קטע מדברי הכנסת

הצעת חוק הפחתת הגירעון והגבלת ההוצאה התקציבית (תיקון מס' 13), התשע"ג–2013 [מס' מ/760; "דברי הכנסת", חוב' ט"ו, עמ' ; נספחות.] (קריאה שנייה וקריאה שלישית) היו"ר יולי יואל אדלשטיין: אני מזמין את יושב-ראש ועדת הכספים, חבר הכנסת ניסן סלומינסקי, להציג לנו את הצעת חוק הפחתת הגירעון והגבלת ההוצאה התקציבית (תיקון מס' 13), התשע"ג–2013, לקריאה שנייה וקריאה שלישית. חברי הכנסת, קיימות הסתייגויות לחוק הזה. וסגני, חבר הכנסת יצחק וקנין, מתבקש להחליף אותי בניהול הישיבה. ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת הכספים): אדוני היושב-ראש, אדוני ראש הממשלה, שרים, חברי חברי הכנסת, חוק הפחתת הגירעון קבע שבשנת 2013 לא יעלה שיעור הגירעון הכולל על 3% מהתמ"ג, ובשנת התקציב 2014 הוא לא יעלה על שיעור של 2.75%. הצעת החוק שלנו באה לשנות, ולומר שבמקום 3% ב-2013 יבוא 4.65%, ובמקום 2.75% בשנת 2014 יבוא 3%. וכן, החוק בא לשנות את סעיף 6א ולאפשר לממשלה להגדיל את סכום ההוצאה הממשלתית בשיעור נוסף על השיעור האמור בסעיף, בתנאי שלא יעלה על 2.2% ביחס לסכום ההוצאה הממשלתית בשנת 2012. המשמעות של הגדלת הגירעון – והרי אף אחד מאתנו לא רוצה להגדיל את הגירעון, ואנחנו גם יודעים שהגדלת הגירעון במידה גדולה יכולה להביא להתמוטטות של הרבה מאוד דברים במשק, הכנסה לסחרור וכולי, אבל מצד שני, מאחר שקיבלנו בור גירעוני של כ-40 מיליארד שקל, וכדי לכסות אותו צריכים הרבה מאוד גזירות – רק כדי לסבר את האוזן, מבחינת המספרים, אז – התוצר של מדינת ישראל זה כטריליון ש"ח, 1% מהתוצר זה 10 מיליארד ש"ח, כך שבשנת 2013 - - יצחק כהן (ש"ס): אנחנו מדברים על הגירעון של 2012. ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת הכספים): דקה. - - בשנת 2013, אם רוצים להגדיל את הגירעון מ-3% ל-4.65%, הכוונה – להגדיל אותו בעוד 1.65% – המשמעות היא 16.5 מיליארד. ובשנת 2014 ההגדלה היא 0.25%, זה עוד 2.5 מיליארד, סך הכול 2013 ו-2014 זה 19 מיליארד שקל. עכשיו, יש בפני הממשלה שתי אפשרויות: אפשרות אחת, להביא את ה-19 מיליארד שקל על-ידי זה שמוסיפים עוד קיצוצים ועוד גזירות על הציבור. גם כך הגזירות שקיימות הן גדולות, ולכן, כדי לא להוסיף גזירות נוספות, מגדילים את אחוז הגירעון, שבסך הכול הוא מסתכם ב-19 מיליארד שקל. אני חושב שהצעה זו מקובלת על כל המפלגות. אני זוכר, אם אני לא טועה, שאפילו יושבת-ראש האופוזיציה, חברת הכנסת שלי יחימוביץ, כשהיא פנתה בזמנו לשר האוצר, היא אמרה לו, תגדיל יותר את הגירעון ופחות תוסיף גזירות על הציבור, ואכן, אם אני לא טועה, בוועדה, לאחר דיון מעמיק, נדמה לי שפה-אחד אושרה ההצעה הזאת, אם אני לא טועה. ושוב, אני מביא את זה לפני המליאה לאישור בקריאה שנייה ושלישית – את מה שהצבענו. תודה לך, אדוני היושב-ראש. היו"ר יצחק וקנין: תודה ליושב-ראש ועדת הכספים, ניסן סלומינסקי. רבותי, יש מסתייגים לחוק, כאמור. המסתייג הראשון, חבר הכנסת מוחמד ברכה. חנא סוייד – 20 דקות. אחריו דב חנין, אם לא יהיה, עפו אגבאריה. כל אחד, רבותי, מהמסתייגים – 20 דקות. קריאה: מי שלא נמצא מאבד את זכות הדובר. היו"ר יצחק וקנין: מי שלא נמצא ואני אקריא בשמו יאבד את זכותו. אני מבין שכבודו רוצה שאני אזדרז. קריאה: זה התקנון. כולנו רוצים. היו"ר יצחק וקנין: אדוני, אני בכל מקרה רושם לך 20 דקות. במידה שאתה תקצר, תבוא עליך ברכה. חנא סוייד (חד"ש): תודה. אדוני היושב-ראש, רבותי חברי הכנסת, הבסיס של ההסתייגויות שהגשנו להצעת החוק הוא הרצון שלנו והאמונה שלנו שדווקא התקופה הזאת איננה מתאימה להקטנת הגירעון. ההפך; אנחנו חושבים שבגלל המצב הכלכלי, בגלל יוקר המחיה, אנחנו חושבים שדווקא בתקופה הזאת צריך להגדיל את הגירעון יותר. ולכן אנחנו חושבים שהגדלת הגירעון ל-4.65, כאילו שמישהו באוצר, או מישהו שעובד בתנאי מעבדה, יכול לחזות באמת גירעון מטריליון שקל עד הדיוק של 4.65, כאשר בהתחלה דיברו על 4.9. דווקא, אנחנו חושבים שבתקופה הזאת בכלל זה הבל הבלים לדבר על הקטנת הגירעון. דווקא בתקופה הזאת צריך לשאוף לדברים אחרים, צריך להימנע ממדיניות של צנע, כי מדיניות של צנע דווקא בתקופה הזאת תחזור כבומרנג על המשק. ואני אסביר את הדברים שלי. אנחנו דווקא חושבים שצריך להגדיל את הגירעון, לא מכיוון שאנחנו אוהבים גירעון – כפי שאמרתי, מכיוון שאנחנו מתנגדים למדיניות צנע ולהשלכות של מדיניות צנע. אנחנו אכן מתנגדים להעלאת המע"מ, שהוא מס רגרסיבי שפוגע בעיקר בשכבות החלשות. אנחנו, דווקא בתקופה הזאת, חושבים שנכון יותר לדגול בהעלאת מסים פרוגרסיביים, שייקחו מהעשירים יותר וייקחו מהעניים פחות. ככה אפשר לאזן. כי אנחנו כאן לא מדברים רק על מספרים, אנחנו לא מדברים רק על אחוזים, אנחנו מדברים גם על המשמעויות החברתיות, משמעות הסבל שהמספרים האלה והאחוזים האלה בסופו של דבר גורמים, ובעיקר לשכבות החלשות במשק. ואני אומר שבלאו הכי באוצר מתלבטים עם המספרים האלה. אני חושב שבאוצר כבר איבדו את הצפון בעניינים האלה וסתם זורקים לנו מספרים. אני אומר שבאמת, מטריליון שקל להתחיל לדייק לעשירית האחוז זה לא דבר רציני. זו העמדת פנים כאילו שהאוצר שולט בעניינים, ואנחנו באמת ראינו כמה שהאוצר שולט בעניינים, בבור או בגירעון הגרנדיוזי שאנחנו קיבלנו בממשלה הקודמת. האוצר איבדו את הצפון, הם לא שולטים במספרים האלו ולכן אני גם לא מאמין שהם באמת יעמדו על 4.65. אני רק רוצה להגיד לחברי הכנסת שבעצם 4.65% מהתוצר גירעון זה אומר יותר מבערך 15% מהתקציב. בדרך כלל נוקטים באחוזים מהתמ"ג על מנת לציין גירעון, על מנת להקטין את האחוזים, אבל האמת היא שהממשלה הזו וקודמתה לא יכלו לחזות ולא יכלו לדייק בתקציב אלא במידה של 10% ו-15%, שזה כישלון טוטלי, כפי שאני אמרתי. אני אמרתי בראשית דברי שמדיניות צנע תחזור כמו בומרנג על המשק. למה? כי בעצם אנחנו מדברים על התכווצות. אם אתה מוציא פחות זה אומר התכווצות של המשק. אם המשק מתכווץ, כלומר הוא לא צומח. אם הוא לא צומח אז ההכנסות של הממשלה ממסים והכנסות אחרות קטנות, ואז יש גירעון ואז צריך פעם – זה מה שנקרא vicious circle. זה בעצם מעגל אימים שאי-אפשר לצאת ממנו בשום פנים ואופן. אני רוצה כאן להביא את הדוגמה של יפן. יפן היא המדינה עם הכלכלה השלישית בגודלה בעולם. ביפן, אחרי מפולת כלכלית בשנת 89', דגלו במדיניות של צנע. המדיניות הזו דרדרה את יפן עד עצם היום הזה, עד שבאה הממשלה לפני מספר חודשים ואמרה: מספיק עם מדיניות הצנע. מדיניות הצנע גרמה לכך שהצמיחה ביפן הייתה פחות מ-1%. בא ראש ממשלה חדש עכשיו ואמר: מספיק עם מדיניות הצנע. התחיל במדיניות של השקעות ושל הרחבה מוניטרית ואז כבר יש גידול בצמיחה עד 3.5%. ואני חושב שאנחנו צריכים ללמוד מהדוגמאות האלה שהן דוגמאות מתאימות איך אתה מטפל בכלכלה שנמצאת בבעיה. ולסיום דברי, אדוני היושב-ראש, אני רוצה לציין עוד פעם שאנחנו