגיב. אורי מקלב (יהדות התורה): גם ראש הממשלה לא מחה. ואני רוצה להגיד לשר האוצר: אתה באמת חושב שאתה מגדל את הילדים? אתה באמת, עם ה-240 שקל בקצבאות הילדים, אתה באמת חושב שאתה מחזיק להורים את הילד? אתה משלם את הבריאות שלו? אתה משלם את החינוך שלו? אתה משלם את הלבוש שלו? את המזון שלו? כשאתה אומר: אני לא צריך להחזיק את הילדים, ההורים יחזיקו את הילדים. צר לי להגיד לך שגם את זה אתה לא יודע. רק בתוספת שהוא רק מוציא – סלחו לי, חברי – על הטיטולים ועל ה"מטרנה" ועל תוספת המזון שיש לו, רק מס ערך מוסף שהוא מחזיר לך בעניין הזה – זה כל מה שאתה נותן לו. אתה אומר שאתה מחזיק אותם? ואת הדבר הזה, קצבאות הילדים, רק כאן המציאו את זה, בארץ-ישראל, במדינת ישראל? בכל אירופה יודעים שנותנים תמיכות, קצבאות כאלה, יודעים לעודד ילודה, יודעים להשתתף בהוצאה על ילד. כולם יודעים, המציאו. זה דבר ברור. שם אנשים לא צריכים לעבוד? שם אנשים לא עובדים? ובכל אופן המדינה יודעת שצריך לעודד. זו התשובה גם לאומה שאיבדה למעלה משליש ממנה לפני כמה עשרות שנים בלבד, שכמה חשוב לה עידוד הילודה, כמה חשוב לה לחזק את העם היהודי, כמה שהיא סובלת מבעיות דמוגרפיות – זאת התשובה שנותנים, שהילדים יחזרו, הילדים יהיו בעוני? שההורים אחראים? והרי גם את ההיסטוריה אתם לא יודעים, מאיפה מגיעות קצבאות הילדים. קצבאות הילדים מגיעות מביטול נקודות הזיכוי. קצת היסטוריה. למה נותנים קצבאות הילדים? מובן מאליו שלוקחים מס הכנסה מאדם שמפרנס משפחה. כמה שהוא מפרנס יותר – יש צורך והיגיון להתחשב בהכנסה שלו במספר הנפשות. מי שביטלו את נקודות הזיכוי בהורדה במס אמרו: ייתנו את המענק הזה דרך קצבאות הילדים. אז היום באים ואומרים - - - היו"ר יוני שטבון: אבקש לסיים. אורי מקלב (יהדות התורה): כן, עוד לא הגיע הזמן ממש, אבל טוב שאתה מדייק. בסדר. היו"ר יוני שטבון: לקראת סיום. אורי מקלב (יהדות התורה): ולכן האמירה הזאת, שהיא חוזרת ונאמרת כאן, שההורים אחראים, ולכן אנחנו משאירים את הילדים רעבים, זה מראה – לא סתם אמירה – זה מראה את המהות של בני-אדם. ולכן אני מבין את ההחלטות האחרות ששר האוצר מקבל. תודה רבה. היו"ר יוני שטבון: תודה רבה לחבר הכנסת אורי מקלב. אנחנו נעבור לרשימת מבקשי הדיבור. חבר הכנסת מוחמד ברכה, בבקשה. אחרי חבר הכנסת מוחמד ברכה – חבר הכנסת דב חנין. חמש דקות. בבקשה. מוחמד ברכה (חד"ש): אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, אני לא יודע אם אנחנו נמצאים בבית-משוגעים. לא יודע, לא יכול להבין. הנאום של שר האוצר אחרי האי-אמון פשוט מעלה תהיות לגבי השפיות הכלכלית או השפיות של ההתנהלות. כבר שבועות מסבירים לנו כמה המצב קשה ואיזו ירושה קיבל שר האוצר מהממשלה הקודמת. והיום הוא עמד על הדוכן וסקר כל מיני דברים שהוספנו לחינוך והוספנו לסטודנטים, ואחר כך בא וסיפר לנו כמה הוא לא פגע בארנונה ולא פגע בדברים כאלה. תחליט, אדוני שר האוצר: האם זה תקציב של בשורה, או תקציב של כיבוי שרפה? אבל אי-אפשר לשחק ביניהם. זה לא – פה זה כנסת, זה גורלות של בני-אדם; זה לא קרקס ולא לוליינות פוליטית. חוץ מזה, העניין של הירושה. ממי קיבלת את הירושה? מממשלה אחרת? מאותה ממשלה שאתה יושב בה. זאת אותה ממשלה שיצרה את המשבר, אותה ממשלה שהעמיקה את הגירעון. אתה יושב בה, והעומד בראש הממשלה, שעשה את כל העוולות האלה, הוא ראש הממשלה שלך. לכן, יש פה התנהלות