מדברים על גירעון, אנחנו מדברים על אחוזים, אנחנו מדברים על מיליארדים, על עשרות של מיליארדים. אני חושב שמעט מאוד אנשים יכולים להפנים, להבין, להעריך את העוצמה של המספרים האלה. אף אחד לא ידע 4.65 או 5 או 4.65, מה זה אומר לו בדיוק, אבל אנחנו רואים את ההשפעות החברתיות הקשות ביותר של המדיניות הממשלתית, מה שכבר נעשה ממנה ויושם עד עכשיו ומה שצפוי לנו בעתיד. אנחנו יודעים ממחקרים שכבר נעשו, מניתוחים שכבר נעשו להצעת התקציב, שבעצם עשרות אלפי אזרחים ייכנסו למעגל העוני כתוצאה מהמדיניות הזו, כתוצאה מהקיצוץ בקצבאות וכתוצאה מהעלאת מע"מ ומס חולים ומס על עקרות-בית. איזה המצאות יש כאן בממשלה הזו. לא מספיק שהם מעלים את המע"מ ומטילים מסים והם רוצים עוד להקטין את הגירעון. זו מדיניות קלוקלת. היא מדיניות לא בנויה טוב. היא לא בנויה נכון. המספרים לא מסתכמים. המספרים לא מסתכמים בצורה נכונה. ולכן, לנוכח ההשפעות החברתיות הקשות ביותר, במיוחד על השכבות החלשות, אני חושב שהממשלה צריכה להחליף דיסקט. אני חושב שהממשלה שמתכנסת ורוצה וכאילו שמחה להנהיג משטר ומדיניות וכלכלה של צנע היא צריכה להחליף דיסקט, להחליף ראש. ודווקא זו התקופה המתאימה ביותר ליישום המדיניות הכלכלית הקיינסיאנית, במובן שדווקא עכשיו צריך להרחיב, כי בהרחבה עכשיו אתה פותח לעצמך בעתיד אפשרות של הגדלת הצמיחה ואפשרות של הגדלת ההכנסות, ואז המשק יכול לעבוד בצורה נורמלית. ההכנסות יגדלו ואז אתה יכול גם לטפל בבעיות החברתיות שהמדיניות של הצנע הולכת לגרום לחברה. תודה. היו"ר יצחק וקנין: תודה לחבר הכנסת חנא סוייד. חמש דקות לחבר הכנסת מוחמד ברכה. אני מאפשר לו מכיוון שהוא לא ידע שמרכזים את כל ההסתייגויות ביחד. אני בכל זאת, למרות שאמרתי שמי שלא יהיה פה אני לא אאפשר לו, אני נותן לו חמש דקות להסתייג. מוחמד ברכה (חד"ש): אדוני היושב-ראש, אני מודה לך. כנסת נכבדה, יש פרדוקס מסוים בהצעת החוק של הממשלה. ההצעה שאנחנו אמורים לטפל בה היא הצעת חוק הפחתת הגירעון והגבלת וכו'. בהצעת החוק, אחר כך בדברי ההסבר, מוצע להעלות את תקרת הגירעון. בעצם, המגמות של אותה הממשלה בווריאציה קודמת היו להוריד את הגירעון ועכשיו אותה ממשלה, רק בשינוי כמה שחקנים תחת המטרייה של נתניהו ומדיניותו, מביאים לנו בעצם דברים הפוכים. אני אמרתי ואני אומר שוב, אדוני היושב-ראש, אני לא מתנגד עקרונית להעלאת תקרת הגירעון, אבל תישאר השאלה לאיזו תכלית. לאיזו תכלית מעלים את הגירעון הציבורי, הכללי והתקציבי? האם התכלית ראויה או לא ראויה? בעצם הממשלה מביאה את ההצעה הזו של העלאת הגירעון על מנת לטפל ולסתום חורים שהיא עצמה יצרה ועכשיו היא משתמשת באותה מדיניות שתוביל בהכרח לחורים חדשים. ואם היינו צריכים לנחש אתמול, היום אנחנו יודעים בוודאות, אחרי הדוח של בנק ישראל, שכבר ב-2015, שנת הבשורה על-פי קברניטי התקציב וקברניטי הממשלה – לא, לא תהיה בשורה ב-2015, אלא אנחנו נהיה צפויים למסים חדשים וגזירות חדשות ומטלות נוספות על הציבור. העלאת הגירעון באה במצב חירום כדי לייצר תשתית של מקומות עבודה – זה ראוי; כדי לטפל בחוליים של מערכת החינוך – זה ראוי; כדי לטפל במצב חירום במערכת הבריאות – זה ראוי. אבל כדי לממן את ההטבות שהממשלה נותנת להון הגדול ולטייקונים – כמובן שלא; כדי לממן המשך התנחלויות ופרויקט התנחלויות נפשע, פעמיים, גם הוא עושק את העם הפלסטיני וגם הוא גוזל תקציבים נחוצים מאוד מהעם בישראל – זה כמובן שלא; גירעון או העלאת גירעון לתכלית פסולה של מירוץ חימוש – כמובן שלא. לכן השאלה היא לא באופן מוחלט כן להעלאת יעד גירעון או נגד, אלא מה התכלית, והתכלית של הממשלה אינה ראויה, כי המדיניות שלה באופן בסיסי, גם במישור החברתי, גם במישור הכלכלי, גם במישור הפוליטי-המדיני מובילה להמשך ולהתעמקות המשברים בכל התחומים האלה. ואמרתי לפני שנייה. זאת אומרת, אני יכול להגיד מיליון פעם מעל הדוכן הזה שזה לא יפתור את הבעיות, זה יעמיק את החוליים וכו' וכו'. בא בנק ישראל ואמר את הדברים בצורה חד-משמעית. לכן אני חושב להטיל את הגזירה הנוספת הזו על הציבור שיסבול ממנה בעתיד על מנת כביכול לתמוך באותה מדיניות שממנה סובל הציבור כבר היום, אני חושב שזה דבר פסול לחלוטין, והרעיון של הממשלה, של העלאת הגירעון למטרות הפוליטיות והכלכליות של הממשלה הוא לא במקומו, ולכן אנחנו נתנגד להצעת החוק באופן כללי. אנחנו הגשנו הסתייגויות, אבל לצד ההסתייגויות אנחנו נצביע ואנחנו קוראים לכל חברי הכנסת להצביע נגד הצעת החוק הזו. תודה רבה, אדוני. היו"ר יצחק וקנין: תודה לחבר הכנסת מוחמד ברכה. יעלה חבר הכנסת דב חנין. גם לך, חבר הכנסת דב חנין, 20 דקות. ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו): אם אתה צודק - - - היו"ר יצחק וקנין: בינתיים - - - ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו): - - - תצביע - - - המצב של המסכנים יהיה עוד הרבה יותר קשה. מוחמד ברכה (חד"ש): כל מה שאנחנו מטפלים בו יצרה אותו הממשלה הזאת. רק יש עתיד עכשיו בפנים וש"ס בחוץ, אבל הראש עדיין אותו ראש - - - ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו): אם לא יעלו את הגירעון, אולי הדברים שאתה אומר, יצטרכו להפסיק בהם. הדא הוא כלכלה, זה לא - - - מוחמד ברכה (חד"ש): - - - היו"ר יצחק וקנין: אדוני, רשות הדיבור שלך. דב חנין (חד"ש): תודה רבה, אדוני היושב-ראש - - ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו): הממשלה קובעת את - - - מוחמד ברכה (חד"ש): לא בכל מקרה. ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו): אבל הממשלה צריכה - - - מוחמד ברכה (חד"ש): לא בכל מקרה. ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו): לא תעלה את הגירעון, יהיה הרבה יותר טוב. מוחמד ברכה (חד"ש): אבל להעלות את הגירעון כדי לתמוך בדנקנר אני לא רוצה. ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו): יתמכו בו או לא יתמכו בו, כך או כך. דב חנין (חד"ש): - - תודה רבה, אדוני היושב-ראש, אדוני השר, רבותי השרים, עמיתי חברי הכנסת, הדיון הוא הזדמנות לבירור קצת יותר מעמיק ורציני של דברים שמוצגים בפנינו כאמיתות מוחלטות של כביכול מדע הכלכלה. אני חושב שזו הזדמנות מצוינת, כי יושבים פה גם חברי כנסת חדשים, והם לא זוכרים מה הממשלה הקודמת סיפרה לנו. אדוני היושב-ראש, אתה בוודאי זוכר היטב, בוועדת הכספים, איך באו והסבירו לנו שיעד הגירעון זה הדבר הקדוש ביותר. היו"ר יצחק וקנין: הקדוש ביותר. דב חנין (חד"ש): הקדוש ביותר. עשרת הדיברות זה במקום השני. קודם כול יעד הגירעון. בשביל יעד הגירעון אנחנו נפגע באלמנה ובדל, ונקצץ בבשר החי, כי חס וחלילה, אם נפגע ביעד הגירעון המשקיעים בעולם, חברות דירוג האשראי, לא ימשיכו לתת את אמונם בממשלת ישראל. התוצאה תהיה משבר, הכול ייפול, הכול יקרוס על ראשנו. אז באו ושכנעו אותנו, והסבירו לנו ש-מה לא צריך לעשות, ואיזה מחירים חברתיים לא צריך לשלם, והכול כדי שיעד הגירעון הקדוש יישאר במקומו, שם, בין ספרי הקודש – לא בין ספרי; מעל ספרי הקודש, במקום יותר מכובד מספרי הקודש. ליד יעד הגירעון, במקום המכובד הזה, של ספרי הקודש, גם הציבו את כלל ההוצאה. הכלל שאומר איך ובאיזו מידה הממשלה יכולה להגדיל את הוצאותיה. גם זה קיבל מעמד של קדושה. גם זה – אף-על-פי שזו המצאה ישראלית, דרך אגב. כלל ההוצאה זו המצאה ישראלית, זה לא קיים בעולם, אבל אתה יודע, מציון תצא תורה, בוודאי בעניינים הכלכליים, אז אצלנו המציאו את כלל ההוצאה, שאומר באיזו מידה הממשלה יכולה להעלות את הוצאותיה. והסבירו גם לנו שחשוב לשמור על כלל ההוצאה, ואסור לחרוג מכלל ההוצאה, והמספרים שיש בכלל ההוצאה מבטאים אמת מאוד עמוקה ומאוד חודרת, שאם אנחנו נחרוג מכלל ההוצאה, אנחנו נשבש את כל מערכות הכלכלה שלנו, נכון? חבר הכנסת ריבלין, אני זוכר, זה היה אתך אדוני, בוועדת - - - ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו): עד היום אני חושב כך. דב חנין (חד"ש): מאה אחוז. בסדר גמור. ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו): אבל אני יחד אתך, שצריך לדאוג לחסרי הישע. דב חנין (חד"ש): מאה אחוז. אני אומר - - ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו): חסרי הישע, צריך לדאוג להם. דב חנין (חד"ש): - - אותם אלה - - ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו): אתך ועם יצחק וקנין. דב חנין (חד"ש): - - אותם אלה שבאו והסבירו לנו כמה תקרת הגירעון – כמה יעד הגירעון הוא מקודש, וכמה כלל ההוצאה הוא דבר שאי-אפשר לגעת בו, היום באים אלינו עם איזושהי הצעת חוק שחוץ מסיעת חד"ש, אני חושב, אף אחד אפילו לא באמת לוקח אותה יותר מדי ברצינות, ככה נדמה לי, ומשנים גם את תקרת ההוצאה, כלל ההוצאה, וגם את תקרת הגירעון, יעד הגירעון, הכול משתנה. כל הדברים שהיו בין ספרי הקודש, עכשיו הם הופכים לא רק לחול, אלא בכלל אפשר לבטל אותם, ואפשר לבטל אותם אפילו בדיון כזה, שאת רוב חברי הכנסת הוא לא כל כך מעניין. מה הלקח מזה, עמיתי חברי הכנסת? הלקח מזה – אני אומר את זה לא רק לחברי הכנסת, אלא לציבור שמקשיב לנו בבית – להקשיב בחשדנות ובאי-אמון לכל הסיפורים שמספרים לנו על כללי כלכלה מקודשים; כללי כלכלה הם לא מקודשים. כללי כלכלה הם פוליטיים. הם החלטות פוליטיות. הם סדרי עדיפויות פוליטיים. וכמו שסדר העדיפות הפוליטי היה קודם אחד, היום סדר העדיפות הפוליטי קצת השתנה, ולכן פתאום אפשר להגדיל את הגירעון ולשנות את כלל ההוצאה, ודיבר על זה קודם, לפני, חברי, חבר הכנסת ברכה, לטובת מה רוצים להגדיל את הגירעון, ולטובת מה רוצים לשנות את המנגנונים של כלל ההוצאה. אנחנו, עמיתי חברי הכנסת, לא מתנגדים באופן עקרוני להגדלת גירעון. השאלה היא גירעון לטובת מה? השאלה היא הוצאות ממשלתיות גדולות יותר על מה? האם זה הוצאות ממשלתיות גדולות יותר כדי לפתור את בעיית העוני, כדי לטפל במצוקה של היישובים הערביים, כדי ליצור מערכות טובות של תחבורה ציבורית, כדי לשקם את מערכת הבריאות הציבורית שבמדינת ישראל התדרדרה והיא נמצאת בסכנת קריסה – אם על זה הוצאה ממשלתית גדולה יותר נדרשת, אנחנו כמובן תומכים. אבל אם ההוצאה הממשלתית הנדרשת היא כדי לממן התנחלויות; אם ההוצאה הממשלתית הנדרשת היא כדי לתת עוד הטבות מס ועוד הקלות מס לטייקונים שונים ומשונים, אז לזה אנחנו מתנגדים. השאלה היא: ההוצאה הממשלתית, קודם כול, על מה? איזו הוצאה ממשלתית? לטובת מה הוצאה ממשלתית, ולרעת מי הוצאה ממשלתית? אני רוצה לומר בהקשר הזה דבר נוסף. אנחנו לא מתנגדים לגירעון באופן עקרוני, אבל אנחנו גם לא מקדשים את הגירעון. ופה יש לנו ויכוח עם כמה מחברינו, שדווקא נמצאים בספסלי האופוזיציה. אנחנו חושבים שלמדיניות כלכלית גירעונית יש חסרונות. ומהו החיסרון הגדול של מדיניות כלכלית גירעונית? כאשר ממשלה נכנסת לגירעון, בשלב מסוים היא מוציאה את הגרזן. ומדיניות כלכלית גירעונית – אפשר להראות את זה בניתוחים היסטוריים – מדיניות כלכלית גירעונית תמיד מובילה בהמשך לפגיעה בחוליה הכי חלשה, שהיא השירותים החברתיים והמערכות החברתיות. לכן אני אומר, אנחנו לא מתנגדים עקרונית לגירעון, אבל אנחנו גם לא מתלהבים מגירעון. אנחנו תומכים במדיניות שתאזן את התקציב ככל האפשר. כי אם אנחנו הולכים לגירעון, התוצאה בסופו של דבר של מהלכים גירעוניים, מי שישלם אותה זה התקציבים החברתיים, השירותים החברתיים, העניים, המוחלשים בחברה, וכדומה. וכאן אני מגיע, עמיתי חברי הכנסת, לנתון או לתופעה שהיא תופעה קבועה, והיא בולטת וקיימת, והיא רלוונטית לא רק לגבי החברה הישראלית ולגבי תקציב המדינה שלנו, אלא למה שקורה היום בהרבה מאוד מדינות קפיטליסטיות מערביות. אנחנו היום עדים לזה שלא רק בישראל, אלא גם בארצות מערב אירופה ובארצות אחרות, ההון מוביל את הממשלה למדיניות של צנע, למדיניות של קיצוצים תקציביים גדולים, והכול תחת הכותרת סכנת המשבר הכלכלי. סכנת המשבר הכלכלי היא מכשיר כדי להכות את החברה במה שנקרא – נכתב על זה ספר מרתק, ואני ממליץ לכם, עמיתי חברי הכנסת, לקרוא אותו – "דוקטרינת ההלם". "דוקטרינת ההלם" זו השיטה שבה ממשלה כאילו יוצרת איזושהי תחושה של מצב חירום, ומכה בהישגים החברתיים, בהישגים של העובדים, במנגנוניים החברתיים, במנגנוני השירותים החברתיים, בתואנה שזו האופציה היחידה כי אנחנו במשבר נורא ואיום, ולכן צריך לקצץ, צריך להטיל צנע, צריך לחתוך בבשר החי, צריך לפגוע בשירותים חברתיים, במנגנוני הגנה חברתיים, וכדומה. עמיתי חברי הכנסת, דוקטרינת ההלם הזאת היא תכונה קבועה של הקפיטליזם המאוחר. זה לא משהו שמאפיין רק את המשק הישראלי. זה לא משהו שקורה רק בישראל. זה קורה גם במקומות אחרים, כאסטרטגיה של פעולה נגד ההישגים החברתיים, נגד המנגנונים החברתיים שבני האדם, שהאנשים, שהעובדים, הצליחו להשיג אותם לאורך השנים. והשאלה הגדולה שאנחנו צריכים לשאול היא למה? למה דוקטרינת ההלם הפכה לצורת תגובה קבועה של המערכת הקפיטליסטית נגד הלחצים העממיים, נגד הדרישות העממיות ונגד ההישגים של החברה במאבקים ליותר צדק, ליותר שוויון, וליותר הגינות בחברה? כדי להבין את התשובה על השאלה הזאת אנחנו צריכים לחזור לשנות ה-90, לתיאורטיקן החשוב ביותר של הקפיטליזם הימני הקיצוני – אני מבין שגם ראש הממשלה שלנו, נתניהו, מאוד אוהב אותו – אני מתכוון כמובן לסמואל הנטינגטון האמריקני, מי שכתב וידוע אצלנו יותר כמי שכתב את החיבור על מלחמת הציביליזציות, אבל אני לא מתכוון לדבר על התנגשות הציביליזציות, אני מדבר על מאמר שהוא כתב כמה שנים קודם לכן, ובו הוא ניתח את המגבלות שיש בחברות המערביות הקפיטליסטיות לניהול הכלכלה ולניהול החברה. וכותב הנטינגטון כך – ותשימו לב, כי לדברים האלה יש הרבה השלכות, ואת מה שהנטינגטון כותב באנגלית – אני חייב להגיד, אנגלית טובה – מתרגמים אצלנו לפעמים