שהיא יותר קרובה להתנהלות של שוטים מאשר של כלכלה וכלכלנים. אבל על-פי כל דין, התקציב איך שהוא נראה היום, גם עם התוספות וגם עם הגזירות, הוא תקציב שיביא להעמקת העוני, להעמקת המצוקה. ואני לא רוצה להתייפייף ולדבר על שכבות הביניים. אני חושב שהמחויבות העיקרית של המדינה היא לאותן שכבות חלשות, שלא יכולות להתקיים ולא יכולות לגמור את החודש. ולכן אין פה שום בשורה. להפך, יש פה מגמה מאוד ברורה, מאוד חד-משמעית, להשקיע עוד רבבות של בני-אדם מתחת לקו העוני, עמוק עוד יותר. ולכן הסיפור של תקציב דו-שנתי או של תקציב חד-שנתי הוא סיפור חשוב. אנחנו התנגדנו לו בכנסת הקודמת ואנחנו מתנגדים לו בכנסת הזאת, אבל בעיקר ההתנגדות היא לאותו סולם ערכים קלוקל, הרסני, אכזרי, ללא רחמים, שהתקציב הזה ימיט על שכבות רבות בקרב האוכלוסייה במדינת ישראל. התקציב הזה, גם אם הוא יהיה תוכנית חומש ואם הוא יהיה חד-שנתי או דו-שנתי, הוא תקציב אכזרי שבא לפגוע בשכבות החלשות. אני הבטחתי ליושב-ראש הכנסת שאני אקצר אז אני מקצר. תודה רבה, אדוני. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: תודה לחבר הכנסת מוחמד ברכה. אני מזמין את חבר הכנסת דב חנין, בבקשה; אחרון הדוברים, אני מבין. לאחר מכן, אלא אם כן הממשלה תרצה להשיב, אנחנו נעבור מייד להצבעה. הנה, המזכירות כבר צלצלה מזמן, אז אנחנו צריכים להיות ערוכים להצבעות. דב חנין (חד"ש): אדוני היושב-ראש, תודה רבה לך, רבותי השרים, עמיתי חברי הכנסת, עם סיומו של הדיון הארוך והמתיש הזה הגיע הזמן, עמיתי חברי הכנסת, לדבר על שלושה פילים שנמצאים במרכזו של האולם הזה. לפיל הראשון קוראים מלחמה. לפי המספרים שאנחנו יודעים, 11 מיליארד שקלים הושקעו בהכנות למלחמה אזורית נגד איראן. זה רק הקצה הגלוי של קרחון אדיר של הוצאות צבאיות. זה המשך של מדיניות שמתבטאת בפרויקט הכיבוש וההתנחלויות, הפרויקט הגדול ביותר, הבזבזני ביותר, המיותר ביותר, המזיק ביותר בהיסטוריה של ישראל. ואם רוצים לייצר פתרונות חברתיים וכלכליים ולהתחיל לטפל ברצינות בבעיותיה של החברה הישראלית, צריך קודם כול לשנות כיוון: במקום מדיניות מלחמה וכיבוש, לייצר מדיניות של הסדר ושלום. לפיל השני, עמיתי חברי הכנסת, קוראים טייקונים. היום קראנו שהמאיון העליון בישראל משלם הרבה פחות מסים, אבל האלפיון העליון בכלל לא משלם. האלפיון העליון מקבל מהמדינה הרבה יותר הטבות ממה שהוא משלם. לפיל השלישי, עמיתי חברי הכנסת, קוראים ביזת אוצרות הטבע: ביזה נמשכת של ים-המלח, של הפוספטים, של המים המינרליים, של החול, של כל משאבי הטבע שמדינת ישראל הפקירה אותם לטייקונים, לבעלי הון, שעושים מהן רווחים עצומים על חשבון הציבור. עמיתי חברי הכנסת, כשאני שומע את הדיבורים על הפרטת הנמלים, באמת הנה הבשורה הגדולה של מאבק נגד עבודה מאורגנת ונגד עובדים מאורגנים. והנה, גם את הנמלים, שהם היום רכוש ציבורי, הרכוש של כולנו, הנמלים של כולנו – גם אותם רוצים לתת לידי טייקון בעל הון פרטי כזה או אחר, והנה בזה נמצאה הגאולה ובזה מצבו של הציבור בישראל ישתפר. עמיתי חברי הכנסת, הממשלה הזאת הולכת בכיוון גרוע מבחינה כלכלית, מכיוון שהיא הולכת בכיוון גרוע מבחינה פוליטית, מכיוון שהיא הולכת בכיוון גרוע מבחינה חברתית, ולכן, עמיתי חברי הכנסת, ישראל צריכה ממשלה אחרת. ישראל צריכה דרך אחרת. תודה רבה. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: תודה רבה לחבר הכנסת דב חנין. אני מבין ששר האוצר וסגן שר האוצר כבר אמרו את דברם ואין צורך בסיכומים נוספים. יושב-ראש ועדת הכספים, חבר הכנסת ניסן סלומינסקי – בבקשה, אדוני. מייד לאחר מכן אנחנו עוברים להצבעות. ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת הכספים): אדוני היושב-ראש, אדוני ראש הממשלה, חברי הממשלה, חברי חברי הכנסת, מאחר שהבנתי שכולנו שוכנענו בנושא של הנחיצות של תקציב דו-שנתי הפעם, לשנה וחצי בלבד, ומ-2015 זה יהיה חד-שנתי, אז לא נותר לי אלא רק לברך את כל אלה שעזרו בגיבוש התקציב. אני רוצה לברך את טמיר כהן, מנהל הוועדה, ואת חברי המערכת ליאת, אורית ורחל, ומצד שני את מי שעסקו במלאכה בדבקות ובמסירות: את הייעוץ המשפטי, שגית, אייל, שלומית וטל. בעיקר אני רוצה להודות לשר האוצר יאיר לפיד ולסגן שר האוצר מיקי לוי, ובעיקר אחרונים אחרונים חביבים – לחברי הוועדה שפעלו, קיימו דיונים רציניים, ובסופו של דבר הגענו למסקנה הנכונה. תודה רבה לכם. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: תודה רבה ליושב-ראש ועדת הכספים, חבר הכנסת ניסן סלומינסקי. חברי הכנסת, אנחנו עוברים להצבעות. נא לשבת. אין צורך להסביר שלמרות שקיימנו דיון משולב, אנחנו מקיימים הצבעה נפרדת על כל חוק בנפרד. הראשון שבהם הוא הצעת חוק-יסוד: תקציב המדינה לשנים 2009 עד 2012 ולשנת 2013 (הוראות מיוחדות) (הוראת שעה) (תיקון מס' 3). אין צורך בהצבעה על שם החוק, אין פה שם חדש לחוק, לכן אנחנו נצביע קודם כול על הסתייגויות. לסעיף 1 קיימות הסתייגויות של חברי הכנסת זהבה גלאון, אילן גילאון, ניצן הורוביץ, מיכל רוזין, עיסאווי פריג' ותמר זנדברג – קבוצת סיעת מרצ; יעקב ליצמן, מאיר פרוש, אורי מקלב, מנחם אליעזר מוזס, ישראל אייכלר ויעקב אשר – קבוצת סיעת יהדות התורה; שלי יחימוביץ, יצחק הרצוג, איתן כבל, מרב מיכאלי, בנימין בן-אליעזר, חיליק בר, עמר בר-לב, סתיו שפיר, אבישי ברוורמן, אראל מרגלית, איציק שמולי, מיקי רוזנטל, מיכל בירן, נחמן שי ומשה מזרחי – קבוצת סיעת העבודה; אלי ישי, אריה דרעי, אריאל אטיאס, יצחק כהן, משולם נהרי, אמנון כהן, יעקב מרגי, דוד אזולאי, יצחק וקנין, נסים זאב ואברהם מיכאלי – קבוצת סיעת ש"ס. זו בעצם הסתייגות אחת של כל אלה, של כל הקבוצות של כל הסיעות לסעיף 1. מי בעד ההסתייגות? מי נגדה? נא להצביע. הצבעה מס' 8 בעד ההסתייגות – 37 נגד – 51 נמנעים – אין ההסתייגות של קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יהדות התורה, קבוצת סיעת העבודה וקבוצת סיעת ש"ס לסעיף 1 לא נתקבלה. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: חברי הכנסת, התוצאות הן: 51 מתנגדים, 37 בעד. אני קובע כי ההסתייגות לא התקבלה. אנחנו נצביע על סעיפים 1–7, כולל, לפי נוסח הוועדה. מי בעד? מי נגד? נא להצביע. זה לפי נוסח הוועדה. הצבעה מס' 9 בעד סעיפים 1–7, כהצעת הוועדה – 51 נגד – 38 נמנעים – אין סעיפים 1–7, כהצעת הוועדה, נתקבלו. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: חברי הכנסת, 51 בעד, 38 מתנגדים ואין נמנעים. אני קובע כי כל הסעיפים – בעצם הצעת החוק אושרה בקריאה שנייה. אנחנו עוברים להצבעה בקריאה שלישית. הצעת חוק-יסוד: תקציב המדינה לשנים 2009 עד 2012 ולשנת 2013 (הוראות מיוחדות) (הוראת שעה) (תיקון מס' 3), קריאה שלישית – מי בעד? מי נגד? נא להצביע. הצבעה מס' 10 בעד החוק – 51 נגד – 38 נמנעים – אין חוק-יסוד: תקציב המדינה לשנים 2009 עד 2012 ולשנת 2013 (הוראות מיוחדות) (הוראת שעה) (תיקון מס' 3) נתקבל. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: חברי הכנסת, 51 בעד, 38 מתנגדים ואין נמנעים. אני קובע כי הצעת החוק אושרה כנדרש בשלוש קריאות. חברי הכנסת, אנחנו עוברים להצביע על הצעת חוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום התוכנית הכלכלית לשנים 2009 ו-2010) (תיקון מס' 12), התשע"ג–2013. יצחק הרצוג (העבודה): אדוני היושב-ראש, את ההסתייגויות לסעיף 4 אנחנו מורידים. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: מורידים הסתייגויות לסעיף 4. אדוני מדבר בשם כל הקבוצות? כל ההסתייגויות. תודה, אדוני. יצחק הרצוג (העבודה): כל ההסתייגויות חוץ מסעיף 1. רק סעיף 1. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: אבל עדיין אנחנו מצביעים על ההסתייגויות לסעיף 1. אם כן, חברי הכנסת, הצעת חוק ההתייעלות הכלכלית – לסעיף 1 יש הסתייגות של חברי הכנסת זהבה גלאון, אילן גילאון, ניצן הורוביץ, מיכל רוזין, עיסאווי פריג' ותמר זנדברג – קבוצת סיעת מרצ; יעקב ליצמן, משה גפני, מאיר פרוש, אורי מקלב, מנחם אליעזר מוזס, ישראל אייכלר ויעקב אשר – קבוצת סיעת יהדות התורה; שלי יחימוביץ, יצחק הרצוג, איתן כבל, מרב מיכאלי, בנימין בן-אליעזר, חיליק בר, עמר בר-לב, סתיו שפיר, אבישי ברוורמן, אראל מרגלית, איציק שמולי, מירי רוזנטל, מיכל בירן, נחמן שי ומשה מזרחי – קבוצת סיעת העבודה; אלי ישי, אריה דרעי, אריאל אטיאס, יצחק כהן, משולם נהרי, אמנון כהן, יעקב מרגי, דוד אזולאי, יצחק וקנין, נסים זאב ואברהם מיכאלי – קבוצת סיעת ש"ס. אנחנו מתבקשים להצביע על ההסתייגות. מי בעד? מי נגד? נא להצביע. הצבעה מס' 11 בעד ההסתייגות – 38 נגד – 51 נמנעים – אין ההסתייגות של קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יהדות התורה, קבוצת סיעת העבודה וקבוצת סיעת ש"ס לסעיף 1 לא נתקבלה. קריאה: - - - שם החוק. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: לא, זה אותו חוק. זה אותו שם. קריאה: - - - היו"ר יולי יואל אדלשטיין: ברור, ברור. 51 מתנגדים להסתייגות, 38 בעדה, ואין נמנעים. אני קובע כי ההסתייגות לא התקבלה. אם כן, אנחנו מצביעים על הסעיפים. מכויון שכל ההסתייגויות לסעיף 4 הוסרו, נוכל להצביע על סעיפים 1 עד 8, כולל, בקריאה השנייה. מי בעד? מי נגד? נא להצביע. הצבעה מס' 12 בעד סעיפים 1–8, כהצעת הוועדה – 51 נגד – 38 נמנעים – אין סעיפים 1–8, כהצעת הוועדה, נתקבלו. קריאה: שם החוק הוא לא אותו דבר. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: שם החוק אותו דבר. 51 בעד, 38 מתנגדים ואין נמנעים. החוק אושר – כל הסעיפים – בקריאה שנייה. חברי הכנסת, אנחנו עוברים להצבעה בקריאה שלישית. מי בעד? מי נגד? נא להצביע, כנוסח הוועדה, בקריאה שלישית. הצבעה מס' 13 בעד החוק – 51 נגד – 37 נמנעים – אין חוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום התוכנית הכלכלית לשנים 2009 ו-2010) (תיקון מס' 12), התשע"ג–2013, נתקבל. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: חברי הכנסת, 51 בעד, 37 מתנגדים ואין נמנעים. גם הצעת חוק זו אושרה כנדרש בשלוש קריאות. חברי הכנסת, תם סדר-היום. הישיבה הבאה תתקיים ביום שלישי, י"ב בסיוון תשע"ג, 21 במאי 2013, בשעה 16:00. ישיבה זו נעולה.