לעברית – בדרך כלל לעברית קלוקלת, אבל הטקסטים של הנטינגטון תמיד מהדהדים אצלנו בסופו של דבר באיחור של כמה שנים. הנטינגטון אומר: הבעיה העיקרית בחברות המערביות היא הבעיה של עודף ההשתתפות הדמוקרטית; עודף ההשתתפות הדמוקרטית – אנשים יותר מדי מעורבים, לכל אחד יש מה להגיד; גברת כהן מחדרה, יש לה מה להגיד; אדון בוזגלו משדרות, וגברת רבינוביץ מתל-אביב, וגברת פטמה מאום-אל-פחם, לכולם יש מה להגיד, וזה מפריע למערכת לעבוד, זה מפריע למערכת להתנהל. אתם יודעים, הכתיבה הזאת של הנטינגטון מזכירה את הספר של אנטוני קרוסלנד. ב-1956 הוא כתב ספר שנקרא ""The Future of Socialism, וקרוסלנד כתב שבמדינה דמוקרטית שבה יש הצבעה חופשית – לכל אחד יש זכות להצביע – לא ייתכן, פשוט לא ייתכן שזה יקרה, שאנשים יוותרו על מדינת הרווחה, כי הם כבר השיגו את זה. ואז מי שיבוא וידרוש מהם לוותר על הישגים של מדינת הרווחה, אנשים יגידו: מה פתאום? ויצביעו נגד. לכן קרוסלנד טען ב-1956 שאנשים שיש להם כבר הישגים של רווחה, הישגים של מדינה דמוקרטית, לעולם לא יסכימו לוותר על ההישגים האלה ולא יסכימו לסגת אחורה מההישגים שהם השיגו. הנטינגטון בעצם, מהזווית שלו – אנטוני קרוסלנד היה סוציאל-דמוקרט, ממנהיגי מפלגת הלייבור באנגליה, הנטינגטון הוא קונסרבטיבי שמרן, רפובליקני אמריקני – אבל הנטינגטון שכותב בשנות ה-90 בעצם מקבל את המסקנה התיאורטית הזאת, של קרוסלנד, ואומר: כן, זו הבעיה. מה שקרוסלנד טען שזה היתרון הגדול של הדמוקרטיה, שבעצם הופכת את מדינת הרווחה לנתון קבוע, הנטינגטון מציג כבעיה. והוא אומר: את הבעיה הזאת אנחנו יכולים לפתור וצריכים לפתור רק בדרך – וזה מה שהוא כותב – של הפחתת ההשתתפות. אנחנו צריכים להפחית את ההשתתפות הדמוקרטית של אנשים. למה ההשתתפות הדמוקרטית של אנשים היא בעייתית? כאן הוא מגיע למושג המפתח שלו, שמאז תורגם גם לעברית ומדברים עליו גם בכנסת מדי פעם – זה המושג, כמובן, של המשילות. ההשתתפות הדמוקרטית פוגעת במשילות, ביכולת של השלטון למשול, לעשות את מה שהוא רוצה ולעשות את מה שהוא חושב שראוי ונכון לעשות. אז הנטינגטון מציע בעצם, כדי לחזק את המשילות, כדי לחזק את היכולת של המערכת הקפיטליסטית לקבל את ההחלטות שנראות לו ולה החלטות נכונות, להפחית את ההשתתפות הדמוקרטית, לעודד אנשים שלא להשתתף במערכת הדמוקרטית. רק אם אנחנו נגרום לזה שאנשים לא ישתתפו במערכת הדמוקרטית יהיה אפשר לנהל את המערכת הזאת, כי ככל שהם משתתפים יותר, ככל שהם מביעים את דעתם יותר, ככל שהם רוצים להשפיע יותר, הם בסופו של דבר מקלקלים לנו את המערכת. אז – עמיתי חברי הכנסת, אני, כפי שאתם יודעים, לא משתייך למחנה האידיאולוגי של הנטינגטון, אני שייך לאגף ההפוך לגמרי של החשיבה הרעיונית והפוליטית,. אבל אני חושב שהנטינגטון כן שם את האצבע על הנקודה הנכונה של הסתירה המרכזית של המאה ה-21; במאה ה-21 הסתירה המרכזית היא בין קפיטליזם לבין דמוקרטיה. השופט ברנדס כתב פעם שאנחנו יכולים להיות במצב שבו יש בידי מעט אנשים הרבה מאוד כסף, ואנחנו גם יכולים להיות במצב שבו תהיה לנו דמוקרטיה פוליטית, אבל אנחנו לא יכולים להיות במצב שיהיו לנו שני הדברים יחד. שני הדברים יחד לא יכולים להיות. לא יכולים להתקיים. גם דמוקרטיה פוליטית וגם ריכוז של הרבה כסף בידיים מעטות. זה ביטוי של אותה הסתירה – או דמוקרטיה או קפיטליזם, זו המציאות שבה אנחנו נמצאים. קפיטליזם לא יוכל לחיות לאורך זמן עם עודף ההשתתפות הדמוקרטי הזה שאנחנו רואים היום בעולם בכל מקום. אנחנו רואים אותו לא רק בארצות המערב, אנחנו רואים אותו לא רק במחאה החברתית העצומה שהייתה בישראל, אנחנו רואים אותו בארצות-הברית ב- Occupy Wall Street, אנחנו רואים אותו בארצות אירופה, במדריד וביוון, ובהפגנות של מאות אלפים אנשים, במיוחד צעירים, שלא מוותרים על הזכות שלהם ועל היכולת שלהם להביע את דעתם, להתנגד, להציע משהו אחר, להילחם על הזכויות שלהם, על החיים שלהם, על העתיד שלהם. ובזה שהם מביעים את הדעות האלה, ובזה שהם נלחמים על הזכויות שלהם, ועל המקום שלהם, ועל המעמד שלהם, הם נמצאים באופן אובייקטיבי, באופן אמיתי, בהתנגשות עם המערכת הקפיטליסטית. אז דוקטרינת ההלם, אמרתי, היא תכונה קבועה של המערכת הזאת, של המערכת הקפיטליסטית הזאת, והיא תכונה שמבטאת את חוסר היכולת של המערכת הזאת להתמודד בהתמודדות הדמוקרטית הרגילה; בהתמודדות הדמוקרטית הרגילה הם מפסידים, ודאי, כי אנשים לא מוכנים לוותר על זכויות, לא מוכנים לוותר על המעמד, לא מוכנים לוותר על השירותים החברתיים. אז הדרך היחידה היא לכפות עליהם מצב מלחמה, מצב מצור, דוקטרינת הלם, פתרונות משבר. וכשדוקטרינת ההלם הזאת מופעלת – דרך אגב, היא הופעלה בצורה הכי אפקטיבית והכי דרמטית בארצות מזרח אירופה בשנות ה-90, והמחיר החברתי שנגרם שם היה קטסטרופלי וחורבן מלא - - - קריאה: - - - היו"ר יצחק וקנין: אני מקשיב טוב. תאמין לי שאני מקשיב. רק מה, אני עוד מעט נרדם. דב חנין (חד"ש): אוקיי. בכל מקרה, בארצות מזרח אירופה המחירים החברתיים של הדברים האלה היו איומים ונוראים. זה הופעל בארצות מזרח אירופה, וזה הופעל בדרום אמריקה, מתוך ניסיון לעשות אפריקניזציה של דרום אמריקה, ועכשיו מנסים לעשות דרום אמריקניזציה של אירופה, ולהוריד את כולם לסטנדרטים של אין הסדרי רווחה, אין שירותים חברתיים ואין הגנות חברתיות. זו דוקטרינת ההלם. אצלנו, כמו במצבים אחרים, גם מעתיקים מארצות-הברית את הטקסטים, אבל גם מיישמים אותם בצורה הכי קיצונית, הכי פוגענית והכי ברוטלית, ואנחנו יכולים לראות את זה גם בהצעת התקציב. מי הולך לשלם את המחיר? אומר לנו הדוח של המוסד לביטוח לאומי: העוני התרחב; העוני התרחב בצורה משמעותית, אפשר לראות את זה מהנתונים; השירותים החברתיים יתקצצו בצורה ניכרת וייפגעו בצורה ניכרת. כל אותם דברים שאנחנו מזהירים מפניהם, אותן מערכות שהולכות ונשחקות – מערכת הבריאות הציבורית, החינוך הציבורי, התחבורה הציבורית – כל המערכות האלה שלאורך שנים נשחקות ונפגעות בחברה הישראלית, ונשארות במצב נמוך, מופחת, חסר וחלקי, כל המערכות האלה תיפגענה עוד יותר. וכמובן, מי שייפגע מזה יהיו העניים, אבל לא רק העניים, גם שכבות הביניים. הרוב הגדול של החברה הולך להיפגע. אבל יהיו גם כאלה שירוויחו, כי דוקטרינת ההלם היא לא מהלך שבו כולם מפסידים. יש רבים שמפסידים, ויש מעטים שמרוויחים, ואת זה אנחנו גם יכולים לראות כשאנחנו מנתחים מקרים אחרים של שימוש בדוקטרינת ההלם; דוקטרינת ההלם היא אסטרטגיה של חלוקה מחדש של העושר החברתי. העשירים, הטייקונים, בעלי ההון – הם יצאו מהטיפול בהלם במצב הרבה יותר טוב. מי שיצא במצב הרבה פחות טוב זה החברה, העניים בחברה, שכבות הביניים – העם. זו מלחמה שהממשלה הזאת, עמיתיי חברי הכנסת, מנהלת נגד העם, בסופו של דבר. וכשהממשלה נלחמת נגד העם, יבוא היום, במוקדם או במאוחר - - היו"ר יצחק וקנין: חבר הכנסת דב חנין, תשאיר לנו דקה על המסך. דב חנין (חד"ש): כן, אני מגיע לסיום, אדוני היושב-ראש, אני מגיע כבר למסקנה של הניתוח שלי. - - כשהממשלה נלחמת נגד העם – כמו שכתב קרוסלנד, וכמו שכתב הנטינגטון, אבל בניגוד לכיוון הערכי שלו – כשהממשלה נלחמת נגד העם, בסופו של דבר העם ישיב ממשלה, והעם יסלק את הממשלה הזאת, והעם ייפטר מהמדיניות הנוראה הזאת, שהממשלה הזאת מקדמת, כמו ממשלות טורבו קפיטליסטיות בארצות אחרות בעולם. תודה רבה. היו"ר יצחק וקנין: תודה לחבר הכנסת דב חנין על ההרצאה המאלפת. חבר הכנסת עפו אגבריה – איננו. אם כן, רבותי, אני עובר לרשות דיבור. ראשונת הדוברים – תמר זנדברג, ואחריה – חברת הכנסת זהבה גלאון. חמש דקות לרשותך. חמש דקות ו-16 שניות שנשארו מדב חנין. תמר זנדברג (מרצ): תודה רבה. אדוני היושב-ראש, חברות וחברים, הגירעון, באמת כמו שאמרו כאן דוברים לפני מהאופוזיציה, הרי אפשר היה לצפות שאנחנו, חברות וחברי האופוזיציה, נתמוך בהגדלת הגירעון, שהרי כל הזמן אמרו לנו שהגירעון זה לא כמו שאנחנו חושבים ושאנחנו טוענים, אלא – מה אמרו לנו כל הזמן? וזה אני זוכרת, חבר הכנסת דב חנין, מהקדנציה הקודמת, אפילו שלא הייתי חברת כנסת, אבל עדיין, מה אמרה לנו הממשלה? תקציב המדינה הוא כמו התקציב הביתי. אי-אפשר להיכנס לחובות. אסור, זה אוברדרפט, משלמים על זה ריבית. אנחנו חייבים למדינות אחרות, זה לא טוב. זה ממש כמו התקציב הביתי. כמו שיש לנו 1, 2, 3, 4, 5 שקלים ו-1, 2, 3, 4, 5 מוצרים לקנות – אי-אפשר שזה יעלה על זה, והגירעון זה ההפרש בין השניים ולכן אי- אפשר להיכנס לגירעון. ואנחנו כל הזמן אמרנו וטענו שזה לא נכון. ניהול תקציב במדינה הוא אינו כמו ניהול תקציב הבית, המשפחה. מדוע? מכיוון שהגירעון יכול גם להוות מקור תקציבי. הגירעון הוא סעיף, הוא כמו סעיף בתקציב שאפשר להשתמש בו, זה סוג של הוצאה ציבורית שאפשר להשתמש בה בשביל לתת שירותים. מאיר שטרית (התנועה): - - - סגן שר האוצר מיקי לוי: אין דבר כזה יש מאין. תמר זנדברג (מרצ): לא. אין דבר כזה יש מאין. אבל יש דבר כזה - - - קריאה: - - - תמר זנדברג (מרצ): נכון. אבל יש דבר כזה גירעון, שהוא מנוהל היטב והכסף הוא כסף ציבורי שמשמש להוצאה ציבורית. וזה בעצם מוקד, ודיברנו על זה רק לפני כמה שבועות – זה בעצם הדבר שעומד במוקד המחלוקת בין השמאל הכלכלי לימין הכלכלי. הימין הכלכלי אומר: אי-אפשר להיכנס לגירעון מכיוון שיש תפיסה אידיאולוגית מאחורי הדברים שאומרת – אנחנו לא תומכים בהוצאה ציבורית, אנחנו רוצים לצמצם כמה שיותר את ההוצאה הציבורית ולתת לאזרחים ולאזרחיות להסתדר בכוחות עצמם, למעט אותם מתי מעט, מספר קטן של עניים ועניות שהחברה יכולה להרשות לעצמה ולדאוג להם באמצעות רשת ביטחון. ואילו השמאל החברתי טוען בדיוק להפך. הוא טוען שההוצאה הציבורית זה דבר חיובי, זה דבר שמגדיל את הפריון, משרת את האזרחים והאזרחיות, ולכן צריכים דווקא להגדיל את ההוצאה הציבורית, גם במחיר הגדלת הגירעון, אם הכסף הזה משמש לשירותים ציבוריים. עכשיו באה הממשלה הקודמת - - - סגן שר האוצר מיקי לוי: - - - קריאות: - - - תמר זנדברג (מרצ): אני צריכה להגיד לכם? אתם מביאים לנו מספר. יש פה איזה בלבול. סגן שר האוצר מיקי לוי: - - - תמר זנדברג (מרצ): אבל אדוני סגן שר האוצר, אם זיכרוני אינו מטעה אותי, אני עכשיו מדברת בהסתייגות להצעת חוק הגירעון שאתם הבאתם. אתם הבאתם לנו מספר. סגן שר האוצר מיקי לוי: - - - הגדלת הגירעון. מדברייך אני מבין שאתם רוצים ל - - - אותו. תמר זנדברג (מרצ): אני אומרת שבאופן עקרוני, בתפיסת עולמי הכלכלית – רגע, אני אסביר את דברי. אני טוענת, לתפיסת עולמי הכלכלית ותפיסת תנועתי, הגירעון הוא מקור תקציבי שצריך להשתמש בו בשביל הוצאה ציבורית, בשביל שירותים ציבוריים וחברתיים. תפיסת עולמכם, דרך אגב, אומרת אחרת, כמו שתיארתי עד עכשיו. עכשיו, באה הממשלה הקודמת, שאתם עכשיו מנסים, לדבריכם, לא לדברי, לסגור את הגירעון שהיא יצרה, והנה לפנינו דבר שבאמת, אפשר להגדיר אותו, הוא חותר תחת כל התפיסות הכלכליות – נס כלכלי הפוך. כי הממשלה הזאת הצליחה, באיזשהו אורח פלא בלתי מוסבר, גם לצמצם את השירותים החברתיים וגם להגדיל את הגירעון. זאת אומרת, היינו מצפים - - חנא סוייד (חד"ש): וגם להעלות מסים. תמר זנדברג (מרצ): - - או שהגירעון יגדל אבל אנחנו נראה איזושהי רווחה כלכלית וחברתית לאזרחים, בגלל שירות ציבורי. מאיר שטרית (התנועה): - - - כסף, הדברים - - - תמר זנדברג (מרצ): או הפוך, או שאנחנו נראה ריסון תקציבי, אבל אנחנו נראה הקטנה של הגירעון. והנה – גם וגם. זה כאילו הרע מכל העולמות, מכל השיטות הכלכליות. ועכשיו אתם באים אלינו ואתם אומרים – לא חס וחלילה המרנו את דתנו כפי שדת הסוציאליזם או אפילו הקומוניזם, כפי שתיאר לפני הדובר הקודם, לא שפתאום הבנו מה תפקיד הגירעון, ואנחנו נכנסנו עכשיו לתוכנית ארוכת טווח שתגיד – מצאנו מקורות תקציביים שבאמצעותם נגדיל את הדיור הציבורי ואת שירותי הרווחה והבריאות, ונוסיף שעות בחינוך. לא. מצאתם איזשהו בור תקציבי קצר מועד, והחלטתם מה היא הדרך החשבונאית, האד-הוקית, שתסתדר טוב בספרים לתקן אותו, רק על מנת שתוכלו להמשיך במדיניות הכלכלית שלכם כאילו דבר לא אירע. סגן שר האוצר מיקי לוי: - - - תמר זנדברג (מרצ): ואנחנו אומרים: זו אינה תפיסת עולמנו, זו אינה המדיניות שאנחנו מציעות ומציעים, ולכן אנחנו נתנגד להצעת החוק הזו. תודה רבה. היו"ר יצחק וקנין: תודה לחברת הכנסת תמר זנדברג. תעלה חברת הכנסת זהבה גלאון, ואחריה – חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה. במידה שהוא לא יהיה, תעלה חברת הכנסת חנין זועבי. חנא סוייד (חד"ש): זה לא יפה להגיד "שטויות". זהבה גלאון (מרצ): מי אמר את זה? היו"ר יצחק וקנין: בוא נגיד שזה לא התבטאות פרלמנטרית. חמש דקות לרשותך. זהבה גלאון (מרצ): מי אמר את זה, חבר הכנסת סוייד, סגן השר? חנא סוייד (חד"ש): מהספסלים האלה. זהבה גלאון (מרצ): אבל מי? קריאה: מה נאמר? מאיר שטרית (התנועה): אל תלשין, אל תלשין. היו"ר יצחק וקנין: חבל על הזמן, רבותי. חברת הכנסת זהבה גלאון. זהבה גלאון (מרצ): תמי, מי אמר את זה? חנא סוייד (חד"ש): - - - מגנה את זה בתוקף. תמר זנדברג (מרצ): לא נורא, יש להם גירעון גדול לסגור, בעיה שלהם - - - מוחמד ברכה (חד"ש): מי שאומר "שטויות" על הדברים האלה, מגלה חוסר הבנה בסיסי. חנא סוייד (חד"ש): - - - היו"ר יצחק וקנין: תודה, רבותי. תאפשרו לדוברת להתחיל את הנאום. זהבה גלאון (מרצ): אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת. אני פונה לחבר הכנסת סוייד. אני פונה אליך, אדוני, חבר הכנסת סוייד, אני עומדת על הדוכן. אני אשמח להתייחס. חנא סוייד (חד"ש): אני לא מודיע של מישהו, אבל - - - זהבה גלאון (מרצ): אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, משום מה יש לי יסוד סביר להניח שאני יכולה להעריך מי אמר "שטויות". חנא סוייד (חד"ש): תעזבי את זה. זהבה גלאון (מרצ): לא, אני לא עוזבת את זה כי האמירה הזו, השטותית הזו, האווילית הזו, סליחה – הדבילית הזאת, משקפת - - סגן שר האוצר מיקי לוי: - - - זהבה גלאון (מרצ): - - משקפת, חברי חברי הכנסת - - סגן שר האוצר מיקי לוי: - - - זהבה גלאון (מרצ): - - - הא-הא. הוי, גדול. זה על ראש הגנב בוער הכובע, מה, נקבתי בשמו של מישהו ספציפי, אדוני חבר הכנסת רוזנטל? קריאות: - - - זהבה גלאון (מרצ): אדוני היושב-ראש, זה במסגרת השטויות הפרלמנטריות. זה במנעד הזה שבין השטויות לדביליות. חברי חברי הכנסת זה לא מקרה שזאת היתה ההתבטאות של סגן שר האוצר. כל מי שמותח ביקורת על מדיניות התקציב או על המדיניות החברתית-כלכלית של הממשלה הזו, חוטף. ומה מציעה הממשלה הזאת? איזה תקציב מציעה הממשלה הזאת? אנחנו מדברים כאן על יעד הגירעון, אבל הרבה לפני זה – על מה אנחנו מדברים? על תקציב שיובא מחר כתקציב פחדני, תקציב של פחדנים שגם מתעלל במעמד הביניים וגם בקבוצות המוחלשות וגם מבטיח גירעון עצום בעתיד. חברי חברי הכנסת, התקציב שמוגש כאן, הייתי אומרת – מתעלל בכולם. הוא מתעלל בעניים, הוא מתעלל במי שכרגע אין לו, שהולכים לקצץ לו עוד יותר. מה הם מנועי הצמיחה של התקציב הזה, אתם יודעים? קיצוץ בצהרונים, פגיעה באימהות עובדות, סגירה של מעונות-יום. במי רוצים לפגוע, במשפחות צעירות וילדים? במי הולכים לפגוע? מה משדרים להורים הצעירים האלה ולילדים? מה אומרים להם? מה אומרים להם, אתם יכולים להישאר בארץ? מעלים את המע"מ, מרחיבים את תשלומי ההורים, וכל הקיצוץ שצפוי גם במערכת החינוך, גם ככה כבר משפחות צעירות מתקשות לסגור את החודש. חברי חברי הכנסת, בשביל תקציב אמיץ, ואם רוצים להגדיל את יעד הגירעון, צריך אומץ. איך אני יודעת שצריך אומץ? כי התקציב הזה, שבטח מחר סגן השר יעלה להגן עליו, בטח השר ישלח אותו, מצריך להתעמת ולהתמודד עם כמה ממסדים שלא מכירים את המילה "לא", למשל הממסד הביטחוני; אמרו: יקצצו 4 מיליארד, קיצצו 3 מיליארד, אחר כך אמרו: זה יהיה מהרזרבות, אז עושים קיצוץ flat בכל משרדי הממשלה. יש למישהו אומץ, במשרד האוצר, להתמודד עם מערכת הביטחון שעכשיו רק ראינו את ההוצאות שלה, שכל שנה – כל שנה התקציב שמאושר גדל בכמה מיליארדים יותר ממה שהוקצב להם בהתחלה? אז – אין אומץ להתמודד עם הממסד הביטחוני. אין אומץ גם להתמודד עם אותם בעלי הון, שמקבלים פטורים מופקרים, עם אותם אלה שמחזיקים ברווחים הכלואים, עם מפעל ההתנחלויות אין אומץ להתמודד. אז מה אתם? חכמים על חלשים, גיבורים על חלשים, מקצצים במקומות שהכי קל לקצץ, זה תקציב? אז אחר כך באים אלינו שנתמוך בהעלאת יעד הגירעון. אני חושבת שבנסיבות אחרות מרצ הייתה תומכת בהגדלת יעד הגירעון, אבל כשאנחנו רואים איזה תקציב מובא לכאן, איזה תקציב פחדני, איזה תקציב שלא עומד מול כל אותם בעלי לחץ, קבוצות לחץ – גם – מה הדבר המדהים? כל פעם אנחנו רואים איך שר האוצר משנה את דעתו כל יומיים. מוציא עיזים, מכניסים אותן, אני כבר לא יודעת, אני כבר לא עוקבת אחרי כל העיזים שיוצאים ונכנסים. חברי חברי הכנסת, אז אני מציעה שבמקום בפעם הבאה שיאמרו על דברים שאומרת כאן חברי במליאה תמר זנדברג או חברי כנסת אחרים, לפני שאומרים להם: "שטויות" - - היו"ר יצחק וקנין: משפט אחרון. זהבה גלאון (מרצ): - - אדוני היושב-ראש, לפני שמכנים דברים נכוחים ונוקבים "שטויות", כדאי להסתכל, הפוסל במומו פוסל. תודה רבה. היו"ר יצחק וקנין: תודה לחברת הכנסת זהבה גלאון. יעלה חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה – הוא איננו. תעלה חברת הכנסת חנין זועבי, ולאחריה, רבותי, אחרון הדוברים, באסל ג'אטס. ג'מאל זחאלקה (בל"ד): אני? היו"ר יצחק וקנין: אתה אוכל משהו, אני חושב. חנין זועבי (בל"ד): אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, אוקיי, אנחנו לא מסכימים עם המדיניות של הממשלה - - - היו"ר יצחק וקנין: חמש דקות לרשותך. חנין זועבי (בל"ד): כן, תודה. לא עם המדיניות של שר האוצר, אבל יש שאלה שאני לא חושבת שאנחנו עונים עליה בצורה מספיקה ובצורה מספקת: מאיפה לקצץ? כל הזמן, גם כאשר האופוזיציה נואמת, שואלים: מאיפה לקצץ, ומעלים הצעות, ומעלים הצעות חברתיות, שמשקפות ערכים של שוויון, של סגירת או צמצום פערים כלכליים וחברתיים, מע"מ דיפרנציאלי, מס חברות, להילחם בטייקונים, להילחם במחוברים, אבל אני לא חושבת שזה מספיק, ואני לא חושבת שאנחנו, גם בתור אופוזיציה, שהאופוזיציה מספקת תשובה מספיקה בשביל לענות על השאלה מאיפה מקצצים. מה עם תקציב הביטחון? מי מדבר על תקציב הביטחון, שגוזל 20% מתקציב המדינה, שהוא שיא עולמי? וגם המדינה עצמה שוברת את השיא של עצמה, כל שנה וכל תקציב זה עולה. מה עם האופציה לקצץ בהתנחלויות, במאחזים, בציוד ובמערכות הצבאיות? אני לא מומחית לכלכלה, אבל אני חושבת שגם פה אנחנו צריכים אומץ בשביל לדבר כל הזמן על התקציב הביטחון. הרי אם לא, אז אנחנו כן מעודדים את שר האוצר לשתוק על הסעיפים האלה. יש גם שתיקה שהיא שתיקה - - - מאיר שטרית (התנועה): - - - חנין זועבי (בל"ד): מה? מאיר שטרית (התנועה): - - - חנין זועבי (בל"ד): שתיקה של האופוזיציה על איפה הולך הכסף ולמה לא חושפים את תקציב הביטחון, למה לא חושפים את תקציב ההסברה, למה לא חושפים את תקציב המוסד, למה לא דנים בתקציב המוסד, בתקציב השב"כ. יש מאיפה לקצץ. אני לא מומחית בכלכלה, אני אמרתי, ואני לא יודעת, גם אם נעשה את כל הצעדים הצודקים שהאופוזיציה ואנחנו מצביעים עליהם יום ולילה, אם זה יספיק לאזורי התעשייה, אם זה יספיק להחלמת מערכת הבריאות החולה, אם זה יספיק לבתי-הספר, אם זה יספיק לכיתות הלימוד החסרות, אם זה יספיק להעלאת אחוז התעסוקה ועידוד ההשקעה והפיתוח ביישובים הערביים. אני לא יודעת, אני לא עשיתי חישובים, אולי באסל עשה חישובים. אבל אני חושבת שזה גם – גם אם קיצצנו מהעשירים, ומהטייקונים, אני לא חושבת שזה יספיק. פה אני מסכימה דווקא עם השאלה של סגן שר האוצר ועם השאלה של הממשלה: מאיפה? אבל יש מאיפה. זה לא יש מאין. אומרים: יש מאין? לא, יש משיש. יש מתקציב הביטחון. ולאן הולך הכסף? אז בואו נדבר על 200 מיליון שקל שהולכים לבולדוזרים שאמורים להרוס בנגב. 200 מיליון שקל למשטרה שאמורה לאבטח את הבולדוזרים שאמורים להרוס, לפינוי ההריסות. המדינה משקיעה במתנחלים ובהתנחלויות יותר מאשר באזרחים, משקיעה בצבא, בטכנולוגיה מודיעינית, בטכנולוגיה צבאית, באבטחה, בטכנולוגיית אבטחה, יותר מאשר באוניברסיטאות, יותר מאשר בבתי-חולים, בנוער ובשירותים האזרחיים. עכשיו יהיה גידול בתקציב האבטחה של שגרירויות ישראל בחו"ל, זה לא עניין לדיונים? זה לא עניין לשאלות? מי ערער על סעיף התקציב שבו משרד החוץ דווקא זכה לתוספת של 85 מיליון שקל בתקציב 2013? תקציב ההסברה - - - נסים זאב (ש"ס): - - - חנין זועבי (בל"ד): מה עם – מה עם לקצץ בתקציב ההסברה? נסים זאב (ש"ס): איזה טרור אתם עושים לנו? כל התקציב הולך רק לשמירה. חנין זועבי (בל"ד): מה, הרי אתה לא תשכנע. היו"ר יצחק וקנין: חבר הכנסת נסים זאב. חנין זועבי (בל"ד): כמה אירופאים אתה תשכנע, חבר הכנסת נסים זאב, במדיניות הכיבוש וההתנחלויות? אתה לא תשכנע. נסים זאב (ש"ס): איזה כיבוש? תנשקי את האדמה שאת עומדת פה, במדינה שלנו. חנין זועבי (בל"ד): אולי תקצץ בתקציב ההסברה? נסים זאב (ש"ס): תנשקי את העפר פה. חנין זועבי (בל"ד): ואולי דווקא תשקיע בהסברה פה, בפנים? אולי דווקא נעשה סדנאות - - - נסים זאב (ש"ס): - - - היו"ר יצחק וקנין: חבר הכנסת נסים זאב. חנין זועבי (בל"ד): אולי דווקא נעשה סדנאות לחברי הכנסת כמו לחבר הכנסת – שו אסמו? – לחברי הכנסת של ש"ס, ונפתח סדנאות על זה מה זה דמוקרטיה, אולי נעשה סדנאות לחברי כנסת כמו נסים זאב. אז אני חושבת שכדאי שם להשקיע יותר מאשר בהסברה בחוץ. עכשיו אני רוצה לשאול אם העיתונאים ספרו כמה פעמים שר האוצר הגה את המילה "עני", כמה פעמים? כמה פעמים שר האוצר, בתקופת כמעט שלושה חודשים, ימי הכהונה שלו, השתמש במושגים כמו: "עניים", "פערים חברתיים", "צדק", "שוויון" ו"כבוד"? היו"ר יצחק וקנין: משפט אחרון. חנין זועבי (בל"ד): משפט אחרון. אבל זה לא מספיק; צריכים גם לספור כמה פעמים מבקריו של שר האוצר הוגים את המושגים "תקציבי הביטחון", "תקציבי ההתנחלויות", תקציבים שמיועדים להגן על המתנחלים, תקציבי הבולדוזרים ותקציבי הריסת הבתים הערביים? רוצים כבוד לאזרחים, אנחנו רוצים כבוד לאזרחים, אבל אי-אפשר לעשות את זה בלי שניתן כבוד לאזרחות, ואי-אפשר לתת כבוד לאזרחות בלי שנילחם במיליטריזם. תודה. היו"ר יצחק וקנין: תודה לחברת הכנסת חנין זועבי. יעלה חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה, ואחריו באסל גטאס. יצחק הרצוג (העבודה): - - - היו"ר יצחק וקנין: כן, אבל הוא בדיוק נכנס כשאני קראתי לו, ואני מאפשר לו בכל זאת. ג'מאל זחאלקה (בל"ד): מכובדי היושב-ראש, אני מתנגד להעלאת הגירעון, כי מדובר בתרגיל רפובליקני ישן נושן, מימיו של רונלד רייגן, שנקרא – או לפחות סנטלי פישר קרא לו, בזמנו, כשהוא היה מרצה באוניברסיטה בארצות-הברית, קרא לו: starve the beast"". התרגיל הוא כדלקמן: הממשלה לא רוצה לקצץ, מר לפיד, לא רוצה לעלות מסים על העשירים, אז מה היא עושה? היא מגדילה – לא הממשלה שלך, הממשלה של רונלד רייגן – אז היא פשוט מגדילה גירעון. המסים על העשירים נשארים כמו שהם, אפילו מורידים אותם, ובסופו של דבר מצטבר גירעון ונשאר, ונוצר משבר. תחת המעטה של המשבר מקצצים בשירותים החברתיים. זה התרגיל. הוא נקרא באנגלית פשוטה: ""starve the beast. הרעיבו את החיה. כלומר, החיה כאן היא הממשלה. צריך ליצור לה גירעון, ואז הממשלה תלך ותקצץ בהוצאות שלה. לעשות הכול, אבל הכול, כדי לא לפגוע בעשירים, כדי לא לגבות מהם מס אמת, כדי לא להטיל עליהם מס. זה התרגיל, ועל הדבר הזה יש ספרות ענקית, פשוט בארץ לא הרבה מרצים מדברים עליה. מעט מאוד מרצים לכלכלה, ביניהם ידידי יוסי זעירא, שנתן הרצאה מלומדת בנושא הזה בוון-ליר, היא נמצאת ב"יוטיוב", אני מזמין את כולם לשמוע אותה, והוא מסביר בפרטי פרטים למה ממשלות מעלות גירעון, כדי לצמצם בשירותים חברתיים, בסופו של דבר. זו המטרה. המטרה היא לפגוע בשירותים החברתיים, ולא, חס וחלילה, לגבות מס אמת. ובארץ היה אפשר לעשות אחרת, לא להעלות את הגירעון; היה אפשר להטיל מס על ההון, היה אפשר לצמצם את ההטבות במסים לעשירים, למעסיקים ולבעלי חברות ענק, היה אפשר להפעיל את מתווה ששינסקי על מפעלי ים המלח – אפשר לעשות הרבה דברים, אפשר לגבות הרבה כסף, ולא להיכנס לגירעון. הכניסה לגירעון היא תרגיל מתוכנן, כדי, בסופו של דבר, לבוא, אחרי תקופה מסוימת, ולקצץ בגירעון, בשירותים החברתיים. אנחנו ניפגש בעוד שנה, בעוד שנתיים, ואתם תראו שהממשלה, זה מה שהיא תעשה. לכן, הפתרון הוא לא העלאת הגירעון, שמטרתו כאילו עכשיו לא לפגוע בשירותים החברתיים, אבל בעוד שנה כן לפגוע. אז מה הרווחנו? אני חושב שהפתרון הוא להעלות מסים על עשירים, לגבות מהם מסי אמת, ולעשות חלוקה מחדש של העוגה הציבורית, ככה שהיא תהיה יותר צודקת. ואם יש צמיחה, הצמיחה תחולק לכולם, ולא יהיה מצב שבו העשיר נעשה עשיר יותר, והעני נעשה עני יותר, ככל שיש משבר כלכלי או שיש צמיחה. לא חשוב. כל פעם, בסופו של דבר, העניים משלמים את המחיר. מר לפיד ומר נתניהו לא המציאו את הגלגל; העלאת הגירעון היא תרגיל שקוף, חשוב שכולם ידעו אותו. חשוב שהציבור ידע שהוא ישלם בריבית דריבית על העלאת הגירעון. בסופו של דבר, אם לא גובים מס אמת מהעשירים, העניים ישלמו את המחיר, וזו האמת. הגירעון, ישלמו אותו לא העשירים, אלא העניים. תודה רבה. היו"ר יצחק וקנין: תודה לחבר הכנסת ג'מאל זחאלקה. יעלה אחרון הדוברים, באסל גטאס. לרשותך חמש דקות. באסל גטאס (בל"ד): רבותי, כבוד היושב-ראש, חברי הכנסת, בעניין החישוב – החישובים, המספרים – איפה סגן שר האוצר? באולם? היו"ר יצחק וקנין: מי? סגן שר האוצר? באסל גטאס (בל"ד): כן. יש עמימות, יש אי-שקיפות. פעם אמרתי – התבטאתי מעל הבמה הזאת – שמדינה לא מנהלים על-פי תזרים מזומנים. והכוונה הייתה שלא מקבלים החלטות, החלטות על הוצאות ועל תקציבים, על-פי תזרים מזומנים. אבל כן מנהלים מדינה – כן מנהלים מדינה על-פי תזרים מזומנים מבחינת שקיפות ומבחינת מידה. אנחנו, היום, עומדים כאן, מדברים – היום עשרה ביוני, מישהו יכול להגיד לנו מה הגירעון שהצטבר עד כה במאזן מדינת ישראל? יש לנו שישה חודשים. אפשר לראות עד סוף מאי. חבר הכנסת, יושב-ראש ועדת הכספים, המידע הזה אמור להיות אצלך. אתה יודע מה? רבעון ראשון. מה הגירעון שהצטבר ברבעון הראשון? הנתונים של הצמיחה מראים שיש עלייה בצמיחה, לעומת הרבעון האחרון בשנה שעברה – 2.8. אבל מסתירים מאתנו; לדעתי, עד היום אף אחד לא אמר מה הגירעון האמיתי שהיה ב-2012. אין לנו מידע על מידת הגירעון והצפי – מה הציפיות? ממשלה מתנהלת בלי תחזיות; מה התחזיות של ההכנסות לשנת 2013? כדח שנדע, כי 4.65, זה כשלעצמו לא אומר כלום. זה 4.65 ממה? ממה? מה התחזית של התוצר שאני צריך לחשב ממנו את ה-4.65 בשביל לדעת אם הצד הזה בכף של ההכנסות כן מאזן את התקציב? אבל אני רוצה להגיד לכם, שכל מה שקשור, באמת, לתכנון מערכתי במדינה, לוקה בחסר. יש שקשוקה, מיקי, לא יאומן, בכל דבר; היום היינו בוועדת הפנים על נושא חלוקת דיבידנד מתאגידי מים. אני מגלה שם שיש ראש העיר קריית-גת, אחת הערים העניות בישראל - - - שר הרווחה והשירותים החברתיים מאיר כהן: - - - באסל גטאס (בל"ד): כן, לא? זה בדירוג ארבע בסולם החברתי-כלכלי. התאגיד שלו הרוויח בשנה שעברה 38 מיליון שקל. רווח. תאגיד המים. והוא מתחנן לרשות המים שייתנו לו את זה כדיבידנד. איך, ריבונו של עולם, עיר ענייה, תאגיד המים שלה מרוויח 38 מיליון שקל, מה זה אומר? מה זה אומר? זה אומר שמחירי המים שנקבעו ברפורמות מספיקים גם לכסות את ההוצאות, גם לכסות את התשואה להון, גם לכסות את האחזקה, ועדיין להרוויח שלושים ו-. זה גנבה, זה שוד, מחירי המים. ומי משלם את זה? מה זה תושבי קריית-גת, הם משלמים את זה על חשבון דברים אחרים שהם – על חשבון האוכל, על חשבון תקציב הבית. שקריית-גת, תאגיד המים שלה ירוויח 38 מיליון שקל, אולי זה משמח אנשים. בשבילי זה אסון. זה אומר שכל מערכת תאגידי המים מתנהלת באופן – בערך כמו שתקציב המדינה מתנהל, כמו שמנהלים את המערכות הכלכליות במדינה. ולגבינו, אם זה 4.65 או 3.25, זה אומר כלום. אנחנו מתנגדים, כי זה חלק ממדיניות כושלת, חסרת תכנון, חסרת מעוף, חסרת אסטרטגיה איך לצאת מהבור העמוק בלי לפגוע בשכבות החלשות. תודה. היו"ר יצחק וקנין: תודה, רבותי, לחבר הכנסת באסל גטאס, אחרון המסתייגים. יסכם את הדיון אדוני, יושב-ראש ועדת הכספים, חבר הכנסת ניסן סלומינסקי. רבותי, מייד אחרי שהוא יסכם את הדיון אנחנו עוברים להצבעות, גם על ההסתייגויות, בקריאה שנייה ושלישית, רבותי. אראל מרגלית (העבודה): ניסן, אתה בטוח שאתה עומד נכון עם הגירעון הזה? שלא - - - ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת הכספים): הרי אתם אישרתם. חנא סוייד (חד"ש): זה הפרחת מספרים. ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת הכספים): אדוני - - חנא סוייד (חד"ש): זה כולה הפרחת מספרים. הרי אתה יודע את זה. ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת הכספים): - - אדוני היושב-ראש, שרים בממשלת ישראל – שרי משלת ישראל, חברי חברי הכנסת, היה דיון, ואם שמתי לב, אז – באמת, חלק גדול, אפילו ממפלגות האופוזיציה, לא הסתייגו ולא ביקשו את זכות הדיבור. זאת אומרת שבאמת הסך הכול הגדול של הכנסת מבין – וכשאני אומר "מבין" זה לא אומר שהוא חושב ש– כך היה, זה האידיאל. אבל מבין שבסיטואציה הקיימת, שקיבלנו גירעון כל כך גדול, והאפשרויות הן: או להטיל גזירות כל כך קשות על הציבור, בעיקר על מעמד הביניים והשכבות החלשות או חלק מזה להמיר בהגדלת הגירעון, שהוא לא רצוי והוא לא אידיאלי. אני חושב שרוב הבית – אני ראיתי את זה בוועדה, נדמה לי שפה אחד אישרנו את זה – ופה, גם במליאה, שבאמת רוב סיעות הבית לא הסתייגו ולא דיברו נגד, כנראה ההעדפה אומרת: מחוסר ברירה נגדיל את הגירעון. נגדיל את הגירעון ובזכות זה נוכל לחסוך בגזירות קשות. לכן אני רוצה לסכם את הדיון ולבקש מכל חברי הבית לאשר את הצעת החוק הזאת בקריאה שנייה ושלישית, ואני רוצה אולי לנצל את ההזדמנות לברך – או רק אחרי? תיתן אחרי שהחוק - - - היו"ר יצחק וקנין: אני אאפשר לך אחרי החוק. ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת הכספים): אוקיי. אז אני רוצה רק לבקש מכל חברי הבית לאשר את החוק הזה בקריאה שנייה ולאחר מכן בקריאה שלישית. את הברכות נעשה אחרי שהחוק יאושר. היו"ר יצחק וקנין: תודה ליושב-ראש ועדת הכספים, חבר הכנסת ניסן סלומינסקי. אם כן, רבותי, אנחנו עוברים להצבעה על ההסתייגויות להצעת חוק הפחתת הגירעון והגבלת ההוצאה התקציבית (תיקון מס' 13), התשע"ג–2013. רבותי, הסתייגות לסעיף 1 של חברי הכנסת מוחמד ברכה, חנא סוייד, דב חנין ועפו אגבאריה, להלן – קבוצת חד"ש. פסקה (1), רבותי, הסתייגות ראשונה, רבותי. מי בעד, מי נגד. הצבעה מס' 11 בעד ההסתייגות – 26 נגד – 44 נמנעים – אין ההסתייגות הראשונה של קבוצת סיעת חד"ש לסעיף 1 לא נתקבלה. היו"ר יצחק וקנין: 26 בעד, נגד – 44. ההסתייגות לא התקבלה. רבותי, לסעיף 1 יש הסתייגות בפסקה מספר (2). מי בעד ההסתייגות, מי נגד, רבותי. הצבעה מס' 12 בעד ההסתייגות – 27 נגד – 42 נמנעים – אין ההסתייגות השנייה של קבוצת סיעת חד"ש לסעיף 1 לא נתקבלה. היו"ר יצחק וקנין: בעד – 27, נגד – 42. אם כן, רבותי, ההסתייגות לא התקבלה. אנחנו עוברים להצבעה על סעיף 1 כהצעת הוועדה, רבותי, כהצעת הוועדה. מי בעד, מי נגד. הצבעה מס' 13 בעד סעיף 1, כהצעת הוועדה – 61 נגד – 13 נמנעים – אין סעיף 1, כהצעת הוועדה, נתקבל. היו"ר יצחק וקנין: 61 בעד, נגד – 13. אם כן, רבותי, סעיף 1, כהצעת הוועדה, נתקבל רבותי. אנחנו עוברים לאחר סעיף 1, רבותי קבוצת חד"ש, לאחרי סעיף 1, רבותי. הסתייגות, רבותי, הסתייגות. מי בעד, מי נגד? הצבעה מס' 14 בעד ההסתייגות – 29 נגד – 44 נמנעים – אין ההסתייגות של קבוצת סיעת חד"ש לאחרי סעיף 1 לא נתקבלה. היו"ר יצחק וקנין: 29 בעד, 44 נגד. ההסתייגות לאחר סעיף 1 לא נתקבלה. אנחנו עוברים רבותי, לסעיף 2 אין הסתייגויות. אנחנו מצביעים על סעיף 2 כהצעת הוועדה, רבותי, כהצעת הוועדה. מי בעד, מי נגד. הצבעה מס' 15 בעד סעיף 2 – 55 נגד – 20 נמנעים – אין סעיף 2 נתקבל. היו"ר יצחק וקנין: 55 בעד, 20 מתנגדים. סעיף 2 התקבל כהצעת הוועדה, רבותי. אנחנו עוברים לאחרי סעיף 2. קבוצת חד"ש מציעה, רבותי, הסתייגות. מי בעד ההסתייגות, מי נגד ההסתייגות. הצבעה מס' 16 בעד ההסתייגות – 27 נגד – 44 נמנעים – אין ההסתייגות של קבוצת סיעת חד"ש לאחרי סעיף 2 לא נתקבלה. היו"ר יצחק וקנין: 27 בעד, 44 מתנגדים. ההסתייגות לאחרי סעיף 2 לא נתקבלה. אם כן, רבותי סיימנו את ההצבעות בקריאה שנייה. אנחנו עוברים, אדוני יושב-ראש ועדת הכספים, להצבעה בקריאה שלישית. הצעת חוק הפחתת הגירעון והגבלת ההוצאה התקציבית (תיקון מס' 13), התשע"ג–2013, רבותי, קריאה שלישית. ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו): לא הצבעת על הסעיף. ניסן סלומינסקי (הבית היהודי): - - - רק ההסתייגות - - - היו"ר יצחק וקנין: הצבעתי. ניסן סלומינסקי (הבית היהודי): לא, לא הצבעת. הצבת על ההסתייגות. קריאה: הוא צודק, הוא הצביע - - - היו"ר יצחק וקנין: זה לאחר, רבותי. רבותי, תאמינו לי, זה לאחר סעיף 2 – הצבעתי על סעיף 2. ולכן רבותי, אני מצביע בקריאה שלישית, רבותי. מי בעד, מי נגד. הצבעה מס' 17 בעד החוק – 57 נגד – 19 נמנעים – אין חוק הפחתת הגירעון והגבלת ההוצאה התקציבית (תיקון מס' 13), התשע"ג–2013, נתקבל. היו"ר יצחק וקנין: 57 בעד, 19 מתנגדים. אם כן, רבותי, הצעת החוק להפחתת הגירעון והגבלת ההוצאה התקציבית (תיקון מס' 13), התשע"ג–2013, עברה בקריאה שלישית ותיכנס לספר החוקים של מדינת ישראל. אדוני יושב-ראש ועדת הכספים, אם תרצה לברך – רשות הדיבור שלך. קריאה: - - - היו"ר יצחק וקנין: אדוני, אני לא סוטה מהנוהל. ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת הכספים): אדוני היושב-ראש, אדוני ראש הממשלה, שרים, חברי חברי הכנסת, לאחר שהתקבל החוק אני רוצה לברך את אלה שהיו שותפים לקבלת החוק: את הלשכה המשפטית – את שגית, את שלומית ואת אייל; את הוועדה – את מנהל הוועדה טמיר, ליאת ורחל; ואת סגן השר מיקי לוי והלשכה המשפטית של האוצר – את אלעזר. וכמובן את כל חברי ועדת הכספים שעזרו לנו מאוד בהעברת החוק הזה. תודה רבה, אדוני. היו"ר יצחק וקנין: תודה ליושב-ראש ועדת הכספים, חבר הכנסת ניסן סלומינסקי.